??????? - ????

הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית | המערכה | יצירת דמות

vineline

 

קמפיין דמדומי המערב

 

סיקוול לספר שלישי: גמד לבדד ישכון


פרק
I: אה, בשר טרי!



חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 



רומברינד הגמד מגיע לעיר פורלאו

הפרק נפתח עם רומברינד ורב-האומן הזקן קלדואין, שהצטרפו לשיירה איטית של עגלות שיצאה ממזרח רוהאן לעבר חבל הצפון של רוהאן (וילדרמור), ומתקרבת לבירת החבל, העיר פורלאו.

פורלאו, שיושבת על סביב הגדה הדרום-מזרחית של אגם כחול ועמוק, גדלה והשתנתה מאד מהעיר שתוארה באדה הרוהירית העתיקה מסוף העידן השלישי, שמתרחשת לכאורה לצד ארועי מלחמת הטבעת או מעט קודם להם, וסובבת סביב מכשף בוגדני (כנראה סארומאן) ששיסה במחוז ענק קרח מעוות שרצח את בניו של המושל גארוויג הזקן אחד לאחד, ובסוף הובס בידי הגיבור ת'רים אדום-הזקן וארוסתו עלמת המגן סינברג[1]. רומברינד וקלדואין, מצידם, זוכים לשמוע את האדה במלואה, ערב אחד לפני הגעתם לשערי פורלאו, כאשר מינסטרלית בשם גודריד בת את'לסווית' שהצטרפה לשיירה[2] שרה אותה כדי לבדר את הנוסעים.


העיר פורלאו: פורלאו של סוף העידן הרביעי, היא כאמור גדולה בהרבה, ויש לה בעיות שונות לחלוטין מזכרו ענק מעוות כזה או אחר; העיר היתה נתונה במשך שמונה שנים בכאוס אלים, אחרי מותו הפתאומי של המושל אולוף, שמשל בה מעל שלושה עשורים, והצטיין במיוחד בהעמדת כמות עצומה של ממזרים (מתבדחים בעיר, שהיה אפשר לאייש בממזרים שלו איאורד שלם).

לאחר שמונה שנים בה הממזרים האלימים ביותר התקוטטו על השלטון ונלחמו ביורש חוקי רפה-ידיים ובאחיו הצעיר והקודר של אולוף, סטאגורד, שרצה להשליט על העיר 'שלטון מוסרי', כולל גירוש כל הממזרים ואימותיהם מהעיר, או גרוע יותר; התערב מלך רוהאן בכבודו ובעצמו, והעלה לשלטון את אחד מבניו החוקיים הצעירים של אולוף – מלומד צעיר ובעל כוונות טובות שחזר לרוהאן באל-כורחו לאחר שנים בהם גר בגונדור (ספציפית, בדול אמרות) וספג את התרבות שלה, עד שהתחזקות היונאים אילצה אותו להמלט משם.

אות'ריד, שחלם לבנות מחדש את עיר בתי העץ והסמטאות המזוהמות בסגנון גונדורי, עם צריחים נישאים ואבן לבנה, הזמין גמדים רבים מקאזאד-דום וממהמערות הנוצצות, והם אכן בנו חלקים מהעיר מחדש בתור 'עיר חדשה' יפיפיה, שנישאת גבוה מעל העיר הישנה והסמטאות שלה; אבל כספו של המושל אזל באמצע, וחלקים רבים – כולל גשר עצום שאמור לחבר בין העיר החדשה לארמון המושל שעל האי הגבוה שממערב לעיר, נותרו בלתי גמורים.

למעשה, המושל נמצא כעת בין הפטיש לסדן: מצד אחד, הוא מתקשה לשלם לאומנים הרבים ששכר, והם האטו את העבודה ומתלוננים, כולל תלונות שהגיעו למלך קאזאד-דום (ששלח, כפי שיתואר, מפקח מיוחד לפורלאו לרשום את התלונות של הגמדים); ומהצד השני, נסיונו של המושל להעלות מיסים, נתקל הן בסרבנות וכעס מצד האצילים הזוטרים במחוזות וילדרמור, והן כעס גדול לא פחות מצד המוני העם – וחלק מהכעס הזה, יוצא בתור התמרמרות ושנאה על התשלומים לגמדים ועל הגמדים עצמם ("הם אוגרים זהב ודורשים עוד, כאשר הילדים שלנו רעבים").

 

 

המפגש עם ברנדוין סטונפלייר

רומברינד וקאלדואין נתקלים בטעימה מהמתח וההתמרמרות, כאשר הם מגיעים לשערי העיר; בעוד הם עצמם, בתור גמדים, מתקבלים מיד בחיוכים של המשמר, ומישהו מארגן להם מיד עגלה נוחה והסעה לרובע הגמדים שבעיר החדשה, הם רואים את התור הגדול של העגלות שמצטופפות לצידם, את הלוחות של המכסים הרבים, התלונות והויכוחים מצד סוחרים מהכפרים, שנתקלו במיסים חדשים, מה שגם מסתיים בעוד ריטונים כלפי הגמדים והיחס שהם מקבלים. רומברינד תוהה, האם בכלל כדאי להם להסכים לאדיבות של המשמר, אולם בסופו של דבר נכנע – גם בגלל שקאלדואין נראה עייף מאד, ולא התאושש לגמרי מהזוועות שעבר בשבי.

זמן קצר לאחר ההגעה לשער, רומברינד נפגש בגמד ארוך-זקן אחר בשם ברנדוין סטונפלייר, שמוכר לו היטב: ברנדוין היה אחד הקצינים בפלוגת ה-Iron Berserkers, תחת פיקודו של דודו של רומברינד, המפקד רוגראנד סילברברד.


למעשה, המפגש בין השניים הוא לא מקרי בכלל; ברנדוין, שהגיע לעיר כשבוע קודם עם שיירה שבאה מהכיוון ההפוך (כלומר, ירדה מעמק דימריל דרומה אל וילדמור, תוך מעבר בצילם המאיים עדיין שרידי מצודת אנגהוריל הידועה לשמצה), וקיבל תפקיד במשמר של רובע הגמדים, תחת פיקודו של מפקד המשמר הידוע לתהילה, גיבור עבר של הגמדים בשם קורת'אג ברונזהאמר, קיבל הוראה מקור'תאג להגיע לשער הדרומי של העיר ולקבל את פניהם של שני גמדים שעומדים להגיע לעיר; קורת'אג הטעים שרוב ארוכי הזקן שמגיעים לעיר (להבדיל מ"הגמדים מהסוג השני"), הם בעלי כוונות טובות, אבל הוא רוצה שלא לקחת סיכון – וכמו כן, לדאוג שיגיעו מיד לרובע הגמדים בלי לתעות בעיר, שכמה חלקים שלה הפכו מסוכנים לאחרונה.


ברנדוין ורומברינד מזהים מיד אחד את השני, ומעלים זכרונות מהימים בהם רומברינד היה נער צעיר, והיה עוזר לסבתא שלו בבישול, כאשר רוגראנד היה מביא את קציני 'מטורפי הברזל' שלו לאכול אצל המשפחה, לשתות ולספר סיפורים ("אוה, אז אתה זה שהרעיל לנו את האוכל!"; "אני, מה פתאום? בסך הכל הוספתי קצת מלח!")


התקלות מסוכנת ובלתי צפויה: שלושת הגמדים – רומברינד, ברנדוין וקאלדואין, עולים לעגלה שמספק המשמר, בליווית סמל משמר שעושה כל שלאל ידו להיות ידידותי ולטעון כי אין שום בעיה בעיר, מלבד אולי כמה בריונים מטונפים שמטופלים ביד קשה.
אלא, שכאשר העגלון הקודר והרוטן נוסע באיטיות ברחבי העיר, ולאחר שהחבורה עוברת כיכר מפוארת שפסלו של תרים אדום הזקן נישא גבוה מעליה, העגלה נכנסת דווקא לנתיב אפלולי שמוליך לאחד הרבעים הישנים והמפוקפקים של העיר; מישהו מטיל גזע עץ מאחורי העגלה, כדי לחסום אותה מלסגת, והגמדים מוצאים את עצמם מוקפים המון זועם ומסוכן; נדמה לאחד מהם, שהוא גם מבחין בדמות מפוקפקת עם גלימות שחורות, שנשארת מאחור ונראית מדושנת עונג יתר על המידה.

ברנדוין מתמש בכריזמה הנוקשה שלו, כדי לנסות להרתיע את ההמון, בעת שכל הצעקות של הסרג'נט והאיומים שלו במאסרים לא ממש מרשימים את האנשים. העוצמה בקולו של המפקד לשעבר לא מצליחה לגרום להמון להתפזר, אבל מצליחה להרתיע אותם מהתקפה ישירה, בעודם מתגודדים, צועקים ומנופפים אגרופים (וגם עגבניה/ביצה סרוחה אחת או שתיים...)

עזרה בלתי צפויה מגיעה לדמויות לאחר כמה דקות מתוחות מאד, בדמותה של המינסטרלית גודריד, שפורטת צליל מוזר על הקתרוס שלה, שגורם להמון לסוג של פחד ורתיעה; גודריד מתייצבת לצד העגלה ואומרת להמון בקולה המתנגן, ש"אתם לא מחפשים את הגמדים האלו"; ושאם הם מתלוננים על המיסים, הרי שלא הגמדים גובים אותם; הוזמנו מהם עבודות – ומי מאנשי פורלאו עצמה היה מוכן לעבוד בלא שישלמו את שכרו?

ההמון נרתע ומתבלבל; האיש בגלימות השחורות נעלם, והעגלה יכולה סוף-סוף לפנות, בעוד הסרג'נט מגדף את העגלון על טפשותו. רומברינד ובנדוין, מצידם, חושדים שהעגלון שיתף פעולה עם מישהו מפוקפק, והוביל אותם למארב בכוונה – וברנדוין מזכיר לעצמו לטפל בהמשך בכך, שהעגלון הזה לעולם לא יעבוד עוד עם המשמר בהסעה של גמדים.

הדמויות מודות מקרב לב למינסטרלית, וזו משיבה להם בחיוך והגבהה של הכובע שלה לאות ברכה (תוך שהיא משיבה לדברי הנימוס של רומברינד, בכך שאולי היא אכן תזדמן למוריה ביום מהימים, ותשמח מאד לראות את ההיכלות שלה), לפני שהיא ממשיכה בדרכה ונעלמת בין הסמטאות.

 

העגלה חוזרת ליסוע, ולאחר שעה נוספת של העפלה במעלה רכס, היא מגיעה לעיר החדשה העשויה באבן, מלאכה משובחת של גמדים; ולשוק העליון, בו בני-אדם לבושים היטב בוחנים סחורות שמציגים גמדים. שם הם עוזבים את העגלה, ונכנסים אל תוך רובע הגמדים.
ובעוד שרומברינד מארגן לקאלדואין הזקן מגורים ראויים באחד הפונדקים שנבנו באורח הולם לבני עם דורין ("אה, סוף-סוף אבן מוצקה ועשויה היטב מתחת לרגליים, אחרי כל צריפי העץ האלו!"), ברנדוין מתעדכן בחדשות היום.

נראה, שהמפקח ממוריה, שנשלח בידי לא אחר מהשר אות'רי מגן גרניט, אחד מראשי סיעת קאז-באראד, מחפש צרות, ומלהיט את הרוחות עוד יותר; והוא מתכוון לשבת בערב בהיכל הגדול ולהזמין מתלוננים נוספים להופיע בפניו. כך או אחרת, ברנדוין ורומברינד מחליטים למצוא לעצמם שולחן בהיכל השתיה הגדול של רובע הגמדים, כדי לנוח מעט, ללגום שיכר גמדים צונן מספלים, ולהחליף זכרונות וסיפורים.

 

 

ת'ורודיר וארנדיס

באותו אחר-צהריים אדמדם בו רומברינד וברנדוין לוגמים בהיכל ברובע הגמדים, ת'ורודיר הסייר, לאחר שפרש מהשיירה לפני מספר ימים והשתהה ככל שרק היה יכול, מאלץ את עצמו סוף-סוף לעשות את הדבר הקשה מכל – לחפש את משכנה של אמו, הגבירה הגונדורית הגולה ארנדיס מית'היריל, אשר בוודאי משתוקקת בכל ליבה לאמץ אל חיקה מחדש את בנה היחיד, האובד, שחזר סוף-סוף העירה כדי "להגשים את היעוד שלו" (לת'ורודיר יש רעיונות די שונים בעניין... אבל זה מעולם לא הפריע לגבירה אמו).

לאחר עוד שעה ארוכה שבזבז בשתיה עם מכר ותיק בשם גורפריד, גם הוא אחד ממזריו הרבים של המושל אולוף המנוח, אזי "זרם" כפי שת'ורודיר מכונה בקיצור מעט מלגלג בידי כמה מ'אחיו'[3], מתחיל לעשות את דרכו דרומה ומזרחה, לפי ההוראות שקיבל.
ת'ורודיר צריך לחצות איזור שנקרא 'המזלג', שמורכב סביב שלוש סמטאות של העיר העתיקה, רובו בצילו של הגשר העצום, הלא גמור, שנישא גבוה מעליו:

סמטת אוינן, שהיא למעשה מוצפת, והפכה למסלול שבו שייטים מעבירים סחורות;

סמטת גרימבורן, שהיא הנתיב המרכזי, שידוע בפונדקים זולים ובבתי אוכל וממכר מצרכים רבים.

והסמטה האחרונה, ממנה ת'ורודיר מוזהר להתרחק ולא להכנס בלא בן לוויה שמכיר את האיזור היטב, היא סמטת דרוגות' – שמישהו, אולי בסוג של הצלה שחורה, קרא על שם יצור אימים מאחד הסיפורים המפחידים ביותר מהעידנים הקדומים.

 

ת'ורודיר מפלס את דרכו לפי ההוראות שקיבל "איך להגיע לביתה של המכשפה המטורללת" (ותוהה מה עשתה אימו, שזיכה אותה בכנוי הלא מלבב הזה), מסתבך קצת בדרך, ובעודו עולה לעבר העיר החדשה, הוא חולף על-פני גשר קטן, שמתחת לו נשקפת סמטת דרוגות' על כל חזותה המפוקפקת: רחוב מפותל, עם מבנים מפוקפקים משני צדדיו, שנראה תמיד כאילו הוא מלא בערפל; ובאחד מחלקיו נישא פסל מבעית שנועד לתאר את הדמות האגדית על שמה נקרא הרחוב – פסל של יצור מבחיל, ספק אדם בעל תווים מפלצתיים וספק וייט, נשען על מטה ארוך; וכאשר האור נופלת על שתי האבנים שסותתו בעיניו, הן בוערות באדום-דם.

בעוד ת'ודיר צופה מרחוק במחזה ותוהה של מי לכל הרוחות היה הרעיון להכניס דבר כזה לעיר רוהירית, הוא נתקל בשני טיפוסים לא נעימים – גמדים קצרי זקן גסים (דורהאנדס), שאחד מהם מחזיק עציץ מכוער עם צמח קוצני שנראה כמו אוסף קנוקנות שעירות ומגעילות. הגמדים גסי הרוח ("הסוג השני") מתבדחים ולועגים לו בגסות (אגב שהם משתמשים בכינוי הלעג המקומי לממזריו של אולוף: 'פירות העונה'), כשהם מזכירים אגב כך, שיש להם חנות שלמה לצמחים מפוקפקים – ובאורח לא מפתיע, היא ממוקמת בסמטת דרוגות'.


זמן קצר לאחר מכן, ת'ורודיר מוצא את דרכו לאחד הרחובות המקורים בפאתי העיר החדשה, ובין הצללים הוא מוצא את דלת ביתה של אמו; בלב ולב, הוא מכריח את עצמו לנקוש עליה.

 

ביתה של הגבירה ארנדיס: משרתת זעפנית עונה, במבטא כבד של ההרריים מאיזור בירן ת'ור, ובהתחלה מסרבת לפתוח את הדלת – במחשבה שמדובר שוב 'ברוכל הבלתי נסבל ההוא עם העציצים המכוערים שלו'. כשהטעות מתבררת, ת'ורודיר מוכנס פנימה.

הבית הוא מספר חללים חצובים עמוק בתוך האבן של הגבעה, בשני מפלסים. הקירות והשולחנות דחוסים באין ספור איורים, מגילות, ספרים, עטים, מכחולים וחפצים נוספים, כולל שני מטות אץ ארוכים ומגולפים שתלויים על אחד הקירות; והכל מואר באור של מנורות מוזרות.
ארנדיס, שישבה מאחורי שולחן עמוס בדפים כשהיא מחזיקה עט נוצה מוזר ומתנוצץ באדום, קמה כדי לברך את בנה באותה ספק חיבה פסקנית וספק קרירות משועשעת שאפיינה אותה תמיד. ת'ורודיר מתרשם מיד, שמעולם לא ראה את אמו כל-כך זוהרת; כאילו השנים הארוכות שעברו לא הותירו עליה כל חותם – כולל העור הצחור של כתפיה ופניה, ושערה הארוך, המבריק והאדום כמו אש.

 

ארנדיס מספרת לבנה, שהיא מתגוררת כאן מאז שהמושל החדש התיר לה (כמו לרוב האמהות האחרות לממזרים, מה שהיא לא מציינת) לחזור לעיר; ושהיא מתפרנסת בעיקר מכתיבה תמה ואיורים מסובכים לספרים – כולל של כמה מהאדונים בהיכל הסופרים החדש של העיר. היא מתקשה שלא להניד ראשה בהערכה כשהיא רואה את ת'ורודיר, ולציין באוזניו כמה הוא דומה לאביו כפי היה לפני שנים רבות, כלומר, לפני שמעל ביעוד שלו, ובמקום זאת התרפה, תפח וסמק משתיה לשוכרה.

חששו של ת'ורודיר מתאמת – אמו, שאכן קראה באדיקות את כל ההתרברבויות במכתביו על מעשי גבורה (למשל – הדרך בה קטל במו ידיו שתי לטאות ענק יורקות קרח בקרב הטראגי במקדש של קירית מית'ראס), לא רק מתכוונת ומתכוננת לכך כי הוא ישאר עמה זמן ארוך מאד, וכבר ארגנה לו חדר משל עצמו בבית, שלא שהיא גם מתכננת כבר לגרור אותו למפגש עם אנשים חשובים בעיר, על-מנת להתפאר בו– קרי 'היעוד שלו מחכה לו', והיא מתכוונת לאחוז בו בשתי ידיים.

(אגב כך, ואגב שהיא מציעה לבנה תקרובת של אגוזים משובחים מההרים, עד שתספיק המשרתת להכין עבורו ארוחה ראויה, ת'ורודיר שם לב שהיא שולפת בקבוקון זעיר וקריסטלי מתוך הבגדים שלה, ולוגמת מהנוזל האדום שבתוכו - תרופה למחושים, לפי דבריה; שהרי היא לא נעשית צעירה ובריאה יותר עם השנים...)


ארנדיס מראה לת'ורודיר את הבית, כשהיא מציינת שהאגף הפרטי שלה בקצה הקומה העליונה הוא מחוץ לתחום ("לא נאה להכנס למקום בו אמך הזקנה מבצעת את הקסמים הקטנים שלה"), ומובילה אותו לחדר שהקצתה לו במפלס התחתון, שאותו בחרה לעטר, 'ממש במקרה' בתמונות של גיבורים שהגשימו יעוד נעלה (למשל, הברית בין איאורל הצעיר לסוכן קיריון), או "בנים מפוארים לאבות מפוארים" (יש שם תמונה של המלך אלדאריון בנו של אראגורן הגדול); ת'ורודיר מצידו, שמרגיש מעט כמו זבוב שנלכד ברשת של עכביש, ומציין בינו לבינו בתסכול שלחדרו אין כל חלון שניתן לטפס מבעדו החוצה, יכול להתנחם רק במיטה הרכה, מסוג שלא זכה לו במשך זמן רב; מה שמוצא חן בעיניו עוד יותר, הוא פריט מותרות שמעולם לא ראה עד כה – חדר צדדי עם אמבטיה, שמחוברת לצינור מעשה ידי גמדים, שיכול להזרים לתוכה מים חמים ונפלאים לרחצה.

רק לפני שהיא יוצאת, ארנדיס מפסיקה לרגע להתנהג כמו פסל שיש יפיפיה וקר, ושואלת בקול נמוך את בנה, האם הוא בטוח לגמרי שסארדיס אכן נהרגה מקירית מית'ראס; וכשת'ורודיר עונה בחיוב, דמעות מופיעות בעיניה, והיא אומרת בקול חנוק שלפני שנים רבות, היא וסארדיס היו כמו אחיות; והיא יכולה רק לקוות שהגבירה תיתן לסארדיס את המנוחה והשלווה שהיא ראויה להן.

 

לאחר מכן, היא עוזבת; העייפות גוברת על ת'ורודיר, והוא נרדם עד מהרה במיטה הרכה 'שלו'.



המאורעות בהיכל השתיה

היכל השתיה מלא גמדים וסוער מאד, כאשר רומברינד וברנדוין מתיישבים ללגום שם; המפקח פארלהורן ממוריה יושב על כורסא מובחרת ליד האח הגדולה, ממש מתחת ליציקת ברזל שעוצבה במיומנות כמו ראש של דרקון שנתלה מעל הכרכוב.

גם מרחוק, ניתן להבחין יפה בכך שהוא לא רק רושם את התלונות של האומנים הגמדים (שתור ארוך שלהם משתרך לפני השולחן שלו והלבלרים הפרטיים שהביא), אלא מקצין את הדברים במכוון, מקפיד על הוספת ריביות, ועל ניסוח מעליב ככל האפשר כנגד בני האדם והמושל בפרט.


אם לא די בזה, שמועות חדשות שהגיעו – הפעם דווקא מדייל וארבור – מסעירות את הגמדים, וגם את רומברינד עצמו. לפי השמועה, בקרב העילית של דייל, התפתח מזה זמן חוג של תומכי יונאים; ולמרות האזהרות מארבור, הוא לא טופל ביד קשה – מועצת דייל טענה כי מדובר רק בחבורה של שיכורים נהנתנים ולא מזיקים (והגמדים חושדים, שהסובלנות הרבה הזו מקורה בכך שחלק מאותם יונאים צעירים היו 'בנים של...').

ואז, בלא התראה – ככל הנראה לפני כמה שבועות, היונאים 'הבלתי מזיקים' התקיפו באישון לילה את אחד האתרים המקודשים של הגמדים; קברו של תורין אוקנשילד שנמצא על גבעת העורבים, לא הרחק מהכניסה לארבור עצמה. מסתבר, שהם נעזרו בגנבת ערמומית שפיצחה עבור היונאים את המנעולים המתוחכמים מתוצרת גמדים שהגנו על אחת הכניסות – השומרים סביב הקבר הופתעו, ולפחות שלושה מהם נרצחו, והקבר עצמו חולל כמיטב המסורת של היונאים. ישנן גם שמועות סותרות בשאלה, האם היונאים גם גנבו דבר-מה בעל ערך מהקבר, או לא.


הגמדים, מטיבם של דברים, רותחים מזעם; ומסופר ששליח מיוחד מארבור נשלח אל היכל דורין בקאזאד דום ו"עומדות להתקבל החלטות". רומברינד בטוח בכל מאודו, שהיונאים עשו מה שעשו בכוונה, כדי לסכסך בין הגמדים לבני האדם, ומנסה – בלהט של גמד צעיר – לשכנע גמדים אחרים בצדקתו – בהצלחה חלקית מאד. כמה מהנוכחים שוקלים את דבריו, ולעומת זאת, חרש עם שפם שחור וחיוך לא נעים, מגחך עליו בזלזול, שואל אותו אם הוא 'לא השוליה הסורר של קאלדואין הזקן' ובאורח מבזה עוד יותר, מבקש ממנו להעביר לקלדואין 'בקשה שלא לשבור את המחירים של הגילדה' – רמז לכך, שקלדואין הוא אומן מפוקפק מדרגה נמוכה; די והותר בכדי לגרום לרומברינד להאדים.
(שלא לדבר על כך כי אותו ברנש לוחש לחברו לחישה רמה למדי על רומברינד ש"הוא היה רוצה להיות הזבוב על הקיר כאשר סבא של התכשיט הזה ישים עליו ידיים").

 

בין לבין, המפקח פארלהורן קם מכסאו ונושא נאום מתלהם, מלא בסיסמאות של סיעת קאז-באראד; ומקבל תשואות מגמדים רבים, מה שגורם לרומברינד למלמל כמה קללות גסות במיוחד אל תוך זקנו.

 

מיד לאחר מכן, ברנדוין מקבל מסר, שקפטן קורת'אג ברונזהאמר חזר, והוא רוצה לראות גם אותו וגם את רומברינד.

הקפטן, גמד קודר ומרשים מאד, ניצב בצללים, רחוק ככל האפשר מהמפקח; רומברינד שמע כמה מילים על הגמד הזה, שאפילו דודו רוגראנד דיבר עליו בהערכה רבה – ועל כך שבצעירותו הוא היה הרפתקן ידוע לתהילה, ואחד היחידים שהצליח לחדור אל ההיכלות הקפואים והמקוללים של עיר הגמדים העתיקה והנטושה הלגונד, ולצאת משם כשהוא עמוס באוצרות, ומותיר שובל של אורקים וטרולים מתים אחריו.

 

הסרן חוקר את רומברינד על מה שהביא אותו ואת קלדואין הזקן לעיר, ופניו מקדירות כאשר הוא שומע על רצונו של קלדואין לבקר אצל ת'ילי בית-מכוש. הוא אומר שהיא גמדה סוררת שגורמת לו כאב ראש גדול מאד. מצד אחד, היא הרגיזה המון גמדים בכך שהיא, בתה של רבת-אומן ידועה לתהילה, לא רק שלא המשיכה את אמה, אלא מתפרנסת באורח מפוקפק מספרי עלילה זולים שנועדו לבני-אדם צעירים וריקים, ועושה בהם שימוש במילים בקאזדול, תיאורי מקומות בקאזאד-דום וגם מוסיפה חטא על פשע כשהיא מתארת 'ארועים היסטוריים בדויים' ומלכים דמיוניים של גמדים, באורח שלשיטת גמדים רבים, משפיל את עם דורין.

ואם לא די בזה, היא מתעקשת לגור בקרב בני-אדם, הרחק מרובע הגמדים ומיכולתו שלו לפקח ולהגן עליה; הוא חושש, מקטעי דברים שהגיעו אליו, שבמוקדם או במאוחר ת'ילי תיפול קורבן לשוד או גרוע מכך מצד בני אדם, מה "שילבה את האש במפוח" של גורמים שלא הוא ולא רומברינד לא רוצים ביקרם – רמז ברור למפקח, לקאז-באראד ולאלו שרוצים להרע את היחסים כלפי בני-האדם בכלל.

באורח שהולם מאד את הנהוג אצל גמדים, הסרן מבטיח לדאוג לקלדואין לתנאים הולמים למעמדו, ובתמורה מצפה לכך שרומברינד הצעיר, בשהותו באיזור, יסייע למשמר תחת פיקודו; הוא אומר שהמשימות והבעיות רבות, ותחת ידו יש מעט מדי גמדים שהוא יכול לסמוך עליהם.
כחלק מכך, הוא מבקש מרומברינד להצתוות אל ברנדוין, בין היתר בסיורים ליליים במנהרות בשולי הרובע – ראו שם כל מיני דברים חשודים; הוא מסביר שהמושל השוטה של בני-האדם, נתן רשות כניסה לעיר גם "לגמדים מהסוג השני" – כלומר, דורהאנדס מנוולים שזוחלים בביוב, כמו שהולם את הסוג שלהם; וכעת, כאשר רבים מאומני הגמדים הפסיקו לעבוד בגלל איחור בתשלומים, ישנו חשש הולך וגובר שהדורהאנדס ינסו להתחרות בהם ולקחת להם את העבודה. אמנם, ידוע לכל שהדורהאנדס אינם בני תחרות לארוכי-הזקן, והאומנות שלהם, כפי שהקפטן נוחר בבוז, עולה רק במעט על זו של אורקים. ובדיוק מכאן, הוא חושש שהם מנסים לגנוב תוכניות, תרשימים ותבניות יציקה מהרובע, כדי להשתמש בציוד ובידע גנוב כדי "להתחרות בבני עם דורין עם הסחורה שלהם עצמם".


ובכך, הוא שולח את רומברינד לקחת תג יצוק מהנפח של המשמר, מסוג ש"יאפשר לו להשתמש בפטיש כדי לבדוק את השכל של כל מוח גלובסנאגה[4] שיתפס במקום שהוא לא אמור להיות בו" – ביטוי שגורם לרומברינד לגחך ולטפוח בחיבה על ידית הגרזן שלו.

כאשר רומברינד הולך, קורת'אג מנמיך את כולו, ולוחש לברנדטוין כמה הוראות נוספות. הוא מצווה עליו להצטרף אל רומברינד והרב-אומן הזקן ברחבי העיר, כולל ובעיקר לביקור אצל תילי בית מכוש הסוררת, וינסה לבדוק האם לא מסתובבים אצלה חפצים יקרים מתוצרת גמדים, שראוי מאד שלא יפלו לידיים לא רצויות – עיניו של הקפטן נוצצות לרגע, כאשר הוא מטעים – שבגלל חוסר הזהירות שלה, ישנו סיכון שאם יש לה משהו חשוב (אחרי הכל, היא גם בתה של אומנית שהיתה ידועה מאד לתהילה בזמנה), הוא ימצא את דרכו במוקדם או במאוחר לידי הדורהאנדס, או גרוע מכך – לידי היונאים; הקפטן מנמיך את כולו עוד יותר, ומסביר לברנטוין שיש שמועות שסוכנים של משמר היונה הסתננו לתוך העיר.

 

לסיום, הקפטן נועץ בברנדוין מבט כמעט מפחיד ומעיר לו "אבא שלך לא היה מאכזב אותי. כדאי שגם אתה לא תתחיל בזה".

 

השיחה ביניהם מופרעת, כאשר פורצת בלא התראה קטטה בקצה האולם, שמככב בה... לא אחר מאשר רומברינד עצמו. רומברינד, שחזר מהנפח עם התג, קלט את אותו חרש שחור-שפם והחבר שלו מרכלים באורח גס על המשפחה של רומברינד, ובעיקר על הצד של אביו אונאר, שהיה גמד ממוצא פשוט יחסית, בנו של סוחר ירקות תת-קרקעיים, שעלה לגדולה עקב נישואין.

הסבלנות של רומברינד נגמרת, כאשר הוא שומע את המשפט:


"כן-כן, אומרים שאונאר הטוב שלנו שבר את ליבן של כמה וכמה עיזים באולם השישה-עשר[5], כאשר התחתן ועלה לגדולה".


רומברינד מתקרב מאחור, טופח על כתפו של הגמד המופתע, ומיד שהוא מסתובב, מכבד אותו באגרוף אדיר הישר באף; חברו של הנפגע בא לעזרתו כשהוא נוטל גביע גדול ומנסה להשתמש בו כנשק, אבל רומברינד מתחמק ממנו, ומגלגל אותו על השולחן במהלומת אגרוף מדוייקת.
הסרן קוטע את הקטטה, שומע את טענותיהם הזועמות והכמעט מיללות של הנפגעים, ולכאורה מזעיף את פניו אל רומברינד, ואומר שראוי לא לפתוח קטטות באורח שיאה לאורקים, ועוד מיד לאחר הגעתו להיכל; אבל מתחת לזה, ניכר שהוא משועשע מאד. הוא פוטר את שני הגמדים הפגועים באמירה, שיוכלו להגיש תלונות רשמיות בכתב למשרד שלו, אם ירצו – ובינתיים, עדיף מאד לרומברינד להתחיל למלא את המשימות שהסרן הטיל עליו ועל ברנדוין.

 

 

הסיוט של ת'ורודיר

בשנתו, ת'ורודיר נרדף בידי סיוט. בילדותו, הוא סבל לא מעט מסיוטי לילה אפלים (שכיום הוא לא זוכר את פרטיהם), וילדים אחרים לעגו לו שהוא צורח בשנתו - עד שגדל מספיק כדי לכבד אותם באגרופים כדי לגמול אותם מהמנהג; הסיוטים חזרו לאחר מה שראה בקירית' מית'ראס, בהתחלה כל לילה, ולאחר מכן פחות - אבל כעת, הסיוט חוזר, ברור וחד מאי-פעם.

בחלומו, ת'ורודיר רואה את הגוויות של סאראדיס ואנשיה, מוטלות מחוללות בין סלעי הקרח והלטאות; סארדיס נעה פעם אחרונה, לוחשת 'נכשלתי, גבירתי, נכשלתי' - ובעווית אחרונה לפני שהיא קופאת, היא יוצרת ניצוץ קטן של אש שנע בעלטה, נופל - ות'ודוריר בעקבותיו, אל תוך תהומות עמוקים ושחורים; וכשהם צוללים, האבנים בתחתית התהום רועדות; זעקת זעם לא אנושית נשמעת, ומשהו נורא עולה ובוקע מבין האבנים, הולך וקרב אליו.

כשת'ורודיר מתעורר שטוף זיעה קרה, מציאות ודמיון מתערבבים; אור אדום עולה ודועך מעל התקרה של חדרו, ועימו קול מתנגן, מצווה, מפזם מילים מסובכות; וקול אבני התהום מתחלף בנקישות המשרתת, ובקולה העילג שקורא לו לפתוח את הדלת - היא הכינה עבורו ארוחה, בדמות תבשיל של פטריות מרוסקות חמות.

 

זמן קצר לאחר מכן, ארנדיס קוראת את בנה אליה, וניכר בה שהיא נסערת. היא מודיעה לבנה באורח נחרץ כי התוכניות השתנו. בעל חנות מסויים מכר לה אבקה שהיא מאד לא שבעת רצון בקשר אליה; היא מתכוונת לרדת אליו ממש כעת כדי 'לגלגל איתו שיחה', ובנה-יקירה הגיבור נדרש לבוא ללוות אותה, כשהיא מייעצת לו לעטות שיריון ולקחת את כלי הנשק שלו, לכל צרה שלא תבוא.

לתמיהתו של ת'ורודיר, ארנדיס נוטלת מהקיר את אחד משני המטות הארוכים - מטה עץ מגולף היטב עם גולה בראשו, וחוגרת בנוסף גם חרב קצרה, חבויה מתחת לגלימות הכהות שלה; על ראשה היא עוטה נזר שהולם את שערה האדום, ובנוסף, היא נוטלת משק על אחד השולחנות (הוא לא היה שם קודם, למיטב זכרונו של ת'ורודיר) כמה אצטרובלים מחודדים וכסופים, ומטמינה אותם באחד מכיסי הגלימה שלה. היא אומרת, שיש בהם חומר שנחוץ למלאכה שלה.

 

 

הקרב במסדרון התחתי והפריצה המוזרה

לקראת סוף הסיור שלהם, רומברינד וברנדוין עוברים במסדרון אפל, שמשהו בו מרגיש לא בסדר - וזה עוד לפני שמתחילות הצעקות ממרחק; גמד רותח מזעם, כנראה משגיח עבודה, צועק על מישהו לקום מיד, מכנה אותו בשמות גנאי ומאיים שידרוש ממנו את כל הכסף ששולם לו אי-פעם כפיצוי.

במסדרון עצמו, יש סימנים מוזרים שנראות כמו חריטות טלפיים, ובסופו של דבר מתגלה גם חור מוזר שנחפר באחד הקירות; ומנגד, הצעקות מהעבר האחר של המסדרונות הולכות וגוברות; רומברינד וברנטוין, שמחטטים בחור ומגלים מעבר אפל שנחפר מצידו האחר, מצליחים לזהות בזמן שהמשך המסדרון נגוע במזיקים מגודלים ומכונפים - ארבעה עטלפי ענק בעלי שיניים חדות כתער שמקופלים על התקרה.
שני הגמדים תוקפים את העטלפים, ומצליחים להתגבר עליהם בקלות יחסית (ועדיין, אין להם ספק כי הם היו יכולים להיות הפתעה קטלנית עבור גמדים לא לוחמים, ואפילו עבור זקיפים מיומנים ודרוכים פחות), ואז מחליטים לבדוק את מקור הצעקות.


בצד השני, יש דלת אחורית למרתפים של גמד עשיר שמנהל פונדק עם מוניטין שנוי במחלוקת בשם "דם ההר"; ואחד ממשגיחי העבודה שלו צועק ובועט בגמד פועל ששרוע על הקרקע, בוהה בחיוך מטופש ורחב שמרוח על פניו - ובבדיקה מקרוב, מתגלים כתמי דם ספוגים בזקן שלו, שבאו משתי שריטות עדינות ולא קטלניות בכלל על הצוואר שלו. כל הנסיונות לדובב אותו, לא מצליחים.

המשגיח הזועם לא רוצה בתחילה לשתף פעולה עם הדמויות, וטוען שלא קרה כלום והם יכולים ללכת (ובוודאי לא להכנס למחסן שהוא 'שטח פרטי') אבל בסופו של דבר, הפעלה נכונה של כריזמה בדמות שילוב בין שכנוע לאיום, הוא נכנע, ומספר שהאוויל ששוכב שם, לא רק נתן לגנבים להכנס למחסן, אלא גם הסגיר להם מילה בקאזדול שהיתה הסיסמה לפתוח את הדלת הסתרים הפנימית.

חרף המלמולים והתירוצים של המשגיח, רומברינד וברנטוין נכנסים למחסן, ומגלים שם כמה וכמה סחורות אסורות, כולל משקאות שיתכן מאד שהוברחו לעיר בידי דורהאנדס; באורח מוזר, הפורץ לא נגע לא בהם, לא באבני חן בעלות ערך לא גבוה מאד, אבל ניכר, שהיו באחת המגרות, ולא במצרכים וסחורות נוספות שנמצאות במחסן החיצוני ובחדר הפנימי. המשגיח כמעט מיבב מאימה, כאשר הדמויות מוצאות את הדבר היחיד שנפתח - כספת קטנה וחבויה היטב, שהיא כעת ריקה, מלבד קומץ רסיסים של אבקה שחורה-אדמדמה.


המשגיח נשבע בזקנו של אביו שהוא לא יודע מה היה שם; כנראה אוצר אישי של הבוס שלו, משהו שאולי הגיע מאמא של הבוס או משהו דומה. רומברינד מפעיל את כשרון העבודה עם אבנים יקרות שלו כדי לנסות לזהות את האבקה, ומגלה שהיא לא שייכת לאבנים יקרות, אלא ככל הנראה לסוג מוזר של זכוכית וולקאנית - חומר לא זול, אבל עקרונית לא יקר מאד, בוודאי לא יחסית לאבנים יקרות.

כמו כן, יש באיזור גם סימנים של נגיעה עדינה שנראית כמו טפר שהונח מאד בזהירות. רומברינד וברנדוין מנסים להתחקות אחרי הפורץ, ומניחים - כנראה בצדק - שהוא חדר דרך החור בקיר שגילו קודם; הם חופרים אותו בזהירות, נמנעים ממלכודת מחוכמת של אבני מפולת, ומוצאים מעבר שנפתח לא מזמן, שמוליך בסופו של דבר בחצי מעגל כלפי מטה - הישר אל פתח צדדי שנפתח אל ליבה של סמטת דרוגות'.

 

 

סמטת דרוגות' והתגלית העקובה מדם

לחרדתו של ת'ורודיר, אמו מובילה אותו במורד הסמטאות, הישר לתוך המקום האחרון בעיר שרצה לבקר בו - סמטת דרוגות'; בלילה, המקום מפחיד עוד יותר; וודאי מקרוב, כאשר הוא יכול לראות את שלל הסחורות המפוקפקות בחנויות - מנרות שעווה עם סמלים אפלים חרוטים עליהם, עצמות וגולגלות מגולפות, שיקויים מפוקפקים ומעלי אד מגעיל - ושלל מוכרים וטיפוסים מפוקפקים אחרים, שת'ורודיר מדמה שהם בוהים בו ובאמא שלו, שעוברת ביניהן ביהירות, עם המטה הארוך שלה מוגבה בידה - מתעלמת מעלבונות שהיא סופגת מפעם לפעם ("מכשפה גונדורית" ועוד).

לאט-לאט, ת'ורודיר נעשה בטוח שעוקבים אחריהם, ושצללים מוזרים חומקים מאחור ובין ומעל למבנים של החנויות; בינתיים, הוא הולך אחרי הגבירה אמו הלאה, ואחרי דוכן של הררית זקנה שמוכרת כבדים של תנים וסחורות דומות נוספות, הוא מבחין בחנות הצמחים של אותם גמדי דורהאנד שהוא ראה מוקדם יותר באותו יום - בעל החנות בדיוק נועד עם איזה אדם חיוור, כפוף עם בגדים שחורים, כובע גבוה ופנים שממש לא מוצאות חן בעיני תורודיר, וממליץ לו על אותו עציץ שנראה כמו אוסף קנוקנות שמסתיימות במקורים קרניים, אותו הוא מכנה 'נברשת סקורגרים'[6].


ארנדיס מושכת בכתפיה, ובלא לעצור, תוהה מי יהפוך דבר כעור כזה לנברשת, יכניס אותו הביתה בכלל. לעומת זאת, היא מתעניינת מאד בחלון ראווה אחר, שם מוצגת שורה של עטי נוצה מוזרים ואפלוליים, שת'ורודיר לא יודע (ולא בטוח שהוא רוצה לדעת) מאיזה יצור נלקחו.

חנות 'הירח האדום': כמה דקות לאחר מכן, ארנדיס ות'ורודיר מגיעים ליעדם - חנות עלובה למדי בשם 'הירח האדום'; בחלון הראווה הקטן שלה אין כלום, מלבד כמה גביעים פשוטים מלאים בסוגים שונים של אבקת חול ואבנים כתושות וכעורות, ומעליהן סדרת בקבוקונים קטנה ולא מרשימה בכלל.

ארנדיס נוקשת על הדלת וקוראת לבעל החנות (רולף) לפתוח; אבל אין מענה; ת'ורודיר הולך ונעשה דרוך יותר, גם בגלל ריח לא נעים שעומד באוויר, ובעיקר בגלל שיותר מדי עיניים כבר צופות בהם, ויותר ויותר אנשים מתגודדים מסביב, ככל שארנדיס מאבדת את הסבלנות שלה ונוקשת וקוראת חזק יותר - ככל הנראה במחשבה שבעל החנות יודע מדוע הגיעה, ומנסה להמנע מלפתוח לה.
לבסוף, לאחר שגם איום של ארנדיס 'להעיף את הדלת עד הקצה השני של החנות' לא זוכה במענה, ומצד שני, הסרחון מדגדג את נחיריו של ת'ורודיר, הוא בודק ומגלה שלמעשה הדלת לא נעולה - היא רק סגורה חזק ותקועה. לאחר מכן, הוא ואמו פותחים את הדלת בקלות בכוחותיהם המשותפים - ומחזה זוועה נגלה לעיניהם.

שוליה גוסס, קרוע לגזרים, מוטל ליד הדלת, ממלמל שקר לו, כל-כך קר לו, ועוד דברים חסרי פשר, ביניהם חוזרת המילה 'ציפורניים, ציפורניים'. האוויר כולו כבד מריח מוות; והכל בפנים מנופץ וקרוע לגזרים בעוצמה, שנראית הרבה מעל לכוחו של אדם - בעיקר נוכח העובדה שהדלפק נקרע לגזרים עם סימנים לטפרים עצומים, הרבה מעל ומעבר לטופרים של זאבים, למשל. עוד שלוש שוליות, שני גברים ואישה, קרועים לגזרים בחלקים שונים של החנות, אבל לבעל החנות, שלפי ארנדיס אהב ללבוש בגדים בגוון אדום-כהה, אין סימן וזכר.

ארנדיס רותחת מזעם, כשהיא מחטטת בשאריות, ולרגע ת'ורודיר מפחד שהיא על סף טירוף, כאשר היא נוברת בין ההריסות וממלמלת 'היכן זה, אוויל חסר תועלת? היכן הסתרת את זה?! זה שלי, שלי!"

 

ואז, נשמעות פסיעות גסות מאחור, וחבורת חותכי-גרונות נדחפת לתוך החנות, חוסמת את דרך הנסיגה, ובראשם ברנש בהיר, קירח ועצום, שהוא ללא ספק האדם המכוער ביותר שת'ורודיר ראה מימיו - נראה, גם בגלל הצלקות שלו, כאילו ענק הרכיב בגסות את הפנים שלו מחלקי גולגולת ופנים לא תואמות בעליל (מה שכפי שמתגלה, זיכה אותו בכינוי "בובי" - קרי, בובת סמרטוטים תפורה).
"בובי", שברגע הראשון לא רואה את ת'ורודיר, נועץ בארנדיס מבט מבשר רעות.

"אז הציפור האדומה חזרה לקן, אני רואה? הזהירו אותך שדברים רעים קורים בעיר הזו למי שמחטט איפה שהוא לא צריך, ואין לו אפילו חתיכה של כבוד" ובכך, הוא מצווה על שניים מהבריונים שלו "תגמרו אותה, ותעשו את זה מהר".

"אפשר לדפוק אותה קודם, בוס?"

"לא, אדיוט. זוז!"


ת'ורודיר מתגלה, ומשגר מטח חיצים שמפיל את אחת החלאות ופוגע קשה בשניה; ואז, להפתעתו וזעמו של ת'ורודיר - מתגלה מי שהוביל את חותכי הגרונות לכאן, לא אחר מידידו הבוגדני ואחיו למחצה של ת'ורודיר - גורפריד.

"לא אמרתי לך שגם הוא יהיה כאן, בוס?" הוא אומר, ובמשיכת כתפיים מפטיר לת'ורודיר "שום דבר אישי, אחי. פשוט עסקים". ת'ורודיר משיב בחיוך מורעל, שאכן שום דבר אישי, ומכין חץ קטלני לשגר לעבר 'אחיו'.


בובי הענק זועם, ומצווה על גורפריד, ועל פרא שעיר בפרוות זאב שמחזיק שני כלבי תקיפה נוהמים שעונה לשם זובה (
Zuva), לגמור את העבודה; כאשר שני בריונים אחרים שולפים רובי קשת בכדי לסייע להם. זובה, שראשו מכוסה במסכה שנלקחה מראש שלם של זאב, מילל כאילו הוא חיית פרא של ממש (הוא גם חמוש לא בנשק רגיל, אלא בשני טפרי ברזל שמחוברים לידיים שלו), וצווח בקול הרועם והעילג שלו "זובה קורע! זובה הורג!")

ארנדיס נצמדת לקיר ומתגוננת בהנפות של המטה הארוך שלה, כאשר הגולה בקצהו מבליחה באדום; אגב כך, היא קוראת בשמה של הגבירה נארוון; ות'ורודיר, שמחבר סוף-סוף אחד לאחד ונזכר בשם בו נקבה סארדיס לפני שהפעילה את כוחותיה, מתחלחל - אבל כרגע אין לו זמן לעשות מאומה בנידון.

גורפריד ות'ורודיר נלחמים זה בזה; הכלבים נובחים ומנסים לקרוע בשר בנשיכות שלהם; בשלב מסויים, ארנדיס סופגת מכה מ'זובה' שמגלגל אותה לאורך הקיר,ואז משסה בה את הכלבים שלו.

 
ת'ורודיר מתנשף באימה, כשהוא רואה את אמו מגולגלת על הרפצה מבין שהוא מוקף מכל הכיוונים, ועדיין הודף מעליו את 'אחיו' הבוגדני ושורד עוד סיבוב של קרב; כשהוא מנסה להגיע אל ארנדיס ולפגוע בזובה שסוגר עליה. אבל אז, ארנדיס, פניה סמוקים מכעס, מתרוממת מהרצפה, ושולפת את אחד האצטרובלים שלה.

"דברים רעים... קורים גם לכלבים מפורעשים שלא שומרים על הפרווה שלהם!"

הבריונים שואגים מצחוק: "תראו, היא מאיימת עלינו עם אצטרובל!"

אבל הצחוק שלהם נקטע, כאשר פיצוץ אדיר מרעיד את החנות; ורסיסים בוערים עפים לכל הכיוונים; מה שלא עשתה ארנדיס עם האצטרובל, כל מרכז החנות עולה בלהבות; האויבים משתעלים; זובה נפגע; הכלבים שלו מתגוללים על הרצפה כדי לכבות את האש שאחזה בפרווה שלהם, ואז נמלטים ביבבות מן הקרב.

"זובה משסף, זובה קורע-"

ת'ורודיר מכוון אליו מהצד חץ קטלני (שה"ם: יכולת מיוחדת חזקה של סייר מהסוג שלו).

"לא, זובה מת" הוא אומר - ומשגר יריה מדוייקת להחריד שלא מחטיאה.

 

 

החבורה מתאחדת

ובעוד בובי שואג בכעס ומקלל את הפקודים חסרי התועלת שלו, כשהוא מרים את הנשק ומתכוון להכנס עם שאר האנשים שלו לקרב, מגיעים בריצה רומברינד וברנדוין, ששמעו את הנפץ וראו את הלהבות שהתפרצו מתוך חלון הראווה.

ברנדוין מזהה מיד את ת'ורודיר - הסייר האנושי שאיתו התיידד כאשר האחרון התלווה לזמן-מה לשיירת הגמדים שירדה מעמק דימריל לכיוון וילדרמור.


בובי מסתובב אל הגמדים באיום, ומזהיר אותם שלא להתערב.


"זה לא העסק המחורבן שלכם, גמדים. זה עניין שלנו, המכשפה המטונפת ששלחה אף לאיפה שהיא לא צריכה, וחשבה שהיא תעשה צחוק מהבוס. עכשיו תעופו חזרה למחילות שלכם, לפני שאני אחתוך לכם את הזקן ואנגב בו את התחת ש-"


ברנדוין, כמיטב המסורת של ה-
Iron berserkers, לא צריך יותר מזה כדי להפליט שאגת קרב רועמת בקאזדול ולהסתער על "בובי" במכת מחץ; רומברינד בא בעקבותיו, ועד מהרה, הבריון האדיר סופג מכת מחץ ונופל גוסס לקרקע;

בינתיים, גורפריד מנסה להמלט בקפיצה מהירה לאחור, אבל ת'ורודיר דולק אחריו, ומשגר בו חץ בגב, שמוסיף את "אחיו" למתים שעל הקרקע.
כשארנדיס, נוטפת דם ורותחת מזעם, לופתת את בובי הגוסס בצוואר ודורשת לדעת "איפה זה" (משהו על אבן-דם), ושאם ידבר אולי תשאיר אותו בחיים, הוא יורק עליה בנשימתו האחרונה ולועג לה "מאוחר מדי, מכשפה מזדיינת. אני הולך לאבות שלי עכשיו חבל שלא עם הדם שלך על הידיים שלי. זה אצל הבוס... לכי לבקש ממנו- רק חבל שאני... לא אראה מה הוא יעשה לך'


ובכך, הוא נופח את נשמתו.


ארנדיס מתרוממת, ממהרת להעמיד פנים מתוקות של גבירה אצילה, כשהיא מודה לגמדים מקרב לב על עזרתם, ושמחה מאד לדעת שאחד מהם מכיר את בנה הגיבור. תורודיר נאבק שלא להסמיק מאד, כשהיא מונה כמה מעלילותיו המנופחות, וממלמל שזה היה לפני שהכיר את ברנדוין.
הגמד, מצידו, מסתיר גיחוך, ומניד בראשו, מנחש את המקור למצוקה של הסייר הצעיר.

ארנדיס מסרבת לכל הצעה שגבירה עדינה כמוה תוחזר אחר כבוד אל ביתה, הרחק מהאיזור האפל הזה של העיר, ותחת זאת מבקשת מהגמדים שיצטרפו אליה למרדף... קודם כל כדי לעצור את היצור המזעזע שביצע את הטבח בחנות, כמובן (היא מראה להם את סימני הטפרים העצומים), כשהיא מוסיפה שיתארו לעצמם, מה עלול לקרות בעיר עם יצור נורא כזה יתחפר את ביתה של משפחה חפה מפשע, או אל תוך רובע הגמדים עצמו.


הגמדים מלאי ספקות לגבי מניעיה של ארנדיס והאישה המוזרה הזו בלבד, אבל מסכימים בסופו של דבר להצטרף למרדף; ת'ודוריר מנסה גם הוא לנסות לשאול את אמו על השם שקראה בו ועל הכוח שהפעילה, אבל היא מתחמקת מתשובה.

בסופו של דבר ת'ורודיר מוצא במרתף, בלא קושי רב מדי, גופה נוספת של שוליה, ואת החור האפל שנקרע באבן, ולפי העקבות, דרכו הסתלק היצור - אל תוך מערות חשוכות, עמוק מתחת לעיר.


החבורה מתחילה לעקוב אחרי היצור במנהרות, נתקלת מפעם לפעם ביצורי ביוב כאלו ואחרים, שמתישים את הדמויות במידת-מה, אבל לא מהווים אתגר רציני.

 

אם הצמחים: בסופו של דבר, שביל העקבות הנכון נמצא, ומוליך למערה שמחולקת לשניים בידי מאגר עמוק ושחור של מיים מבעבעים, שגשר מוליך מעליה. מסתבר לדמויות, למזלן מבעוד מועד, שעמוק במים נם צמח קנוקנות ענק, שהוא כנראה 'צמח האם' של היחורים המגעילים שהדורהאנדס מוכרים בחנות בתור 'נברשות סקורגרים'.

היצור מסוגל לתקוף כל מי שמנסה לעבור על הגשר עם קנוקנות אפלות שבקצה שלהן מקורי ענק קרניים, אשר חלק מהמחושים תוקפים בהצלפות רצחניות, ואחרים יורים עסיס רעיל מרחוק; גרוע מזה, מפעם לפעם, אחת הקנוקנות נדלקת באור חזק, מה שגורם לה להסב נזק כבד בהרבה ולתקוף מהר יותר, אבל גם להיות פגיעה יותר.

הדמויות מנסות להתגנב בזהירות, אחת-אחת, לאורך הגשר, ולהטעות את הצמח שבמצולות, ומצליחות בכך באורח חלקי - הצמח מתעורר ומתחיל לתקוף רק כאשר חלק מהחבורה כבר עברה לגמרי את הגשר, מה שמאפשר לחבורה לרוץ למקום מבטחים מהר יחסית, כאשר הצמח מסוגל רק לכמה התקפות בודדות לפני שהדמויות יוצאות לו מהטווח.

רווח נוסף לחבורה הוא, שבמקום שרעש הקרב יזעיק קשתי אויב מהחדר בצד השני, החבורה מגיעה לצד השני במהירות ומפתיעה אותם - ובכך שוללת מהבריונים בצד השני את היכולת להתארגן בזמן לחסום את החבורה.

 

 

הפריצה אל תוך מרתפיו של בוס הורוף

החבורה נכנסת כעת למה שנראה כמו השוליים התחתונים של איזור סודי מתחת לעיר, שמוחזק בידי אחד מראשי הפושעים של פורלאו; קשתי אויב, בהנהגת חצי-אורק מאיים, מנסים בחופזה ליצור מחסום ולהדוף את ההתקפה, אבל נכשלים.

חצי האורק, שואג ומקלל, נמלט ונשמעת חריקה של גלגלים כאשר איזשהו שער נפתח, והדמויות מוצאות את עצמן ניצבות מול בהמות תופת עצומות - יצורים שעירים שנראים כמו גרסה מעוותת של דובי ענק, בעלי חרטום פחוס ומעורך עם שיניים נוראיות, עיניים קטנות וצהובות, וקוצים שחורים בוקעים מהגב - היצורים הללו, שאגב, גודל הטופרים שלהם הולם בדיוק את מה שקרה בחנות 'הירח האדום', דומים מאד לסיפורים עתיקים ואפלים על רוחות רעות שנכנסו בדובים (באורח דומה לרוחות רעות שנכנסו בזאבים ויצרו את הוארגים הידועים לשמצה).
הדמויות נאבקות ביצורים העצומים, קוטלות שניים מהם, ודרך השיפוע שפתחו הגלגלות, עולות למראה שנראה כמו אחד הכלובים שלהם, שמלא בשלדים ישנים של בני אדם ויצורים אחרים... ויש בכלוב, גם כמה פיסות חדשות יותר של אריג אדום קרוע; אבל בלא שום גופה חדשה במימדים של בעל החנות רולף.

הדמויות פורצות את מנעול הכלוב של הדובים וחודרות למסדרון שמעבר לו, כאשר פושעים וציידי עבדים תוקפים את החבורה בחרבות שלופות; מלמעלה, לעומת זאת, נשמעים - יותר ויותר ברור וחד ככל שהדמויות מתקדמות, רעשים של קהל מריע ושואג, מה שבסופו של דבר מתברר לדמויות בתור זירת קרבות אכזרית ששייכת ללא אחר מאשר 'בוס הורוף', שאליה מגיעים לוחמים שאפתניים להלחם ב'לוחמים של הבית' כדי לזכות בפרסים יקרים, להנאת קהל שמורכב כנראה מאשפת הפושעים והבריונים הגרועה ביותר בעיר, שבאה לשם כדי לצפות ולהמר.

 

ההתרחשויות בזירה: בעוד הדמויות מפלסות דרך מלמטה, הן בתחילה שומעות, ומאוחר יותר גם יכולות להציץ ממש (לפחות החל מהקרב השלישי), במה שמתרחש למעלה.מסתבר, שהורוף משתמש בגובלין מרושע וחד-לשון במיוחד בתור כרוז, שמכריז על המתמודדים ו'מפרשן' את הקרבות בליווית שלל הערות ובדיחות גסות, להנאתו של הקהל.


"ברוכים הבאים, אל עוד לילה של ברזל ודם! שלשלו את הכספים, ושימו את ההימורים שלכם, ומעל הכל, שלוש תרועות עבור הבוס והמארח שלנו, הורוף! הורוף השחור הגיבור, עם החברה היפה ביותר בעיר-"


הקהל שואג ומריע הידד לבוס; וכמו כן, מתגלה כי יש מסורת לצופי הזירה, לקדם כל מתמודד חדש בגל של שאגות "אה, בשר טרי!".

עד מהרה, נכנס המתמוד הראשון:

הררי חסון ופראי ממחוז בירן-ת'ור, שמכנה את עצמו "פוי איש ההר" (Foy), וחושף לראווה את השרירים שלו.


"אני פוי מההר! אף אחד לא מכופף את ההר!"

"כן-כן, פוי!" מלגלג הגובלין "אני מריח את הפוי עד לכאן, ואני יושב גבוה!"


מולו, עולה הראשון בלוחמי הבית; אלוף אכזרי, לבוש בתלבושת שמחכה את אחד מאדוני הכוכים ומקימי המתים של ימי קדם, שדומה מאד לפסל של דרוגות' מהסמטה, ומכנה את עצמו שלא במקרה 'דרוגות'יון' - בנו של דרוגות', כשהוא חמוש בנשק אכזרי שדומה לשילוב בין מגל לנשק מוט.


למרות הלחישות המאיימות של 'לוחם הבית', ברור לדמויות, ולארנדיס יותר מכולם, שמדובר בבן-אדם בתלבושת מפחידה ולא בוייט אמיתי - שאם לא כן, היה אפשר לחוש בצינת המוות שלו למרחק גדול.

הקרב הוא אלים וקצר; ולמרות מסת השרירים והפראות של ההררי, הוא מוכרע עד מהרה, והקרן תוקעת, כאשר הוא מפונה מהזירה; אגב כך מסתבר לדמוית, שרוב הקרבות בזירה לא נערכים עד המוות, ובדרך-כלל, הקרן תוקעת כאשר אחד הצדדים מוכרע, ומאפשרת לו לזחול בעודו בחיים אל מחוץ לזירה, שם יש מעין מרפאה מאולתרת.


הגובלין, להנאת הקהל, לא חוסך בלעג על ההררי שמוזחל החוצה מהזירה.


"תרשו לי לא לגהק על הכסא מרוב הפתעה. דרוגות'יון במכה משולשת, ופויה שלנו גומר את הקרב בתור... ההר השוכב!"

 (*צחוק צורמני ומרושע*)

 

ובעוד הדמויות מפלסות דרך ונלחמות למטה, הקרב השני נפתח.


לוחם משוריין במסכה של זוחל ושיריון קשקשים גס צבוע באודם וגלימה תואמת, נכנס לזירה, מציג את עצמו בקול גבוה בתור "האלוף סמאוג", כשהוא צווח "אני אש, אני מוות!", ותובע את הפרס, שעלה ביניים ללא פחות משלוש-מאות מטבעות זהב, מהן שמונים מיד וביד על נצחון ראשון.


הגובלין מציג אותו באירוניה, כמי שבא 'מהמערות המסריחות של ארבור, שמלאות בשלדים של גמדים רעים', ושוב מתחנף להורוף שהוא "הבוס הכי נדיב והוגן, וגם חכם... אחרת הוא לא היה שוכר לתפקיד את הגובלין הכי מבריק בצד הזה של הרי הערפל, שזה אני!"

 

מול 'האלוף סמאוג', "הבית" מעלה לוחם מיומן מהאראד, בקסדה חרוטית ועם הסמל הישן-נושן של הנחש השחור על רקע ארגמן. הקרב הזה קצר עוד יותר מקודמו, כאשר נראה ששכיר החרב מהאראד משתעשע ב"אלוף סמאוג", ועד מהרה 'מנגב איתו את הרצפה'.


"הבית שוב מנצח!" צורח הגובלין, כשהוא לועג ל"דרקון שהפך לשממית" ו"אני אש, אני מוות? האחיין שלי קוגשו היה עושה אש גדולה יותר כשהיה מצית את הפלוצים של עצמו בגיל שלוש!".

 

ובעוד הדמויות מפלסות דרך ומתקרבות, מתייעצות ביניהן ומחליטות לעלות לזירה, ושם לנסות להתעמת מול 'בוס הורוף' ולהציע שילחמו באנשים שלו בתמורה לאבן הדם של ארנדיס, מתחיל הקרב השלישי; הפעם, הדמויות שהפעילו גלגלת והתגנבו לאחד הפתחים שמוביל מלמטה אל הזירה, ודרכו היו מעלים ככל הנראה את הדובים המעוותים (שנקטלו בידי החבורה), יכולות להציץ וממש לראות את המתרחש בזירה עצמה.


המתמודד השלישי שבא לדרוש את הפרס (שבינתיים תפח לארבע-מאות כתרי זהב), נראה רציני ומיומן יותר משני הקודמים - אביר רוהירי מבוגר וחמוש היטב, ששירת שנים את אחד ממושלי רוהאן, ועבר לקריירה של שכיר חרב (ועדיין, הוא מגיב בזעם להלצות של הגובלין על כך שבפרס אפשר לקנות 'כבשת אהבים ישיר מהדיר של הרוהירי הגדול מאדוראס' ; אלא שמולו, ה"בית" מכין הפתעה מיוחדת, שהקהל הנרגש לא ראה עדיין מעודו.


"ממחוזות לא ידועים, מעולם אחר ואפל, קבלו בתשואות מפלץ שאפילו העין הגדולה של הימים השחורים העתיקים לא ראתה! גמיש כמו הרוח, חסון יותר מגמד, עם יד גרזן שלא מחטיאה לעולם, וראו את הפנים שלו... קבלו את... איש המומאק!"

 

היצור שמכונה 'איש המומאק' הוא אכן משהו שאף אחד מבני החבורה לא ראה דומה לו; בניגוד למה שניתן היה לחשוב, הוא בהחלט לא בגודל של מומאק, ולמעשה לא גדול באורח משמעותי מאדם; דמוי-אנוש בצבע ירקרק-כחלחל, עם אוזניים מחודדות יותר משל אורג ערפל, אבל הפנים שלו זוויותיות ומוזרות... עם שני חטים מתעקלות כמו של פיל קטן בוקעות מהשפה התחתונה שלו, מה שכנראה זיכה אותו בכינוי יוצא הדופן.

בניגוד ללוחמי הבית הקודמים, הוא ללא ספק עבד שנלכד אי-שם, משום שהוא מובל לזירה באזיקים, ורק בזירה הוא משוחרר וניתנים לו כלי הנשק שלו - חרב מעוקלת וגרזן קטן, כאשר האוחזים בו ממהרים לסגת, כשקשתים מלמעלה מחפים עליהם; היצור, שנראה תבוני למדי, נוהם בתיעוב ובכעס בשפה מוזרה שהדמויות לא מבינות, אבל מציית וניגש לקרב.

 

הקרב השלישי, הופך אכן לקרב הצמוד והמותח ביותר עד כה; האביר לשעבר הוא לוחם נוקשה ומיומן, אבל היריב המוזר שלו מהיר ממנו, ומתמרן בגמישות מסביבו, עד שלעיתים נראה כאילו הוא רוקד אגב לחימה. בסופו של דבר, אחרי כמה וכמה תהפוכות בקרב, הרוהיר מובס ונופל על ברכיו; הקרן תוקעת להפסקת הקרב, והקשתים מכוונים חיצים אל היצור המוזר, בהוראה שיחדל. הלה מציית שוב, מביט בעיניו הצהובות בבוס הורוף ונוהם משהו בשפתו, כאילו הוא אומר משהו כמו.


"אל תדאג, לא התכוונתי להרוג אותו. את המכה האחרונה אני שומר בשבילך".


שוב באזיקים, 'איש המומאק' מובל בחזרה אל מאחורי סורגי אחת היציאות, שם הוא נותר, מחזיק בסורגים בידיו וצופה במתרחש.

 

ואז, הדמויות מוציאות לפועל את התוכנית, ומתפרצות פנימה, להפתעתו של הגובלין שנותר לראשונה בלא מילים. ארנדיס, לעומת זאת, מגביהה את המטה שלה וגורמת לגולה שלו לנצוץ באודם.

"באתי לכאן בשביל אבן הדם שלי, הורוף".

 

 

הסצנה הסופית: החבורה בזירה של הורוף

כאשר החבורה נכנסת סוף-סוף לזירה, הדמויות יכולות לראות את הקהל; אכן נראה שחצי מהבריונים מהדיוטה התחתונה של פורלאו וסביבותיה זחלו לכאן; ואם לא די לכך, לצד בני האדם, יש חבורה שלמה של דורהאנדס (כולל אחד מבעלי חנות הצמחים הטורפים), שלא מפסיקים לקלל את ארוכי הזקן שנכנסו לזירה וליחל למותם; הוביט אחד מפוקפק למראה שמכרסם חריץ גבינה שנעוץ על הפגיון האכזרי שלו; כמה חצאי אורקים, ואפילו חבורה של אורקים אמיתיים מההרים, שמריעים ושואגים בשפתם.

 

מחזה מוזר לא פחות הם הבוס והחברה שלו.


הורוף, שתורודיר מזהה כאחד הממזרים האלימים והמסוכנים ביותר שהמושל אולוף הותיר אחריו - חבר כבוד ב'מועצת בית הבושת' שניסתה לשלוט בעיר בתקופת הכאוס, ששרד איכשהו והפך לבוס מטיל אימה בעולם הפשע. הורוף נראה כמו גוש אדיר של שרירים מקועקעים ורעמה בלונדינית שמגיעה עד מותניו עם שפם ענקי תואם; החברה שלו, לארלית', לעומת זאת, נראית במבט ראשון כאישה היפה ביותר שהדמויות ראו מעודן - עולה ביופיה המושלם אפילו על אלאניס; גוף דקיק, פנים מושלמות וחיוורות כמו שלג, ממוסגרות בשיער כהה גולש; אבל משהו ביופי המושלם הזה מרגיש איכשהו לא בסדר, אפילו חולני.

בשלב מאוחר יותר, ת'ורודיר יצליח לזהות שמשהו בפה עם השיניים הצחורות שלה מוזר... כאילו הניבים שלה חדים מדי ומוזרים; אבל איכשהו, לא קל להבחין ולהבין את זה.


כך או כך, קל להבחין שאבן הדם שארנדיס טוענת היא שאלה, ענודה על צווארה הצחור של לארלית' בשרשרת כסף.

 

כאשר הדמויות נכנסות, מתחוללת מהומה; ומתנהל משא ומתן עוין ומלא באיומים בין ברנדוין וארנדיס מצד אחד, לבין הורוף והחברה המוזרה שלו מהצד השני. נראה שגם הורוף וגם לארלית' מכירים את ארנדיס, ומאד לא מחבבים אותה. הורוף מכנה את ארנדיס זונה צבועה, ולא מתרשם מתשובתה:

"אני משרתת את גבירת האש, דברים שהם מעל ומעבר ל... עניינים ברומו של עולם כמו הימורים וגביית דמי חסות"

(ואגב כך, היא לא מהססת לאיים בעוצמת הבן שלה, האלוף שהביס מפלצות אדירות וחסרות שם, מה שלא משפר את הרגשתו המזופתת גם ככה של תורודיר).


הורוף שואג, מכה באגרופו על המסעד, ותוהה דוע לא לצוות לחורר את 'הזונה המתנפחת' בחיצים מכל עבר.

לארלית', למרות שהיא מפצירה לכאורה בבעלה שלא לצוות להרוג את החבורה מיד, לועגת לארנדיס:

"הו ארנדיס היקרה והטהורה תמיד, שכל המזימות הקטנות שלה טהורות כמותה. עוד מהימים האלו במצודה. מדברת גבוהה-גבוהה על להבת אנור... אבל הו, יקירה שלי, האם את משרתת אותה, או שמא, להבה אחרת?"

פניה של ארנדיס מאפילים:"אני לא אקבל הטפות, פחות מכל מיצורים מהסוג שלך".

 

בסופו של דבר, במידה רבה בגלל כשרון השכנוע של ברנדוין הבוס נאלץ, בכעס, לכבד את חוקי הזירה שהוא עצמו קבע, ולהסכים לאתגר לפיו, אם הדמויות ינצחו את כל מה שישליך נגדן, הן יזכו בשרשרת עם אבן הדם.

רומברינד, מצידו, מתבונן בחשש בקהל בזירה, מתפלל שלא לזהות שם מישהו מארוכי הזקן או אנשים שיכולים להפיץ את העובדה שהוא נגרר לקרב מביש בזירה בקרב הגמדים, כי אם כן... המפלצות של הורוף הם כלום לעומת מה שסבא שלו יעשה לו, ברגע שרק ישמע וישים עליו יד.

 

קרב ראשון - שאזגור השחור: הגובלין מנסה למצוא הלצות גסות, אבל נאלץ לפנות את מקומו ללארלית', שמכריזה על הקרב הראשון בקול עדין ומלא ארס; היא משווה את החבורה לגרסה לעגנית של חבורת הטבעת, כשאגב כך, היא מציגה פרשנות מלאת בוז ל"עמים שמכנים את עצמם חופשיים" ובעיקר לגמדים, לזעמם של ברנדוין ורומברינד - כאשר מול החבורה, דוהר אל תוך הזירה אורוק ענקי, רכוב על אחד הדובים המעוותים, ואחריו רצים קשתים אורקים.

האורקים בקהל מריעים בקול גדול לאלוף שלהם, וצועקים לחבורה, בעיקר לגמדים ("בשר גמד!"), איחולי מוות וגידופים גסים מכל הסוגים.

 

מתפתח קרב קטלני וקשה מאד; ברנדוין מצליח להוריד את האורק הענק בחבטה מהאוכף, אבל כמעט מיד לאחר מכן מוטח לרצפה בעצמו במהלומה רצחנית של הדוב; ת'ורודיר מנהל קרב עם הקשתים האורקים, ומביס אותם בזה אחר זה, עד שהם נופלים פצועים על ברכיהם ונאלצים להתפנות מהזירה.

 
רומברינד נותר להלחם כמעט לבד כנגד האורוק הפצוע והדוב המעוות שלו, שכעת לוחמים בנפרד, ולרגע הוא ממש רואה את המוות בעיניים; ארנדיס מסייעת לו, אבל רומברינד לא בטוח בכלל שהוא אוהב את הכוחות המוזרים שהיא מפעילה.

הגם שהכוחות האלו בהחלט נופלים מאלו של הכוהנת האדומה סארדיס, מסתבר שארנדיס מסוגלת לזמרר מילות כוח שמחזקות את בני הברית שלה, ולשלח מהלומות מטה שמסנוורות וצורבות את היריבים שלה, כולל מכה אחת, שמבעיתה את רומברינד לגמרי, שנראית כאילו לרגע המטה שלה מצליף כמו שוט ארוך של אש.

 

בסופו של דבר, לא בקלות, האורוק מוכרע, ונאלץ - עודו נוהם ומגדף - להודות בתבוסה ולעזוב את הזירה.


קרב שני - תור וצוצלת: כעת, לארלית' מציגה את הקרב הבא, באומרה 'נניח לאויבים הישנים לרגע, ובמקומם נציג חדשים. מארמונות הפאר מלאי התפנוקים של גונדור, קבלו את... זוג היונאים שאתם אוהבים לשנוא!"

הקהל מקלל ושואג בוז בקולי קולות, וגם כמה חפצים מושלכים אל שער שיניים מתרומם, מתוכו בוקעים לוחם ולוחמת מהודרים, בשריונות כמעט תואמים עם מסכות יונה עשויות היטב, ששמות הבמה (או הזירה) שלהם הם "תור וצוצלת".

תור הוא לוחם אדיר, משוריין כמו מגדל, עם פטיש מלחמה ומגן רחב עם סמל משמר היונה; צוצלת היא סייפת קלה ומהירה עם שתי חרבות. שניהם צורחים סיסמאות כמו "בשם יום המחר הנאור" ו"נשרוף את ההיכל הזהוב ונשיר שירי שלום מעל הלהבות שיאכלו אותו", באורח שמלהיט את הקהל עוד יותר.

הדמויות הופכות, באורח חד מאד, לחביבות הקהל - מלבד אולי האורקים והדורהאנדס, שנעשים שקטים יחסית בקרב הזה.

למרות המיומנות הרבה של שני 'אלופי היונה', הקרב הזה מתחיל טוב בהרבה עבור הדמויות, כאשר שני הגמדים נאבקים ב"תור", כאשר ת'ורודיר תופס זוית טובה, וקולע ב'צוצלת' מטח מדויק, שפוצע ומחליש אותה מאד עוד בטרם הצליחה לעשות משהו. עד מהרה, 'צוצלת' מתמוטטת, ונאלצת לזחול החוצה מהזירה; תור נותר לבדו, אבל אז לארלית' מלחששת מילים מוזרות בשקט, ומשהו מפחיד קורה; הזירה נמלאת בעשן מחניק, שגורם גם לדמויות וגם לאלוף היונה הנותר להשתעל ולכמעט להתעוור לרגע, כאשר לתוכו 'מוזרמות' לטאות קטנות עם שיניים חדות כמו תער, שמתרוצצות ותוקפות את שני הצדדים.


ארנדיס צורחת מתוך האפלה - משהו פגע בה, מעיף אותה ומטיח אותה חצי מעולפת בקיר הזירה, סמוך מאד לסורגים מאחוריהם משתופף עדיין 'איש המומאק'.

ת'ודוריר נאחז בפחד על אמא שלו וזעם על הרמאות הבוטה של 'הבית', כאשר לארלית' אומרת בחיוך, שבסך הכל היא ביקשה לאזן ולהפוך את הקרב ליותר הוגן ו"הגיע הזמן להפסיק לערב הורים, אתה לא חושב" - היא מחייכת אליו, ולרגע ת'ורודיר חש דחף עז לחייך אל לארלית' בחזרה ולהסכים איתה; אבל הוא מתנער ומתגבר אליו, לוטש אליה מבט מלא ספקות ותיעוב.

 

הקרב מתחדש; במעין הסכם מהיר שבשתיקה, שני הצדדים מטפלים קודם כל בלטאות והולמים בהם די הצורך כדי לגרום לרובן להמלט בחזרה אל החורים מהן שוגרו; ולאחר מכן, הדמויות ואלוף היונה הנותר שבים להלחם ביניהם.

בינתיים, ככל שמי מהדמויות מצליחה להגניב מבט אל ארנדיס, אפשר לראות במעורפל משהו מוזר; היא ממלמלת, וכאילו מנסה לדבר עם היצור מאחורי הסורגים, הגם שהיא לא מבינה את שפתו; וקצה המטה שלה בוהק ודועך לסירוגין, כאשר היא נוגעת איתו במנעול. היצור משרבב יד, וארנדיס רוכנת עליה.

 
[ רק בסוף הקרב השלישי, הדמויות יבחינו שחלק מהמנעול התעקם והותך למחצה, והיצור נעלם ]

 

בסופו של דבר "תור" מוכרע ונאלץ להכנע ולהתנודד החוצה מהזירה.


קרב סופי: הנגועים

ארנדיס מצליחה להתרומם וצולעת בחזרה אל הזירה, כשהיא מנגבת את השפתיים של עצמה; לארלית' מתחילה לומר משהו, אבל נראה שבשלב הזה הסבלנות של הורוף נגמרה, והוא כמעט משליך את החברה שלו הצידה, כאשר הוא מזדקף ושואג לאנשים שלו "לשחרר את הנגועים", וכשהם מהססים, הוא מאיים להשליך את כולם לכלוב של היצורים, אם לא יעשו מה שהוא אומר.


בשאגת זעם אכזרית, הורוף בכבודו ובעצמו מכריז על הקרב האחרון - כאשר הפעם, זה יהיה קרב עד המוות, "כי ככה מתחשק לו"; לארלית' מושכת בכתפיה וחוזרת לפרשן בקיצור, כשהיא אומרת שבמעמקי ההרים, במנהרות שלא עמו של דורין חפר אותן, שרצו דברים אפלים ונוראים... והנה כמה מהם.

הפעם הקהל לא מריע, אלא נראה שהוא שרוי בפאניקה, רבים מתוכו מנסים להתרחק ככל שהם יכולים מהזירה, בעיקר כאשר עננים של רעל וצחנה יוצאים מאחד הפתחים. האורקים בקהל, בזו הפעם, נראים מבועתים עוד יותר מבני האדם, כאשר הם חוזרים שוב ושוב על הכינוי "גלובסנאגה".

היצורים שמגיחים ביללות מבעיתות מהאפלה (גם המאורות הראשיים של הזירה דועכים עכשיו, גורמים לה להראות כמו גהינום שחור ואדום), היו כנראה פעם אורקים, אבל כעת הם נגועים בפטריה אלימה בכל הגוף, שנראה שגם השתלטה על המוח שלהם. למרות שכמה מהם עדיין משתמשים בנשק, הסכנה העיקרית בהם זו עצם הנוכחות והמגע הרעיל והמדבק שלהם.

אבל כאן לא נגמרת הזוועה. דקה קצרה אחרי האורקים, לאחר שעולה בידי החבורה להפיל אחד מהיצורים הנגועים, הקרקע רועדת קלות, כאשר לזירה צועד טרול ענקי, נגוע גם הוא בפטריות מכף רגל ועד ראש; ליצור הזה, בין היתר, יש יכולת של נשיפת רעל ומחלת פטריות מזעזעת; דמויות שמורעלות, צוברות נזק הולך וגובר של מחלה, שימית אותן ביסורים ובמהירות אם הרעל לא יטופל.

ארנדיס משקיעה את כל הכוח שלה, מגביהה את המטה שלה כשהיא מזמררת וכנראה קוראת חזק ככל שהיא יכולה לכוחות של הגבירה שלה; הגם שקשה לראות את זה במדוייק, פושה מסביב למטה המונף שלה הילה אדמדמה של אש מטהרת, שמחלישה ומאפשרת לדמויות להתמודד, לפחות לזמן-מה, עם ענני הפטריות הנגועות של היצורים (אם כי, לטרול יש בין היתר התקפות שיכולות להעיף דמויות למרחק גדול, וכך גם להעיף את הדמות הרחק מחוץ להגנה הזו, וכמו כן, הוא מנסה להגיע אל ארנדיס, והדמויות חייבות לחצוץ ביניהן, גם במחיר התקפות מעיכה קטלניות, כדי לא לאפשר לו להלום בה באורח שיפריע את הריכוז האקסטטי שהיא נכנסה אליו).

 

נצחון: בסופו של דבר, ולא בקלות, החבורה שורדת את הקרב, והטרול מתמוטט ביבבה ומתחיל להתמוסס לעיסת פטריות מעלה אדים של צחנה. הורוף מגדף, כמעט עוקר את השרשרת מהצוואר של חברתו חמוצת הפנים, וזורק אותה בכעס אל תוך הזירה, כשהוא מורה לדמויות לקחת את התכשיט הארור ולהסתלק, לפני שהוא יתחרט ויורה לנקב אותן בחיצים למרות הכל.

כמו כן, הוא מאיים שאולי 'בקרוב נפגש שוב, ואז החוקים יהיו אחרים לגמרי' - ואז הוא ולארלית' עוזבים את הזירה החשוכה והמצחינה.

 

ארנדיס נראית נורא ואיום; פניה מלאות בדם, של עצמה ושל אחרים, שערה סתור ומזוהם, והיא מתנודדת כמו שיכורה. ובכל זאת, כאשר עיניה כמעט מתנוצצות באדום, היא מטילה את עצמה על התכשיט.

"שלי, סוף-סוף, שלי!"

לאחר רגע (ולא ברור אם ראתה את המבט המבועת שתורודיר שולח בה), היא מצפינה את אבן הדם, מתעשתת, ומודה במילים מהוקצעות היטב "לשני בני עם דורין האמיצים, על העזרה האצילית שלהם"

לבנה, לעומת זאת, היא מעירה משהו כמו:

"לא כך דמייני את הערב הראשון מני רבים שיהיו לנו ביחד, בני יקירי, האלוף האמיץ שלי".


וכך, החבורה צולעת החוצה מהזירה, כשאיש אינו מעז לעמוד בדרכן של הדמויות; ארנדיס מתנודדת, נאבקת לזמן-מה ללכת יציבה עם המטה שלה - שכעת כבה לגמרי, מורם גבוה; בלכתה, היא מעיפה מבט אחרון לאפלולית שמאחוריה; ובקול חלש ומעט מבולבל, היא ממלמלת, כנראה בינה לבינה.

"רק... מה זה לכל הרוחות... זאנדה-ראן?"


דקות ספורות לאחר מכן, ארנדיס תקרוס בבת-אחת, נופלת לעילפון כמעט מוחלט, כשהיא קודחת בחום גבוה, יורקת דם, לוחשת דברים חסרי פשר ומתפתלת כשהיא לוקה בהזיות אפלות - שמא, מה שעשתה בזירה היה מעל ומעבר לכוחה, ורוקן אותה לגמרי, עד כדי סכנה מוחשית לחייה.



חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 

 

 


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.

 





[1] הערת המנחה: לקחתי את העלילה של Lord of the rings online למחוז הזה, ואני מתאר אותה באורח כללי כמו שיר מלחמה רוהירי עתיק, שמתאר אגדה שלא ברור האם אכן התרחשה במקביל למלחמת הטבעת או לא. בעיר עצמה, באורח לא מפתיע, האדה מוכרת מאד, ויש פסלים ועיטורים שמשחזרים ארועים מתוכה.

[2]לפי מה שרומברינד שמע ממנה, היא עזבה את הכפר הקטן שלה כדי לנסות למצוא לעצמה קריירה בתור פייטנית, ולהופיע בפונדקים הרבים שיש בפורלאו.

[3]קיצור מבודח על משמעות השם ת'ורודיר "בנו של הזרם השוצף" – לצד עוד כמה ורסיות אחרות, מתחרזות וגסות בהרבה לשם, שבהן זכה ת'ורודיר להקרא בנעוריו.

[4]אורק נגוע בפטריות זיהומיות שחדרו והשתלטו על המוח שלו. אחת הסכנות הגרועות ביותר במעמקים האפלים, שאורקים וגמדים כאחד חוששים מהם (ולמעשה, האורקים חוששים מהם אפילו יותר מהגמדים, משום שהם עשויים להדבק בפטריה בקלות גדולה בהרבה).

[5]אולם בקאזאד דום שידוע כשוק אליו מגיעים איכרי-מעמקים גמדים למכור את הגידולים שלהם, ובאורח כללי, שם נרדף לגמדים פשוטים מהמעמד הנמוך יותר.

[6]  סקורגרים - המלך האגדי של הדורהאנדס מאמצע העידן השלישי.