??????? - ????

הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית | המערכה | יצירת דמות

vineline

 

קמפיין דמדומי המערב

 

ספר שני: שירת הדרקון


פרק
VI: נחשים גוועים בסתר



חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 

 

 

הקדמה

הדמויות נחות לילה במחיצת גמדי הכפור, לפני שדרכיהן של שתי הקבוצות נפרדות. הגם שחרף כל נסיונות הפיוס של רומברינד, תאלווירג נשאר קר, יהיר וקודר, רומברינד קונה את ליבם של חלק מהגמדים האחרים, כאשר הוא משתמש בכשרון הבישול שלו להכין עבורם נזיד בשרי של תפודים בנוסח מוריה (לא לפני שנאלץ לעשות ככל יכולתו כדי לסלק את אילוורליין מאוהל המטבח, לאחר שאורגת הערפל המחוצפת התמקמה שם כדי לסחוב ולכרסם בהנאה מן התפודים והטובין האחרים; ובשלב מסויים גם גררה לתעלול שלה את קלבריאן, כאשר אחת מהן הסיחה את דעתו של רומברינד בשאלות ושיחה, והשניה סחבה מהמערום בינתיים, כדי ששתיהן יוכלו להתחלק בשלל לאחר מכן).

בסופו של דבר, אילוורליין פורשת לה ("טוב, אני והתפוד שלי יודעים מתי איננו רצויים"), ומותירה את רומברינד זועם למחצה ומשועשע למחצה להמשיך ולטפל בסירים.

מאוחר יותר, רומברינד וקלבריאן מקבלים היתר להשתמש במעט מה-Facilities של גמדי הכפור, כדי לנצל כמה מחומרי הגלם בשלל שמצאו קודם לכן; בעזרתם, ובעזרת כמה חפצים אחרים שנרכשו מן הגמדים מסיעתו של תאלווירג, הם עובדים ביחד על עיטור ושיבוץ ביהלומים של צמיד כסף פשוט. רומברינד בוחר ברסיסי אבנים טובות כחולים-ירקרקים, ובעזרת כשרון החריטה (כתיבה תמה וידע רוני) של קלבריאן, הם יוצרים דוגמא לא מורכבת מאד, אבל נאה של מים משתברים. ההצלחה שלהם לא יוצאת דופן באיכות, אבל החפץ נאה למדי ובעל כמה יכולות חיזוק בסיסיות-

 (טכנית: 2+ לנק"פ ו-2+ להשפעה של יכולות ריפוי על מי שירכיב את הצמיד).


לאחר שהחבורה נפרדת מגמדי הכפור, הדמויות שמות פניהם צפונה ומערבה, דרך צפון איתיליה לעבר האי ועיר הנמל הגדולה של קאיר אנדרוס, בעיקר משום שלפי מעט המידע שהצליחו להשיג ולגבש, נראה שעקבותיה של קורהילד מוליכים בכיוון הזה – מסקנה הגיונית למדי, נוכח העובדה כי הנמל הגדול של קאיר אנדרוס הוא תחנה ידועה לכניסה ויציאה מצפון גונדור, גם אם כיום, נוכח הרעת היחסים בין גונדור לרוהאן, המלאכה קלה פחות מבעבר. בקאיר אנדרוס גם יושבים כמה וכמה חרשים ואומנים ידועים, שהדמויות לא פוסלות שקורהילד יכולה ליצור עימם קשר.

 

קאיר אנדרוס של סוף העידן הרביעי: לאחר כעשרה ימים של מסע נטול ארועים מיוחדים, הדמויות חצו למעשה את צפון איתיליה ומתקרבות אל איזור קאיר אנדרוס. האי הסלעי שחולש על מעברות האנדואין בצפון גונדור, שונה מאד ממה שהיה בתקופת מלחמת הטבעת. רעידת אדמה קשה באיזור 800 לעידן הרביעי, זעזעה את כל האיזור, חצתה את קאיר אנדרוס לשלושה איים קטנים יותר וגרמה לאנדואין להציף איזורים שלמים מסביב, כך שהאנדואין מתמזג כאן עם אגמים רדודים וביצתיים. הביצות התפשטו במהלך השנים, וכיום חלק גדול מחבל אנוריין הוא אדמות ביצה בוגדניות.

בשלהי העידן הרביעי, קאיר אנדרוס היא עיר נמל חשובה, שבמשך דורות רבים היתה עשירה מאד, משום שחלק גדול של הסחר עם רוהאן ועם ארצות הצפון שבמעלה האנדואין עבר דרכה. כיום, בגלל הרעת היחסים בין רוהאן לגונדור, ובשל העובדה שהביצות פוגעות יותר ויותר באיזור החקלאי שעל גדות האנדואין, העיר בשקיעה. העיר נשלטת בידי הרוזנים משושלת ריל-אמרות', במקור נצר צדדי שהתפצל מבית נסיכי דול אמרות' בערך בשליש העידן הרביעי. אלא, שהמסורת המשפחתית שלהם טוענת שמייסד שושלת ריל-אמרות' הפיל דרקון ירוק (לעיתים, בגרסה קצת יותר ריאלית וצנועה, מתייחסים אליו כ-Drake, גרסה קטנה יותר וקטלנית פחות של המפלצות האדירות מימי קדם); והגם שרבים לועגים לסיפור כחיקוי עלוב של הפלת סמאוג בסוף העידן השלישי, הרי שמאז, נס המשפחה (שגם כיום מתנופף מעל הטירה הנישאת שחולשת על כל קאיר אנדרוס מגבוה), הוא דרקון ירוק פורש כנפיים, שסביבו שבעת הכוכבים של גונדור.  בעבר, כאשר רוזני העיר היו עשירים וחזקים יותר, הם החזיקו משמר אישי עם קסדות שעוצבו בצורה שמזכירה כנפיים וקרניים של דרקון שכונו "אבירי הדרקון"; אבל הכוח הזה התפורר ופוזר, וכיום המיליציה החזקה בעיר היא "המשמר הסגול" – בני ברית מתונים יחסית של משמר היונה, שמונהגים בידי שאר בשר של הרוזן; שאר בשר, שנוכח העובדה שלרוזן הנוכחי יש רק בנות, יש המקווים כי יהפוך בקרוב לרוזן הבא...


הארועים ב'תל התרנגולות'

החבורה (רומברינד, קלבריאן ואיסילור, שהצטרפה אליהם אורגת הערפל המפוקפקת קמעה אילוורליין), מגיעה בסופו של דבר לדולמנל -  עיירה עלובה על גדתו המזרחית של האנדואין, בעקבות הנחיה מאחד מגמדי הכפור, שיעץ להם לחפש מקום בשם האוד א-קורקלאן (מילולית 'תל התרנגולות'), שם עוסקים בין היתר בעסקי הברחת סחורות ואנשים, ויהיה מי שיוכל להשיט אותם אל קאיר אנדרוס באורח דיסקרטי.
דונמנל היא מחזה מעורר רחמים של עליבות; עיירה חקלאית לשעבר שהביצות נגסו בה בלא רחם, מטביעות אותה במים עכורים של עוני וערפל מבאיש. האוד א-קורקלאן, שבעבר היתה אחוזה כפרית נאה, הפכה לחצר שוקקת ומטונפת להדהים של מערומי סחורות, סירות מטונפות שבאות ויוצאות, סלילי אצות ובעיקר דגים בשלבים שונים של עיבוד. למעשה, החלק הקדמי של הבית הנאה גולח, ובמקומו עומדת שורת עמודים שביניהם תלויות רשתות דייג, אצות, והמוני דגים; גם פסל עץ מגולף וגדול של דרקון ממריא שניצב באמצע החצר, נוטה כעת על צידו ותלויים עליו עשרות דגים בתהליכי המלחמה, שמעלים סרחון כבד.

קבלת הפנים שהדמויות זוכות לה היא מחוספסת מאד; ברנש צעיר וגס רוח בשם ת'אל, שמתברר כאחיינו של בעל האחוזה, רוצה בהתחלה להעיף את הדמויות החוצה, ורק לאחר שכנוע מתרצה להביא את אביו, ברנש שמן וחלקלק בשם מלנדיר. מלנדיר רומז שיש באיזור צרות צרורות, ותובע מהדמויות מחיר מופקע מאד לתעבורה דיסקרטית לעיר – ומחיר מיוחד בעבור שתי אורגות הערפל. לאחר ארועי לותלוריין והאורח בו היונאים חוגגים את הטבח, והעובדה ששיירת הכלולות שנושאת את הביזה משם תעבור באיזור קאיר אנדרוס בקרוב, הפכה את הרשויות לעצבניות מאד בעניין אורגי ערפל.

איסילור מתמקח עם מלנדיר, ומצליח להוריד את המחיר במעט.

הדמויות מובלות לבית שיכר מלוכלך, ומוצגות בפני שייטת עכורת-מזג בשם טאריאל... שכמסתבר, כבר נתקלה באילוורליין בעבר ולא מחבבת אותה, בעיקר נוכח ההלצות של אילוורליין על הדמיון בין שמה של השייטת לבין דמות עשויה גרוע באיזו תוספת רומנטית להגעיל וחסרת כשרון שכתבו אורגי הערפל לחלק מפרקי הספר האדום שעוסקים בהרפתקאות בילבו באגינס בדרך לארבור.
בהמשך, מסתבר שחלק מההלצות קשורות גם לנקודה רגישה אצל השייטת-מבריחה, לפיה משהו בפניה מעיד על דם של אורגי ערפל (ומצד שני, הדמויות חשות בדמיון חלקי מאד, אבל קיים, לפניה של קורהילד). בעניין זה, טאריאל מסתפקת בלנהום בזעף שאין לה משפחה, ואין לה שום קשר לאורגי ערפל מסריחים ("הו כן, הגזע הכי אהוב עלי בכל הארץ התיכונה, חוץ ממסנני בוץ").


רומברינד נועץ מרפק ומוסיף הערה שקטה וחריפה כדי לנסות ולהשתיק את אילוורליין לפני שהבדיחות שלה יגרמו נזק נוסף. איסילור, מצידו, שלא סלח לאילוורליין על הבוז הטהור שהפגינה כלפי אלאניס הנאווה, זועם עוד יותר על הביטוי 'הגבירה שיופיה של כוכב הגרב שב והתגלם בה', ומשווה בין הדרך בה אילוורליין בזה בגלוי למסורה של בני-גזעה אורגי הערפל, לבין מה שהיונאים עושים למסורת של גונדור. כך או כך, ההערות שלו שאילוורליין פשוט מלאה בקנאה ביופיה של אלאניס, לא משפרות את המצב...

כך או כך, רומברינד מנסה לרכך את השייטת טאריאל בשיחה לבבית; אבל בין לבין, הדמויות לא מתעודדות במיוחד נוכח העובדה שבין הטיפוסים המחוספסים בפונדק, נמצאים גם שני שייטים חצי-אורקים, שאף אחד מהמבריחים לא מתרגש במיוחד מנוכחותם. הם מחליפים ביניהם כמה דברים בשפתם, כאשר הם רואים את הדמויות, ואחד מהם חומק החוצה. נסיון של קלבריאן להתחמק החוצה גם היא ולעקוב אחריהם נכשל, משום שכמה מהמבריחים רואים אותה והיא נאלצת לטעון שחיפשה מקום להתפנות בו, ולסגת בחזרה אל בית השיכר.

רינרוס הצעיר נקלע לצרה צרורה: מה שקורה עוד, כאשר הדמויות יושבות עם טאריאל ומחכות לרדת החשיכה, הוא שעולות צעקות זועמות מהקומה העליונה של בית האחוזה, וזמן קצר לאחר מכן, צעיר זועם (ודי מפונק למראה) יוצא כמו רוח סערה, כשהוא צועק משהו לא מכובד, ומסתלק, אגב שהוא בועט בדברים, לעבר אחד השערים הצדדיים.

טאריאל נוחרת בבוז, והדמויות מבינות ממנה שמדובר ברינרוס, בנו של בעל האחוזה, ש"לא נאה לידיים העדינות שלו לעבוד עם כולם", והוא מתנשא מעל לכל האחרים ושקוע בחלומות . בין היתר, המבריחים מתלוצצים על כך שהוא רודף אחרי  חרשית-נשק גמדה בקאיר-אנדרוס, כדי שתחשל לו להב מעוטר בעיטורי דרקונים ודברים מצועצעים אחרים.

 

אבל לעומת טאריאל, שפוטרת את העניין בנחרת בוז ("אל תפריעו, אני מנסה להשתכר כאן"), ת'אל הצעיר, שישב לא רחוק, נראה בעל רעיונות מסוכנים בהרבה; הוא יוצא החוצה באורח שנחזה כתמים לכאורה ("אוך, אני צריך לחרבן"), אבל הדמויות רואות את המבט האפל שלו, ומבחינות בנצנוץ סכין בחגורה שלו.

קלבריאן, שבדיוק נכנסה פנימה לאחר הנסיון הכושל שלה לעקוב אחרי השייט החצי-אורק, רואה את ת'אל מסמן בידו לשני מבריחים אחרים, וכל השלושה מזדחלים בזהירות לעבר הפשפש הצדדי, בדיוק בנתיב אליו יצא רינרוס.


החבורה, לאחר ויכוח קצר ביניהם (שבו דווקא איסילור משחק, באורח לא אופייני, עמדה מסוייגת ובכלל לא רומנטית, שלא כהרגלו), הדמויות מחליטות לבדוק את העניין – בעיקר מהחשש שאם אכן בנו של בעל האחוזה יפגע, יתכן מאד שהסיפור יועלל עליהן. החבורה מצליחה, לא בקלות, לשכנע את טאריאל להפר את ההוראה שקיבלה מת'אל, להחזיק את הדמויות בבית השיכר ולא לתת להן להסתובב, מכוונת את הדמויות להמשיך בדרך היבשה לאורך המזחים, לעבר האגמון הקטן והחבוי שרינרוס אוהב לשבת ולחלום בו, ואומרת שהיא עצמה תיקח סירה ותבוא אחריהם בדרך המים.

עד מהרה, מסתבר שהדמויות עזבו ממש בזמן, משום שסירה גדולה עמוסה באנשי המשמר הסגול מתקרבת למזח של האוד א-קורקלאן, בראשות ליוטננט; באורח לא מפתיע, הדמויות תופסות את ת'אל ושני הבריונים באמצע הכנסת מכות ובעיטות לרינרוס (בנוסף לעלבונות גסים שמתייחסים לרינרוס כ'תפלוטת של משרתת'), אבל לת'אל יש תוכניות מרחיקות לכת בהרבה, שכוללות שימוש תכליתי מאד בסכין שהביא – והדרך שבה רינרוס צורח ומאיים על התוקפים שהוא ילך ישר לאבא שלו ושהם גמורים, משחקת לידיו-

אבל ברגע האחרון, ת'אל ואנשיו מוצאים את עצמם מול כלי הנשק השלופים של הדמויות, שבראשן הגרזן הגדול של רומברינד, כאשר הגמד משלב את האיום עם אמירה, שעלבונות מצד ילד מפונק ומרגיז לא מצדיקות רצח. ת'אל נוהם על הדמויות שזה לא עסקן ושיסתלקו לפני שהן יתחרטו על זה, אבל הבריונים שלו, שרואים יפה את הגרזן של רומברינד, הקשת הדרוכה של קלבריאן ושתי החרבות של אילוורליין, מחליטים משהו שהטיפול ברינרוס ממש לא שווה סכנה מוחשית מאד להתפגר, ומתחילים לשפר עמדות לאחור.

ת'אל מאיים עוד קצת, אבל כאשר הוא מגלה שהוא מאד לבד, הוא גם נסוג, תוך שהוא מבטיח לדמויות ש"זה יעלה לכן ביוקר"; כמה מהדמויות שוקלות להוריד אותו, אבל בסופו של דבר פוסלות את הרעיון.

רינרוס שותת דם ופגוע ממכות ובעיטות, הוא לוחש ש"הם לקחו את הלוקט שלי" ומילל שהם ישלמו על מה שעשו לו. מהתלונות הכאובות והבוכיות שלו, הדמויות לומדות שהוא אכן חלם על חרב מעוטרת בעיטורי דרקונים, אבל הגמדה 'מפקיעה מחירים' – לא מספיק שחסך מאות מטבעות זהב במשך שנתיים, היא דרשה ממנו לשלם או לספק לה גם חומרי גלם ששווים הרבה יותר
(רומברינד, כמי שמבין דבר אחד או שניים בעניינים כאלו, חושב שאותה גמדה – שלפי השם, הוא חושד שהיא קרובה רחוקה שלו מהענף המנודה של בני סילברבירד שהצטרפו לגמדי הכפור) דווקא היתה יותר מהגונה במחיר, ולמעשה דרשה רק עמלה מינימלית, אולי גם מתוך מחשבה שכך או כך, רינרוס הוא טרדן ילדותי שלא יצליח לגייס את הסכום.


מסתבר, שהתפרצות הזעם של רינרוס באה לאחר שביקש מאביו הלוואה או משהו כזה כדי להשיג חומרי גלם, ואביו דחה אותו. רומברינד לא חוסך מהצעיר ביש המזל הטפות מוסר קשוחות, שלא היו מביישות את מה שהוא חטף בעצמו לפני שנים מסבו וורצבירד בסדנה. בין היתר, הוא מעיר שבשביל להשיג חרב מעוטרת, הוא בעצמו צריך להיות ראוי לנשק כזה – וכרגע, הוא רחוק מזה מאד.

רינרוס, מדמם ודומע, נשלח לדרכו ברגל, למרות דרישתו מטאריאל, שהופיעה בין לבין עם סירה עמוסה בארגזי דגים, להסיע אותו. קלבריאן מצידה, מוצאת בבוץ את הלוקט האבוד של רינרוס, שהוא לוקט מוזהב שנפתח ומגלה תמונה קטנה, עשויה לא בכשרון רב מדי, של עלמה צעירה, שנראית נאה ועשירה. קלבריאן מחליטה לשמור את הלוקט אצלה, אולי כדי להשיג פרטים מעניינים נוספים בהמשך.

טאריאל מעלה את הדמויות לסירה, ומאששת את החשדות שלהן לגבי הסירה שנכנסה למזח של האוד א-קורקלאן. אנשי המשמר הסגול באו בכוח גדול, בראשות ליוטננט שחצן וטרדני, והקימו מהומה שלמה – הם דורשים לבדוק את כל המחסנים, לראות את כל ספרי החשבונות, ואת כל רשומות הנוסעים ועוד... זה מריח לטאריאל כמו הלשנה ארורה.



התקפה במי האפסיים: טאריאל בוחרת נתיב חבוי בין הקנים והמקווים הערפיליים והמעופשים שעל הגדה, כדי להכנס למים העמוקים במקום רחוק יותר מהאוד א-קורקלאן, אבל זמן קצר לאחר מכן, נוחתת על הסירה התקפה מסוכנת ובלתי צפויה – מפלצות מרופשות, רזות וזריזות שנראות כמו דמויי-אנוש בהירים ומרופשים עם שיניים חדות, ערומים כמעט לגמרי, ובעלי מאפינים לטאיים מסויימים – כמו רצועות קשקשים רכים ומרופשים על חלק מהגוף, בעיקר בצדדים, מתקיפים מכל הכיוונים, מתנודדים על צמחי המים הגדולים כמו קופים, כאשר הם קופצים על הספינה ומנסים 'לחבק' את הדמויות בטופרים המחודדים שלהם כדי לחשוף אותן לנשיכה רעילה למחצה מהניבים המזוהמים; היצורים הם ללא ספק אוכלי אדם (בין היתר לפי הצווחות השמנוניות והמאוסות על 'עסיססססי' ו'ללעוססס אותם, לכרסססם אותם!").
אף אחד מהיצורים לא שקול לדמויות בעוצמה, אבל המספר שלהם גדול, וחדשים מגיעים שוב ושוב בשחיה או בקפיצה מהצמחים הגדולים; קלבריאן מאבדת את ההכרה מפגיעה של אחד מהם; טאריאל חובטת באחד או שניים עם המשוט שלה, כשהיא משייטת בפראות כדי להכנס למים העמוקים, ורומברינד ואילוורליין שקועים עד הצוואר בקרב מול רוב התוקפים... ובזו הפעם, איסילור שמותקף גם הוא, מוצא את עצמו בפעם הראשונה נלחם באורח יעיל (יחסית) בעזרת החרב הדקה שלו, ומצליח – לראשונה – לשגר מהלומות פיזיות שפוצעות קשה את אחד התוקפים.


בסופו של דבר, הסירה נחלצת לתוך המים העמוקים, והיצורים ששרדו מוותרים על המרדף ונסוגים בקפיצות בחזרה אל החלקות הרדודות והבוציות.
טאריאל מזהה את היצורים בתור סקאת'יד (
Skathid), יצא לה כבר לשמוע ואפילו לראות אותם פעם; אבל עד עכשיו, הם נראו בעיקר במעמקי ביצות אנוריין ובביצות המתות שמצפון למורדור- אבל כמות כל-כך גדולה שלהם סמוך כל-כך לעיירה בגבול קאיר אנדרוס, זה היה בהחלט בלתי צפוי.

איסילור (בהפעלה מוצלחת של כשרון ה-gondorian lore שלו), מצליח להזכר בסיפור ישן על חכם מושחת בתחילת העידן הרביעי, ששם ידו על טכניקה או ידע מרושע מן האורתאנק, והשתמש בה כדי ליצור הכלאה בין לטאת ענק (spawns of skatha), לבין שבט שכוח של יצורים קטני קומה מאיזור האנדואין. במקור, הוא תכנן להרבות צבא כדי להשתמש בו כנגד אחד ממלכי גונדור, אבל בסופו של דבר, היצורים התנפלו על היוצר שלהם, טרפו אותו והתפזרו בביצות.



ההגעה לקאיר אנדרוס:

לאחר הפלגה של כשלוש שעות, כאשר הירח עולה גבוה בשמיים, קאיר אנדרוס בוקעת בהדרגה לעיני הדמויות מתוך הערפל; האי שהתחלק לשלושה והעיר הגדולה שיושבת עליו הם מראה מרשים, עם המגדלים, הגשרים שמתוחים על התעלות שבין האיים, מפלסי העיר שיושבים זה מעל זה, ומעל הכל – הטירה הגבוהה שחולשת על העיר, עם החומות האדירות שלה שאבני הירי בראשן מעוצבות בחלקן כמו דרקונים פורשי כנפיים, ונס הדרקון הירוק עם שבעת הכוכבים של גונדור מתנוסס גבוה מעל המבנה המרכזי.

טאריאל מזהירה את הדמויות להסתתר בתוך המטען שלה, ומצליחה להעביר אותן בדרך הזו מתחת לאף של אנשי המשמר הסגול שניצבים בעמדת מכס שחולשת על הכניסה לאחת התעלות הראשיות של העיר – לא לפני שהיא מלגלגת בבוז על אילוורליין, שלא ממש מאוהבת ברעיון לשכב מתחת לארגזי דגים מלוחים.

נראה שאנשי המשמר הסגול מכירים את טאריאל ורובם מתייחסים בבדיחות דעת לפה המחוספס מאד שלה (למשל, כאשר הם שואלים באורח רשמי מה היא מובילה בסירה, הגם שארגזי הדגים ניכרים לעין כל, היא משיבה "חומר לעטוף בו את הספרים של רולאנדה, אלא מה?").  הגם שהם סבורים שמתישהו, הפה שלה יכניס אותה לצרות צרורות.



מקטעי הדברים שהשומרים לוחשים ביניהם והדמויות יכולות לקלוט, נראה שהם דרוכים מאד ומחפשים סירות לא רצויות... אבל בין אם הם הוזהרו מפני הדמויות או מפני איומים אחרים דווקא, הם די מתעצלים לטרוח לחפש בין הדגים המסריחים בסירה של טאריאל.
השייטת נכנסת לתוך התעלה הראשית של העיר, וחושפת בפני הדמויות את הרחובות המוצפים הצרים שבתי עץ חולשים עליהם משני הצדדים, והמדרכות שלה הם מזחים חלקלקים - אבל לפני שהסירה מגיעה לכיכר השוק, אליה רוב הסירות משייטות, היא סוטה לתעלה צדדית שמוליכה לחלק המפוקפק יותר של העיר, שזכה לכינוי "
The dragon’s innards".

מעבר לנטיה המקומית לקרוא מקומות בעיר וסביבתה בשמות שקשורים לדרקון – כנראה בשל המיתוס של בית הרוזנים והסמל שלו, האיזור הזה שקוע בצללים יותר מהאחרים, מפני שכאן התעלה חתכה לעומק הסלע שבין שני איים, כך שהתעלה כאן היא צרה, מתפתלת ושקועה בין קירות סלע גבוהים, שמותירים רק פס שמיים דק למעלה; המבנים שדחוקים בין התעלה לבין הסלע (וחלקם מתפרשים לתוך נקיקים אפלים בצדדים), עלובים ומוצללים מאד, והטיפוסים מסביב נראים עלובים, מפוקפקים ואלימים בהרבה.

טאריאל עוצרת ליד מזח קטן ("קדימה, דגים מסריחים שכמותכם. הגיע זמן לרדת"), ולשאלת הדמויות לגבי מידע ואיפה אפשר לחפש אותו, היא מפנה אותם לפונדק סמוך, לא בלי אזהרה שמדובר במקום מחוספס מאד. היא נפרדת מהדמויות, יורה מבט גועלי אחרון אחרי אילוורליין, ומגיבה בניד ראש לברכה הידידותית בהרבה של רומברינד.

 

 

פונדק "Ol’smaugy" והבוס ברומיל

הדמויות מגששות את דרכן בין סמטאות צרות ומעופשות להדהים, ובין טיפוסים מפוקפקים, ממוכרים שמציעים סחורה רקובה, קבצנים ופרחחים אלימים ("תראו, הנה גמד! בטח יש לו זהב...") – אין ספק, שמי שהיה הולך כאן לבד היה מסתכן בנפשו.

הפונדק הדוחה שהדמויות מוצאות לאחר הליכה קצרה, בולט מעל תעלת משנה אחת בסיומו של אחד הנקיקיים הצדדיים של ה-Innards, על שלוש קומותיו הכעורות ששעונות על הסלע, והשלט של מעין תולעת חושפת שיניים, מתחתיו חרוט השם Ol’smaugy.
יש לא מעט טיפוסים מפוקפקים שרובצים לפני הפונדק, כולל זקנה חסרת שיניים שבוחשת בקדרה; ועד מהרה, הדמויות מוצאות את עצמן מוקפות ומסתבכות בקטטה אלימה (הרוחות, שהיו אלימות ומחרחרות ריב גם כך, לא נרגעו נוכח האורח הלעגני בו השיב רומברינד לדרישה החצופה 'תן לנו זהב, גמד' – הוא מעמיד פנים כמחטט בכיסיו, ואזי 'שולף' משם אצבע משולשת). את ההתקפה על הדמויות מוביל אותה ברנש רחב בעל מבנה של שור, שלבוש כמו קצב עם סינר מוכתם בדם.

למרות שרוב הבריונים שמצטרפים לקרב הם לא בני תחרות לדמויות ומוכרעים או נהדפים מהר למדי (בין היתר, יש שם קשת, גנב שמנסה להתגנב מאחורה, אבל מאותר בידי קלבריאן וחוטף מטח חיצים מכאיב מהקשת שלה, סייף ובריון עם פטיש), הרי שהקצב עצמו מוכיח את עצמו כאתגר קשה בהרבה, הוא מכה במהירות, מסתחרר סביב עצמו כשהוא חותך ומשסף לכל הכיוונים, מנצל את המשקל שלו להסתערות מרסקת, ועוד-
איסילור מוכרע ומאבד את ההכרה לחצאין, והדמויות האחרות נאבקות בקצב, כאשר קלבריאן מנסה לנטרל את בני הלוויה שלו בזה אחר זה, עד שעולה קול מעודן מבפנים שאומר משהו כמו 'הנקודה הוכחה'; ורגע לאחר מכן, נשמעת הלמות מגפיים ממרחק לא גדול – הדמויות חוששות שפטרול של המשמר מתקרב.

במצב הזה, כאשר הקצב הרוטן נסוג לאחור בלא הכרעה, ואנשים מרופשים מסביב גוררים ומטפלים בבריונים האחרים שנפצעו והוטחו לקרקע, הדמויות מחליטות לקבל את ה'הצעה' של הקול המעודן מבפנים להכנס כדי 'להחליף דברים' – שמא, זה עדיף על התקלות במשמר עם כלי נשק מגואלים בדם ביד.


הדמויות נכנסות לתוך חדר השתיה של
Ol’smaugy, רק כדי למצוא את עצמן מכותרות בידי כמעט חמישה-עשר בריונים. רובם בני-אנוש מסוגים שונים (כולל ענק בלונדיני שנראה ונשמע כאילו גירדו אותו עם מצקת מהתחתית של התחתית של הסיר ברוהאן); אבל בחבורה החמושה יש לפחות גובלין אחד, וגם גמד מפוקפק מקצרי הזקן, שמביט ברומברינד בתיעוב, ונראה שאין דבר שהוא היה רוצה יותר מאשר לפרק לארוך הזקן השנוא ממוריה את הצורה.

הדמויות הופכות קורבן למבול של התגרויות והצקות גסות (כולל לעניין איסילור, שלומד בדרך הקשה מה משמעות הכינוי 'ברבור' בעגת הביבים המקומית...); אבל המנהיג – גבר צעיר שסרוח על כורסה מהודרת ולא מפסיק לעשן גליל עישון ולנשוף ענני עשן מפיו, עוצר בינתיים את אנשיו מחידוש הקטטה. הברנש, ששמו הוא ברומיל, אבל אנשיו מכנים אותו בפשטות 'הבוס', מסתבר כאחד מראשי כנופיות השוק השחור המקומי; הוא מלווה באישה מבוגרת עם פנים זעופות ולא נעימות שעומדת מאחוריו, והוא עצמו יכול היה להיות נאה, אלמלא הארשת השחצנית והמזלזלת שמקלקלת את הפנים החיוורות והחלקות שלו.

מסתבר של'בוס' היה מידע מוקדם על הדמויות, ועל זה שהן עומדות להגיע. נראה שהמידע לא מאד מפורט מאד, אבל מספיק כדי להגיע שמגיעה חבורה עם גמד ארוך-זקן ואורגות ערפל, שיש מי שיכול לשלם עליהם הרבה כסף. ברומיל מסביר לדמויות בציוריות, בין ענן עשן מצחין אחד שננשף מפיו לבין משנהו, שהוא עוסק בכלכלה בריאה, לא בפוליטיקה – ממש לא אכפת לו מה יושב בראש ערמת הזבל – אם זה סוס לבן, עץ או יונה.

מה שמעניין אותו, זה האם הוא ירוויח יותר מלעשות עסקים עם הדמויות, או מלשלוח אותן באריזת מתנה למישהו שישלם לו בשביל זה. בסופו של דבר, מה שהוא רוצה מהדמויות בתמורה לאי-הסגרתן והבטחה 'לנסות ולהזכר' מה הוא יודע על נוסעת רוהירית מסתורית שנכנסה לעיר בזמן האחרון, אם נכנסה, הוא דורש מהן לנהל עבורו 'מבצע גביית חובות קטן'.


ברומיל מספר לדמויות על אורג ערפל שירד מנכסיו, שחייב לו הרבה כסף ולא משלם; אין לדמויות מה לדאוג – אין לו משפחה או פילגש להרוג כדי לשכנע אותו לנהוג בהגיון, או משהו דומה שיפגע במוסר האצילי שלהם. למען האמת, האדון אורג-הערפל בעצמו כבר לא ענוג כל-כך בימינו, אחרי שחטף גרסה גרועה מאד של קדחת ביצות שדפקה אותו לגמרי. לא אכפת לברומיל אם הדמויות יהרגו את הברנש או לא, הוא רוצה את התשלום שלו. ברומיל אומר שהוא לא מצפה שימצאו אצל הברנש יותר מדי כסף וזהב, הרי הוא ירד מנכסיו – אבל הוא היה פעם סוחר עתיקות, והוא שומר אצלו כמה טובין יקרי ערך, בעיקר אגרטל מעוטר אחד שיכול להיות לו שווי לא קטן; ומי כמו ברומיל יודע לסרסר בעתיקות ולהשיג עליהן מחיר טוב.

לתהייה המלגלגת של אילוורליין, מדוע ברומיל לא גובה את החוב בעצמו, והאם הוא מפחד מאורג ערפל חולה אחד, הוא משיב בתשובה מתחמקת – יש לו את השיקולים שלו, ואין לו בחורים לבזבז. כך או כך, הברירה פשוטה: עד עלות השחר יש בין חמש לשש שעות. או שהדמויות יחזרו עד אז עם האגרטל ושאר הטובין, או שעד חצות היום הבא, כל יונאי מכאן ועד אוסגיליאת יהיה בעקבותיהן.

החבורה מסכימה בלית ברירה, ולאחר קבלת הנחיה כללית מאנשי ברומיל (הגמד המרושע עדיין מסתכל אחרי רומברינד במבט צמא דם), הדמויות מפלסות את דרכן בזהירות לחלק הקיצוני והאפל ביותר של ירכתי ה-Innards, סמוך לשפך המזוהם של התעלה בחזרה אל תוך האנדואין (יש מי שמכנים זאת בלעג 'פי הטבעת של הדרקון').

 

 

סצנת סיום: הבית ברחוב דל'ורלוק

הבית בו מתגורר הקורבן המיועד, נראה מבחוץ כמו בית נטוש, שעומד בהצטלבות בין התעלה לבין אחת מסמטאות הנקיק שיוצאות ממנה; צלבי עץ בחלונות בחזית, עם שלט שבור למחצה שהסמלים החרוטים עליו נראים כמו גיבוב לא קוהרנטי של מילים בסינדארין ארגיונית; ערמות זבל ענקיות ערומות בסמטה הצדדית מתחת לחלונות שבורים; וחורים מכוערים בגג שנסתמו למחצה באצות וחזזיות.
הדמויות מנסות למצוא דרך כניסה מהקיר הצדדי, ונתקלות בעקרב רפש לח וירקרק בגודל מפחיד למדי שקינן בתוך אחת הערמות; היצור משוריין מאד, והעקיצה שלו מסוכנת מאד; אבל הדמויות מצליחות להתגבר עליו- וגלגול פריצה שמבצעת החבורה מצליח הרבה מעל המשוער, באורח שמונע מהם התקלות נוספת וקטלנית:

כאשר הדמויות התקרבו, עוד לפני ההתקלות עם העקרב, המריא עטלף גדול או משהו דומה מהגג וצווח; בין אם בקשר לזה או לא, חבורה של גברים נגועים במחלה פטרייתית מייסרת, עיניהם מלאות בטירוף, רצה לעבר המבנה – ברור לגמרי שאלו לא בריונים רגילים ומעניין אותם לא שוד, אלא רצח אכזרי. הדמויות מצליחות להסתתר ולהטעות את החבורה הנגועה והגדולה של התוקפים, ולגרום להם לפסוח על מקום המסתור שלהם ולרוץ הלאה במורד הסמטה.

 

החבורה מתחילה לחטט בסלון ובחדרים, שנראים הרוסים לגמרי, כאשר חלק מהחפצים נכנעו לזמן וללחות, ואחרים נראה שרוסקו במהלומות – בעיקר הראי על השידה, שפשוט נופץ ביסודיות לרסיסי זכוכית קטנטנים. ספרים מוזרים, חלקם של תורות סוד של אורגי ערפל, רוטשו ונקרעו, ולידם מפוזרים עדיין שרידי דפים עם כתב מפותל וצפוף שנראה לא קוהרנטי בכלל, ומקשקש דברים על 'נצח' ו'יקר'.
הדמויות מצליחות בקושי להחלץ מהתקפת הפתעה של ג'לי עכור גדול, שהזדחל בין האצות הלחות למעלה, גלש באיטיות על התקרה וניסה ליפול על הדמויות. הג'לי המגעיל חוטף נזק מינימלי מכלי נשק רגילים, וחצי נזק מכלי נשק קסומים (יש לדמויות רק אחד כזה – קשת האנטווש של קלבריאן), ולדמויות אין התקפות אש שיכולות היו להסב לו נזק כבד.

אבל בסופו של דבר, החבורה מצליחה להכות ביצור מספיק חזק כדי להכריע אותו ולפרק אותו לשלוליות קטנות ורוטטות שמזדחלות הלאה משם.

החבורה מוצאת בסופו של דבר את המדרגות למרתף, שיורדות לעבר מסדרון אבן מוצף למחצה. בעבר, המרתפים האלו נחפרו באלכסון בכיוון המנוגד לכיוון התעלה. אבל הזמן וההזנחה עשו את שלהם, והמים החלו לנזול פנימה.

קול מטורף מקדם אותם- דובר בסינדארין מדוברת של אורגי ערפל, אבל נשמע כמו תערובת בין יבבה, לחישה מרוסקת וצחוק מטורף. הקול מאשים את הדמויות, אגב שהוא נושף ומלחשש כי הן באו לגנוב את הזהב שלו, ובלא להטות אוזן לנסיון של הדמויות להשיב, הוא מפעיל עליהן מלכודת, שגורמת לחלק מהקיר לשפוך קיתונות של נוזל ירוק, בלובי ורעיל שעושה נזק כבד למי שנקלע בו, ונזק קל מתמשך לדמויות האחרות.
ביחד עם הנוזל, נשפכים פנימה עקרבוני רפש – כמו גרסאות קטנות, אבל מסוכנות מאד של עקרב הרפש הגדול מבחוץ. עד כמה שהן לא גדולות, משוריינות הרבה פחות משאר-הבשר הגדול שלהן, העקרבונים מתגלים כמזיקים ומסוכנים מאד.



קרב סופי -  אורג הערפל המעוות: וכאשר הדמויות נאבקות באד הרעיל ובעקרבונים, וקלבריאן במיוחד חשה ברע, כאילו כל האוויר סוגר עליה, מרעיל אותה, ממלא אותה בלחישות מרושעות, מסחררות, מתגלה צל מעוות שמהדס מתוך המסדרון, עטוי בגלימה סמרטוטית שממנה בוקעים פנים חיוורות שהחלו להאפיר, עם שריטות עמוקות שהזדהמו.

לרגע, היצור בוהה בקלבריאן ולוחש "פל-רואיל? ידעתי שתחזור בסוף. אני-"

 (השם פאלרואיל זהה לשם אחיה הלא אהוב של קלבריאן, שניסה למכור אותה לאירוסין כפויים ולטקס 'ברכת הואלאר', באורח שהביא אותה להמלט מעיר הולדתה גווינרוס).

 

אבל ברגע הבא, היצור מבין שטעה, צורח בזעם על גנבים שבאים לאוצר שלו, ותוקף; למרות הטירוף שלו, ואולי בגללו, אורג הערפל המעוות נלחם היטב בחרב; הוא מתקיף במהירות, כמה פעמים בסיבוב, והפגיעות שהוא מסב יכולות להסב זיהום; הוא מסוגל להסתחרר ולפגוע פגיעה קשה במיוחד בכל מי שלא מצליח להתחמק ממנו.

ושני העקרבונים שעוד נותרו מסייעים לו; באורח כללי, רומברינד מנסה לרתק אליו את השרצים, ואילוורליין מרתקת את היצור, כאשר קלבריאן ואיסילור מסייעים לשניהם.

כאשר היצור מוכרע, סוף-סוף, הוא צורח "לא- אני, לנצח!!! לנצ..."

מנסה לקפוץ לעבר המים העמוקים יותר בחלק המרוחק של המסדרון ונופל לתוכם בכבדות כאשר הפצעים מכריעים אותו, כשהוא מתיז מים מלוכלכים, ואד רוחש עולה במקום בו נפל ושקע. אגב כך, הוא חושף בלא הגנה את פתח הדלת עליה הגן- ממנה בוקעים נצנוצים זהובים מעטים.

בחדר, כמו שצפה 'בוס' ברומיל מראש, אין הרבה מטבעות, אבל יש שם כמה חפצים מוזרים זרוקים בטינופת, כולל משהו שנראה כמו אגרטל. אלא, שהמצב של קלבריאן מחמיר בבת אחת, והיא מתעלפת, רדופה בידי סיוטים שחורים ומסתחררים, שמתוכם עולה – וזה הדבר האחרון שזכור לה - דמות מטושטשת של זקן בבלויי סחבות של גלימות שהיו פעם בהירות ומפוארות, שמביט בה וצוחק בקול מלטף ומרושע בו זמנית.

ובאותו רגע, אורג הערפל המעוות קם מחדש מאחוריהם; הפעם, הוא נראה לא אנושי בעליל; גופו האפיר ותפח, בעיקר פניו, שלבשו צורה שטוחה וזועמת.
אילוורליין, שמזהה מיד במה מדובר נאנקת "אלברת... זה כמו בור-אוגה!"

 (הדמויות יודעות שהיא היתה חברה בלגיון של אלדראל, שלחם לא מעט בחצאי-הענקים רעי המזג והמכוערים מצפון לארגיון, שטוענים שהם-הם העם הנאווה האמיתי, לא אורגי הערפל)


המפלצת, שהיא כעת ספק אורג ערפל וספק בור-אוגה, מנופחת, חולנית ומעוותת, תוקפת בכוח גדול עוד יותר מקודם. כעת, היא לא משתמשת עוד בחרב, אלא עוקרת פיסת אבן גדולה ומשתמשת בה כמו באלה עצומה, כשהיא מנופפת אותה במעגלים אלימים מסביב.
המפלץ מסוגל להתקיף בעוצמה, להסב נזק עצום ולגרום לזעזועים, ובגלגול גבוה להעיף את הקורבן באוויר ולמחוץ אותו על הקיר הנגדי, באורח שיכול להמם אותו למספר סיבובים- וכך אכן, בשלב מסויים, היא מטיסה את רומברינד לקיר, ומוציאה אותו זמנית מהקרב.  בנוסף, מפעם לפעם היצור יכול להשתמש בהתקפה מיוחדת, שגורמת לו להצליף בפראות מספר פעמים בכל מה שמסביב, ולהתקיף דמויות רבות בו-זמנית.
ומה שהופך את המצב לגרוע יותר, הוא שקלבריאן מנוטרלת... ובשלב מסויים לקראת סוף הקרב, גם רומברינד יוצא זמנית מפעילות; היצור עצמו, כאשר הוא נפצע, מתחיל להתקיף מהר יותר ויותר, בזעם הולך וגובר- אבל בסופו של דבר, בין היתר בעזרת ההשפעה של המנגינות המכושפות של איסילור, אילוורליין מצליחה להחזיק מעמד ולהשיב ליצור בסדרה של מתקפות, כאשר בסופו של דבר אחת המהלומות שלה מוצאת את הדרך פנימה, ומפלחת את ליבו של המפלץ שהיה פעם אורג ערפל.

 (ובין לבין, איסילור מתקשה שלא לתהות – מדוע האוויר המוזר, שנראה כקטלני עבור אורג הערפל שחי בו ועבור קלבריאן, לא משפיע על אילוורליין בכלל; מה גם שאיסילור חושד בה עוד ממקודם מסיבות כאלו ואחרות, כולל כמובן עניין אלאניס...)


המפלצת שואגת וקורסת, מתיזה דם מזוהם לכל הכיוונים.



האוצר והכד המוזר: הפעם, למרבה המזל, היא נשארת מתה ולא קמה מחדש; ומותירה את אילוורליין מרוצה למדי מעצמה. הדמויות מוצאות כמות דלילה של מטבעות וכמה חפצי ערך לא יקרים מדי... מלבד אגרטל מוזר ומאורך, חתום בפקק מתכתי זוהר קלושות בצורת פה של חיה עם שיניים.

 (לאחר בדיקה וניצול של כל כשרונות ה-lore והידע הרוני של הדמויות, אז-)

על-פניו, הכד מזכיר כדים קנופיים שבהם משתמשות כמה מהתרבויות של בני-המזרח כדי לשמר אברים פנימיים של כוהנים גדולים מתים, אבל לעומת זאת, הרונות או הכיתוב על צידי הכד ועל החלק התחתון שלו הוא לא כתב של בני-מזרח, הוא דומה דווקא לכתב עתיק מאיזור דייל או של עממים שקרובים לרוהירים (לפני המגע עם גונדור), רק שהוא גס וראשוני בהרבה, באורח שעומד בניגוד למלאכת המחשבת של הכד, ולכנפיים דמויות הדרקון שמגולפות בשני הצדדים שלו.

נראה שהכד כמעט ריק מבפנים (הדמויות לא מעזות לנסות לפתוח אותו בכוח כרגע), ונשארו בתוכו לכל היותר פירורים מעטים של משהו.
הדבר היחיד שהדמויות מצליחות לזהות מהאותיות, או נדמה להן שהן מזהות, זה סימנים שאם מפרשים אותם באורח מקביל לכתב עתיק של דייל, יוצרים את המילה (או השם)
"Gurdrung".

כמו כן, נדמה לקלבריאן (שבודקת את הכד לאחר שהוצאה מהמקום המתועב והחלה להתאושש), שחלק מהרונות על הכד קשורות לסמל של השתנות או תמורה, אבל היא לא יכולה להבין יותר לעומק.

 

וכך, הדמויות גוררות את עצמן החוצה; אילוורליין תומכת ברומברינד המוכה והמסוחרר, ואיסילור מסייע לקלבריאן ללכת, ובפניהן הדילמה – האם לעמוד במילה ולהחזיר את החפץ, שיתכן שהוא מקולל ומסוכן (קלבריאן לפחות כמעט בטוחה מזה, אולי בהשראת ההתמוטטות והסיוטים שעברה), לאותו בוס שימכור אותו למי שימכור; או האם להפר את ההבטחה ולהסתכן בנפשן... רומברינד, לא בלב קל, חושב על שאר-בשרו הרחוק, הגמד המלומד פרופסור וארן סטורמבירד, בנו של טוואלין המנודה... זה לא עומד להיות מפגש קל בכלל, ככל הנראה; ובכל זאת, הרעיון לנסות ולהעביר אליו את הכד מנקר בראשו של רומברינד.

 

 

 

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 

 

 

 


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.