??????? - ????

הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית | המערכה | יצירת דמות

vineline

 

קמפיין דמדומי המערב

 

ספר ראשון: בפתח הכלוב


פרק
V: עין הצדק (The eye of Justice)



חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 

 

 

כס המשפט של הבארון ולנדיל החמישי

הדמויות מופתעות, לאחר שינה ארוכה מדי אליה נפלו לאחר ששתו בפונדק של בית המרפא, ונגררות כמעט בכוח בידי כוח גדול של שומרים חמושים למשפט שמנהל אדון עמק טאור אילמאד, הבארון ולנדיל החמישי, בתלונות ההדדיות שמשמר היונה ואדון בית המרפא הגישו זה כנגד זה בעניין התקפת מסנני הבוץ מהלילה הקודם.

מסתבר גם, שאורגי הערפל נטשו בלילה במהירות, בלי להזהיר את הדמויות, משום שלינדיר סבור שהמשימה שהטילה עליו אלאדראל התעכבה מדי וגם הסתבכה בגלל ההתערבות שלהם לצד החבורה; והם נטלו עימם את אלניס (מעט מידע מרמז, שגם אילוורליין וגם אלניס לא היו מרוצות מהעזיבה המהירה, כל אחת מסיבותיה שלה).

הדמויות מוצאות את עצמן, שלא בטובתן, הופכות למוקד להאשמות היונאים, למרות שהן עצמן כלל לא נכחו בקרב שבו נהדפו מסנני הבוץ מוכי האמוק (כולל גור מסנני בוץ שהיונאים אימנו אותו להצביע על הדמויות ולצעוק שוב ושוב 'הם הרגו אבא! הם הרגו אמא!'); גם מהצד האחר, של יריבי משמר היונה, יש כמה וכמה אנשים שרוטנים שהחבורה הזו, ובעיקר אורגי הערפל הביאו לבית המרפא בעיקר צרות.
הבארון – ברנש רופס וחלוש, אבל בכלל לא טיפש, דואג בעיקר לאספקת הפירות האקזוטיים ושאר המותרות אותם הוא אוהב, ושרבים מהם באים מארצות הדרום. גורלן של הדמויות ובירור האמת על מה שקרה שם, פשוטו כמשמעו, לא שווה מבחינתו סיכון של מעמדו ושל קשרי המסחר של הנחלות שלו.

כך, שלמרות שהדמויות עושות כל שביכולתן (כולל כמה וכמה תשובות מחץ לעגניות של איסילור, שקולעות יפה למטרה), הן מנהלות במידה רבה מאבק אבוד. הבארון דווקא מזכה את הדמויות ממעורבות בעניין מסנני הבוץ, אבל מחליט להותיר אותן בכל-זאת לילה במעצר, משום שהם 'חבורה של עושי צרות שמסובכים במינאס איתיל בכל מיני עניינים', כאשר לאחר אותו לילה, הן יובלו אל מחוץ לנחלותיו ויאסר עליהן לחזור.


כמו כן, לאחר שהוא פוטר במשיכת כתף את כל הטענות על תרגיל מלוכלך של היונאים, הבארון פוסק שלמרות שהוא מכיר בזכות של כל אחד מנתיניו להגן על עצמו כנגד מסנני בוץ זועמים (ולא משנה האם זעמם 'לובה בשל שנים של התנשאות והתנכרות' כטענת היונאים, אם לאו), אבל נוכח העובדה כי בהתקפה על בית המרפא, נהרגו רק שלושה ממגיני הבית, ולעומת זאת כמעט ארבעים מסנני בוץ, הבארון פוסק שזו 'תגובה בלתי מידתית', ולכן על בית המרפא לשלם קנס של מאות כתרי זהב, שמחצית ממנו תלך לקופתו ומחצית למשמר היונה. הוא מקבל במשיכת כתפים את זעקות השבר, שפיצוי כזה יגרום לבית המרפא העתיק לפשוט רגל ("אז תמכרו את הקרקע, אני סמוך ובטוח שיהיה מי שירצה לקנות").

קורהילד נראית רע מאד במהלך המשפט, רומברינד חושד שהיא קודחת (ולמרות זאת, המגע שלה קר כקרח), מתפרצת על הבארון בהתקף של טירוף אפל, שגורם לשומרים להרתע. היא לועגת לו בקול נורא, על אציל גונדורי ששוחד בחופן תאנים להטות משפט; שהאפלה יורדת וסופו מתקרב.

היא כל-כך מבהילה לרגע, עד שהבארון מתיז עסיס תאנה ומלכלך את הצווארון שלו, והשומרים מבועתים- אבל לאחר רגע הם מתעשתים ומשטחים את קורהילד במהלומת אגרוף.


למרות תחנוני הדמויות שהיא חולה וצריכה טיפול, הבארון מחליט שקורהילד הרוהירית היא עושת הצרות העיקרית (וגם במינאס איתיל כבר יש לה 'תיק'), ולכן היא תופרד מהדמויות, תאזק ותושלך לצינוק – תחנוני הדמויות נענים באטימות, קללות ואיום בחודי חניתות.

 

 

המאורעות בכלא

הדמויות נכלאות בתא במסדרון אפל בקומה העליונה של בית משמר; נשקן מפורק ומאוכסן בארון בחדר הזקיפים הסמוך, ויתר הציוד נותר עליהן (כי בני החבורה נחשבים מעוכבים, ולא אסירים ממש), כאשר בחוץ מתחילה סערת גשמים וברקים שירדה מהאיפל דואת – כמו גרסה חזקה יותר של סופת הגשמים שהשתוללה מעל מינאס איתיל בערב בו החבורה נפגשה לראשונה.

ובעוד הסוהרים משחקים קלפים ומתלוצצים על חשבון הדמויות, הדים מלמטה מלמדים שמצבה של קורהילד אכן הולך ורע, לפי מה שהדמויות שומעות (אנשי הבארון מכחישים בבוז כל רעיון שהם מענים אותה), הרוהירית חטפה קדחת ביצות, שגורמת לה הזיות אלימות, שבשיאן היא צורחת וזועקת בקול שמהדהד בין מסדרונות האבן של בית המשמר ("הם כולם מתים! מתים וקרים!").

האיום של רומברינד, שאם יקרה לה משהו, הוא יטפל אישית בכל אחד ואחד מהם, מקבל בעיקר גיחוכים לעגנים בתור מענה. גם האזהרה שיתכן שמשהו אפל נכנס לתוכה והיא עלולה להיות מסוכנת, נענית בלעג – מוסבר לדמויות, שהיא נכבלה לקיר בשלשלאות ברזל מאחורי שורת סורגים עבים וחסונים.

הערת השה"ם: הדמויות הסתפקו, לכל אורך הדרך, בדיבור כללי על 'משהו אפל', וכאשר נשאלו לפרטים הסתפקו בתיאור של כלבי הפרא השחורים והנדלים, בלא להזכיר ישירות את הוייט. מכאן גם ההתייחסות המלגלגת, כגון השאלה האם הן מאיימות בכוחו הנורא של 'שר הכלבת שקם במלונתו האפלה', וכיוצא בזה.


הדמויות מתכננות בריחה, אבל נאלצות להשהות את התוכניות לשעה מאוחרת יותר, כאשר הזקיפים יהיו ערניים פחות. בינתיים, הסערה הולכת ומתחזקת, כאשר ברקים קורעים את השמיים ומאירים את מגדלו של הבארון (מה שנשקף מבעד לחלון המסורג ליד התא) בלובן בוהק.
הדמויות נקלעות למצב של נים ולא נים, שמתמזג עם הסערה ועם הדי הזעקות של קורהילד. רומברינד סובל מסיוט שמשלב בין הדמות שלו או של אחותו נורדרי, שמשליכה תיבת נגינה סנטימנטלית לבור עמוק, עם הסיוט הישן-נושן של כל הגמדים, על האש האדומה שעולה ממעמקים, וזו מתחלפת בתמונה של גמד זקן ואומלל עם בגדים שידעו ימים טובים יותר, שנועל בפעם האחרונה את הסדנה שלו וצולע לתוך החשיכה עם מעט מטלטלין, ורומברינד חושב על הרב-אומן אצלו עבד במערות הנוצצות, ששמו נפגע קשות בגלל התרגיל המלוכלך של הורגרי השמן וידידו הבוגדני של רומברינד.

קלבריאן חולמת חלום מציאותי להחריד, בו היא מטפסת על קיר הכלא לעבר החלון המסורג, ורואה את הסערה שמשתוללת בחוץ... ומתוך העלטה, במקום גבוה, צופה על הכל דמות שחורה עם גלימות מתבדרות (הגם שבעלטה כזו, כמעט כל צבע יראה שחור ממרחק), כאשר האוויר סביבה רועד ורוטט; קלבריאן חשה את המבט שלו קרב אליה, ומנסה לשווא להתנתק מהסורגים שנדבקים לידיה...

הדמויות מתעוררות מעוד רעם אדיר, ומיד לאחריו הלמות רגליים.

הן זוכות ל'ביקור' של היחיד ששרד משומרי-ראשו של יורדאריון, שמתעב אותן בכל ליבו, משום שהוא מאמין שאורגי הערפל - בני בריתן של הדמויות – הם אלו שזימנו את היצורים הנוראים שהרגו את כל החברים שלו. שהרי אורגי הערפל הם הגרועים במשרתי 'יום האתמול החשוך והדכאני', שנחושים בדעתם לפגוע בתוכניות משמר היונה לבנות עולם חדש, אוהב ומושלם; ובאורח מיוחד, לקלקל את החתונה הצפויה בין המלך אלאדון לנסיכה בוהאטרה מהאראד.

אלא שבין ההטפות וההאשמות, החבורה מצליחה להוציא מהיונאי הבכיר, שנמשך בלשונו מידע רב ערך, שקשור למקום סודי – סוג של בית יוצר מעוות, שהיונאים מכנים 'כבשני העונג הבוערים', שם הם 'מדנדנים מנגינה חדשה, מחושלת בכוח רצונו של לאנראד החכם, שתמחק את זכרה של מנגינת הכזב של האיינור-שאינם-קיימים, תמחה את זכרו של הספר האדום, ותיצור עולם חדש שכולו שלום ואהבה.
כמסתבר, הכבשנים הללו צריכים חומרי גלם מיוחדים שקשורים ל'גבישי העונג'. היהלומן ברגיל (למעשה, אבי אמו של איסילור וכותב הצוואה שסיבכה את איסילור), והסוכן המפוקפק שלו בורהאריון, סרסרו והשיגו למשמר היונה כמה מהרכיבים הללו, אבל הם בגדו ביונאים, מכרו את הרכיבים לשלהבות הארגמן ותחתם נתנו למשמר היונה 'רכיבים סוג ז''.

אבל היונאים גילו את המעל, ויורדאריון – בזכות קורבנם הנורא של שומרי ראשו – הצליח להשיג בחזרה את התיבה עם הרכיבים, שתספיק לכבשנים לכמה חודשים. היונאי רומז שהמסדר שלו נושא ונותן עם בוגד בתוך שלהבות הארגמן, שיהפוך לספק הרכיבים החדש.
("גם שעת שלהבות הארגמן תגיע, ושעתו של הדוכס הבוגדני אר-קאהרדול. לאחר שגונדור כולה תהיה שלנו, מורדור תיפול בעקבותיה. את יום המחר הנאור אי אפשר לעצור! אנחנו נמחק את העולם שלכם, אפילו את החלומות שלכם ניקח ונצבע אותם בצבעי העונג היפה שלנו").

 

הדמויות מגלות, שלמשמר היונה אין שום כוונה לתת להן להשתחרר. אמנם הבארון ישחרר אותן, אבל משמר היונה דאג, שמי שילווה אותן החוצה היא חבורה של גמדים מרושעים מקלאן מפוקפק של קצרי-זקן (Dourhands), שמתכננים לגרור את הדמויות לעבדות באחת המחצבות שלהן.

כאשר סוחר העבדים קצר-הזקן (טופרי בלקליף) בא 'לבדוק את הסחורה', הוא מלגלג בעיקר על רומברינד, ורומז לו שהוא יודע על ההסתבכות שלו במערות הנוצצות. למעשה, ה-Dourhands מתכננים להחזיק את רומברינד בעבדות, עד שיבררו מי ישלם להם יותר – הקלאן שלו ממוריה, או 'ידיד משותף' שרוצה לראות את רומברינד מת, או לחלופין הופך לנכה שלא יוכל ללטש יותר יהלומים לעולם.
(אגב כך, רומברינד מקבל עוד אישש לכך שהסוחר הגמד המפוקפק הורגרי, שהיה המוח מאחורי התעלול שעלה לרומברינד בשמו הטוב, וגם זה שרימה את קלבריאן ומכר אותה לעבדות, עובד ביחד עם ה-
Dourhands).



הזוועה פורצת

אלא, שזמן קצר לאחר שסוחר העבדים מדושן העונג מסתלק, לא לפני שהוא מבהיר לרומברינד שהוא 'אצלי במחצבה, אני אמחק את חיוך ארוך-הזקן המתנשא מהפרצוף שלו', והבריונים שלו מלהגים על איך שיטפלו בו עם השוטים שלהם, נופל דבר:

קורהילד צורחת צרחה ארוכה ומבעיתה, במסגרתה היא קוראת מילים ברוהירית (כנראה מזכירה גם את נקרת הלם והמערות הנוצצות), וצועקת למישהו או משהו ש"אני יודעת שאתה שם, עזור לי, הצל אותם!"); הסערה הולכת וגוברת, ואז- ברק אדיר מכה בגג, ופוצע קלות את כל הסוהרים והדמויות במכת החשמל הסטטי שהוא משגר לכל עבר; אחת האבנים ליד החלון נופלת, ומים אפלים מתחילים לחדור פנימה... ומיד לאחר מכן, מרפרפים פנימה עטלפים; עננים על עננים של עטלפים שחורים, זעירים ונשכניים שתוקפים את הסוהרים וגורמים להם לצרוח ולהאבק, להתהפך עם הכסאות או לנפנף בפראות בלפידים.

הדמויות חשות שהזעזוע שגרם הברק החליש את צירי הדלת, ורומברינד מצליח לפרוץ אותה, מספיק כדי לאפשר לקלבריאן להשתחל החוצה ולהתגנב אל הארון שבו אוכסנו כלי הנשק של הדמויות. הסוהרים בחדר הזקיפים, שגם ככה נפגעו משיני העטלפים, מוצאים את עצמם בין הקשת של קלבריאן לרומברינד שבא מאחוריהם – עדיין חסר נשק אבל מאיים בכל-זאת, ונמלטים ככל שרגליהם נושאות אותם.
ובעוד הסערה מתחזקת והולכת, העטלפים שורצים בקול, וכל האורות החלושים מרצדים ודועכים, עולות מלמטה סדרה של זעקות, צלצולים חבטות וקולות נוראים של אנשים נרצחים.


הדמויות נאלצות לפלס את דרכן בקרב, כאשר סוהרים מאנשי הבארון, לוחמים של משמר היונה וגם בריונים גמדים קצרי-זקן שמשרתים את טופרי בלקליף (ולאורך כל הקרב, העטלפים מרפרפים בכל מקום, נושכים מפעם לפעם גם את הדמויות וגם את האויבים, באקראי), כאשר הסערה משתוללת, הצרחות הלא אנושיות מהדהדות למטה. רומברינד זוכה בנחמה פורתא, כאשר הוא זה שהגרזן שלו מפצח את ראשיהם של שני בריוני ה-
Dourhand גסי הרוח.

בסופו של דבר, לאחר שרבים מחבריהם נפגעו קשה או נפלו, ולאחר שגרזינו הנאמן של רומברינד מטפל בשני הגמדים המרושעים, שארית הסוהרים ואנשי הבארון נמלטים, ומאפשרים לדמויות לרוץ לעבר הקומה למטה, ולראות כיצד כל אזהרותיהן התאמתו על הצד הגרוע ביותר.
קורהילד ברחה, כשהיא מותירה אחריה שובל של גופות מחוצות; נראה, כאילו הטירוף שאחז בה גרם לה פשוט לקרוע את השלשלאות ולמעוך את הסורגים כאילו היו עשויים מעץ רקוב, ואזי להרוג כל סוהר, זקיף של הבארון או יונאי שניצב מולה, כשהיא פשוט מוחצת אותם בידיים ריקות, משליכה אותם בעוצמה על הקירות וכיוצא באלו.

הדמויות לא מצליחות למצוא את קורהילד עצמה, משום שהקרבות במסדרון למעלה לקחו להן זמן רב מדי, אבל אי-כה, הם חושבים ששמעו אותה, נמלטת על גב סוס מוזר שהופיע כאילו משום מקום ופרץ לחצר בית המשמר. היונאים ואנשי הבארון נסוגו בבהלה, וניסו לשגר בה חיצי אש, בלא הצלחה- אולם לרווחתם, קורהילד מוכת האמוק לא ניסתה לחדור למגדל של הבארון עצמו כפי שחששו בתחילה, אלא פשוט פרצה את השער החיצוני ונמלטה.

 

 

חילוץ לא צפוי (וקרב סופי)

הדמויות מפלסות את דרכן בלחימה אל תוך החצר רוויית הדם ומוכת הגשם השוטף, וזוכות בתגבורת לא צפויה- אילוורליין, ששבה באורח מפתיע, טפסה על החומה ותקפה מאחור את קשתי משמר היונה. כפי שהדמויות יגלו זמן קצר לאחר מכן, אילוורליין לא רק באה בעצמה, אלא יצרה קשר עם חבורה של גמדי-כפור (ארוכי זקן מנודים, שאבותיהם הושלכו ממוריה במסגרת המאבק הפוליטי בין הסיעות שם, ע"ע סיפור הדמות של רומברינד), שעברו באיזור, ושכנעה אותם לסייע לה.

לחבורה מצפה עדיין קרב ארוך וקשה, ששיאו היונאי הבכיר מן הפמליה של יורדאריון, שמשסה בדמויות תפלץ מגרגר וענקי שלא מהעולם הזה, שמכונה בפי היונאים 'ענק לב אוהב'- אדם שכאילו נמתח לגודל טרול, כולו מכוסה פלומה ורדרדה-לבנה, עם שפתיים ענקיות, אדומות כדם ומשורבבות, ואד סמיך ונאלח שבוקע מהנחיריים שלו, שלא לדבר על החזה הרוטט, שעליו נחרט לב אדום שכאילו פועם בחוזקה ומרטיט את כל פלג הגוף העליון.

היצור, שהולם בעוצמה כשהוא מגרגר על "אהבה... שלום..." וכיוצא באלו, עושה נזק עצום בידיו, מסוגל להעיף דמויות באוויר לנזק הלם נוסף, ומסוגל לנשוף נשיפה של אלחה אפורה-ורדרדה סמיכה, שגורמת נזק מסויים, וגרוע מזה, מבלבלת את קורבנותיה בלחישות היפנוטיות של קול כובש (ממש לא הקול העילג והמגרגר של היצור עצמו) ש"מכוער זה יפה, רע זה טוב, תאווה היא צדק".
הגם שהקרב נפתח בסדרת הצלחות מוצלחות של הדמויות, שמפילות אל היונאי במהירות ופוגעות קשה בתפלץ שלו, הרי הגלגל כמעט מתהפך לאחר מכן: אילוורליין מוצאת מכלל פעולה, כאשר היצור משליך אותה בעוצמה לאחר שהלם בה, ואז משגר נשיפה שפוגעת בכל הדמויות ולמעשה משתקת את רובן, מלבד רומברינד, שמצליח אי-כה להכריע את המפלצת המגעילה במספר מהלומות גרזן.

 

זמן קצר לאחר שהמפלצת הפלומתית האפלה ("סנונית ראשונה וענוגה מיני רבות, שמבשרת על העולם החדש שאנו בונים") מוכרעת, בני-בריתה של אילוורליין מגיעים סוף-סוף, ומכריעים את הקרב; מתקפת הגמדים מטילה את שרידי היונאים ואנשי הבארון לכאוס, ולאחר דקה קצרה, רובם נמלטים במהירות לעבר המגדל.

אילוורליין, בניגוד לרגיל, שמרה על מעט מאד מהבעת הזחיחות המשועשעת הרגילה שלה; היא קודרת וכעוסה, ומהמעט שהיא פולטת, הדמויות למדות על כך, שהיא נקלעה לריב קשה עם לינדיר, וחזרה לעזור לחבורה בניגוד לפקודה המפורשת שלו, ולמרות האיום שלו שידווח על כך לאלדראל ואילוורליין תודח מהלגיון שלה.

ובעוד רוב גמדי הכפור (שכאמור, גם אם הם מנודים מסיבות פוליטיות ויש להם שם רע מאד במוריה, הם עדיין ארוכי-זקן ולא שונים במיוחד מאחייניהם במוריה ובארבור, מלבד העובדה שהם למדו לעטות פרוות, וכמה מהם יודעים להשתמש בקשתות ארוכות- מנהג לא נפוץ אצל גמדים), שבעי רצון למדי מהדרך בה לימדו את משמר היונה לקח, וגם הזדמן להם להרוג Dourhands, שלכל ארוכי הזקן יש עימם חשבון ארוך), מסתבר שמי שאינו מרוצה כלל, הוא המנהיג שלהם- גמד מהודר, מרשים ויהיר בשם תאלווירג.

תאלווירג מאשים את אילוורליין בזעם עצור שהיא רימתה אותו, כאשר רמזה לו שאנשיו יוכלו למצוא עם היונאים גם חצאי-אורקים, וביניהם שנוא נפשו של תאלווריג, "הנסיך" אורזאש לבית שאקולטרוג.


אילוורליין, כמסתבר, אמנם לא שיקרה, אבל גם לא סיפרה את כל האמת: היא אמרה אמת לאמיתה, בכך שיש ברית בין חצאי האורקים למשמר היונה, אבל מעולם לא הבטיחה שאורזאש נמצא דווקא כאן וכעת. תאלווירג רותח, ומטיח באילוורלין שאי אפשר לבטוח ב"סוג שלה"- אורגי הערפל, ממש כמו אלו אותם הם מחקים, מעולם לא היו ידידים לגמדים.

גם רומברינד זוכה לקבלת פנים קרה ועויינת – בעוד שרוב גמדי הכפור מסתפקים בהלצות גסות על 'פטריית באראד ממוריה החמימה', תאלווירג מתייחס אליו בבוז מופגן. כמסתבר, הוא הכיר את אבי-סבו של רומברינד, סוויאור. אגב כך, רומברינד מגלה, שבן-דודו המנודה של סוויאור, טוואלין, שגורש מהמשפחה והצטרף למנודים שהפכו לגמדי-הכפור, היו צאצאים, שלפחות אחד מהם היה חבר קרוב של תאלווירג, שנפל בקרב מול חצאי האורקים.


כך או אחרת, סיעת גמדי הכפור היתה בדרכה מהצפון ("לא נשאר לנו שום דבר שם"), להציע את שירותה לדוכס אר-קאהרדול; הדמויות נספחות אליהן למנוחה במחנה שלהם (אפילו תאלווירג לא חושב על להשאיר אותן לבד, מותשות, בתוך הסערה), ומגלות שקורהילד היתה שם לפניהם-

קורהילד בזו הפעם נראתה רגועה ולא תקפה אף אחד מהגמדים במחנה, אלא היתה דווקא מנומסת למדי, אבל נראתה מוזרה, גם נוכח הגלימות הכהות שעטתה והסוס השחור כלילה שרכבה עליו. היא נראתה לגמדים כאחוזת אובססיה למשהו שקשור למערות הנוצצות ולרב-אומן אחד שנמצא שם, שרומברינד מגלה, לזוועתו, שמדובר במסטר שלו לשעבר, קאלדואין, שכנראה ירד מנכסיו לאחר אותו כשלון שרקחו יריביו של רומברינד.

קורהילד, כמסתבר, נמצאת בדרכה לשם... למקום שרומברינד מתפלץ מעצם המחשבה על חזרה אליו, להתייצב מול הגרוע בכשלונות שלו עצמו (ועדיין, הוא מסרב בתוקף לגלות את הסיפור ליתר הדמויות, שרוצות מאד לנסות להשיג את קורהילד לפני שיתחולל אסון נוסף).

 

 

 

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 

 

 

 


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.