??????? - ????

הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית | המערכה | יצירת דמות

vineline

 

קמפיין דמדומי המערב

 

סיקוול לספר שלישי: גמד לבדד ישכון


פרק
III: רחוב האיזמלים הטהורים



חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 



הקדמה: המאורעות במגוריו של פלנתאר

כאשר הדמויות חוזרות למגוריו של פלנתאר לאחר ה"התקלות" עם ברינסווית', ההיכל שרוי בחשיכה. המרכבה של תילי בית-מכוש עדיין בחוץ, והפרדות נראות לא נינוחות; הדמויות מאתרות עקבות חשודים בעשב, ובהמשך מגלות שמישהו אכן חמק דרך דלת המטבח החוצה – לאחר שניהל שיחה עם תילי, בעקבותיה היא נראית מודאגת מאד.

ההיכל ריק, מלבד משרת מנומנם אחד או שניים; ולפלנתאר ורוב ידידיו אין זכר. עם זאת, הגמדה (שיושבת בקצה הטרקלין החשוך וממשיכה לשקוד על מלאכת העט שלה, באורח שמזכיר מאד גמדים אחרים ששוקדים ברצינות תהומית על מלאכת הסדן), אינה מנדבת פרטים לדמויות – הגם שהיא מעלה שמץ חיוך כאשר הם מספרים לה על הדרך בה מצאו את העקבות והסיקו על הזר שחמק דרך הדלת ("אתה מנסה להפעיל נגדי את הנשק שלי, גמד צעיר שכמותך?")

לת'ורודיר, לעומת זאת, יש בעיות אחרות; ובעוד רומברינד וברנטוין מתכוננים למסע בחזרה אל רובע הגמדים (וברנטוין, באורח שנראה כמעט פרנואידי, מחפש סימנים לפולשים וממלכד את החלון שלו בשברי זכוכית כדי להפתיע כאלו), ת'ורודיר מגלה שהגבירה אימו – ארנדיס – התעוררה מהעילפון שלה, והיא ישובה ערה במיטתה ועוסקת בציור.

המחשבה של ת'ורודיר האם לנסות להתגנב החוצה נקטעת באיבה; ארנדיס קוראת לו לחדרה, ל"שיחת נפש בין אם לבנה האהוב, משוש חייה"; ונראה שהיא ניחשה משהו לגבי הרפתקאותיו מוקדם יותר הלילה – היא מעירה שאת ארשת הפנים שלו, שמזכירה חתול שמנסה לחמוק פנימה כשהשמנת נוטפת מהשפמונים שלו, היא מכירה עוד מאז שגובהו לא הגיע עדיין למסעד הכסא שלה.

 

התמונה שארנדיס עובדת עליה, היא יפיפיה, ומתארת נוף אקזוטי מסוג שאף אחת מהדמויות לא ראתה – פירמידת זהב ענקית נישאת מעל ג'ונגל, ועל צלעותיה היא החלה לשרטט תרסות של גנים תלויים. היא עצמה לא מסוגלת לענות לשאלה היכן ראתה משהו דומה – באומרה שאם כבר משהו כזה קיים בארץ התיכונה, זה רק במעמקי האראד – ארץ שהיא מעולם לא ביקרה בה. ובכל זאת, בין אם מדובר בנוף מהאראד או ממקום אחר ומוזר בהרבה, היא כנראה חלמה אותו כאשר "שטה באפלה", והיא אפילו זוכרת במעורפל שבמקום או מסביבו התחולל קרב עז, בים וביבשה.

 

כך או כך, ארנדיס לא נותנת לת'ורודיר להתחמק מהעיקר; יש לה תוכניות לא מעטות עבורו, שנדחו רק בגלל התקרית בסמטת דרוגות'. בין היתר, היא רוצה לארגן לו ראיון בחצר המושל, ולחשוב על אירוסין מתאימים למעמד שהיא רוצה שיתפוס שם (ולא, לא ברינסווית'. היא לא יותר מאחיינית מרוחקת של מישהו מחצר המושל).

ת'ורודיר מצליח למצוא כוח להתנגד, ולהבהיר לאמו שעתיד שהיא מתכננת לו, אינו העתיד שהוא רואה לעצמו, ובין השניים פורץ ויכוח, במהלכו ת'ורודיר גם מטיח באימו את השאלות על מעשיה שלה ועל השיקוי המוזר שהיא שתתה, הוא מזכיר את החלום שלו על סארדיס ועל האימה הבוערת שמגיחה מחשכת הפיר, ואומר שעד כה, מכל הכוחות של 'הגבירה' לא יצא שום דבר טוב.

ארנדיס עונה בשיא הרצינות, שהעולם משתנה; כוחות ישנים שוקעים וכוחות חדשים עולים, ואסור בתכלית להפקיר אותם ליצורים כמו לארלית' ודומיה; היא דוחה את הטענה של ת'ורודיר, שמתאונן שכל האיזכורים של הגבירה ושל אש מהמעמקים לא נושאים חן בעיניו, ומזכיר לה את הגורל של סארדיס. ארנדיס אומרת שלמרות שהיא וסארדיס היו שתיהן מקורבות לגבירה בימים עברו, השיטות שלהן היו מאז ומעולם שונות. מעבר לזה, היא מתחמקת מתשובות לשאלות של ת'ורודיר, היכן בדיוק היא פגשה את לארלית', ואיזה מחיר היא משלמת על הכוחות המוזרים שלה.

בכל הנוגע לתוכניות שלה לגבי בנה, ארנדיס מסרבת לותר; ומייחלת לעצמה לצאת מהמיטה מקרוב – יש דברים רבים שהיא חייבת לעשות, במקום לשכב כאן ולצייר; היא מגלגלת עיניים נוכח 'ההתמרדות' של ת'ורודיר ואומרת לו בעקיפין שאין לה שום כוונה להניח לו להעלם, וש"אל דאגה, צפוי לנו עוד זמן איכות רב ביחד".

 

ת'ורודיר מצליח לסיים את השיחה בסופו של דבר, לאחר שאיחל לאמו ליל מנוחה וחיבק אותה, כאשר הוא תוהה האם הליכה לבורות האפלים ביותר שמתחת לרובע הגמדים, אינה גורל עדיף על מה שאמו מתכננת לו – ואם לא די בזה, מצב רוחו לא משתפר לאחר כמה התגרויות מצד רומברינד, שמשועשע יתר על המידה מהמצב (לטעמו של ת'ורודיר), ואפילו מזמם בקולניות שיר חתונה מתחת לזקנו.

 

 

 

רצח בסימטת האיזמל השחור

החבורה חומקת מהיכל הסופרים בחסות העלטה, במטרה להגיע במהירות לרובע הגמדים, כאשר היעד הראשון שלהם הוא סדנה של אומן מתבודד בקצה הרובע – באנברי אוניקספינגר, שידוע ב"עבודות עם ניחוח טריבליסטי" וממנו ברינסווית' רוצה מחרוזת שבעדה תחליף את מיניאטורת הסוס שזכתה בה, ותסכים להעבירה לדורלאד הזועם.

באנברי, כמסתבר, גר בקצה של סימטה מוזנחת למדי בפאתי רובע הגמדים – מקום שכפי שמסתבר לדמויות אחר-כך, היה חלק ממגורים ישנים יותר גמדים (רק שאז, לפני תקופת העיר העילית שעל הגבעה ורובע הגמדים החדש בפאתיה, הוא נפתח לכיוון העיר התחתית), התמוטט ונחצב מחדש לפני כמה שנים.

 

החבורה הגיעה באיחור – כפי שמסתבר לדמויות, כאשר הן רואות את ההתגודדות ואת אנשי המשמר, באנברי האומלל נרצח כמה שעות מוקדם יותר (באמצע הלילה, במקביל ל'שיחה' בין ת'ודוריר לברינסווית' או למה שקרה מיד לאחריה – לא ברור לגמרי).

מאחר ושני הגמדים בחבורה הם חברי משמר הרובע, השומר המשועמם שהופקד לשמור על הזירה (וגם התערב בה באורח לא מקצועי וגרר את הגופה למקום אחר כדי לכסות אותה), שמח מאד להפקיד את החקירה בידי הדמויות.

מסתבר, שהמשמר די בטוח מי הם הרוצחים שהשתמשו בגרזן – בוודאי כמה מהגמדים המושחתים מקלאן דורהאנד ש'מסתובבים סביב הרובע של ארוכי הזקן כמו המקקים שהם', ולמרבה הבושה, יש כמה ארוכי-זקן שמשתטים לעשות איתם עסקים.

ממצאים בזירת הרצח: הדבר הראשון שמתגלה בבירור, הוא שכלי הרצח היה גרזן חד באיכות טובה; אין סימנים לפריצה, ונראה שהמאבק היה קצר. באנברי הותקף כנראה ליד השולחן שלו, כשהמהלומה הראשונה פספסה ופערה פגיעה עמוקה ברהיט עצמו, ניסה לסגת לעבר האח שהוא מחפה על ראשו בזרועותיו (לכן יש על ידיו "פצעי הגנה"), אבל הרוצח סגר עליו וסיים את העבודה בשתיים או שלוש אבחות מדוייקות. איו שום סימן לפצעי נשיכה בצוואר או לעטלפים, לעומת זאת.

המגרות בחלקן פרוצות, וחרוזים, לרבות כאלו שמעוצבים באורח טריבאליסטי כמו ראשים של דובי-אימים פוערי לוע, מתגלגלים על הרצפה. ת'ורודיר ממהר ליטול לעצמו חופן נכבד מהם, וכן סליל כסף שהוא מוצא, במטרה לשכנע את רומברינד בהמשך להשלים את המחרוזת עבור ברינסווית'.

 

הממצא החשוב יותר שהדמויות מוצאות, נמצא במה שנראה כמו תערובת של דם וטינופת ליד האח, ממש במקום בו באנברי נפל. מסתבר שהוא ניסה לחרוט אותיות באצבע מלאה בפיח ובדם של עצמו ברגעיו האחרונים, והספיק לכתוב אותיות מבולבלות:

 

"הו_   ח_ר   ע_ו_   מד_"

 

הדמויות משלימות את זה, בדמיונן ל"הוא חפר עמוק מדי".

כאשר מתחת לזה, ממש לפני שהמוות לקח אותו, הוא הספיק לכתוב מילה נוספת: "נאלא" (בקאזדול, מילה שמתייחסת למים או מאגר מים).

 

בבור הזבל שבחצר האחורית המוזנחת של הנרצח, הדמויות חופרות ומוצאות לא מעט קבלות וניירות שבאנברי השליך פנימה, ונשרפו רק למחצה משום שהבור היה מוזנח ולח מאד.

ממה שהדמויות מצאו, ניכר להיו לנרצח עסקים לא חוקיים, במובן של חומרי גלם שלא עברו דרך המכס (בין היתר 'עץ לאופה' ממזרח רוהאן, שקשור לאגדות על דובי-אימים מושחתים, שבצורתם באנברי גילף חרוזים – מה שמזכיר לדמויות את הדובים המפלצתיים שלחמו בהם מתחת לעיר); אין ספק שהוא עשה עסקים עם גורמים מחוץ לרובע – אם כי הממצאים מוליכים יותר לכיוון בני-אנוש צעירים ומפוקפקים מאשר לכיוון של דורהאנדס.

בין הקבלות, הדמויות מוצאות שריד של מכתב אחר ומעניין יותר, שכנראה נשלח אל באנברי מגמד בשם "נארבי איירונהילט"; רוב המכתב כבר לא קריא, ונראה שבאנברי, יום בערך לפני הרצח, קימט אותו בכעס והשליך אותו לבור הזבל, כשהוא מקשקש משהו כמו 'טירוף מוחלט'.

 

גם כאן, כמה מהאותיות הקאזדוליות לא קריאות,

אבל הדמויות מצליחות להבין שנארבי מודה לאומן מאד על משהו, אבל גם מפציר בו לבוא ולצפות באיזה 'דרשן קדוש', ש'הילדים אוהבים אותו כך' והוא נדיב, ו"דואג שאף ילד גמדים לא ילך לישון רעב לאחר עמל יומו בסדנא, או ישאר בלי נתח בשר לארוחת יום דורין'.

כל זאת, כאשר ליבם של גמדים רבים אחרים הפך להיות קשה כמו (נארבי משתמש כאן בשורות משיר ידוע מגבעות הברזל, שמדבר על Iron hard and iron cold".

 

לת'ורודיר, שבניגוד לדמויות האחרות הגיע מהצפון ונכח בקרב על קירית' מית'ארס, התיאור של הדרשן מזכיר יותר מדי את 'הגמדים הרועדים' – עניין שהוא ללא ספק סיבה טובה (נוספת!) לדאגה.

 

 

 

שכניו של באנברי – החקירה ב"סמטת האיזמל השחור"

סמטת האיזמל השחור היתה ונותרה מקום עלוב, שרוב בתי המגורים שנחצבו מתוכה קטנים ומוזנחים. אמנם, לא מעט רכלנים מתגודדים במרחק ועוקבים אחרי הדמויות, אבל כולם מתפזרים ומעמידים פנים כעסוקים מאד במלאכות שונות כאשר החבורה מתקרבת. דלתות רבות נסגרות, לאחר תשובות לאקוניות כמו:

"בכבודי ובכבוד משפחתי, איני יודע דבר"

"לא יודע כלום, אבל מי שמזין את הכבשן שלו באש גובלינים, סופו שזקנו נחרך".

"אתם מהמשמר? אין לכם מפקח לתחוב את הפצירה שלכם אל דלת המכרה שלו, שאתם מטרידים גמדים הגונים באמצע העבודה? חודשים הקצרי-זקן המלוכלכים מתגנבים פנימה, וכלום אתם לא עושים!"

גם הנסיון ללקט מידע על השם "איירונהילט" לא מניב הרבה; רוב הגמדים טוענים שאינם מכירים את השם בכלל, וכמה מוסיפים רמזים שהמשפחה הזו לא קיימת במשך הרבה שנים; הם לא מכירים אותה ולא רוצים להכיר אותה.

 

 

ת'ארה לאדספון: הדלת הראשונה שכן נפתחת בפני הדמויות, היא של גמדה זקנה וערירית, שכבר אינה צלולה לגמרי בדעתה; היא בדיוק עסקה בפשיטת עורו של קייב-קלו קטן וקיצוץ שלו, כדי לאגור את הדם בקערה ולהכין פשטידות בשר (מה שמזכיר לרומברינד גרסה עלובה של זכרונות מהמטבח של סבתא שלו מצד אבא, שהגיעה ממעמד פשוט יחסית במוריה).

ת'ארה בטוחה שהדמויות הם חברים של בנה היקר רגין, שחי במערות הנוצצות והיא בטוחה שהוא חרש אומן שם, ושולח לה מכתב ומתנה כל שנה ביום דורין. רומברינד, לעומת זאת, נזכר שהטיפוס בשם רגין שנתקל בו בימיו במערות הנוצצות היה בסך הכל טבח נרגן באחד הפונדקים.
(ת'ורודיר, לעומת זאת, שומר לעצמו את הדמיון הלא נוח במיוחד בין רגין שכותב לאימו שהוא חרש מצליח, לבין המכתבים המלאים בעלילות גבורה שהוא שלח לאמו מאריאדור...)

 

רוב מה שת'ארה מספרת, הוא בליל לא קוהרנטי במיוחד שלא נראה קשור לבאנברי, אותו היא זוכרת כטיפוס מסתגר שלא יצא לה לדבר איתו יותר מפעמיים-שלוש.

לעומת זאת, מסתבר שת'ארה גרה בסמטה הזו עוד בימים הישנים, כאשר זו היתה סמטה שנפתחת לכיוון העיר התחתית – והיא מספרת באורח מקוטע על הימים הקשים שידעו הגמדים (ככל הנראה לאחר מותו של המושל אולוף, כאשר אחיו הקנאי סטאגורד לקח את השלטון), כולל אספסוף רוהירי זועם שהתפרץ לתוך הסמטה בצעקות שנשמעו כמו ה"מאפ! מאפ!" שהרועים צועקים לצאן שלהם, ואיך הם דחפו את האופה נ'את'רי לבוץ עם כל המרכולת שלו.

ת'ארה מתארת שהם "באו אלינו עם סוס אדום"

(הערה: כפי שהדמויות יגלו בהמשך, הסוס האדום הוא למעשה ראש סוס בוער, שהיה אחד הסמלים של תומכיו של לורד סטאגורד; הקריאה עצמה היא קיצור עילג של Moria erg Pallanto– "מוריה דועכת!").

 

עוד עניין שמתגלה אצל ת'ארה, הוא סלסלה עם ממתקים גמדיים די יקרים וסיכות נחמדות, שת'ארה בטוחה ש"החברה שלה וית'רה שולחת לה מדי פעם".

מבירור עולה, שמדובר בלא אחרת מאשר וית'רה בית-מכוש, אמה של תילי, שהיתה ידועה כחרשית מעולה של חפצים יפיפיים - שמתה לפני עשרות רבות של שנים (בין היתר, מפקד המשמר קורת'אג ברונזהאמר, ביקש כמה פעמים מברנטוין לבדוק האם יש חפץ רב-עוצמה או חלקים ממנו שנותר אצל תילי – כי יש להביא אותו לידיים נאמנות של גמדים, לפני שהדורהאנד או דומיהם ישימו עליו יד).

מסתבר, שוית'רה ות'ארה היו חברות מסוג כזה או אחרת; ת'ארה זוכרת את וית'רה כ"יפה מאד, אפילו בגיל מבוגר" – ומהלהג שלה עולה שוית'רה סולקה מסמטת הגמדים מסיבה לא ברורה.

 

הדמויות מנחשות, שת'ארה שכחה או בכלל לא יודעת שידידתה הישנה הלכה מהעולם; ולמעשה זו ת'ילי בית מכוש שממשיכה לשלוח לה חבילות שי מפעם לפעם, בשמה של אמה המנוחה.

ת'ארה אינה יודעת או זוכרת הרבה על משפחת איירונהילט, מלבד זה שאם הם היו, הם מתים או לא קיימים הרבה מאד שנים. אבל אולי מפקד המשמר זוכר? כשהוא היה גמד צעיר...

 

 

דורי רדבראנץ' ובתו גית'רי: הבית הבא שמוכן להכניס את הדמויות הוא ביתו המוזנח של דורי רדבראנץ', שנראה כמו חרש כושל, רופס ומכור לטיפה המרה, שהכבשן שלו עלוב ולא מטופל כיאות, ואוויר הבית שלו מלא בריח מעופש של מחמצים שלא טופלו כיאות (הדמויות גם מוצאות מכתב של חרש בכיר מלב הרובע, שנוזף בדורי על העצלנות שלו ועל אי-העמידה שלו במועדי אספקת סחורה, ומאיים כי יתבע אותו בפני המפקח פארלהורן).

דורי הוא כולו חיוכים והתרפסות בפני החבורה, תוך שהוא מעמיד פנים באורח לא משכנע, שהוא רב-אומן מצליח ועסוק – בעיקר, כאשר לאחר ה"לשירותכם ולשירות משפחתכם", הוא מגלה שרומברינד הוא בן למשפחת סילברברד, משפחה שהוא יודע עליה היטב כבכירים בגילדת התכשיטנים של מוריה.

נוכח העובדה, דורי לא מפסיק להתחנף אל רומברינד, ומתעקש להציג בפניו את בתו גית'רי, שהוא נשבע בכל היקר לו שהיא "עילוי" עם ידיים מוכשרות כאלו שהיו יכולות להביא כבוד לכל משפחה, ורק בגלל שהיא שקועה כל היום במלאכתה, לא נמצא לה עדיין שידוך ראוי ("קריצה").

בפועל, כפי שרומברינד מגלה, גית'רי רחוקה מלהיות גמדה מרשימה ודומה למדי לאביה הרופס; היא לא נטולת כשרון לגמרי, אבל המלאכות שלה שמוצגות לו, נראות בערך כמו מלאכה של שתי אחיותיו הסוררות והלא חרוצות של רומברינד עצמו, ויפיר וניפינג – וגם זה ביום רע מאד.

גית'רי, שמחליפה את האדישות החצופה שלה בחיוכים ועפעופים ברגע שהיא מבינה מה מעמדו של רומברינד, ממהרת להביא לו מגש עם גביע יין, שהיא מוזגת ("שתה, הו אלופי!") בידיים רועדות, כשהיא מחייכת ומעפעפת, באורח שגורם לרומברינד להסמיק.

(מה גם שת'ורודיר מחליט, שזו בדיוק ההזדמנות להחזיר לרומברינד כגמולו על ההתגרויות של האחרון וזמזום שיר החתונה אחרי השיחה עם ארנדיס)

 

לעומת זאת, הדמויות לא מצליחות להפיק מדורי ובתו מידע רב במיוחד, מלבד הרבה תלונות על השכן העשיר יותר – כדר רע-מזג בשם מארני קופרסילט, ורכילות על איך הוא מכה את השוליות שלו ובעיקר את היתומה בת-האנוש שלקח אל ביתו.

 

 

הכדר מארני קופרסילט: הבית האחרון שהדמויות מצליחות להכנס אליו חצוב באורח מהודר וגדול יותר מהאחרים בסמטה; וכבר בכניסה, ניכר שמשטר קשה שורר בו. הדמויות מצליחות לתפוס כמה מילים עם יתומה רוהירית שנראית כבת 12 בערך – היא מפחדת לדבר, כי היא מפחדת מזעמו של בעל הבית; ובעיקר מכך שיזרוק אותה בחזרה למקום ממנו באה. מסתבר לדמויות, שמארני מצא אותה היכנשהו בבית זונות בחלק הגרוע ביותר של העיר – ושכל הגערות, העלבונות והמכות שלו, הם חיים טובים בהרבה ממה שהיו לה, או מצפים לה, במקום ההוא.

הערה: בהמשך הדברים, כאשר רומברינד וברנטוין נכנסים פנימה ומעסיקים את הכדר הזועף, ת'ורודיר מדובב את היתומה, ומצליח להוציא ממנה שבלילה האחרון, בשעה די קרובה לשעה המשוערת של הרצח, היא היתה מחוץ לבית כי מארני סירב להניח לה לישון עד שתגמור את העבודה, והיא אכן ראתה דמות מפחידה הולכת ברחוב, חמושה בגרזן. היא לא בטוחה, אבל הוא נראה גמד, והוא היה מפחיד מאד. היתומה לא ראתה פרטים, כך היא טוענת, משום שפחדה ומיהרה להסתתר – (אינסטינקט נחוץ מאד במקום בו גדלה...)

 

מארני הוא גמד מבוגר, הדור יחסית למה שמקובל בקצה הרובע, וכל פניו סמוקים וזעופים באורח שמזכיר לדמויות כלב תקיפה נוהם. כצפוי, הוא חמדן וגס רוח, ובתחילה לועג למשמר על כך שהם באים לחקור רצח מובן מאליו, אחרי כל התקופה שבה לא הצליחו למנוע מהדורהאנדס לזחול אל תוך הרובע.

עד מהרה, העוינות הופכת אישית יותר – כאשר מסתבר, שמארני חי בעבר הרחוק (כנראה עוד לפני הולדתו של רומברינד) במוריה, ועבד ככדר מכובד שהיו לו עסקים עם גילדת הצורפים. אלא שסבו התקיף של רומברינד, ורדסבירד, תפס את מארני ב"אי דיוקים במשקלים" (או לשיטת ורדסבירד, רמאות בסחורות שסיפק לגילדה). לורדסבירד לא היתה מעולם סבלנות או יד רכה כלפי טיפוסים כאלו, והסיפור הסתיים בהשפלה פומבית של מארני וסילוקו מכל עסק עם הגילדה; וככל הנראה גם בבזיון כזה שהתפשט מעבר לגילדה, ואולי גרם למארני להסתלק ממוריה ולא לחזור אליה, ולמצוא את פרנסתו – לא בשפע – בצפון רוהאן.

לאחר ויכוח זועם וקצר בין רומברינד למארני, שנגרר לעלבונות הדדיים (כאשר רומברינד, שסומר מזעם על הדרך בה הבריון הרמאי (אין לו ספק שסבא שלו צדק) מעז לגדף את בני סילברבירד, לא טומן ידו בצלחת), שנקטע בתקיפות על-ידי ברנטוין, מארני לא מוכן לנדב יותר פרטים על החקירה (כאמור, גם מבחינתו ברור מי הרוצחים), אבל רומז שאולי יזכר בעוד כמה דברים – אם "הנכד של וירצבירד" יעשו שירות עבורו.

 

מארני מספר על מערות עמוקות ומוצפות למחצה שפיר יורד אליהם לא רחוק מכאן, שגמדים משתמשים בהם לכריית בוץ; ושיש מפלס נמוך יותר עם בוץ וחימר עשירים בהרבה – אבל הקפטן של המשמר, קורת'אג, סגר אותם בשער נעול לפני כמה שבועות ואסר לרדת אליו, בטענה שיצור מסוכן חדר פנימה – וכמובן ש"המשמר העלוב לא מסוגל להתמודד איתו"; מארני, נאמן לדרכו, בטוח שלמעשה סרן ברונזהאמר מתכנן למעשה לתת בלעדיות במקום לאיזה חבר שלו.

בחיוך אכזרי, הוא נותן לרומברינד כד למלא בחימר משובח למטה, או לחלופין להביא לו הוכחה שהיה יצור מסוכן והוא חוסל; ולא מתאפק מלהוסיף שהוא לא בטוח מה ישמח אותו יותר – ידיעה על זה שהמפלצת חוסלה, או זה שרומברינד לא יחזור בכלל.

 


מנהרות החימר

הדמויות מולכות לחור אפל בין כמה חצרות עלובות, ששרשראות חורקות וגלגלים מסתובבים סביבו; כפי שמארני סיפר, אכן המפלס העליון מלא גמדים עלובים למראה יחסית שכורים בו בוץ ומפעילים את ציוד הכריה; ואילו באחד מצידי הברכה, יש אכן שער חדש ונעול עם זקיף רטנוני מהמשמר.

הזקיף מסרב תחילה לפתוח את השער ומזהיר את הדמויות שמשהו מסוכן מאד זוחל במפלס התחתון; אפילו בהמות המעמקים (Deep claws) השתגעו מכאב ואימה, ואפשר לשמוע את הצרחות המיוסרות שלהן עולות מפעם לפעם מתוך החשיכה.

לאחר שהדמויות (שלפחות אחת מהן בכירה יותר במשמר מהזקיף) מתעקשות, הזקיף פותח את השער, והחבורה יורדת למפלס עמוק, מואר בניצוצות אודם ובלהבות קטנות שבוקעות פה ושם מתוך הקרקע הלחה.

עד מהרה, החבורה מותקפת בידי בהמות מעמקים מטורפות מכאב, שניכרים עליהם סימני פציעה וחריכה; היצורים מגיעים ממספר כיוונים, ולוחמים בזריזות ובפראות יוצאת דופן לבהמות מעמקים רגילות – כאשר כולן לוחמות עד המוות.

 

לאחר שהיצורים נקטלים (או משוחררים מיסוריהם), הדמויות יכולות לגשת למנהרות הצדדיות, שאכן נוטפות חימר משובח.

ברנטוין, בגיחוך, מותיר ל"נכד של וארצבירד" את מלאכת הכריה, דבר שרומברינד מקבל בלא מעט ריטונים – אבל מבצע את מלאכתו על הצד הטוב ביותר, כשהוא מצליח לא רק לכרות חימר בוצי משובח למלא בו את הכד, אלא גם לגלות מטיל זהב ישן שנשכח בבוץ; ובמקום אחר, הוא חופר החוצה תגלית פחות נעימה – שרידי גופה רקובה לגמרי של בן-אנוש, שנראה כמו אחד מאנשי כת גרים-האש; יש עליו עדיין שיקוי מרפא מעולה ורונה אפלה שניתן להשתמש בה כנשק השלכה שיכול להכות יריבים באש.

 

לעומת זאת, התגלית שאנשי הכת המטורפת שסוגדת ללהבת אודון מרחרחים מתחת לרובע הגמדים, אינה מרנינה במיוחד.

 

בהמשך, הדמויות מגלות מקום שבו אבנים נפלו מהקיר, ונפתח מעבר אפל מאד שמוליך לתוך איזור קריר יותר ומלא באבני מפולת.

אלא, שלפני שהחבורה מספיקה לבדוק, בוקעת מהאדמה – ממש מתחת לרגליו של ברנטוין, תולעת מפלצתית עצומה בגוון אדום, רושפת להבות; ברנטוין חוטף נזק כבד, ורק בקושי מתחמק מלהבלע בידי היצור.

 

רומברינד מזהה את התולעת מהסיפורים הישנים והאפלים ביותר ששמע במוריה – תולעת רומ'גול, יצור שנחשב בידי הגמדים לאחד מ"שרצי הבאלרוג"; כלומר, יצורים מתהומות האש האפלות ביותר שמתחת לקאזאד-דום, שהיו בני לוויה או משרתים חסרי שם של האויב הגדול – גם אם התולעת היא אחת הזוטרים וחסרי התבונה שביניהם.

מתחולל קרב קשה מאד – התולעת משוריינת להדהים, ובעלת כוח סבל עצום, מסוגלת לירוק להבות דביקות שקופצות מקירות, ויכולות – אם הדמויות לא נזהרות – לקפוץ מדמות לדמות כמה פעמים, כמו סוג גרוע במיוחד של ברק-שרשרת; להתחפר ולנסות ללכוד דמויות מלמטה, ולקרוא לתולעוני דם שמתפוצצים עליה באורח שמרפא אותה.

 

בסופו של דבר, לאחר שהדמויות למדו כיצד להתפרש באורח שיהפוך את היריקה הקופצת לקטלנית פחות, ולאחר שברנטוין הוכרע, התעלף ולא היה רחוק מאד מלההרג, החבורה מצליחה סוף-סוף לקטול את המפלצת, שמתמוססת לעיסה לוהטת חסרת צורה, עם מספר גדילים ושרידים שאפשר להשתמש באחד מהם בתור הוכחה.

אלא, ששריד אחד מהיצור הוא מטריד מאד – מה שנראה בהתחלה כמו לב רושף להבות, מתגלה כשרידים של רונה אפלה, סדוקה והרוסה כמעט לגמרי, עליה חרוט סמל אפל מאד, שמזכיר לגמדים מאד את הסמלים שהשתמש בהם בזמנו פרופסור אולבריג – המלומד הגמד הבוגד שכמעט החריב את מוריה כאשר ניסה למצוא כוחות אפלים מהמעמקים של אימת דורין ולקחת אותם לעצמו.

 

חורבות המרתף הישן: המנהרה הצדדית שהדמויות מצאו, מובילה לדרך מסוכנת מאד שחלקה חסומה בידי טונות על טונות של אבני מפולת, עם סכנה ברורה מאד להתמוטטות נוספת, ככל שמישהו יעשה תנועה לא נכונה או ישגה בעת חציבת דרך במקומות בו האבנים חוסמות את המעבר.

הדמויות מתווכחות האם להסתכן; אבל בסופו של דבר רומברינד חוצב דרך במיומנות. החבורה מגלה שלדים מחוצים של בני-אדם צעירים, שהיו עטויים בשיריונות עור וחמושים בנשק מאיכות גרועה יחסית, כולל מגן שבור עם ציור של ראש סוס אדום. בסופו של דבר, מסתבר כי מדובר בבוזזים שנמחצו מתחת לטונות של אבן כאשר רוב החדר קרס – וליד קיר, מתחת לאבנים, רומברינד מאתר לבסוף שלד ישן של גמד אמיד (לפי שרידי הלבוש), שנהרג בידי האבנים כשהוא בתנוחת ישיבה.

מבדיקה, מסתבר כי הוא כתב דברים ברגעים האחרונים שלו – והגם שחלק מהנוסח נראה כמו חיקוי של האגדה הישנה על ספר המזרבול, הרי שעולה שהוא היה אחד הגמדים שבגלל מעשים שלהם עם מחירים ודברים אחרים, עלה על סמטת הגמדים אספסוף נזעם של רוהירים ממעמד נמוך.

 

אותו גמד, ברגעיו האחרונים, כותב שהוא לא מצטער על שום מחיר שגבה, הכל היה בזכות; ומגדף "גמדים חסרי כבוד ורכי לבב" שינסו להבין או להצדיק את זעמם של "הפורעים הברברים בני האנוש וצעקות 'המאפ, מאפ' שלהם" – שאינם טובים יותר מאורקים.

באורח מעניין, הגמד הזקן מוסיף גידוף גם לאחד משותפיו למעשה עם המחירים – שמסתבר כלא אחר מאשר המפקח פרלהורן בכבודו ובעצמו (מה שמצטרף למידע קודם שהדמויות קיבלו על כך שבצעירותו הוא חי זמן-מה בפורלאו, וקשור לעוד כמה תמיהות לא מכובדות במיוחד מהעבר).

 

מסתבר, שהמפולת לא היתה מקרית – הגמד העשיר שזחל למרתף, השתמש בסוג של פתילה (אולי של אש גובלינים), שמוטטה את רוב היכל המרתף עליו ועל הפורעים האנושיים שירדו אחריו; הוא כותב משהו על כך שהאוצר ישאר שלו, רק שלו, אפילו במוות, ו"בני האנוש והאביר המלוכלך לעולם לא יקבלו אותו".

 

למזלה של החבורה, ת'ורודיר, שהחליט להשאר מאחור, כמה שיותר רחוק מהגמדים החוצבים ואבני המפולת, מזהה תנועה חשודה – ומצליח לזהות ברגע האחרון את אחד מאנשי כת הגרים שהתגנב אחרי הדמויות, עם קשת וחץ מוזר שכוון לא אל הגמדים, אלא כלפי מעלה – במטרה להפיל את שרידי התקרה ולקבור את רומברינד וברנטוין מתחת להריסות.

ת'ורודיר יורה ראשון ומצליח לפצוע את איש הכת פצעי מוות במטח מדוייק; כשהוא נופל גוסס, הוא יורק על ת'ורודיר וממלמל ש"אם חיפשתם את האוצר של הכלב המזוקן, לא תמצאו. היא בידיים טובות".

 

חזרה אל הכדר מארני: הדמויות חוזרות אל הכדר, עם הכד המלא וההוכחה שהיצור למטה נקטל. כמו שרומברינד חשד, הכדר תכנן לרמות אותם ולטעון שוב שאינו יודע כלום לאחר שיקבל את הכד; ובסופו של דבר, לאחר משא ומתן קצר ונטול אהבה, הכדר מספר להם שבני איירונהינט מתים כבר שנים רבות, לאחר שהתבזו והמשפחה שלהם 'נמחקה'; כדאי לחבורה לשאול את המפקד שלהם, שהוא 'פחות חסוד' מכפי שהוא מציג את עצמו.

כמו כן, הוא מוסיף כמה גסויות על וית'רה בית מכוש, ורומז שסולקה מקהילת ארוכי הזקן לאחר ש"התעסקה" עם דורהאנדס (הכל בחיוך גס שמבהיר למה כוונתו ב'התעסקה').

 

 

 

סצנת סיום: המאורעות בהיכל הזקיפים

דקות ספורות לאחר שהדמויות יוצאות מביתו של מארני הכדר, זקיף של המשמר משיג אותן, ומורה להן (או לפחות לשני הגמדים) להתייצב מיד בפני מפקד המשמר.

היכל הזקיפים בו יושב קפטן קורת'אג ברונזהאמר שרוי במהומת אלוהים, והסרן במצב רוח רע מאד. תחילה, הוא גם אינו מרוצה מנוכחותו של ת'ורודיר, אבל מוכן לקבל אותה אם שני הגמדים יערבו לו "בכבוד שלהם ושל משפחתם".

עד מהרה, מסתבר לחבורה שהמפקח פרלהורן שלח למושל פורלאו איגרת שכולה עלבונות, שבאורח שחרף אהדתו של המושל לגמדים, הסרן ברונזהאמר חושש שהוא יטה אותו נגדם; ואם זה לא די, המפקח דרש מהמשמר להניף דגלים של קאזאד דום על הצריחים ולהכפיל את המשמר – כאילו שזה יעזור להם, אם המושל יפנה נגדם.

הצרות לא מסתיימות כאן – בעת שהדמויות חקרו בסמטת האיזמל – כבר יש גופה חדשה; הפעם זה בן-אנוש, מאלו המפוקפקים שהיו מסתננים לרובע, ש"טייל" מגובה עשרים מטרים לפיר מלא להבות שנועד להסקת כבשנים. הסרן אומר שלא ברור מי הוא בדיוק, והאם זה אכן רצח, או שמא הקורבן היה שתוי ופשוט מעד לשם. כך או כך, הסרן ברונזהאמר מקווה שזה "אחד שאף אחד לא יחוש בחסרונו", כי אחרת – רק זה חסר להם עם כל המהומה שהצית המפקח.

 

הסרן דורש ומקבל מהחבורה דיווח על החקירה שניהלה, אבל נראה שהוא אינו מתרשם במיוחד, ונעול למדי על כך שהרוצחים הם דורהאנדס; כאשר זעמו מכוון לאותם גמדים ארוכי-זקן ברובע שהתעלמו מהאזהרות והמשיכו לעשות עסקים עם קצרי-הזקן.

הגרוע מבין כולם, לשיטתו, הוא הפונדקאי העשיר דולת'י מגף-בזלת, שאפילו לא מסתיר את העובדה שדלתות הפונדק שלו פתוחות לכולם, כולל דורהאנדס, כל עוד הם משלמים את החשבון – בטענה שהפונדק שלו נמצא 'טכנית' מחוץ לתחום הרובע, ולכן הוא לא מחוייב להוראות של הסרן.

הדמויות, מצידן, זוכרות יפה את ההתקלות שלהן כמה לילות קודם במערה סמוך למרתפי אותו פונדק, עם הזקיף שסומם או ננשך ונתן את סיסמת הקאזדול לפורצים, והעטלפים המוזרים מסביב, שעוררו את חשד הדמויות שלארלית' עצמה פרצה לשם וגנבה איזשהו חפץ מפוקפק מהפונדקאי.

 

סרן ברונזהאמר נוהם, שהוא לא שכח גם את המקרה ההוא, ומה שהוא רוצה שהחבורה תעשה, זה להתגנב לפונדק ולחפש שם ראיות שיספיקו לו כדי להניח אזיקים על הפונדקאי המחוצף הזה.

 

מעבר לזה, הסרן מסרב בתוקף לדבר על בני איירונהילט, למרות שהחבורה מנסה לשכנע אותו; ורק בקושי הוא פולט, שסית'רי איירונהילט היה פעם רב-אומן שיצר חפצים מכושפים בעלי שם, אבל המשפחה איבדה לגמרי את כבודה, ולא רק שגורשה, אלא "שמה נמחק", בגלל איזשהו ביזיון ישן. ההסרן מסרב להמשיך ולדבר, באומרו שזה מחוץ לחקירה, ושמבחינתו, כמו גם מבחינת כל הגמדים ההגונים – האיירונהילט לא קיימים יותר; אם החבורה רוצה, שיחפשו אצל הדורהאנדס.

 

 

בואו של האביר פרייגרים:

המהומה בחוץ מתחזקת; מישהו מנסה להכנס וצעקות מהדהדות. הסרן שולח את רומברינד לכניסה לברר מה קורה, ומורה לת'ורודיר להסתתר מאחורי דלת צדדית (אם זה המפקח פארלהורן חזר לעוד שטות, הדבר האחרון שהסרן צריך זה להתפס עם בן-אדם לצידו).

כאשר רומברינד ות'ורודיר יוצאים, כל אחד לכיוון אחר, הסרן שב ודורש מברנטוין, בשקט אבל מאד בתקיפות, מידע על תילי בית-מכוש ועל החפצים או חלקי החפצים רבי-הכוח שבבעלותה; הוא שב ואומר שאמה של תילי היתה חרשית רבת-עוצמה, והוא בטוח שהיא השאירה לבתה משהו. הסרן מזכיר לברנטוין שדואהאנדס וחותכי גרונות אחרים מסתובבים בעיר ומחפשים את החפצים האלו – ואסור לבני עם דורין להניח להם להשיג אותם.

ברנטוין אומר שהוא טרם הספיק להכנס לביתה של תילי, אבל יברר עבור המפקד שלו על חפצים כאלו ברגע שיגיע לשם; הסרן מזרז אותו, ואומר שהעניינים נעשים דחופים יותר ויותר; מנגד, נסיון נוסף של ברנטוין לדובב את המפקד שלו בעניין בני איירונהילט – נכשל.

 

בחוץ, מוקד המהומה מתגלה כאביר רוהירי חמוש וקודר בשיריון מלא, בגוונים של שחור ואדום, כולל סמל של סוס-האש של לורד סטאגורד. הברנש הקודר, שלא מסתיר את סלידתו מהגמדים, דורש לדבר עם הסרן – ולמרבה הפליאה, מציג לא את סמלו של אדונו הישן והקנאי, אלא את החותם של מושל העיר.

לאחר שרומברינד לא מצליח לעכב אותו, האביר הקודר נכנס; ומסתבר שהוא וקורת'אג ברונזהאמר מכירים היטב זה את זה, ואין ביניהם אהבה (בלשון המעטה). האביר פרייגרים מציג איגרת וכתב מינוי רשמי של הריב – שלזעמו של סרן ברונזהאמר, מסמיך אותו לנהל את החקירה בדבר מעשי הרצח ברובע הגמדים, ומצווה על כל הגמדים לשתף עימו פעולה.

מה שמסתבר, שאותו בן-אנוש מפוקפק ש'טייל' לתוך פיר האש לא היה אלמוני חסר-שם, אלא דווקא שאר-דם רחוק של אם המושל; עניין – שביחד עם השמועות על מעשי רצח נוספים (הגם שסטאגורד מודה שרצח האומן הגמד מעניין אותו פחות), וכנראה המכתב המעליב ששלח המפקח ממוריה למושל, הספיקו כדי למנות את האביר הקודר ושונא הגמדים לחוקר מיוחד; אולי כדי להשיב לארוכי הזקן כגמולם על הדרך בה 'מתחו את החבל'.

פרייגרים – שכמה מהדמויות תוהות בינן לבינן – האם הוא האביר שהוזכר בפתק של הגמד המת, כזה שהיה מעורב בפרעות בתקופה שבה לורד סטאגורד משל בעיר, אינו מסתיר גם כעת את התיעוב שלו לגמדים, ואומר שמבחינתו, הם היו ונותרו נטע זר בקרב בני-האדם; הם אינם שייכים לכאן, ועדיף היה אילו היו חוזרים לחשיכה מתחת להרים ממנה באו.

כך או אחרת, בתור התחלה, הוא דורש מסרן ברונזהאמר לעזוב הכל, ולערוך לו סיור מפורט ברובע.

 

סרן ברונזהאמר, שכנראה לא מעוניין מסיבותיו שלו שהאביר פרייגרים ישים עין על החבורה או יבין שהם חוקרים את הפרשיה, צועק על הדמויות בכעס מעושה שהן צריכות לצאת לפטרול סביב הצריחים ולמלא עוד כמה משימות שגרתיות שהטיל עליהן (בדיוק הכיוון ההפוך מזה אליו שלח אותן), וכך למעשה מסמן לדמויות לצאת מהעולם ולהתרחק, לפני שהאביר הקודר יתן עליהן את דעתו.

החבורה מצייתת ומסתלקת מהיכל הזקיפים, כדי למצוא מקום שקט להתייעץ בו על הצעד הבא שהדמויות הולכות לעשות.

 

 



חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 

 

 


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.