??????? - ????

הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית | המערכה | יצירת דמות

vineline

 

קמפיין דמדומי המערב

 

ספר רביעי: כלולותיו של הברבור


פרק
XXIV: ייסוריו של העץ הצעיר



חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 

 

 

האחוזה מוכת המוות

כאשר החבורה עולה מהמרתפים בחזרה אל אחוזת דולאגליר, הכל מסביב מלא בריח של מוות, וגופות רבות מוטלות במסדרונות. בזמן שהדמויות נלחמו בסוהרים ובאנשי החזיר למטה, החיילים של בית מית'היריל טיהרו את יתר האחוזה - ולא בעדינות יתרה.

כאשר החבורה עוברת במסדרונות, חלק מהחיילים של הרוזנת כבר עוסקים בביזה של הגופות; העצים בגן עמוסים ביונאים תלויים; וצרחות ובכי מהדהדים, כאשר אחרוני 'פלוגת הסוס הורוד' נגררים לתליה - כולל נער צעיר שלא מפסיק לבכות בכי תמרורים; פעם נוספת, הדמויות (וגם האנשים של בית מית'היריל) תוהים, איזה כוח מפעיל משמר היונה שגורם לנערים בני חמש-עשרה ושש-עשרה להלחם במיומנות של לוחמים מקצועיים ובפראות שלא היתה מביישת אורקים.

החבורה לא מפריעה לאנשי הרוזנת לבזוז את המתים, ורוב הדמויות לא חשות רחמים רבים כלפי הנידונים למוות, אם בכלל.

טלפאריון נראה כמעט מנותק מהמציאות, בולע את ואריסה במבטיו, וממלמל דברים על תהילה ועל חרבות מתנוצצות, כמו גם על נצחונות עתידיים. ואריסה עצמה קודרת ומכונסת בעצמה, כשהיא ממלמלת בשפתה; מהמילים המעטות שקלבריאן מצליחה לפענח (על סמך דמיון חלקי לסינדארין של אורגי הערפל), משהו במחזה העיר זכרון אפל, וואריסה ממלמלת "עשיתי את מה שהייתי חייבת לעשות. הם אלו שבגדו בנו קודם").

 

 

סופם של הלורד דולאגליר והפייטן לוסמאריון

החבורה מגיעה להיכל ששימש את אדון האחוזה, שם אנאריון וקציניו סועדים את ליבם במעדנים שהוצאו מהמזווה של האדון הצעיר, כאשר נס הירח ואגל הטל של בית דולאגליר, מקורע למחצה, משמש אותם כמפת שולחן; משרתים רועדים מפחד משרתים אותם, וממלאים שוב ושוב את הגביעים.

שני גברים כפותים מוטלים על ברכיהם בחדר, ומדי פעם חלק מהקצינים מגדפים אותם אגב לעיסה, או קולעים בהם עצמות וחפצים דוחים אחרים. אחד מהם - צעיר שבגדיו המפוארים לשעבר נקרעו, פניו מלאות בדם וניכר כי הכו אותו בכל גופו, הוא הלורד הצעיר לבית דולאגליר; פניו עדיין מלאות בהתרסה, ומפעם לפעם הוא צועק לאנאריון וקציניו שהם חשוכים, ובעיקר שגנרל גרודון יגיע בקרוב בראש אלפי יונאים נאורים, וינקום את נקמתו.

אנאריון מעיר בלעג, שיתכן מאד. אבל כאשר גרודון יבוא, העורבים לא יותירו כלום מהגופה התלויה של האדון הצעיר. בהמשך, הוא יספר לדמויות שהלורד הצעיר הלעיט את אביו - האדון האמיתי של הטירה, בסמים רעילים, עד ש"הראש של האומלל מת לגמרי". הוא לא מסוגל לדבר, מזיל ריר ולא מזהה אף אחד. אנאריון שוקל להשתמש בחרב לקצר את היסורים שלו.

הגבר הכפות השני, מבוגר יותר עם שיער כסוף, הוא הפייטן הקודם של טירת ארך, לוסמאריון. הוא מתחנן בבכי על חייו, טוען שהוא בסך הכל 'אומן שעשה בחירה שגויה', מנסה להזכיר לאנאריון שהוא שירת את משפחת מית'ריהיל עשרות שנים, ושר כאשר נולדו הילדים שלה, ועוד.

הדמויות - בעיקר איסילור - מתערבים, ומאמתים את הפייטן עם מה שעולל לטראמיס, הנערה הפשוטה שהעריצה אותו (וכמסתבר, היא זו שכתבה כמה וכמה מהשירים שאת המוניטין עליהם נטל לעצמו), שכרגע שוכבת, מפרפרת בין חיים למוות בתא הכלא; החבורה מעבירה את הניירות (המכתבים של טראמיס ועוד) שמצאה בטירת ארך לידיו של אנאריון, שפניו מקדירים כאשר הוא קורא אותם.

לשווא, הפייטן צווח ובוכה, טוען שזו אי הבנה - בתחילה הוא מנסה להאשים את אנשי החזיר באונס ובהתעללות שטראמיס עברה; לאחר מכן צווח שהכל באשמתה, היא סתם מעריצה אובססיבית שמיררה את חייו, היא קינאה בכשרון שלו, ועוד; איסילור לועג לו, ומעיר שהיה מגיע לו שישליכו אותו אל חבריו אנשי החזיר; מה חבל ש"הם נגמרו לנו".

אנאריון חורץ את דינם של שני האסירים למוות; הוא מעיר שהיה מוריד מלוסמאריון את הראש עם החרב שלו כאן ועכשיו - אבל זה מוות של גבר; ולוסמאריון הוא לא גבר, הוא שרץ; שיודה למזלו שאנשי בית מית'היריל, להבדיל מאחרים, לא מפיקים הנאה מעינויים, מה שיתן לו מוות מהיר ממה שמגיע לו.

הלורד הצעיר והפייטן נגררים מהאולם בידי אנשי המשמר, כאשר הלורד ממשיך לצעוק קריאות של משמר היונה ולגדף את אנאריון וקציניו ה"חשוכים", כשהוא נשבע שגרודון ינקום את דמו; לוסמאריון מתפתל, בוכה, מנסה להטיל את עצמו לפני הרגליים של איסילור ושל אחרים, כשהוא מיבב שהוא אומן, אי אפשר להרוג אומנות, ועוד כהנה וכהנה, לפני שהדלתות נסגרות וקולות הבכי דועכים.

 

 

הסעודה וההתפרצות של היורש הצעיר

לאחר מכן, הדמויות מצטרפות לארוחה, כאשר מעל לצלחות ולגביעים, מתנהלת שיחה (גם אם בפיות מלאים למחצה באוכל) על המלחמה והצעד הבא שיש לנקוט.

אנאריון לא מטיל ספק בכך שגנרל גרודון לא יעבור בשתיקה על חיסול אנשיו בדולאגליר, ברגע שהחדשות יגיעו אליו; הוא עצמו חושב לנצל את הזמן כדי להתקיף במתקפה מהירה את בן הברית המרכזי של היונה באיזור - הלורד מלות'גובל, שהוא "לא הכי חכם ולא הכי אמיץ"; אמנם יש לו טירה מבוצרת בהרבה מאחוזת דולאגליר, ומצד שני, הוא איבד כמה מהמיומנים ביותר באנשיו בדולאגליר; וחלק מהקצינים טוענים שרבים מבני העם הפשוט של צפון לאמאדון יתמכו בבית מית'היריל ולא באדון שלהם.

החבורה (לאחר שהדמויות התייעצו ביניהן בעניין קודם) מודיעה לאנאריון שהם לא יחזרו עימו לטירת ארך, אלא ימשיכו במסע מזרחה - כדי לנסות ולמצוא את 'מלך הגבעות', להידבר עימו אם אפשר, במטרה אפשרית להשתמש בעזרת ההרריים הקשוחים של 'המלך' כדי להתגנב אל המחנה של גנרל גרודון ולחבל בשתי מכונות המצור האימתניות שלהם.

אנאריון לא שבע רצון בכלל מהבחירה הזו; הוא אמנם מבין את המניעים של החבורה, והיה בעמדה (שהגבירה אמו דחתה בנחרצות) לנסות לשתף פעולה עם 'המלך' - חרף העובדה שהוא בן בליעל יהיר, מלא אוויר חם, ולא טוב בהרבה מהיונאים עצמם (אנאריון חוזר על מה שידוע לחבורה, ש'המלך' היה סוחר עשיר מאד בדול אמרות, ועד לפני כמה שנים דווקא היה ביחסים טובים עם משמר היונה, לפני שאחד הצדדים 'התהפך') - אבל, מאחר והדמויות מדגישות שהן לא כבולות להוראות 'הגבירה הנשגבת' של ארך, אלא פועלות בשם עצמן (ולכן, ידברו עם 'המלך' בשם עצמן ולא בשם הגבירה של ארך), אנאריון אומר שהוא לא יעצור אותן.

למעשה, אנאריון מוכן להעביר לדמויות מפה וצידה. הוא אומר שאם החבורה תקח את הדרך הצפונית לעבר טראלאנג, זו שלא עוברת בטירת ארך, הדמויות יעברו דרך כפר הררי קטן בשם אלגארנט; מקום שאין בו לורד כבר שנות דור. הוא מבקש שיוודאו שאין שם סוכני יונה או סכנות אחרות, ואם ימצאו כאלו - יטהרו אותם. כמו כן, הוא אומר שבכפר חיה עשבונאית זקנה שהיתה פעם מיילדת בטירה; הוא מבקש להעביר לה שק של כסף ודברים אחרים (הוא אומר באורח עמום ש'למרות ששירותיה כבר לא נדרשים, היא זכאית לתשלום מפעם לפעם) כמו כן, אם העלמה האומללה טראמיס תשרוד - אולי יזדקקו לשירותיה של הזקנה שוב.

הדמויות מתרשמות, שאנאריון לא מספר להן הכל, ושמות לב (לאחר אבחנה מוצלחת) שעווית של כאב התפשטה על פניו כאשר דיבר על הכפר נטול הלורד ועל הזקנה; אבל די ניכר, שהוא לא מתכוון להוסיף פרטים, והחבורה בוחרת שלא ללחוץ בנקודה הזו.

 

טלפאריון הולך ונעשה כעוס יותר ויותר במהלך הארוחה, כאשר תחילה רוב הנוכחים די מתעלמים מסיפורי הגבורה שהוא מספר על הדרך בה לחם לצד ואריסה הנאווה (כולל היא עצמה, שנותרת זעופה ומסוגרת בינה לבינה), ודודו אנאריון רק מגיב בצחוק קשוח ואומר לו ש"זו התחלה טובה, גור. קרב ראשון מתוך עשרים לפחות שמצפים לך".

גם כמה הערות ציניות של חלק מהדמויות לא משפרות את המצב.

טלפאריון מתפרץ כאשר הוא מבין שהחבורה עוזבת, ועושה ככל יכולתו להתנגד, ולנסות לעמוד על כך שהחבורה (למעשה, ואריסה - היתר לא ממש מעניינים אותו) ירכבו לצידו לקרב שהובטח לו להנהיג אותו; וכמה הלצות שנלחשות מסביב על הפרשנות של הדרך בה הוא רוצה 'לרכב' עם אורגת הערפל הנאווה לא משפרות את מצב רוחו. הוא הופך רגשני וילדותי יותר, עד שדודו נוזף בו בחומרה, מכנה אותו 'גור' ומתרה בו להתנהג כיאה לגבר ולא לבייש את עצמו מול החיילים שצריכים יום אחד להסתער בעקבותיו לקרב.

טלפאריון מתפרץ בחזרה באורח שהופך יותר ויותר ילדותי; וכאשר הוא רואה שכל העיניים של האנשים בהיכל נעוצות בו, הוא נמלט כשהוא מטיח ש'אף אחד לא מבין!', ודבר-מה על יעוד או מצוות הגורל, שכעת תוחמץ לגמרי.

אנאריון מתנצל בפני הדמויות ואומר שטלפאריון הוא "נער טוב בבסיסו"; לדעתו, צריך לחשל אותו על-ידי הרחקה שלו מהתפנוקים בטירה (ומהבן-דוד הילדותי שלו), לטובת חברה של לוחמים ומשמעת נוקשה.

 

 

הארועים לאחר הסעודה

לאחר שהסעודה מסתיימת, מנדי נשארת לפלרטט עם כמה מהקצינים של אנאריון, שחלקם לא מתביישים לתת פומבי למחשבות מלוכלכות שלהם על אורגות הערפל הנאוות ו'מה היו עושים להן' (יש גם ויכוח, מי עדיפה במיטה - ואריסה או קלבריאן); מנדי מתמרמרת, אגב שליחת ידיים לבקבוקי היין היותר משובחים, שבקצב הזה, אף אחד לא ישים לב לבנות-אנוש פשוטות כמוה, ולא ישאר להם יותר מ'אוכל וחתולים'.

 

בינתיים, יתר הדמויות מובלות לחדר שהוקצה להן; חדר הסבה עם כמה כוכי שינה שיוצאים ממנו, ומרפסת שמשקיפה על הגן.

איסילור מנסה לדובב ולנחם את ואריסה, ששקועה במצב רוח קודר מאד, ולא רק בגלל "הדרך שכל בן-אדם טיפש חושב שאני 'תכשיט זרוע' שנועד בשבילו, רק מפני שאני קיימת"; בין לבין, כאשר לרגע היא נראית על סף בכי, היא פולטת בפני איסילור שהיא מתגעגעת לילדים שלה (כך היא למעשה חושפת לראשונה שיש לה), הגם שכנראה הם חושבים שהיא מתה מזמן, ואולי כך עדיף.

איסילור וקלבריאן מצליחים לשכנע את ואריסה - שרוצה להיות לבדה ולטייל בגן - לא להתרחק ולהשאר בטווח ראיה מהמרפסת.

 

זמן קצר לאחר מכן, מגיעות שתי משרתות לטפל בחדר של הדמויות ולהביא להן כיבוד; וניכר שהן ביחסים רעים מאד זו עם זו; אחת מהן היא אישה מבוגרת עם כיסוי ראש ולהג מקומי הררי פשוט; השניה צעירה, נאה ומעודנת בהרבה - אבל גם קרה יותר; ונראה שהיא ספגה פנס בעין וחבורה נוספת לא מזמן.

מסתבר, שאותה צעירה - זארת'ירלי, היא בת-דודו של הלורד הצעיר לבית דולאגליר, שהורדה כעת לדרגת משרתת. מבוזה בידי הכובשים, ושנואה בידי משרתים אחרים שזוכרים לה היטב כיצד בילתה עם היונאים והתחברה עימם.

זארת'ירלי חשבה כנראה לנסות להפעיל את קסמיה על איסילור (הגבר היחיד בין הדמויות), כדי שיקח אותה מהמקום הזה, אבל מבינה מיד שזו מטרה אבודה - ושאזהרותיה מפני התאהבות באורגות ערפל נופלות על אוזניים ערלות. תחת זאת, היא מנסה לסחור בפרטי מידע שיש לה - כאשר המשרתת השניה מנסה כל העת להזהיר את הדמויות ש"היא אישה רעה, רעה מאד".

בת-דודו של הלורד הצעיר מלמדת זכות על עצמה; הגם שהיא לא מכחישה לגמרי שכמה מהרעיונות של היונאים נראו לה. היא טוענת שלא היה לה חלק בעינויים ובהוצאות להורג, והיא בסך הכל ניסתה לשרוד, ולא להיות מושלכת לצינוק בעצמה. היא מראה לדמויות את הסימן בעין שלה, ומעירה בלעג ש"באמת חשבתם שכל חיילי.... הממ... יום האתמול האהוב מתנהגים כמו בספר האדום, ולא מכים או מנסים להפשיל את השמלות של נשים חסרות אונים?'

 

איסילור, מבחינתו, חש מיאוס כלפי האישה הצעירה הזו ובשלב מוקדם למדי רוצה להורות לה להסתלק; מנדי - שמגיעה לחדר באמצע השיחה - לעומת זאת, מבינה מעט יותר לליבם של אנשים שמנסים לשרוד, ומנסה לדובב את זארת'ילני ולקבל ממנה עוד מידע.

 

היא רומזת לחבורה, שהיא יודעת הרבה על סודות אפלים של בית מית'היריל, ש"יש לו יותר מוייט אחד להסתיר בתוך הכוך המפואר שלו' - כולל דברים שנוגעים למוות של תינוק, לפני יותר משני עשורים; כמו כן, הדמויות מגלות שהלהט של גנרל גרודון לכבוש את טירת ארך ולחלל את הכס הרם שלה, לא נובע רק מלהט לאכוף את דבר היונה הנאור, אלא גם ובעיקר מעניין אישי:

אביו של גרודון (בשמו האמיתי 'גייראדון'), היה אציל חשוב שעוד בתקופת המלך הקודם, לפני עליית משמר היונה, צידד ב'תיקון ההתנשאות והעוול כלפי אחינו מהמזרח ומהדרום', והסתבך במזימת בגידה; רעייתו, לעומת זאת, באה מהעמק השחור והיתה שארת בשר רחוקה ופחותת יחש של בית מית'היריל.

זארת'ילני מספרת שאותה ליידי - שהפכה לאלמנה חסרת כל, ניצבה לפני שנים רבות בהיכל הכס הרם ביחד עם בנה, שהיה אז נער צעיר, והתחננה בפני שארת בשרה ה'נשגבת' למחסה ועזרה.

"אתם רוצים לנחש מה היתה תשובתה של הנשגבת? וכמה שבועות עברו עד שגופה של שארת בשרה נכנע לרעב ולכפור?"

אז אכן, גרודון יגיע לכאן - והעניין בינו לבין בית מית'היריל הוא אישי, מאד אישי.

הצעירה הצינית מוסיפה, שיש סיבה לכך שמשרתים רבים כל כך של 'הנשגבת' ברחו או ערקו. אם כי אין לה ספק כי היא תגמול ותכיר תודה לחבורה, שהרי הרוזנת הזקנה ידועה כל-כך בטוב ליבה...

 

הסצנה בגן - ייסוריו של היורש הצעיר

כאשר הדמויות עסקו בשיחה עם זארת'ילני, טלפאריון הופיע בגן.

בניגוד לחשש של הדמויות, הוא לא הביא עימו בריונים כדי לנסות לחטוף ואריסה; תחת זאת, הוא כורע ברך בפניה ומתחנן - אם היא אינה רוצה לרכב לצידו בתור יורש, שתיקח אותו בתור נושא כלים; הוא ממילא כבר 'לא רוצה להיות יורש'; הוא מוכן לשנות את שמו, לעשות הכל, הוא יצחצח בנאמנות את השיריון הכחול היפיפה שלה.

מנדי, קלבריאן ואיסילור, שמחליטים לצפות מרחוק ולא להתערב, מחליפים ביניהם הלצות ארסיות, בעיקר על הרעיון 'לצחצח את שיריון החזה" - ועל כוונתו האמיתית בכך ש"יעמיד את חרבו לשירותה'.

ואריסה לא משועשעת בכלל, והיא דוחה את טלפאריון בקור, כאשר היא מטיחה בו שהוא מתנהג כמו ילד חסר אחריות; מאכזב ומפנה עורף לאנשים שתלויים בו - ומה בכלל הוא יודע עליה, ומי היא? מה הוא יודע על המקום ממנו באה? על הדברים הנוראים שעוללה אחותה? על הדברים שעוללה היא עצמה?

טלפאריון נוטל את ידה.

"תני לי לבוא איתך. אני מתחנן-"

ואריסה מסרבת בקור, ומטיחה בו בין היתר, שאם הוא אינו מסוגל להתנהג כמו גבר, שיחזור אל סבתו הנשגבת ויבקש ממנה אגוזים לשחק בהם. בסופו של דבר, היא מסתלקת ועולה במדרגות אל החדר כמו רוח סערה, ואילו טלפאריון נותר בגן, מוטל על ברכיו כשהוא מתייפח.

הדמויות חוששות שהמצב הופך להיות מסוכן, וקלבריאן יורדת לגן כדי לנסות להרגיע את היורש הנסער, אבל הוא מסרב בתוקף לדבר איתה ("באת ללעוג ליגוני!") ונמלט אל תוך האפלה.

איסילור מרגיע ומנחם את ואריסה עצמה, שנמצאת בסערת רגשות ורוצה בכל מאדה להסתלק מהמקום הזה ומכל דבר שקשור לבית מית'היריל. היא מתנצלת בפני איסילור על זה שהיא "מפילה עליו את כל זה", והוא עונה לה שלשם כך יש חברים; ואריסה מחבקת אותו אותו בחוזקה. 

 

הדמויות מטקסות עצה, חוששות ממעשה מטופש ואפילו התקפה לילית; קלבריאן ישנה בחדר ההארחה המרכזי, סמוך לדלת הכניסה; ואיסילור תופס את כוך השינה ליד זה של ואריסה, מתוך כוונה לנסות לעצום עין כמה שפחות.

מנדי, לעומתם, מחפשת את המקום עם הכריות הרכות ביותר, ועולה על יצועה אגב מלמולי שיכורים, בטנה מלאה במשקאות המשובחים שהשיגה מהקצינים של אנאריון.

 

 

החלום הירוק

במהלך הלילה, רוח חזקה נושאת עמה פתיתי שלג ומצליפה באחוזה; הדמויות שוקעות כולן לתוך חלום מור ומאד מציאותי לכאורה; הן חולמות על מנהרות של מכרה שעובדים בו עבדים מוזרים, כמו צורות מעוותות של דמויי-אדם; הדמויות חולמות שהן נמנות על העבדים שם, בין המנהרות האפלות שנוצצות בירקרק של גבישים ארסיים - יצורים עלובים, חסרי שיניים ומעוקמים, שבורים לגמרי ומלאים בפחד וביאוש; בגב שנכפף בציפיה להצלפה או גרוע מזה, כל פעם שאחד המשגיחים המעוותים, על רגליהם השעירות והדקות, עובר במנהרות.

ואז, המכרה מתמלא בבת אחת ברעש אימים של קרב, צרחות ומוות; קבוצת העבדים המופתעת יוצאת מהמנהרה בה כרתה, רק כדי לראות את המשגיחים מתים, מוטלים על גבם, רגליהם השעירות והארוכות עדיין מפרפרות מעליהם. בגופם נעוצים חיצים שחורי נוצה, ואחד מהם משופד מהקצה עד לקצה בחנית משוננת ואכזרית.

קולות של צחוקים גסים והלמות נעליים מסומרות הולמים מכל עבר; העבדים מנסים להתחמק מהתוקפים המשוטטים, נדחקים למערה שמוליכה אל אולם סדוק - שם הם נתקלים בעכביש הענק, אונג'סארגום, שהמשגיחים היו מאכילים בו עבדים סוררים, או את מי שנחלש מכדי להמשיך לכרות; העכביש פצוע מאד, חיצים נעוצים בו ודמו הרעיל ניגר - ועדיין, הוא מסוכן, אכזרי ומורעב כפליים.

נפתח קרב; העכביש הוא יצור מסוכן שמסוגל לנשיפת רעל שמתקשה על הקורבנות כמו קורים; לנשיכות רעילות, ועוד; למרות זאת, הדמויות - או העבדים הנמלטים בחלום - מצליחים להתגבר על היצור בקלות יחסית, למרות הנזק שכמה וכמה מהם סופגים מנשיפת הרעל שלו.

אלא שאז מתפרצים התוקפים - הדמויות (בהגיון שהוא אי-כה מעבר לחלום) מזהות אותם כאורקים חמושים היטב, נושאים את סמליה של אנגמאר. האורקים צוחקים בגסות - הם ניחשו שהעכביש לא התפגר עדיין; ומה יש להם כאן? עבדים עם נשק? את אלו מותר להרוג ולכרסם את הרגליים שלהם.

 

חלק מהאורקים לוחמים בחרבות מעוקלות ונכנסים לטירוף ככל שהקרב נמשך, ואחרים יורים בקשתות. בין הצדדים ניטש מאבק קשה, במהלכו קלבריאן (או דמות העבד שהיא נעה בתוכו בחלום) מוכרעת ארצה. ובכל זאת, מנדי מצליחה להתגנב בצללים אל הקשתים ולאלץ אותם לשלוף חרבות ולהפסיק לירות, ובסופו של דבר אותו פטרול אורקים מוכרע - אבל רבים אחרים מסתובבים במערות, גוררים עבדים אחרים כשהם בועטים ומצליפים בהם, ואפשר לשמוע את אנקות הכאב הכבדות ואת הצחוקים הגסים של האדונים החדשים של המכרה.

החבורה מתנגבת ממחסה למחסה, ומתקרבת אל אחד השערים של המכרה; מעבר לו, אפשר לראות מישור עצום של טרשים - מת ונטול צמחיה לגמרי, קרוע בסדקים עמוקים שפה ושם עולה להבה ירוקה מתוך אחד מהם, כאשר באופק, מעבר למישור יש צורות מעורפלות; אולי הרים ואולי דווקא שני עמודי ענק, שאור ירוק מבליח מפעם לפעם ביניהם.

 

אלא, שמשהו שעומד סמוך לשער המכרה מציף את העבדים המסתתרים בצינה, משתק את כח הרצון שלהם ומקפיא את אבריהם.

במבט ראשון, היצור עוטה שיריון עתיק ומעוטר עם גלימה, כמו אחד מהאבות העתיקים, החופשיים; אבל פניו הם פני שלד, עיניו נוצצות באור מבעית, ושערו הלבן, הארוך והמת גולש על כתפי השיריון שלו. ניכר, שגם האורקים יראים ממנו, ומשתדלים לשמור על מרחק של כבוד. בסמוך, נראה שמוטלת ערמה שלמה של משגיחים מתים, זרוקים זה על זה, רגליהם של חלקם מהם עדיין מפרכסות.

ובעוד העבדים קפואים במקומם, נפתח דין ודברים בין היצור המבעית לבין אחד מקציני האורקים. קולו של היצור השלדי מעודן וקר כמו הצינה בכוך הקברים ממנו קם:

"ססס.... אני מציע לכם, שרצים, להשלים את העבודה לפני שאתם מתחילים לבזוז'  הוא אומר, ומאיים בקול מקפיא לשאוב את החיים מאחד או שניים מהאורקים הסוררים, כדי ללמד את היתר לקח.

קצין האורקים מתגונן וטוען ש"הבחורים שלו עושים מה שהם יכולים - אבל המנהרות "שרצו באונגואי" (כשהוא אומר את המילה הזו, הוא מחווה לעבר ערמת המשגיחים המתים), אבל המכרה גדול, והעבדים כאן... כאלו יצורים שבורים ועלובים לא ראיתי מזמן. הם מתאימים יותר בתור בשר לדוד מאשר בתור כורים.

"מתי תגיע מהשער התגבורת של הבחורים שהבטיחו לנו?"

הוייט נאלץ להודות, בקול קודר, שהתגבורת - או לפחות החלוץ שלה - הושמד; ולא, לא בידי אותם 'אונגואי'; הם נפלו למארב ונוקבו בחיצים נוצצים בסגול ארסי - במהירות כזו, שכמעט אף אחד מהאורקים של אנגמאר לא הספיק אפילו לשלוף נשק. כך או אחרת, הפיקוד יטפל בבעיה, וכדאי לאורקים העלובים כאן להכפיל את המאמצים במכרה ולהחזיר אותו לפעילות, לפני ש-

 

הדברים משוסעים בצווחה מזעזעת, פולחת כליות ולב, כאשר צל מכונף עצום נוחת מהרקיע.

"אני חושש שאיחרת... 'הפיקוד העליון' כאן. אולי תפרוש בפניו כמה מההשגות שלך על ניהול המלחמה הזו?'

 

 

סצנת סיום: צרחות באפלה

הדמויות מתעוררות, שטופות זיעה ואימה - רק כדי לגלות שהצרחה לא היתה רק בחלום.

הדים של צרחה - במציאות, לא אל-אנושית ולא קשורה בצל מכונף - אלא זעקה ארוכה של כאב, עדיין מהדהדים במסדרונות. אין קולות של קרב, אבל בחוץ יש מהומה שלמה, משרתים וחיילים מתרוצצים לכאן ולכאן באימה.

גרוע לא פחות - ואריסה נעלמה, כאילו בלעה אותה האדמה.

הדמויות מחליפות כמה דברים מהירים, מלאות חששות כאשר מסתבר להן שכל החבורה הוכתה באותו חלום מוזר - מה שמעיד לדעתם שהחלום הזה לא טבעי... אבל כעת אין זמן להעמיק בזה, משום שהחבורה מנחשת (ובצדק) שהדבר קשור לטלפאריון - הדמויות זוכרות את הפעם הקודמת שהוא ניסה את הכשרון המוזר שלו, וגרם לחלום מוזר לפקוד את קלבריאן. הפעם, כנראה, הוא הפעיל את הכוח שלו בפזיזות רבה מהרגיל.

החבורה יוצאת מהחדר ומנסה לפלס דרך למעלה; מנדי נגררת מאחור, ורוטנת שזו פעם אחרונה שהיא שותה את היינות המקומיים האלו לפני השינה.

 

כבר בדרך אל המגדל של הטירה, מקטעי הדברים שהאנשים המבוהלים מסביב פולטים, הדמויות מבינות שצדקו - משהו קרה ליורש הצעיר, מצאו אותו בתוך שלולית של דם; ואם לא די בזה, ואריסה רצה למעלה כמו רוח סערה, זמן קצר לפני שהדמויות התעוררו - מה שהופך אותה חשודה בעיני לא מעטים מאנשי בית מית'היריל.

 

אנשים רבים מתקהלים לפני הדלת של החדר המפואר בראש הצריח, כך שלדמויות קשה להדחף פנימה, מה גם שכמה וכמה מהמבטים שמופנים אלים הם לא ידידותיים; חלק מהמלמולים מאשימים את 'המכשפה אורגת הערפל' ו'הזרים' במה שקרה ליורש.

ואריסה נמצאת בפנים, וויכוח מר נטוש בינה לבין אנאריון; כאשר החבורה נכנסת, הלוחם עומד עם חרב שלופה, רותח מזעם, ומכוון אותה לעבר ואריסה שנמצאת הצד השני, כשהוא מורה לה לא להעז להתקרב אל אחיינו.

שני מרפאים כבר רוכנים על היורש, לאחר שחבשו את פצעיו והפסיקו את שטף הדם, וכעת מטפלים בו בתרופות עשבים... אבל בחדר עומד עדיין ניחוח של מחלה עם חום כבד; טלפאריון חסר הכרה, אבל רגליו עדיין מפרכסות מפעם לפעם, או שמלמול חסר פשר נפלט מפיו; לצידו זרוקים חפצים מפוקפקים, רובם נשברו או נמעכו כאשר נפל - בין היתר, נרות מוזרים מאד, צלוחיות עם אבקה שזוהרת עדיין באור קלוש - ככל הנראה, רסיסים של אבן חן כזו או אחרת; ומעגל מוזר בעל צורה אפלולית ששורטט על הרצפה.

ואריסה טוענת שהגיעה בריצה כאשר שמעה את הזעקות - ורק מהסיבה הזו, אנאריון והמשרתים שלו ראו אותה רוכנת על טלפאריון חסר ההכרה, כאשר נכנסו.

כמה מהאנשים מאחור ממלמלים שכל האשמה היא על 'אורגת הערפל המטונפת, המכשפה. היא זו שגנבה את ליבו של היורש המסכן וגרמה לו להשתגע'.

 

הדמויות מגינות על ואריסה בכל תוקף, ומטיחות באנאריון ובאנשים האחרים את כפיות הטובה שלהם.

ואריסה מצידה, מעירה בציניות שהשוטה הקטן שיחק בכוחות מעל ומעבר למידתו, ככל הנראה ניסה לשרות בצללים מסיבה כזו או אחרת... ובאורח לא בלתי מפתיע, משהו בתוך הצללים תפס אותו.

אנאריון נאנח, ונראה שהגם שהוא למעשה מבין את ההסבר ויודע שהחבורה צודקת; ובכל זאת, הוא מלא בכעס ודאגה, ואומר שעדיף שואריסה תסתלק מהאחוזה ותעזוב את היורש הצעיר כדי שיוכל להתאושש.

טלפאריון זע מתוך יסורי החום והכאב שלו, וממלמל משהו כמו:

"בבקשה... אל תלכי..."

ולאחר מכן משהו כמו:

"רוח... רוח... היא באה. היא... באה..."

 

ואריסה אומרת בציניות, ששום דבר לא ישמח אותה יותר מאשר לעזוב את המקום הזה, כך שהאדון אנאריון יכול להסיר דאגה מליבו.

 

בין לבין, זארת'ילני, שהוזעקה לכאן יחד עם משרתים אחרים כדי להביא תרופות ובדים נקיים, לוחשת לדמויות בקולה המתוק והארסי ביותר שהנה, בדיוק כמו שהיא אמרה... כל המשפחה הנאצלת הזו מלאה בסודות ובצללים, הרבה צללים (לגבי טלפאריון המפרכס היא מעירה בציניות: 'כל עץ זהוב והעכביש שמוצץ אותו, הא?').

לאחר שהדמויות מבטיחות לה סכום כסף ועזרה ביציאה מהאחוזה, היא שבה ומזכירה, הפעם באורח מפורש יותר, תינוק קטן שמת לפני הרבה שנים, בעוויתות ופרכוסים דומים מאד; ואת העובדה שהגבירה אמו לא מתה סתם כפי שטוענים, אלא טרפה את נפשה בכפה זמן קצר לאחר מכן.

"ונחשו את מי היא קיללה במילותיה האחרונות? בוודאי לא את הנשגבת, גבירתו הנדיבה של כל העמק הזה? מי יודע, אולי תגלו בקרוב שהמשפחה שלי היא לא המשפחה הגרועה ביותר בעמק השחור?"

 

ואריסה יוצאת בכעס מהחדר בראש המגדל, והדמויות, מלאות גם הם בהתמרמרות על היחס שקיבלו, הולכות בעקבותיה.

 



חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.