??????? - ????

הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית | המערכה | יצירת דמות

vineline

 

קמפיין דמדומי המערב

 

ספר ראשון: בפתח הכלוב


פרק
IV: רסיסים של ספק



חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 

 

 

פתיחה
הדמויות חוזרות לבית המרפא של טאור-אילמאד לאחר חצות, ומגלות שהתקפת מסנני הבוץ מוכי הטירוף נהדפה בידי חיילים בדימוס ששהו באיזור, בעזרת אורגי הערפל לינדיר ואילוורליין. מסנני הבוץ, בעלי כוח פיזי ומוכי אמוק כאשר היו, לא היו מסוגלים לשום חשיבה או תכנון, ובוודאי שלא היו ברשותם כלי מצור. כעת, שרידי הגופות של רוב התוקפים מעלות עשן בפיר מחוץ לחומה לשם הוטלו ונשרפו; וכמה מהם, ששרדו את הקרב, קשורים בשרשראות כמו חיות.

החבורה שומעת אותם נואקים במעין-בכי, ונראה לפי הפנים של מסנני הבוץ, שלאחר שהטירוף שנסך בהם הנזיד המפוקפק של היונאים התפוגג, הם פשוט אינם מבינים מה הם עשו, ומדוע נוהגים בהם כך. החיילים בדימוס, לעומת זאת, היו רוצים להוציא את כולם להורג כבר עכשיו ("כמו החיות הנגועות שהם"), ורק החשש מהשמועה שהיונאים 'רצו לבכות למושל העמק', וזה יגיע מחר או מחרתיים לערוך בירורים, עוצרת אותם.

הערה דקה אחת שמשמיעה אחת הדמויות בעניין מתקבלת מאד שלא ברוח טובה (מה גם שיש מי שמרים גבה נוכח העובדה שהדמויות התרועעו עם בת-המזרח קאהדרה; ואפילו ברופא שבא מאותו מקום יש שחושדים ותוהים בשקט אם הוא לא נוסך רעל בתרופות – חשש שכפי שהדמויות יודעות, אין בו ממש).

כך, שהחבורה מעדיפה שלא ללחוץ בנקודה הזו.

מהר מאד נוחת על הדמויות עניין אחר- אלניס רצה לעבר החבורה, מלאת התלהבות; ולהפתעתו ויגונו של איסילור, הוא מגלה ש'גבירת חלומותיו' החדשה כבר כמעט ואינה מתייחסת אליו. במקום זאת, היא מייגעת את קלבריאן בתיאורים מלאי התלהבות על לינדיר – אורג הערפל שנלחם בעצמו בחמישה מסנני בוץ, ואיך שהשיער שלו התבדר והחרב שלו הבריקה... ממש כמו בשירים.
("האח! אני חשה כי הסער הומה בליבי"...)


איסילור המאוכזב, שנמצא על סף דמעות, מזדחל משם לראות את אימו, שעדיין שוכבת חסרת הכרה, תחת טיפולו של הרופא קאהת'ור בן זארוד; רומברינד וקלבריאן מחפשים את לינדיר ואילוורליין, ומוצאים אותם מתווכחים בשקט במדרגות מעל גן בית המרפא.
למעשה, אילוורליין מלגלגת על לינדיר בשל הדרך בה הפך, שלא מרצונו להיות מושא ההערצה של אלניס, מחכה אותה אגב עפעוף מוגזם ומציעה לו "הצעות" ("האח, אולי תיקח גם אותי לצפות בכוכבים? הבה נקשיבה יחדיו לברבורים על שבעת הברבורים...")
כאשר הדמויות מתגלות ומספרות את מה שעבר עליהם מתחת לבית הספר הנטוש, השיחה הופכת רצינית וקודרת בהרבה. אורגי הערפל מהלגיון של הגבירה אלדראל אומנם נשלחו למשימה אחרת, אותה לינדיר לא מוכן לגלות, אבל מן החדשות שהדמויות מספרות לו על תולעי רקבון ענקיות, כלבי צל ויצורים נוראים אחרים שמדיפים צינת מוות, הוא חושש שמעל העמק התנחל משהו שלא נראה בארץ התיכונה מזה עידן שלם – הגם שהדבר תמוה, מאחר ומעולם לא היו באיזור כוכי קבורה עתיקים. עצם הנוכחות שלו, אם היצור הוא מה שלינדיר חושש שהוא, מעוותת את החיות ונוסכת בהן טירוף, ועשויה להוות סכנה קטלנית.

הדמויות ואורגי הערפל של אלדראל מתייעצים ומחליטים להתקיף בכוחות משולבים את בית הספר העתיק- באור יום, בתקווה שהכוחות האפלים ששורצים בו יתפסו כשהם חלשים יותר.

לקראת סוף ההתייעצות, אלניס מופיעה פעם נוספת, לאחר שגמרה אומר בדעתה לתפוס את ליבו של אהובה החדש על-ידי 'טקס הפירות המבורכים'. אלניס עולה לעברם כשאור הכוכבים נוצץ על הנזר הכסוף (גם אם זול מכפי שרצתה), שערה הכהה נופל על עורה החיוור, עיניה נוצצות והיא שרה חרישית כשהיא נושאת את הקערה.

לינדיר חושק שפתיים; אבל לאילוורליין (שהסלידה הצינית שלה כלפי אלניס לא יודעת גבולות), תוכנית אחרות ומרושעות יותר. היא סרה הצידה, ומשלבת את קולה אל תוך 'פזמון כוכב הערב' ששרה אלניס בסינדארין גבוהה ומליצית של אורגי ערפל, אבל – אגב קול מתוק ורהוט, אילוורליין שוזרת במנגינה מילים גסות כאלו, שלא היו מביישות גובלין מהרי הערפל:


"באור ירח, אצעד בלי נחת,

כי, זה המשי, לוחץ לי בתחת-"


 אלניס מתבלבלת לגמרי, מאבדת שיווי משקל, והפירות המבורכים נופלים מהמגש ומתגלגלים במורד המדרגות, מה שגורם לעלמת הערפל לפרוץ בבכי מר. לינדיר כובש את זעמו, ונחלץ לעזרתה כשהוא עוזר לה לאסוף את תכולת המגש ומרגיע אותה – ואלניס לא מאחרת לנצל את ההזדמנות.
אילוורליין נמלטת מהשטח (עם אגס אחד בכיסה בתור שלל מההפקר), ומסכימה להצעה של רומברינד ("מה דעתך, עלמה נאווה, שנצפה יחדיו בקצף שעל פני ספל הבירה?")

("הו, אלופי הגמד! בבני עמי חבויה ערגה נסתרת לקצף שעל שפת הספל, וחלילה להם מלהעירה!")


ובכך, אילוורליין נעלמת מהשטח לפני שלינדיר יתפנה לכלות בה את זעמו. היא ורומברינד נעלמים להיכל השתיה שבתוך בית המרפא, ושם הגמד מנסה להתעניין באורגת הערפל וקורותיה בלגיון המפורסם של אלדראל; הצלחתו דלה למדי – מלבד כמה פרטים מעניינים על הקרבות שניהל הלגיון של אלדראל, סיפור על הפגישה הקודמת שלה עם קלבריאן, והדרך בה נפלה האחרונה למזימות של "הגמד השמן והנתעב ביותר ששמעתי עליו מעודי-" תיאור, שדי בו כדי שרומברינד יבין היטב במי מדובר; עצם המחשבה על הורגרי המנוול – שאחראי לחלק גדול מחורבן המוניטין של רומברינד עצמו - גורמת לרומברינד להאדים מזעם.

ואף אחד מהם לא מבחין בכך שקלבריאן התגנבה אחריהם ומקשיבה לכל מילה... לרבות חלקי השיחה שנסבו עליה.

כך או אחרת, מהר מאד, רומברינד ואילוורליין מוצאים את עצמם מחליפים הלצות גסות על אלניס ועל גורלו של לינדיר האומלל, בעוד ספל אחר ספל של בירה מתרוקן; ובסופו של דבר, הצמד-חמד נסחף לשירי שתיה, ובין היתר מבצע בקולי קולות את שיר הגמדים הישן-נושן מ'המסיבה הבלתי צפויה' (נפצו צלחות...), בעודם דופקים בספלי הבירה שלהם על השולחן.

איסילור, שפספס לגמרי את כל הסצנריו, מוצא את אימו שקועה בשינה עמוקה, כחושה ומיוסרת. קאהת'ור טיפל בה במשך שעות, והצליח להוריד את החום המאכל ואת ההזיות הפראיות שאכלו אותה מבפנים, אבל רלאניה לא יצאה עדיין מכלל סכנה – החשש כעת, הגם שהיא שקעה בתרדמה שלווה יותר, שהגוף שלה כל-כך חלש, עד שהיא תמות בשנתה. קאהת'ור חושד שיש במחלה שלה יותר ממה שנראה לעין – משהו אפל שגם הרופאים העתיקים של ראהון שבכתביהם קרא מזכירים אותו רק ברמז בספריהם.

קורהילד חסרת מנוחה, חיוורת ונראית רע; פה ושם, שלחה ידה בשרטוטים ואיורים מוזרים שמונחים על שולחן סמוך – אבל איסילור שקוע בצרותיו ובדאגה בעניין אמו יתר על המידה מכדי לתת עליהם את דעתו.

ביגונו, וגם מחשש כי הוא חלש מכדי לשרוד מול סכנות נוראות כמו אלו לתוכן הוא נסחף, איסילור מחליט להשקיע את השעות שנותרו לו בחיבור שיר אפי אחרון, שתהיה מזכרת ממנו אם יפול בקרב.

בעודו מתהלך בגן, הוא נתקל במקרה בקאהדרה שממתינה שם, מתהלכת בשקט באור הכוכבים הקלוש ומסתכלת ברגשות מעורבים בפסלים העתיקים שנישאים מעליה (ואיסילור לא יכול שלא לחשוב, שכל אותם מלכים גונדורים נערצים הם אויבים מרים של בני עמה); ופעם נוספת, חולפת בראשו ההשוואה הכמעט אבסורדית בינה לבין אלאניס – מאחר וקאהדרה חיוורת מאד (בוודאי יחסית לרוב בני עמה), ובעלת שיער שחור כמו זה של עלמת הערפל.

קאהדרה, מעבר לציניות היבשה שלה, אכן עצובה ומודאגת. היא רדופה בידי הדרך שבה אחותה הקנאית נטשה למוות נורא את היונאי שהיה – כמה שהיה יצור מרגיז ונלעג – תחת חסותן, היא מבחינת קאהדרה (ומבחינת התפיסה עליה התחנכה), פגיעה נוראה בכבוד של שתיהן. אבל יש עוד דברים אחרים, עמוקים יותר, שמדירים את מנוחתה של קאהדרה ומעציבים אותה.

ובכל זאת, היא מקדמת בחיוך דק את איסילור, מקשיבה לשיחתו על שירים ולתשבוחות על אומץ ליבה (מקבלת זאת במשיכת כתפיים), ובסופו של דבר מסכימה לתת לו לנשק את ידה, לפני שהיא מסתלקת. היא שומעת בעניין על התוכנית להתקיף את בית הספר העתיק, ומשתוקקת מאד להצטרף להתקפה כנגד יצורים שהם אויבים לכל בני-האדם החיים, אבל חובתה מאלצת אותה לעזוב עם שחר ולהצטרף מחדש לפמליה של דודה השגריר. 



ההתקפה על בית הספר הנטוש

הדמויות בזבזו בסופו של דבר שעות ארוכות בהרבה מכפי שהתכוונו, ועד שהן מעפילות שוב בנתיב העולה אל המתלולים שחולשים על העמק של טאור-אילמאד, כבר מתקרבת שעת אחר-צהריים. הפעם, מצטרפים אל הדמויות גם קורהילד, וגם אורגי הערפל של אלדראל – לינדיר, אילוורליין (שנראית נזופה למדי, לאחר שלינדיר הבהיר לה, שהגבירה אלדראל תשמע על כל מעלליה והצרות שעשתה מאז יצאו לדרך, אבל מתנחמת בכך שאם אלדראל לא נפטרה ממנה עד עכשיו, כנראה שלא תעשה זאת גם בזמן הקרוב).
סייר נוסף מהלגיון של אלדראל שמצטרף אליהם (ולא מזכה את הדמויות ולו במילה), מדווח ללינדיר שרוב הכוח של יורדאריון אכן נספה בנסיון הנפל של היונאים לחדור לערפל, אבל יורדאריון עצמו שרד- כנראה, שחצאי-אורקים שעובדים בברית עם משמר היונה הצילו אותו; המנהיג שלהם, אורג הערפל אומר בתיעוב, חמוש בחרב עתיקה שהוא אינו ראוי לה.


בית הספר העתיק מצועף בתוך ערפילים שמאדימים באור אחר-צהריים עכור;

הכוח התוקף מתפצל: אורגי הערפל מתכוונים להתפרץ דרך השער הראשי, במקום בו הם חשים שרוב היצורים הנתעבים, ובעיקר כלבי הצל, מתרכזים; ואילו הדמויות וקורהילד יכנסו דרך הדלת הצדדית.

הדמויות חודרות דרך קמרון ישן, מכוסה קורים וסחי, ומתגברות בקלות על קומץ נדלי ענק שחורים שמנסים ליפול עליהם מתוך צללי התקרה.
בפנים, משתרע אולם מלבני עצום עם שני מפלסים, שהיווה כנראה את איזור מגורי התלמידים וחדרי הלימוד שלהם. הדמויות תועות בין החדרים והמדרגות, כשהם תרות אחר הדרך הנכונה או רמזים למה שהן מחפשות- הרוב נטוש לגמרי, אבל נראה שהדי זכרונות אפלים הוטמעו חזק בקירות ובחדרים; הדמויות מקבלות רמזים רבים לעד כמה המקום הזה היה קשה ואכזרי, ובעיקר לדרך בה כמה מהתלמידם המבוססים והמבוגרים יותר התעללו באכזריות בנערים הצעירים (עד ש – כפי שהדמויות ידעו כבר מקודם - אחד מהם התאבד, מה שהוביל לחקירה שהביאה לסגירת המקום ולתחילת נפילתו של טוריול); נראה, שכמה מהנערים גם החלו סוגדים בסתר לכוחות האפלים מסוף העידן השלישי – לפחות כך מרמזות שתי סכיני מטבח גנובות שהושחרו, ואחד הנערים חרט עליהם – בלי כשרון רב מדי – סמל של עיין אדומה.
קורהילד נראית רע; שבויה במחשבות קודרות, פניה חיוורים ומתוחים באורח מדאיג. אבל היא מוסרת בקצרה שהיא בסדר גמור; אלו רק העצב והעייפות, מה גם שהיא כבר אינה צעירה כפי שהיתה.


בחיפושיהם, הדמויות נתקלות בכמה התקפות של כלבי-צל פזורים ורמשים נתעבים; ובאחת מהן, איסילור כמעט ומחליק לתוך בור עמוק ומוצף למחצה, שורץ בחרקים נתעבים; זמן קצר לאחר מכן, הוא כמעט מקפח את חייו שוב, כאשר הוא בוחן גופה נפוחה, שמתגלה כנערה החצי-מפגרת שהחבורה ראתה בצריף של אקתליון בתחילת הלילה הקודם.

מסתבר מאוחר מדי, שמה שהרג אותה היה חיפושית ענק מקוללת, שהביצים שהטילה בתוך הגוויה גורמות לה להתפוצץ בפני הדמויות ולפזר רעל וענן של חיפושיות עוקצות, בעוד היצור הענקי מפיל את עצמו מלמעלה. כאשר החבורה קוטלת אותו, החרק הענק מתמוסס... ובתוך שרידיו הדמויות מגלות חפץ נחושת מושחר נוצץ בהבזק ארסי, שמעוצב בתור ירח עם גולגולת במרכזו.


בסופו של דבר, הדמויות מוצאות דרך סודית שמובילה מחדר שרתים שקוע ואפל אל פיר עצום שמדרגות מעוקלות יורדות מתוכו אל מפלס נמוך ועתיק בהרבה (כנראה שרידים של מצודה גונדורית שעמדה כאן בסוף העידן השלישי, ולפי כמה רמזים, חיל המצב שלה נטבח בעת מפלת איתיליין)

אלא שכאן, אורב לדמויות אויב מזעזע:

דולת'יר, חברו לשעבר של איסילור, שהכוחות המוזרים של משמר היונה גרמו לו לשרוד את מהלומת הגרזן שרומברינד הנחית על הצוואר שלו (פתיחת פרק 1 בקמפיין), נמנה על בני הפמלייה של יורדאריון, וכמו רבים מהם, אבד בנסיון לחדור למקום הזה. אבל בניגוד לאחרים, הוא קם בתור משהו מזעזע; עורו אפור ומתוח מעל עצמותיו הבולטות; עיניו קורנות צהוב ארסי; ופסים שחורים על עורו החיוור מציינים את המקום בו דמו נקרש בתוך עורקיו.

דולת'יר לועג לדמויות, ובעיקר לאיסילור, בשילוב מחריד בין דרך הדיבור של יונאים לטירוף של מי שנפל אל האפלה הסופית של מת מהלך; הוא מצא את האושר הנצחי... יורדאריון והיונאים האחרים לא מבינים את הנצח, אבל בקרוב הם כולם יבינו; לא תהיה להם ברירה.

הקרב הוא קטלני: דולת'יר משלח בדמויות עכבישי קברים ענקים וכלבי-צל; וענן של עטלפים מקיף אותו, תוקף את הדמויות מכל עבר. דולת'יר עצמו שומר מרחק ויורה חיצים מקשת מבעיתה שנוצצת בסגול. חלק מהחיצים מסוגלים לגרום נזק צל מזעזע, ולשאוב את החיים והרצון; אחרים מנגעים ברקב ומפריעים לכוחות ריפוי, ועוד;

כבר בראשית הקרב, חץ של צל מכריע את קלבריאן ארצה, וגורם לה לאבד את ההכרה (וכפסע בינה לבין מוות ממש, גורל שנמנע ממנה בין היתר בשל כוחות שיר ההגנה ששר ופורט איסילור); קורהילד ורומברינד מפלסים את דרכם למטה, תוך מאבק בעטלפים שעטים עליהם מכל עבר; אבל יכולות ההגנה של קורהילד מתגלות כמצויינות כדי להדוף את השרצים ולהפיל בהם אבדות כבדות, באורח שמאפשר לרומברינד, בסופו של דבר, לחדור מבעד לשארית היצורים ולכפות על דולת'יר להניח לקשת ולעבור לחרב.

כאן מתחיל השלב האחרון של הקרב: דולת'יר אינו מסוגל לשלוח עוד חיצי צל ורקבון, אבל מתגונן באורח קטלני באמצעות תמרון של "Shadow Bladewall", שמקשה מאד לפגוע בו בקרב פנים אל פנים, פוצע את התוקפים שלו ומרפא אותו עצמו בפצעים שהוא גורם. דווקא איסילור, בעזרת המנגינות שלו, מצליח לערער את דולת'יר ולהפוך אותו לפגיע – יותר מאשר מצליחים רומברינד וקורהילד (שהטקטיקה ההגנתית שלה נמצאת בחסרון גדול מול דולת'יר).

בסופו של דבר, לאחר שאיסילור מצליח להתנגד לקללה נתעבת שדולת'יר מנסה להטיל עליו  (טכנית: Blood bond – קללה שגורמת לקורבן לספוג בעצמו מחצית מכל נזק שדולת'יר היה סופג במשך כמה וכמה סיבובי קרב); יכולת קיר-החרבות של דולת'יר נגמרת סוף-סוף, והוא נחשף יותר ויותר להתקפות של רומברינד וקורהילד, שבסופו של דבר מכריעות אותו.

מילותיו האחרונות של דולת'יר, כאשר הוא מתמוסס לתוך עצמו והופך במהירות לבליל חסר צורה של בשר רקוב, קרעי אריג ועצמות הן:
"כמו שלימדה אותנו... אחותינו היונה... דכאנים וכובשים... בואו נתמוסס... בכיף..."


איסילור מזועזע ומוכה טראומה, מלא בפחדים ומחשבות שחורות משחור; קלבריאן חלושה ומוכת צללים; ונראה שגם מצבה של קורהילד הולך ורע; וכאשר החבורה תועה לתוך המפלס הנמוך, הערפל והצללים מכריעים את הדמויות בקלות. קורהילד לוחשת משהו על אור נוצץ מאחד הצדדים, ולאחר רגע, הדמויות מקיצות מאוחר מדי מהכהות שאפפה אותן, ומגלות שקורהילד נעלמה- הערפל והאוויר השחור והקר סוגרים עליהם, והחלו מפרידם אותם זה מזה.

לשווא, הדמויות מחפשות את קורהילד, וכמעט ונקלעות למלכודת קטלנית, כאשר מה שנדמה להם כהד הצעדים שלה, מוביל את החבורה למבוי סתום, שבו שרצים רקובים למחצה של חפרני-מערות קרניים אורבים להם מאחורי מלכודת סלעים נופלים.

החבורה מצליחה להמנע מן המלכודת ולהתרחק מהשרצים, אלא שאז, משהו מתגנב מאחוריהן- הדבר האחרון שהדמויות זוכרות, הוא דמות גבוהה ומזרת אימים, עם שיער לבן ארוך שנופל על כתפיה; ואז החשיכה סוגרת עליהן.



סצנת הסיום:

רומברינד מקיץ, חלש ומסוחררת, בדיוק בזמן כדי לחוש כיצד ידיים קרות וגסות נושאות אותו כאילו הוא שק; שומר הקרקעות אקתליון חיוור כסיד, הנגעים האדומים שעיטרו את פניו הפכו לבורות שחורים של רקב, מטיל אותו על שולחן אבן, ואומר בקול איטי וחסר תבונה או רגש ש"עוד מעט, גם הוא יתגייס. מפקד שלו טוריול חזר, כולם מתגייסים שוב".

קלבריאן ואיסילור מוטלים על שולחנות אבן בסמוך, ולצידם פמוט מעוטר ומזעזע למראה שמפיץ אור ארסי, משכר; שומר הקרקעות המת מדדה לפאתי החדר החשוך, שם הוא קוצץ עשבים ארסיים בידיים כבדות וגולמניות.

אלא, שרעשים מחדר סמוך מבהירים שהתגבורת מתקרבת סוף-סוף; לינדיר ומלוויו נלחמים בלהקה גדולה של כלבי צל, נאבקים כדי להתקדם... וצלצול חרבות, זעקות וקריאה נוקבת בסינדארין של אורגי הערפל של פורנוסט מהדהדים ומגיעים גם לתא בו הדמויות מוחזקות.
רומברינד נאבק להשתחרר מהחולשה, והמת האיטי והקהה נפנה אליו ומנסה להלום בו בגמלוניות כדי שיחזור לשכב בשקט "עד שיבואו לגייס אותו"; ממקום אחר בעלטה, עולים צלצולי חרבות נוספים... ובמעורפל, נדמה לרומברינד שקורהילד נלחמת על חייה מול אותה דמות אימים שהכריעה את החבורה קודם לכן.

לאחר עוד רגע, ולאחר שתי מכות כואבות אבל לא קטלניות שרומברינד סופג, אילוורלין מתפרצת לחדר וכופה על שומר הקרקעות המת להסתובב אליה ולהאבק בה; כאשר המהלומות הכבדות והקטלניות שלו מתגלות כחסרון עצום מול שתי החרבות הדקות והמהירות שלה.
(די הצורך, כדי שאילוורליין תזרוק עקיצה לכיוון רומברינד, ותהייה האם הוא מתכוון להמשיך בשנת היופי שלו, או להזיז את כבוד אחוריו הגמדיים ולעזור לה).

במקום להסתער ישירות על אקתליון המת, רומברינד תוקף את הפמוט מעלה העשן- בחירה נכונה, משום שכאשר המעמד הארסי סופג מכות, העוצמה המשכרת שהוא מקרין נחלשת, וקלבריאן ואיסילור מתחילים להתעורר.


קולות הקרב הופכים להיות חזקים יותר; אילוורליין קוראת לדמויות לצאת ולסייע ללינדיר, בעוד היא מחזיקה ומרתקת את אקתליון שממשיך להלום בכיוונה בשלומיאליות כבדה; לינדיר נאבק לבדו בלהקה שלמה של כלבי-צל, הרג כמה מהם, אבל האחרים פגעו בו ולוחצים אותו קשה, חוסמים אותו מלהתערב בקרב החרבות שמתרחש על אכסדרה גבוהה בתוך שרידיה הקבורים של המצודה הישנה.
המראה של טוריול הוא נורא; כעת, מתגלה מעבר לכל ספק, שמי שהחל את דרכו כאומן חרבות וכקצין גונדורי, הסתבך במעשי תגמול אכזריים בארצם של בני המזרח, ולאחר מכן ניהל בית ספר יוקרתי, הפך- מרצונו – לוייט שמפיץ סביבו כוחות נוראים; הוא היה לוחם חרבות אדיר עוד בחייו, והמוות רק חיזק אותו; שלא לדבר על מדליון או משהו דומה שתלוי על צווארו ומאיר את פניו השלדיים ואת השיריון הגונדורי הישן שלו באור כחלחל קר וארסי.

אבל באורח תמוה, הוא טרם מיגר את קורהילד ארצה, וגם לא השתמש נגדה באחד מלחשי הצל שלו; תחת זאת, הוא מסתייף איתה, מתגונן רוב הזמן ורק מדי פעם משחרר התקפות נגד, כשהוא מאפשר לה להדוף אותו, אבל תובע מקורהילד לעבוד קשה מאד ולהתיש את עצמה על כל צעד וצעד. אגב כך, הוא מלגלג עליה בקולו הארסי, מעיר בידענות שהצללים בתוכה כבר לוחשים לה את האמת; חבריה וכל מה שאהבה כבר אבודים, ועוד כהנה וכהנה.

קורהילד מותשת לחלוטין, פניה נוטפות זיעה והיא נאבקת להמשיך להלחם; טוריול מלגלג על הגיל שלה שמכה בה בלא רחם, ומזכיר שהוא פטור ממגבלות עלובות כאלו.


אבל בינתיים, ההצטרפות של הדמויות לקרב מטה באיטיות את כפות המאזניים; איסילור מאלץ את קולו הרועד לשיר ולאושש את לינדיר; קלבריאן יורה חיצים בכלבי הצל, ורומברינד מאלץ כמה מהם לעזוב את אורג הערפל ולהלחם בו.

בסופו של דבר, לאחר שגם אילוורליין מכריעה את שומר הקרקעות הקהה והאיטי ומצטרפת לקרב, שורת כלבי הצל סופגת מספיק פגיעות כדי שלינדיר יוכל להסתער קדימה, ולרוץ לעזרתה של קורהילד; הוייט מסתובב לעברו במהירות, ומתכנן לקדם את פניו בהשבעה מזעזעת; אבל קלבריאן פוגעת בו בשני חיצים, שאמנם לא מסבים לו נזק משמעותי, אבל מטרידים אותו ומפריעים לו בדיוק באותו רגע קריטי-
ואז, ממש כאשר היצור מסתובב, קורהילד אוזרת את כוחה ומכה בו במהלומת חרב כפולה, שמוצאת היטב את מטרתה; היצור מפליט זעקה, ואור כחול מסמא מעוור את הדמויות, בעוד החדר כולו רועד.

משהו נשבר...

כאשר הדמויות יכולות לראות שוב, הוייט נעלם בלא להותיר זכר; הדבר היחיד שנותר במקום בו עמד, הוא מעט אבק שחור ורסיסים נוצצים. לינדיר דולק אחרי הנוכחות האפלה לתוך הצללים שבפאתי ההיכל, אבל יצור האופל נעלם כאילו האדמה בלעה אותו. יותר מכך; האוויר הקפוא במערות מתחיל להתחמם, והנדלים השחורים ששרצו בו מתחילים לגסוס ולמות במהירות – אות ברור, כי הנוכחות האפלה שמשלה כאן ויצקה את הכוח לתוך שרצי הבלהות נטשה את המקום.


קורהילד כורעת על ברכיה בעפר, ומסננת בזהירות את השברים הנוצצים מתוך הזוהמה השחורה... ועיניו של רומברינד כמעט יוצאות מחוריהן. הרסיסים של התליון שנשבר עשויים מלא פחות מאשר פלטינה קאהרנית (
Frostbitten platinum), אמנם במצב רע ובכמות לא גדולה, אבל בכל-זאת- רומברינד יודע שגמדים רבים היו הורגים כדי לשים יד על רסיסי מתכת יקרה כזו, ושסבא שלו בכבודו ובעצמו היה משלם בעדה הון עתק.

אמנם, כפי שקורהילד אומרת, הרסיסים מנופצים ובמצב רע, אבל בהתכה מלאה שתסנן מתוכן את הזוהמה... קורהילד חולמת מעט בהקיץ, וככל הנראה שקועה במחשבות על לנחם את עצמה על אובדנה והצער האפל שירד עליה, על-ידי גיוס כשרונה באבנים יקרות ותכשיטים ליצירת מופת, שתעשה שימוש בשלד המפוחם מהסדנה של בורהאריון ובפלטינה הקאהרנית.

רומברינד, שמתבונן באוצר בעיניים משתאות, מבין אותה ומקל ראש בחששות שמעלה איסילור המבועת, (וגם קלבריאן מסכימה איתו, גם אם בדרך שקטה יותר וביתר טקט) על כך שהמתכת הזו נלקחה מתכשיט מקולל שענד וייט. לינדיר, לעומת זאת, שוקע בהרהורים קודרים ולא מתערב.


וכך, החבורה מפלסת את דרכה החוצה, מתוך המנהרות ששבות במהירות להיות לא יותר מנקבות חמות ודלוחות מתחת לחורבה ישנה; הא ותו-לא.

 

 

 

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 

 

 

 


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.