קמפיין
דמדומי המערב
סיקוול
לספר שלישי: גמד לבדד ישכון
פרק V: המסכה נסדקת
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר
חזיון (או סצנה
סיפורית מחוץ להרפתקאה): הגבירה ארנדיס בארמון המושל
לאחר מנוחה קצרה
ולא מספקת, החבורה העייפה מוצאת כרכרה כדי להטלטל בה בחזרה לעבר היכל הסופרים של
פורלאו; בין לבין, ובעוד הדמויות מטלטלות בין נמנום טרוף לעירות במסע הלא נוח
במיוחד, לתורודיר נדמה שהוא חולם חלום מקוטע, אבל מציאותי למדי על עלילות הגבירה
אמו בארמון המושל.
הערת השה"ם: בשלב הזה, מטעמים 'סיפוריים' הוקרא קטע קצר שמתרחש במקום אחר
ללא השפעה של הדמויות. כאשר לשחקנית של תורודיר ניתנה ברירה, האם להתייחס לזה
כ'ידע שחקן' שאינו ידע דמות, או להחליט שהדמות שלה רואה במעורפל חלק מהדברים במעין
חלום.
ארנדיס אוכלת ארוחת בוקר נינוחה בחדריה של הגבירה סירלסווית', אחותו למחצה של
המושל, ביחד עם הגבירה ועלמות הפמליה שלה, שרובן מייגעות אותה בפטפוטים אינסופיים
על ענייני דיומא – מאריגה ומתכונים לבישול קציצות, ועד תיאור ארוך של הדרך בה אחת
מהן לקחה את 'הקטנטנים' של אחיה הבכור ללטף סוסים באורווה.
ארנדיס, מעבר לנימוסיה
השנונים, וגינוני החצר שלה שהם מעל ומעבר למה שעלמות הפמליה מסוגלות לו, נראית
כאילו היא סוקרת אותן אחת-אחת, בכדי לבחון מי מהן מתאימה ל'אפרוח' שלה. אולם גם
היא נראית שמודה בינה לבינה שהתוצאות עלובות מאד (הגם שלפחות אחת מהן, אורלוון
בעלת הקול הרפוי והדיבורים האינסופיים על המטבח שלה (שאביה הוא בן חמישי למושל
הזוטר (תאין) של הכפר סקאלפיג, אומרת שתשמח להגיש לתורודיר את 'הקציצות שלה').
בהמשך, נכנסת
לחדר בת פמליה נוספת, נאה מאד (ושונה למדי בשערה החום-כהה ועיניה האפורות כהות
משלל גווני השער הבהיר של הנשים האחרות), בשם לורפלאד– מה שמפתיע את סירלסווית',
מאחר ובת הלוויה הזו טענה קודם שהיא חולה ולכן אינה מתכוונת להגיע לארוע– כיסוי
שקוף מאד לכך שהיא אינה מעוניית לפגוש את ארנדיס.
לורפלאד היא נערה
שנראית פיקחית ומשכילה יותר מהאחרות; אולם באותה מידה, היא קודרת ויהירה, ולא
מתביישת לעקוץ את ארנדיסולרמוז שהיא רואה בה לא יותר מפלגש של המושל המנוח, ושאין
לה כל כוונה להתקרב אל בנה הממזר. מהשיחה עולה, כי לורפלאד היא למעשה בתו של האביר
הקודר פרייגרים– הגם שבניגוד לאביה (היא מצהירה שהם לא מדברים כבר חמש שנים), היא
אינה נמנית על אנשי 'הסוס הבוער' ומתייחסת לאמונות שלהם כהבל. אמה המנוחה לעומת
זאת, היתה בת-דודתו של מושל חבל המזרח, גוטלאף לבית לנגהולד[1], שדם
עתיק מאד-מאד נמהל בעורקיה.
ניכר שלורפלאד אינה פופולרית בקרב בנות הלוויה האחרות, שלועגות ליהירות שלה
("שוב היא תספר שסבתא של סבתא של סבתא שלה היתה אורגת ערפל?" "היא
נפוחה כמו בטן של סוס שזלל שיח שלם של אפוני בר"); והיא מצידה, אינה מסתירה
את בוזה לנערות פמליה שיודעות אך בקושי לקרוא ולכתוב, בעוד היא שולטת ברהיטות בשלוש
שפות (לדבריה).
ארנדיס, למרבה
הפלא, לא נראית נעלבת מהבוז הגלוי שלורפלאד מגלה כלפיה, אלא רק משיבה לה בעקיצה
שנונה, וכל כולה נראית בהלך-רוח של "קיבלת את האתגר". עד מהרה מסתבר, כי
לורפלאד החליטה במאוחר שכן להצטרף לארוחה ולפגוש את הגבירה הגונדורית השנויה במחלוקת,
משום שהיא רוצה לדרו... כלומר, לבקש ממנה לפענח עבורה כתובת מוזרה, שלורפלאד גילתה
אי-שם מתחת לארמון.
במרחק מייל וחצי
משם, ת'ורודיר מתעורר בבהלה כשהוא חיוור לגמרי; וממלמל בינו לבינו שהוא חייב
להסתלק מהעיר, לפני שאמו היקרה 'תנעץ' אותו לחלוטין.
"בת הספן
הדונלאנדי": החגיגה של ליידי האלנית'
המדשאה המרכזית
של היכל הסופרים מצויה במהומה מוחלטת כשהחבורה מגיעה לשם; קהל שרובו נערות צעירות
ממעמד גבוה (אם כי יש שם גם לא מעט עלמים מטורזנים) חוגג בין דוכני אוכל ושתיה
משובחים שמחולקים חינם; בין במות שעשועים (כולל אחת עם מיניאטורה של ספינה עליה
רוקד רקדן לבוש כמלח, שמעלה כל פעם צעירה נרגשת אחרת לרקוד איתו).
מסתבר, שהגבירה
האלנית', כותבת הספרים הרומנטיים הזולים למדי (שהידוע בהם הוא רומן רומנטי שמתרחש
באדוראס וקרוי 'סודות בהיכל הורדים') שמנסה לקחת – תוך הסתמכות על ידידותה עם אם
המשול – את נשיאות ההיכל, ארגנה חגיגה לרגל צאת כתב היד החדש שלה "בת הספן
הדונלאנדי" שמתאר את קורותיה של נערה אמיצה שמפנה עורף לבני עמה הרשעים בגלל
אהבתה לרוהירי אמיץ, מסוקס ויפה תואר.
הדמויות, חרף
העובדה כי החליטו בתחילה להסתלק במהירות כדי להגיע לביתה של הגמדה תילי בית-מכוש
ולהזהיר אותה מהסכנות שנחשפו בהרפתקאה הקודמת, משתהות לא מעט, וכמה מהן – בעיקר אך
לא רק תורודיר, לא חוסכות בשתיה החריפה המשובחת המוגשת שם בשפע.
ברינסווית': זמן קצר לאחר
הגעתם למקום, תורודיר נתקל בעלמה ברינסווית', בעצמה אחת התומכות של 'המחנה
הרומנטי' של ההיכל, שנראית שיכורה למדי, ומסתבר שהיא יודעת על כך שהגבירה ארנדיס
הלכה לארמון למטרות מסויימות מאד. היא מקדמת את פניו של תורודירב"היוש,
אפרוח" – ומתלוצצת על כך שהיא חשה נעלבת על כך שאמו בוחנת כמעט כל נערה בעיר
כשידוך אפשרי לבנה, "ורק אותי היא לא שאלה, למרות שאנחנו... כל כך
קרובים" (אגב שהיא מניחה את ראשה באורח מלגלג על תורודיר)[2]– היא
משתעשעת, לא ברצינות רבה מדי, ברעיון לטעון שהיא בהריון, רק כדי לראות את הפרצוף
של ארנדיס כאשר תשמע את הבשורה הזו.
ת'ורודיר משיב
בקלילות, חרף העובדה שהוא שתוי ומיואש; ובינו לבינו – בעזרה מסויימת של רומברינד
וברנטוין, הוא רוקם אפשרות להמציא סיפור על כך שלמעשה הוא מאורס לנערה מהצפון, רק
בכדי שאמו תאלץ 'לרדת ממנו' עם התוכניות שלה.
בין לבין, הדמויות מעדכנות את ברינסווית' על כך שהאומן הגמד שהיא רצתה מחרוזת שלו
נרצח; ברינסווית' מקבלת את הצעתן של הדמויות שרומברינד ישתמש בחרוזים שמצאו בסדנה
של המנוח כדי להתקין לה מחרוזת בסגנון דומה (ברינסווית' מגחכת על זה שהיא תהיה
בעלת פריט יחודי ואחרון מסוגו); ובתמורה היא מבטיחה לתת להם את פסל הסוס שדורלאד
("סוסוני הקטן והבכיין") חושק בו.
אזהרתו של סרן
גונתאר: במקביל, החבורה
נתקלת באחד מחבורת הסופרים היריבה, ידידיו של פלנתאר– סרן גונת'אר, שנראה גם הוא
כמי שנהנה מאד משתיה חינם, חרף קריאות גנאי שהוא סופג מפעם לפעם ממעריציה המצחקקים
של האלנית', שלועגים לו בין היתר על האפוס הארוך והמשעמם שלו, שהוא ממילא אף פעם
לא מצליח לגמור אותו.
חרף העובדה
שגונתאר נראה מבושם, לחייו תפוחות וזקנו האפור מוכתם, הוא מספר לדמויות בשקט שהוא
הבחין בטיפוס אחד לפחות שנראה לו מפוקפק וחשוד מאד, בפאתי המתחם – ליד אוהל עם
ציורים רקומים מפחידים באורח גרוטקסי (עיין אדומה, פנים מעוותות של אורקים ועוד),
שם יושבת 'סבתא לית'גור בעלת העין האחת' ומספקת שירותי קריאת עתידות בעבור חופן
כתרים (יש טור של צעירים מצחקקים שממתינים לפני האוהל).
גמדים בלתי
צפויים: זמן קצר לאחר
מכן, ברנטוין מגלה פנים מוכרות שכלל לא ברור מה הן עושות כאן – שניים מחייליו
הקרובים ביותר של מפקדו של ברנטוין, ראש משמר רובע הגמדים. רומברינדוברנטוין מנסים
תרגיל כדי לדובב את שני הגמדים (שיושבים מחוץ לחגיגה ולוגמים בירה) – ומצליחים
להוציא מהם, שקורת'אגברונזהאמר זומן, ביחד עם המפקח פרלהורן (והם ליוו אותו) לשיחה
עם המושל בארמון, שהיתה שיחה קשה מאד, נוכח מאורעות היום הקודם ברובע הגמדים,
שרבים מיושביו מתכוונים לנטוש אותו ולחזור למוריה.
כעת, הם יושבים
כאן, בשולי מה שהם מתייחסים אליו כ'חגיגה טפשית של בני אדם מטופשים במיוחד',
ומחכים למפקד שלהם שיגמור עניין כזה או אחר.
ואכן, עד מהרה
קורת'אג, שנראה קודר במיוחד, מופיע וקורא לאנשיו להפסיק להתבטל; יש להם מלאכה רבה
לעשותה.
נאום, קטטה
וחזיון אימים
נאומה של האלנית': זמן קצר לאחר
מכן, ובעוד הדמויות עוסקות כל אחת בענייניה, חצוצרות תוקעות והגבירה האלנית' בת אורבהילד
עולה על הבמה לנאום, כאשר מתחת לבמה על שולחנות מפוארים נערמים כרכים של כתב היד
החדש שלה, לכל תשואות הקהל הנרגש.
האלנית', אישה גדולה בשנות הארבעים לחייה עטויה בכובע מהודר, פותחת בנאום נרגש
ומלא מליצות על אהבה ולבבות פועמים, כאשר היא משתלחת באלו ("הצד השני של
ההיכל") שמתייחסים לספרות רומנטית בתור ספרות זבל – להגנתה, היא טוענת בריש
גלי ש"אין ספק" כשגם בדור בו "אותו ההוביט" כתב את הספר
האדום, רבים התייחסו לכך כספרות זבל ולא כסוגה עילית.
סרן גונת'אר,
מתנודד מהמשקאות הרבים שלגם אבל עדיין חד למדי, משבית את השמחה כשהוא מלגלג על
האלנית', על התיאורים המליציים של קרבות ים, כשהוא מזכיר לה פרט קטן – שלא לרוהאן
ובוודאי לדונלאנד אין ים... ועוד כמה שאלות, שמבהירות שלהאלנית' אין מושג ירוק איך
פועלות ספינות.
האלנית' הנרגזת
צועקת עליו שכל מה שמעניין אותו זה "פרטים, פרטים, פרטים טכניים וקרים",
כאשר היא עוסקת בדברים גדולים יותר – באהבה, בלבבות פועמים של אנשים; אבל ניכר
בפניה הסמוקים שהלעג שלו קלע למטרה.
קטטה: כאשר תורודיר
נמצא לבדו, רחוק משני הגמדים שהלכו לברר את פשר המצאם של אנשיו של קורת'אג, ומרחרח
כדי לחפש סימנים לאותו טיפוס מפוקפק שראה גונתאר, הוא מותקף מאחור – במהלומת אגרוף מוחצת של גבר צעיר, חסון
וזועם, ששואג עליו שהוא 'ממזר מזדיין' ו'אם תיגע שוב בברינסווית', אני אהרוג
אותך!'
מתפתחת קטטת
אגרופים, למרבה הנאתו של הקהל מסביב; ת'ורודיר מתגונן בעזרת מיומנותו הלא מבוטלת
ב'אומנות הקטטה הלא חמושה', אגב שהוא מלגלג על התוקף הזועם בלשון מושחזת וגסה
למדי(על "ממזר מזדיין" הוא עונה ב"לפחות לי מזדמן לזיין', כשהוא
תוהה על מצב האונות של התוקף שלו, ועוד).
ת'ורודיר מצליח
להדוף את ההתקפות רבות העוצמה של היריב, וגם להתחמק מבריון נוסף, שמנסה להכות אותו
מאחור עם רגל כסא... ובסופו של דבר, התוקף – מושפל ומוכה, נופל לישיבה ונאלץ
להזדחל משם והלאה כשחבריו תומכים בו, עודו מילל קטעי גידופים ואיומים.
באוהלה של סבתא
לית'גור: בינתיים, ניגש
אל רומברינד ברנש מוזר וחשוד למראה, שנראה דומה מאד לתיאור האדם המפוקפק עליו דיבר
סרן גונתאר קודם לכן, ומביא עליו הצעה מקוראת העתידות – סבתא לית'גור; היא חשה
ש'האנרגיות שלו מעניינות' והיא מוכנה לקרוא לו את העתיד במחיר הזדמנות.
רומברינד מהסס,
אבל בסופו של דבר מתקדם בזהירות אל האוהל שלה, ובוחן את הפנים האפלולי שלו, שכולל
מסכות מוזרות, עצמות בוהקות בעלות מראה מפוקפק, קדרה שמעלה אדים חמים ומתקתקים,
ועוד.
מגדת העתידות,
אישה זקנה ושתומת עין שלבושה כמו הסטריאוטיפ של מכשפה, קוראת לו להכנס בקול מתקתק.
"הכנס פנימה, יקירי. לא מנומס לעמוד ככה על המפתן".
למרות החשדות
שלו, רומברינד מאזין לדבריה על כך שקריאה עבורו תהיה מעניינת יותר ממה שהיא נאלצת
לעשות כל היום (כלומר, לגלות לנערות מצחקקות במי יתאהב עלם נאה פלוני, למי תנשא
אלמונית וכיוצא באלו). בני עם דורין הם אחרים, נוקשים כמו ההרים שלהם... אבל
ברומברינד יש משהו שונה, מעניין; ואולי הוא בכל-זאת רוצה לדעת על קורותיה של אשה
שהוא חש קרוב אליה?
רומברינד לא
מתקשה ליישם את ה'רמז' ולהתמקד בזכרון דמותה של אילוורליין, כשהוא מתפייט בינו
לבינו על שערה השחור, צחוקה המתגלגל, אומץ ליבה וההומור המושחז שלה.
לית'גור נוטלת אבן כהה ועגולה, שנראית כמו חיקוי עלוב לאבני הראות הקדומות, מבקשת
מרומברינד להניח את ידה עליה, ומזהירה שהצללים... שבמקרה שלו, כמו של כל מי שלחם
והרג אנשים, הם כהים ומוחשיים יותר משל עלמות צעירות, ינסו להלחם בו; אבל היא
תעמוד על המשמר ותמשוך אותו מהם אם הדברים יצאו מכלל שליטה.
רומברינד נקלע
לחזיון אימים של לותלוריין אחרי טבח אורגי הערפל – יער מעוות, חולה, שהעצים עצמם
נגועים בחזזיות רעילות, ונראים בחלקם כמו גרוטסקות מיוסרות; יצורים מעוותים יוצאים
מהצללים, ורומברינד נאלץ להלחם בהם כדי שהחזיון ימשיך לקרום עור וגידים; לאימתו,
אילוורליין נלחמת על חייה, כשהיא מוקפת ביצורי עץ וטחב מעוותים שנקראים Wood trolls (לא טרולים
רגילים, אלא התגשמות של רוחות טבע מעוותות, בדרך כלל ביערות שספגו מנה גדולה מדי
של כוחות אפלים).
נראה,
שאילוורליין כבר הרגה כמה וכמה מהיצורים הרקובים; אבל עוד ועוד מהם מתנודדים לעברה
מתוך החשיכה המעופשת שבין הגזעים.
גרוע מזה; מתוך
הרוח המעופשת, עולות צרחות לא אנושיות – כנראה של רוח רעה ששולטת ביצורי העץ
המעוותים. היא לועגת ל'אילוורליין הקטנה, שתמיד ניסתה לחטט במה שאינו שלה'; צורחת
שהיא מלכת היער, וקוראת לעוד ממשרתיה – כולל ל"האלדיריון" (כנראה תואר
'שומר שערי היער' של אורגי הערפל של לות'לוריין, שנלקח משמו של האלדיר מהעידן
השלישי).
אילרווליין
מחזיקה לקול הצורח דברי לעג, ותוהה מדוע היא אינה באה להתמודד איתה אחת על אחת
("בואי להלחם בי, ואני אחזיר אותך לאדונים שלך, אנשי המורגול")
"מלכה
אמיתית לא נלחמת בבת-בלי-שם עלובה. קום האלדיריון, אפס רקוב שכמותך, ותעניק לאורחת
שלנו קבלת פנים הולמת!"
האדמה רועדת, כאשר יד שלדית עם שריון קרוע ומזוהם מתחילה להמשך כלפי מעלה,
ובעקבותיה חלקי גוף נוספים, עם נהמה נמוכה שמשלבת בין 'הם היו רבים מדי, רבים מדי'
ל'קר, כל כך קר לי'.
החזיון מתחיל להתפוגג; רומברינד המזועזע, שלשווא קורא בשמה של אילוורליין ומנסה
לעזור בה, חושד בצל של קוראת העתידות (שאיך לכל הרוחות ידעה?) – מנסה להתמקד בה
דרך החשיכה; ומצליח להרף-רגע לחדור את המסווה שלה, ולראות את פניה של לארלית' מאחורי
תחפושת המכשפה הזקנה.
רומברינד מגדף ומנסה לאחוז בגרזן שלו, אבל מוצא את עצמו מוטל על גבו באוהל ריק
–לית'גור, או לארלית', נעלמה בלא להשאיר זכר; ורק הד מילותיה האחרונות נותר
באוויר:
"לא שיקרתי
לך. אתה יכול להמשיך ולבזבז את זמנך בעיר הזו, או לרוץ להציל את ידידתך היקרה, אם
לא איחרת את המועד..."
רומברינד יוצא,
מזועזע ומדוכא, מהאוכל; ת'ורודיר, שלא מבין בהתחלה את חומרת הדברים (וממילא, הוא
מבושם למדי), מתבדח ושואל אם קיבל חדשות מרעישות שגם הוא עומד להיות משודך על לא
עוות בכפו, אבל מרצין כאשר רומברינד מספר על ההתקלות שלו מול לארלית', ועל העובדה
שהיצור האפל הזה נמצא כאן, ויתכן שמעמיד את תילי והאוצר שלה בסכנה מיידית.
ואם לא די בכך,
הדמויות שמות לב שכמעט כל שומרי ההיכל מפקחים על החגיגה, מה שהופך חלקים אחרים של
מתחם הסופרים – כולל ביתה של תילי, לפגיעים עוד יותר.
המאורעות בבית של
תילי
הבית של תילי,
שנבנה מאבן עבה וחלקו שקוע מתחת לפני האדמה, נראה לדמויות כאילו הוא מנותק לגמרי
מהחגיגה והמהומה בחוץ (ה"הפנינג" שם התחדש, לאחר סיום נאומה של
האלנית').
קאלדואין הזקן,
ביחד עם כמה סוחרים גמדים, יושב בחדר האורחים, כשהוא לוגם תה; ונהנה ביחד עם שאר
הקרואים מעוגיות וגבינת עיזים מתוקה; בן האדם היחיד שנמצא שם (מלבד תורודיר שנכנס
עם יתר החבורה) הוא סרן גונתאר, שטלטל את עצמו בקושי לכאן לאחר תום העימות שלו עם
האלנית', וכעת שהוא מנמנם, כולי רווי אלכוהול.
במטבח לעומת זאת,
יש המולה רבה כאשר תילי מנצחת על צוות של גמדות צעירות שבוחשות בסירים, כשהיא עצמה
עוסקת במלאכות הבישול העדינות יותר; ובעוד רומברינד משוחח עם מורהו הזקן, ומביע
בפניו את הדאגה שלו – וגם השבחים שקלדואין מרעיף עליו בפני הגמדים האחרים אינם
מסירים את העננה מעל ליבו, ברנטוין ולאחר מכן גם ת'ורודיר מנסים לסרוק את הסביבה –
הם חוששים מהתקפה קרובה או מעשה זדון אחר, בוודאי לאחר שרומברינד דיווח להם
שלארלית', נצר לתורינגווית'יל המקוללת, נמצאת באיזור.
תילי עסוקה מלמעלה ראש, ודי מתחמקת משיחה עם הדמויות עד לשעה מאוחרת יחסית; היא
מבטיחה להם שבית הגנזים שלה שמור היטב, והיא אינה חוששת מפריצה. רק בהמשך, היא
תכנע ללחץ של הדמויות, תשמע בפירוט את הבשורות שלהם, ותספר להם סיפור מפורט יותר.
אורח מפוקפק: בינתיים,
החבורה מגלה שבחדר צדדי יושב ואוכל גמד מפוקפק מאד למראה, שהאורחים מתארים אותו
כגס רוח וכזה שבכלל לא ברור אם הוא ארוך-זקן – ולא ברור מדוע תילי הכניסה אותו
לביתה, קל וחומר מאכילה אותו. ברנטוין מתחכם, ונכנס לחדר ההוא בטענה שבא להביא
לאורח עוד מגש ושתיה; ובין לבין, מנסה לגלגל עימו שיחה לתהות על קנקנו.
אותו ברנש
–תורקון– הוא אכן טיפוס גס רוח והמוני, עם פאות לחיים ארוכות וזקן שנראה ארוך מדי
עבור דורהאנד, אבל קצר מדי עבור ארוך זקן; ברנטוין מצליח להוציא ממנו שהוא בעל
עגלה ש"עוסק בכל מיני סוגים של מסחר", ובין היתר מספק לתילי סרטני
מעמקים ועוד מצרכים יקרים ב'מחיר הזדמנות' (מה שמרמז ככל הנראה על כך כי תורקון
עוסק בין היתר בהברחות.
מעבר לזה, ומכך
שהוא עושה בשביל תילי 'כל מיני שליחויות'; כמו גם מעט רכילות על הסערה ברובע ארוכי
הזקן אחרי ההתפרצות של פרייגרים, וחוסר חיבה מובהק של תורקון כלפי סרן קורת'אג
ואנשיו, ברנטוין לא מצליח להוציא הרבה, מלבד הסכמה רופפת 'לשקול את הדברים', אם
לברנטוין 'תהיה עבודה בשבילו'.
תורקון מסתלק,
באומרו שהוא שהה מספיק קרוב מדי לארוכי זקן מפונפנים; תורודיר מתגנב ועוקב אחריו,
כאשר הוא יוצא, ומצליח לגלות שהוא ותילי נפרדים בשיחה שקטה (שתורודיר לא מצליח
לפענח כי היא בקאזדול) ולחיצת יד, כאשר תורקון נושא עימו מה שנראה כשק כסף תפוח
למדי.
סיפורה של תילי: זמן קצר לאחר
מכן, לאחר שתורודיר חולק את המידע עם הדמויות האחרות (בין היתר, הוא מספר שהוא
חושד שמדובר בדורהאנד למחצה, ואולי אפילו שאר-בשר של תילי (נוכח הרכילות שהחבורה
שמעה ברובע על זה שאמה 'התעסקה עם קצרי זקן', מה שגורם לרומברינד לעוות את פניו
כאילו הוא רוצה להקיא.
החבורה מצליחה סוף-סוף להביא את תילי לשיחה ארוכה וגלויה יותר, שבה
הדמויות מספרות את מה שהן יודעות על המזימות בעיר – כולל הנסיון של הדורהאנד ואולי
גם גרועים מהם לבזוז חלק של חפץ מזכוכית וולקאנית שחורה שנמצא בבעלותה של תילי
(וכאמור, לארלית בסביבה, והיא כבר הצליחה לחדור הגנות של חדר אוצר של גמד אחר
בקלות, כאשר שתתה מדמו של שומר והפנטה אותו לפתוח עבורה את דלת הגמדים הנעולה).
תילי עדיין עומדת
על דעתה, כי היא הגנה על מה ששלה, ודאגה שהוא יהיה הרחק מהישג ידם של יצורים מסוגה
של לארלית'; אבל בסופו של דבר, היא נכנעת ומתרצה לספר לדמויות את הסיפור שלה – או
ליתר דיוק של אמה, וית'רה בית-מכוש.
סיפורה של וית'רה
בית-מכוש החל לפני כ-400 שנים בעיר תת-קרקעית של גמדים מתחת להרים הלבנים, עמוק
בתוך המכרות של תאנגאלוס. וית'רה, שעבדה בחנות קטנה של בדים כדי להתפרנס, שימשה
לעת מצוא גם כשוליה או תלמידה של רב האומן הדגול שחי בעיר – רב החרשים נארבי בן
נארי, ממנו למדה ככל שהתרצה ללמד אותה.
אלא שלאחר מספר
שנים, ודווקא לאחר שנארבי הזקן עבד על משהו גדול במיוחד – מלאכת מחשבת שלפי דבריו
יכולה היתה להעלות את הגמדים על עקבותיו של 'אחד האוצרות החשובים ביותר של עם
דורין', נגמר מזלם של הגמדים מתחת להרים הלבנים – בין היתר לאחר שבנו של נארבי עשה
מעשה זדון מביש ורצח תלמיד אחר של אביו, מה שהמיט על נארבי בושה גדולה ונטל ממנו
את רצונו לחיות. שנים מעטות לאחר מכן, הגמדים נטשו את המכרות של תאנגאלוס והתפזרו
לכל ארבע קצוות הארץ.
לא ברור איך, אבל נראה שוית'רה ידעה משהו על הסוד האחרון של נארבי; אלא שהדבר לא
עזר לה, כשהיא עקרה והתגלגלה לפורלאו– גמדה עניה מטופלת בילדה קטנה; ותילי זוכרת
עד היום, במרירות רבה, כיצד החרשים ארוכי-הזקן "האציליים בעיני עצמם",
סירבו לעבוד איתה, או הציעו לה הצעות משפילות לעבוד כשוליה, באורח שהיה מאפשר להם
לגזול את הסודות שלה בשווי פרוטה.
וית'רה הנואשת,
שסבלה עוני ולעג, חיפשה מקורות פרנסה אחרים – ובאורח אירוני, דווקא אחד מרבי
החרשים של הדורהאנד, קורגראםסקורגארד, נהג בה בהגינות יחסית והעביר לה עבודות כאלו
ואחרות, מה שגם לאומנים היריבים בפורלאו להעליל על אמה של תילי שלל 'שמועות
מתועבות'.
בסופו של דבר,
נראה שוית'רהוקרוגראם שיתפו פעולה, כדי ליצור ביחד מראה מעוטרת מזכוכית וולקאנית
שחורה – במה שיתכן והיה קשור לסוד שבא מנארבי בן נארי; אלא, שכמו שקורה לא אחת
בסיפורים ישנים ועצובים של גמדים – החפץ נוצר כשהוא מקולל בקללה נוראה, שיכולה
היתה לסכן כל גמד שבא עמו במגע. תילי לא יודעת, האם הסיבה היא חומרים בהם השתמש
הרב-אומן של הדורהאנד, או אולי פגם נוראי בתוכניות והדיאגרמות של נארבי בן נארי
עצמו.
הקללה היתה כנראה
מסוכנת די הצורך, כדי שאפילו הרב-אומן מבני הדורהאנד הסכים עם וית'רה שיש לשבור את
היצירה, והראי אכן נופץ לחמישה חלקים (הנקודה אינה ברורה, אבל כנראה שהוא רק נשבר
ולא הושמד, משום שהחלקים עצמם היו נטולי קללה, כל עוד לא יאוחדו, ואולי היוצרים
חשבו שביום מהימים תתגלה דרך להסיר את הקללה מהראי ולאחד אותו באורח בטוח).
תילי אינה יודעת
מה קרה ליתר ארבעת החלקים – אבל היא עצמה מחזיקה את אחד מחמשת השברים, בתור מזכרת
שנותרה לה מאמא שלה, והיא שבה ומביעה את בטחונה בכך שהוא רחוק מהישג ידם של
לארלית' ודומיה (הגם שהיא רומזת, שיתכן מאד שישנם גם אחרים – אולי גם גמדים –
שמחפשים את הראי, והוא עלול לגרום לרעה גדולה בידיהם).
ההתקפה
ארוחת הערב
החגיגית והנינוחה מופרעת בלא התראה, כאשר שני חלונות נשברים, ותוקפים מטורפים
למראה, צורחים כמו 'שדים שנמלטו מהתופת השחורה שמתחת למוריה' מזנקים דרכם כשהם
מנופפים בסכינים וכלי נשק נוספים.
למעשה, נראה שכל
מרכז מתחם הסופרים הפך לגהינום עלי-אדמות; לא ברור איך הדבר קרה, אבל בלא התראה,
חלק מהחוגגים השתגעו והפכו למכונות הרג מטורפות, שלוחמות בעוצמה ובמיומנות גדולה
בהרבה משל צעירים שתויים. מה גם, שכאשר רוב התוקפים מוכרעים, הם נופלים ובוהים
בעיני עגל, ונראים כאילו התעוררו מחלום אפל, בלא שהם זוכרים כיצד נכנסו לתוכו ומה
הם עושים כאן בכלל.
רומברינד, ברנטויןותורודיר חשים להגן על האורחים מהתוקפים בעלי העיניים הבוערות,
שצורחים חלקי משפטים לא קשורים, אגב שהם צועקים שהם צמאים ורוצים דם ומוות; הדלת
רועדת, ולאחר מכן נפרצת, כאשר מטורפים נוספים – ביניהם גבר עצום בלבוש של פועל,
מחזיק פטיש ענקי, מצטרפים לקרב.
נפתח קרב ארוך
ומתיש בטרקלין ההפוך; ברנטוין סופג מהלומה רצחנית מהענק השואג, שמעיפה אותו באוויר
וגורמת לו לאבד את ההכרה –ורומברינד עצמו נמצא על סף קריסה, כאשר הוא מצליח
סוף-סוף להכריע את האויב העצום.
בין לבין, ת'ורודיר קולט מישהו מזדחל בצללים, ויורה חץ שפוצע וחושף תוקף בעל
יכולות של גנב, שניסה לזחול בצללים לעבר דלת הגנזך של תילי. הגנב, מטורף כמו
האחרים, צורח על תורודיר כאילו היה תילי:
"פוצקי! אנחנו רוצים את פוצקי! תני לנו את פוצקי, גמדה זקנה ומכוערת!"
ת'ודוריר ממלמל משהו על זה שהוא כבר יתן לשרץ 'את פוצקי' – ומשחרר שני חיצים
שגורמים למטורף להשתטח חסר הכרה על הרצפה.
לאחר שההתקפה על
הבית של תילי נהדפת, והדמויות מוודאות שאין תוקפים במטבח ובחדרים האחרים, החבורה
מתפנה לבדוק את סביבות הבית.
המדשאה המרכזית
הפכה לתוהו ובוהו כאשר השומרים של ההיכל, בסיוע פלנתאר וכמה אחרים, נלחמים
במטורפים. החוגגים מוכי האמוק לא מאורגנים, לא מצליחים לסייע זה לזה באורח ראוי,
וכמה מהם עסוקים בלרדוף אחרי נערות מבועתות – ולאט-לאט, נראה שהשומרים מצליחים
להכריע אותם.
בין לבין, קצין
משמר זועף ומזועזע 'מגלגל שיחה' לא ידידותית בעליל עם האלנית' הבוכיה וההיסטרית,
שנשבעת שאין לה מושג מה קרה, ומאשימה את הסופרים המתחרים, שארגנו את הזוועה כדי
להבאיש את ריחה בעיני המושל. הקצין לא משוכנע, ונוהם עליה שהיא תצטרך להסביר את
הכל למושל – ואולי זה לא עניינו הארור, אבל נראה לו שהיא יכולה לשכוח מנשיאות
ההיכל או מכל משהו דומה למשך הרבה שנים.
הדמויות, שבטוחות
שמדובר בתעלול מרושע של לארלית' – בין אם כדי ליצור הסחה ובין אם לתכלית מטונפת
אחרת, עוקפות כמה חבורות של מטורפים שעודם נלחמים, כשהם מנסים לתור אחרי מקור
הטירוף (הגם שהחבורה לא בטוחה, באיזה אמצעי לארלית' השתמשה כדי ליצור את הכאוס).
בסופו של דבר,
החבורה נתקלת בצעיר מסומם לגמרי, ששפתיו ופניו מלאות בדם, שצווח דברים בנוסח:
"פאם-פאם-פאם,
אני הע-פאד, אתם שומעים? אני הע-פאד, ונשנשתי גמד!"
עד כמה שהצעיר נראה מסומם חסר מוח שתוקף באקראי, הוא מתגלה כיריב מסוכן, שלא רק
שמסוגל לרפא את עצמו כאשר הוא שופך את הדם של היריבים שלו, אלא גם נכנס לטירוף
הולך וגובר שגורם לו להתקיף מהר וחזק יותר ככל שהוא בעצמו נפצע.
בסופו של דבר, החבורה מתגברת על המטורף שנופל חסר הכרה לדשא ("אבל... אני
הע-פאד?!"), הדמויות בודקות את העקבות המגואלות בדם בדשא, ומגלות גופה מושחתת
באורח נורא של גמד מוטלת שם.
אין ספק,
שה"ע-פאד" נשך בפראות ושתה דם מכל חלקי הגופה, שמלאה בפצעים נוראים.
רצח נוסף: הדמויות מזהות, לאימתן, את הגמד תורקון, שבסופו של דבר לא הצליח
להתרחק בהרבה מביתה של תילי לפני שנרצח;
ועד מהרה, מתגלים
ממצאים אפלים ומפחידים עוד יותר, לפחות מנקודת ראותן של הדמויות.
בעוד השומרים
שמגיעים, נוטלים בלא עדינות יתרה את ה"עפאד", מאשימים אותו ברצח מזעזע
של הגמד הלא מוכר, ומבטיחים לו שיסיים את חייו לא יאוחר מעלות השחר על עץ התליה,
הדמויות מגלות תגלית מוזרה:
בבחינה מעמיקה של
הגופה, מסתבר שפצעי הנשיכה הם רדודים ורחוקים מלהיות קטלניים כפי שהם נראים במבט
ראשון... ולמעשה, מסתבר יותר ויותר שהצעיר המסומם והמטורף התנפל על תורקון ו'נשנש'
אותו כאשר הגמד כבר היה מת. בפועל, מה שהרג את הגמד הוא לא שיניים, אלא ביתוק כפול
ומיומן בגרזן – באורח שמזכיר מאד את הרצח של האומן ב'סמטת האזמל'.
גרוע מזה; מישהו
חיפש על הגופה באצבעות עדינות למדי, בדק בכל הכיסים... אבל לא נגע בארנק של
תורקון.
מרדף ותגלית
מבשרת רעות
הדמויות מבזבזות
זמן לא מועט לפני שהן עוקבות אחרי העקבות שנותרו בעשב, כדי להביא לתילי את הבשורה
המרה; תילי שומעת את הדברים בפנים קפואות ומאובנות מצער – ואז, רק ממלמלת שהיא
רוצה להשאר לבדה, ונסוגה אל תוך חדריה.
עבור רומברינד,
שמבין יפה את פשר ההתנהגות, המחזה דומה מדי לדרך בה נהגה אחותו הבכורה נורדרי
בלילה בו הביאו לה את הבשורה שבעלה נפל בהתקלות של הגדוד שלו עם אורקים; ומאז, היא
מסוגרת בחדרה באבל שאינו נגמר.
לאחר מכן, החבורה
פונה במאוחר לעקוב אחר נתיבו האפשרי של הרוצח, כאשר חרף הזמן שעבר, תורודיר מצליח
לגלות את עקבותיו (כנראה) – סימני מגפיים כבדים מגואלים בדם שנותרו בדשא.
העקבות מוליכות
את החבורה למנהרה שנחפרה מתחת לאחת מחומות ההיכל, וזו יורדת אל תוך מערכת חדרים
ומנהרות ניקוז שכוחות, שנחצבו כנראה הרבה לפני ימיו של המושל אותריד, עמוק בתוך
הגבעה עליה בנויה היום העיר החדשה.
לאחר התמודדות עם
מספר שרצי מדמנה ומנעול בוגדני מוגן בשרשרת ממולכדת, החבורה מגיעה להיכל תת-קרקעי
שכוח עם סדרת עמודים שתומכים בתקרה הגבוהה שלו, ושלל מעברים צדדיים; בדיקה של מרכז
החדר מגלה, שקרב עקוב מדם התחולל כאן בערך שעה עד שעתיים לפני בואן של הדמויות.
החבורה מוצאת גם
שרידים של אנשים מעוותים בעלי עור רקוב, שידיהם התקשו לטופרים; וגם של עטלפים
ערפדיים ענקיים – כאשר ברור לפי הצורה בה הם מוטלים, שמתו במהלך קרב קשה, וניכרות
עליהן פגיעות מדוייקות של גרזינים כבדים.
הדמויות תוהות,
האם פירוש הדברים הוא שהיריבים שלהם או הכוחות האפלים שמחפשים את המראה השבורה,
לוחמים זה בזה; ובפעם הזו, היצורים שהציבה לארלית' הפסידו בקרב. אלא שלפני
שהדמויות מצליחות להמשיך לחקור, החבורה מותקפת בידי פגרים מהלכים נפוחים ורקובים,
שנראים כמו 'שארי בשר' ירודים של הוויטים שוכני הכוכים.
הגברים המתים
לבושים בקרעים, מדיפים ריח נורא, אצבעותיהם התקשו לטפרים, וסימני קריעה ונשיכה
נוראיים עדיין ניכרים על הצוואר שלהם; והגם שהם כמעט חסרי תבונה, וחסרים לגמרי את
כוח הרצון והכוחות דמויי הלחש של וייטים, הם עדיין יריבים קשים מאד – עצם הקרבה שלהם
גורם לנזק צל מתמשך ליריבים שלהם; הטפרים שלהם נושאים מחלה ורקבון, ויש להם מפעם
לפעם יכולת לנשיפת גאז נגוע במחלה, שמחולל נזק עצום, חוסם יכולות ריפוי וגורם לרעל
נמשך וחולשה.
כאשר הפגרים
המהלכים נקטלים (בשנית), הם נופלים בגניחה שמנונית אחרונה ומתפרקים כמעט מיד לחלקי
בשר ועצם, כאילו דובר בגופות ששרו ברקבון במשך חודשים.
החבורה מחדשת את
הבדיקה באולם – ומגלה בסופו של דבר את נתיב הנסיגה של בעלי הגרזינים שניצחו בקרב –
כעת ברור, שמדובר ביותר מיצור אחד; ונראה שאחד מהם נפצע קשה בקרב, וטפטף כמות
גדולה של דם, כאשר חבריו תמכו בו בנסיגתו.
גרוע מזה – משהו
מנצנץ בתוך הטינופת ליד נתיב הנסיגה, והדמויות, כאשר הן מחפשות בזה, מוצאות סיכה
מגואלת בדם ששייכת בוודאות לאחד מאנשי המשמר של רובע הגמדים; מה שיתכן ומרמז, כי
קורת'אגברונזהאמר או אחד מאנשיו מעורבים במעשי הרצח.
הנסיון של
הדמויות להמשיך ולעקוב אחרי העקבות, מוביל את החבורה למסדרון צדדי חשוך, שבוקע
בסופו אל תוך סמטה צדדית שמוליכה לאחד מרחובותיה הראשיים של העיר; הדמויות מצליחות
לדובב כמה אנשים שזוכרים באורח מעורפל גמדים שנראו עייפים ומטונפים שעברו ברחוב –
אבל כל נסיון לעקוב הלאה, ברחוב הומה האדם, מסתיים בכשלון מוחלט.
סיום: זימון בהול
אל ארמון המושל
לאחר זמן-מה של
חיפוש לשווא ברחוב, מתפרץ לדרכן של הדמויות פרש רוהירי עייף ושרוט, שהוא וסוסו
נושאים סמלים של הארמון. הוא מתנשף ופונה אל תורודיר (אותו הוא מכנה ברשמיות
'תורודיר בן ארנדיס'), אומר לו שמחפשים אחריו כבר שעה ארוכה – ומזל גדול שהוא נתקל
בו כאן, מאחר ועליו למסור לו מגילה עם זימון רשמי מטעם המושל.
במילים אחרות,
מושל וינטרמור, ריב (Reeve)
אות'ריד בן אולוף, מצווה על תורודיר וגם על שני רעיו הגמדים, להתייצב בפניו בארמון
מיד, משום שהוא רוצה לראותם עוד לפני עלות השמש.
ת'ורודיר, שתוהה
עד כמה העניין קשור ברשת שטווה עבורו אמו היקרה, מנסה לחקור את הרוכב, והלה מבשר
לחבורה בשורה קשה נוספת:
ארמונו של המושל הותקף בחסות החשיכה – עשרות על עשרות של אנשי כת הגרים השחור;
למטורפים הארורים היו מודיעים מבפנים, כולל בחור צעיר שאכל על שולחן המושל במשך
שנים ונחשב לידידו; הם תפסו את השומרים בהפתעה מוחלטת, ולפני שהבינו מה קורה, הם
היו בכל מקום – ורבים מהם כיוונו קודם לכל אל חסרי הישע, הנשים והילדים.
הרוכב אומר
שההתקפה נהדפה בסופו של דבר אבל הארמון "איבד הרבה מאד אנשים טובים";
וכעת, המושל (שכנראה שמע על עלילות הגבורה של תורודיר– שהוא עצמו ניפח רבות מהן
במכתביו לאמו), רוצה שאחיו למחצה יתייצב בפניו מיד, בלא לאבד רגע.
תורודיר נבוך ומפוחד,
וכל-כולו רוצה רק להמלט מהעיר; אולם הוא אינו מעז להמרות פקודה ישירה של המושל
העליון של חבל הצפון של רוהאן; וכך, החבורה עושה את דרכה בעקבות הרוכב, וחוצה את
העיר לעבר אי הארמון....
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר
כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.