??????? - ????

הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית | המערכה | יצירת דמות

vineline

 

קמפיין דמדומי המערב

 

ספר ראשון: בפתח הכלוב


פרק
II: אירגיס בישל מרק



חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 

 

 

פתיחה: בית משפחת טרין

גשם חלש עדיין מטפטף על רחובות מינאס איתיל כשהחבורה העייפה מגיעה לבית המסחר של משפחת טרין (המשפחה של איסילור). התריסים מוגפים ורק אורות עמומים עולים מהקומה העליונה. הדמויות מגלות שהפרחחים של משמר היונה כבר תפסו עמדות ליד הבית: הם אמנם לא מעיזים להתקיף בית מסחר במרכז העיר אבל הקימו סככות רביצה בצד השני של הרחוב, וכמה מהם עסוקים, ממש כאשר הדמויות מגיעות, בקשקוש גרפיטי על הקירות:

"אל תקנו אצל אויבי השלום", ו-"ילדים הראדרים קטנים ומתוקים מתים, כאשר בני טרין מתפטמים".

היונאים נסוגים מפני הדמויות, לא לפני שהם משרבבים לשון וצועקים קללות. אחד מהם מנענע את אחוריו בגסות ומתרצה להימלט רק כאשר רומברינד מתקרב באיום ושואל בקול מקפיא אם הוא רוצה שגרזינו הנאמן ייכנס לו ישר באמצע.

היונאים בצד השני של הרחוב מריעים וצועקים גסויות, במיוחד על אורגות הערפל. קורהילד מנסה להרגיע את החבורה ואומרת שאסור לתת ליונאים עילה לעצור אותם; ואלניס מפליטה התייפחות ואומרת שהיונאים לא שונים מאורקים. איסילור מנסה לנחם אותה באבירות, בלא הצלחה יתירה.

כשהחבורה דופקת בדלת הראשית אחיו הבכור של איסילור פותח, נדהם לראות את הפמלייה שהגיעה עם אחיו הצעיר. קורמיריון טרין נראה כמו גרסה חסונה ומגושמת יותר של איסילור. הוא מספר שהיונאים התנחלו מסביב ומבריחים את הקונים והעצבים של אבא ממש מרוטים, במיוחד כשגברת טרין מוטלת במיטה חולה מאוד. ומבחוץ היונאים ממשיכים לצעוק ומיידים פירות רקובים בחלונות.

מר טרין יורד מהקומה העליונה. לרגע פושטת ארשת תקווה על פניו כשהוא רואה את רומברינד (אולי זה גמד עשיר שיקנה ממנו אריגים בסכום נאה), אבל היא דועכת במהירות. הוא מזהה את קורהילד כחברה הטובה של אשתו ומספר לה כמעט בבכי שהמצב של רלאניה מתדרדר במהירות. וגרוע לא פחות, אם הדברים יישארו כמו שהם היונאים יגרמו לו לפשוט רגל.

אלניס מנסה את כוחה בברכה פומפוזית; ואילו הדמויות השונות מדברות כשהן נכנסות אחד לדברים של השני ומר טרין מברר שוב רק ליתר ביטחון אם האדון הגמד לא מעוניין בכל זאת לרכוש כמה אריגים.

 

קורהילד ואיסילור עולים למעלה לראות את רלאניה. המראה של אמו של איסילור מזעזע. היא רזתה באורח חולני, האפירה וההכרה שלה מעורפלת. היא לא שומעת את הדברים של איסילור ואת ההתנצלות הכאובה של קורהילד. אבל היא נראית כאילו היא חשה שקורהילד נכנסה והיא לוחשת דברים לא ברורים, בתוכם חוזרת מילה אחת: "דאלות' (Delloth)".

איסילור לעומת זאת חוטף מנה מאבא שלו. מר טרין ממילא לא האמין מעולם בירושות פורחות באוויר ועכשיו כשאשתו חולה ובתו נסעה בנסיעת עסקים לאסגארות, הוא דורש מאיסילור שיתחיל לעבוד בבית המלאכה ויתרום את חלקו לפרנסת המשפחה. איסילור מאוד לא מרוצה.

 

מעט מאוחר יותר, לאחר ארוחת ערב חפוזה אלניס מנסה לבחון את גבולות הכנסת האורחים, כלומר, כל כך צר לה על כך שהיא נופלת לטורח... אבל אולי אפשר לארגן בשבילה אמבט? (עדיף מבושם, כמובן). אולי היא תוכל אף לשיר, אבל היא תוכל לשיר הרבה יותר יפה אם היה לה בגד לבן ועדין ללבוש.... קלבריאן נאנחת בכבדות וקצת מקנאת על כך שהיא בצד כמעט לא מתייחסים אליה. רומברינד מבחין בכך וקושר עמה שיחה, משבח בעדינות את כישורי הלחימה שלה. לא רק איסילור אלא גם אחיו עוסקים בלבהות באלניס בעיניי עגל, עד כדי כך שקורמיריון תוהה אם אלניס יודעת לארוג די טוב כך שיהיה אפשר להשאיר אותה כאן לזמן מה.

קורהילד מגלגלת שיחה עם מר טרין, שההסתייגות שלו מירושות פורחות באוויר מתפוגגת במהירות מפתיעה כשהוא מבין שיש סיכוי לשים את היד על יהלומים שיכולים "להציל לו את התזרים". קורהילד ורומברינד מנסים לשכנע אותו שכדאי לו מאוד לעזוב את העיר מהר ככל שהוא יכול, ולפתוח עסק במקום חדש. קורהילד מעירה אגב כך שהיא מתכוונת לעזוב, כנראה לכיוון רוהאן. מר טרין לא מוכן לשמוע. מצד שני, הוא לא מסוגל לתפוס שלמעשה קורהילד הגיעה מחווה קטנה ופשוטה בחבל המזרחי של רוהן ובטוח שליידי כמוה גדלה באיזו אחוזה באדורס או בסנובורן עם הרבה סוסים אציליים באורווה.

"סוסים באורווה... כנראה שכן" ממלמלת קורהילד בדי צער. "אבל כן, אימא שלי עדיין בחיים ואני בטוחה שהיא תכין לי קבלת פנים שלא תישכח במהרה". היא מבליעה אנחה.

 

 

מאורעות הלילה

לאחר הדברים האלה החבורה עולה לישון ביצועים מאולתרים שהוכנו להם מעל בית המלאכה. קלבריאן ואלניס חולקות חדר (למרות נסיונו של איסילור להציע ברוב אדיבות שאלניס תקבל את המיטה שלו). רומברינד וקורהילד ישנים ממש מעל בית המלאכה עצמו, ליד החלון שצופה אל הרחוב. רוב הדמויות נרדמות. למרות שנדמה לקלבריאן שאלניס בוכה בשקט אגב שינה וממלמלת את השם של בעלה המת.

גם רומברינד שומע את בכיה המקוטע בתוך בית המלאכה. באופ ןכללי היא מתקשה להירדם.

לידו קורהילד סובלת כנראה מסיוט. היד שלה מונחת על החזה כמו בעווית ומשהו קפוץ בתוכה בחוזקה ומהרחוב עולות מדי פעם צעקות עולזות וקול של נגינה מכוערת - היונאים מתהוללים בצד השני של הרחוב.

רומברינד, כאשר הוא שומע את הבכי הקלוש מן החדר מתקשה שלא להיזכר באחותו מסוגרת בסדנה הקרה שלה מאחורי הדלת הנעולה שהיא כמעט לא פותחת יותר. ואגב כך הוא נרדם כשאחותו רודפת אחריו גם לחלומות שלו – רומברינד חולם שהוא מנסה לשווא להקיש ולפתוח את הדלת של אחותו כשיצור נוראי, כמו גמד מעוות עם פטריות בוערות באדום על הפנים שלו, ועם לשון משתרבבת של שרץ זוחל לתוך הסדנה. רומברינד יודע שאחותו בסכנה נוראה, הוא הולם בדלת וצועק אבל הדלת לא נפתחת. הוא מתעורר, שטוף זיעה קרה, ובין שולחנות הכתיבה וגלגלי האריגה הישנים, בכתם של אור ירח שחודר דרך התריס הוא רואה את קורהילד עומדת ליד החלון ומשהו נוצץ מבין האצבעות הקפוצות שלה. קורהילד מודה שהיא סבלה מסיוטים, בחלום שלה היא הייתה בלי גוף, מרחפת במעלה מדרגות אפורות על צלע הר בלי התחלה וסוף ואז הוא הופיע מולה בצעד איטי, דמות עם גלימה כהה, פנים גאות ומיוסרות של לורד עתיק ושיער ארוך ואפור. הוא היה רזה מאוד, רדוף, מעונה. והוא הביט בקורהילד ודיבר אליה אבל היא לא הצליחה להבין אפילו מילה. קורהילד מקשרת את החלום לאסון שפקד אותה בבית שלה.

אז, היא מסיטה את השיחה בחזרה אל שלד הטבעת ההרוסה שמצאה בין שרידי המחסן של בורהריון. היא משתעשעת ברעיון לחשל אותה מחדש, ודנה עם רומברינד באילו חומרים היה ראוי להשתמש:

נחושת או כסף הם עלבון לכזו מלאכת מחשבת  - כך היא אומרת, אפילו זהב נראה נדוש וחסר ייחוד. רומברינד עונה שמתכת מחוזקת במיתריל תוכל להתאים. קורהילד צוחקת: אם רק ניתן היה להשיג כזה, אבל במחשבה שניה מיתריל מתאים יותר לשריונות. ואז היא מעלה רעיון אחר: פלטינה קארנית (במקור, על שם קארן-דום). רומברינד מנסה להיזכר ונדמה לו שמדובר בזן נדיר מאוד וקשה לעיבוד של פלטינה: הוא זכה בשמו כיוון שקומץ העורקים הידועים שלה התגלו בצפון הרחוק של הרי הערפל (אנגמאר לשעבר) ובהרים האפורים, בגלל המוצא הזה וגם בגלל הגוון הכחלילי הקר שלה, יא קיבלה את השם: Frostbitten Platinum. רומברינד חושב שהוא ראה את החומר הזה פעם אחת בחייו בתוך ארון תצוגה מאובטח בחלק השמור ביותר של גילדת הצורפים במוריה.

קורהילד מגחכת כאשר רומברינד מעיר עד כמה המתכת הזו נדירה. היא מסכימה שמדובר בדיון תיאורטי- אבל מה כבר נשאר לה אישה זקנה ומובסת מלבד לשגות במעט אשליות. הוא עונה לה שעוד יש תקווה בשבילה.

לאחר מכן היא עוברת להשתעשע בשאלה באיזה אבן אפשר היה לעטר את הטבעת - שהרי ברור מהמבנה שלה שבעבר היא עוטרה באבן יקרה שנעלמה. גם כאן לאחר שעולות ונפסלות אפשרויות שגרתיות יותר קורהילד אומרת שלפלטינה קארנית יתאים אמרלד כחול. במיוחד אמרלד סערה בצורת עלה. קורהילד אומרת שהיא ראתה רק אחד כזה בכל ימי חייה. רומברינד בהחלט יכול להאמין לזה. הוא יודע יפה שגנדים היו הורגים בשביל עלה אחד של אמרלד סערה, שגם אותו רפשר להשיג רק בהרי הערפל בעורקים גבוהים מאוד סמוך לפסגות, במקומות שבהם משתלוללות סערות ברקים תכופות.

נדמה לו שכשהוא היה פעוט אחותו שרה לו שיר גמדים ישן על עיר גמדים שכוחה שאבדה בשלג בצפון הרי הערפל אחד הבתים סיפר על העושר בגנזכים של מלך הלגורד, כולל איזכור של כספת מלאה ביהלומי סערה נוצצים. עד שגם העיר הזו נפלה בידי דרקון. לרגע רומברינד ממש יכול לדמיין את הקול של אחותו כשהיא שרה את השיר. לכן הקול שלו נסדק מעט כשהוא מספר עליו לקורהילד. היא מתלוצצת בעצב שלאחר שמצאו את כל החומרים נשאר רק למצוא בית יוצר הולם. יש אחד לא רחוק כל כך מעיר הזו (עצם המחשבה מעבירה ברומברינד צמרמורת) אבל גם הסדנים של מוריה היו בהחלט מתאימים למלאכה.

קורהילד צוחקת צחוק מעוות. אם היא הייתה מחשלת את יצירת המופת האמיתית הראשונה שלה בסמת נאור אז אולי הוא... (היא כנראה מתכוונת לאבא שלה אבל רומברינד לא יכול להיות בטוח ולא שואל) היה מעריך אותה סוף-סוף.

קורהילד מתנערת מההזיות ומאחר שהיא לא מסוגלת לישון היא חוזרת לניירת שהיא פרשה על השולחן. עניין הירושה המסתורית של איסילור מציק לה. היהלומן המנוח ברגיל נראה לה כמו מישהו שאהב לשחק במשחקי חידות עם היורשים שלו. קורהילד לא לגמרי מבינה מה הוא תכנן. רומברינד אף הוא לא נרדם, ומוצא את דרכו לסדנה של הבית, שם הוא מסדר את מחשבותיו על ידי יצירת תליון קטן ונאה.

 

 

אורחים לא קרואים ומכתבים

הבוקר הבא מתחיל באיטיות: ארוחת בוקר פשוטה, קורהילד עסוקה עדיין בבדיקת מסמכים ומפות ואלניס מנסה את כוחה בשיר ארכני כאשר איסילור ואחיו בוהים בה בעיניי עגל. רק קלבריאן יושבת בצד ומרגישה את עצמה אפורה וחסרת חשיבות, ממורמרת למדי על תשומת הלב שאלניס זוכה לה. אבל קולות מתקרבים משסעים את מעשיהן של הדמויות ומיד לאחר מכן נשמעת דפיקה על הדלת מלווה בקול מלגלג ומתיילד: "טוק טוק טוק, מישהו בבית?"

מר טרין מזהה מיד שמדובר במנהל הספריה שהשליך את אשתו בבושת פנים ומבחינתו גרם למחלה שלה (ואחריו נגררת גם הפילגש המצחקקת שלו ששברה את ליבה של רלאניה כאשר עסקה בשרבוט עכוזים על המגילות שרלאניה אהבה כל כך).

אביו של איסילור רוצה להתפרץ החוצה עם מקל וקורהילד והדמויות האחרות מנסות להרגיע אותו כדי לא לתת ליונאים תירוץ להסתער על הבית. המשלחת של משמר היונה מורכבת משלושה אנשים:

מנהל הספריה בלבוש ססגוני וזרוק עם שיער דליל וזקנקן ובעיקר חיוך מתריס ומטופש על הפנים. הפילגש המצחקקת, וצעיר נוסף שעומד מאחוריהם בשתיקה, נאה, עם תווים חדים ותלתלים בהירים שנראה משועשע הרבה פחות מהאחרים.

מנהל הספריה מנסה להעמיד פנים בהתחלה שהוא בא לדרוש בשלומה של העובדת לשעבר שלו - ומר טרין רוצה בכל מאודו לחבוט בו או לכל הפחות להשליך אותו החוצה. קורהילד שלא יכולה להתאפק נוכח ההתגרויות, מטיחה במנהל הספריה שאם הוא היה נאור כמו שהוא מציג את עצמו הוא היה טורח לקרוא ספרים במקום לשרוף אותם או לקשקש עליהם עכוזים.

היונאי השלישי מתפרץ לשיחה בעיניים בוערות ורושף לעבר קורהילד "כמו תמיד אתם מדברים גבוהה גבוהה כשאתם נלחצים אל הקיר, אנשים לבנים ויפים שכמותכם. נחשו מה? עידן זכויות היתר שלכם הסתיים וכדאי שתפנימו את זה לפני שהנוער יבהיר לכם את הנקודה בדרך עדינה פחות. נגמר הזמן בו יכולתם לכתוב ספרי שנאה מעוותים ולהרעיל באמצעותם את נפש הדורות הבאים כנגד השונה והאחר!!" במבט כמעט מטורף הוא נשבע שהוא וחבריו ישרפו את העולם הישן עד היסוד ואז הוא אומר למנהל הספריה לסיים את מה שבא לעשות - כי אין לו זמן לבלות בחברת חסרי החמלה האלו: "הלובן שלהם גורם לי בחילה".

כאן המרצע יוצא מתוך השק. היונאים שולפים שני מכתבים ושקיק ומוסרים אותם לדמויות. המכתב הראשון מופנה לאיסילור. זה מכתב שנראה רשמי עם חותמת של מושלת העיר, אבל החתימה נראית מוזרה (לאחר מעשה הדמויות יחשדו שבתה של המושלת – אריני - חתמה בשמה). המכתב עצמו הוא קצר ומנוסח בלשון משפטית, ומכריז שהקרן לשלמוני שלום "פודה" את כל טענותיו "הבלתי מוצדקות" של איסילור לירושה בעבור 500 כתרי זהב, ומרגע זה בצו של מושלת העיר כל טענותיו נחשבות מסולקות וכל ניסיון שלו להתעסק עם נכסי הקרן תיחשב לגניבה ותוביל להליכי מאסר מידיים. בסוף המכתב מופיעה חתימתו של הפרקליט אאריון שכעת מייצג את הקרן לשלמוני שלום.

גם המכתב השני נכתב על ידי הפרקליט אבל הוא מופנה לקורהילד. גם הוא מנוסח משפטית - בצורה כל כך משפילה שגורמת לקרוהילד להחוויר מזעם והיא עושה כל מאמץ כדי לא לפרוץ בבכי. אאריון מודיע לרעייתו שבשל התנהגותה המבישה והאורח שבו לא רק אמרה בנוכחות עדים דברי בגידה בכתר, אלא גם תקפה באכזריות את בנם, הוא מודיע לה שנישואיהם התיימו והיא לא רצויה יותר בביתו. לתוספת השפלה אאריון עושה חישוב כספי של מה שמגיע לה - שמבוסס על פי שלושה מהתעריף המשולם לסוכנת בית, כאשר הפרקליט לא מתבייש להוסיף שחסד הוא עושה שהוא לא מקזז מהסכום את הנזק הגדול שהיא הסבה לשמו הטוב ולמשלח ידו. גם כאן הסכום מועמד על חמש מאות כתרים.


קורהילד מבינה כנראה, שבעלה היה חייב לכתוב מכתב כזה לנקות את עצמו או לפחות כך היא רוצה להאמין. בקול שבור היא מנסה לשווא לשמור על כבוד עצמי ואומרת שהיא מתכוונת לעזוב, כנראה לרוהאן וממליצה פעם נוספת לאביו של איסילור לעזוב את העיר. מבחינתה היא מוכנה לתת למר טרין את רוב הסכום שהיא קיבלה. היא לא רוצה את הכסף והיא תסתפק במעט שיספיק לה כדי להגיע אל מולדתה- (כנראה אל החווה של אימא שלה שרומברינד לפחות כבר קלט מזמן שהיא ממוצא פשוט למדי ובעלת לשון כפרית חדה ומחוספסת שעלולה לקדם את קורהילד המעודנת ביותר משמץ עוקצנות).

מר טרין מהסס. הכבוד שלו לא מתיר לו לקחת מגבירה את כספה... מצד שני הוא מביט בכסף בחמדנות  וחושב כמה זמן זה יוכל להחזיק אותו עד שהלקוחות יחזרו. הדמויות עוקפות את ההתנגדות של מר טרין לצאת מן העיר בכל שהן משכנעות אותו להשתמש בחלק מהכסף כדי לקחת את ראשתו לבית מרפא – לא בתי המרפא המפורסמים של מינאס טירית, הם רחוקים ויקרים מדי - אלא לבית מרפא קרוב יותר בעמק של טאור-אילמאד במרחק פחות מיום נסיעה בכרכרה ממינאס איתיל. קורהילד מסבירה לדמויות בלחש שהיא איתרה במפות משהו מעניין: אחד המקומות במסמכים נקרא טאל-דאלות' – בית ספר ישן שנסגר לפני כמה עשורים והוא נמצא לא רחוק מאותו בית מרפא שאליו היא מכוונת את מר טרין. קורהילד חושדת שהיונאים לא מחפשים רק כסף או יהלומים אלא משהו ספציפי, ורלאניה - כשהיא לחשה שוב ושוב את השם "דאלות'" - אולי ניסתה לרמוז להם משהו.

הכרכרה שהזמין מר טרין מגיעה לאחר כשעה עם רכב מבוגר שמלווה בעוזרת צעירה, שניהם בלבוש בלוי למדי וכובעי לבד. הרכב, לינדיר הזקן, מורה לעוזרת שלו, העלמה וארלי, לסייע לדמויות עם החבילות והוא עצמו עוזר למר טרין לשאת את רלאניה מגולגלת בתוך השמיכה שלה. אמו של איסילור מעורפלת לגמרי, ורק לרגע היא מתעוררת למחצה ולוחשת בבהילות את שמה של קורהילד. כשקורהילד חשה אליה ומבטיחה לה שהיא ידידתה הנאמנה ושתישאר לצדה, רלאניה רק בוהה בה בלי לראות ולוחשת: "קורהילד... אל תלכי אליו... אל תלכי אליו..." ואז היא נרדמת שוב.

 

הכרכרה היא סוג של מרכבה ציבורית גדלה מאוד, מספיק כדי לשאת את כל החבורה ואת משחת טרין. העלמה וארלי פותחת את הדלת אגב שהיא שולחת ברומברינד מבט מחוצף ומלגלג מעיניה האפורות: "המדרגה גבוהה מדי בשבילך, אדוני הגמד? שאביא לך שרפרף?"

"התעסקי בעניינייך, נערה." הוא עונה לה בזעף.

אלניס כמעט מקפצת בהתלהבות וממלמלת כמה התגעגעה לכך שהרוח תנשוב בשערה... אבל מהר מאוד היא שוב נזכרת בבעלה שמת ושוקעת לדמעות. כשהכרכרה יוצאת לרחוב היונאים מקימים רעש אלוהים צועקים גסויות ומקרקים בסירים.

"שלום ולא להתראות, סחים!"

"הגברת הזקנה, נה נה נה, התפגרה לה בגינה, נה נה נה."

כמה מהיונאים הנועזים והחצופים יותר, ביניהם רומברינד ואיסילור מזהים את התאומות באהוז' מתקרבים באיום לכרכרה כשהם רוקדים ומנענעים בישבנים, משלבים ידיים ושרים: "אהבה-בה-בה, אהבה-בה-בה!" כאשר פירות וחרצנים עפים לכיוון המרכבה.
רומברינד צועק לעבר התאומות הדוחות, אם הן באו בשביל לקבל עוד צלקת ממנו על הפרצוף ואיסילור קורא אליהן אחריו: "זה לא הפרצוף, זה התחת!" לאחר מכן איסילור משנה את מילות השיר של היונאים לשיר לגלגני, אותו הוא ורומברינד ימשיכו לשיר בקולי קולות גם זמן רב לאחר שהכרכרה מתרחקת מגבולות העיר. המרכבה צוברת מהירות ומשאירה את היונאים הרחק מאחוריה. מר טרין חושש לבנו הבכור שנשאר מאחור, אבל קורהילד מנחמת אותו ואומרת שלאחר שהם ואיסילור יתרחקו מכאן, יש סיכוי טוב שהיונאים יאבדו עניין.

 

 

העמק של טאור-אילמאד

לאחר שעות מעטות של מסע הכרכרה נכנסת לתוך טאור-אילמאד. הנוף מרהיב. כאן חלק מרכס האיפל-דואת נסוג פנימה יוצר עמק סלעי מדורג וכהה שהמתלולים שלו מכוסים פה ושם כתמים דלילים של יער. העצים נגלים ונסתרים לסירוגין מבין צעיפי הערפל שגולשים באיטיות מהחלקים הגבוהים של העמק במזרח, וביניהם משקשקים נחלים שוצפים. במערב - במקום בו העמק נופל לתוך איתיליין הנוף פתוח ומעובד יותר, ובאופק ניתן לראות עיירה ציורית ובית אחוזה גדול.

אלניס ממשיכה לייגע את הדמויות בפרשנות על הרוח הנושבת וכיצד אורגי הערפל שרים את ההמנון לרוח הצפון (יש שלושה המנונים טקסיים שהמפרשים של ארגיון ביארו מ"בלדת הראורוס": מדובר בעיסה פאנונית דביקה שבמקור הרחוק שלה עסקה בפרשת מותו של בורומיר בספר האדום, והוסיפה עליה שכבור על שכבות של פרטים תפלים אובר-רומנטיים ודביקים להדהים, למשל תיאור מפורט לעייפה כיצד רוח הצפון נשקה לשפתיו המתות). איסילור מצדו מתחרה עמה בשירה ומדגים לה כיצד "אנחנו במינאס איתיל שרים את השיר".

קלבריאן שלא ממש מרוצה מעודף תשומת הלב שאלניס זוכה לו מעדיפה להצטנף במקומה ולהביט בנוף. מה גם שככל שהכרכרה מתקדמת משהו לא מוצא חן בעיניה, מעין תחושה של מועקה רחוקה שעומדת אי שם בתוך הנוף שמתחיל להאדים באור השמש שהולכת ונוטה מערבה. הכרכרה עוצרת לחניית ביניים בצומת דרכים וכאן, דווקא כשהדמויות יוצאות לחלץ עצמות ולהנות מן הנוף, הן מבחינות באזור שנחבא קודם מן העין - שכולו כתם מכוער שמצלק את הנוף היפה של העמק.

במקור דובר במבנה עתיק מאוד שהיה פעם בנוי לתלפיות ומוקף מרפסות מעוטרות ופסלים. אבל כעת כל החצר שלו הפכה למדמנה: חלק מהעמודים קרסו והפסלים מכורסמים ואכולי טינופת ורובם הפכו לאיים בתוך הדומן הבוצי - מה שנוצר כנראה בגלל סכר שלומיאלי וכעור שמישהו הציב וחסם בעזרתו אפיק של נחל. קרוב יותר למקום בו הכרכרה חונה ישנן כמה חנויות ישנות ועמדת מכס. רוכל זקן שמוכר גילופי עץ מטריד את הדמויות בצעה לרכוש גילופים בנוסח ימי קדם. מוטיב חוזר זה מוטיב של ילדה קטנה וגמד, ומסתבר שמדובר באגדה מקומית מגושמת למדי שמיוחסת לכמה מהדמויות שמופיעות בספר האדום, משהו על אחת הילדות של איאווין שחלתה ומתה בעת שהמשפחה של מושל איתיליין שהתה במחוז הזה, והבניין העתיק הוקם שם כמעין בית מרפא או גל-עד לזכרה - וגם גימלי שורבב איכשהו לתוך הסיפור. חלק מהדמויות שמכירות את ההיסטוריה הגונדורית מבינות מיד שמדובר בקשקוש: מינאס מורגול או מה שנשאר ממנה היו אסורות למגורים במשך דורות אחרי מלחמת הטבעת, כך שאיאווין וודאי לא יכלה לנפוש כאן או להקים כאן בית מרפא כלשהו. וכנראה שהסיפור האמיתי קשור למרפאה רוהירית אחרת שזכתה לכינוי "איאווין השנייה" שחייתה כארבע מאות שנים מאוחר יותר.

לעומת זאת המחזה שנגלה לדמויות כשהן מתצפתות מגבוה על בית המידות ההרוס למחצה היא עגומה ומפחידה בהרבה. ממה שהדמויות מצליחות להבין מהמוכסים, האדון המקומי שנתקל בסכסוך בין משמר היונה לבין המרפאים של העמק או גורמים "שמרניים" אחרים החליט על פשרה, וחילק ביניהם את הקרקע כך שמשמר היונה או אגודה שקרובה לו קיבלו את בית המרפא העתיק והנטוש ליד הצומת, ואילו בעלי הקרקע הקודמים מוסיפים להחזיק בבית המרפא הפעיל בחלקו המזרחי והגבוה של העמק.

כמסתבר, היונאים הפכו את המבנה העתיק והמפואר - כפי שהדמויות מגלות במהירות  - למרבץ של עשרות מסנני בוץ. מתחת להדר המתפורר של המבנה הונחו שתי קדרות עצומות ומבעבעות שאנשים עמלים מסביבן והן בוערות, מעלות ריח בשרי שמנוני ומתקתק כאשר מסנני בוץ, לפחות שני תריסרים רובצים בין הקנים ובסככותבין הקמרונות. כמה מהם מצדיקים את שמם כשהם כורעים מעל המים העומדים, לוגמים ומנפחים את מזיפות הלחיים הירקרקות שלהם, משפריצים החוצה נוזל מסונן מלא בעיסה צמחית לעוסה למחצה. המוכסים רוטנים על המצב אבל מפחדים לדבר בחופשיות. כנראה שהיונאים משלמים לאדון העמק וקונים כך את תמיכתו.

בינתיים אחד ממסנני הבוץ פוער את פיו ומפליט סדרת נאקות רמה, כשהוא מתגלגל בדומן ומתופף על הבטן שלו בקולות "אוקה אוקה גא-גא" רמים. הרוכל הזקן מקונן על כך שבית המרפא הישן - שהוא עדיין מתעקש שהוקם בידי איאווין הגדולה לפני 1500 שנים - הפך למשרצה של מסנני בוץ ועוד יותר מכך שהיונאים מתנכלים לו ופעם אחת כבר איימו להפוך לו את הדוכן על גילופי העץ. קורהילד נראית סקרנית מאוד ואומרת לרומבינד בשקט שמשהו מוזר בכל הסיפור. ממה שהיא יודעת על מסנני בוץ הם לא נוהגים להתקבץ ככה סתם במספר כזה באזור כפרי. הם שורצים בפינות חשוכות ועלובות בערים צפופות וחיים מעבודות בזויות בשווי פרוטה עבור בני אנוש חמדנים שלא מבינים עם איזה כוח הם משחקים - במקור אדונים הראדרים וכעת גם אדונים גונדורים. היא מצמצמת את גבותיה ואומרת שמעניין אותה מאוד לגלות פרטים... "על איאווין, כמובן."

החבורה מחליטה בסופו של דבר לשלוח את מר טרין אם אשתו החולה ואלניס עם הכרכרה לכיוון בית המרפא בחלק הגבוה של העמק (כך גם ניתן יהיה לסייר בשקט בלי שאלניס תתלבט בין הרגליים) והחבורה עצמה תבדוק את המקום.

אלניס מתנגדת בהתחלה. "אבל... רציתי להראות לאיסילור כיצד מברכים את כוכב הערב בצאתו... ובלי קלבריאן..." היא מתחילה לרעוד. מצד שני, קלבריאן די להוטה לקבל חופשה קצרה מאלניס, עד כמה שהיא מרחמת עליה היא הצליחה לעלות לה על העצבים. איסילור מהסס, אבל רומברינד נותן לו מנה שקטה שמחזירה אותו לתלם.

לעומת זאת, כאשר הדמויות מתקרבות לכרכרה הן מצליחות ללתפוס את הרכב לינדיר ואת העוזרת שלו בויכוח שקט. ולמרבה ההפתעה, הם מתווכחים בסינדרין אבל לא קל להבין אותם כיוון שהלהג שהם מדברים בו ביניהם שונה באורח ניכר מהלהג של אורגי הערפל של ארגיון. ועדיין, חלק מהדברים מובנים מאוד.

"אוך, אני פשוט עומדת להתפוצץ!"

הרכב לינדיר מכווץ את עיניו בארשת אזהרה: "הירגעי, אילוורליין - ועכשיו."

הדמויות רואות בפעם הראשונה שמעבר לכובעים הבלויים שלהם הם שניהם אכן אורגי ערפל.

אילוורליין לא נרגעת, "פשוט לא להאמין" מחווה לכיוון המשוער של אלניס, "זה הטיל ביצים!"

"אני מזהיר אותך, אל תתני לחשבונות הישנים והמטופשים ל..."

"הו כן? פשוט תשמע אותה.... 'לברך את כוכב הערב בצאתו! בואו נשיר את ההמנון לשבעת הכוכבים..." אילוורליין פוצחת בחיקוי אכזרי ומדוייק להפליא של אלאניס, כולל בעיקר שפת הגוף המוגזמת שלה:

"נה נה נה נה נה נה נה נה... ועכשיו היא מצאה לה גם מעריץ שוטה, בלתי נסבל כמעט כמוה!"

אילוורליין עוברת לחקות את איסילור, מחקה בלעגנות פריטה אובר-רומנטית "אללי! הנה כל שטות והבל, אפרוט עלי נבל..."

איסילור הזועם לא יכול לשמור על השקט והציתות של הדמויות מתגלה. כשלינדיר מבין שהבחינו בהם הוא לוחש לדמויות (לא לפני שהוא שולח באילוורליין מבט קטלני – היא מסמיקה ונעלמת לתוך הכרכרה) "אם אתם כמונו, אויבים למשרתיו של שר היונה, שמרו על הדברים בשקט."

לינדיר מסרב לתת פרטים על המשימה שהביאה שני אורגי ערפל לכאן, זה לא הזמן ולא המקום ולאויב אוזניים רבות מדי - אבל קלבריאן לפחות מבינה מיד שהם שניהם מהלגיון של הגבירה אלדראל.

לינדיר אומר שאלניס - עד כמה שהיא מרגיזה לפעמים - היא נערה מתוקה ואומללה שעברה גהינום ואלאדראל הורתה להם לדאוג לה, לזכר אביה המנוח לורד גווינרוס, שהיה ידיד אמת של הגבירה. אילוורליין, נזופה, יושבת בכרכרה שלא אומרת כלום, אבל כשהיא רואה שרומברינד בוהה בה יתר על המידה (כפי שהוא מכחיש בתוקף) וגם מעיר הערה מטופשת מעט בהישענו בגמלוניות על הכרכרה ("רומברינד בן אונר, תכשיטן ידוע לתהילה - לשירותך ולשירות משפחתך". בראש שלו זה נשמע יותר מרשים) היא דוחפת קלות את הסוסים קדימה.
"זהירות לא ליפול אדוני הגמד! כדאי שתסגור את הפה כדי שלא ייכנסו לתוכו זבובים" היא מטלטלת את שערה החום-כהה מתחת לכובע הלבד הבלוי, ומחניקה צחוק קליל. 

 

 

ההתגנבות אל תוך בית המרפא ההרוס

לאחר שנפרדו מהכרכרה החבורה – רומברינד, איסילור, קבלריאן (נטולת אלניס לשם שינוי מבורך) וקורהילד, מתגנבים בזהירות במורד המשעול כשהם מתצפתים בזהירות על הריסות בית המרפא העתיק והמדמנה שורצת מסנני הבוץ שמקיפה אותם. כאשר החבורה תרה אחרי דרך להתקרב בלי להראות, עולה קול ויכוח מהחצר הקדמית. שלושה יונאים או אנשים הדומים ליונאים מלווים אדם רביעי שנראה כעוס מאוד כשהם מתווכחים איתו.

אותו אדם רביעי רכוב על פרד עם סלי אוכף עמוסים ושמיכת אוכף כחולה עם עיטורי כוכבים. נקל לראות לפי הזקן, גוון העור השזוף והמבטא שמדובר בבן מזרח מראהון. והוא לא נראה מרוצה. גם לאחר שאחד היונאים משלם לו בשקיק קטן של מטבעות. בן המזרח מנופף בידו כאילו הוא רוצה לפטור את היומנאים מעליו ובעיקר רוצה להתרחק מן המקום. החבורה בוחנת אותו מן המחסה כשהוא מתחיל  להצעיד את הפרד על הדרך שמתרחקת מהמדמנה. הגם שהוא חמוש, הוא לא נראה לדמויות מסוכן או מרושע במיוחד, רק כעוס ומוטרד.

בסופו של דבר הדמויות מחליטות לשלוח את איסילור לדבר איתו (הערה טכנית: איסילור הוא בעל הכריזמה וכשרונות השכנוע הטובים ביותר בחבורה). בשיחה שאיסילור קושר עם בן המזרח מסתבר שמדובר ברופא נודד בשם קהאת'ור בן זארוד. הרופא אמנם מסויג בהתחלה אולי משום שהוא רגיל לפגוש גונדורים שמביטים בו בעיניים עקומות, ומצדו הוא גאה במורשת שלו ולא מתבייש בכך שבזמן המלחמת הלוטוס היה חייל בצבא שנלחם כנגד מלך גונדור; אבל כעת יש שלום והוא כבר אינו חייל אלא רופא, כך הוא מבהיר, וכרגע עיסוקו הינו בלהציל חיים ולא לאבד אותם. איסילור ממשיך לדובב אותו, הרופא מספר שאותם יונאים למטה שילמו לו כדי שיטפל ב... אורחים שלהם.

נראה שעבור קאהת'ור היה לו די והותר עם מסנני בוץ למשך שנה שלמה לפחות. אבל לא לכבודו כרופא לסרב לעבודה כזאת. הוא לא מבין ואפילו חושד במשמר היונה וביחס בינם לבין מסנני הבוץ ודי מלגלג על העובדה שעבור היונאים אין הבדל בין הראדרי למסנן בוץ. בתור רופא הוא יודע שלמסנני בוץ יש פיזיולוגיה אחרת לגמרי מאשר לבן-אנוש (יהא גוון העור שלו כאשר יהא) וכאשר הרבה מהם רובצים במקום אחד, הם גורמים לשינויים באדמה ובמים.

בסופו של דבר איסילור מוציא מהרופא שהייתה לו סיבה נוספת, אחרת לגמרי להתעניין במבנה העתיק והחרב. לפי הסיפורים שהגיעו לאוזניו לפני מאות שנים רבות, חייתה במקום הזה מרפאה דגולה וכמה מן המחקרים שלה מעולם לא הועתקו ללשון המזרח. הוא קיווה מאוד לחטט בארכיב, אם השתמר ולשים את היד על כמה מהם, במיוחד על ספר נדיר שעוסק בשימושים רפואיים של עלי אדר כתושים וגרגר הרים אפור. אולם מהמעט שעלה בידיו לראות, השהות של מסנני הבוץ השחיתה לחלוטין את הארכיבים, במיוחד במפלסים התחתונים שאליהם מתנקזים הבוץ והזוהמה. הוא עצמו מודה שלמרות שהיה חייל פעם (הוא כאמור גאה בזה) הוא חושש לרדת לבד למפלס התחתון של החורבות. מסנני בוץ הם חזקים מאד, ויכולים להיות בלתי צפוים לעתים, במיוחד כשאדם בודד חודר באפלה לתוך המרבץ שלהם; ואם לא די בכך, הוא הבין שהיונאים מארחים גם גובלינים, לא פחות (הרופא מעקם את פניו בגועל). כך או כך הוא מתוסכל עד עמקי נשמתו מהבזבוז. כאשר קאהת'ור מבין שגם איסילור מתעניין במה שנמצא בבית המרפא העתיק הוא אומר שאם איסילור ימצא את אחד הספרים העתיקים האלו, הוא ישלם בעדם ביד נדיבה מאוד.

קורהילד שומעת בעניין את המידע שאיסילור מעביר לה. היא אומרת שלדעתה מסנני הבוץ רבים וחזקים מכדי שהחבורה תשתטה להתפרץ פנימה בחרבות שלופות. גם מסנן בוץ בוגר אחד יכול להיות אתגר קשה בשביל הדמויות ויש כאן למעלה מעשרים. מה גם שמהרושם שלה לא כל היונאים שם הם מסוממים קהי מוח - וזה בנוסף לחשש שהמקום נגוע גם בגובלינים. (להוסיף: הרופא הזכיר את זה קודם) קורהילד מציעה תכניות חלופית.

היא תשמש כפיתיון ותרד בגלוי כדי לדבר עם היונאים. היא סומכת על זה שהם לא יעזו לתקוף אותה ממש במטווחי עין מהדרך הראשית. הדמויות ינצלו את ההסחה כדי לחמוק לחצר הצדדית למקום שנראה כאילו אפשר להתגנב בתוכו אל פתח צדדי של המבנה. הדמויות מחליקות בבוץ המעופש ומסתתרות מאחורי פסל של מרפאה, מזוהם באזוב וטינופת, כשקורהילד יורדת בגלוי לעבר הדלת הראשית.

 

ההגעה של קרוהילד מעוררת תכונה. מסנני הבוץ מרימים את הראש מהמרבצים שלהם - ואחד או שניים מתחילים לנאוק בקול, מסנני בוץ קטנים יותק מתרוצצים וצווחים; ובני האדם – היונאים - מתייעצים בבהילות אחד עם השני. לאחר רגע מדאיג מאוד, מי שנראה כמנהיג שלהם, ברנש מבוגר ואפור זקן מתקרב אליה ונקשרת ביניהם שיחה. קורהילד מתעלמת ממסנני הבוץ שבוהים בה בגסות ואומרת למנהיג היונאים שהיא נוסעת זרה שעוברת דרך העמק, והיא מקווה שהוא לא יתנגד אם היא תציץ במבנה העתיק ובפסלים הישנים של העלמה הלבנה.

""התנגדות מוסרית יש, אבל אינני יכול לאלץ אותך" עונה אפור הזקן "כרגיל אצל אנשים כמותכם, מעניינים אתכם רק אבנים ישנות וקרות, וסיפורים על אציליו ושועים. איש מכם לא נעצר להביט בנוף האנושי החם והמרתק של הבריות הנפלאות - שאנשים רעים מעיזים לקרוא להם בלעג מסנני בוץ." קורהילד מרימה גבה ומעירה בתמומות שהיא מבינה שהאדון וחבריו מטפלים בעניינים של אותן בריות נפלאות. הגם שאפור הזקן כנראה מבין את הלעג בקולה, הוא להוט מדי להתווכח ולהטיף.

אי לכך, הוא מסביר לקורהילד באריכות שהוא וחבריו נקראים "אחוות המרק של דאלות'" הוא מציע באדיבותו לעשות לקרוהילד סיור קצר בחצר כדי להראות לה את היופי שב"חברינו הנפלאים החמים והאוהבים." את עצמו הוא מציג בתור אירגיס שלוש, זקן האחים של אחוות המרק.

כשקורהילד תוהה על השם המוזר, הברנש שלא מופתע מהתמיהה, מסביר שוודאי שהוא לא נולד בשם הזה, אבל כמו כל האחים כאן הוא בחר להיפרד מ"הזהות הגונדורית הלבנה והמבדלת שלו" ואימץ את השם של "אירגיס עדין הנפש" שהיה אחד הראשונים לראות את היפה שבתרבויות החמות והאוהבות בדרום. כמובן שכל האחים ויתרו בחפץ לב על שם משפחה, שאינו אלא "עניין מעמדי שמערר יהירות ומפריד בין אנשים".

במקום זה, יש להם מספרים שמעידים על מסירות הנפש והאהבה שלהם אחד לשני ובמיוחד "לאחינו בני צ'וגינגה ואריג'ומה" (כנראה שמות הקלאנים של מסנני הבוץ).

איסילור שמאזין מהמסתור, ויש לו ידע מקיף בהיסטוריה גונדורית, מזהה את השם אירגיס כשם של בוגד אידיאולוגי שהסגיר תוכניות קרב להאראדרים לפני כחמישה דורות וסיים את חייו על חבל התלייה. אירגיס שלוש ושני אנשים אחרים מאחוות מרק אחרים לוקחים את קורהילד לסיור בחצר כשהם ממשיכים להטיף לה. כאשר מסנן בוץ קטן רץ לעברה כשהוא פוער את פיו ונואק "אגה אגה אגה".

אירגיס מתמוסס על "המלאך הקטן" ומחרף ומגדף את התרבות הגונדורית הצבועה ומעוררת הסלידה כשהוא מצביע בזלזול על אחד הפסלים של הילדה החולה שהוצבו כאן לפני דורות כזכר לאגדה של המקום.

"כמה בזבוז קרקע, כמה שירים קפואים ומחשבה שהושקעה באגדה על ילדה אחת, אחת! שמתה לפני עידן שלם, כאשר בכל שנה מתים עשרות של ילדי מסננים ולאיש מכם לא אכפת. וכל זה למה? רק כי היא הייתה לבנה ויפה?"

אחד מאחי המרק נוהם מאחור שהוא היה שוחט אותה בעצמו. אירגיס שלוש נוזף באירגיס אחת עשרה ואומר שאין צורך להיסחף - אבל העידן הישן והרע הזה עומד להיגמר, והם יהיו אלה שיגמרו אותו - בטוב או שלא בטוב.

קורהילד מתחילה להעלות שאלה על משמר היונה ואירגיס שלוש משסע אותה בצחוק מלגלג:

"אנחנו לא משמר היונה. מלבד קומץת קטן של אנשים טובם שיש שם, אנחנו בזים להם. כל אותם בני טובים שמעולם לא העמיקו בתורתו של לאנראד החכם. זה לא מעניין אותם. שלום ואהבה בשבילם זה מסיבות וגלילי שודלוק לעשן. לא אנחנו. לנו יש עבודה לעשות. אננחו לא שרים סתם על עולם חדש ויפה. אנחנו מביאים אותו"

"מעניין למדי" קורהילד מתמרנת אותו להמשיך לדבר באורח שגורם לו ולמלווים שלו לשקוע כליל בהטפה וכמעט לא להביט יותר במה שקורה מסביב וגם המבטים של מסנני הבוץ נמשכים יותר ויותר להתרחשות. קולו של אירגיס שלוש הופך לחולמני יותר ויותר: כאן סביב ובתוך המבנה הזה נוצקה שותפות גורל - חיה ועובדת כאן קהילה נפלאה ואוהבת של בני גונדור, בני מזרח, מסנני בוץ וגובלינים: כולם אוהבים זה את זה אהבת אחים, ונחושים להשליך את העבר המכוער מאחרוי גוום ולרמוס אותו ברגליהם עד שיפסיק להתפתל וללחוש. אחד ממסנני הבוץ מלווה את ההטפה בסדרה של נאקות רמות כשהוא מתהפך בדומן ומזכיר לרגע הם הפה הפעור את האחת מבהמות הנהר האגדיות שחיות במעמקי הנהרות של האראד.

 

 

בתוך המבנה העתיק

הדמויות מבינות שהגיע הזמן להתגנב ומנצלות את ההסחה כדי לגלוש לעבר הפתח הצדדי של המבנה. כדי להישאר חסויות, הדמויות מתגנבות בהתחלה אל תוך מחסן גן מלא בכלי עבודה, משם אפשר להשקיף טוב יותר על השער - צעד שמסתבר כחכם מאוד נוכח העובדה ששני שומרים גובלינים משתופפים בין הצללים, חמושים בחניתות אכזריות. כמו כן מתוך המחסן בגן אפשר לצפות גם על המטע הנובל שבצד האחורי של בית המרפא שם הדמויות רואות כרכרה מהודרת חבויה בין העצים, מוקפת במשמר של יונאים (לא אחי אחוות המרק). אבל אותו משמר, להבדיל מהיונאים שהדמויות נתקלו בהם עד כה, נראים מיומנים ביותר ודרוכים מאוד. באורח שמוציא לדמויות כל חשק לנסות להתקרב אליהם.

בעוד הדמויות מסתתרות ומתצפתות על הפתח הצדדי שני גובלינים מדשדשים בבוץ בין הפתח למחסן. הדמויות יגכולות לשמוע את הקולות הדקים והמאוסים שלהם כשהם מתווכחים בשפתם. הדמויות מחילטות להסתתר ולראות מה הגובלינים מתכננים, או להפתיע אותם במדת הצורך.
הגובלינים מעמיסים כלי עבודה ושולחים את האצבעות המטונפוץ שלהם אל שוקי תרנגולת לא טריים שתלוים על חוט ברזל; ואז הדמויות רואות ארון צדדי שהיה קשה להבחין בו קודם, שעל אחד מהדפים שלו יש חבריונית משקה קטנה.

אחד הגובלינים מביט בה בתאוותנות ושולח ידיים אבל השני צועק עליו. מהמעט שרומברינד מבין בגובלנינית של הרי הערפל נדמה לו שהגובלין שנוזף מזכיר מה קרה בפים הקודמת שהבחורים שתו בזמן העבודה.

'ועוד עכשיו כשלבוס יש אורחים חשובים?!'.

יתר השיחה ברורה יוצר טולי גם משם שהגובלינים משלבים מילים במדוברת לתוך הלהג שלהם.

"חרא. נמאס לי לקצוץ תולעים. אפילו לדקור מישהו לא יצא לנו כבר שבועות. מסנני בוץ טיפשים. מוח של פרה. רק טעימים פחות. נו טוב, אבל בבית שמה גרוע יותר.

"גם נכון"

"בחייך, אפילו לא טיפה?"

"לא אידיוט, לא עכשיו לפני שהנזיד הגדול מוכן"

כשהגובלינים מסתלקים בחזרה לעבר הפתח, הדמויות בוחנות את החביונת, שבאופן מאוד לא מפציע מכילה סוג של גרוג זול וחזק במיוחד. הדמויות מתחבלות תחבולה ושולחות שוב את איסילור קדימה עם החבית, להעמיד פנים שהוא יונאי שבא לחלק "לאחים הקטנים והאהובים" מעט משקה. הגם שהשומרים הגובלינים בפתח חשדנים ועוינים בהתחלה, הריח של הגרוג גורם להם להתרצות, ומהר מאוד והם שתויים ולא מהווים שום סיכון לדמויות. החבורה עוברת אותם ויורדת למטה במסדרון שכל התבליטים העתיקים שלו אלו שלא נאכלו על ידי האזוב הושחטו בקשקושים מכוערים של גובלינים.

החבורה חולפת על פני תאים צדדיים ועל פני מסנן בוץ ענק שישן שנת ישרים עד שהדמויות מגיעות למרתף גדול שמלא כולו בגובלינים.

המרתף בנוי משני מפלסים. העליון, שלתוכו הדמויו נכנסו הוא מעין מרפסת מגובהת שחולשת על החלק התחתון מכל הצדדים. ובחלק התחתון, לצד שורות שורות של שורשים מזוהמים תלוים נתחי בשר מגעיל, סירים חלודים וירק לח ולא טרי, עובדים כמעט עשרים גובלינים במה שנראה כמו מטבח מזוהם שבאמצעו קדירה ענקית מבעבעת מלאה בנוזל סמיך ירקרק ובשרי. הגובלינים עמלים על קציצת חלקי בשר מרקיב, לרבות חלקים ריריים שנראים באורח חשוד כמו תולעי מערות. אחרים מועכים צמחים מוזרים שמעלים אד, ואגב כך הגובלינים צורחים וצווחים בקולות הדקים והמאוסים שלהם ולפעמים דוחפים ומגדפים אחד את השני. יש יותר מדי מהומה, ויותר מדי גובלינים שמדברים מכדי שאפשר יהיה להבין משהו.

בבדיקה מדוקדקת של המקום הדמויות מבחינות בשני פתחים: האחד הוא דלת מבריקה ונעולה במפלס הגבוה ממש מולן, והשנייה דלת אפלולית ופתוחה למחצה בפאתי המפלס התחתון שמוליכה לתוך החשכה. הדמויות משערות ובצדק שהדלת התחתונה היא הדרך למערות, שהיו פעם מרתפים וארכיבים לפני שהוצפו בבוץ. אבל לעת עתה אין סיכוי לעבור לשם בלי שהגובלינים יראו אותם.

הדמויות שולחות את קלבריאן שהיא בעלת כישרון ההתגנבות הטוב ביותר בחבורה להחליק בשקט במורד המדרגות, ולהסתתר מאחורי ארגז גדול של בצלים מאחוריו גובלין מקלף בצלים באדיושת ומדי פעם שולח אצבעות מלוכלכות לארגז מלא רגלי תרנגולת מלוקות רקובות למחצה, מכרסם באדישות.

לאחר מחשבה, ולאחר שראתה שגובלינים נוספים מדדים מדי פעם אל ארגז הבשר כדי לקחת חטיף, קלבריאן מנצלת את ההזדמנות ושופכת את הגרוג לתוך ארגז עם חטיפי התרנגולת השמנוניים. ההשפעה כמעט מיידית. ראשון - הגובלין בצד - שטועם מן החטיף הטבול, מעלה חיוך מלא שיניים חומות צהובות וצווח בעונג, כשהוא מליח לכרסם ולמצוץ בשקיקה; גובלינים אחרים שמבחינים בכך באים לטעום גם הם למרות שמי שנראה כמנהיג - גובלין שמן בלבוש וכובע מלוכלכך של טבח - מנסה לנזוף; מהר מאוד מתחולל במטבח מהומה שלמה.
"די כבר להתבטל ילדים! יש מרק להכין! *היק*"

"אתה חושב שהאריג'-טומטומים יתנגדו, אם אני פשוט ישתין להם פנימה?"

(מקהלה של צחקוקי הסכמה מרושעים וגבוהים).

"היי ילדים, בואו נעשה קצת *היק* כיף!" ושוב מקהלת הסכמה כשאחד הגובלינים צורח שהוא רוצה שיר. אז, מול עיניי החבורה אחד הגובלינים קופץ על השולחן ובמקום להשתמש בקוצצים מתחיל למעוך את התולעים ברגליים, כשהוא משתמש בבליל מכוער בין השפה שלו למדוברת ומתחיל בגרסה מעט שונה (מעודכנת למצב הדברים ולעבודה הנוכחית) של שיר מוכר מאוד.

 

Bones will be shattered, flesh will be wrung

You’ll be beaten and battered, from hooks you’ll be hung!”
You will melt in the stew and never be found,
Down Down Down, in Goblin town

 

הגובלינים צווחים ומריעים. חלקם הולמים בקופיצים בבשר המתפתל בקצב המנגינה ואחרים אגב שהם מצטרפים לשירה דופקים על מכסי הסירים.

 

הדמויות מנצלות את ההזדמות וחומקות במורד המדרגות וחומקות לעבר פאתי המטבח; ורגע קצר לאחר מכן נראה שהרעש נשמע גם למעלה - משום שהדלת הנעולה במפלס העליון נפתחת ושלוש דמויות – בני אדם - נכנסים וצוטפים במהומה מגבוה מעט מופתעים. אחד מהם הוא ללא ספק אירגיס שלוש עם הזקן האפור. השניה, אישה נאה למדי עם תלתלים בהירים שמחייכת חיוך מלא עונג למשמע השירה, אבל השלישי – למרות המרחק והאור האדמדם החלש הדמויות מזהות מיד את הפנים החלקות והמעט מחודדות ואת מפלי התלתלים הצהובים של היונאי שמכונה יורדאריון; אותו ברנש עם עיניים בוערות שהתעמת איתם בבית של מר טרין. כמו אז גם עכשיו פניו מתוחים וחסרי הומור.

"הו יורדי יקירי. כמה נפלא! כל כך חתרני! איזו דקונסטרוקציה נועזת! אני פשוט מתמוגגת."

"אני שמח לשמוע" יורדריון לא משועשע, "אבל אננו עוסקים ב..." הקול שלו מונמך והדמויות לא יכולות לשמוע את היתר, ודאי לא מעבר למהומת האלוהים שהגובלנים מקימים. קלבריאן מתגנבת ומצליחה בכל זאת לשמוע את סוף השיחה.

אירגיס אומר: "אמני לא בטוח שאני אוהב את זה האח יורדריון. אנחנו כאן כדי לחבק את בני אריג'ומה, לא כדי..."

"אני מבין אותך בהחלט ומסכים איתך אירגיס שלוש יקר. גם אני התלבטתי ביני לביני בסוגיה המוסרית הזו, בעיקר משום שאני לכל הדעות בן אדם חומל. אבל אתה יודע על אויבי השלום והקדמה...שמע, זמנים קשים זקוקים לאמצעים קשים, גם אם הם כרוכים לעתים בכאב לב מוסרי".

יורדריון פונה אל המלווה שלו. הגובלינים צריכים לחזור לעבוד - עם כל הכבוד לשמחה הדה-קונסטרוקטיסבית שם למטה.
"הו יקירי! אל תפסיק את זה, זה כל כך נפלא!"

"ארדיליאל, אנא..."

"אני לא ארדיליאל! אני אירדודו!"

בנקודה הזו אירגיס שלוש מתחיל לצעוק לגובלינים ולהסות את המהומה כשהוא מזכיר להם את החשיבות של המרק; והדמויות מבינות שכדאי להן להתסלק מהשטח מהר ככל הניתן.

 

 

החיפוש במפלס התחתון

הדמויות נכנסות למערכת מנהרות אפלה עם אוויר כבד וחמצמץ, מצחין מרקב ופטריות, מגששות בין גומחאות וחדרי קריאה הרוסים, כשהן מבוססות על רצפה אכולה ומצפת בשלוליות עמוקות ובוציות. קשה מאד להתמצא בעלטה, אבל הדמויות מגלות במהירות שכפי שהרופא חשש, אכן מי המדמנה שחלחלו לכאן הרסו את חדרי הקריאה (מה שלא הושחת בידי היונאים עצמם קודם לכן). ועל הקירות זוחלות תולעים שחורות שעירות וזיפיות שזולגות בין האבנים אל תוך השלוליות שניקוו ברצפה. הדמויות עוברות ליד כמה מקומות שנראה שמסנני בוץ רבצו בהם, אבל עובר זמן לפני שהן נתקלות ביריבים אמיתיים. פה ושם עולה בידי הדמיות למצוא שרידים של חפצי ערך או אבן חן זולה שהשתמרה בתוך קופסא שכוחה. במקום אחד, קלבריאן כמעט מאבדת את כף הרגל כשהיא דורכת בתוך מלכודת דובים נבזית וערמומית שהניחו הגובלינים, וגרוע מכך – עטלפים מגודלים שהריחו את הדם עטים על הדמויות מכל הכיוונים, ומקימים הרבה רעש לפני שהדמויות מכות בהם מספיק כדי להבריח אותם.

במקום אחר הדמויות מגיעות להיכל קריאה שאגם בוץ עכור חילק אותו לשניים וגדלים בתוכו צמחי מערה שמפיצים ריח עז של בשר רקוב. הדמויות נתקלות פנים אל פנים בשני מסנני בוץ עם מראה מזוויע. הפנים שלהם מכורכמות, העיניים בולטות וכל הגוף שלהם מלא בפצעים שהעלו עובש שעיר. הבטנים נפוחות באורח לא טבעי והלשונות שלהם משתרבבות בעווית של כאב. היצורים מורעלים ממשהו והייסורים הופכים אותם למכונות הרג, מה גם שבדרגת החולי שהגיעו אליה, אי אפשר לעשות למענם דבר מלבד לגאול אותם מן הייסורים. כאשר הם קורסים הדמויות מגלות לזוועתם שהם נגועים בתולעים, המעיים שלהם רוחשות טפילים שאכלו אותם מבפנים. (זכויות יוצרים של ענבר J)

במקום אחר, הדמויות נתקלות בנבלה של תולעת מערות ענקית ומסתבכות עם עכבישי מעמקים מגעילים שלא ששים במיוחד לוותר על ארוחת הערב שלהם. היצורים המגעילים יורקים רעל ממרחק והדמויות מתקשות בהתחלה להתמודד מולם בתוך המסדרון הארוך והצר בו ארגו את הקורים שלהם. אבל בסופו של דבר קליעה טובה של רלבריאן למרכז הראש של העכביש הגדול גומרת את המלאכה, והמפלצת מתהפכת ומתחילה להתמוסס. יהלום מוזר וירקרק מתגלה בין השרידים של מה שהיה הראש של היצור, ולמרות הדרך המטרידה שבה הוא התגלה, רומברינד לפחות מאמין שהוא בעל ערך לא מועט ואפשר לעשות איתו פלאים בסדנה. הדמויות מגלות גם בור מלא קורים שיורד למטה, לתוך מפלס תחתון יותר אבל נוכח המראה של הבור והעומק שלו הן מחליטות לוותר על התענוג.

 

 

ההתקלות הסופית

בסופו של דבר, כאשר הדמויות מתחילות לחזור לכיוון מרכז המערה עם שלל דל יחסית, עולה רעש אימים מהכיוון בו נכנסו - שמבהיר שהגובלינים גילו שסידרו אותם. הרבה מאוד גובלינים באים בריצה, מרחרחים ומגששים כדי למצוא את הדמויות כשהם מתווכחים ומקללים אחד את השני.

הדמויות מנסות להימנע מעימות ומסתתרות במערה הצרה בה שרצו קודם העכבישים. חבורה של גובלינים נכנסת לאולם קריאה סמוך ומתחילה לרחרח באורח שגורם לדמויות לחשוש שלא יצליחו להסתתר לאורך זמן. אבל אז עולה קול רעם גדל של התמוטטות אבנים ואחריו קול נתעב ורם - ספק שריקה וספק פעפוע שמנוני. גובלינים צורחים באימה, ומההדים הרמים שעולים נראה שהגובלינים מנסים להטיל חניתות במשהו, אבל הוא מתקדם והורג לפחות כמה מהם. הגובלינים שמרחרחים בחדר ליד הדמויות נאחזים באימה ובורחים כל עוד נפשם בם.

הדמויות מתקדמות אחריהם בזהירות ותופסות מעט מהמראה של התולעת הגדולה ביותר שחלמו עליה מעודם, היצור, שנמשך לרעשים ולריחות, מוטט קיר וחדר אל תוך הארכיבים המוצפים, וכעת הוא  גורר את עצמו קדימה, חוליה שמנונית אחרי השנייה, כולו שריון גלדי שפה ושם נעוצה בו חנית חסרת תועלת של גובלינים. הפה העצום הוא טבעת משוננת מתכווצת ומתרחבת שבצדדיו גדלות שורות של קנוקנות היצור מתגבר בקלות על כל גובלין שמנסה לעמוד מולו כשהוא בולע כמה וכמה מתוקפיו.

יתר הגובלינים בורחים במהירות כנראה בחזרה לכיוון המטבח כשהיצור גורר את הפרקים העצומים והלחים שלו באיטיות אחרים. במרחק, תוקעות קרנות אזעקה - כנראה של משמר היונה.

 

הדמויות שעובקות אחרי ההתרחשות מרחוק צריכות להחליט האם לעקוב אחרי היצור למטבח ולנסות להתחמק במהומה, או לפנות בדרך אחרת  - דווקא אל תוך הפתח החלקלק שנפער בתוך האבנים כשהיצור פרץ פנימה. בסופו של דבר הסקרנות, כמו גם חוסר הרצון להתקרב ליצור (וליורדאריון) מכריעות את הכף, והדמויות חומקות לתוך המערה החשוכה.

מרחוק עולים קולות של תיפוף ושאגות, אולי יורדריון הורה להטיל את מסנני הבוץ לקרב כדי לנסות לבלום את המפלצת המשתוללת, אבל הדמויות מתרחקות לכיוון השני ועד מהרה מסתמן מולן אור ירקרק- כחלחל, כשהן מדשדשות במערה צרה שתחתיתה מלאה בנוזלי תולעים. הדמויות עוברות כמה מדרגות נטושות  ונכנסות למה שהיה פעם חדר מסותת להפליא. הגם שהתבליטים ופסלי הקיר נהרסו כמעט לגמרי. התקרה גבוהה מאוד ושביב של אור כוכבים מנצנץ אי שם בתוכה. אבל למטה לעומת זאת בין שרידי רהיטים וגומחאות קריאה שהתפוררו לגמרי פועמות עשרות ביצים תולעים קרומיות ירקרקות בגדלים שונים. הדמויות כבר נתקלו במצבורים של ביצים תולעת בחלקים קודמים אבל לא בכזה גודל וכזו כמות (עם יותר מרמז שהגובלינים אספו אותם, כנראה בשביל הנזיד המגעיל שלהם)

מה שגרוע יותר, תולעת ענקית - דומה למדי ליצור שראו קודם אם כי עדיין קטנה יותר ממנו - מקדמת את פניהן של הדמויות, מוקפת בעדה של תולעים קטנות יותר. הקרב הוא נורא, היצור קטלני ויכול להתחזק בכל פעם שהוא פוגע פגיעה קשה ביריב שלו; איסילור נדרש להפעיל את כל כוחותיו כדי לנסות לתמוך בחבורה ולסייע להם להתגונן מהפגיעות המצחינות של היצור והמלווים שלו.

מלבד ההתקפות הפיזיות – הנשיכה והצלפות הזנב - היצור מסוגל לירוק ענן של צחנה שמחלישה את הדמויות יותר ויותר ככל שהקרב מתקדם. השריון שלו חלקלק וקשה מאוד לחדור אותו עם כלי נשק. הקרב ארוך ושקול אבל בסופו של דבר - פעם נוספת הקשת של קלבריאן מוצאת בסופו של דבר את המטרה באוסף יריות מדויקות מאוד - שפוצעות את היצור פצעים קשים ומאפשרות לגרזן של רומברינד להשלים את העבודה.

בסופו של דבר היצור מוכרע ושרידי התולעים נמלטים. כשהדמויות עושות חיפוש במה שנראה כמו גנזך סודי ישן, הן מגלות שרוב התכולה כנראה פונתה מכאן או נבזזה לפני מאות שנים; אבל בסופו של דבר מאחורי מה שנראה כמו קיר מלא באזוב, הדמויות מוצאות זכוכית משוריינת עם מנעול מורכב וממולכד. רומברינד נמצא קרוב באורח מסוכן להיפגע ממחט מורעלת, אבל המזל משחק לו ובסופו של דבר המנעול נכנע.

 

בתוך התא הסודי יש שקיק קטן של מטבעות זהב, חגורה של לוחם וגלימה שהרקיבו ונשברו מזמן, אבל מעליהן נמצאים שלושה כרכים עתיקים מצהיבים אבל עדיין קריאים בהנחה שיימצא מישהו שיודע לטפל בהם (קלבריאן מחזיקה בכשרון מתאים, הגם שהיא נדרשת להתאמץ מאד (טכנית, מספר גלגולים לא קלים) כדי להצליח במשימה.

הספר הראשון - שאיסילור תובע עליו מיד בעלות הוא ספר עתיק ומקסים של בלדות רוהיריות מעמק האנטווש. שלפניו יש עדיין הקדשה בת 900 שנים (או אולי העתק חדש יותר של ההקדשה המקורית) שנכתבה במקור לאיאווין השנייה - כמזכרת מהמחוז שבו נולדה וגדלה. בין היתר יש גרסה כמעט שלמה של הבלדה על מפלת השרץ סקאת'ה, וכמה שירים ישנים ונוגים שנסבים על האנטים, שכלו מהארץ התיכונה במהלך ראשית העידן הרביעי.

הספר השני הוא בדיוק אותו ספר ישן שקהאתור תר אחריו, מחקר של מרפאה מגונדור על שימוש בקליפות אדר ובגרגר הרים אפור. אבל הספר השלישי הוא המרשים מכולם. אי אפשר לטעות בו: זה עותק ישן ושלם של הספר האדום. כולל הנספחים הרוניים שלו – מציאה ראויה להתכבד שבגלל היונאים הפכה להיות מאוד נדירה. השלל האמיתי, לפחות מנקודת ראותה של קלבריאן מתגלה כשהם עוסקים בספרים ומגלים חלק צדדי של הכספת שהיה קשה להבחין בו קודם. מה שתלוי בצד, זו קשת מורכבת (composite bow) יפהפייה, מהסוג שהרוהירים משתמשים בה כשהם יורים מעל גב סוס. היא עשויה מעץ ערבה מוכסף שמעליו הורכבו חלקים גמישים מכסף ארגיון שכמעט ולא השחיר. זה נשק שנראה מעולה, וכשקלבריאן מחזיקה אותו מתעוררת בה תחושה חלשה ומוזרה כאילו היא ממש מחליקה יד על עץ חי שהעלים שלו מרשרשים ברוח ובוחנים אותה ביישוב דעת איטי. מתחת לקשת, לא רחוק משק המטבעות, מתגלגלת בעפר גם טבעת נישואין ישנה וחבוטה, לא קסומה, שבזמנו הייתה יפה למדי.

 

 

סיום

הדמויות משתמשות בחבל ארוך כדי לטפס לאחד הזיזים של התקרה הגבוהה, וממנו להזדחל לכיוון הפתח שאור הלילה בא ממנו. זו לא מלאכה קלה, במיוחד לא לרומברינד, אבל לבסוף הדמויות מצליחות להיאחז בשורשים ולגרור את עצמם למעלה, לעבר השמיים המצועפים. הריאות של החבורה כמו נפתחות מאליהן למגע של אוויר צלול בהרבה - הגם שגם הוא לא חסר אדי צחנה, הוא טוב בהרבה על האוויר של המערות למטה.

הדמויות מוצאות את עצמן זוחלות מתוך פתח מרזב סתום למחצה שנפתח מן החלק האחורי של בית המרפא אל תוך המטע הנבול.

אלא שהלילה לא שקט בכלל. מקדמים את הדמויות הדים של שאגות רמות, שעטות רגליים וקול תיפוף מוזר. הרעשים עולים מהחצר הקדמית של בית המרפא ההרוס; ולעומת זאת מחזה שקט בהרבה אבל מטריד עולה מתוך המטע. חבורת יונאים חמושה, מיומנת ובעיקר שקטה וממושמעת הרבה יותר מהרגיל מתארגנת למבנה של מסע. איסילור מתפלץ כשהוא מבחין בדולת'יר - ידידו לשעבר - ביניהם, אבל במרכז, ליד הכרכרה המוזרה, הדמויות מזהות את יורדאריון. הוא עומד לעלות לכרכרה אבל מתעכב לרגע כדי לחבק את ארדיליאל.

"אל תשכחו אחים נאורים" הוא אומר בקול המשוכנע עמוק שלו, "תמיד הכי אפל לפני שהחשחר מפציע. אלמלא אויבי השלום התערבו לא היינו נזקקים להפעיל אמצעים כואבים כל כך שגם אני מצר עליהם. בעיקר אם יפגעו גם חפים מפשע."

"אלו יהיו קורבנות השלום, יקירי" אומרת ארדיליאל כשהוא משתחררת באיטיות מהחיבוק שלו.

אירגיס שלוש שצופה במחזה מהצד, לא נראה מרוצה בכלל.

"רק תעשו שזה יגמר כבר יורדריון." הוא אומר בקול עמום ומוחה את עיניו. ואז הכרכרה מתחילה לנוע וחבורת היונאים המיומנת סביבה. אירגיס שלוש ואלדריאל נשארים מאחורה.

 

בצד השני של המבנה המהומה הולכת וגוברת; הדים של צרחות לא אנושיות, חבטות ונהמות, הדמויות חומקות סביב האגף של המבנה כדי להציץ במחזה, ורואות כמעט שלושים מסנני בוץ מגודלים ועוד מסנני בוץ קטנים יותר שרצים מסביבם, שואגים בזעם מטורף, מנפחים את מזיפות הלחיים שלהם, מנופפים אגרופים ואלות. משהו שונה מהרגיל ומבעית בצורה שלהם, כשהם מטלטלים את עצמם לתוך הדרך ולעבר בית המרפא העליון והכפר. אין בהם דבר מהעצלות והרפיון הרגילים שלהם. העיניים שלהם בוערות. חלקם לופתים בכאב את הבטנים שלהם או מטלטלים את הראשים בפראות, נואקים וחושפים שיניים. טירוף וכאב - כמו גרסה קטלנים פחות אבל מתוחכמת יותר של המחלה שהדמויות ראו למטה.

במילים אחרות: מישהו – הדמויות מנחשות יפה מי, הפך את מסנני הבוץ למכונות הרג שמונעות מעוצמת הכאב שלהם עצמם. הדמויות מהססות מה לעשות, ומנסות בהתחלה לעקוב אחרי מסנני הבוץ המטורפים, אבל לחישה מבין השיחים מושכת אותם. קורהילד והרופא בן המזרח קאהת'ור משתופפים מאחורי משוכה כשסמוך אליהם מושלך מסנן בוץ קטול.

קורהילד פולטת אנחה רווחה כשהיא רואה את הדמויות. היא חששה לרע מכל. קאהתור שספג כנראה חבטה לא נעימה, עדיין המום ממה שביצעו אנשי משמר היונה, ומסתבר שאלמלא קורהילד התערבה, אחד ממסנני הבוץ היה מוחץ לו את הראש בידיים ריקות. קאהת'ור מראה לדמויות את מסנן הבוץ שהרגה קורהילד. המעיים שלו נפוחות ורוחשות טפילים.

"טפילי מעיים. הם הזינו אותם בטפילי מעיים מהסוג הגרוע ביותר שראיתי. הם גרמו להם להשתגע".

 

הדמויות מתייעצות במהירות מה לעשות. מצד אחד הן מבינות שהמטרה  האמיתית של משמר היונה היא המקום אליו יורדריון והכוח שלו הולכים, כאשר מסנני הבוץ הם רק הסחה אכזרית. מצד שני הדמויות - במיוחד איסילור - מלאים בפחד מה יקרה כאשר מסנני הבוץ מוכי האמוק יגיעו אל הכפר ואל בית המרפא שם נמצאים שני ההורים שלו. קורהילד מזכירה שבית המרפא למעלה מוקף בחומות, ומאחר שמסנני הבוץ מתקדמים באיטיות ועושים רעש נוראי, סביר הניח שהכפריים יוכלו להימלט ולמצוא מחסה מאחורי החומה. בסופו של דבר, החבורה מחליטה שקורהילד והרופא ימהרו אל הכפר ובית המרפא כדי להזהיר את מי שנמצא שם.

בהזדמנות זו איסילור מראה לרופא את הספר ואומר לקאהת'ור שהוא לא רוצה כסף, אלא שירפא את אימא שלו.

רומברינד, איסילור וקלבריאן נפרדים ושמים פניהם אל תוך האפלה שעולה לחלקיו הסלעיים והערפיליים של העמק - בעקבות יורדריון ואנשיו. לא לפני שאיסילור שולח מבט כיסופים אחרון לכיוון בית המרפא, מקום הימצאה המשוער של אלאניס.

 

 

 

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 

 

 

 


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.