הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית | המערכה | יצירת דמות

קמפיין דמדומי המערב

ספר שני: שירת הדרקון

פרק IX: בלדה לשוער ("A Footman's Requiem")

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

פתיחה - ההתייעצות:

כאשר רומברינד חוזר לבית של פרופ' סטורמבירד ומספר לסיגרי את כל מה שקרה, הוא מראה לה את הספר המבעית שגם היא מזהה מיד כשייך לפרופסור אולבריג; סיגרי אמנם מזכה את רומברינד במחמאה נוקשה שהוא עשה עבודה לא רעה "בשביל פטריית באראז" אבל היא מודאגת מאוד.

ממש כמו רומברינד, היא מבינה שכמה מהאנשים של קראנוג אזמל אש עוסקים בעזקים מלוכלכים בהרבה ממה ששיערה; אבל היא אומרת לרומברינד שכרגע אין להם שום הוכחות ממשיות, ומאחר שקראנוג נותן חסות לאבא שלה היא ממילא לא יכולה לצאת נגדו בגלוי.

לעומת זאת היא מציעה רעיון אחר: לקשר את הדמויות עם ליידי ארנדיס ריל-אמרות, הבת הבכורה של רוזן העיר. ארנדיס הייתה זו שהזמינה חרב באלפי מטבעות זהב מתורנגיל הזקן והעבירה את ההזמנה לחרש אחר (כנראה אחד מהאנשים של קראנוג, שהבטיח לה גם שיריון וגם נשק בעד אותו הסכום) אחרי שתורנגיל לא הצליח להשיג חומרי גלם כדי לבצע את ההזמנה.

נוכח מה שרומברינד גילה - שהאנשים של קראנוג הם אלה שדאגו שחומרי הגלם לא יגיעו והם נמצאו אצלם במרתף - אולי ארנדיס תסכים לעזור לחבורה או לתורנגיל (סיגרי אומרת שאחרי הפציעה שחטף היום, הוא בוודאי לא במצב להיטלטל בסירה צפונה, ועוד פחות מכך להתעסק עם מבריחים כשהוא כמעט חסר פרוטה).

בינתיים איסילור וקלבריאן חוזרים מן הנשף, והדמויות יושבות עד שעה מאוחרת במטבח של פרופסור סטורמבירד, מעדכנות זו את זו באשר למאורעות ומתייעצות אגב לא מעט ויכוחים בין קלבריאן ואיסילור; ואחרי הרבה הלצות ועקיצות מכיוונם של הבחורים על חשבון ה"רומן" החדש של קלבריאן (בנקודה מסויימת לקלבריאן כל כך נמאס מההלצות של רומברינד ואיסילור וההתרברבות של איסילור על כך שהוא הציל אותה כמעט לבדו, עד שהיא מתחילה לקלוע בהם ירקות, ואיסילור תוהה להיכן נעלמה העלמה השקטה והעדינה שהכיר). לאחר ויכוח, כולל האם כדאי לנסות להשמיד את הכד או לא הדמויות מחליטות לדחות את ההכרעה בעניין הכד, ולקבל את ההצעה של סיגרי; וזו דואגת לשגר שליח עם מסר לטירה.

הפגישה עם ארנדיס ריל-אמרות

במהלך היום שלאחר מכן השליח של סיגרי חוזר עם תשובה מארנדיס. היא מוכנה לפגוש את הדמויות בלילה הבא - אבל לא בטירה של אבא שלה, אלא בוילה קטנה בקצה רובע אנון א-פרינאת.

הדמויות מגיעות למקום, לאחר שהן עוברות דרך גן מוזנח שהיה פעם מהודר מאוד. המבנה הוא וילה עם שני מפלסים, שצופה על מזח אפור הרחק למטה.

אדם בברדס מכניס אותן, מסרב לענות על שאלות ואומר שהליידי תגיע עוד מעט. הדבר היחיד שהוא מוכן לומר זה שיש תה וקומקום במטבח. מבפנים, הדמויות מתרשמות כי ניכר גם במבנה שהוא לא בשימוש מזה תקופה, למרות שהוא לא נטוש לגמרי ומדי פעם מנקים אותו. הסלון חשוך והדמויות מבחינות בכמה חרבות ותמונות ישנות תלויות על הקיר. רומברינד מזהה תמונה של ג'נטלמן כסוף שיער עם שריון וחרב כתמונה דומה מאוד לזקן המסתורי שעצר את הדמויות בסמטה והזהיר אותן מפני המארב של לוטננט דורלאס. תמונה אחרת מציגה את אותו אדם - רק צעיר בהרבה, מחזיק את ידה של אישה נאה.

הליידי עצמה מגיעה אכן כעשר דקות או רבע שעה מאוחר יותר, עוטה ברדס אפור ומלווה במשרת ותיק. הם מתלחשים בגן לפני שהם נכנסים וקלבריאן מצוטטת להם ושומעת חלק מהשיחה. נראה שהמשרת מפציר בלידי לשקול שנית בדעתה והיא מסרבת. היא לא יכולה להמשיך לשבת בלי לעשות כלום כשכל המשפחה שלה נמצאת בסכנה.

ליידי ארנדיס נכנסת ומסירה את הברדס ומגלה פנים חיוורות ויהירות ממוסגרות בשיער חום כהה. הגישה שלה לדמויות קרה ומסויגת יחסית, ובמיוחד היא בלתי ידידותית בעליל כלפי קלבריאן. היא אומרת לדמויות שעדיף שיהיה להן מידע מעניין בשבילה - לאחר שהטריחה את עצמה לכאן לפגוש אנשים כמוהם באופן כל כך בלתי שגרתי. נאמר לה שישנו מעשה עוול שגם היא קשורה בו בעקיפין והיא רוצה לראות הוכחות.

הדמויות מספרות לה חלק מהסיפור תוך התמקדות בהיתקלויות עם הבריונים ובעיקר מה שרומברינד גילה במרתפים של גונאר סטונפיסט. ארנדיס לא מרוצה בכלל ואומרת שהסיפור של הגמד הזר יחד עם ספר בקאזדול הם לא הוכחה מספיקה, מול ההכחשה שתבוא מקראנוג. היא אמנם שמעה על פרופ' אולבריג ויודעת מה הוא עולל במוריה לפני ארבעה דורות אבל גם אם היא מאמינה להם (ומתחת ליהירות שלה נראה שהיא נוטה להאמין לדמויות) היא תהפוך לבדיחה אם היא תציג את הספר הזה כראיה לאבא שלה:

קראנוג יטען שהוא לא יודע כלום, או לכל היותר שמובר בספר עתיק שהגיע לידי אחד האנשים שלו ביחד עם סחורות אחרות. גם לגבי תורנגיל והארגז היא אומרת שאין לה הרבה מה לעשות, הדמויות לא הביאו לה את הארגז עם חומרי הגלם היקרים והיא הזמינה עבודה בעד כסף - והיא לא מוסד צדקה. גם עבורה לגייס שלושת-אלפים מטבעות זהב זה לא עניין פשוט, בוודאי לא במצב הכלכלי של העיר ושל משפחתה. אבל מעבר לכל זה ארנדיס מוטרדת מעניין אחר בסיפור. כפי שהדמויות מגלות ארנדיס היא יריבה פוליטית של מרדיל (בן דודה מדרגה שניה) ושל משמר היונה. והיא רצתה מאוד לאסוף את הכוחות שעוד מתנגדים ליונאים. הבשורות שמביאות הדמויות על אפלה אצל אורגי הערפל ועסקים מפוקפקים של הגמדים יכולים להרוס את כל מתנגדי היונה מבחינה פוליטית.

לכן, ארנדיס אומרת לדמויות בציניות שאם היו הולכים לא אליה אלא לפרופסור לוין הוא היה מאושר מאוד לשמוע את החדשות. עד מהרה גם מסתבר מדוע היא קרה כל כך כלפי קלבריאן – מאחר והיא הבת הבכורה של הרוזן היא הייתה אמורה לרשת אותו, אם המלך היה מאשר את הצוואה כפי שהיה עליו לעשות לפי המנהג. אבל המלך סירב ולא בכדי – במצב הזה כפי שהדמויות כבר שמעו היורש של הרוזן הוא מרדיל, שנחשב תומך - גם אם מתון - של משמר היונה. כאשר הרוזן קירב את מרדיל לחצר שלו הוא עשה ניסיון לארס בינו לבין ארנדיס, אבל זה התפוצץ והותיר רגשות מרים מאוד בשני הצדדים.

באורח רשמי ארנדיס אומרת לקלבריאן בבוז שאין לה שום התנגדות לקשר בינה לבין מרדיל. מבחינתה מרדיל יכל להתארס גם לאחות של אורזאש אם הוא רוצה - זה אפילו יהלום את העידן החדש והיפה שהוגים האדונים שלו. ארנדיס רק תוהה כיצד אורגת ערפל מסוגלת לרדת כל כך נמוך ולהתקרב אל מי שבני בריתו שחטו את בני העם שלה. קלבריאן מנסה לטעון שמרדיל שונה- אבל המילים שלה לא מצליחות לחדור את הכעס הקפוא של בת הרוזן.

ארנדיס מוסיפה בבוז שלמפקד הזהוב יש גם כמה צדדים זהובים פחות כמו נטייה לירוק לבאר שהוא שתה ממנה. אבא שלה קרב אותו אליו כי רצה שיחזק את השושלת, לא שיהרוס אותה מבפנים - הוא והאימא הבלתי נסבלת שלו.

לאחר שקיבלה את כל המידע (וסיימה לסנוט בקלבריאן) ארנדיס מהססת ומתלבטת מה לעשות.

בסופו של דבר היא אומרת לדמויות שאולי היא תחשוף בפניהם זוד של המשפחה שלה שיוכל לסייע - אבל הדמויות צריכות להיחשבע לה לשמור על דיסקרטיות ובמיוחד לא לרוץ עם מידע למרדיל (מבט קר כקרח נוסף לכיוון קלבריאן)

לאחר שהדמויות מבטיחות לשמור על סודיות, ארנדיס מספרת לדמויות שמלבדה ומלבד אחותה חסרת התועלת ותומכת היונה סילדורת, הייתה להן אחות נוספת בשם סילמאריין שנודתה מהמשפחה ונמחקה מאילן היוחסין. היא הייתה נערה דעתנית מאוד - ככל הנראה דעתנית מדי - שהתרגלה שמניחים לה לעשות כל מה שהיא רוצה, ובסופו של דבר היא התאהבה וברחה עם רוהירי ממעמד נמוך ששירת בטירה. ומאז הרוזן והרוזנת אינם מוכנים ששמה של סילמאריין יוזכר בקרבתם.

ארנדיס מגלה לדמויות שהיא שומרת על קשר מכתבים חשאי עם האחות המנודה, והמכתבים האחרונים הביאו לידיעתה מידע מדאיג מחבלי הספר: ארנדיס בדיוק מתחילה לספר שבניגוד למה שחושבים בטירה סילמאריין ובעלה לא נמצאים הרחק מכאן בחבל המערב של רוהן אלא למעשה בספר קרוב למדי לעיר, מלווים בחבורה של ציידים ופרחחי-גבול שמיודדים עם אותו בן-בלי שם שאחותה בחרה לעצמה.

אורחים בלתי קרואים

ארנדיס מתחילה להדגיש שוב כמה העניין דורש דיסקרטיות ואם הוא יגיע לאוזניים הלא נכונות –

אבל אז, המשרת הותיק מכחכח בגרונו וקוטע אותה באמצע המשפט.

"אני חושש גברתי, שהאוזניים הללו עשויות להיות קרובות מששיערנו."

ארנדיס משתתקת בכעס ובתדהמה והמשרת מוסיף

"אני סבור מיליידי שיש לנו אורחים. תרצי שאכריז על בואם?"

לפי הקולות והצללים שעולים מן הגן כרכרה עצרה ממש לפני השער מלווה בתריסר מאנשי המשמר הסגול וקפטן מרדיל בכבודו ובעצמו יורד ממנה כשהוא מלווה בליידי צעירה בעל שיער חום-צהוב. ארנדיס חושקת שיניים בתיעוב.

"סילדורת. שייקח אותה המורגול".

"לא ממעמדי להעיר על בנותיו של האדון הרוזן אמנם חוששני –"

"שהעכברה המנוולת עקבה אחרי שוב! או חיטטה במכתבים שלי."

ארנדיס מאגרפת יד במקום בו היה ניצב החרב אילו הייתה חוגרת אחת. היא מורה לדמויות להיכנס לחדר אחורי, אבל קלבריאן כבר גילתה איפה עמדת הציטוט הטובה ביותר, והיא משתמשת בה בזמן כדי לשמוע את סילדורת מנסה להשמיץ אותה (את קלבריאן) בפני מרדיל; היא מזכירה למפקד המשמר הסגול שאותה עלמה היא עדיין אורגת ערפל ואויבת של יום המחר הגדול ושישזכור מה אימא שלו –

מרדיל נאנח ומשיב שאימא שלו לעתים רואה דברים באורח חד מימדי למדי. זה נכון שהעלמה טאר הימריל היא אורגת ערפל, אבל הוא לא ייתן לאחותה של סילדורת או לאף אחד אחר – כאן הוא יורה בסילדורת מבט מזהיר - להפוך אותה לכלי במשחק מלוכלך.

רגע אחד לאחר מכן השניים ניצבים בדלת, וסילדורת פונה למשרת שמקבל את פניהם בתשובה מלאה אדיבות ארסית - כשהיא מבקשת שיכריז עם בואם ואז מוסיפה שהיא מאוכזבת ממנו: לשתף פעולה באורח כה מביש עם תעלול כזה של אחותה, אחרי כל השנים שבהן הוא עובד אצל אבא שלה?

ארנדיס מתערבת מיד, ומטיחה בסילדורת שאם יש לה בעיה איתה, שתיישב אותה מולה ישירות, בלי לערב או לפגוע במשרתי הבית: קאלת'יר מילא אחר הוראותיה וזה הכל.

סילדורת משיבה בחיוך ארסי: היא עדיין בטוחה שאבא ישמח לשמוע.

ארנדיס נראית כאילו היא עומדת לחבוט בה, אבל מרדיל מתערב ומפריד בין האחיות. הוא מזכיר לשתיהן שהם לא באו לכאן כאויבים. ארנדיס יורה בו מבט קטלני ("כנראה שמעולם לא הייתה לך אחות..." חושב לעצמו רומברינד).

"מובן שלא, ממש כי שהגעתם הפתאומית לא קשורה לכך שאחותי מרגלת אחריי פעם נוספת. אפשר להזמין את שניכם להישאר לתה?"

מרדיל, שניכר בו שאין לו מצב רוח וסבלנות למשחקים, שואל היכן העלמה טאר-הימריל (קלבריאן) ומה בדיוק ארנדיס חושבת שהיא עושה איתה. מה שארנדיס אמרה לאחותה רגע קודם לכן עובד לשני הכיוונים, הוא מוסיף: "אם יש לך עניין איתי אז בואי אליי."

"אין לי שום עניין משום סוג איתך מרדיל. מצדי אתה יכולה להתארס גם לאחותו של הנסיך אורזאש. השם שלה הוא לוק'רה, לא?"

הויכוח ביניהם נמשך והדמויות מבינות שארנדיס נוטרת למרדיל, בין היתר, על כך שהוא הרעיל את דעתו של אבא שלה כנגד מישהו ששירת לצדו שתי מלחמות ונפצע כשהוא הגן עליו. מרדיל מתגונן ואומר שלא הייתה לו ברירה.

מהדברים הדמויות מבינות שהשיחה נסבה על הפירוק של משמר הדרקון, שבמשך דורות על דורות שימש כמשמר העילית של רוזני קאיר אנדרוס. מרדיל טוען שהתכניות שרקם ראש המשמר האחרון היו ממיטות אסון על המשפחה ועל הרוזן באורח אישי - ואם הוא לא היה מטפל בזה בעדינות זה היה מטופל בידי אחרים באורח קשה בהרבה - ואז הוא כבר לא היה מסוגל לעזור.

כל מה שהוא עשה, הוא אומר בטון פגוע - זה לנסות לעזור, אבל ארנדיס פשוט שונאת אותו.

"שונאת? אני שוות נפש כלפיך מרדיל."

סילדורת מתערבת עם חיוך מורעל: "אז אחותי היקרה פשוט דואגת למה שיקרה לנפשה הקטנה והיקרה של אורגת הערפל ההיא? אחותי הרי כל כך דואגת לאירוסין של אחרים..."

ארנדיס מושכת בכתפיים : "את הפעם ההיא הרווחת ביושר סילדורת. וכעת אם לא אכפת לשניכם, אני לא פנויה לאירוח בשעות לא שגרתיות"

למרדיל נמאס והוא דורש בתוקף לראות את קלבריאן. ארנדיס אומרת בלעג שאין לה שום התנגדות, אבל מורה לקלבריאן ללוות את מרדיל ואת אחותה החוצה - כי הם עוזבים בזה הרגע; בעצם, היא מוסיפה במחשבה שניה, אולי מרדיל - שנחוש וודאי לשוחח עם העלמה בגן - ירצה מוסיקה שתנעים את השיחה. ולמרות שבן הלוויה של ארנדיס נראה מאוד לא מעוניין, ארנדיס מכריחה אותו להוציא את הכינור שלו ולנגן שיר מסוים (איסילור מזהה את הנעימה כמוסיקת ריקודים איטית שאין בה שום דבר מיוחד, איסילור עצמו מעדיף כמה נעימות אחרות לאירוע כזה)

אבל נראה שהחץ פגע ישר במטרה, כי מרדיל נושך את השפתיים בכאב, וסילדורת לוחשת: "מנוולת!" בכל זאת מרדיל מתעשת די הצורך כדי לנהוג בקלבריאן באבירות, ליטול את ידה ובשלב מסוים מבקש מסילדורת בתקיפות לעזוב אותם ולחכות בכרכרה.

הוא מספר לקלבריאן שהוא התעמת עם פרופ' לוין על עניין המתנקשים: הפרופ' מכחיש בתוקף הוא שלח אותם, ואומר שלכל היותר מדובר בעשבים שוטים מקצה המחנה שהבינו לא נכון את ברכת השלום של לאנראד החכם.

קלבריאן אוחזת חזק בידיו של מרדיל, מעט סמוקה, מפצירה בו להיזהר. היא לא מספרת לו הרבה, אבל מרדיל כבר חושד באורגי הערפל, ובמיוחד בגבירה גלניס; משהו רע קורה שם, הוא חש את זה. לגבי ארנדיס, מרדיל מודה שהוא אהב אותה פעם, אבל מה שהיה ביניהם נגמר מזמן (ועדיין, העיניים שלו מעט לחות למשמע המנגינה שממשיכה להדהד מתוך המבנה)

מרדיל מוסיף בנוקשות, שהוא רק חושש לארנדיס - ובעיקר שהעיקשות שלה היא תוליך את כל המשפחה אל התהום. הוא רומז שאותו מפקד משמר, בכעס עיוור על כך שהמסדר שלו פורק (לפי מרדיל הסיבה נעוצה הרבה פחות במשמר היונה והרבה יותר בקשיים הכלכליים של הרוזן עצמו), עד שהוא התפתה להשתתף במשהו שכמעט הרס את בית ריל-אמרות.

מרדיל רומז לקלבריאן על קרוב משפחה רחוק של הרוזנת האם, שנחשב לבוגד בעיניי המלך; באורח שמשתמע ממנו שכנראה מפקד המשמר עמד בקשר כזה או אחר איתו.

קלבריאן ממשיחה להחזיק את ידיו של מרדיל וממשיכה להפציר בו להיזהר, היא לא תוכל לשאת זאת אם יאונה לו רע. הוא מתרה בה להיזהר מאורגי הערפל, הם עלולים להיות מסוכנים.

קלבריאן אומרת לו בקול של פלדה: "גם אני."

באותו זמן ארנדיס - עדיין סמוקה מכעס - משוחחת עם הדמויות האחרות בסלון. היא טוענת שהמוסיקה נועדה למנוע ממרדיל או מאחותה לצותת להם.

ניכר בארנדיס שהיא כועסת מאוד ושיקול הדעת שלה מעט התערער בעקבות המפגש עם מרדיל ואחותה. אבל היא מפיקה הנאה שקטה ונזעמת מהמנגינה. לגבי סילדורת היא מספרת לדמויות שהיא לא מכבדת את אחותה אפילו במידה מספקת כדי לקרוא לה "יונאית": סילדורת פשוט תעשה כל דבר שירגיז אותה, כמנהגה בקודש מזה שנים.

כרגע, ארנדיס מוסיפה בבוז תהומי, אחותה מנסה את מיטב חוסר כשרונה כדי לכתוב חיקוי עלוב של ספרי רולאנדה.

רומברינד מוצא הזדמנות לשאול את ארנדיס על התמונות, וארנדיס אומרת שמדובר בתמונה של קפטן דיירון - המפקד האחרון של משמר הדרקון שליווה את אביה במלחמות, היה מפקד משמר הטירה וגם זה לימד אותה ואימן אותה בחרב.

כאשר הדמויות מעלות את העובדה שפגשו אדם דומה לו מאוד או זהה בסמטה והוא הזהיר אותם ממארב של קצין מושחת מהמשמר הסגול, ארנדיס מסתכלת בהם כאילו הם מטורפים: הם לא יכלו לפגוש את דיירון האומלל – בעיקר כי הוא מת כבר שנתיים... לפקפוק שמעלה איסילור, היא עונה שהוא מת מלב שבור, לאחר פירוק המשמר והאורח בו נאלץ לעזוב את הטירה לאחר מכן; היא מספרת עצמה שהתה שעות ארוכות לצדו בימיו האחרונים, ולמעשה נכחה גם בשעות האחרונות שלו.

ניכר בארנדיס שהיא נעשתה מאוד נמהרת וחסרת סבלנות כעת, ובעוד קלבריאן חוזרת לאחר שליוותה את מרדיל לכרכרה (עדיין סמוקה), ארנדיס אומרת שיש לה תכנית שקשורה למה שהדמויות סיפרו לה; והיא מוסיפה בטון מצווה של בת-רוזן, כי הדמויות יעזרו לה בזה. אמנם אין כרגע די הוכחות כנגד קראנוג אזמל-אש, וממילא היא מעדיפה שהגמד יחזור לעשתונותיו בלי שיזדקק לטיפול בלתי הפיך,

אבל הסיפור של הדמויות קשור גם בשני אנשים אחרים - שארנדיס, בכעסה, החליטה כי היא רוצה שהם לא יזכו לראות את הזריחה הבאה.
למבט שהיא שולחת בקבלריאן שנכנסה לחדר, היא מוסיפה בלגולוג שלא - לא מדובר במרדיל ואחותה - אבל כן במשהו אחר שקשור בעקיפין למשפחתה, וגם לדמויות. לפני שארנדיס תבטח בחבורה עם מידע נוסף על אחותה הצעירה, החבורה נדרשת להוכיח לה מה הם שווים, וליתר דיוק - לעזור לה להיפטר משני אנשים שחיו כבר יותר מדי זמן. כפי שהדמויות מגלות עד מהרה ארנדיס מתכוונת ל"בוס" ברומיל ולשותפה המאוסה שלו.

ארנדיס מגלה לדמויות, ששניהם התחילו את הקריירה בתור משרתים בטירה, וסולקו לפני כ-15 שנים, לאחר שהיו מעורבים בגנבות ובמעשים מבישים אחרים. אבל מאז הם לא הפסיקו לבלוש ולדחוף אצבעות לענייני המשפחה; ארנדיס גילתה לאחרונה מהמודיעים שלה, שברומיל מנסה לסחוט משרתת שחביבה מאוד על הרוזן. (רומברינד נזכר שראה משהו כזה).

ארנדיס מצווה על המשרת שיביא לה מיד את החרב והשריון שלה, ומטעימה שאבא שלה הוא שליט הגון אבל רך לב מדי בכל הנוגע לטיפול בחלאות - עניין שהיא מתכוונת לתקן.

מהסיפור של הדמויות עולה, לדעתה, שזה הרגע המתאים: בוס ברומיל איבד הרבה בריונים, ועכשיו הוא חלש; ויש לה ניחוש מושכל היכן הוא מסתתר, אחרי שהמאורה הרגילה שלו הפכה ללא בטוחה:

ישנו מבנה נטוש על הגדה המערבית של האנדואין ששימש פעם בית חולים לפצועים שהובאו מן החזית במלחמת הלוטוס. שם ברומיל, לאחר שפוטר מן הטירה, עשה את צעדיו הראשונים בתחום הספסרות; ושם היא מתכוונת לתפוס אותו.

כאשר החרב שלה מובאת לה היא שולפת אותה ומחווה הצדעה טקסית מול התמונה של דיירון המנוח. העיניים שלה נוטפות דמעות כאשר היא אומרת "אורלוקיר נאריון" (בשם אש הדרקון!).

(היכנשהו, רומברינד חש די מוטרד מהסיסמא הזו, אבל לא אומר מאומה).

היא מעירה כי אמנם הדרקון הוא הסמל של בית ריל-אמרות אבל יותר מדי זמן המשפחה המירה את שדה הקרב בשולחן התה. הגיע הזמן להעיר את הדרקון, ולהעביר את אש הקרב אל אויבי המשפחה - והיא תתחיל עם ברומיל. העיטורים על השריון שלה זוהרים לרגע כמעט באור מאיים.

הפשיטה על מאורת פורעי החוק

אחד האנשים של ארנדיס לוקח אותה ואת החבורה בסירה, מן המעגן הקטן מתחת לחווילה של דיירון המנוח, אל מחוץ לעיר, למקום בו הגדה המערבית של האנדואין משתפלת מתחת למצוקים, ויוצרת מתלולים בוציים שמתחת להם משטחים של סוף גבוה.

על המתלול מעבר לקנים המרשרשים, הירח חושף צורות של מצבות מטושטשות. לפי ארנדיס, כאן קברו רבים מן הנופלים בחזית המזרחית של מלחמת הלוטוס, רבים מדי מהם – בעיקר פליטים חסרי שם מישובים שנשרפו בידי בני המזרח – בקברים לא מסומנים; אבל גם רבים מחייליו של קפטן דיירון ושל אביה נקברו כאן.

בית החולים עצמו הוא מבנה דו קומתי מאסיבי שלפני ששימש לטיפול ומיון של הפצועים שהושטו לכאן מהחזית (הרוזנת, שמשלה אז בעיר סירבה להכניס אותם לקאיר-אנדרוס עצמה, מחשש להתפרצות מגפות). במקור, הוא היה תחנת מים ענקית וממגורות, שהוסבו למוסד לטיפול בחולים ובגוססים בזמן מלחמת הלוטוס.

כעת, המקום נטוש למראה, והרטיבות של הנהר כבר החלה לתת בו את אותותיה - אולם קלבריאן מצליחה להבחין בזקיפים שהעמיד ברומיל על הגג, ומעל מה שנראה כמעגן הסירות הישן של המבנה. במצב הזה, החבורה מעדיפה לעגון בחסות הקנים ולא להתקרב למעגן - שלא רק יהפוך את הסירה למטרה קלה מאוד לחצים ואבנים כבדות - אלא גם יתן לברומיל התראה: לפי ארנדיס, וגם לפי מה שהדמויות מניחות מן ההיכרות שלהן עם ה"בוס", לא תהיה לו שום בעיה להימלט ולהפקיר את האנשים שלו מאחור.

כאשר הדמויות יורדות ומתחילות לבוסס במים הרדודים ארנדיס מורה לשייט להתרחק למים העמוקים ולהעמיד פנים כדייג עד שהיא תחזור. אם היא לא תחזור עד עלות השחר, ורק אז, הוא מצווה לחזור לטירה ולדווח לרוזן מה קרה.

הדמויות מתחילות לבוסס בין הקנים, וקלבריאן מצילה את החבורה מצרה פעם נוספת, כשהיא מבחינה מבעוד מועד ברעשים שמרמזים שסקאת'ידים - אותם יצורים לטאיים לבנים שהדמויות כבר נתקלו בהן באזור הביצות סביב קאיר אנדרוס, נמצאים בקרבת מקום במספר גדול.

הדמויות עוקפות את סבך הקנים המסוכן, ובמקום להתקרב למבנה בדרך הקצרה הן עוברות דרך שולי בית הקברות הישן. שום נפש חיה (או שאינה חיה) לא מפריעה לדמויות לעת-עתה, וארנדיס מספרת אגב כך שדיירון נקבר בחלק העליון של בית הקברות הזה. הוא היה זכאי מתוקף מעמדו לקבורה מפוארת בהרבה בעיר, אבל זו הייתה המשאלה האחרונה שלו. כאן נקברו החיילים שלו, המשפחה האמיתית היחידה שהייתה לו לדבריו, והוא רצה להיות איתם.

הדמויות מתקרבות אל המבנה מהעבר האחר וארנדיס מוליכה אותם דרך חור אפל וטחוב באחד הקירות. היא מסבירה שכאשר המקום שימש כתחנת מים, כאן ננעץ הגלגל הגדול שלאחר מכן פורק. קורות העץ שבהן חסמו את החור נרקבו והתפוררו מזמן כאשר מפלס המים עלה, כך שאפשר להשתמש בו כדי לחדור לתוך קומת המרתף המוצפת של המבנה.

כאשר הדמויות מדשדשות במים העכורים שמכוסים בשבכה עבה של אצות ירוקות ושחורות הן נכנסות לתוך חלל אפל. המרתף אכן הפך לבריכה מצחינה של מים עמוקים עומדים, ורק בחלקו המרוחק עולות עדיין מדרגות אל קומת הקרקע של בית החולים הנטוש.

דגי מערות וזקיפים: לדמויות מצפה כאן הפתעה לא נעימה, כשהקרקע מתרוממת להם ממש מתחת לרגליים: החבורה מותקפת בידי צמד דגי מערה ענקיים, בעלי מראה מזעזע ויכולות גועליות שעושות שימוש גועלי עוד יותר באצות.

"רובץ אצות" הוא דג בצבע כתום-אדמדם מבאיש שנוהג להתגלגל בתוך מרבדי האצות עד שהן מכסות אותו כמו מעיל שחור, שמתוכו בוקעות שת קנוקנות בצבע זרחני שביניהן פה מנופח. היצור מסוגל למשוך קורבנות לתוך הפה בעזרת הקנוקנות המסנוורות שלו ומדי כמה סיבובים הוא מגלגל את עצמו בתוך האצות כשהוא מסב נזק ומסוגל להפוך אל תוך המים את מי שלא מתחמק ממנו; ובנוסף לכך הוא מרפא את עצמו אגב-כך באורח ניכר.

הדג השני, "לועס האצות" הוא שרץ בהיר ועגלגל שכולו מכוסה גידולים שמזכירים ציפוי של פירורים פועמים בצבע חום-אדמדם כהה. הוא תוקף בנשיכות ומסוגל להשתמש מפעם לפעם בהתקפה מיוחדת בה הוא מתיז על החבורה נוזל צמיג ירוק כהה ודביק שנראה ומריח כמו אבוקדו רקוב מאוד.

הדמויות נלחמות בשני השרצים ומצליחות לא בקלות למגר אותם (לועס האצות חוטף חץ קטלני ממש לפני שהוא נושף, כך שכל הנוזל הירוק הדוחה מתפרץ משקי הלוע המפרפרים שלו, ויוצר שלולית סמיכה ומבעבעת שמתפשטת על פני המים)

בדיוק באותו רגע הדלת בצד השני נפתחת ואחד הבריונים של ברומיל מתחיל לצעוק, כשהוא בוהה במחזה במבט מופתע. קלבריאן שולחת בו מיד ברד של חצים שפוצעים אותו קשה וארנדיס משלימה את המלאכה בהסתערות מהירה. לאחר שהחבורה משליכה את הבירון המת למים (בתקווה שבמבט ראשון זה יראה שנפל קורבן לדגי הענק) היא עולה במדרגות ומסתתרת בחדר צדדי, כדי להתחמק מחבורת בריונים שבאה בריצה למשמע הצעקות (רומברינד משמיע הלצה לגבי בימוי זירת פשע שנראית כ"רצח על רקע רומנטי" עם גופות הדגים והבריון).

ההתקלות בכת הירח השחור: קולות מדאיגים בהרבה עולים מלמעלה - מעין שירה מוזרה איטית ואפלה שלא ממש הולמת את האנשים של ברומיל.

החבורה מתפצלת. ארנדיס לוקחת את קלבריאן (היא מעירה בצניות ששתיהן תוכלה לגלגל "שיחת נשים" וקלבריאן לא נראית מעודדת במיוחד מהרעיון) להסתערות פנים אל פנים דרך המדרגות הראשיות. רומברינד ואיסילור תוקפים את האגף הצדדי כדי לתפוס צומת מסדרונות שמוליכה לדלת המטבח, במחשבה שברומיל והשותפה שלו ינסו לברוח משם אם יבינו שהם מותקפים.

ארנדיס וקלבריאן מסתערות במעלה המדרגות, מתגברות בקלות על הבריונים שניצבים שם, ואז נתקלות במקור של השירה: במקום שבו פעם שכבו הפצועים מן החזית דולקים כעת נרות שחורים ואנשים בברדסים תואמים עם סמל מבעית של ירח וגולגולת עוסקים במעין ריטואל אפל ושרים בשפת הארץ השחורה.

ארנדיס קוראת שוב בשם אש הדרקון ומסתערת לתוכם כשהיא קוצרת ימינה ושמאלה עם החרב הדו ידנית שלה, וקלבריאן מחפה עליה בירי חיצים מטווח קצר; לאקוליטים של המורגול יש כמה יכולות לא נעימות כמו שימוש בפגיון מורעל, אבל החבורה שליד שולחן הריטואלים מוכרעת בקלות יחסית.

באותו זמן, איסילור ורומברינד מגלים שהצות שהם צריכים לכבוש נשמרת בידי קשתים. איסילור מסיח את דעתם בפטפוט מרגיז לכמה שניות קריטיות, שמספיקות לרומברינד להסתער ולסגור את המרחק. הקשתים מוכרעים במהירות, אבל הרעש מזעיק את האפסנאי של ברומיל, בריון שמן, לח עם עין אחת ואלת קוצים גדולה שמכונה בידי הבריונים האחרים "דודה": הוא יודע לסובב במהירות ולהכות חזק וגם להתגונן היטב בו-זמנית בעזרת הנשק הקוצני הגדול שלו. "דודה" מצליח להתמודד עם רומברינד למשך שעה ארוכה כאשר קשת וסכינאי מסייעים לו.

בזמן שרומברינד מחליף מהלומות עם "דודה" ארנדיס וקלבריאן פורצות לטרקלין העליון, למקום בו היו הקצינים הפצועים מקבלים אורחים מן העיר. שם אקוליטים נוספים של המורגול עוסקים בריטואל, שבמרכזו הלוטננט האחרון והמסוכן ביותר של ברומיל – הענק הרוהירי הרצחני, שכעת נראה מאיים בהרבה, כאילו הריטואל מעצים אותו בעזרת סוג של מאגיה שחורה.

הרוהירי הענק לועג לארנדיס ולסמל הדרקון על הקסדה שלה, ואומר ש'גורת הדרקון' תהיה קורבן מצוין לירח השחור. ארנדיס מחזירה לו שהיא לא מפחדת מסוסי מורגול, והוא רק צוחק ואומר שסוס מורגול זה כינוי טוב, הוא ישתמש בו אחרי שיוציא לה את הלב מתוך החזה.

שני היריבים פותחים בקרב חרבות קשה, משום ששניהם מיומנים מאוד: קלבריאן מסייעת לארנדיס, יורה באקוליטים של המורגול ומפריעה להם לרפא את הענק או להרעיל את ארנדיס בזמן שהיא נלחמת.

בינתיים בקומה למטה, רומברינד סופג כמה פגיעות לא נעימות מן האלה הקוצנית ("צביטות" כלשונו של דודה), ומבחין אגב כך בצל חשוד שמנסה להתגנב ולעבור אותם מהצד. במחשבה שמדובר בגנב שמתכוון לדקור אותו מאחור, רומברינד מפעיל התקפת cleave שפוגעת גם בדודה וגם בצל.

בעוד הפגיעה ב"דודה" שהוא לוחם מיומן היא קלה, מסתבר שהצל היה השותפה של ברומיל, המשרתת לשעבר שניסתה להימלט - ומאחר והיא לא לוחמת, לא עוטה שיריון ולא מוכשרת בבלימת מהלומות, הפגיעה של הגרזן בה היא קטלנית.

המשרתת לשעבר מוטחת לאחור כשהיא מתבוססת בדמה, ומילותיה האחרונות הן: "תאמרו לכלבה האצילית... שאני שונאת... אותה."

רומברינד שכבר הספיק להיתקל פעמיים באישה הזו וראה באיזו אכזריות היא הורתה לנסות להרוג הוביט זקן וחסר נשק (הדוד של בוגו), ולבצע מעשי נבלה נוספים, לא ממש מצטער או חש עודף של ייסורי מצפון על האישה שהרג; ויש לו גם בעיות דוחקות יותר – קולות גסים שעולים מלמעלה מלמדים שתגבורת של בריונים חשה כדי להתקיף את ארנדיס וקלבריאן מהעורף.

איכשהו, לא בלי עזרה ממנגינות הכשפים של איסילור, רומברינד מצליח להדוף את "דודה" מעליו ולהכניס לו מכה שמעיפה אותו מהדרך. בלי להתעכב לבדוק האם היריב שלו חי או מת, רומברינד מסתער במעלה המדרגות הצדדיות כדי למנוע מארנדיס וקלבריאן להילכד על ידי כוח עדיף.

ההגעה של רומברינד ואיסילור מכריעה את הקרב וארנדיס מצליחה להנחית סופסוף את מכת המוות לענק שקורס ברעש גדול וממלמל משהו על האישה הראשונה שרצח, לפני שהמוות לוקח אותו.

סופו של ברומיל וההפתעה המרה

שקט מוזר משתרר, כאשר ארנדיס - והדמויות אחריה - פורצות אל תוך משרד מנהל בית החולים שהפך לחדר של ברומיל.

אור ירח עמום בוקע מן החלונות, מאיר את הפנים החיוורות של ברומיל, שסרוח בחולשה בכיסא מפואר מאחרוי השולחן, סיגר גדול בידו וכולו אפוף בענני עשן. ארנדיס מתקרבת בחרב שלופה, ומטיחה בו שהוא אשם בשוד, רצח, גניבה ושאר מעשי נבלה - והאם יש לו מילים אחרונות לומר.

ברומיל צוחק בפניה: הוא אומר לה, אגב שהוא משתעל ארוכות, שהיא והוא לא שונים כל כך, רק שבניגוד אליה הוא נולד בצד הלא נכון של ערימת הזבל. הוא קצת מצטער על זה שהסבתא המלוכלכת (שם שהדמויות שמעו גם קודם מפי הבריונים) בגדה בו והשתלטה על האנשים שלו לפני שהוא הספיק לבגוד בה.

אבל חוץ מזה הוא שולח בארנדיס מבט ארסי וחסר פחד. הוא לא מתחרט על כלום, במיוחד לא על הדרך שבה הוביל את אותו ציר מראהון לחדר המיטות שלה...

"טוב," הוא מוסיף כשהפנים של ארנדיס מאדימות מחימה, "אולי אני קצת מצטער – בעיקר על זה שהראהוני - חשק בך ולא בי."

הדמויות לא ממש מבינות על מה הוא מדבר, אבל חלק מהדמויות שמות לב לכך שמשהו בחדר מאוד לא כשורה: כפי שמסתבר - ברומיל כבר גוסס, כאשר הבין שסופו הגיע ואין לו דרך מילוט, הוא טבל את הטבק שלו ברעל ועישן אותו עד הסוף.

המילים האחרונות שלו, לפני שארנדיס אחוזת חימה מסתערת עליו וכותשת אותו עם החרב שלה הן שהירח כבר כמעט במקום הנכון... היא לא תחיה הרבה אחריו, ורק חבל שהוא לא יהיה בסביבה כדי להנות מזה.

ובאותו רגע קורה משהו נורא: כאשר ארנדיס מרימה את החרב נוטפת הדם שלה מגופתו של ברומיל, והגופה מתהפכת ונשמטת על הרצפה, הירח אכן חודר בזווית ישרה דרך התריסים ומאיר את הדמות של הליידי והחרב נוטפת הדם שלה. וכמו בתשובה העיטורים על השריון שלה מתלקחים וחושפים צורה רונית אפלה, שרומברינד זוכר שראה דומה לה בעת ההתקלות עם הוייט מעל טאור אילמאד.

ארנדיס צורחת מכאב ומתחילה להשתולל, כשהיא מכה עם החרב לכל הכיוונים במהירות על אנושית. הדמויות - מופתעות ומזועזעות - צריכות להתחמק ממהלומות החרב כדי לא להקצץ.

רומברינד, לאחר שזיהה לאימתו את הרונה כדומה מדי לאחד הסמלים הטמאים במאורה של הוייט, חושב במהירות ומצליח לחסום חלק מאור הירח שנופל על ארנדיס (מה שיתגלה בהמשך שהציל אותה מגורל גרוע בהרבה).

אחוזה בטירוף וכאב שמקנים לה כוח אל-אנושי שמזכיר יותר מדי את מה שקרה לקורהילד, ארנדיס קופצת מחלון הקומה השנייה, כשהיא מוסיפה לצרוח; ולמרבה האימה היא נוחתת על הרגליים ומתחילה לרוץ כאילו הנפילה בכלל לא השפיעה עליה.

הקרב הסופי

הדמויות, שלא מסוגלות לקפוץ מהחלון באותה הצורה, מאבדות זמן ביציאה בדרך שגרתית יותר מהמבנה ועוקבות אחרי הנתיב של ארנדיס. הנתיב מוליך, באורח לא מפתיע, הישר אל לב בית הקברות.

שם מעבר לפסל קטוע יד של ניינה שעדיין משקיף בעצב על הנוף האפל, הם מוצאים את ארנדיס שרועה חסרת הכרה על המצבה של קפטן דיירון. השריון שלה (שהסתבר כמלכודת מקוללת) והחרב זרוקים לצדה.

אבל היא לא לבד. מאמיני כת המורגול, חמושים בחרבות ארוכות, מקיפים אותה במעגל ושרים בשפת הארץ השחורה כשאיתם נמצאת לא אחרת מאותה מכשפה זקנה שאילוורליין רצתה כל כך להרוג בשוק (רומברינד לא יכול שלא לשמוע את קולה הכועס של אילוורליין בתוך ראשו: "אמרתי או לא אמרתי שאנחנו צריכים להרוג אותה???")

אלא שהפעם, המכשפה לא חסרת אונים בכלל. היא לועגת לדמויות ואומרת שאיחרו את המועד: האדון השחור יקבל את הקורבן שלו;

המכשפה היא בעלת כוחות שדומים לגרסה אפלה של בארד: מזמורי הכשפים האפלים שלה (בין היתר על נצחון המורגול ועל טבח השארים) מסוגלים לפגוע קשה בחבורה ולחזק את כוהני המורגול שלופי החרבות שמגינים עליה, בעוצמה שהולכת ועולה ככל שהקרב נמשך.
אם לא די בכך, הרי שבמהלך הקרב היא מזמנת לעזרתה אורוק שחור ענקי שבניגוד לכל האורקים הקודמים שהדמויות ראו, עטוי בשריון מלא ושחור כלילה, ממש כמו בסיפורים מסוף העידן השלישי, וסמל הירח והגולגולת מתנוסס על החזה שלו.

מה שהמכשפה לא יודעת, זה שהקסם שהשתלט על ארנדיס ולאחר מכן שיתק אותה חלש בהרבה ממה שחשבה - בעיקר בגלל ההתערבות של רומברינד קודם לכן, שחסמה חלק מאור הירח מלנגוה על הרונה המקוללת.

לכן, כאשר קלבריאן מצליחה לקלוע במדויק בנר הקטורת הגדול שהונח מעל לראשה של בת הרוזן, הקסם נשבר וארנדיס מתעוררת - מבולבלת כאילו ניעורה מחלום. בהמשך היא תופסת את החרב שלה ולמרות שהיא מחוסרת שריון, היא מתערבת בקרב לטובת הדמויות.
העזרה של ארנדיס באה לא דקה אחת מוקדם מדי, משום שלמרות שהדמיות מצליחות להכריע את המכשפה, האורק שהיא זימנה הוא יריב איום, משוריין כמו מגדל ומכה בעוצמה אדירה.

רומברינד, למרות שנפצע כמה פעמים, עושה כמיטב יכולתו לנסות להרחיק את האורק מארנדיס חסרת השריון – הגם שבת הרוזן, בגאווה טיפוסית, מתעקשת להתערב שוב ושוב בקרב ולהסב אליה תשומת לב מיותרת (בשלב מסוים הוא מצליח לחטוף ממנו שתי מתקפות רבות עוצמה כשהוא שואל את האורק אם אמו הייתה במקרה זונה של אנשי הסוסים).

האורק משתולל, שואג בשפת הארץ השחורה כשהוא מסתחרר עם החרב שלו כשהוא תוקף ופוגע לכל הכיוונים, ורוב המכות של הדמויות קופצות מעל השריון המלא שלו בלי להסב נזק או נהדפות בידי הלהב המעוקל האדיר שלו; אלמלא שיר ההגנה של איסילור סביר להניח שלפחות אחת אם לא יותר מהדמויות לא היו יוצאות מן ההיתקלות בחיים.

כך או כך נדרש מאמץ משותף של כל החבורה שהפעילה כמעט כל יכולת אפשרית כדי לחדור את השריון השחור ולהרוג את האורוק הענק.

רק לאחר שהקרב מוכרע הדמויות מבינות עד כמה דק היה החוט שהן עמדו עליו. אם ארנדיס הייתה מועלית קורבן או נהרגת בדרך אחרת, החבורה הייתה חשובה כמתה – הרוזן ככל הנראה היה רואה בהם מי שפיתו את הבת שלו למלכודת ובגדו בה, ובמקרה הטוב ביותר היה עליהם להימלט מן האזור עם הזנב בין הרגליים: נראה מישהו תכנן בדיוק את זה בשביל החבורה.

כמה מן התגליות האחרות הן גרועות עוד יותר. לאחר שארנדיס מספרת שאחד החרשים של קראנוג חישל בשבילה את השריון לאחר ששילמה לו באותו כסף שהתכוונה במקור לתת לתורנגיל בעד חרב, ברור כעת לחבורה ולארנדיס, שקראנוג אזמל-אש והגמדים שמשרתים אותו כרתו ברית עם מאמיני המורגול. הדבר מתחבר לתרשימים של הכתר השחור שקלבריאן ראתה בחדרים הפרטיים של לורד אמרוס – כתר שאיסילור מוכן להישבע שהוא בנוי לפי הדגם הישן של אנגמר.

אם לא די בכל זה, כאשר ארנדיס משתכנעת שכדאי לבדוק את טענת הדמויות לגבי קפטן דיירון ומסייעת להן לפתוח את מכסה הקבר, מסתבר לאימתה שארון המתים עדיין בפנים אבל הוא ריק לגמרי: דיירון נעלם.

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.