??????? - ????

הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית | המערכה | יצירת דמות

vineline

 

קמפיין דמדומי המערב

 

ספר שני: שירת הדרקון


פרק
VIII: שלדים בערפל



חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 

 

סצנה ראשונה: הגבירה הלבנה רוצה עוד (קלבריאן)

שנתה של קלבריאן טרופה בלילה הבא, למרות המיטה הרכה והכריות הנוחות שזכתה להתכרבל עליהן לראשונה מזה- היא אפילו לא זוכרת מתי לאחרונה זכתה לישון בחדר נוח כזה, מאז שברחה מהבית בארגיון. חלום נעים הופך לסיוט, כאשר 'מרדיל הזהוב' מנסה לחבק אותה, אבל דם הולך וגובר זב מפה שלו; פעם נוספת הגבירה אלאדראל דוחה את בקשתה להצטרף לכוח שלה, ואומרת לה בקול קר שהיא ילדה ולא לוחמת.
ואז, מבין כל צעיפי החלומות, קלבריאן רואה אדם זקן רכון על קערה, שמביט הישר אליה בחיוך ידעני, ואומר לה שעם דחיפה והנחיה נכונות, היא תעלה לגדולה; הוא יכול לעזור לה במידע; אם היא רוצה, הוא לא יגבה הרבה תשלום... היא רק צריכה להתקרב אל הקערה שלו ולהתבונן במים, ממש כמו "בימים הישנים והיפים של הסוג שלה" (יש כאן יותר משמץ אירוניה לעגנית בטון ובדברים, אבל קלבריאן לא התעמקה זה באותו שלב).

קלבריאן מביטה במים ורואה חזיון של אלאניס שיכורה לגמרי, לאחר ששתתה כמות נכבדה של "בום בום" - אותו אלכוהול מצחין וחזק להפליא של הגובלינים; הגובלינים ששחררה מנסים לממש את מזימתם ולדקור אותה מאחור; אבל היא קולטת אחד מהם משתקף בשלולית שהיא יושבת לידה, ונכנסת לפרץ של טירוף שיכורים, ומשתוללת עם החרב שהשיגה במערה (קלבריאן מזהה גרסה פשוטה ומגושמת של תמרון חרב שאבא של אלאניס היה מבצע הרבה ברחבת האימונים של טירת גווינרוס).

הגובלינים מופתעים ומשלמים מחיר יקר על נסיון הרצח, כאשר אלאניס מנופפת בפראות בחרב, וצורחת שהיא "רוצה עוד" (בום-בום, כמובן) ו"אני הגבירה הלבנה, ואני... רוצה עוד!!!".

"זה הבום-בום, חתיכת תולעת. היית חייב לתת לה מזה, מפגר?!"

שניים מהגובלינים נופלים, והאחרון נכנע ומנסה לתרץ שזה בכלל לא הוא, אלא אשמת האחרים, הוא נשבע להשיג לה בום-בום אם תוריד את החרב הזו מהצוואר שלו-

 

ואז החלום נחלש במעין צחקוק שקט וידעני; ולהרף-רגע, קלבריאן רואה כמו שני חזיונות מתערבבים; לצד החזיון הנקלש של אלאניס מאיימת בחרב על הגובלין, יש משהו אחר- מרדיל מתווכח עם מישהו רזה עם אף נשרי, ומזהיר אותו ("אחי הנאור והמתקדם") כי עליו להבין שלעיתים המראה החיצוני מטעה, ומסתיר מאחוריו רשע ואתנוצנטריות.

ובחזיון הראשון, השומרים - בני האדם המקומיים בידם לינדיר הפקיד את אלאניס חוזרים ורואים את המחזה; אלאניס המבוהלת נתפסת בקלקלתה, ולרגע נראית כאילו היא לא מבינה מה היא עושה עם חרב ביד, כולה מרוחה בתערובת דוחה של בום-בום, דם עטלפי ענק (היא כרסמה אחד מהם...) וגובלינים.

"אני חושבת שחלמתי חלום מוזר" *אגב צחקוק עצבני* "עלמה אנוכי, לבני העם הנאווה אשר בארגיון-"

השומר מגדף אותה בכעס, ואומר לה שהיא אחראית לכל הברדק, ועכשיו שתקח את הסרחן הקטן שלה ותסלק אותו מהפנים שלו, לפני שהוא לא ישלוט בעצמו; ואז כבר הם יראו, איזו מטלות להטיל עליה כדי לפצות על כל המהומה והנזק שגרמה.

לפני שהחלום מתפוגג לגמרי, קלבריאן שומעת את הקול הצורם של הגובלין.

"ראית איזה אדם מרושע? אין לו שום כבוד לעלמה יפה של סורגי-ערפל ולבום-בום!"

"אתה שתוק!" אלאניס מחניקה התייפחות "זה הכל באשמתך. הכל!"

 

קלבריאן מתעוררת בבת-אחת, לקול דפיקות על הדלת; משרתים רטנוניים של פרופסור סטורמבירד מוסרים לה, שאחד מאורגי הערפל של קאיר אנדרוס, בן-לוויה ללורד אמרוס, מחכה לה בטרקלין עם מסר אישי מהלורד של אורגי הערפל; והוא נראה כמי שאינו אוהב להמתין.

 

 

סצנה שניה: קרובים רחוקים למדי - הפגישה בין רומברינד לסיגרי סטורמבירד

רומברינד ירד לסדנה שליד ביתו של הפרופסור, ומצא שם את בתו - סיגרי; גמדה מרשימה למדי, שמזכירה לו קצת בצבעים (חיוורת יחסית, עם שיער חום בהיר אסוף בקפידה סביב ומאחורי הראש) ובצורת ההתנהגות את אחותו האומללה, נורדי, לפני שירד עליה האסון והשקיע אותה באבל.

סיגרי לא ידידותית במיוחד בהתחלה, גם אבל לא רק משום שרומברינד הפריע לה במלאכה שלה בעודה מרימה את הלהב מהמים הרותחים וחורטת עליו בעדינות תבנית מסובכת, כאשר שוליה חסון מסייע לה, ומשלים בחבטות פטיש במקומות בהם נרדש יותר כוח ופחות מיומנות ועין לתבנית מורכבת.

בהתחלה, היא מכנה את רומברינד בלעג "פטריית באראז" (כינוי גנאי ישן נושן לסיעה שבה תמכו סבו ואבי-סבו במאבק הפוליטי במוריה), ומבהירה שבניגוד לאבא שלה, יקח עוד הרבה זמן והרבה יותר מכמה מילים יפות, לפני שהיא תבטח בצאצא של סוויאור הבוגדני; גם גובלין יכול לצייץ כמה מילים יפות, כאשר לוחצים אותו בין קיר לבין להב של גרזן. זאת, בנוסף לכך שעל הפרצוף של רומברינד והחברים שלו כתוב באותיות לבנה ענקיות 'צרות'.

 

בסופו של דבר, היא מוכנה להקשיב לרומברינד, גם אם לא בחשק רב, והיא פוסלת במהירות את התוכנית המקורית שלו, ללכת לנמל של העיר ולתחקר את הספנים; אם הרוהירית שהוא מחפש הפכה לדמות אפלולית שחומקת בעלטה ולא רוצה שימצאו אותה, אז כלל ראשון אצל כל המבריחים זה לשמור על פה סגור; ולא יעזור להציע להם זהב - וזה עוד בלי להתחשב בכך שהנמל שורץ עיניים ואוזניים של משמר היונה.

 

במקום זה, סיגרי מסכימה בסוף לעזור לו, אם יעזור לה קודם באיזה עניין. היא עדיין לא יודעת למה היא עוזרת לגמד מפוקפק שבראש השושלת שלו עומד בואש מערות בוגדני שנישל את המשפחה שלה מכל כלי העבודה והזהב שלהם; אבל אולי ההשפלה שהוא והחברה אורגת הערפל שלו הטעימו את 'האח היקר והמגונדר שלה' משחקת לטובתם.

 (סיגרי מודה שהיא עדיין מצחקקת כאשר היא נזכרת בקללה הגסה בקאזדול שאילוורליין לחשה באוזנו של גלאמור, אגב חיוך מתוק מדבש).

סיגרי מספרת לרומברינד על הגמד העשיר ביותר בקאיר אנדרוס - קראנוג איזמל אש, שלכאורה מתנהג כמו ג'נטלדוורף ומיודד מאד עם אורגי הערפל המקומיים ומנהיגם לורד אמרוס (ובמידה רבה, הוא גם נותן חסות לאביה), אבל הוא רכש המון ספינות ובתי מלאכה, וצבר כוח שהוא לדעתה יותר ממה שרצוי לגמד בעיר של בני אדם.

סיגרי מגלה, שקראנוג עשה עוול לידיד שלה - חרש מתכת אנושי בשם תורונדיל, שהיא מתארת אותו כ"תיש זקן וגאה, יותר מדי ממה שטוב, אבל בכל זאת הידיים שלו עם המתכת לא שמאליות לגמרי"

 

סיגרי חייבת לו טובה או שתיים כי עזר לה מאד כאשר רק החלה בעיר עם עסקי החישול שלה, וכעת הוא נמצא בבעיה רצינית- אחד מעוזריו של קראנוג, גמד בשם גונור סטונפיסט, הסתכסך עם החשל הזקן, ונשבע להוציא אותו מהעסקים. בין היתר, הוא רכש בשם קראנוג כמויות גדולות של חומרי גלם שגם ככה קשה יותר להשיג כיום, והכניס את תורונדיל לאיחורים בהזמנות.

 

סיגרי לא רוצה להתערב בעצמה, כי אחיה או גונור ירוצו לקראנוג להלשין, ואבא שלה שהוא מעין בן חסות של הגמד העשיר עשוי להפגע; הוא חייב לקראנוג הכל, כולל הבית הזה. אז כאן נכנס רומברינד לתמונה ויכול להוכיח לה מה הוא שווה; היא תפנה את רומברינד אל החרש הזקן, בתור גמד זר ועשיר עם הזמנת עבודה; ומי-יודע, אולי רומברינד יוכל כך לעזור גם לעצמו, על הדרך; מאחר ותורונדיל הזקן נאלץ בימינו לעשות עבודות עם חרבות דרגה ג' של מלחים למיניהם, אולי הוא שמע שמועה או שתיים, אבל היא לא יכולה או רוצה להבטיח כלום.

 

 

סצנה שלישית: הזמנה בלתי צפויה (איסילור וקלבריאן)

קבלריאן פוגשת בטרקלין את השליח של אמרוס, שהוא אורג ערפל יהיר ובעל דעה טובה מאד על עצמו; לכעסה של קלבריאן, שגם כך מעורערת למדי לאחר החלומות שלה, איסילור נוכח בטרקלין ומאזין לשיחה יותר מכפי שהיא רצתה (למעשה, הוא הגיע לשם לפני קלבריאן והחל בשיחה עם השליח המהודר)-

קלבריאן מגלה, שמדובר בנשף גדול שאמרוס עורך לאורגי הערפל שלו ("לכבוד יום הולדתה של כוכב האש עתיקת היומין, היא נרנדל החכמה") ואיסילור נחוש בדעתו להשיג לעצמו הזמנה בתור בארד כשרוני וידוע לתהילה, מה שלא מוצא חן במיוחד בעיני קבלריאן. ההתפארויות של השליח, שבחצרו של אמרוס ניתן למצוא שירה ונגינה שמזכירים את ריבנדל של ימי קדם, רק מגבירים את נחישותו של איסילור - ואת התסכול של קלבריאן.

אמנם השליח נוהג בו ביהירות, עם הערות על אומנים בני-אנוש שחריפות שכלם אינה מספקת כדי להבחין בין כוכב האש לכוכב הערב, או להבין ולו פרשנות פשוטה לספר האדום; אבל כמסתבר, מזלו של איסילור שיחק לו, והם נתקלו בבעיה - זמר מוערך שהיה מופיע אצל אמרוס הריח 'היכן מרוחה החמאה', מסר את עצמו ליונאים ומסרב להופיע בפני אורגי ערפל או לשיר את השירים העתיקים (וכעת אורגי הערפל נזכרו שממילא הצליל שהפיק היה תמיד גס למדי ו'חסר ארומה').

 

כאשר קלבריאן מתערבת בשיחה, השליח מסביר לה שלורד אמרוס (או "השר אמרוס" בלשונו המצועצעת) שמע על בואה של אחת מבני העם הנאווה, ו'העניק לה את הכבוד' - קרי, מזמין אותה לנשף; הוא מוסר לקלבריאן חבילה ובתוכה שמלת נשף נאה למדי בצבע ירוק-עמוק; היא בוודאי לא תהיה אחת המהודרות בנשף, בלשון המעטה, אבל היא נאה ומפוארת בהרבה מכל שמלה שהיתה לקלבריאן אי פעם.

המסר שקלבריאן מקבלת, מתחת לנימוס המצועצע, והודעה כי כרכרה תבוא לאסוף אותה בשבע בערב בדיוק נמרץ, כי כדאי לה מאד להתחיל ולהשתלב בקהילה הרמה של בני-עמה, למענה היא. הלורד הרם נותן בה אמון, וכדאי לה מאד שלא לאכזב אותו.

(ובינתיים, המשרתים הגמדים של פרופסור וארן לועגים בשקט לנפיחות של השליח וללשונו המצועצעת, ותוהים אם גם את התחת שלו הוא מנגב בדרך מעודנת וטבולה באור כוכבים).

 

קלבריאן, מתוחה ואכולת ספקות, מתפרצת על איסילור מיד לאחר שהשליח יוצא, ועושה סצנה כזו, שלא היתה מביישת את אלאניס ב'ימיה הטובים', שמתסיימת בכך כי איסילור נעלב עד עמקי נשמתו, ואילו קלבריאן יוצאת מהטרקלין בסערה.

 

 

סצנה רביעית: בית המלאכה של תורונגיל הזקן (רומברינד)

רומברינד יוצא לבדו לחפש את בית המלאכה של תורונגיל הזקן, שממוקם בשכונה מדרדרת ששוכנת על המתלולים שמעל לנמל ומתחת לחומה הגבוהה של האנון א-פרינאת; הוא חולף על פני מגוון טיפוסים מחוספסים או מדורדרים, ורבים מהם מתייחסים אליו באורח גס וסטריאוטיפי של "גמד שבטח הכיסים שלו מלאים בזהב" אפילו יותר ממה שהוא רגיל מערים אחרות של בני אדם, וחלק מזה מעלה ברומברינד חשד שהדברים קשורים גם לפעילות הענפה של קראנוג איזמל אש בעיר.

בסופו של דבר הוא מוצא את הסדנה בבניין ישן ומעורר רחמים; אפילו השלט שמכריז על שמו של החשל עם איור של שתי חרבות מצולבות דהוי ובלוי. לאחר כמה נסיונות לדפוק על הדלת, היא נפתחת בידי שוליה - הוביט עגול למדי עם סינר עבודה; אבל בעל הבית מצידו, רק נוהם על רומברינד בעויינות ש"הם סגורים" (בהתחלה הוא טועה לחשוב שרומברינד הוא אחד הגמדים של גונור סטונפיסט, ואומר לו בלעג מר "רוץ תאמר לאדון אוכל הנבלות הארור שלך שהוא ניצח").

 

תורונגיל, שנראה במצב רע למדי, מתנצל כאשר הוא מבין מי באמת שלחה את רומברינד; יש לו רק מילים טובות לומר על סיגרי סטורמבירד, אבל הוא אומר בעצב שאם היא רצתה לעזור, היא איחרה - העסק שלו גמור (וההוביט מוסיף בעצב 'כמו הרבה אחרים באיזור').

הערת שה"ם: רומברינד החמיץ, בגלל הטלה גרועה, קבצן שרבץ מאחורי ערמת עצים סמוכה, שהספיק לצותת לחלק גדול מהשיחה, לפני שחמק לו לדרכו.

 

בסדנה נותרו רק שלושה אנשים מהצוות שעבד בה פעם: תורונגיל הזקן שירד מכל נכסיו ונכנס לחובות, ושני הוביטים: עוזר הנפח בוגו, והדוד-רבא הזקן שלו שעובד במטבח, כבר לא ממש צלול כמו פעם, עד שלפעמים הוא שוכח שהם כבר לא בפלך ואיך ברחו ממנו לפני שנים רבות בגלל התפשטות הכפור המקולל ברחבי ארנור. כאשר ההוביט הזקן נכנס עם הכיבוד הוא לוטש עיניים ברומברינד וממלמל:
"גמד?! שככה יהיה לי טוב! אין לי במזווה שום דבר כדי להאכיל גמדים רעבים!"

"רקיקי החמאה והחביתיות יספיקו, דוד רבא"

"חמאה?! שערוריה תתאים יותר לחומר הזה. סוסונים לא הייתי מאכיל בו... מזמן לא ראיתי כאן גמדים-" (ואז, בלא התראה הוא עובר לדבר על על אחיו פוגו ועל דודו ברגו עליו השלום, שחיו בפלך כאשר השמש עדיין זרחה וישבו לעשן מקטרת-)

 

תורונגיל מספר לרומברינד, שהוא נאלץ למכור את שרידי הסדנא שלו, לאחר שגונור סטונפיסט עשה לו תרגיל שחיסל אותו לגמרי: תורונגיל קיבל הזמנה של חרב עבור בתו של הרוזן, בסכום שיכול היה להוציא אותו מהצרות; ובגלל היונאים ויתר הצרות היה צריך לשלם הרבה יותר על חומרי גלם באיכות מספיקה, ולהשיג את חלקם דרך מבריחים.

מה שתורונגיל חושד הוא שגונור או קראנוג שמעו על הסיפור ומשכו בכמה חוטים, כך שהארגז שלו עם חומרי הגלם הגיע באיחור גדול, מה שגרם לליידי ארנדיס ריל-אמרות' לבטל את ההזמנה בזעם, לדרוש את המקדמה ששילמה בחזרה ולהכריז שהוא שרלטן, ולאחר מכן בוודאי לפנות לאחד החרשים של קראנוג עבור החרב שלה; מה שהשאיר את תורונגיל בלי הזדמנה ועם חובות עתק, על חומרי הגלם שכבר קנה (מלבד הארגז הנעלם).

ובו-זמנית, בעוד החביתיות הטעימות מוגשות (הדוד-רבא כבר לא חד כמו פעם, אבל מבשל אוכל טעים להפליא, אפילו עם חמאה ירודה למדי מהסוג שאפשר לקנות ברובע), ותורונגיל מספר כיצד הוא נאלץ למכור ולהפרד מהעסק שהיה ברשות משפחתו מזה דורות, הדוד-רבא נזכר ומספר על הארוחה האחרונה של המשפחה שלו במעון הישן שלהם בברוקנבורינגס - הדרכים כבר היו מוצפות בשלג, אבל סבו עליו השלום לא היה מוכן לצאת לפני שסיים כוס תה ועישן מקטרת אחרונה, בעודו מעודד את בני המשפחה בסיפור הישן-נושן על הארוחה האחרונה של מר באגינס וחבר מרעיו במעון באג.

ומשם, באורח די-פתאומי, הזקן מתחיל לפטפט על הוביט מרושע במיוחד בשם קולטי סאנת'ורן שחי לפני שנים בקאיר אנדרוס, וסיים את חייו על עץ התליה, ואיזה בן אנוש טיפש העיז לטעון שהיה שייך לבית בראנדיבוק - קשקוש מוחלט; ועל זה שהבריונים של קראנוג ניסו להכריח אותו למכור להם את הסכין הישן והטוב של דוד פוגו עליו השלום; ושהם השתלטו על חוות בהם גידלו פעם פטריות משובחות, ומאז מה שיוצא מהן הוא אשפה תפוחה בעלת טעם מעורר גועל (מהדברים עולה שהזקן עבר הרבה זמן באחד בבית בישול, לפני שקראנוג השתלט עליו, וגם בוגו עזר לו, כשהיה הוביט צעיר).

 

כך או כך, תורונגיל השתמש בפרוטות שקיבל עבור מכר הרכוש שלו, כדי להזמין מקום בסירה 'לא רשמית' שתעקוף את הגבול דרך הביצות ותיקח אותו לרוהאן; שם אולי ימצא עבודה פשוטה כעוזר חרש או כל דבר שיוכל למצוא ("חייתי על הרגליים ואני אמות על הרגליים").

לשאלות של רובמרינד, תורונגיל עונה שלא שמע כלום על אישה רוהירית אפלולית שהתגנבה לעיר, אבל אולי הוא פספס - הקשרים שלו הם כבר לא מה שהיו פעם. מה שהוא כן שמע, זה שהאנשים של קראנוג איזמל-אש מביאים לעיר עוד גמדים, כמה מהם מוזרים מאד, בשביל בתי המלאכה שהם רכשו ("גמדים צריכים לעזור לגמדים", כמו הסיסמא הישנה של קאז-באראז שרומברינד מכיר היטב).

מה שכן, אם רומברינד מוכן לעזור לו בתמורה והוא גמד הגון, להבדיל מקראנוג, גונור וחבורתם, תורונגיל מעיר שהיה שמח אם רומברינד היה מתגנב למחסנים של גונור ובודק, האם הארגז הנעלם שלו הגיע לשם, כמו שהוא חושד; זה כבר לא יקים לחיים את העסק שלו, אבל יאשר לו שכמו שחשד, גונור הוא גנב וטינופת.

 

ובינתיים, מהמטבח, ההוביט הזקן ממשיך לשקוע בזכרונות על הנפה הצפונית; ואיך הוא ואחיו שיחקו בשדות השעורה כשהיו ילדים, וכמה היה רוצה לראות אותה שוב לפני שימות.

 

 

התקלות באנשיו של בוס ברומיל:

רגעים ספורים לאחר מכן, מתקדמים לעבר המבנה אורחים אלימים ולא קרואים; אנשיו של "בוס ברומיל", מובלים בידי העוזרת שלו - אותה אישה מבוגרת עם פנים צרים ולא נעימים, והבריון הרוהירי בהיר השיער העצום של הבוס פוסע לידה.

הבריונים באו לגבות חובות- ברומיל, שהיה שותף בעניין הבאת הארגז, טוען שמי ש'איבד' אותו בדרך לא היו אנשים שלו, כך שהוא זכאי עדיין לתשלום שלו בתור מתווך. הם באו לבזוז את שרידי הרכוש של תורונגיל, כולל כלי העבודה שלו, ו"להחזיק אותו הפוך" עד שיוציאו ממנו כל פרוטה "על חשבון החוב".

ובעוד שחילופי הדברים והאיומים נמשכים, ברנש מרופש נוסף מתנגב דרך חלון פתוח למחצה, ומנסה להגיע אל דלת המטבח. בינתיים, השיחה עולה לטונים גבוהים, כאשר תורונגיל מתפרץ על האישה גסת הרוח, שמעיזה לזחול אל ביתו עם בריונים, אחרי שהבוס שלה 'איבד' את המשלוח שלו, ולהעיז לדרוש את הכלים שעברו במשפחה שלו במשך דורות.

"לכי לאבדון, מכשפה מצומקת ארורה שכמוך - אני נלחמתי בשביל הכתר, כאשר את והבוס היקר שלך, הייתם שניכם משרתי בית עלובים, לא יותר-"

הבריונים מתקדמים; וההוביט הזקן מציץ מהמטבח באורח שיתברר מהר מאד כמסוכן, וצועק בעליזות "הו-הא, קפצה הפרה לירח!"; ממש כאשר תורונגיל מסנן:

"אז מה, ברומיל היקר שלך עדיין מצווה עלייך לקלח את הנערים שלו, לפני שהוא הולך להתדיין איתם, לזכר ימים עברו?!"

 

ההערה הזו מספיקה כדי להתחיל קרב; רומברינד מתערב, והאישה צרת הפנים (היא עצמה לא לוחמת, אלא רק מפקדת על הבריונים) מסננת:

"אוה, תראו מה צץ לנו כאן מתוך הביוב. הגמד המסריח שלו ולחברים שלו אנחנו חייבים חצי מכל הצרות המסריחות. בונוס למי שמביא לי את הראש הגמדי שלו, כולל הזקן".

אחד הבריונים, שהוא גמד קצר-זקן (דורהאנד), חושף שיניים אכזריות:

"ארוך הזקן הוא שלי" הוא נוהם, גרזן ביד אחת וסכין בשניה "בוא, בוא cave claw נחמד, שב אצלי על כף היד-"

 

מתרחש קרב אלים, ובו מתגלה שההוביט בוגו, עגול ותמים ככל שהוא נראה, הוא בעצמו גנב (או שמא, אפשר היה לומר "פורץ") מיומן ומסוכן הרבה יותר מכפי שהבריונים חשבו. הוא לוחם בשני פגיונות, תורונגיל מתגונן בעזרת החרב הישנה שלו, ורומברינד עם הגרזן הנאמן שלו... ובסופו של דבר הם מתגברים על הבריונים, וגם מסכלים רעיון מרושע של אחד מהם, להתגנב מאחוריהם ולרצוח את ההוביט הזקן וחסר האונים (שמנופף בסכין חיתוך הפטריות של דוד פוגו, וצועק "אש, אימה, אויב!") מול העיניים שלהם.

בוגו ורומברינד מכשילים את הרוצח בזמן ("אף אחד לא נכנס למטבח של דוד-רבא בלי רשות, אף אחד").

בסופו של דבר, הדמויות מפילות את קצר-הזקן המגעיל, את הקבצן המתחזה, ובריון עצום בשם "באם", שנראה כאילו יש משהו לטאי בפנים שלו, שגועה בצחוק מטומטם ומנופף פטיש עצום לכל הכיוונים ("בום-בום-באם!!!").

 

הרוהירי הענק, שנראה כמיומן ביותר מבין הבריונים, ביחד עם האישה צרת הפנים, מצליחים להמלט ("כדאי שיהיה לכם איזה קסם ארור להעלם בעזרתו, כי בוס ברומיל יבוא למצוא אותכם, ואה... גמד מסריח, יונה קטנה צייצה לנו, שהחברה אורגת הערפל שלך עומדת להתפגר הלילה!) מזלם של הבריונים האחרים לא שיחק להם עד כדי כך. אבל הנצחון לא בא בלי מחיר; תורונגיל הזקן נפצע פצעים קשים מאד מידיו של הרוהירי המפוקפק, ומוטל על הרצפה כשהוא מדמם וחיוור כמו סיד.

רומברינד מתלבט, האם ללכת להזהיר את קלבריאן ממה שיתכן והוא איום סרק של בריונים, או להמשיך לבצע את השליחות בעניין הארגז - ומחליט להמשיך בשליחות; הוא קובע לפגוש את בוגו ליד המחסנים, לאחר שבוגו ודוד-רבא יצליחו לייצב את תורונגיל ולהביא אותו לסירת המילוט; חומרי הגלם יהיו אולי מה שיאפשר לחשל הזקן והגאה להתחיל מחדש במקום אחר - ומי כמו רומברינד יכול להבין כמה זה חשוב לבעל מלאכה עם הרבה מסורת ומעט מצלצלים בכיס.

 

 

סצנה חמישית: שלדים בערפל - קלבריאן ואיסילור בנשף של לורד אמרוס

קלבריאן ואיסילור, עדיין כעוסים מאד אחד על השני ובקושי מדברים, מובלים בכרכרה אל הטירה של אמרוס, שיושבת על צוק בפאתי האי המרכזי משלושת האיים של קאיר אנדרוס (שפי שהתבקעו לאחר רעידת האדמה הגדולה), בקצהו של גשר קל מאד להגנה.

כצפוי אצל אורגי ערפל, הכל מסוגנן ומצועצע למדי; אם כי לזכותו של לורד אמרוס יאמר, שהוא ניחן בטעם טוב יותר ועמוס הרבה פחות ממה שקלבריאן ראתה במולדת הישנה בארגיון; מצד שני, ובאורח לא טיפוסי, נראה שיש לו חיבה לצבעים של אדום, ארגמן ושחור, ששולטים בהרבה מהריהוט והדקורציה.

כאשר הם נכנסים, קול מתוק של אישה שר בסינדרין מושלמת את שיר האוניות המפורסם של גאלאדריאל (אם כי בדיעבד, איסילור יכול היה לסבור שהשירה הזו אומנם מושלמת ברמה הטכנית, אבל יש בה הרבה פחות רגש אמיתי מכפי שהיה ראוי); ובכל זאת, איסילור מרותק אל הדמות שלה - הגבירה גלניס (זה שמה כמו שהוא שומע), לבושה בשמלה לבנה, מזכירה מעט את "אלניס הנאווה" בצבעים שלה, הגם שניכרים גם הבדלים: השיער של גלניס אינו שחור בוהק, אלא אדמדם, בגוון שמזכיר מעט נחושת, ועיניה ירוקות בוהקות, להבדיל מהאפור של אלניס; היא גם מבוגרת יותר, הגם שאצל אורגות ערפל קשה לעיתים לדעת.

קלבריאן, לעומת זאת, מובאת אל לורד אמרוס - ברנש מרשים מאד, חד-מבט וכסוף שיער, עוטה מחלצות עם תכשיטים שכל אחד ואחד מהם מלאכת מחשבת (כולל טבעת שהכיתוב שלה מתחיל לזהור כאשר מישהו גוחן ומנשק אותה לפי כללי הטקס - תעלול ישן של חרשי 'שלהבות הארגמן'); הקול שלו שקט, אבל כמעט מהפנט.

הלורד מתעלם מהלחישות מסביב, שכמה מהן לא ידידותיות במיוחד כלפי קלבריאן (כנראה שהסיפור על איך שהצילה את מרדיל הגיע לכאן, ולא כל אורגי הערפל אוהבים אותו).

הלורד מורה לקלבריאן לשתות עימו יין ו'להרגיש בבית', וכל אותו הזמן פולח אותה במבט בוחן כליות ולב.

מעבר לנימוסים, המסר שאמרוס מעביר לקלבריאן הוא מאד פשוט - היא אורגת ערפל, והיא צריכה להחליט היכן היא עומדת ובמי היא תומכת; או שהיא חלק מבני עמה או שהיא נגדם, אין דרך באמצע; הוא לא מתלונן על כך שהצילה את 'בן היונים הזהוב' (כמו שהוא קורא למרדיל בלעג), גם משום שאם הוא היה נפגע, היו עלולים להאשים בכך את אורגי הערפל - אבל אסור לה לעולם לשכוח: הוא תומך במשמר היונה, ואויב מר של העם שלהם.


השיחה בין איסילור לגבירה גלניס: איסילור מנסה להתערות בנשף, כאשר הזמר המקומי - אורג ערפל עם קול ושירה מאד-מאד מצועצעים, שנראה ששר בפעם האלף את אותם דברים (כרגע, בלדה מליצית באורח מעייף על חוכמתה של כוכב האש, שמושר בקווניה מסובכת, אולי מסובכת מדי).

לעומת זאת, זמן-מה לאחר מכן מזלו משחק לו, והוא תופס את ליידי גלניס שותה כוס יין לבדה על המרפסת מוצפת אור הכוכבים; היא נוהגת בו בנימוס ועניין משועשעים, ושואלת עליו ועל הקשרים בינו לבין "העלמה טאר-הימריל" (קלבריאן).

איסילור מספר לה שהוא מוסיקאי ואומן שרוצה מאד לנסות את מזלו, ומבקש את עזרתה- באורח שמעלה מחדש את הסיפור שאחד האנושיים שהיה מופיע כאן בעבר ערק למשמר היונה. גלניס אומרת שהיא היתה סקרנית לשמוע אותו שר ותנסה לסייע לו - הגם שלמעשה גם היא לא אחד הדיירים הקבועים בטירה, אלא סוג של אורחת בעצמה.

וכאן, אגב השיחה גלניס חושפת טפח מהאש שבוערת מתחת לחזות המקסימה והמהוקצעת שלה: היא במקור מלותלוריין, היא היתה בכירה במסדר "כוהנות צלוחית האור" במקדש הראי שהוקדש למלכה העתיקה של היער; היא שרדה את הטבח, ומתחת לחזות שלה - היא בוערת ברצון לנקמה, בכל מחיר ובכל דרך.

אגב כך, היא מספרת במרירות כיצד הן שרו וזעקו לגלדריאל ו"לכל שאר הגברות העתיקות של האור" שיושיעו אותן, כאשר התופת של היונאים ובני-בריתם סגרה עליהם; אבל לשווא. כעת, האור מת ונותרה רק אש - היא מוסיפה בקול קר וקשה כמו פלדה. כל שהיא רוצה זה נקמה: להכאיב לבני-היונה כמו שהם הכאיבו להם.

"צלוחית אור? אם העין הגדולה בכבודו ובעצמו היה מבטיח לי נקמה, הייתי כורעת בפניו בלי היסוס, רק כדי לשמוע את היונאים האלו צורחים ובוכים כמו הילדים בלותלוריין-"

 

איסילור מנסה לחלוק עליה, אבל הוא חש שהלשון שלו מתבלבלת מרוב רגשות סותרים; השיחה נקטעת לאחר דקה נוספת, כאשר קוראים לגלניס לחזור ולשיר ("כמסתבר הם רוצים ביצוע נוסף של השיר המתוק על אורם של הואלאר"); היא מסתלקת לה, תוך הבטחה שתנסה להשחיל מילה בעניינו, ובדרך, כאילו בטעות, היא נוגעת בידו של איסילור ("יום יבוא, ואולי תבין אותי").

 

קלבריאן תחת חקירה: בינתיים, השיחה (או ליתר דיוק החקירה הצולבת) בין קלבריאן ללורד אמרוס, נקטעת כאשר מופיע באולם גמד מהודר - קראנוג איזמל-אש בכבודו ובעצמו. נראה שיש משהו דחוף מאד, כי אמרוס ממהר להתנצל ולפרוש מהאולם ביחד עם הגמד הזקן ולבוש המחלצות.

קלבריאן מנסה לצותת, אבל ההצלחה שלה חלקית מאד (היא שומעת "לא סובל דיחוי"); גם כי אחד החצרנים מתחיל לקשקש בפניה על תפארתו של לורד אמרוס, ששועי גמדים באים לשחר פניו ממש כמו בימי קדם.

ובעוד גלניס תופסת את מקום הזמר הקודם ושרה בקול מתוק על אורם של שני העצים, וקלבריאן נכשלת בנסיון הציתות ומוצאת עצמה קורבן לקשקשת בלתי פוסקת של החצרנים, היא מדמה לשמוע קול אירוני, מוכר מהיכשנהו, ששואל אל תוך ראשה האם היא מתעניינת ב'פטפוטים הקטנים בין השר לאורחים שלו, כי אולי הם מדברים לא רק על תפארת ימי קדם שלהם. ילדה חכמה'.

הקול מלחש, שהוא יכול לעזור לה בזה.

להרף רגע, היא רואה פנים מסתכלות בה מתוך יציע המשרתים ונעלמות, והיא נזכרת בקול שדיבר בחזיון שלה; אבל נסיונה ללכת לכיוון נבלם באורח לא צפוי- אחיה פאנרואיל, לא פחות ולא יותר, צץ ברגע הכי פחות מתאים;. הוא מנסה להשמע ידידותי, אבל נותר קר ויהיר ממש כאשר היה כאשר שכנע את אביהם לשלוח אותה לנישואים כפויים, אי-אז בבית בארגיון.

הוא אומר שעליו לברך אותה על חזרתה הפתאומית לחברתם של אורגי הערפל וכי:

"היה זה מן הראוי שכאחיך אתפוס איתך שיחה עוד קודם אבל השר הדגול הקדים אותי. ואך מובן שכאורג ערפל נאמן היודע את מקומו לא יכולתי להפריע לשיחתם של גדולי ארץ."

 

ניכר שמתחת לנימוסיו הוא לא סלח לה על בריחתה מהבית; אבל בינתיים, הוא עצמו עבר שינוי, או כפי שקלבריאן מנסחת את זה בינה לבינה, מחסיד שוטה של טאר-ווליון ושאר כוהני ארגיון, הוא הפך לחסיד שוטה של לורד אמרוס, שכעת נעלה בעיניו יותר מכל כוהני הערפל, שלא חזו את האסון בלותלוריין. אמרוס, מבחינתו הוא "חכם כאלרונד, מרחיק ראות כגלדריאל, הדגול מבני עמינו, והוא רואה הכל, הוא יודע הכל".

הסבטקסט מאד ברור: אם אמרוס נתן לקלבריאן- מרדנית ועושת צרות שכמוה- הזדמנות שניה "תחת כוכבי אלברת", כדאי לה מאד-מאד לנצל אותה ולא לאכזב אותו. הוא יעלה את הגזע שלהם לגבהים חדשים, שכוהני ארגיון כלל אינם מסוגלים להעלות על דעתם!

 

בסופו של דבר, ליידי גלניס, שסיימה לשיר, מחלצת את קלבריאן מאחיה ומושכת אותו בקול מתוק שפלדה מאחוריו "לגלגל איתו שיחה שקטה"; קלבריאן יותר ממתרשמת, שהדבר לא נועד לטובתה, אלא להיפך - פאלרואיל, שוטה נלהב כתמיד, החל נסחף בלשונו ויתכן והיה על סף לפלוט באוזני קלבריאן משהו שאסור לדבר עליו.

ובינתיים, איסילור עצמו עולה סוף-סוף לשיר (הערת שה"ם: בוצעו כאן גלגולי כשרון קפדניים כדי לאמוד את רמת ההופעה). אמנם, זה לא ביצוע מעולה מעל ומעבר שיזכר למשך דורות, כפי שאיסילור היה רוצה, אבל למען האמת, הוא שר לא רע בכלל; ובאורח שלפחות הרגש שלו התעלה בהרבה מעל הזמר הראשון, הלעוס והצפוי כל-כך.

 

קלבריאן מנצלת את ההזדמנות- אותם רגעים שבהם אף אחד לא משגיח עליה, כדי להתגנב מהאולם, לעבר חדר ההלבשה עליו רמז הקול ששמעה מיציע המשרתים.

 

קלבריאן מרחרחת בערפל: קלבריאן מוצאת את המשרת המוזר מאחורי שולחן; הוא מקבל אותה בידענות ומעיר שהוא הבין שהיא חכמה מספיק, ורוצה לגלות "את הצללים שרוחשים מאחורי אורות האלדר של הבית הזה" (הוא מבטא זאת בצחקוק יבש, כמעט כמו יריקה). באורח לא ממש משכנע, הוא אומר שהוא לא נגד לורד אמרוס, אבל יש בבית הזה אנשים שאי אפשר לבטוח בהם... הוא יעזור לקלבריאן לגלות דברים, אם רק תבטיח לחלוק איתו את המידע שתחשוף ("אלא אם כן את מפחדת מדי... ממורת רוחו של אחיך האצילי").

המשרת המוזר מראה לקלבריאן קרש רופף ומסייע לה לחמוק דרכו למרות השמלה שלה; ובכך, נפתחת מסכת של התגנבויות וחמיקה מזקיפים, בתוך מסדרונות אפלוליים של קומה נמוכה יותר; היא חולפת על פני צומת מסדרונות ואל תוך טרקלין אפלולי ומהודר, שעל קירו תמונה מדהימה וכמעט חיה של פיאנור יוצר את הסילמרילים - מוטיב שנראה קרוב מאד לליבו של לורד אמרוס. קלבריאן מתגברת על מנעול ומחטטת במגרות, ומוצאת שם סקיצות מעניינות- כאשר אחת מהן תופסת במיוחד את תשומת ליבה: תוכנית מלאות הערות לדגם מוזר של כתר, עם מפרט שלם של אותיות או סימנים לידו. מה שמוזר הוא, שהרישומים לא מתייחסים לזהב או כסף, אלא לפלדה משובחת - חומר לא שגרתי במיוחד בבניית כתרים מפוארים; יש שם גם חיצים עם מקומות ריקים, שרומזים על יהלומים שיש לשבץ בפנים, אבל זהותם וצורתם טרם הוחלטה.

קלבריאן חומקת בזמן מהטרקלין לפני שהזקיפים נכנסים לבדוק אותו, מתגנבת לצד השני של המסדרון, ומקבלת רושם מהדברים שהיא שומעת, שאלרוס וקראנוג נועדים לשיחה ארוכה ואפילו קשה ביניהם.

קלבריאן מגלה מרזב ישן שמוליך לחלק אפלולי עוד יותר, ממנו היא מנסה להאזין לשיחה, אבל לא ממש מצליחה... וכמעט מקפחת את חייה, כאשר מתוך פשפש בקיר צץ מתנקש יונאי עם גרזן, ומסתער עליה כשהוא מחווה נשיקה רטובה ומשהו כמו "בופי בופי, זמן לישון, יפיפיה!"

קלבריאן מנסה להמלט ממנו, ובסופו של דבר מחליקה בכוונה לתוך אחד הצינורות; היונאי מגדף ומחליק אחריה, כאשר מבין הגידופים קלבריאן מבינה שזו לא התקפה מקרית - היונאים חיכו לה כאן ומתכוונים להרוג אותה ולהציב את הגופה שלה במקום ובדרך שיסבכו את אורגי הערפל בצרות צרורות.

קלבריאן מנסה להסתתר בצללים, כאשר המתנקש, ועוד יונאי שהצטרף אליו, מחפשים אחריה; ומהלחישות שלהם נראה ש"הפרופסור" הוא זה ששלח אותם - רמז ברור לפרופסור לוין, אביו של יורדאריון הקנאי ואחד האנשים המקורבים ביותר ל"שר היונה" לאנראד החכם.

 

אבל דווקא כאשר הם מתחילים לסגור עליה, מזלם של היונאים בוגד בהם -  כמסתבר, גלניס הבחינה ביציאה של קלבריאן מההיכל, ולאחר שלא שבה, 'גייסה' בשקט ובמהירות גם את אחיה היהיר של קלבריאן וגם את איסילור, מיד לאחר שסיים את הופעתו; ומאחר והיא מכירה את המפלסים התחתונים (כמסתבר) טוב בהרבה מקלבריאן, הצליחה לעשות קיצור דרך; ובקול צונן, היא מורה לפלרואיל 'לוודא שאף אחת מחלאות היונה לא יוצאת מכאן בחיים'.

 

המתנקשים היונאים נקטלים ("לא... יעזור לכם, שונאי שלום מיושנים. הפרופסור, הוא..."); פאלרואיל שולח בקלבריאן מבט ארסי מאד, אבל לא מעיז לומר כלום. גלניס מוודאת בעצמה הריגה בכל אחד מהיונאים, ומסובבת באכזריות את הנעל שלה על המפרקת של אחד מהם, שעדיין מפרפר.

"תודה למזלך על כך שבגלל דחק הזמן זכית למוות מהיר. תמסור דרישת שלום למורגות בתוך התופת, חלאה". (*פצפוף עצמות נשברות*).

גלניס מתעשתת ועוצרת את פאלרואיל שמתחיל לנהום לעבר אחותו ולתבוע בגסות הסברים; היא אומרת שיהיה זמן גם לזה (איסילור מנסה ללחוש משהו לקלבריאן, אבל קלבריאן נסערת מדי מכדי להיות קוהרנטית, והזמן אינו מתאים).

גלניס נוטלת את ידה של קלבריאן ואומרת שהיא בוודאי רוצה אמבטיה ומנוחה לאחר הזוועה שעברה שלא באשמתה, אבל לפני כן, עליה לעזור למארח הנכבד שלה בעניין קטן (החיוך שלה כאן מפחיד, כמעט נוטף רעל).

מסתבר שיש לאורגי הערפל "בעיה קטנה" עם קפטן מרדיל בכבודו ובעצמו, שמצעיד את אנשיו לשער הטירה, מתנהג כמוכה אמוק ודורש לראות את קלבריאן ממש. גלניס מנחשת, שמישהו כבר 'עדכן' את מרדיל על כך שחייה של קלבריאן בסכנה, שאורגי הערפל הרעים והנוראים יבגדו בה וינסו לפגוע בה... וכמובן שלח מתנקשים כדי לוודא שקלבריאן תהיה אכן גופה כאשר מרדיל יגיע.

 

סיום - הסצנה על הגשר: פאלרואיל יורה בקלבריאן עוד מבט לא ידידותי, כבטוח שיש לה חלק באשמה, אבל גלניס לא מתירה לו ולו לפצות את פיו, כאשר היא כמעט גוררת את קלבריאן משם והלאה.

מרדיל אכן נסער ומעורער לגמרי, ונראה כפסע מלהורות לאנשיו החמושים לפרוץ את שער הטירה, אם אורגי הערפל לא יפחתו אותו בזה הרגע ("יש לי סמכות להכנס לכל מקום שאני חושד שנעשה בו פשע נורא!); קלבריאן, שאיכשהו חשה מוחמאת כמעט עד כדי סומק מההתנהגות של מרדיל, מבחינה לעומת זאת בדמותו הגבוהה והרזה של פרופסור לוין בצללים ליד מרדיל, והוא מרוצה מאד-מאד מעצמו; כהרף-עין, היא מזהה את הדמות של המשרת המוזר ש'הנחה' אותה כיצד לצותת ללורד אמרוס, ואת הקול מהחזיון הקודם שלה.

(כעת, ברור לה שיש אמת בשמועות- לפרופסור לוין יש כוחות כשפים מסוג כזה או אחר...)

 

"בפעם אחרונה!" מרדיל מתפרץ "היכן העלמה טאר-הימריל? מה עוללתם לה?!"

 

אז, צצה גלניס, כולה נוטפת נימוס רעיל ולעגני, וגוררת קדימה את קלבריאן הבריאה והשלמה.

 

"הו, קפטן יקר, לא ידעתי שאתה כה להוט אחרי אורגות ערפל. זה כמעט מרגש".

מרדיל נראה כאילו ספג סטירה, והוצג בפני כל בתור שוטה.

"אני מקווה" ממשיכה גלניס ללגלג "שזה עולה בקנה אחד עם... איך קוראים לזה? יום המחר הנאור?" גלניס מוסיפה ומעירה שהם לא עשו לקלבריאן מאומה, מלבד לארח אותה כראוי למעמדה, והנה היא, בריאה ושלמה... להבדיל למרבה הצער, משתי חלאות יונה חמושות שניסו להתנקש בה תחת צל גגו של לורד אמרוס.

פרופסור לוין מחוויר; ובסופו של דבר, כל הפמליה של המשמר הסגול נסוגה; לאחר שמרדיל, נסער, מבולבל ומבויש, מחליף עם קלבריאן (שמנסה בשקט להשביע אותו להזהר, עם רמז שיזהר בעניין אורגי הערפל) כמה מילים תחת עינה הפקוחה של ליידי גלניס.

 

ואזי, קלבריאן נלקחת משם למנוחה ואמבטיה, לא לפני שגלניס מביטה ישר לעיניה ומזכירה לה שוב - כדאי לה להחליט, האם היא עם בני-עמה אורגי הערפל, או נגדם; כי אין ולא תהיה עוד דרך באמצע.

איסילור, לעומת זאת, די מרוצה מחלקו בעניין, וגם מתשומת הלב המחמיאה של גלניס; בהמשך, הוא לא יתבייש לספר כי הוא זה שהציל את קלבריאן - לזעמה הרבה של האחרונה.

 

 

סצנה שישית: המרתפים של גונור סטונפיסט

המחסנים של גונור נמצאים בשולי האי הצפוני יותר משלושת האיים של קאיר אנדרוס; רומברינד שם לב שכל בתי העסק לידם כבר נמצאים במובהק בבעלותו של קראנוג; הוא רואה הרבה מאד ארגזי פטריות ויבולים נוספים, גלגלים שורקים ומעלים עשן שעולה מכבשנים תת-קרקעיים; פטישים הולמים בכל מקום, ועוד.

רומברינד מתחזה בהצלחה לגמד עשיר וקל-דעת מארץ אחרת, שקיבל המלצות על העסקים של סטונפיסט, ומצליח בקלות לזכות בראיון; גונור - גמד מבוגר עם זקן צהבהב-מכסיף עם כובע מהודר וגדילי זהב, סקרן לשמוע חדשות 'מהבית' (מוריה), ומספר בגאווה שהם עושים מאמצים גדולים להתאים את האי הלח והדוחה הזו למגורי גמדים הגונים. הוא לא מתבייש כלל במה שעולל לבעלי עסקים מקומיים שעשו להם צרות, כי "בסוף, גמדים צריכים לעזור לגמדים, וזה מה שחשוב".

הוא מראה לרומברינד סחורות מסחורות שונות, אבל לא את הארגז שרומברינד מחפש. רומברינד רואה גביע שתיה מגולף על מדף, שעוצב בסגנון שמזכיר לו מאד את היצירות של קורהילד; הנחש שמתפתל על הגביע בנוי כך שאור יכול לצבוע את היצירה כולה באדום בוהק, כאילו היא מתמלאת ביין (או בדם). אבל גונור מסרב לפרט על הגביע ואומר שהוא קנה אותו בצפון, לא זוכר ממי, ושהוא ממילא לא למכירה.

בסופו של דבר, גונור סטונפיסט פונה לעיסוק אחר, ומותיר את רומברינד להמשיך ולבחון סחורות עם גמד אחד בשם גורבאר רדפלינט, שמראה לו מערומי סחורה בחצר.

 

ואז, ההוביט בוגו שעקב אחריהם מתוך הצללים, עושה פעולת הסחה מתוחכמת, כשהוא מנתק את אחד הכבלים הגדולים של גלגל עצום שמתחיל להסתחרר בפראות ולהשמיע שריקות נוראיות, שגורמות לסוסי העבודה להשתולל מאימה; וחלק מהם משתחררים ומתחילים להמלט; להגביר את הצרה, גם סיר גדול מלא באוכל זול ושמנוני נשפך, ויוצר אגם שמנוני ודביק במקום אסטרטגי.

בוגו צץ מהצללים והוא ורומברינד נדחקים לתוך התעלה מתחת למערומים, שם יש פתחים שמעלים קיטור; בוגו מנטרל שומר, ומטפל במהירות בסבכה שמגנה על המנהרה.

 (*קריצה*, "נו, פורץ שורץ או לא?").


הדמויות נכנסות למרתפים התת-קרקעיים, שהם איזור לוהט ומעופש עם קולות נוראיים- כמו הדים של צרחה מוזרה, לא אנושית ולאחר הסתתרות והתחמקות מכמה שומרים, הם מצליחים לפרוץ עוד מנעול ולגלות לא רק את ארגז חומרי הגלם הגנוב ועוד טובין, אלא גם את מקור הקולות והזוועה:

מעבדה גועלית עם סירים מעופשים ומבעבעים וחומרים מתועבים וחסרי שם, שמנהל גמד זקן ועקום למראה, שמזכיר לרומברינד מיד סיפור ישן ואפל, על אלכימאי גמד שגורש לפני דור ממוריה בגזר דין של גלות נצח, על מעשים נתעבים מהסוג הגרוע ביותר- כאשר הגמדים לחשו, שהוא נתפס מנסה להחיות את 'האומנות' המתועבת של פרופסור אולבריג, והניסויים שלו בניגוע יצורים ברעלים ופטריות מהחלקים האפלים ביותר של מוריה.

ואכן; בתוך אחד הכלובים, צורח ונוהם חצי-אורק, שאין ספק שהאלכימאי ביצע עליו ניסויים מתועבים וניגע אותו בפטריות ובשאר תועבה; במהלך החיפוש בחדר, ואגב מאבק עם שומרים שהחלו להגיע ("אין בעיה, אתם לא תספרו לאף אחד על מה שראיתם. המוטאציה הטפשה הרגה אותכם, את שניכם") היצור  אכן משתחרר, כשהוא לוחם כמו מטורף עם כוחות של רעל... רומברינד ובוגו מתגברים עליו, וגם על השומרים של האלכימאי הזקן, ובסופו של דבר גואלים את היצור המורעל מיסוריו.

כאשר החצי-אורק נופל לרצפה מתבוסס בדמו, הוא זוכה בדקה קצרה ואחרונה של שפיות, לפני שהמוות אוסף אותו, ונוהם - במעין גרסה גסה של בקשה (או דרישה) אחרונה, שיספרו ל'בוס אורזאש' איך הגמדים הבוגדניים תפסו אותו ומה הם עשו לו; שאורזאש ינקום את הדם שלו.

 

רומברינד ובוגו לא מצליחים ללכוד או להמית את האלכימאי הזקן, שמשתמש ברעלים שלו אבל נשאר רחוק מהקרב עצמו, ועד מהרה הם נאלצים לסגת ולהמלט אל תוך התעלות ואל המים שמעבר להן, לפני שהשומרים יחזרו בכוח גדול יותר ויכריעו אותם; רומברינד מצליח, לעומת זאת, לשים את היד על כמה מהחפצים הנתעבים שלו, לרבות משהו דומה לספר או רישומים מבעיתים, ולוקח אותו כדי להראות לסיגרי.



 

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 

 

 

 

 


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.