??????? - ????

הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית | המערכה | יצירת דמות

vineline

 

קמפיין דמדומי המערב

 

ספר רביעי: כלולותיו של הברבור


פרק
XX: עסקה שהתקדרה ("A deal gone dour")



חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 

 

 

המאורעות בסיום נשף הנצחון

כמה שעות לאחר פתיחת משתה הנצחון במערה שבה עמד בעבר כס המלכות של גאשרוק, האולם הופך אפלולי ושקט יותר, כאשר הלפידים עוממים, אנשים רבים עזבו, ואחרים מוטלים שיכורים על השולחנות או הרצפה. ליד שולחן הכבוד, נראה שהמלך אנגריף ו"בוס" אורזאש, שהפך כעת באורח רשמי לאדון של העיר החרבה תאנגאלוס, השטחים שמסביבה והמכרות שמתחתיה, מנהלים שיחה שקטה.

ממה שמצליחה אחת הדמויות לקלוט, אנגריף מסביר לאורזאש על המנהגים הרוהירים של קבורת בני מלוכה ובני משפחתם, וממליץ לחצאי האורקים לאמץ את המנהג – קרי, לקבור את לוק'רה המנוחה, שנפלה בקרב על השערים, ליד הדרך שמוליכה אליהן עם תל קבורה ואנדרטה, שיזכירו אותה ואת מעשיה גם שנים רבות לאחר שאורזאש והמלך אנגריף כבר לא יהיו; כך, המלך אנגריף מטעים, הופכים מקום חדש ל"באמת שלך".

הגבירה אלאדראל יושבת ליד השולחן, נוכחת אבל איכשהו גם מרוחקת מאד, שקועה עמוק בהרהורים קודרים; ובשלב מסויים, היא יוצאת בחופזה לאחר ששליח אורג-ערפל הביא לה בשורה כלשהו.

 

ליד השולחן של הדמויות, חלק ניכר מהחבורה שתה לא מעט, והתוצאות ניכרות; מנדי, שהשתכרה לגמרי, זרוקה ליד קיר סמוך, ושופכת את ליבה (בבליל שיכורים מקוטע, אבל כזה שבין הקשקושים שלו יש המון תוכן, בעיקר מהסוג שמנדי לא היתה חולמת לחלוק במצב רגיל) בפני קלבריאן. בין היתר, היא מספרת בקול מקוטע ולעיתים גובל בבכי, על איך שאהובה בעיר הולדתה דייל נטש אותה לאנחות, למרות האהבה ביניהם ומה (שכנראה) הבטיח לה, כאשר המשפחה שלו ביקשה לארס אותו לעלמה לא רק נאה בהרבה, אלא גם ממוצא מיוחס בהרבה משל מנדי; היא ממשיכה לספר על איך שמנדי 'עשתה בושות' שלא נראו בדייל כמותם שנים רבות, לאחר שהתפרצה שיכורה למסיבת האירוסין של נורווין, סיפרה עליו לכולם פרטים אינטימיים ועסיסיים למדי, וגם התחצפה לאחד מחברי מועצת העיר, שביקש לסלקה החוצה.

מכאן, הסיפור עובר לדרך בה מנדי הושלכה מהבית והתבקשה לעזוב את העיר, בעקבות הבושה... ואיך אחותה החולה בוודאי מתגעגעת אליה, ולא יודעת להיכן הלכה. מכאן, מנדי פולטת לקלבריאן את הסיפור הכאוב על אחותה – שהיתה עלמה מוכשרת ויפיפיה, לפני שנפילה רעה במיוחד מסוס הותירה אותה שבר כלי בגוף ועוד יותר מכך ברוח; וכמה מנדי אהבה אותה וטיפלה בה במסירות, עד שכאמור נזרקה מבית המשפחה ומהעיר.

ליידי ורסה (Veressa), שיושבת עדיין ליד השולחן בסמוך ביחד עם איסילור, ממורמרת מאד על אלדראל ואורגי הערפל שלה, ולא חוסכת (בלשון המעטה) שתיה מעצמה, מטה אוזן לחלק מהשיחה הזו, ובאותה נקודה בה מנדי מספרת על אחותה, ורסה מעירה בציניות משהו על כך שאחותה של מנדי, לפחות, לא קמה מהקבר; וש"כן, אחיות זה עניין מסובך, ספר לי על זה".

מכאן, היא ממשיכה להתמרמר על אורגי הערפל וגבירתם – כשהיא פולטת את זה שהיא באה מאותו מקום רחוק מאד ממנו הגיעה, וכמעט נהרגה אגב כך, כדי להתחנן לעזרה, אבל אלדראל "בעטה אותה מכל המדרגות כאילו היתה כלב חולה"; אבל ורסה מסרבת לחזור למקום ממנו באה – אם הוא שרד בכלל – בידיים ריקות ובראש חפוי מכשלון. היא תשיג משהו בשביל להציל את בני-הברית שלה, ואלו מהעם שלה שלא נכנעו וכרעו ברך בפני הכוחות האפלים.

איסילור שב ומזהיר את ורסה מפעולות פזיזות, ומפציר בה לנהוג בסבלנות ולא להסתלק או לעשות מעשי פזיזות, כשהוא מבהיר לה שהחברים שלה כאן (וכמובן, הוא עצמו), יעשו כל שלאל ידם כדי לסייע לה.

 

זמן קצר לאחר מכן, אנגריף מלך רוהאן ומלוויו קמים ופורשים מהמערה, אגב שהמלך וקצין האפסנאות הותיק שלו מפריחים הלצות זה על חשבון זה, כמו גם על חשבון מלכת רוהאן שנותרה בהיכל הזהוב ("ואם היתה רואה מה עשית עם הגנבת השיכורה, היא היתה מצווה לגלגל את שניכם מאדוראס בתוך מריצה").

כאשר הפמליה חולפת ליד החבורה, המלך מתלוצץ שוב על חשבון 'עלמות המגן החמודות', מזכיר למנדי את ההתערבות ביניהם – אבל למעשה, הוא בא כדי לחפש את מרדיל; הוא רוצה לשוחח איתו מחוץ למערת המשתה.

מרדיל, מופתע מאד, קם ממקומו בקפיצה שמרעידה בטעות את השולחן, ומקפיצה ממקומו כלב רגזן שנהנה קודם משאריות, שמתחיל לנבוח בקולי קולות ולנסות לנשוך את קצה המגף של מרדיל. קלבריאן לעומת זאת, מתחמקת ממבטו של מרדיל ומסרבת ללוות אותו – היא עודה כועסת עליו על האיזכור ביש-המזל של אהובתו הראשונה. אבל, לאחר שמרדיל כושל החוצה לצד המלך, מנסה ככל יכולתו להראות מכובד, קלבריאן מתגנבת אחריהם כדי לצותת.

ממה שהיא שומעת, המלך אומר למרדיל שהוא לא שכח מיהו ומה שם המשפחה שלו – כנראה הנצר האחרון לשושלת ריל-אמרות; אמנם, מרדיל הכתים את שמו בכך שהתקרב מדי בעבר למשמר היונה; אבל הם בגדו בו, ושם אפשר לטהר בדרך נכונה. המלך מוסיף ש"עם כל הכבוד לחבורת עלמות המגן החמודות" (קרי, דמויות השחקן והגבירה ורסה), הוא גבר ממוצא מיוחס, שמקומו בשדה הקרב, בפיקוד על גברים רכובים על סוסים, כשהוא מניף את נס המשפחה שלו; שניהם יודעים, שהתבוסה שספגו בני המזרח של הנסיך יאנארי ליד האנדואין לא תבלום אותם לנצח, ובסופו של דבר, החבל המזרחי יעמוד בפני פלישה רבתי בכוח גדול בהרבה – ושניהם יודעים, מי האנשים בצד של רוהאן שנמצאים שם בעמדות מפתח, ועד כמה מעט אפשר לסמוך על חלקם (הכוונה כנראה לשני הבנים המפוקפקים של ה-Reeve, ל"באגא" (כיום ת'אין ברגוולף בן אדוולף הרם...), או אולי גם וגם).

בקיצור, המלך מציע למרדיל לעזוב את חסות אורגי הערפל וגבירתם, לשרת אותו בתור מפקד בחבל המזרחי, ואם יזכו בנצחון על בני המזרח ועל צבא היונה מגונדור, אולי יום אחד אפשר יהיה להשיב את מרדיל כמנצח אל קאיר אנדרוס, שהוא הנצר האחרון לשושלת הרוזנים שלה.

 

מרדיל מהסס מאד, מגמגם, ואמנם ניכר כי ההצעה קוסמת לו; אולם הוא אינו יכול לעזוב כך סתם, בלי להתייעץ עם קלבריאן; הוא לא יכול כך סתם לעזוב אותה.

המלך נאנח וממלמל משהו על עלמות ערפל; אבל מסכים לחכות כמה ימים לתשובה, עד שמרדיל יוכל להתייעץ עם אהובתו אורגת הערפל; הגם שהמלך מעיר בגיחוך, שהוא 'יכול למצוא מקום גם בשבילה', ו'אפילו כמה שמלות הולמות'.

מאוחר יותר, קלבריאן ומרדיל אכן מנהלים שיחה כנה, לאחר שהם חומקים מנקבת השינה של החבורה אל מקום פרטי ושקט יותר; וקלבריאן אומרת למרדיל שעליו ללכת להיכן שליבו מוביל אותו; ואולי לקחת את הזמן הזה כדי להחליט מיהו, לחזור להיות הקפטן ההירואי שהיא זוכרת מקאיר אנדרוס, ואז לחזור אליה – אם ירצה – בלב שלם.

 

לאחר שמלך רוהאן משחרר את מרדיל, החבורה נגררת, מלאה באוכל ובמשקה, בחזרה אל הנקבה שהוקצתה למגורים שלהם; מערה צדדית ושקטה יחסית, שאחד מצדדיה נופל אל תוך אגם תת-קרקעי קטן וצלול. מנדי ממשיכה לקשקש, ואילו ורסה מבקשת מאיסילור שיוציא עבורה מהתיק שלה בקבוקון מוזר עם תערובת עשבים כהה, ממנו היא שותה כמה לגימות (מסתבר לאחר מכן, שמדובר בשיקוי צמחים עם השפעה חזקה כנגד כאבי ראש).

זמן קצר, לאחר שהדמויות נרדמות, או נראה שנרדמו, ורסה חומקת מהמערה לעניינים משל עצמה, נוטלת את החרבות שלה, אבל לא את השריון והתיק. קלבריאן דואגת לעצמה לדלי נקי אותו היא ממלאת במים מהאגם הקטן כדי לארגן לעצמה אמבט, ולאחר מכן היא יוצאת בעצמה כדי לנהל שיחה פרטית ארוכה עם מרדיל (ראה קודם).

לאחר השיחה, מרדיל מחליט להשאר בחוץ ולטייל לבד עם המחשבות שלו – הוא נראה ממש קרוע בין הרצון להשאר לצד קלבריאן, לבין הרצון שלו לחזור להיות מפקד – עד כמה שגם קלבריאן מזהירה אותו כי הדבר מסוכן, ולא רק בגלל הסכנות של שדה הקרב; כמה מהגורמים המפוקפקים ברוהאן עצמה – ובעיקר בניו של ה-reeve של חברל המזרח, לא יקבלו את המינוי בעין יפה. קלבריאן לעומת זאת, חוזרת למערת השינה, ומגלה לרוגזה שמנדי, שהתעוררה שתויה לגמרי, השתמשה בדלי האמבטיה שלה כדלי הקאה; ולאחר מכן, היא עוד מקשקשת שטויות ומתעקשת שכולם יקומו עכשיו כדי למצוא מישהו, שפשוט חייבים למצוא אותו.

 

בכך, ולאחר שמנדי מפסיקה לקשקש כשהיא שבה וקורסת לשנת שיכורים, נגמרים מאורעות הלילה, והדמויות ברובן ישנות עד סמוך לשקיעת השמש של היום שלאחר מכן.

 

 

הראיון של קלבריאן אצל הגבירה אלאדראל

סמוך לשקיעת השמש של היום הבא, אחד מאורגי הערפל קורא לקלבריאן ואומר לה, שהגבירה אלדראל נעטרה לבקשת קלבריאן ותעניק לה ראיון – שיערך בחדריה הפרטיים של הגבירה. קלבריאן מובלת מתוך המערות אל פני השטח, ומשם במעלה גרם מדרגות מנומר במעט שלג.

אורגי הערפל סירבו להשאר מתחת פני הקרקע, ותפסו לעצמם צריח משמר מוגבה שחולש על החורבות מגבוה מצד אחד, ואל פסגות ההרים הלבנים מהצד השני; קלבריאן עולה במדרגות בעקבות השליח, והשומרים של אלדראל מברכים אותה בנימוס קריר אופייני; קפטן לינדיר לא נראה בשום מקום, ובמקומו עומד ליד הדלתות קצין אחר – מעין אביר אורג-ערפל מבוגר יחסית בשם ארנסאר, עם שיער אפור וארוך.

כאשר קלבריאן נכנסת ומועלית לחדר ההסבה, היא מוצאת את עצמה לזמן-מה לבד, מה שמאפשר לה לסקור מפה גדולה של רוהאן וגונדור שפרושה על השולחן, עם סימנים כחולים ואדומים ליצג כוחות וצבאות; מהמעט שקלבריאן מצליחה להבין, המצב שמתואר על המפה אינו מרנין בכלל.

מעבר לזה, השולחן ערוך באורח טקסי – עם קערת הפירות המסורתית, ואגן מים צלולים.

אלדראל מופיעה לאחר כמה דקות; במקום השיריון שלה, היא עוטה כעת שמלה שחורה עם מעט עיטורים כסופים; והיא נראית מודאגת מאד, מעבר לקול השליו לכאורה בו היא מקבלת את קלבריאן, ומברכת אותה, כשהיא מזכירה ש'הרבה מים חלפו מתחת לגשרים, מאז הפגישה הקודמת שלנו" (היא מכוונת לדרך בה קלבריאן – אז עוד נערה צעירה ובת פמלייה בטירת גווינרוס, התחננה בפני אלדראל שתקח אותה לגדוד שלה, וסורבה; עניין שקלבריאן לא שחכה ובמידה מסויימת מרירה כלפיו).

אלדראל 'חולקת' עם קלבריאן ברכה מסורתית של אורגי ערפל, כולל הגשה של פרי לפי כל כללי הטקס, אם כי די ברור שהיא מלגלגת במידה רבה על המסורות האלו, ובעיקר על כוהני ארגיון שהקפידו על 'קלה כבחמורה' בכל האמור בהם; ואז היא שואלת את קלבריאן מדוע ביקשה לראותה.

קלבריאן מתחילה לשאול את הגבירה אלאדראל את השאלות עליהן היא חשבה בקפידה; בעניין הקשר המוזר בין קלבריאן לאלאניס, שנוצל לרעה בידי המכשף של משמר היונה (פרופ' לוין המנוח...); בעניין החשש שמכרסם בקלבריאן על אותה מחלה שיכולה לנגע אורגי ערפל (ורק אותם), ולהפוך אותם – לאט או מהר – ליצורים נוראים שלא מן העולם הזה; וכמו כן, קלבריאן תוהה בעניין העוינות שבין אלדראל לאורגת הערפל הזרה והמוזרה, ורסה, ומנסה לומר שהיא חושבת שהלב של ורסה נמצא במקום הנכון, ושאפשר לבטוח בה ולראות בה בת-ברית.

אלאדראל מתייחסת לשאלות ולאמירות של קלבריאן בנימוס, ועונה על חלק מהשאלות – גם אם באורח שלא תמיד הופך את הדברים לברורים יותר.

לגבי אלאניס, היא אומרת לקלבריאן שהקשר ביניהן הוא אכן הדוק ויוצא דופן; וכי ככל הנראה היה באלאניס, גם כאשר היתה עלמה מפונקת שהכל סגדו ליופיה ולא יותר מזה, יותר מניכר לעיין במבט ראשון; וכי במידה מסויימת היא היתה עדיין בת לאביה (אלדראל מזכירה בצער את שמו של ידידה הותיק והמנוח, הלורד גווינרוס); ויתכן כי אלאניס, מתחת לעליונות שלה, קינאה בבת הלוויה הלא נחשבת שלה, שאביה הלורד בכבודו ובעצמו לקח אותו ואימן אותה בחרב ובקשת, כאילו היתה הבן שמעולם לא היה לו; וגם אם באותם שנים היו לה העדפות אחרות, וציפיה בלב כנה לחיים של גבירה לבושה בשמלות יפיפיות ונשואה באושר.

כך או כך, המכשף של משמר היונה, שגילה את הקשר בין שתי עלמות הערפל, הפעיל עליו את הכשפים שלו למען המטרות השפלות שלו עצמו – אולי הפך שלא מדעת לכלי בידי כוח גדול ממנו, שכל תחבולותיו לא הועילו אלא כדי לזרז את הפניה של אלאניס לגורל שיועד שלה, שהוא שונה בהרבה ממה שחשבה.

לגבי המחלה של אורגי הערפל, הגבירה שואלת את קלבריאן האם היא מוכנה לשמוע דברים שאולי יכאיבו לה; ואז עונה לה "בשאלה על שאלה"– האם היא יודעת איך נוצרו אורגי הערפל הראשונים?

קלבריאן עונה מיד את מה שלמדה בארגיון – שהמסירות של המייסד הגדול של האומה, והכוחות שלו שהתבססו על תורות חוכמה עתיקות שהגיעו מארץ המערב העתיקה ששקעה, הם אלו שיצרו את אורגי הערפל הראשונים, שבאו ממשפחות טהורות יחס של בני המערב, שדם אלפים זרם בעורקיהם, והלכו ו"זיקקו" את הדם הזה מדור לדור.

הגבירה אלדראל, בחיוך עצוב במעט, מקשה עליה ומעירה שאותן תורות עתיקות שהומצאו בנומנור הקדומה, לא הצליחו להאריך את חיי הבעלים המקוריים שלהם, וזה עוד בעידן בו הקסם היה חזק יותר, וואלינור עצמה עוד שכנה בעולם הנגלה. מה אם כן, גרם למייסד הדגול להצליח, גם אם באורח חלקי והדרגתי, במקום בו הנומנורים נכשלו – ועוד להצליח בכך, ארבע-מאות שנים לאחר מלחמת הטבעת, כאשר העולם הפך אפור, והאלפים האחרונים נעלמו ממנו?

כאן, אלדראל מזעזעת את קלבריאן, כאשר היא יותר מרומזת לה, שאולי מחקרים אחרים, ממוצא נאצל פחות, שיחקו כאן תפקיד – כאשר היא רומזת על כך ש"המייסד הדגול" לא היה הראשון שעסק בשינוי מהיר בבני גזעים כאלו ואחרים, כדי להפוך אותם לדבר-מה חדש... גם אם אותו מלומד שעסק בכך לפני 'המייסד הדגול' לא עשה את הניסויים שלו על בני המערב ודם אלפים דווקא.

זו אכן מכה כואבת: קלבריאן מבינה היטב שהיא מרמזת על מעלליו של סארומאן ערב מלחמת הטבעת והמחקרים שלו, שהפכו אורקים לזן חדש וחזק בהרבה של אורוק-האי; ושלמעשה, אלדראל סבורה כי "המייסד הדגול" השתמש באותם מחקרים עתיקים שחלקם נשתמרו אי-שם באורתאנק הרבה אחרי לכתו של הקוסם המושחת. ואם לא די בכך, אזי נוכח השילוב בין אותם מחקרים עתיקים, וחלקים אפלוליים במחקר שנמצא באורתאנק, הורישו לאורגי הערפל מספר חולשות קריטיות – בין היתר, שחשיפה לשילוב בין כמה רכיבים של קסם אפל, עשויים 'לפרק' את הכוח שיצר אותם, בין אם לאט (כמו במקרה של הגולה המטורף במערה), או מהר (מה שקרה כאשר אנשיו של אמרוס נחשפו להתפרצות של כוחות אפלים באותה עיר מקוללת) – ולהפוך אותם לשרצים או לצללים מעונים (כאשר גזעים אחרים – כולל הגמדים המושחתים שהיו באותו מקום, לא הושפעו).

קלבריאן עצמה, כך מסתבר, יכלה להכנס לעיר הזו ולהלחם בצללים בלי ללקות בעצמה, רק בגלל השיקוי שמהלה עבורה אלדראל בתוך היין שהגישה לה טרם המסע למקום הזה, שהפך אותה חסינה לאנרגיות או לכוחות המתועבים שעמדו באוויר.

אלדראל מעירה, אולי כדי לעודד את קלבריאן – שבסופו של דבר, חשוב פחות מהיכן הגיע כל אחד מהיצורים בעלי התבונה, אלא מה הוא מחליט ומה הוא עושה עם החיים שניתנו לו.

 

לגבי ורסה והיחס הלא אוהד כלפיה, אלדראל נוקשה בהרבה.

היא אמנם מודה שאף היא אינה חושבת שליידי ורסה תבגוד בהם ותערוק למחנה האויב; ובכל זאת, אלדראל עומדת על דעתה שהיא אינה רק זרה, ולא אחת מאורגי הערפל של המקום, אלא שהיא מביאה עימה סכנה גדולה, מפנים ומחוץ גם יחד – ובין היתר, משום שבעודה לוחמת באפלה, האפלה כבר התנחלה בלבבה פנימה, ואם היא לא תבין זאת בזמן ותרפא ממנה, היא תמיט אסון על עצמה ועל הקרובים לה גם יחד.

קלבריאן משיבה, שגם היא חוששת, ובהחלט תשים על ורסה עין; אבל הדרך היחידה לנסות ולמנוע דברים כאלו, היא לא לנטוש אותה לאנחות, באורח שיקל על הכוחות האפלים להשתלט עליה, אלא דווקא לשמור אותה קרובה. אלדראל לא משתכנעת לגמרי, אבל מוכנה לקבל – איכשהו – את העמדה של קלבריאן, לפחות לעת-עתה; או כך לפחות קלבריאן סבורה.

 

לאחר התשובות החלקיות למדי על השאלות, אלדראל מציעה לקלבריאן, כמיטב המסורת של אורגי הערפל, 'לחלוק עמה' את טקס ההתבוננות בתוך מי האגן. קלבריאן מכירה את טקס הראות היטב, והשתתפה בו עוד בארגיון עשרות פעמים. בדרך-כלל, במסגרת אותו טקס שנועד להיות 'שחזור מושלם' של הסיפור הישן נושן על אגן הראות של גבירת היער הזהוב, הכוהנים משרים אווירה אקסטטית, גם בשירה שממלאת את ההיכל בו נערך הטקס, וגם בעשבים המשכרים שמובערים בקטורות אינטנסיביות.

הטקס שגבירת אורגי הערפל מהמערב חולקת עם קלבריאן, לעומת זאת, נראה צנוע בהרבה; אין שירה ברקע, והקטורות אמנם מפיצות ריח חד וצלול באוויר, אבל רחוקות מלהיות בעלות אפקט משכר – עניין שהגבירה אלדראל מלגלגת עליו כשהיא זורקת אמירה מושחזת, ש'מתנצלת' על כך שכשרונה בעריכת טקסים כאלו הוא רק צל חלוש של העבר המפואר, ובוודאי אינו מתחרה בראות מרחיקת הלכת של טאר ווליון החכם – הכוהן הגדול של ארגיון (קלבריאן יודעת לא מעט על העוינות ההדדית בינו לבין אלדראל, למצער לאחר שאלדראל דחתה בבוז את הדרישה שלו לקחת אותה, כי 'ראה בחזיונות' שאיחוד הדם של שניהם יועיל לאומת אורגי הערפל).

לעומת זאת, וחרף אמצעי הלוואי הצנועים של הטקס הנוכחי, על הברכות הטקסיות שלו באלפית עתיקה והאזהרה המוכרת לקלבריאן 'לא לגעת במים', החזיונות שקלבריאן רואה בתוך מי האגן, הם אמנם מעורבלים, מהירים ולעיתים מבלבלים מאד ולא מובנים, אבל עדיין חדים בהרבה מטקסים קודמים בהם השתתפה.


היא רואה מה שהיא חושבת שהוא אלאניס, תועה בתוך ארץ אפלה (ככל הנראה, החלקים הפראיים והמסוכנים יותר של גורגורות), וברקע האורודרואין יורק עשן וניצוצות אש; ודמויות אפלות, ככל הנראה אורקים, צופים בה ומכינים לה מארב; היא שומעת מכות פטישים ורואה דמות גבוהה עטויה בשחור וזהב – אולי המייסד הדגול – ואנשיו, פורצים אל תוך מערות שכוחות, מלאות אצות ולחות, ומביטים בגלגלים עתיקים וחלודים ובשברי מכונות; ואת אותה דמות, עומד מעל כלובים מלאים ביצורים ענקיים ומכוערים, צורחים בפחד, אומר שדבר מה נכשל, ומורה להמית אותם.

ואז, כשהיא ממקדת את מחשבותיה, היא חשה את עצמה צפה באין-סוף של ריק, עם כוכבים רחוקים מנצנצים הרחק מעבר לו – לפני שהמנגינה הגדולה של האיינור יצרה את הארדה, היה הריק (The void), שאין לו התחלה וסוף; המנגינה הגדולה של ילדי אילובטר בראה את הארדה והדפה את הריק ואת היצורים העתיקים והחשוכים שחיו בתוכו – אם כי, גם לפי המסורות, פה ושם יצורים מתוך הריק הגדול התגנבו אל תוך הארדה ולבשו צורה איומה – למשל, צורת העכביש של אונגוליאט.

את זה, מטעימה אלדראל מעל החזיון – יודעים כל חכמי המסורה; אבל יש כאלו שמוסיפים וטוענים כי כשם שהמנגינה הגדולה וכוחו של אילובטר שנוצק לתוכה בראו את הארדה, הרי שהדים נקלשים, הולכים ומתעוותים של המנגינה צפו הרחק לתוך הריק, ופה ושם יצרו בתוכו צורות אחרות; ארצות אחרות ומפוקפקות, שאינן אלא חיקוי נלעג, פגום ואפלולי של הארדה, לפי האד הפגום והמתעוות שהקים אותם מתוך הריק; קלבריאן מדמה לשמוע את אלדראל אומרת לה, כי המקומות האלו מסוכנים מאד, וכל אחד ואחד – אם יתקרב די הצורך – עשוי להוות סכנה נוראה לארדה ולמה שנמצא בה.

החזיון משתנה, ובמקום הריק הגדול קלבריאן רואה פתיתי שלג; שברים של חומה ישנה, ומעבר לה ארץ שרויה בכפור, ובתוכה, למרבה הפלא, מסתמנת באופק עיירה גדולה ופסטורלית עם טחנות רוח, שנראית דומה מאד לתיאורים של הישובים הישנים של ערי ההוביטים– אולי רמז על כך, שלמרות שהוביטים רבים ברחו כאשר הכפור שהתפשט מצפון אריאדור הגיע לפלך, הרי אחרים עדיין שרדו שם (אם החזיון עוסק בגלל בהווה...).

אבל, קלבריאן חשה באיום מרחף מעל העיירה השלווה באופק; וייטים מוזרים, עוטים שריונות ומאורגנים בדרך שקלבריאן מעולם לא שמעה עליה צופים במחזה ממרומי רמה קפואה; וקול נשי צונן מורה להם לכמה מהם להתקדם – לרחרח בארץ הזו בשקט, בלא לעורר תשומת לב מיותרת.

"תמצאו אותה. גלו מה המזימה הקטנה שהיא זוממת נגדי, ותביאו אותה אלי. אה, וכדאי מאד שלא תאכזבו אותי שוב. אם תחזרו אלי בידיים ריקות אהיה... מאד-מאד לא מרוצה. מובן?"

 

החזיון מתפוגג, מותיר את קלבריאן מוטרדת ואכולת ספקות.

בכך למעשה, תם הראיון; לפרידה, הגבירה של אורגי הערפל מהמערב מביטה בעיניה של קלבריאן ואומרת לה, שהימים מתקצרים והולכים, והסכנות מתרבות; אבל מעל לכולם, היונה חייבת ליפול, ומהר; לפני שתאביד את כולנו. היא מוסיפה ושואלת את קלבריאן, כשהיא מביטה הישר לעיניה, האם היא יכולה לסמוך על קלבריאן? האם קלבריאן תמלא את הוראותיה, גם אם יראו תמוהות או אפלוליות?

קלבריאן נקרעת בינה לבינה, אבל זוכרת את הפעם הקודמת בה אלדראל דחתה אותה, וכעת חשה שהיא אינה עוד אותה ילדה צעירה ומתחננת; והיא עונה לאלדראל בקשיחות מפתיעה, שהיא תשקול את הדברים ובמידת הצורך תעשה אותם בדרכה, כל עניין לגופו; אבל כן, היא מסכימה שיש למגר את משמר היונה מהר ככל האפשר.

אלדראל מופתעת, ונפרדת מקלבריאן בקרירות יחסית, כאשר נדמה לקלבריאן שהיא פונה למדרגות שעולות אל ראש המגדל. כאשר קלבריאן עושה את דרכה בחזרה בשביל המושלג, למטה לעבר תאנגאלוס, נדמה לה שמשהו קורה על ראש המגדל... או שאולי היא מדמיינת משק כנפיים של משהו גדול (אם כי בהחלט לא מתקרב בגודלו לדרקון, אפילו דרקון קטן יחסית), אי-שם למעלה.

 

 

מנדי ואיסילור עוקבים אחרי ורסה – סצנת הפונדק המפוקפק לפני השער

כשמנדי ואיסילור מתעוררים, הם זוכרים במעורפל שקלבריאן הלכה לראיון, אבל מה שמטריד אותם, בעיקר את איסילור, הוא שליידי ורסה הסתלקה, בלא להותיר סימן וזכר; והפעם היא גם עטתה את השיריון שלה. מבוהל מהראיון כי אורגת הערפל נטשה אותם לאנחות בלא מילה, הוא מנסה לנער את מנדי מתוך השמיכות שלה; אבל זו סובלת מכאב ראש רצחני שלאחר השתיה לשוכרה, ובהתחלה רק רוטנת ולא מוכנה לזוז. איסילור מוצא עבורה את שרידי השיקוי של ורסה, וכך מצליח (אגב תלונות ורטינות למכביר מצד מנדי) להקים אותה.

המעקב מוליך את מנדי ואיסילור לאיזור המפוקפק שקם במהירות לפני השערים של תאנאגלוס, לא הרחק מן המקום בו קפטן לינדיר הפיל את אחד מאלופי החזיר העצומים; אוהלי שיכר מבאישים, המוני דוכנים שמוכרים סחורות – מביזה מהעיר של האורקים, תיקונים, תכשיטים זולים והמון מזון מפוקפק (כולל במקום אחד לפחות, עכברושים שמוסווים כחיה אחרת); בין הדוכנים והאוהלים, שנותנים למנדי הרגשה של 'חזרתי הביתה' (כלומר, לאחד המקומות המפוקפקים בהם אהבה לשרוץ לאחר שסולקה מבית הוריה), מתגודד המון מעורב – בני-אדם מפוקפקים ומפוקפקים יותר; חצאי אורקים; כמה גמדים מרופשים שמכחישים בכל תוקף שהם דורהאנדס (אולי כאלו שערקו בזמן והחליטו להתערבב בשלל המשתרכים אחרי המחנה של יריביהם); ואפילו גובלין אחד או שניים – לרבות צרחן קטן וערמומי שמוכר משקאות שדומים באורח חשוד ל"בום-בום" הידוע לשמצה של הגובלינים מהרי הערפל.

מנדי נתקלת עד מהרה בבעיה – בדמות אחד הסוחרים המפוקפקים שהגיע לכאן אי-כה ממזרח רוהאן; וככל הנראה לא אהב במיוחד כיצד מנדי הסתלקה, בלא לשלם את החובות הגבוהים שהותירה אצלו; כעת, הוא שמע שהיא כאן, והוא נחוש בדעתו לגבות את החוב הגבוה שמנדי חייבת לו – ולשם כך להשתמש בשני ה"מומאקיל" שמדדים אחריו (כלומר, שני בריונים מגודלים במיוחד, מגחכים ורק מחכים לקטע בו יצטרכו 'לשכנע' את מנדי – או כל קורבן אחר – לפרוע חובות).

מנדי מושכת את איסילור במהירות לצללים, ומזכה אותו בלימוד חפוז של פרק ב'איך תתחמק מפני נושים שבאו לדרוש את חובות השתיה שצברת על לא עוול בכפך'; ואגב התקלויות משעשעות (או מבחילות למדי, לדעת איסילור) עם כמה טיפוסים ססגוניים, הם מתגנבים בין אוהלי השיכר, בנסיון לחמוק מאותו סוחר נושה וה"מומאקיל" שלו.

בסופו של דבר, נדמה למנדי שהיא הצליחה לאבד את הטרדן המרגיז, כאשר היא ואיסילור נכנסים לתוך אוהל שתיה מזוהם וצפוף בשם "הכיבשה השחורה"; מדובבים קצת את בעל המקום; ושם, הם מזהים משהו מוכר - מעבר לשולחן גדול עם חבורת טיפוסים מחוספסים שמסבה עליו, דופקת עם הספלים על השולחן, אגב שהם שרים בכל פה שיר עממי גס להדהים על "ביל הדביל", והרפתקאותיו – כולל האופן בו נעמד לפני כרכרת המלך, וחשף בפני הוד-מלכותו את העכוז; נדמה למנדי, שמעבר לשולחן ההוא, בשולחן קטן בצללים, יושבת ורסה עצמה, מדברת בשקט עם טיפוס מפוקפק, שממש לא נראה למנדי– בהתחלה, היא לא חולקת את המידע עם איסילור, מחשש שהפייטן ישתטה לקרוא לורסה מייד, באורח שלא יאפשר למנדי לצותת לשיחה.

מנדי ואיסילור תופסים מקום ישיבה, קרוב ככל שאפשר, אגב שהם מזמינים ממנו את מנת היום – נקניקיות שאיסילור מזהה, לבחילתו, שהן דומות יותר מדי לעכברושים המתים שראה מעל אחד הדוכנים בחוץ, ומסרב לגעת בהן; מנדי, לעומתו, לא בררנית במיוחד, ולועסת את הנקניקיות עם הרוטב השמנוני שיצקו עליהן בכל פה.

לאחר רגע, מנדי מתרצת שהיא מחפשת את בור השירותים, מתרחקת מאיסילור ומתחילה להתגנב מתחת לשולחנות, כדי להתקרב ולצוטט לשיחה של ורסה; אגב כך, מנדי נדרשת, למרבה רוגזה, להתמודד עם יריב לא צפוי – חתול גועלי ומרגיז במיוחד – שנושף עליה ומתחיל לילל, באורח שיכול להסב אליה תשומת לב. לאחר שהחתול לא מתרשם במיוחד מכך שמנדי נושפת עליו בחזרה ונוהמת עליו שיסתלק. הרעש מסב את תשומת ליבו של איסילור שמגלה היכן מנדי נמצאת ומה היא עושה; איסילור מסלק את החתול הטרדן בשוחד בדמות מנת הנקניקיות המפוקפקת – מה שגורם לפייטן להעיר במרירות, שנוכח ההתלהבות של החתול, אין ספק שהגישו להם בשר עכברים טחון.

 

בסופו של דבר, הדמויות מגיעות למרחק ציתות, ומנדי מגלה שהטיפוס שמדבר עם ורסה – אדם חיוור ורופס למראה, עוטה ברדס ונוטה ללקק את שפתותיו בצורה מטרידה, הוא לא סתם טיפוס מפוקפק; למעשה, מנדי מזהה את הגנב שצותת בעלטה לדברים שמלמלה ורסה אל איסילור כאשר שכבה פצועה במחנה של הרוהירים, לאחר שנפצעה מהחנית שידה בה איש החזיר.

אלא שהדבר הגרוע ביותר הוא, שמהשיחה עולה, שהבריה הזו קשורה לכוח המושחת שהחל לבנות את כס הברזל של אנגמאר מחדש; עולה כי ככל הנראה, אחד החזקים יותר בוייטים שוכני הכוכים, או יצור דומה ומאיים עוד יותר, שם את הכתר על ראשו, והכריז על עצמו כיורש של המלך המכשף העתיק – ככל הנראה, אותה רוח רעה שהשר אמרוס הקים באותו טקס אפל שהשתמש בקורהילד האומללה כ'מצבר' לריטואל, שבמרכזו חישול מחדש של הטבעת המקוללת שנמצאה במרתפים של מינאס איתיל.

אותו שר של וייטים או רוח רעה, שנשבע לבנות מחדש את כארן-דום, בונה כעת את כוחותיו, ומגייס לשירותו כעת לא רק שוכני קברים ואורקים, אלא גם בני-אנוש, ואולי גם אורגי ערפל מושחתים. אותו שליח מפוקפק, שיודע לא מעט על ורסה ועל מאוויה, להם צותת לפני הקרב, עושה כל שביכולתו כדי לשחק על המאוויים שלה והחששות שלה, כדי לפתות אותה לעבור לשירות האדון האפל שלו – ולרגע נדמה לדמויות, שהשכנוע שלו לא נופל על אוזניים ערלות.

הוא משחק על הגאווה הפגועה של ורסה על כך שאלדראל דחתה אותה וסירבה לעזור לה, ואומר לה שאולי כדאי שתפתח לכיוונים אחרים, חדשים יותר ומקובעים פחות; הוא לוחש לה, שהאדון החדש יודע הרבה על חפצי עוצמה, ויכול לגמול לורסה ביד נדיבה על שירותה – ולתהיה שלה (כי בהתחלה היא חושדת, בטעות, שמדובר בשליח של משמר היונה), הוא אומר שהאדון שלו, בקרוב המלך החדש על כס הברזל, מתעב את היונאים של גונדור לא פחות מכפי שאורגי הערפל מתעבים אותם, גם אם מסיבות שונות.

 

ורסה אכן מתלבטת, ונראית קרועה בינה לבינה, כשהיא מלמלת שוב ושוב משהו שהדמויות לא מצליחות להבינו; אבל בסופו של דבר, היא שבה לעצמה, מקשה על השליח בשאלה שהיא כנראה כבר ניחשה את התשובה לה – האם אדונו הוא שר בן-אנוש או אורג ערפל, או שמא הוא אחד המתים-חיים.

כשהוא מגמגם, ורסה עונה לו בארסיות, שהיה לה די במקום ממנו באה עם מתים שזחלו החוצה מתוך הבור, שהוא המקום היחיד שראוי להם ולכשכמותם; שהיא לעולם לא תשרת לצד מתים או תחת פיקודם, ושעדיף לשליח להסתלק מכאן במהירות, לפני שהיא תגלגל אותו אל השומרים.

השליח, זועם בעליל, לועג לה ואומר לה שהיא תתחרט על זה; ושהצעתו הנדיבה של האדון לא תעמוד לנצח; ואז, הוא ממהר להסתלק ונעלם בצללים, בתוך ההמון המרעיש ששממלא את אוהל השתיה. ורסה נותרת לבד, במצב רוח רע בעליל, ומרוקנת בכעס גלוי את הספל שלה.

 

מנדי מתגלה לאחר זמן-מה, שואלת את ורסה בתמימות מעושה מה היא עושה במקום כזה, והאם אפשר לשבת לידה. ורסה עונה במרירות שהיא "מנסה להשתכר בשקט". היא מגלגלת שיחה עם איסילור ועם מנדי ליד השולחן, ובה מנדי מגלה לה שהאדון מאנגמאר לא גילה על ורסה שום דבר בגלל כוח נבואה או אמצעים נעלים אחרים – אלא פשוט השרץ שלו צותת לה, כאשר שכבה באוהל המרפאה של הרוהירים, ופלטה דברים דבים מדי בחוסר זהירות.

הדמויות מנסות לתמוך בורסה ולשכנע אותה כי הן עומדות לצידה, וכדאי לה להשאר איתם בתור חברים ולתת להם, עם הזמן, לעזור לה. ורסה מקבלת את הדברים ברגשות מעורבים, עדיין חשה פגועה ומתוסכלת מאד... אלא שדווקא אז, ברגע הלא נכון בעליל, נשמעת צעקה זועמת "הנה היא! אל תתנו לה להתחמק!"

 

הנושה הרוגז ממזרח רוהאן, עם שני ה"מומאקיל" המגחכים מאחוריו, גילה את מנדי, והוא ואנשיו מתקרבים באיום לשולחן, שופעים איומים – בין היתר להפוך את מנדי ולשבור לה עצם-עצם עד שסכום החוב יפול לה מהכיסים; ולא מתרשמים מהנסיון של מנדי לומר שהיא תלך ותביא לו את הכסף בעצמה תוך כמה ימים.

אם לא די בזה, אז מסתבר שהסוחר ניפח את החוב מסך של חמש-עשרה עד עשרים מטבעות, ב"קנסות" ו"חובות של אחרים שאני גובה גם", לסך של מאתיים מטבעות זהב, לא פחות.

אלא, שכאשר ראשון הבריונים המגחכים מתקרב אל מנדי (וגם הקטנה שנונה מפי איסילור לא ממש משפרת את מצב הרוח שלהם...), הוא נתקל בלהב השלוף של ורסה, שמעירה בציניות ש"החרב הזו כבר הפילה טרול מערות שהיה גבוה ממך פי-שניים, ולא יאמן, גם מכוער יותר" (ועל כך איסילור מוסיף 'גם אם לא בהרבה').

הצדדים נושאים ונותנים בכעס, כאשר ורסה מבהירה לנושה האלים ש"הסתבכת עם החברים שלי, משמע הסתבכת איתי"; מסתבר שהחוב לא עולה על עשרים מטבעות; ואז, למרות הנטיה הראשונית של מנדי שלא לערב אחרים, ורסה משליכה על השולחן עשר מטבעות, ואומרת שהיא מקזזת לו מהחוב חמש מטבעות, כי הבריונים המכוערים שלו מסריחים לה את השולחן, ועוד חמש, כי הפרצוף שלו לא מוצא חן בעיניה. עכשיו, יש לו את הברירה או לקחת את המטבעות ולזחול מכאן, או להסתבך – והיא רק מחכה לראות אותו מסתבך.

כאשר מסתבר לנושה ולבריונים שלו שהם עומדים לא רק בפני מנדי, אלא גם מול אורגת ערפל נחושה ומסוכנת, וגם מול פייטן שמצטרף אליה, הם מחליטים, אגב לא מעט קללות ואיומים, לקחת את המטבעות ולהסתלק.

 

מנדי, שמוחמאת (גם אם היא לא מודה מכך), מהדרך בה ורסה התייחסה אליה באורח טבעי כחברה שמסתכנים בשבילה, מנסה לדבר אל ליבה פעם נוספת שהיא לא לבד, והיא יכולה לשתף את החברים שלה בתוכניות שלה, כמעט מצליחה להתחיל ולדובב את ורסה, שמתחילה להודות בכך שהיא רוצה מאד למצוא תרגום לכתובות ישנות בקאזדול שמצאה לפני הקרב הגדול, ושהיא סבורה שהדברים יכולים להוליך למשהו מעניין, והיא חושבת שאחד הגמדים שיש כאן-

 

אלא, שהדברים נקטעים, כאשר קפטן לינדיר בכבודו ובעצמו צץ, לאחר שחיפש את הדמויות; הוא נראה חיוור מתמיד ובמצב רוח עכור ומודאג במיוחד. הוא אומר שהגיעו בשורות רעות, וכי אלדראל רוצה את כל החבורה להתייעצות חירום שאינה סובלת דיחוי.

ואז הוא מודה, שלא, לא את כל החבורה... הגבירה ורסה, למרבה הצער, אינה מוזמנת (כלומר, מאחורי המילים ברור שלאדראל אין אמון בורסה והיא אינה רוצה אותה בקרבתה). הדמויות מוחות, אבל ורסה מקבלת אתה דברים בשיוויון נפש כלפי חוץ, ואומרת שהיא לא נדחפת להיכן שהיא לא רצויה, וכי היא "תמצא דרך להעסיק את עצמה" עד שיתר החבורה תסיים.

 

 

המועצה האפלולית של אלדראל – כלולותיו של הברבור האדום

הדמויות מולכות במהירות דרך מסדרונות אפלים ופתח סודי, אל תוך חדר קטן עם שולחן גדול, עליו פרושה אותה מפה שקלבריאן ראתה קודם במגוריה של אלדראל – הגם שיש עליה כעת יותר פיונים וסימונים.

אם מישהו חשב, שמדובר בחיקוי למועצה המפורסמת מהספר האדום, בה ישבו בני גזעים שונים וידברו ארוכות במשך שעות – הרי שהמציאות כמעט הפוכה. בחדר נוכחים רק אלדראל וקפטן לינדיר, ומלבדם לא יותר מחצי תריסר אורגי ערפל אחרים; והמלך אנגריף, שנראה קודר מאד, שיושב ליד השולחן בלא בני לוויה כלשהם – לנסיך אורזאש וחצאי האורקים שלו אין זכר.

מאוחר יותר, יוסבר לדמויות שהנוכחים מעטים במיוחד כדי לשמור על חשאיות מוחלטת; אם כי אלדראל עדכנה את אורזאש באורח אישי, בנפרד.

 

כל החבורה נוכחת, מלבד ורסה; כמסתבר, שליחים של אלדראל הביאו בבהילות גם את מרדיל, שנראה מתוח מאד, ואת קלבריאן, ממש כפי שמנדי ואיסילור נשלפו מאוהל השיכר.

 

אלדראל אינה מבזבזת זמן רב על גינונים, ופותחת הישר בבשורות הרעות שלטענתה הגיעו אליה עם שליח מהיר מ'אחד המקורות שלה' (קלבריאן מוצאת את עצמה תמהה, האם מדובר בדמות המכונפת, והאם לאלדראל יש דין ודברים, אולי, אם אחד מצאצאי הנשרים המפורסמים).

הנצחון בתאנגאלוס, היא אומרת, והתקווה שהביא, היו קצרי מועד, הרבה יותר מכפי ששיערה בתחילה. משמר היונה התאושש מהתבוסה שספג בקאיר אנדרוס; וככל הנראה, מנהיגיו סבורים שבטעות כי הדרקון הירוק (ליתר דיוק, הדרקונית) ששרף את צי היונה הוא בן-ברית של רוהאן; והם עומדים להנחית מתקפת נגד בקנה מידה אדיר.

לא רק שהיונאים מגייסים כוחות, ובאותו מקום נסתר שלהם – 'מנהרות העונג', שלצערה היא אינה יודעת היכן בגונדור הוא ממוקם, הם יוצרים ככל הנראה כלי נשק הרסניים ותועבות חדשות (היא אינה פוסלת קשר בין המקום הזה לאנשי החזיר שצצו בקרב על תאנגאלוס); אלא, וזה העיקר, שצבא עצום, חסר תקדים בגודלו, יצא מהאראד וצועד צפונה בעוד הם מדברים. מלבד כמה עשרות מומאקיל חמושים לקרב לפי מיטב המסורת, הצבא כולל בהמות משוריינות נוספות מהאראד הרחוקה, קטנות בהרבה ממומאק, אבל מצויידות בקרן אדירה, ובעלות יכולת טובה בהרבה לבוסס בבוץ עמוק – מה שיקל עליהם לחצות את ביצות אנוריין שמשתרעות בין רוהאן לגונדור, שהפילים יתקשו לעבור אותם.

זרוע נוספת של הצבא מהאראד פונה לעבר ארצות המזרח שמעבר לאנדואין, ככל הנראה כדי לתגבר את הנסיך יאנארי א-קאראדין, ו"לשכנע" נכבדים ומנהיגים סרבנים יותר של בני המזרח לחבור אליו בהתקפה על רוהאן מהגבול המזרחי.

המסקנה של אלדראל היא פשוטה ועגומה: אין שום כוח ברוהאן, גם אם יצטרפו אליה אורגי הערפל שלה וחצאי האורקים של אורזאש, שיוכל להדוף מתקפה משולבת כזו של האראד וגונדור – בוודאי בשילוב כוחות של בני-מזרח ותועבות שיצעדו עם משמר היונה. בנוסף לזה (כפי שהמלך אנגריף מציין בכעס), הגיעו לידיהם פקודות מפורשות של המלך אלאדון מה לעשות בשטחים שיכבשו – פחות או יותר, להעלות הכל באש, להרוג את כל הגברים עד האחרון, לתת להארארדים את הנשים שהאחרונים יחפצו בכך – ואת כל מה שישאר (כלומר, יתרת הנשים, ילדים, זקנים ועוד), להכות ולגרש אל השממה בצפון.

 

כמה מהנוכחים במועצה מעלים שמות של בני-ברית אפשריים, אבל נראה שאף אחד מהם אינו וודאי ואינו מספק: מוריה נשלטת בידי הסיעה המסתגרת יותר של הגמדים, שלא ישושו לצעוד לעזרת רוהאן, אלא יעדיפו לחסום את השערים – וגם אם ישלחו סיוע, ספק אם הגמדים יוכלו להפוך את הכף לגביו; אורגי הערפל מארגיון אינם מיומנים, מתעבים את אלדראל עצמה וכנראה שלא יתערבו, או לכל היותר ישלחו סיוע סמלי אם יתחננו בפניהם; לדייל אין צבא משמעותי...

וכאן, עולה פריט מידע שמזעזע את מנדי; היא עצמה ידעה, שכמה מההוללים הצעירים בדייל רוחשים חיבה למשמר היונה, אבל עד כה היא (וכפי שהיא מגלה, גם רבים אחרים מדי בדייל), התייחסו אל 'יונאי דייל' כחבורת הוללים לא מזיקה במיוחד. אבל מאוחד מדי התגלה, שמישהו ארגן וחימש אותם – עד שבלילה סוער אחד, כוח שלהם הסתנן לתוך ארבור, קטל את השומרים, וחילל את הפסל ומצבת הזכרון המקודשים של תורין אוקנשילד. הגמדים רותחים מזעם, והיחסים בין ארבור לדייל נעכרו במהירות – בעיקר נוכח העובדה, כי כמה וכמה מהתוקפים הם "בנים של..." ויש חשש לא מועט שהם לא יוצאו בעונש חמור די הצורך כדי לרצות את הגמדים.

במצב הזה, גם סיוע מהכיוון ההוא נראה לא סביר; בוודאי לא סיוע משמעותי.

 

אלדראל דוחה בכעס את דבריו של מרדיל, שמצב הזה לא תוותר ברירה אלא להלחם באצילות עד האדם האחרון, ובמידת הצורך ליפול באורח מכובד, ואומרת שמוות מכובד לא יציל את האזרחים שיטבחו בערים שיעלו באש; ואז, היא שולפת את הקלף שלה, והוגה תוכנית ערמומית ואכזרית מסוג שרבים לא האמינו שאורגת ערפל מסוגה תוכל להגות.

לדעתה, הדרך היחידה לנצח את המלחמה, היא לגרום למשמר היונה להכות מוקדם מדי, אל תוך החזית הלא נכונה, לפני שהכוחות ההאראדרים יגיעו במלוא מניינם כדי לסייע – למשל, אם משמר היונה יצעד במלוא כוחו אל תוך מערב גונדור, שהיא לא רק ארץ הררית מאד (שבה למשל, יצורים כמו מומאקים יתקשו מאד להתקדם), אלא שכמה מהלורדים שלה עדיין מתנגדים למלך אלאדון וללאנראד החכם.

 

ואכן, זו לא משימה קלה להביא את משמר היונה – בוודאי את לאנראד החכם – לעשות כזו טעות גסה. אבל יש לה תוכנית; אמנם אפלה ודורשת אמצעים קשים, שתוכל להשיג את המטרה הזו.

 

הדמויות מקבלות סקירה מהירה של המצב הפוליטי והמאורעות במערב גונדור, בדגש על עיר הנמל הגדול דול-אמרות', שם שוכנים הנסיכים לבית האצולה החשוב ביותר בגונדור לאחר שושלת המלוכה עצמה. לפני מספר שנים, ב"תאונה מצערת" שהיתה כמסתבר נוחה מאד למשמר היונה, נספו הנסיך, ביחד עם בנו ויורשו, ונותרה רק בת צעירה אחת, חלושת אופי שמעולם לא יועדה או היתה מוכנה לקחת שלטון; וזו מצאה את עצמה נלחצת ועורכת ויתור אחר ויתור למשמר היונה, כאשר רבים מאצילי החצר של דול גולדור ואחרים, חשו באיזה צד מרוחה החמאה, והפכו לתומכי היונאים.

מכל תומכי היונאים במערב גונדור, הבכיר והגרוע ביותר הוא בן-דודה של הנסיכה (קרי, שאר בשר לשושלת השלטון), הדוכס הירלואין, שנודעה בכינוי 'הברבור האדום' – בין אם משום פניו הנאים ושערו האדום, ובין אם כאיזכור לסמל של שושלת הנסיכים; הולל חסר תקנה עוד מלפני עליית משמר היונה, שכעת שואף כמעט בגלוי לסלק את הנסיכה הרועדת ולשבת במקומה על כס הנסיך של דול אמרות'.

כעת, כדי להעצים את כוחו הוא מתכנן לחקות את המלך אלאדון (שהתארס כזכור לנסיכה בוהאטרה מהאראד), ומצא לעצמו רקדנית מפוקפקת, הראדרית למחצה שמכנה את עצמה 'מאג'ונה' (Majoona)[1], והשניים מתכננים טקס נישואין והוללות לפי מיטב המסורת, אליו יגיעו כל הנכבדים תומכי משמר היונה מכל מערב גונדור ומעבר לה. לשם כך, בין היתר, רכש 'הברבור האדום' שכיית חמדה מתוך הביזה שהביאו היונאים ממשיסת לותלוריין – האגן הגדול של הכוהנות, שנבנה כחיקוי מדוייק לאגן המפורסם של המלכה גאלדריאל (הגם שיש אורגי ערפל שמאמינים שמדובר באותו אגן ממש); והם מתכוונים לבזות ולחלל את האגן המקודש, כחלק משלל 'שעשועי היונה הפתוחים והנאורים' שימלאו את הטקס.

 

אלדראל, בפנים קודרות (ולפי דעת כמה מהדמויות, נוראות למראה), הולמת במפה, ואומרת שזה המפתח שחשבה עליו כדי להפוך את המלחה. חבורה מוברחת ונאמנה שתסתנן לטקס, תתגבר על השומרים, ותהפוך את החתונה למרחץ דמים– שבראשו, הסרת ראשיהם של החתן והכלה (לעניין זה היא מזכירה בציניות גם את הסצנה המפורסמת מ'הרוחות הקרות של פורוכל', על הטבח בחתונת 'מלך הדובים' הרצחני והמושחת עד היסוד); לשאלה המזועזעת שעולה, היא מבהירה, שהיא אינה מעוניינת ואינה מתעניינת בהרג של משרתים ונערות מגישות, גם אם הם תומכי היונה; אלו רשאים מבחינתה לזחול החוצה, ולספר על נקמתם של אורגי הערפל.

אבל, היא רוצה את ראשיהם של החתן והכלה; ואת מותם של כל הנכבדים מתומכי היונה שיבואו לאותה חתונה; שהמתים מקרב צמרת היונה ותומכיהם מהאצולה ומשאר המעמדות הגבוהים, יהיו רבים כל-כך, עד ש"משמר היונה יילל מכאב", ולאנראד (ועוד יותר מכך המלך אלאדון הידוע במזגו החם) יראה עצמו אנוס להגיב במתקפת נגד מיידית על מערב גונדור, בלא יכולת לחכות להגעת של כל הצבא ההראדרי.

וכמו כן, היא מוסיפה בכעס, היא רוצה את האגן המקודש של אורגי הערפל (בכעסה היא אומרת 'האגן שלה'), בחזרה אליה.

 

אכן; זו תוכנית אכזרית, מסוכנת והצלחתה לא וודאית; אולם לשיטתה, זה הסיכוי היחיד לנצח את המלחמה; וכאן, בעוד כמה וכמה מהנוכחים מזדעדעים והס מושלך סביב, היא מביטה בחבורה ושואלת האם הם יסכימו לבצע עבורה את המשימה הזו.

מרדיל רותח וכל פניו מאדימים מכעס, והוא מתעמת עם אלדראל בכל כוחו – לדעתו, מדובר בטירוף אפל, שיהפוך אותם ללא טובים ממשמר היונה; חייבת, פשוט חייבת להיות דרך מוסרית יותר. גם דעת אחרים בחבורה לא נוחה – מנדי ממלמלת, שהיא גנבת, היא יכולה לסחוב חפצים; היא יכולה לגנוב את האגן המקודש, היא יכולה אפילו לגנוב את עוגת החתונה אם אלדראל תרצה (ואפילו לא לאחסן אותה במקום הרגיל...), אבל היא לא רב-טבחים. גם קלבריאן מתנגדת, לפחות להרג של הכלה ושל אחרים שאינם חמושים. איסילור, הגם שהוא מבין את המניעים, נזכר בעצב בסופה של גלניס, ותוהה בינו לבינו האם האפלה נגעה גם באלדראל, ומתחילה לגרור אותה בנתיב שאין ממנו חזרה.

 

אלא, שאלדראל עומדת על דעתה; ושואלת בצינה את המתנגדים, האם יש להם רעיון טוב יותר, שימנע מרוהאן את הגורל של אורגי הערפל בלותלוריין (בין היתר היא מעירה למרדיל בצינה שילך ויספר על המוסר והאצילות שלו לילדים שנטבחו בקאראס גאלדון).

מרדיל לא מצליח לתת תשובה טובה, מלבד הצהרה שהוא לא מוכן, ולעולם לא יקח חלק במעשה טבח כזה. ביאושו, הוא מבקש תמיכה ממלך רוהאן, ושואל אותו האם זו דרכו של בית איאורל לנהל מלחמה מסוג כזה. המלך עונה לו בלא מעט עצב שלא, אבל... אם היה נגזר עליו לראות את אדוראס שרופה, ואת שוכניה הטבוחים מושלכים ברחובותיה כשהעורבים אוכלים אותם, מי יודע מה הוא היה מוכן לעשות כדי לנקום את דמם. לכן, למרות שהוא שמח שלא הוא נדרש להחלטה ולביצוע של המעשה, הוא אינו מתנגד לתוכנית הפעולה, אם זו הדרך היחידה למנוע מבני עמו שלו גורל דומה וגרוע יותר.

החבורה מתווכחת בינה לבינה, כאשר רוב הדמויות מוכנות לבצע חלק מהדברים, אולם לא בכזו עוצמה ויסודיות אכזרית; אלדראל מציעה להם, בלא מעט צינה, לשקול את העניין ולהשיב לה תשובה במהרה (עם רמז לכך שמי שרוצה את חסותה, עדיף שלא יאכזב אותה).

 

החבורה מובלת החוצה בידי קפטן לינדיר, ומנדי, במבוכה שואלת לעצתו.

לינדיר מהסס, ונראה שגם הוא לא שלם לגמרי אם הדברים; אבל הוא מפציר בדמויות לא לשפוט את הליידי אלדראל בחומרה. כוחות הזדון, שפעלו באמצעות בוגד צבוע, לקחו ממנה את כל מה שהיה לה במערב (יש בדברים רמז על כך, שהיא נאלצה לפגוע באדם קרוב לה מאד, שנפל לאפלה באורח שאין ממנו חזרה),

כאשר לינדיר שב ורומז כנראה על מה שכבר סיפר במקוטע בעבר, על נסיך אורגי ערפל מושחת עד היסוד שפנה עם אנשיו, מרצון, לשרת את האופל; ומעבר לכך, ההשפלה והאשמה על כך שלא עלה בידה להגיע בזמן ולמנוע את הטבח בלותלורליין – שם משמר היונה כבר הוכיח למה הוא מסוגל.

לגופם של דברים, ובאורח לא רשמי, קפטן לינדיר מייעץ לדמויות לקבל את המשימה ולהתקדם אל דול אמרות' וטקס החתונה, אולם בעת הביצוע, להשאר עם עיניים פקוחות, להביט בעיני אלו שדינם נגזר, ולשפוט בעצמם, לפי ליבם ומצפונם, מי מהם ראוי להטבח ומי לא – אם כי, אין ספק כי "הברבור האדום", ראש תומכי היונה, חייב להקטל, גם אם הוא עצמו אינו לוחם ואינו מטיב להשתמש בחרב.

 

רוב הדמויות, בלב כבד מאד, נוטות לקבל את דבריו; מלבד מרדיל – שבצר לו, מוכן כעת לקבל את הצעת המלך אנגריף ולקבל על עצמו פיקוד בחבל המזרחי, לקראת הפלישה הצפויה של בני המזרח. קלבריאן מקבלת את הדבר בהבנה, ואומרת לו לחזור אליה בריא ושלם, לאחר שיחזיר את הכבוד של עצמו ויחזור להיות הקפטן הנערץ שהיה בימים עברו.

 

 

החיפוש אחרי ורסה, והמפלס שמתחת לכלא

ליידי ורסה, שככל הנראה נעלבה מהדרך בה לא הוזמנה למועצה יותר מכפי שהדבר נראה במבט ראשון, נעלמה בלא להותיר זכר. מנדי מובילה את שאר החבורה (כולל מרדיל) בהתחקות אחריה, בהסתמך גם על קטעי הדברים שורסה אמרה קודם.

בסופו של דבר, העקבות מוליכים אל שערי מפלס הכלא, שם חצאי האורקים מעבידים בפרך את שבויי המלחמה מהקרב על תאנגאלוס (כזכור, הם שחטו את האורקים של גאשרוט, אבל לקחו בשבי את הגמדים המושחתים מקלאן דורהאנד ואת הגובלינים שנכנעו, והפכו אותם לעבדים).

הזקיפים בשערי הכלא נוקשים ולא ידידותיים – חצאי האורקים חוששים מאד מאנשים מבני-בריתם החדשים – בני האדם ואורגי הערפל (שאף אחד מהם אינו מחבב אחזקת עבדים, בלשון המעטה), שלא יכנסו וירחרחו יותר מדי במה שהם עושים עם השבויים שלהם בכלא ובמנהרות הכריה שמתחת לו. אבל מנדי ואיסילור מצליחים, לא בלי מאמץ, לרכך ולשכנע אחד מהזקיפים לפתוח את חרצובות לשונו, ולספר ש"אורגת הערפל עם השיער הצהוב" שיחדה את מפקד הכלא, קפטן שאגרוש, לא רק לתת לה להכנס, אלא למסור לידיה את אחד העבדים – גמד זקן מבני דורהאנד, שהיה בעל מלאכה אומן, ואיתו היא ירדה למחילות במפלסים שמתחת לכלא, שחצאי האורקים לא העמיקו לתוכם.

מהמידע, ומצירוף שלו למה שידעו קודם, הדמויות מבינות שורסה שבה ופעלה לבד – היא רוצה להשתמש בגמד המפוקפק שקנתה מחצאי האורקים שיתרגם עבורה את המסמכים בקאזדול שמצאה, וכנראה ימצא עבורה משהו שלדעתה מסתתר במפלסים התחתונים – אולי בהבטחה לשחרר אותו לחופשי אם ימלא את חלקו בעניין.

הדבר מדאיג למדי – בעיקר נוכח השילוב הקטלני בין הנטיה של ורסה לפזיזות, ההכרה המוגבלת מאד שלה של הארץ התיכונה (למשל, ההבדל הקריטי בין גמדים ארוכי זקן לדורהאנדס), והנטיה של הגמדים המרושעים מהקלאן המפוקפק ההוא לבוגדנות.

 

חרף הפצרות החבורה, חצאי האורקים אינם מוכנים להכניס אותם לכלא, כנראה כדי שלא יראו את העבדים (מפעם לפעם יש הדים שנשמעים באורח חשוד כזעקות) ולא יקבלו רעיונות. אבל הם מוכנים, לאחר שוחד הגון, להראות לדמויות פתח למנהרה צדדית שעוקפת את הכלא מהצד ומלטה – ואם כבר הדמויות שם, הם מבקשים 'שיעשו להם טובה' – במערה יש לא מעט בהמות מעמקים חפרניות (Deep claws), שאם יתרבו יותר מדי יכולים לכרסם את היסודות ואת הקירות, ולעשות נזק גדול, כך שיהיה נחמד מאד, אם הדמויות יוכלו להפטר מכמה מהם, אם הן כבר מחטטות במערת הניקוז הישנה ההיא.

הדמויות מפלסות את דרכן במנהרות ניקוז מסריחות ועתיקות, שככל הנראה היו כאן עוד לפני שהאורקים של גאשרוט התיישבו בחורבות – וכן נאלצות להדוף כמה וכמה פעמים מתקפות של בהמות מעמקים מסוגים שונים (Cave claws קטנים יחסית, חלקם יורקי חומצה, ו-Deep claws מסיביים ומשוריינים יותר), אם כי החבורה מחליטה שלא לבזבז זמן על מתקפה על המעבר שנראה כמוליך לקן הראשי של היצורים.

במקום זאת, לאחר שחשפו בטעות חדר עינויים נטוש ומזעזע שבו האורקים שהיו מענים קורבנות באיטיות עד המוות, לפני טוטם מגעיל שנועד אולי לסמן את 'העיין הגדולה' או אולי משהו מרושע אחר (החדר נטוש מזה מספר שבועות, אבל הכתמים על הקיר ועוד רמזים לא מותירים מקום לספק), הדמויות מוצאות דרך קשה לגילוי שחומקת דרך סדק בקיר למטה, ומעבר לה שביל מתעקל וחקלקל שמוליך למפלס נמוך יותר, שאור סגול חולני מנצנץ מתוכו.

 

במפלס התחתון מחכה לדמויות הפתעה לא נעימה, כאשר הן מגלות בהתחלה את השרידים של שלושה גובלינים שברחו מהשבי, נתפסו בידי משהו שחנט אותם ומילא את הגוף שלהם בביצים מגעילות. רגע לאחר מכן, הדמויות מותקפות בידי עכבישי ריק (Void Spiders) – עכבישי ענק שחורים עם מעין חריטות סגולות עליהן, מאירות באור חולני, ועיניים זורחות בסגול ארסי, כאשר הרעל של הנשיכה שלהם נגוע גם הוא בכוחות של הריק, בין היתר יכולת להדביק ולגרום לטירוף אפל.

גרוע מזה – זמן קצר לאחר שהדמויות מתגברות על העכבישים המכושפים, מגיע למערה בה התרחש הקרב בריצה סיור משותף של אורקים משרידי הצבא של גאשרוט ואנשי חזיר; ומהדברים שלהם מסתבר, שהמפקד שלהם יודע יפה על כך שורסה (הם מכנים אותה 'הצהובה', על שם השיער הצהבהב-חיוור שלה) נמצאת כאן, וכנראה כבר טמנו לה מארב.

 

הדמויות מתגברות על האורקים ואנשי החזיר, אבל מההדים עולה שבתוך המעמקים יש עוד מהם; החבורה ממשיכה בזהירות אל מה שנראה כמו אגם מים רדוד (חצאי האורקים אכן אמרו להם שהאגם הזה נמצא מעבר לשער התחתון של הכלא, ושאורגת הערפל אכן ירדה לשם), ותרים אחרי ורסה.

למרבה המזל, החבורה מוצאת אותה בזמן, כאשר היא מוליכה את הדורהאנד 'שלה' מן המים הרדודים אל מה שנראה כמו אכסדרה עתיקה עם עמודים מעוטרים ששרדו כאן מאות על מאות שנים (ככל שמעמיקים פנימה, אכן נראה שגמדים חצבו את המנהרות מתחת לתאגאלוס, ככל הנראה בתחילת העידן הרביעי, וחלקים רבים מהעבודה שלם שרדו, למרות הנטישה, ואחר-כך ההצפות והאורקים).

מהשיחה ביניהם, עולה כי ורסה אמנם לא בוטחת "גם לא עד מרחק בעיטה" בבעל המלאכה הזקן; אבל שהוא אכן תרגם עבורה את המסמכים, שחלקם מדברים על בית הגנזים של גמד נשוא פנים, סוחר ואומן-גדול בשם נאפני, שאחסן שכיות חמדה וכלים רבי-ערך, ומשם היה שולח משלוחי סחורה רבת ערך לדול אמרות'. ורסה, מטיבם של דברים, סקרנית מאד להציץ בבית הגנזים ההוא, או מה שנשאר ממנו.

בנוסף לכך, נראה שהגמד הזקן שמע או הבין את המשיכה של ורסה אל הסיפורים על טבעות העוצמה מהעידן השני והשלישי, והוא מעיר לה, שכמו כל בני הסוג שלה, היא מחפשת במקום הלא נכון. הטבעות של האלפים הארורים אף פעם לא היו מציאה, ואפילו אם היתה מוצאת אחת מהן – עניין בלתי אפשרי – מה כבר היתה עושה? מצמיחה יער ארור? אבל מנגד, היו טבעות אחרות, חזקות ובעלות ערך רב הרבה; שבע טבעות כאלו, למען האמת. לא, אין לא מושג האם כולן אבדו או לא, ואם נשאר משהו, היכן הוא; אבל אולי זקני השבט שלו יודעים, אם כי כמובן שהם לא יתנו את המידע הזה לכל אחד, שהוא לא בברית עם הדורהאנדס, שהם הגמדים האמיתיים – להבדיל מארוכי הזקן החנפנים ש"מקשקשים בזקן" לפני אדוניהם האלפים, וכיום אדוניהם אורגי הערפל.

 

הדמויות עוקבות אחרי הצמד שמתקדם לעבר מה שנראה כגל אבנים שחוסם למחצה מעבר, שכנראה מוביל לעבר המקום במפה שבו מצוי בית הגנזים... שם גם מחכה לורסה מערב שתוכנן היטב; קשתים אורקים מסתתרים על גל האבנים; אורקים אחרים מסתתרים במי האפסיים בצד, ואנשי חזיר, שכנראה מונהגים בידי קפטן בשם "אקונוש".

אלא שהגרוע ביותר הוא, שעכבישי ריק נוספים משתשלים מהתקרה, וממה שהדמויות רואות, היצורים האלו נמצאים תחת שליטת השאמאנים של האורקים – מה שאומר, שהאורקים למדו או לומדים לזמן אותם (ומדובר בהתפתחות חדשה, שלא היתה בעת הקרב הגדול – אחרת האורקים היו משתמשים בהם כנגד התוקפים), מה שיכול לייצר סכנה גדולה עבור המפלסים התחתונים של תאנגאלוס.

 

המארב, שהיה יכול להיות קטלני מאד עבור ורסה, מובס במהירות בידי החבורה; העכבישים נהרגים, קלבריאן יורה בקשתים האורקים וקוטלת אחד מהם; כאשר מרדיל, ורסה ומנדי מתגברים על התוקפים הרגלים ועל השאמאן (או defiler, כפי שהאורקים האלו מכונים לעיתים). קפטן אקונוש, שרואה את אנשיו נקטלים, משנה כיוון ובמקום לבוא לעזרתם, נמלט אל תוך החשיכה. הדורהאנד המפוקפק, שלא ברור כיצד הצליח להודיע לבני-בריתו במעמקים על בואה של ורסה (אם זה אכן הוא), נעלם במהלך הקרב, ולא נמצא בשום מקום.

המארב הובס, אבל חלק מחבורה רותחת על הפזיזות של ורסה; ובעיקר מדובר במנדי, שיוצאת מכליה מרוב כעס (אולי גם משום שורסה מזכירה לה, בפזיזות שלה, אותה עצמה), ונוזפת בה בטון שלא היה מבייש את אמה התקיפה והפוגענית של מנדי עצמה; ובין לבין, הדמויות נותרות כשהן מתלבטות, האם לסגת במהירות, לפני שהאורקים ואנשי החזיר יזעיקו תגבורת (ומשם אולי לצאת למסע שלהן דרומה...) או האם דווקא לתקוף אותם – בין היתר, נוכח הנחישות של ורסה למצוא את בית הגנזים; והתהיה של כמה מבני החבורה, האם לא כדי לגלות כיצד השאמאנים של האורקים התחילו לעסוק בכשפים של ריק ולזמן יצורים מתוך הריק (או יצורים שנגועים בריק), ואולי להכות אותם לפני שיצברו די מיומנות וכוח כדי להנחית התקפת נגד על תאנגאלוס עצמה.

 

מנדי, רוטנת וסמוקה מכעס, שולחת בורסה מבטים ארסיים ואומרת לה, ש"הן עוד יגלגלו שיחה קטנה על השטויות שעשית כאן למטה".

 



חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.

 





[1] ככל הנראה, מנרמז עולה שלפני שהסתפחה לתומכי היונאים, היה לה שם אחר וגונדורי יותר.