??????? - ????

הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית | המערכה | יצירת דמות

vineline

 

קמפיין דמדומי המערב

 

ספר שני: שירת הדרקון


פרק
VII: תפוד באפלה



חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 

 

החלום של קלבריאן

כאשר היא מעולפת עדיין מהרעל המוזר במערה של יצור הביעותים שהיה פעם אורג-ערפל, קלבריאן חולמת חלום מוזר ומטריד על אלניס; שבו הגבירה שלה לשעבר, נטושה למחצה בידי לינדיר וחבורת אורגי הערפל המוזרים שלו, כולה בודדה ואבלה, מתומרנת בידי שלושה גובלינים שבויים לעשות איתם 'עסקה' – לסחוב חרב ממערום בקרבת מקום, וללכת למערה סמוכה כדי להרוג עבורם כמה עטלפים גדולים וטעימים, ולהביא להם תיק שאחד מהם שמט לפני שאורגי הערפל לקחו אותו בשבי.

אלניס, שכולה געגועים לחיים שהיו לה פעם, לשמלת החתונה שלה ולכל מה שנקטע בטבח הנורא בלותלוריין, מסרבת בתחילה לדבר עם 'ברואי מלקור', וממילא טוענת שהיא לא יודעת להשתמש בחרב וזה לא עיסוק לגבירה. אבל הגובלינים מצליחים לתמרן אותה, ובין היתר עובדים על החשש שמכרסם בה, שאורגי הערפל הזרים של לינדיר ממילא לא מחשיבים אותה כאחת משלהם, ושממילא 'קל מאד להשתמש בחרב, פשוט מכים ודוקרים עם הצד החד"; ואם היא תביא להם את התיק שלהם, הם יספרו לה מידע שהמנהיג החיוור שלה רוצה מאד לשמוע, והוא בוודאי יעריך אותה מאד אם היא תהיה זו שתמסור לו את המידע הזה.

(ועוד יותר טוב, הם גם מבטיחים לחלוק איתה את בקבוק ה"בום-בום" שבתוך התיק... מה שגורם לאלניס לעוות את פניה בגועל).

 

מסתבר שאלניס, למרות העמדתה הפנים והדמעות שלה, יודעת משהו על שימוש בחרב... ובסופו של דבר היא מתרצה להשיג את התיק וכמה "עטלפים טעימים" מתוך המערה. הגובלינים מצחקקים, ודי ברור לקלבריאן שהם מתכננים להשתמש באלניס, ואז לרצוח אותה ולהעלם;

 

החלום מתפוגג בצרחה, שעד מהרה, מסתבר לקלבריאן שהיא אמיתית; משהו צורח מעל הגגות האפלים ותעלות הביוב בתוך החלק הגרוע ביותר של העיר קאיר אנדרוס, שם החבורה עדיין נמצאת, מנסה לטפל בקלבריאן המעולפת ולחשוב על דרך להתחמק מהבריונים של 'בוס ברומיל' שבוודאי אורבים להם...

 

 

ההמלטות

אילוורליין, שיצאה לסיור, חוזרת כמה דקות לאחר מכן, ומאשרת שהבריונים של 'בוס ברומיל' מקיפים את המעגן, כולל אותו ענק רוהירי דוחה; ויש יותר מסיבה להאמין, שברומיל מתכנן 'לקיים' את הבטחתו על-ידי חיסול הדמויות והשלכתן לתעלה, מיד לאחר שהכד המוזר שמצאו במערה של אורג-הערפל שהתעוות ימסר לידיו.

הדמויות מחפשות דרך אחרת ונסתרת יותר להתחמק, כאשר קלבריאן מצליחה סוף-סוף לעמוד על רגליה, עדיין אכולת תהיות גם לגבי החלום, וגם לגבי הסיבה שרק היא הושפעה מהגז הרעיל ההוא או מה שלא היה בתוך המערה, כאשר אילוורליין, שהיא אורגת ערפל ממש כמוה, לא הושפעה בכלל.

הדמויות מנסות להתגנב בשקט ככל האפשר כדי לא למשוך תשומת לב, ולעבור דרך נתיב צדדי, שחלקו סמטה תת-קרקעית שעולה במדרגות חצי טבעיות; כמה בריונים מעוותים, שהחיים בחור הנוראי הזה בפאתי קאיר-אנדרוס שלל מהם צלם אנוש, תוקפים את הדמויות מפעם לפעם; כמו כן, הן נאלצות להשתמש בחבל כדי לחצות תעלות עמוקות ומזוהמות; להתחמק מחיות מזוהמות שנראות כמו גרסה גרועה מאד של Cave claws.

בסופו של דבר, הדמויות נתקלות במנהיג של הבריונים המעוותים, ברנש בשם "סלדאג'", שעורו הקרומי לבש גוון ירקרק ושורץ עכבישונים, וכוחו העצום מאפשר לו להחזיק גרזן בכל יד.

לאחר שהיצור והמלווים המעוותים שלו מוכרעים, החבורה ממשיכה הלאה, דרך סמטה חבויה שמטפסת החוצה מאיזור הבלהות של ה-lower innards, אל ה-Upper innards, שהוא איזור עני וצפוף, אבל אנושי יותר ומהווה חלק מהעיר – מה שהופך אותו מחוץ לתחום לחיות הזוהמה ולבריונים המעוותים; אלו מהם ששרדו.


הדמויות מפלסות את דרכן בסמטאות מלאות אנשים בלויי בגדים ורוכלים צעקניים; חוצות דוכנים שבהם תלויים דגים מפוקפקים וקרפדות גדולות הפוכות; חנויות ובעלי מלאכה של ציוד דייג, ועוד.

אבל מסתבר, שגם הבריונים של ברומיל כאן; הם מחפשים את החבורה, והם רבים; מה שמאלץ את הדמויות לנסות להתחמק מהם בתוך ההמון ובין הדוכנים. החבורה רואה, כיצד אנשים באיזור הזה מפחדים מהאנשים של 'בוס ברומיל' ומתרפסים אליהם; גם בריונים מקומיים, כולל חייל מפוקפק עם מעט תווי-פנים אורקיים, תרים אחרי הדמויות, ככל הנראה כדי לקבל את הפרס שברומיל בוודאי יתן עליהן ועל האוצר שלהן.


המכשפה: כאשר הדמויות עוברות דרך אחת הסמטאות, הן מגיעות לחנות אפלולית של זקנה מטורפת וחסרת שיניים שמכנה את עצמה "אמאגורגל"; בחנות יש אוסף של צרכי כישוף דוחים במיוחד, מאברים פנימיים מצומקים ומיובשים של יצורים דוחים, נרות שחורים, גולגלות ועוד.

בהתחלה, נראה שמדובר בעוד מאחזת עיניים טרדנית, שככל הנראה דורשת שיקנו ממנה אחרת היא עשויה לקרוא לשומרים, כמה מהמילים שהיא אומרת, וכמה סמלים אפלים מאד על חלק מהסחורה שלה, מתחילים ללבוש צורה מאד מדאיגה.


רגע אחד לאחר מכן, ובלא התראה, אילורליין שולפת את החרב שלה ומצמידה את הזקנה המגרגרת לקיר, בלא עדינות יתרה; אורגת הערפל נראית לפתע מסוכנת וכמעט רצחנית בעצמה, בלא שמץ מהארשת המבודחת והפרחחית שמאפיינת אותה בדרך-כלל. היא דורשת מהזקנה לדעת מהיכן היא קיבלה את 'זוהמת המורגול' הזו, לפני שהיא תשסף לה את הגרון.

הזקנה נושפת לעבר אילוורליין בתיעוב, קוראת לה "יצור רע וחיוור"; הדמויות האחרות מזועזעות למדי מההתנהגות של אילוורליין, חושבות שהיא מגזימה וחלקן דורשות ממנה לרסן את עצמה, אבל אז הזקנה משמיעה קול צרחני של "נה-נה-נה-נה-נה! ומשליכה על החבורה אבקה שחורה, שמעוורת את כולם לכמה שניות וגורמת נזק הלם.

כאשר החבורה נאבקת בעיוורון ובצריבות; הזקנה נמלטת, לא לפני שהיא משסה בחבורה את מפלץהסקאת'יד המאולף שלה, כדי שיעכב אותם; הדמויות שומעות אותה רצה ברחוב, כשהיא צורחת וקוראת לאנשים של ברומיל– ונאלצות להמלט לכיוון השני.


אילוורליין רותחת מזעם; היא אומרת לחבורה, שהמקום הזה שרץ סמלים ורונות של המורגול ומורדור– ולא מדובר בילדים השוטים של היום שחושבים שלצרוח כמו נאזגול זה משעשע, אלא בגרסאות עתיקות בהרבה.

 

הצומת האחרונה וההתקלות עם ליוטננט דורלאס:

הדמויות ממשיכות בהמלטות מהבריונים, ובדרכן רואות כיצד כמה מהם – בראשות האישה המבוגרת ורעת הפנים שהיתה ליד בוס ברומיל, סוחטים אישה צעירה שנראית כמו משרתת מבית עשיר מאד.

נראה, שברומיל יודע משהו על העבר של הבחורה הזו –גלינוון– והבריונים מאיימים עליה, שהם יכולים לדאוג שהיא תבעט מהמשרה שלה חזרה אל הזבל, אם לא תשתף פעולה. גלינוון זועפת ושונאת אותם, אבל נראה שהיא נכנעת.

אגב השיחה, מתגלה לדמויות שמאזינות, כי גם ברומיל וגם החברה רעת הפנים שלו, היו פעם משרתים באותו בית מאד עשיר (אולי טירת הדוכס?) – עד שהסתבכו בגניבה, לפני שנים רבות; והם עדיין יודעים עליו הרבה; הרבה מאד, וגם מתכוונים להשתמש בידע הזה לתועלתם.

דמות מהודרת בבגדים מהודרים צצה מהצללים, כשהדמויות מתכוונות לחצות את הגשר שמפריד בין ה-upper innards לחלקים הטובים יותר של העיר קאיר אנדרוס; קשה לדעת בדיוק, אבל הברנש נראה כמו ג'נטלמן גונדורי מהודר ומשועשע.

הוא מזהיר את החבורה, שמעבר לגשר שמו להם מארב – חבורה מאנשי 'המשמר הסגול' של קפטן מרדיל, מונהגת בידי ליוטננט מושחת שעובד בסתר עבור 'בוס' ברומיל.

הברנש המוזר, אומר שהוא מוכן לסייע לדמויות ולהראות להם דרך בטוחה לחצות, אם הם יעשו בדיוק כדבריו ויסייעו לו – הוא מזמן רצה להפטר מליוטננט דורלאס, אותו קצין מושחת, ובעזרת החבורה הוא גם יוכל להגשים את מבוקשו.

העסקה המוצעת היא כזו – הדמויות יפתיעו את האורבים מאחור, ימשכו את דורלאס בלשון ויגרמו לו לבזבז זמן על דיבורים, שידבר כמה שיותר; הוא אוהב מאד לדבר; אסור להם לפגוע בו פיזית – הוא חייב להשאר בריא ושלם עבור התוכנית.

לדמויות יש יותר מחשד לגבי הג'נטלמן האפלולי הזה, אבל הן מחליטות שלעשות איתו עסק זו הברירה הטובה יותר בנסיבות הנוכחיות.

בהתחלה, הדברים עובדים בדיוק כפי שתוכנן –דורלאס, הגם שהופתע בידי החבורה במקום להפתיע אותם, אוהב מאד לדבר ולהתייהר, ולא קשה במיוחד למשוך אותו לזה.

מדברי הרבה שלו ("ממילא אף אחד לא יאמין לארכי-פרחי מסוגכם"), עולה אכן שהוא עובד בשביל 'בוס ברומיל' להכנסה צדדית; הוא זועם על כך שהחבורה ברחה ממעגן המבריחים 'תל התרנגולות' לפני שאנשיו סגרו עליהם שם ("בטח השייטת המחורבנת ההיא טאריאל, הייתי צריך לטפל בה כבר מזמן').


וכמובן, הוא דורש במפגיע שיתנו לו את הכד.


וכך, דורלאס נופל למלכודת; כי כאשר הקרב בין הצדדים נפתח – לאט הרבה יותר מהצפוי, אנשים של "הבוס" בראשות בריון בשם "לוסקו הנמיה" מצטרפים לקרב, מתוסכלים מהאיטיות והקשקשנות של בן-הברית שלהם, שאנשיו מתחלים לההדף.



ואז – אכן נסגרת המלכודת, או כך לפחות זה נראה: שעטת פרסות נשמעת, כאשר לאימתו של דורלאס, כוח פרשים של המשמר הסגול שועט בדהרה לעבר הקטטה, כשהוא מונהג בידי לא פחות מקפטן מרדיל בכבודו ובעצמו. כמסתבר, צופה משלהם כבר היה על אחד הגגות מבעוד מועד, ושמע די הצורך מההתפארות המטופשת של דורלאס קודם.

הקפטן, כמסתבר, כבר קיבל מיגע שהקצין שלו עוסק בעסקאות מפוקפקות, ובא בעצמו 'לתפוס אותו על חם', נלחם שכם אל שכם עם הבריונים של ברומיל.

"רציתי לא להאמין לכל השמועות עליך, דורלאס. באמת שרציתי".


מוחה ומיבב, דורלאס נאזק ונגרר, כשהוא עדיין צווח ובוכה שהכל אי-הבנה, את הכל הוא עשה בשביל השלום הגדול, ("אני יונה! אני יונה!")

 

מרדיל נפנה אל הדמויות, ונראה שהשמועות לגביו צודקות; הגם שהוא תומך פוליטי של משמר היונה, הוא אדם מתון והגון בפני עצמו, ולמרות שהוא יודע יפה שהדמויות במחנה השני, הוא מודה להן על אומץ הלב ועל העזרה שהגישו לו, בחשיפת הקצין המושחת שהפעם לא יחמוק מהעונש שראוי לו.

הוא חוקר את הדמויות על מעשיהן בעיר, כשהוא מבטיח שישפוט את הדברים בהגינות, ומנסה שלא להרבות בדיבור על פוליטיקה; הוא אינו מחבב בכלל את המנהיגים והכוהנים של אורגי הערפל, ופחות מכל את המנהיג רב העוצמה של הקהילה שלהם בקאיר-אנדרוס, לורד אמרוס; אבל הוא מסתייג מהדרך שבה 'גורמים קיצוניים' במשמר היונה חוגגים את הטבח בלותלוריין.

 (כמו משמר היונה, הוא סבור שהעידן הישן היה רע, והוא צריך להסתיים, אבל הוא מקווה לעשות זאת 'באורח הוגן ומתחשב בכולם', שימצא פתרון גם למחלוקות מול אורגי הערפל והאחרים)

 

אבל בעוד הוא מבטיח שלא לעצור את הדמויות כל עוד יבטיחו לשמור על חוקי העיר, רחש חשוד וחרישי נקלט בחושיה המחודדים של קלבריאן, שעמדה קודם לכן בצד עם הברדס משוך על פניה.


היא רואה מה מתרחש כמה שניות לפני שהמכה נוחתת; מתנקש חרישי – רב אומן קטלני – זחל בעלטה שעל אחד הגגות, ומכוון חץ כהה לעבר מרדיל שאינו חושד בדבר.

קלבריאן יורה שניה אחת לפני שזה מאוחר מדי, והגם שהיריה שלה לא מסבה נזק משמעותי, היא פוגעת בריכוז של המתנקש וגורמת לו להחטיא את היריהשהיתה הורגת את מרדיל במקום. המתנקש מגדף, וצונח מהגג, כשהוא שולף חרבות.

אנשי המשמר הסגול צועקים שזה "מתנקש רוהירי" ו"אויב השלום" ומנסים לחצוץ בינו לבין המנהיג שלהם, בעוד הסוס של מרדיל משתולל, כאילו נאחז בטירוף.

הדמויות מהססות, אבל מצטרפות לקרב; ועד כמה שהמתנקש הוא מכונת הרג קטלנית, בסופו של דבר הוא סופג די חבטות כדי להבין שדרכו אל מפקד המשמר הסגול נחסמה, והוא נסוג, כמעט 'מתאדה' במהירות אל תוך העלטה, כאילו הגוף שלו הפך בבת אחת לבליל של עשן שחור ומחניק.

 

אחת הדמויות שמה לב לחץ שנתקע בקיר... והמראה מצמרר; החץ היה מכשיר קטל נוראי ממתכת שחורה וקרה כמו המוות; ראש החץ מתמוסס באיטיות בתוך האבן בה ננעץ, מעלה עשן זדוני... באורח שיותר ממזכיר לאיסילור את אחת האגדות הישנות והמצמררות מהעידן השלישי.

 

מרדיל, לאחר שהוא מתאושש, מבקש לדבר עם קלבריאן  - חרף כל המחלוקות הפוליטיות, הוא חב לאורגת הערפל הצעירה הזו את חייו. וכאשר הוא מבקש ממנה בנימוס, ובמעט מבוכה, להוריד את הברדס שלה כדי שיראה את פניה של מי שהצילה אותו, דיבורו הופך מגומגם יותר וסומק מוזר מציף את לחייו, כאשר הוא בולע את פניה בעיניו.

בינתיים, אנשי המשמר הסגול מנסים להתחקות אחרי המתנקש... בלא הצלחה; מלבד העשן המסריח, הוא לא השאיר שום עקבות.

וכך, מרדיל יורד מסוסו, נוטל את ידה של קלבריאן ומנשק אותה.

ואזי, בעודם מביטים זה בזו, הוא ממלמל שהוא מקווה שיוכל לראות אותה שוב, למרות הכל, באחד הימים, אולי בקרוב... ועודו סמוק, הוא צולע חזרה לסוסו ומוליך את אנשיו משם והלאה.

 

אילוורליין, מצידה, מודאגת מאד; עד כדי כך שהיא בקושי מתפנה ללגלג על קלבריאן ועל 'המחזר החדש' שמצאה לעצמה. כמו איסילור, ראש החץ הזה מאד לא מוצא חן בעיניה. אמנם רובו עשוי מפלדת דם – מתכת קשה לעיבוד שדורשת גם היא רב-אומן כדי לרקע אותה באורח כזה, אבל היה כאן רכיב נוסף, אפל ומצמרר בהרבה. רכיב שאכן מזכיר אגדות מבעיתות מהעבר הרחוק; אבל למה לכל הרוחות לבזבז דבר כזה על בעל ברית מקומי של משמר היונה?


("בכל ימי חיי, ראיתי רק פגיעה אחת של חפץ דומה, וזה לא היה מראה חביב בכלל, אני מבטיחה לכם").



אחוזת סטורמבירד

מרדיל שולח כמה מאנשיו ללוות את הדמויות אל אחוזת סטורמבירד, שם חי גמד מלומד נשוא פנים שהדמויות (כזכור) מקוות שיוכל לשפוך אור על הכד המסתורי שמצאו ושאר חלקי התעלומה שהולכים ונעשים מוזרים יותר. אנשי המשמר הסגול עודם עויינים כלפי החבורה, אבל מנומסים וממלאים בצייתנות את הפקודות שלהם.

כך, איש לא מטריד את החבורה יותר כשהדמויות נכנסות לחלקים המפוארים יותר של קאיר אנדרוס; רק הרגליים של רומברינד נעשות כבדות יותר ויותר ככל שהוא מתקרב לשם - הוא יודע, שאלו קרובי משפחה רחוקים שלו, שהיו בין אלו שהוגלו ממוריה לפני מספר דורות, בין השאר בידי אבי-סבו הזועף של רומברינד עצמו.

בתחילה החבורה טועה לחשוב, שאחוזת סטורמבירד היא מבנה מרשים מאד שנישא מעליהן, עם שלושה מפלסים שיושב על אחד הצוקים הגבוהים של האי וחולש מגבוה על האנדואין; אבל לא זה המבנה – 'אחוזת' סטורבירד היא חווילה צנועה עם גן קטן, מרחק לא רב מפאתי אותו מבנה מהודר.

אנשי המשמר הסגול עוזבים כאן את הדמויות, לאחר שהן מזהירות אותן לא לעשות צרות ו"להיות ראויים לאמון שקיבלתם"; ואילוורליין מלגלגת בשקט, שהם חוששים שאחרי ש"ליידי טאר-הימריל" (קלבריאן) תעלה לגדולה, היא תפטר את כולם מהשירות.

 

קלבריאן חשה עייפה ושקועה מדי במחשבות על הקפטן האצילי שפגשה, מכדי לשלוח את אילוורליין לכל הרוחות כפי שהיתה אולי עושה בזמן אחר.

 

הנסיון הראשון להכנס לאחוזה לא עולה יפה כלל ועיקר; השומרים זעופיםוחשדנים מאד, בטוחים בהתחלה שמדובר בגנבים; וגם הנסיון להסביר להם שיש בידי החבורה חפץ עתיק שפרופסור וארן סטורמבירד הנכבד ישמח מאד לראות, לא ממש משכנע אותם.

ואם זה לא רע מספיק, הרעש מושך גמד צעיר ומהודר מאד שירד דקות קודם לכן ממרכבה מהודרת, עם זקן מסולסל באורח אופנתי, ושפם גנדרי שמסתלסל כלפי מעלה; לבוש באופנה שנראית הרבה יותר הולמת אציל אנושי מאשר גמד; בוודאי גמד כפור.

 

מסתבר שזה לורד גלאמור, בנו המפונק וההולל של הפרופסור; והוא נוהג בדמויות בשחצנות מחפירה, מתעקש שהם ארכי-פרחי ("כל ארכי-פרחי בא עם איזה גרוטאה, ומספר לאבא שזה היה סיר הלילה של דורין").

גם הנסיון של רומברינד (שלא בא לו בקלות בכלל) לרמוז שהוא קרוב משפחה רחוק של בני סטורמבירד לא ממש מצליח, וזוכה בעוד עלבון קטלני שגורם לפניו של רומברינד להסמיק מזעם ("אחיין שני, הא? אחיין שני למתסיס פטריות שהתחתן עם קבצנית, על דברתי! החוצה!").

 

גלאמור מסתלק בטריקת דלת אל תוך הבית, ומורה לשומרים להעיף את הדמויות מהגן.

מאוחר יותר, הדמויות יבינו שהוא דווקא כן האמין שהם באו עם חפץ עתיק לאבא שלו – ובדיוק בגלל זה סילק אותן – הוא שונא את העובדה שאביו הזקן מבזבז כסף על קניית עתיקות יקרות, וכך מצמצם את הירושה שצפויה לו.

 

 

דולגו הגנן והוביטים אחרים:

הדמויות מצליחות בסופו של דבר לקנות את אמונו של הגנן ההוביט של האחוזה, שמוכן בהתחלה רק להמליץ להם על פונדק לא רע בסמוך, שהבת-דודה השניה שלו עובדת שם... ואז הוא מתחיל לפטפט עליה (ועל קרובי משפחה אחרים), ועל הדרך שבה היא מביאה לדולגו לפעמים חריץ גבינה משובח או תפודים טובים, מזן עסיסי ונאה שקשה להשיג כיום בקאיר אנדרוס במחירים סבירים.

 

"אתם יודעים כמה קשה להשיג תפודים טובים בזמן האחרון. איזה בן יונה חסר בושה השיג את הזיכיון והזבל שהוא מוכר במחיר מופקע למדי אני חייב לציין היה גורם אפילו לאורק להסתלק בגועל."

 

רומברינד, שבין היתר הוא בעל כשרון לא מבוטל בבישול, מנצל את ההזדמנות ומציע לגנן הזקן עסקה – הוא יבשל עבורו מרק תפודים ראוי לשמו, בתמורה לכך שהגנן או מישהו מבני ביתו ידאג להפגיש אותם עם מישהו הגיוני יותר באחוזת סטומבירד (הגנן מספר לו, שאחותו של גלאמור, זיגרי, היא גמדה מוכשרת והגיונית הרבה יותר מאחיה ההולל).

ההוביט הזקן חושב (באיטיות מרגיזה) על ההצעה:


"הממ... הצעה מעניינת. אבל אנו צריכים לבחון את רצינות הדברים. בחיי סבא שלי שעוד בפלך לא היה מבין גדול ממנו בתפודים (אילוורליין נחנקת מצחוק בשקט מאחורה). אני לא אוכל להביט בעצמי אם אביא אותך ללורד ואומר לו "כבוד הפרופסור מי שמכין מרק כזה לא יכול להיות קוטל קנים כאשר לא טעמי את המרק קודם. זה יפגע קשות במוניטין שלי."

ובסופו של דבר, הוא נעתר:

"אז אנא היכנסו. זהירות מן המשקוף. ביתי הוא ביתכם וסירי הוא סירכם. ואגב – הוא מחווה קידה מגושמת "דולגובראודספון לשירותך."

"לשירותך ולשירות תפודיך" מחזירה אילוורליין, שנראית משועשעת מאד מכל הסיפור, למרות המרפק שרומברינד מנסה לכוון לצלעות שלה; וכך, רומברינד מבשל מרק, בתמורה לכך שהחבורה זוכה להסתתר בביתו (נמוך תקרה ככל שיהא) של ההוביט, עד שיעלה השחר – ואז האדון הזקן ובתו יהיו ערים, ואילו האדון הצעיר יהיה שקוע בשינה לאחר ההוללות שלו.


אילוורליין, לעומת זאת, מתיישבת במקום איסטרטגי ובלי שמץ בושה סוחבת לרומברינד כמה תפודים שהתרככו בסיר וספגו את הרוטב הבשרי והטעים, מה שגורם לרומברינד הזועף (שמכחיש בתוקף שהוא משועשע מאורגת הערפל המרגיזה הזו), לנסות לגרש את המזיקה החצופה בעזרת כף העץ הגדולה.

אילוורליין מושכת בכתפיה ונסוגה, לא לפני שהיא סוחבת עוד 'זכיה' אחרונה.


"טוב, אז אלך. אני והתפוד שלי *נגיסה* יודעים מתי אנחנו לא רצויים".


כתמורה נוספת למרק הטעים שהוא מבשל, רומברינד זוכה לפרס, בדמות שעה שלמה שבה הגנן הזקן מספר לו את כל תולדות משפחת ברודספון, עוד מאז הימים בהם גרו עדיין בנפה הצפונית בפלך, לפני שהכפור המזדחל הניס אותם (והוביטים רבים אחרים) הרחק מזרחה, מאריאדור המאפילה לעבר גונדור.

 

השמש כבר מאירה חזק בחלונות העגולים (בערך) של הבקתה כאשר אשת הקשר המיועדת – מכרה של הגנן - הוביטית בשם אופאל, עגולה ונמרצת עם סינור מעט מוכתם וכובע לבן של משרתת נכנסת פנימה ונראה (רומברינד לא יודע איך) שהיא כבר מעודכנת:

"שני דברים דולגו: אחד – איפה הגמד?שתיים וחשוב יותר – איפה החלק שלי בנזיד? ולטובתך אני מקווה שהשארתם לי הרבה תפוחי אדמה ולא רק מים מהתחתית! הייתי צריכה לחלוץ את הנעליים של גלאמורהשרץ והוא גם ככה היה עוד יותר גועלי מהרגיל. כן כן נדמה לי שהוא הזכיר את החבר המשותף שלנו"

היא מחווה לעבר רומברינד כשהיא מתיישבת ליד השולחן. "גמדים ואורגי ערפל ביחד, אוי לצרה. אני מקווה-" היא אומרת אגב לעיסה, "שלא באתם לגרור אותי לאיזה דרקון מחורבן או משהו כי אני די עסוקה. אבל התפודים לא רעים. יש תוספת?"

 

לאחר מכן, אופאל ממלאת את חלקה ומוליכה את הדמויות אל חדר העבודה של הפרופסור הזקן, וארן סטורמבירד:


הדמויות מוכנסות אל תוך חדר עבודה שיכול היה להיות מהודר מאד, אם היה אי-מי טורח להכניס בו מעט סדר; ניכר, שאדון הבית הורה ששלל הניירות הפזורים על השולחן, הכסתות והספרים הינם מחוץ לתחום עבור משרתי הבית... ובכל זאת, כמה משכיות החמדה במקום מרשימות אפילו את רומברינד: תמונת שמן, שצויירה אמנם בידי אדם אבל מתארת יפה מאד את קרב טיהור מוריה מתחילת העידן הרביעי; תמונה אחרת של אגם המראות באור ירח; ודיוקן של גמד רציני ונוגה שמשקיף מעל כרכוב האח, מעל אוסף של פמוטים מפותלים ויקרים למראה.
האדון הפרופסור עצמו, גמד עם זקן ארוך ולבן כשלג, מתרומם באיטיות מאחת הכורסאות; הוא גמד רזה למדי וגבוה במעט יותר מן הממוצע, פניו מכורכמים וסמוקים קצת, מעוטרים בשפם עבות ובמונוקול מכסף מגולף ומעוטר בסימנים מוזרים.


רומברינד, פותח בשיחה עם המלומד הזקן, ובסופו של דבר מגלה לו (בלב כבד מאד, ובתקווה שהוא לא יושלך החוצה בשאגת זעם, נוכח הריב המשפחתי העתיק) את האמת על קרבת המשפחה ביניהם –רומברינד הוא נין של דודו של וארן הזקן, סוויאור סילברבירד הנוקשה שהיה זה שסילק את אחיו בבושת פנים מהמשפחה וממוריה, לאחר שאחיו תמך במחנה הלא נכון בקרב הסיעות הפוליטיות של מוריה באותה עת.
רומברינד אומר שהוא אמנם צאצא של סוויאור, אבל הוא אינו סוויאור, ושהוא היה רוצה מאד בפיוס; במיוחד בימים שהאפלה מתעצמת שוב. וארן הזקן בוחן את רומברינד, ושואל אותו על השם של כלי עבודה ישן שהיה ברשות המשפחה, והיה שייך לאביו המנוח בזמנו – וכאשר רומברינד עונה בקלות את התשובה הנכונה, הוא מאמין לו; הפצע של ההגליה, והדרך בה סוויאור לא אפשר לאחיו (אביו של וארן) לקחת אפילו את כלי העבודה שלו, עודו כואב, למרות כל השנים שעברו; אבל וארן לא נוטר לרומברינד עצמו טינה.

 

אז, השיחה מגיעה לסיבה בגללה הגיעה החבורה אל המלומד הזקן – הכד המוזר שמצאו במערה של אורג הערפל המעוות.הגמד הזקן בוחן את הכד ואומר שהוא עתיק מאד, אבל כמובן לא עתיק מספיק כדי להיות מהעידן השלישי, והוא תערובת מעניינת מאד של סגנונות: נראה לו, שהוא נוצק בידי אומנים בקאיר אנדרוס לפני כמה מאות שנים, אבל הסגנון הוא של כד קנופי– השפעה מובהקת של חפצי קבורה מארצות האנשים בני-המזרח; והעיטורים – וארן מזעיף פניו למראה כנפי הדרקון: רק בני אדם נבערים יכולים להתרפק על זכרון מפוקפק של דרקון, שאם הסיפור הישן נכון, אותו דרקון ירוק, קטן וחלש בהרבה מהדרקונים הקדומים ככל שהיה, כמעט המיט שואה על קאיר אנדרוס בזמנו.
("ועוד לקרוא למשמר הדוכס 'אבירי הדרקון! איזה רעיון מגוחך!")


מה שמעניין את וארן סטורמבירד מאד הוא, שהכתב על הכד הוא כתב צפוני עתיק, כמו גרסה מאד שונה ופרימטיבית של הכתב של דייל או רוהירית עתיקה. לדעת וארן, זה חיקוי משולם של חריטות פרימיטיביות של ביאורנינגס, שהוא לא ראה כמוהו מזה הרבה מאד שנים; הוא ראה שרידים שלהם כאשר נדד עם יתר סיעת הגולים – גמדי הכפור – בצפון המושלג, אבל הביאורנינגס עצמם נכחדו שנים רבות קודם לכן, אי-אז בתחילת העידן הרביעי.

מאידך גיסא, אין סיכוי שהכד נוצר בידי משני הצורה העתיקים – הוא לא עתיק מספיק לדעת וארן, וממילא הם מעולם לא הצטיינו במלאכות עדינות כאלו.

כך או אחרת, הפרופסור מנסה לקרוא את הכתובת, ואומר שלדעתו, מדובר בהקדשה – הכד הוקדש לעלמה  בשם גודרונג, שזה שם מובהק של בת-אנוש צפונית, יכול בהחלט להתאים למישהי מאיזור דייל... אולי איזה עשיר חיזר אחרי אחת כזו לפני מאות שנים, וחיפש דרך מקורית להחניף לה.

הגילוי האחרון, הוא שאמנם הכד עצמו ריק, אבל בקרקעית שלו יש שרידים של משקע; משהו כמו מעט אבקה או שרידים של משהו אחר שהתפורר מזמן; הוא יכול לבדוק את זה, והוא יעשה זאת ברצון, כי זה מסקרן אותו מאד, אבל זה יקח לו זמן.


דקות ספורות לאחר מכן, מתפרץ גלאמור לתוך החדר, רותח מזעם – מסתבר, שיש לו מודיעים בקרב המשרתים, ואחד מהם הקפיץ אותו מהמיטה, אבל למרבה צערו, הוא איחר.


"אבא! הארחי פרחי האלה מעיזים להטריד אותך בשעה מוקדמת כל כך! איזה חוסר נימוס! תן לי לסלק אותם מפה"


אבל וארן מסרב, ומוסר לבנו את הגילוי, שרומברינד הוא למעשה קרוב רחוק שלהם; גלאמור זונח את טענת הארכי-פרחי, ובמקום זה טוען ש"אם כך הוא אחד הגמדים המרושעים שגנבו את כל הזהב שלנו", אבל גם זה לא מסייע לו.

מובס וסמוק מזעם, הוא נאלץ לכאורה להסכים עם אביו ולהתנצל בחיוך מזוייף וכמי שכפאו שד.

אבל כאשר הוא לוחץ את ידה של אילוורליין ורוכן כדי לנשק את ידה, היא לוחשת לו (בפנים מתוקות ובקול שאיש מלבדו לא שומע) קללה גסה במיוחד בקאזדול שגורמת לו להסמיק מרוב זעם; אבל הוא לא יכול לעשות מאומה בעניין, בעיקר כי בקול, אילוורליין מתנהגת בשיא הנימוס, ומברכת אותו ב"יאיר אור כוכבים את דרכך, אדוני הגמד המכובד".

 


סצנת סיום: חשבון היסטורי עתיק יומין

הדמויות, לאחר הנצחון שלהן על גלאמור, חוזרות למטבח כדי לנוח ולהתרווח, אבל לרומברינד מצפה הפתעה. מעלליו עם התפודים כבר התפרסמו, ובעודו יושב במטבח, נשמעת נקישה על הדלת, ואחריה עוד אחת, ועוד אחת, כאשר בזה אחר-זה, נכנסים כל מכריו ושכניו ההוביטים של דולגו הזקן.

"הוגו בלאקלדג' לשירותך!"

"אודגור הורנבלאואר לשירותך!"


וכך הלאה, והלאה... ונראה, שכל הוביט הביא עימו שק מלא בתפודים, נחושים בדעתם לא לעזוב, לפני שיטעמו מהנזיד המשובח שהגמד יודע להכין. אופאל באטרברוק, מצידה, מגחכת ומתרווחת בכורסא בצד:


"ולזה אני קוראת צדק היסטורי".

 

לאחר אותה סצנה משעשעת מאד שמלאה בנזיד ובהוביטים רעבים, הדמויות יכולות לנוח. אבל זמן-מה מאוחר יותר, הפרופסור קורא לרומברינד בפנים קודרות. הוא בדק את האבקה, והוא היה יכול להיות בטוח שזה מגוחך, אלמלא התוצאות היו חד-משמעיות.

"האבקה שבתחתית היא לא אבקה, היא שרידים של דם. והדם הזה, נערי... הוא לא של בן גונדור, בן צפון או בן מזרח; זה דם של דרקון".

 

 

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 

 

 

 


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.