??????? - ????

הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית | המערכה | יצירת דמות

vineline

 

קמפיין דמדומי המערב

 

ספר ראשון: בפתח הכלוב


פרק
III: צילו של הלוטוס



חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 

 

 

ערפל באחוזת טוריול

לאחר שהדמויות הבינו, שהתקפת מסנני הבוץ מוכי הטירוף על איזור בית המרפא היא התקפת הסחה בלבד, ואילו המטרה האמיתית של משמר היונה היא דבר-מה שחבוי בערפילים הקודרים שעל הרכסים במזרח, החבורה מהמרת (ובצדק) על כך כי החומות הגבוהות של בית המרפא והאנשים שמצויים בו יהדפו את המתקפה; ובמקום לרוץ לשם, החבורה מנסה לעקוב אחרי יורדאריון הקנאי ואנשיו כדי להבין מה הם מחפשים.

התחושה הלא נוחה של קלבריאן הולכת ומחריפה, ככל שהחבורה מגביהה, וכל הארועים הקודמים וצרחותיהם הרחוקות של מסנני הבוץ שוקעים ודועכים בתוך הערפל הסמיך שגולש כמו שמיכה קרה מעל החלקים הגבוהים יותר של טאור אילמאד; הדמויות עוברות במטעים שעציהם חולים, נבולים למחצה ונגועים בחזזיות, וההתחקות אחרי שביל העקבות של היונאים הולכת והופכת קשה יותר.
בסופו של דבר, החבורה מאבדת את העקבות לאחר שהדמויות מותקפות מכמה עברים בידי נדלים שחורים ענקיים, שנופלים עליהם מהצמרות או מרצרצים מבין חורים בגזעים הנבולים; היצורים מבחילים, ארסיים ומדיפים צחנה שמזכירה גופות שלא הובאו לקבורה; אמנם, כח הסבל שלהם נמוך, אבל המהירות ויכולת ההתחמקות, כמו גם המספר הגדול שלהם, הופך אותם ליריבים מטרידים מאד.

לאחר שההתקפה נהדפת, קלבריאן מנסה לשווא לסקור את השטח ולמצוא מחדש נתיב ברור של עקבות; כאשר נדמה לה שבכל-זאת מצאה משהו, החבורה הולכת בעקבותיה אל תוך ערפל מעובה, ומוצאת את עצמה עוקבת אחרי עקבות קלושים בתוך גן הרוס ומטונף של אחוזה נטושה שחלונותיה חשוכים ושבורים.

במהלך החיפוש בגן, ולאחר עוד התקלות בנדלים המגעילים ששורצים פה ושם, הדמויות מגיעות לשני פסלי אבן מפוארים במרכז הגן; אחד מהם של לוחם גונדורי, ואחד של מלך גמדים עתיק (רומברינד חושב שמדובר במוטיב שבמקור תיאר את תורין אוקנשילד מחזיק את הארקנסטון); אבל להפתעתו ולזעמו של הגמד, מתגלה כי מישהו התעלל בפסל, וחרט עליו גסויות מגעילות- כתובות בניב ירוד במיוחד של קאזדול, מה שגורם לרומברינד לחשוד שמסתובבים באיזור גמדים מקלאן מרושע של קצרי-זקן (Dourhands), שידועים ביחסיהם הרעים עם ארוכי הזקן מזרע דורין. אבל הסימנים של הגמדים המרושעים הם בני כמה ימים לפחות... כך שהסיכוי למצוא אותם בגן כרגע שואף לאפס.
קלבריאן מנסה לחזור ולעקוב אחרי נתיב עקבות, ומגלה במאוחר שבמקום אחרי יונאים, היא עוקבת אחרי עקבות של דוב שחדר לגן; וכמו כן, היא טעתה ולא הבחינה שלמעשה הדוב הלך בכיוון ההפוך ממה ששיערה: העקבות שראתה מובילות לא אל תוך הגן, אלא החוצה ממנו; וגרוע מזה, הסימנים מלמדים שהדוב עצמו הותקף והיה במצב רע מאד. בסופו של דבר, הדמויות מגלות שההתקפה ארעה סמוך לערמת זבל גדולה שהדוב כנראה הופתע כאשר נבר בה; התוקפים הם הולכי על ארבע קטנים יותר, בעלי טפרים חדים ואיומים.


לאחר שהן ממשיכות בחיפוש, הדמויות שומעות אנחה, ומוצאות גבר פצוע ומטורף למחצה,שטוען שהוא אקתליון, שומר הקרקעות של האחוזה. הוא פצוע, כאשר מישהו פגע בו בחרב במטרה מובהקת לא להרוג, אלא להותיר בו סימן משפיל. אתקליון מטורף למחצה, ממלמל כל הזמן על זונות בני-מזרח ארורים, שאם החרב שלו היתה עליו היה הורג את כולם כמו פעם, בזמן המפקד הטוב שלו טוריול...
מן המלמולים הלא קוהרנטיים והקללות, הדמויות מבינות שהיו יונאים בשטח, ושאחד מהם לפחות הלך לצד השני של חצר האחוזה (שומר הקרקעות מצביע בערך להיכן); שבעבר, אקתליון היה חייל תחת פיקוד של קצין בשם טוריול, ולאחר מכן, הפך לשומר הקרקעות שלו, כאשר האחרון עלה לגדולה.

הדמויות מזהות מיד, שמדובר באותו טוריול שניהל בעבר את בית הספר היוקרתי בו למדה אימו של איסילור (רלאניה), וממנו נמלטה, בנסיבות שהביאו לנישול שלה מן הירושה. הן גם מצליחות להבין, שהפלוגה של טוריול היתה מעורבת במאורעות קשים למדי במלחמה ישנה בארצות בני המזרח; ושבגללה, אקתליון לפחות הודח מצבא גונדור; טוריול עצמו, כפי שהדמויות יודעות, מת כבר לפני שנים, ובנו אנגמנל נטש את האחוזה וחי חיי מותרות במינאס איתיל, כאשר הוא מניח את אקתליון כשומר קרקעות של הבית ההולך ונחרב.


כאשר הדמויות, לאחר שסייעו לשומר הקרקעות לקום, הולכות בכיוון בו ראה לטענתו יונאי או יונאים (הוא לא קוהרנטי בכלל בעניין; ומדי פעם שב וטוען שהיונאים היו בחברת 'זונות מזרח', מה שסותר את המידע שבידי הדמויות), הן מגיעות לחלק מוזנח והרוס במיוחד של איזור האחוזה, במקום בו הערפל נעשה כבד ומאיים יותר.

לפי העקבות, קלבריאן מבינה שמדובר ביונאי אחד, ושמצבו היה רע- בשלב מסויים, הוא החל לברוח, כשהוא נחבט באבנים ומגשש את דרכו בתוך הערפל. העקבות מוליכות אל מעבר שיורד מתחת לפני האדמה, אל שרידיו של מה שהיה פעם בית מרחץ מפואר; כעת, צינורות הניקוז של המקום נסתמו, מה שגרם לפני המים לעלות ולהפוך את רוב אולם המרחץ למדמנה עמוקה ומצחינה.
כדי להגיע למשהו המטושטש שנראה להם כדמות מוזרה במים, רומברינד חוצב את ההריסות בכמה מקומות (מלאכה לא קלה, שכשלון בה יכול לגרום לסלעים להתמוטט מלמעלה), גורם למים להתנקז לשם, וחושף מעברים לכמה חדרים צדדיים, לרבות אחד ש'מאוכלס' בידי תולעת יורקת מבחילה. הדמויות מגלות אגב כך כמה חפצי ערך עם עיטורים, שככל הנראה אכן נבזזו היכנשהו בארצות המזרח, וגם שרידים של תכשירים רפואיים שנועדו לטיפול בנגעי עור מזוהמים.


בסופו של דבר, לאחר שרומברינד סיים לסלק את הסחי והאבנים הנפולות מפתחי הניקוז, המים יורדים באורח שמאפשר לדמויות לבחון מקרוב את הדמות בבריכה... שמתגלה כשרידים נפוחים של אחד מאנשיו של יורדאריון, שמת מוות נורא: היונאי נקרע לגזרים בטפרים, ונראה שנגרר ונאכל למחצה בעודו חי.

הדמויות ספק מדמיינות וספק מנחשות כיצד נראו רגעי החיים האחרונים שלו, כאשר הערפל המתעתע הפריד אותו מהיונאים האחרים, צורות מבעיתות החלו לרדוף אחריו בין הערפילים, דוחקות אותו לכאן ואז... הפיסה האחרונה בתצרף המזעזע, מתגלה כאשר נהמה מבעיתה מהדהדת מאחורי הדמויות, לאות כי פתח הנסיגה שלהן נחסם.

מתוך העלטה, בוקעים כלבים שחורים גדולים, לועם זב ריר ועיניהם דולקות בצהוב ארסי; אבל הסכנה ביצורים אינה מתמצה רק בעוצמת הניבים שלהם; נדמה, כאילו קור לא טבעי אופף אותם, במעין הילה של צללים שגורמת לכל מי שבא איתם במגע להחלש במהירות (טכנית: הילת צל שגורמת נזק לא מוחשי מתמשך לכל מי שמגיע לטווח מגע איתם); הנשיכה שלהם יונקת חיים, והיללה שלהם יכולה להטביע את כל הקולות, כולל יכולות הבארד של איסילור, בדממה שחורה של צל ומוות.

 

כלבי הצל מתגלים כיריבים מסוכנים מאד, אבל הדמויות מצליחות בסופו של דבר להתגבר על המתקפה ולהבקיע דרך בחזרה אל החצר.

את שומר הקרקעות, הדמויות מוצאות בבקתה שלו בחלק האחר של האחוזה, במקום בו הערפל והצללים חלשים יותר; שם, הוא חי ביחד עם אישה צעירה מזוהמת שנראית מפגרת למחצה (ויש יותר מרמז, שהוא מתעלל בה). אתקליון מזוהם מאלכוהול חזק וזול, מטורף למחצה (מסתבר שהחרב שלו היתה מצויה כל הזמן ליד המיטה שלו)- הוא רק צוחק בלעג קהה למשמע מותו של היונאי, ולא מבין לגמרי את המשמעות של כלבי המוות שמשוטטים באיזור, אלא רק שמח על כך שהם "כרסמו כמו שצריך את הבן-יונה").
אקתליון שבוי כל-כולו בקשקושים על ההשפלה שעבר- מידי 'זונות מזרח'; כאשר הוא שב ומזכיר כמה הוא גאה במפקד שלו טוריול, ובמה שהם עשו בארצות המזרח לפני הרבה שנים. מן הלהג שלו, נראה שהפלוגה של טוריול הרגה מטיף-דת של בני המזרח, ביחד עם כל מלוויו ובזזה מקדש. אבל קפטן פלנתאר, מי שהיה אז מפקד הגדוד (ולאחר מכן יהפוך להיות המפקד האחרון של עוטי השחור והכסף), לא אהב את המעשים, שפט את החיילים והדיח אותם בקלון.

"אבל הוא לא הצליח להוכיח כלום על טוריול. הוא היה חכם מדי בשביל הטינופת, המפקד הישן והטוב שלי טוריול".
כמו כן, אגב השמעות הערות שוביניסטיות גסות ודברי לעג על איסילור (הוא בהתחלה חושב שהוא מכיר את הפרצוף שלו; אז נמלך בדעתו ואומר שלא, הוא בלבל את איסילור עם איזו בחורה שהכיר פעם... אבל (חה-חה), זה מובן, כי איסילור בעצמו נראה כמו בחורה), הדמויות מצליחות לחלץ ממנו כמה דברים לא ברורים על כך שטוריול ככל הנראה פיתה את אימו של איסילור, והיה גם עניין של כסף, הרבה כסף, אבל אקתליון "אף פעם לא היה לו ראש למספרים", ולא ממש מבין בענייני הכספים.

אקתליון כולו געגועים למפקד שלו טוריול, ומתקשה להשלים עם זה שהוא מת; מדי פעם, בעיקר כאשר נצנוצים יוצרים אורות מוזרים בחלונות החשוכים, הוא שוכח שטוריול מת, ובטוח שיום אחד המפקד הישן שלו יקרא לו לחזור ולהתגייס...



הכפר מתחת לבית הספר הנטוש

בסופו של דבר, הלהג של אקתליון וכמה דברים שאמר על 'זונות המזרח' מוביל את הדמויות אל מחוץ לאחוזה, לעבר מרגלות בית הספר הישן והנטוש שבצד השני של הנחל שחוצה את האיזור ונופל מכאן לתוך העמק של טאור-אילמאד.
שם, בין הבתים של כפר קטן ונטוש ברובו, עדיין דולקים כמה אורות- בתוך פונדק דרכים ישן, שכפי שהדמויות עתידות לגלות, בעליו אמנם נטש אותו בשל הפחד מהערפל המוזר, אבל הוא הורה לנערי הפונדק להשאר ואסר עליהם להמלט, כדי שימשיכו לשמור על חביות היין במרתפים שלו.

בדרך אל הפונדק, הדמויות מבחינות בעגלת מטען מפוקפקת רתומה לפרדים, שמטלטלת במטרה להתרחק מהמקום ולהגיע אל הדרך שיורדת אל חלקיו הנמוכים והבטוחים ביותר של העמק. וכך, החבורה מוצאת את הגמדים המפוקפקים מבני דאורהאנד, מה שמצריך את איסילור וקלבריאן לעבוד קשה על רומברינד, כדי למנוע ממנו ומהגרזן שלו לתפוס איתם 'שיחה לבבית'.

הגמדים המפוקפקים, שכמו שהדמויות מגלות עד-מהרה, 'עבדו' באיזור בתור שודדי עתיקות, מבינם שהמקום הפך מסוכן מדי; ובדרכם החוצה, הם מנערים בגסות את אחת מנערות הפונדק שמתחננת בפניהם שיקחו אותה על העגלה למקום מבטחים.

איסילור משכנע את הדמויות האחרות להמתין בצללים, כשהוא עצמו פותח בשיחה ומפעיל את חלקות לשונו על הגמדים הגסים; מסתבר, שהם חברים טובים מדי של בעל הפונדק המקומי, וקשורים לטיפוסים מפוקפקים נוספים באיזור; אבל החושים שלהם בהחלט מורים להם שהגיע הזמן 'לשפר עמדות לאחור'.

לאכזבתו הרבה של רומברינד, המפגש מסתיים בלא התקלות אלימה, והדמויות ממשיכות הלאה לעבר הפונדק. הפונדק עדיין מאויש, ואורות עמומים דולקים בחלונות הקומה התחתונה שלו; אולם הסוסים שקשורים בחצר נראים עצבניים מאד, צונפים, נוחרים ורוקעים בלא הפסקה בפרסותיהם.

בפנים, מתגלה שנערי הפונדק המפוחדים נאלצים לשרת שתי נשים מראהון, ששייכות למסדר האגדי למחצה של 'עלמות אחוות הלוטוס', שבגונדור מספרים עליו סיפורים מסיפורים רבים- כיצד בוחרים את העלמות המוכשרות ביותר והופכים אותן ללוחמות קטלניות לשם תהילתו של נביא היכל הלוטוס, שבסופו של דבר בוחר מהן את אלו שהוא רוצה, ועוד כהנה וכהנה.

(בפועל, כמובן, בבחירת העלמות מעורבת הרבה מאד פוליטיקה פנימית של הבתים המיוחסים של ראהון).

מסתבר, ששתיים מעלמות הלוטוס – אחיות בשם קאהדרה וזירהאנאר, אכן הגיעו לכאן, מלוות ביונאי בהיר-זקן בשם קורוגלין, שמכרכר סביבן (ולדמויות יותר מנראה שהוא 'דלוק' על שתיהן והיה רוצה מאד לזכות בחסדן). קהאדרה היא חיוורת, שתקנית וקודרת; זירהאנר שזופה ומוחצנת, מלאה בגאווה ראהונית ובקנאות דתית, שמתייחסת לגונדורים, ובמידה מסויימת אפילו ליונאים שמתרפסים בפניהם כ'כלבים כופרים'; וכל מאמציו של קורוגלין להבהיר שוב ושוב שהוא "בחור נחמד" ש"נפרד מזמן מהזהות הגונדורית הלבנה והדכאנית שלו" נוחלים הצלחה חלקית למדי.

איסילור מנסה להתחבב על השלישיה הזו, בעוד רומברינד וקלבריאן נותרים באולם המבואה, ומדברים עם נערי הפונדק המפוחדים עד-מוות, שמתעבים בכל ליבם את האורחות (ואת בני המזרח הארורים בכלל). איסילור מצליח לקנות בקלות את ליבו של קורוגלין, כאשר הוא מציע לשיר לכבוד האורחות מעט משיריו של לאנראד החכם; זירהאנאר מסוייגת יותר, ולא מסירה את הבעת העליונות היהירה, אבל מוכנה לדבר מעט; ואילו קאהאדרה מוסיפה להיות מסוגרת ומהורהרת, שקועה במחשבות בנושאים אחרים לגמרי.עם זאת, משהו בה, כמעט באורח מוזר, מזכיר לאיסילור את אלניס - מחשבה שהוא פוסל מיד כמגוחכת, מפני שאין לשתי הנשים הללו דבר במשותף; אולי מלבד הגוונים החיוורים והשיער הכהה?

מאחור, רומברינד מעיר בציניות, שהבארד הצעיר אכן יודע לשבות את לבבן של נשים. קלבריאן, בדרכה השקטה, מחזירה לרומברינד מנה אחת אפיים, ומעירה בתמימות מעושה, כי יש צורך בהרבה יותר מכך, בכדי לשבות את ליבה של... אורגת ערפל מסויימת; ורומברינד מאדים כולו נוכח הרמז.


מסתבר, שבין שתי האחיות התגלעה מחלוקת קשה, שנוגעת לדרך לסיים את השליחות שהביאה אותן לכאן: נקמה על מה שהן מתארות כטבח אכזרי שביצעה פלוגה גונדורית, לפני שנים רבות, במקדש של בני המזרח (זירהאנר מתארת את המטיף שנהרג כ"איש קדוש שצוף הלוטוס השמימי נוטף מן האמת הקדושה של מילותיו"). כפי שהדמויות מגלות, הניצול היחיד מהמקדש ההוא היה אביהן של השתיים, שהיה אז נער צעיר.

אלא, שכאשר הגיעו לכאן, כאשר היונאי קורוגלין משמש להן מורה דרך, הסתבר להן שאיחרו את המועד, וכי טוריול מת כמה שנים קודם לכן; אלא, שקאהדרה, לזעמה של זירהאנר, בחרה להותיר את עוזרו של טוריול – אקתליון הזקן – בחיים; והסתפקה בהפלתו לארץ והותרת חתך משפיל על פניו.

קאהדרה רק מושכת בכתפיה בעניין ושבה ומסבירה בעייפות, כי הרוצח הראשי מת; אקתליון לא היה יותר מכלב, ולאחר שראתה מה מצבו ואיך הוא חי, היא החליטה שהנקמה הטובה ביותר תהיה להותירו לחיות עוד שנים ארוכות באותו מצב; ושממילא, הוא לא ראוי למוות של לוחם.

בסופו של דבר, לאחר שקאהדרה שולחת את אחותה ואת קורוגלין להכין את הסוסים כדי להסתלק מהמקום מהר ככל האפשר, מזדמן לדמויות לתפוס איתה שיחה בארבע עיניים, בעודה יוצאת למרפסת ובוחנת ברגשות מעורבים את הפסלים העתיקים של חזית בית הספר המתפוררת, גבוה למעלה.

 ("איך עם שבנה דברים יפים כל-כך יכול להיות... כל-כך רקוב מבפנים?")

כאשר היא בטוחה שאחותה האדוקה לא מקשיבה, קאהדרה מעירה בציניות, שלא היתה זוקפת לחובת הגונדורים את מותו של המטיף הקדוש דווקא; אחרי ככלות הכל, היא משערת שגורלו של כוהן גונדורי (אם יש כאלו) שהיה נופל לידי בני המזרח לא היה טוב יותר, ומעבר לזה- לאחר שנים שבהם האיש הקדוש דיבר בשבח מות הקדושים, היה זה רק הוגן לאפשר לו לפגוש את המוות שהשתוקק אליו כל-כך. מצד שני, היא מעירה בזעם, שלא היתה שום הצדקה ושום זכות להרוג את הנערים הצעירים ששימשו כחניכים במקדש; ואין לה אלא להצר שהיא איכזבה את רוחו של אביה, בכך שאיחרה והניחה לטוריול למות במיטתו, לפני שהיא עצמה הגיעה אליו.

באופן מעשי יותר, קאהדרה מזהירה את הדמויות שמשהו אפל מאד רוחש כאן, משהו שמזכיר לה את האגדות האפלות ביותר של עמה, עליהן היא לא רוצה לחזור, בוודאי שלא בעלטה הזו; היא ואחותה עוזבות בלא דיחוי, והיא מייעצת לדמויות לעשות את אותו הדבר.


החיפוש בכפר הנטוש

בניגוד לעצתה של קאהדרה, הדמויות מחליטות לבדוק את הכפר; מן הנערים המפוחדים החבורה למדה, שבקצה הכפר מתגורר חייל זקן, שהיה גם הוא אחד מאנשיו של טוריול; שדעתו עדיין צלולה הגם שהוא חולה וחלש, ושהוא סירב לבוא לחסות בפונדק ולהתחמם ליד האש, באומרו שהוא חי בביתו במשך שנים רבות, ובכוונתו גם למות שם.

הערפל הולך ומתעצם, כאשר הדמויות יוצאות לחפש את ביתו של החייל הזקן; בנקודה מסויימת, הערפל מתחיל לתעתע בחבורה; כל אחת מהדמויות שומעת קולות אחרים, מתוך הפחדים והסיוטים שלה עצמה.

בסופו של דבר, קלבריאן תועה ומופרדת מהדמויות האחרות; ורק חושיה החדים מונעים ממנה מלהיות מופתעת לגמרי כאשר עכבישים מגודלים ונתעבים שמדיפים צחנת קברים משתלשלים בשקט מאחוריה, כשהם מתנדנדים על קור שיורד מגגו של אחד האסמים הנטושים.
קלבריאן מבחינה בסכנה, צועקת לעזרה ומבצעת קפיצה מהירה לאחור, ואז ממטירה על העכבישים חיצים שפוגעים בהם פגיעה קשה והופכים אותם לטרף קל; וכאשר הדמויות מגיעות לעזרתה, רוב המלאכה כבר נעשתה... אבל הערפל ממשיך להתעבות ולהעביר הדים מוזרים, כולל יללות של כלבי צל שלא נשמעות רחוקות כלל ועיקר.

מיד לאחר מכן, הדמויות נתקלות ביונאי נוסף מן המשמר של יורדאריון; הוא קפוא לגמרי, נמצא בשלבים אחרונים של גסיסה ואי אפשר לעשות למענו דבר. מן המילים האחרונות שהוא לוחש, הדמויות מבינות שנתקל בכלבי צל; אבל מה שפגע בו הוא משהו אחר... משהו שכיסה אותו בצינה נוראה, בלא להותיר פגיעה חיצונית ניכרת.

מילותיו האחרונות הן שקר לו, כל-כך קר לו, ו"שהוא בא... אי אפשר לעצור אותו. הוא בא-"


ובכל זאת, לעת-עתה שום יצור בלהות אינו תוקף את החבורה; והיללות נותרות עדיין מרוחקות, אולי באות מתוך הצללים למעלה, ליד חומותיו המתפוררות של בית הספר הנטוש שחולש על הכפר מגבוה.

בסופו של דבר, הדמויות מגיעות אל ביתו של החייל הזקן, ויריול; ומוצאות אותו חלוש אבל צלול. הוא ציני מאד, עדיין מעריץ את מפקדו לשעבר טוריול, אבל מודע לדברים האיומים שביצע, גם בארצות המזרח (הוא מצדיק את הטבח ואומר שזה הגיע לראהונים על כל מה שעוללו לגונדור, ושאותו מטיף הכשיר נערים להיות מרגלים ומרעילים בשירות הלוטוס); איסילור מקבל, סוף-סוף, סיפור קוהרנטי יותר של מה שארע בין אמו לבין טוריול.

לפי סיפורו של ויריול הזקן, הרי טוריול, שכשהיה בשיאו שום בחורה לא עמדה בפניו באותם ימים בהם היה במיטבו, ככל הנראה פיתה את רלאניה וניצל אותה, כאשר היתה תלמידה צעירה. אביה (סוחר היהלומים המפוקפק ברגיל), שהיה עשיר ובעל עוצמה, איים על טוריול, ובסופו של דבר השניים הגיעו ל'עסקה' לפיה טוריול ישא את רלאניה לאישה, בתמורה לנדוניה שמנה מאד. אבל רלאניה, שגורלה נחתם מעל לראשה, קלקלה לשני הגברים את העסקה, כאשר פשוט קמה וברחה (ובסופו של דבר פגשה את אביו של איסילור ונישאה לו), כשהיא מותירה את טוריול וברגיל להמשיך ולהתקוטט על כספים וכבוד - כמסתבר, טוריול לא הסכים להחזיר את הנדוניה או לפחות לא את כולה. ונראה שאיכשהו, ברגיל התנקם בו בתרגיל ערמומי.


בינתיים, הצינה הולכת וגוברת, ובסופו של דבר, מסתבר לדמויות שויריול גסס לאורך כל השיחה; למעשה, הוא מודע למה שמתקרב, ובחר למות על-ידי רקיחת רעל איטי שמזג אל תוך המשקה של עצמו, שגורם למוות שליו ונטול כאבים. המילים האחרונות שלו הן שהקור עולה, והוא... הוא מסרב להתגייס שוב.



הקרב הסופי

עד מהרה, הדמויות מוצאות את עצמן מותקפות בעוצמה רבה, בידי גלים-גלים של יצורים נתעבים שצצים מכל עבר. בתחילה, מנסה לחדור את החלון מה שנראה כשודד קברים גוסס ונפוח, וכאשר קלבריאן יורה בו, הוא פשוט מתפוצץ ומתיז זוהמה רעילה לכל עבר, למזלן של הדמויות במרחק גדול מספיק כדי לא להזיק להן.

אבל זו היתה רק פתיחת המתקפה; גל אחר גל של נדלים ארסיים ועכבישי קברים מגודלים תוקף את הדמויות, ולאחריהם באים כלבי הצל, מונהגים בידי חיה עצומה עם קולר מבעית, שרונות סגולות נתעבות נחקקו בו... ומשהו מאיים עוד יותר הולך וקרב, הולך וסוגר לעבר החבורה מבין הצללים המתעבים. עצם הנוכחות שלו גורמת בעתה ושואבת את הרצון ואת הכוחות-


גורלן של הדמויות היא אכן רע ומר, אלמלא זכו לעזרה לא צפויה: עלמת הלוטוס קאהדרה, שניחשה שהדמויות לא שמעו בעצתה, ושמעה כנראה את הקולות האיומים מן הכפר, הורתה לאחותה ולקורוגלין להמשיך בנסיגה, ובעצמה דהרה כדי לחלץ את "חבורת המטומטמים" (כפי שהיא מכנה אותם בכעס) מהזוועות שסגרו עליה.

ואכן; העזרה של קאהדרה לא הגיעה רגע אחד מוקדם יותר, מאחר והדמות העצומה מתגלה כדוב ענקי נגוע במגפה, בעל עוצמה מזעזעת. עצם השאגה של היצור מסוגלת לינוק את הכוח של היריבים שלו; המגע שלו מנגע בחולשה וחוסם כוחות ריפוי; והפצעים שהוא גורם הם איומים, במידה ואחת ההתקפות הכבדות שלו תפגע.

קאהדרה מפליטה צעקת תגר כשהיא מניפה את החרב המעוקלת שלה, ומושכת את היצור אליה (את ההתקפות הישירות, בעיקר; לאורך הקרב, הדמויות נמצאות בסכנה, ואכן נפגעות שוב ושוב מכמה מההתקפות האיזוריות של היצור, ומן הפעמים בהם הוא מוריד התקפת הזדמנות מהירה על מטרות אחרות בשטח, ולפחות פעם אחת, הפרידה שניה אחת של חמיקה בין איסילור לבין הפיכה לעיסה דמית דביקה)
הדמויות יכולות, בדרך זו, להמשיך ולהתמודד עם כלבי הצל והנדלים, ולסייע לקאהדרה להתמודד עם המפלצת הענקית, עד שהיא ממוגרת סוף-סוף; אנחה כבדה ומוזרה מהדהדת סביב, ונדמה שהצללים והערפל נסוגו קמעה.

החבורה – פגועה, מותשת ומפוחדת, לא מסרבת הפעם לדרישה של קאהדרה, שלא חוסכת מילים זועמות בכל הנוגע לפזיזות שלהן, לסגת מיד אל עבר המשעולים הנמוכים יותר של העמק.

אם בתחילה, קאהדרה תוהה האם יש דרך לחלץ את הנערים מהפונדק – עד כמה שהיא לא מחבבת אותם, היא לא רוצה שיהפכו מזון לחיות מתועבות מן האפלה (הגם שנראה שהסכנה לא מיידית, והאפלה נסוגה).

אלא, שהד זעקה רחוקה שבא דווקא מלמטה מבהיר לדמיות ולקאהדרה שמשהו קורה גם על הדרך עצמה... ורק במאוחר, מתגלה האמת שגורמת לעלמת הלוטוס להחוויר עוד יותר מהרגיל, ולהתמלא כל-כולה בזעם.


הזעקות החלושות שהדהדו מרחוק, היו צרחותיו האחרונות של קורוגלין; כלבי צל ארבו לו ולזירהאנר, בעודם הולכים לאורך הדרך שיורדת למטה... ומאחר וזירהאנאר, שלא כמו היונאי, היתה רכובה (היא התעקשה תמיד על הבדל המעמד הזה- שהיא, עלמת הלוטוס הנעלה המצויה בחסות הנביא הכחול של הלוטוס, תרכב, והגונדורי ילך ברגל), היא פשוט דהרה משם והלאה, כשהיא מפקירה את המלווה ומורה הדרך שלה, בלא שום יסורי מצפון, לשיניהם של כלבי הצל.

קאהדרה, הגם שהיא ממעטת מאד במילים, רותחת מזעם; מבחינתה (ובמידה רבה מבחינת מושגים של ראהון בכלל) – אין זה משנה כמה היונאי היה טרדן מרגיז ונאלח; מרגע שהצטרף אליה ואל אחותה, חובתן היה להגן עליו; והדרך בה זירהאנר הפקירה אותו, היא פגיעה נוראה בכבוד של שתיהן.


וכך, הדמויות ממשיכות בדרך, מפוחדות ואכולות ספקות, במטרה לראות מה קרה בינתיים בבית המרפא, וקאהדרה הזועמת רוכבת בשתיקה לפניהן.


 

 

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 

 

 

 

 


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.