??????? - ????

הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית | המערכה | יצירת דמות

vineline

 

קמפיין דמדומי המערב

 

ספר שלישי: חלום ירוק


פרק
XVII: גשמי הרות'גאר



חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 

 

 

הפריצה אל בורות הכלא

לאחר ששלושת האלופים בני-המזרח התמוטטו, הדרך אל בורות הכלא המאולתרים של המצודה נפתחה בפני הדמויות; ומנדי פורצת בקלות את המנעול האחרון שמגן עליהן. אלא, שצעקות קרב שעולות מאחוריהן, מבהירות לחבורה כי בני המזרח והאנשים של הרותג'אר בחצר הפנימית הבחינו במאוחר בחדירה, והם נעים כדי להתקיף את החבורה מאחור.

קלבריאן יורה חיצים בנושאי הלפידים שמובילים את ההסתערות כדי לעכב את בני המזרח, שמשיבים ביריות מרובי הקשת שלהם. בניגוד חריף לדעתם של מנדי ושל מרדיל (כל אחד מסיבותיו שלו), הגבירה ורסה מחליטה לפעול – ולתקוע בקרן את התקיעה המוסכמת עם אנשיו של הריב, כדי להביא אותם להסתער לפני הזמן, וכך להוריד את הלחץ מעל החבורה – במחיר של אבדות כבדות.
מרדיל טוען כי המעשה אינו הגון או מכובד, לאחר שהדמויות נתנו את מילתן לתקוע בקרן רק לאחר חילוץ בני הערובה; ואילו מנדי מבינה יפה, שאנשיו של "באגא", בהם לא מעט מכרים שלה, יפותו להסתער מול אש חיצים וכוח גדול שמגן עדיין על החצר הפנימית, כך שאנשים שהיא מכירה ושתתה איתם עתידים לההרג – אלא שורסה בשלה, וחלק מהחבורה מסכים איתה.

 

תקיעת הקרן מביאה אכן לפריצת קרב בחצרות מאחורי הדמויות, ומאפשרת לדמויות להסתער לתוך המחסנים שהפכו לבורות הכלא בקלות יחסית. לאחר שהחבורה מטהרת בקלות את חדר המבואה, הדרך מתפצלת לשניים – הדמויות מנחשות, ובצדק, שאנשיו של הרות'גאר הפרידו את שני האסירים (בניו של הריב), כדי להקשות על חילוץ שלהם.

מבדיקת האזנה שהדמויות מבצעות, עולים הדים של קללות צרודות מצד אחד, והדי בכי ועימו מנגינה מוזרה בצד האחר.

הדמויות מתחלקות: איסילור וליידי ורסה תוקפים את הצד השמאלי, ממנו עולים הבכי והמנגינה; מנדי, קלבריאן ומרדיל מתקיפים את הצד הימני.
שה"ם: בשני הצדדים יש את אותו מנגנון "מונה סיבובים" שעל הדמויות להגיע אל ה"מיני בוס" שבקצה המנהרה ולאלץ אותו להלחם בהן לפני שהמונה מגיע לסיומו – שאז מוצא בן הערובה באותו צד להורג. מאחר והדמויות חצו את החצר שליד הכלא במהירות יחסית וגם נטרלו (כלומר, הגנבת שלהם נטרלה) את המנעולים בלי בעיה, המונה הוא נוח וארוך יחסית.


שני חלקי החבורה צריכים לפרוץ דרך מסדרון צר ומעופש, תוך שהם לוחמים במספר סוהרים שהיאוש גורם להם להלחם כמטורפים, חלקם מתקיפים בחרבות וחלקם מנסים לצלוף בדמויות מהמשך המסדרון ויש לסגור עליהם לטווח פנים אל פנים (בעיקר בצד של איסילור וורסה, שם אין לדמויות קלעים טובים משל עצמן).

הדמויות עומדות יפה במשימה, מה גם שהחבורה מנוסה וחזקה יותר מהסוהרים הנואשים שמנסים לעצור אותן, וכך שני חלקיה של החבורה מגיעים אל סוף המסדרונות לפני השלמת ההוצאה להורג.


הקרב בסוף המסדרון הימני: הרונאר בן גוטלאף כבול לקורה, כשהוא ערום למחצה ושותת דם מחתכים אכזריים, כאשר עליו רוכן זקן מטורף למחצה, שמחזיק בשוט ארוך ומשונן ובלהב אכזרי. הזקן הוא רוהירי מטורף ומצולק למחצה, שממה שהוא ממלמל, עולה שלפני שנים רבות, כאשר הרונאר עצמו היה עוד ילד, הוא ואחיו הוגלו ורכושם הופקע בידי הריב גוטלאף, באשמה חמורה כזו הוא אחרת.
לשווא, הרונאר מנסה להציע לזקן שוחד וחלקת אדמה אחרת; הלה מקובע מדי על נקמה, שתרצה את רוחו של אחיו כבר מת ו"הלך אל מעבר לצללים".
המענה הזקן לוחם בדמויות עד טיפת דמו האחרונה, ולמרות העובדה שמדובר בשלושה על אחד, הוא משיב מלחמה ומסב לא מעט נזק. בין היתר, הוא מצליח לנטרל וכמעט להמית את מרדיל בהצלפה כפולה שפוגעת הישר במרכז הפנים (שה"ם: זו התקפת שוט משולשת, שהוציאה פעמיים 20 מתוך שלוש זריקות), שמתיזות את דמו של הקפטן חסר המזל וכמעט מעוורות אותו.

בסופו של דבר, מנדי וקלבריאן מצליחות לגמור את הקרב; ולאחר שהפורצת מכה את מכת המוות, הסוהר הזקן מתמוטט כשהוא לוחש את שמו של אחיו המת.

הרונאר, באורח צפוי למדי, מגלה מעט מדי אסירות תודה על הדרך בה הוצל, ומבחינתו 'הדמויות מילאו את חובתן', מה שמכניס אותו לעימות חריף ועסיסי למדי עם מנדי, שמאלצת אותו לבלוע את כבודו כדי לקבל תחבושת לחתכים המדממים שלו.



הקרב בסוף המסדרון השמאלי: המנגינה שעולה מהקצה ההוא מתגלה כמנגינה מוכרת של משמר היונה, שמנוגנת באורח כושל למדי. הנגן הוא בן-מזרח עם מפוחית, שנראה מבועת וכולו רוצה להיות הרחק משם. אלא, שהדמות הבולטת יותר הוא יונאי מגודל וחצי-ערום (מלבד עשרות כתובת קעקע), עם פנים צבועות בצורה של עלה ירוק משונן ושיער מגולח – וגם גרזן ענקי ואכזרי של תליינים.
בנו קל הדעת והמצחקק (בדרך-כלל) של הריב קשור לסד, כשהוא בוכה כמו תינוק ומתחנן על חייו. הוא מבטיח להפוך ליונאי מצויין ונאור, מבטיח לגלות סודות, הכל כדי שיחוסו עליו.

התליין היונאי מצחקק, אגב שהוא נושף עשן ירקרק מנחיריו.

הוא עונה שהוא עצמו אולי היה שוקל להסכים, כי "הוא בחור נאור ופתוח", אבל הפקודות ברורות מאד, כך שהדבר היחיד שהוא יכול לעשות בשביל האסיר שלו, זה לתת לו שאכטה אחרונה של שודלוק לפני שהוא נפרד מהראש שלו.


הדמויות תוקפות, כאשר מתפתח קרב פנים אל פנים רב-רושם בין התליין וגרזינו העצום לבין ורסה ושתי החרבות המהירות שלה, כאשר בן-המזרח המפוחד מצד אחד, ואיסילור מצד שני, מחזקים את בעלי הברית שלהם באמצעות נגינה. אלא, שאיסילור עולה בהרבה על היריב שלו בכל מה שנוגע ליכולת להשפיע על הקרב – ובסופו של דבר, התליין מתמוטט.

 (מילותיו האחרונות: "חרא, איזה סאחים-")

סאנדאלף משנה מיד את צורת הדיבור שלו, וכעת טוען, אגב צחקוק עצבני, שהוא רק עשה תעלול מחוכם של משיכת זמן, עד שיבואו המשרתים של אביו (כלומר הדמויות, לדעתו) ויחלצו אותו. הוא גם לא מתבייש לעשות חיפוש על התליין המת ולנסות לסחוב את עשבי העישון שלו. לאחר מכן, כאשר הם יוצאים, סאנדלאף מגלה אדישות מוחלטת כלפיו חבריו המתים שמושלכים בתאים סמוכים, ורק מצחקק על זה שיצטרך למצוא חברים חדשים לשתיה.

ורסה לא מסתירה את הגועל, ותוהה בקול באוזני איסילור, אם זה לא היה עדיף למחוז אם הם היו מאחרים להגיע ומאפשרים להוריד את ראשו של הרמש המצחקק מעליו תחילה. איסילור מצידו, הוגה בקול רם ברעיון להמציא שיר לגלגני שכזה על בנו המיבב של הריב, ששכב מכוסה בנזלת של עצמו, שעם מעט מזל, יושר בכל הפונדקים ברוהאן.


התאחדות ונסיגה

הדמויות, כמו גם שני בניו של הריב, נפגשים בחדר המבואה של מערות הכלא; הרונאר מנסה לפנות באורח רומנטי אל ורסה, שמתעלמת ממנו במופגן; מנדי לעומת זאת, שולפת את הלהבים שלה, ושואלת את סאנדלאף בקול מאיים על האישה שהתעלל בה לאחרונה (תוך שהיא נמנעת מלהזכיר את השם, פן יבולע לרונפלאד).

סאנדלאף רק מצחקק ולא ממש רוצה או מנסה להזכר, מלבד זה שזו היתה כנראה איזו זונה חסרת חשיבות.... מה שמאלץ את בני החבורה האחרים להתערב כדי למנוע ממנדי להפגיש את הלהבים שלה עם כמה מאברי הגוף של בן המושל היהיר.


כמסתבר, הריב ואנשיו ספגו אבדות כבדות בנסיונם להתקיף מוקדם מדי; באגא עצמו נפצע פצעים שאמנם אינם קטלניים, אבל הוציאו אותו מכלל פעולה, והוא בקושי יכול ללכת. לפי מה שמבינות הדמויות, אלמלא הריב גוטלאף עצמו, שנלחם כמו מטורף באנשים רבים בו-זמנית, כל הכוח התוקף היה מוצא את עצמו בסכנת השמדה.

הריב גוטלאף רותח על התעלול של הדמויות; אבל נאלץ לקבל, גם אם בפנים זעופות, את ההסבר שאלמלא התקיעה המוקדמת בקרן הדמויות היו מותקפות מאחור בעת הפריצה לכלא, וגם אם היו שורדות ומסירות מאנשי הריב את הלחץ, החבורה לעולם לא היתה מגיעה לחלץ את שני 'בניו היקרים' בזמן.

סאנדלאף מיבב שהוא פצוע, ומאפשר לדמויות הזדמנות מעולה להשפיל אותו לפני אביו, כאשר 'במקרה' צצה מקטרת עישון השודלוק שלו, כמו גם תיאור ציורי שעולה מפיו של איסילור על דרך ההתנהגות שלו בכלא.

הריב מנסה לפקפק בנכונות המידע, אבל מתקשה להחליט; ובזעם אומר שיקחו את בנו לקבלת טיפול, והוא יברר את הדברים אחר-כך. כרגע, יש מלאכה לעשותה. הריב אוסף את החבורה, ומודיע להם בשקט שעליהם לעשות עבורו עוד שירות. הוא מתכוון לנסות את כוחו ב'משא ומתן' שיהפוך אותו עצמו למעין פתיון שימשוך את תשומת הלב של הקשתים שעל החומה הפנימית של המצודה – ובזמן הזה, מוטל על הפורצת ת'וראלד להתגנב לפרצה צדדית באחד הקירות שכוסתה ברישול בקורות עץ (כל המצודה הרי בנויה מחורבות ששופצו בחפזון).
אם הפורצת תצליח לטפל במחסום הקורות ולרופף אותו בשקט, החבורה תוכל להתפרץ אחריה ולהכנס אל קומת הקרקע של המצודה הפנימית. הריב מורה לדמויות לעשות כמה שיותר נזק למגנים שימצאו בפנים – שיסייע לו בהסתערות שלו (הוא מדגיש שוב, שראש הבוגדים הרות'גאר, שייך לו, ולו בלבד).


לדמויות השחקן, הריב מיעד תפקיד אחר – מלבד להרוג או לנטרל כמה שיותר מגינים – המשימה העיקרית שמוטלת עליהן, הוא לאתר את אותו יונאי צעיר וערמומי שנלווה בתור יועץ לבוגד ולבני-המזרח (לא ברור אם הריב מודע לכך שמדובר בבנו הצעיר של הרות'גאר). הריב מנחש (וכפי שיתברר בהמשך, ניחוש נכון), ששרצים בוגדניים מסוגו נוטים לנסות ולהמלט עוד כאשר חבריהם נלחמים ומתים, ומורה לדמויות לסגור על היונאי ולהמית אותו – אין צורך להביא אותו חי אל הריב עצמו; רק שהדמויות יוודאו שהוא התפגר סופית, ויביאו לו הוכחה.
לכמה מהדמויות יש השגות – בין היתר, הריב ושני בניו נמאסו עליהם לגמרי. מנדי מצידה, מייעצת לחבורה לא להרוג בעצמה איש מבני משפחתו של הרות'גאר, שהם גם בני משפחתה של דרנהילד האומללה, כך שדמם לא יהיה על ידי החבורה, אלא על ידי הריב – כולם, מלבד אוגמונד היונאי, שרשעותו גרמה לכל הטרגדיה הזו, ועליו אפילו דרנהילד עצמה לא היתה חסה.

מנדי מתגנבת לתוך העלטה, לעבר הפרצה, ומנסה להתגנב בצללים בלא שהשומרים (על כדי האש הנוזלית המפחידה שבידיהם) לא יבחינו בה; ובינתיים הריב גוטלאף עושה את חלקו, צועד קדימה ומסב את תשומת הלב אל עצמו, בעת שהוא קורא למשא ומתן. איסילור, שנותר מאחור, מעיר בהתפעלות "זה הפוני השקט ביותר שראיתי אי-פעם"; ובאגא, חרף הכאבים, מגיב בנחרת צחוק גס ומעיר "שקט? עוד לא שמעת איזה קולות הפוני הזה עושה, כשמגלגלים אותו על הקש באורווה". איסילור, שמבין במאוחר את מקור הכינוי 'הפוני', מסמיק ממבוכה.
הריב צועק למגינים – לפחות לרוהירים ביניהם – שהם משרתים בוגד שמכר את הנאמנות לבין איאורל בעד הבטחות כזב מבני המזרח; כעת, כאשר בני הערובה שוחררו וכל המעגל החיצוני של המצודה נפל, הם מעטים ומכותרים, וגורלם נחרץ – אלא אם כן יניחו את הנשק עכשיו. הוא מבטיח בהן צדקו, בשם בית איאורל, שיחוס על חייו של כל גבר שיניח את נשקו כעת, מלבד הרותג'אר ובני משפחתו.
איסילור מסייע לריב עם הכריזמה שלו, כדי לעשות דה-מורילזציה למגינים; אבל בני המזרח והיועץ המהודר שבראשם גודעים את המהומה, והיועץ המזוקן מכריז שכל מי שיניח את נשקו ידקר ויזרק מעל החומה (מה שהוא גם עושה לאחד המגינים). לאחר מכן, הוא מלגלג על הדמויות וטוען שתגבורת אדירה נמצאת בדרך, ובראשה אימה שהרוהירים אינם מסוגלים להעלות על דעתם.

אז, ברגע המתאים, איסילור חושף את העובדה שהמכשפים בני המזרח על הגבעה ורוח העץ המעונה שניסו לזמן חוסלו, ואיש לא יגיע לעזרת הבוגדים הנצורים. היועץ בן המזרח צועק שהוא כלב שקרן, ומתפתחת מהומה שלמה בשני צידי החומה. ברגע הנכון, קשתים אורגי-ערפל מאנשיו של לינדיר צצים מתוך העלטה, ומשגרים ברד חיצים קטלני במגינים על החומה, מאפשרים לריב גוטלאף ומלוויו להסתער קדימה.

הדמויות מנצלות את הכאוס כדי לרוץ בעקבותיה של מנדי,שהצליחה לפרק את מחסום הקרשים ולרופף את חיבוריו בשקט מופתי; הקשתים למעלה מבינים מה ארע מאוחר מדי, ומנסים את כוחם בהשלכת אש נוזלית – שלא מצליחה לעצור את החבורה מלדהור דרך הפרצה.


נפילת המצודה ומותו של "אואו הנבון"

הדמויות פורצות אל תוך הקומה הראשונה של המצודה, ונתקלות בכאוס מוחלט – רבים מהגברים החמושים אחוזי בעתה ומיואשים, מה שמסייע לאיסילור לשכנע רבים מהם (כולל הבארד של הרות'גאר), להשליך את הנשק ולצאת בידיים מורמות דרך הפרצות, כדי לקבל את החנינה שהציע הריב גוטלאף.

רק ליוטננט נוקשה אחד ושניים מעוזריו, בסיוע צייד בן-מזרח, מנסים לעמוד מול החבורה, אבל בסופו של דבר הדמויות מכריעות את שלושת הרוהירים, גורמים לליוטננט ליפול חסר הכרה, ובן המזרח נמלט במהירות כלפי מעלה.


מהקומה השניה, מקדמים את פני הדמויות בכי וצרחות של נשים מבועתות; המשרתות אחוזות אימה ופאניקה, ומהבכי של רבות מהן, הדמויות מבינות שהגבירה – רעייתו של הרות'גאר ואמה של דרנהילד, מתה זה עתה. הדמויות מתפרצות אל חדר הגבירה, כשהן הודפות מדרכן משרתת בוכיה ומטורפת מאבל שמנסה להניף עליהן פגיון.

הגם שתחילה הדמויות מאמינות שבנה היונאי של הגבירה הוא זה שרצח אותה, מבדיקה קצרה בחדר מסתדבר שהגבירה נטלה את חייה בעצמה על-ידי בליעת רעל. מתוך ידה הקפוצה בקשיון מוות, הדמויות מחלצות מכתב מבולבל כתוב בחפזון, ומדליון קטן מכסף.
חלק גדול מהמכתב לא מובן כלל (יכולת הכתיבה של הגבירה לא היתה מושלמת, גם בלי סערת הרגשות והמוות הקרב), אבל ניכר בו שהיא מאשימה את 'בנה, עצמה ובשרה' (הכוונה לאוגמונד), ומבקשת "אמרו לדרנהילד שאהבתי אותה".

אלא שמיד לאחר מכן, מתפרץ לחדר בנו הבכור של הת'אין הרות'גאר[1]– מטורף מזעם ומאבל, כשהוא צרוח כמו חיה אחוזת דיבוק ומשסף לכל הכיוונים עם החרב הדו-ידנית שלו. החבורה מבינה מיד, שהוא כאן כדי להלחם עד טיפת הדם האחרונה שלו; ובכל-זאת, הדמויות מנסות ככל יכולתן למלא את בקשתה של מנדי, לנסות לסיים את הקרב תוך הכרעה אבל לא הרג שלו – שותף בבגידה ככל שהיה, הוא עודו אחיה הבכור של דרנהילד.

שה"ם: הקרב מבוסס על מנגנון של שיכור קרב, שהולך ומתחזק (כלומר, מקבל בונוסים מצטברים ליוזמה, פגיעה ונזק) על כל פגיעה שהוא פוגע, ולאחר שהוא מגיע לרמות עוצמה מסויימות, נפתחות עבורו יכולות חדשות, כמו התקפות נוספות לסיבוב, ויכולת לרפא את עצמו במעט על כל מכה מוצלחת.


פעם נוספת, מרדריל ביש המזל סופג את עיקר עוצמת ההתקפה ומוכרע ארצה – כמעט נהרג פעם נוספת (מה שכנראה הפך כמעט לשגרה, כפי שגם קלבריאן המתוסכלת והמפוחדת נאלצת להודות בינה לבינה) – ורסה ומנדי סופגות כמה התקפות, אבל מצליחות להחזיק מעמד כנגד ברד המתקפות המטורפות של בן הת'אין, עד שהן מצליחות להחליש אותו די הצורך כדי שמכת גנב מוצלחת של מנדי אכן תהמם אותו.
הדמויות קושרות את בנו של הת'אין בחדר צדדי ונעול, ומרחיקות ממנו את הנשק שלו; לאחר מכן, החבורה חוקרת כמה מהמשרתות בכדי להתחקות אחרי קורותיו של האח האחר.

כפי שהריב גוטלאף חשד מההתחלה, המידע מוליך את הדמויות אל חלון פרוץ בקומת הביניים, וסדינים שנכרכו כחבל, בעזרתם נמלט היונאי הצעיר אל תוך היער. קלבריאן, בתור הסיירת בעלת כישורי העיקוב הטובים ביותר בחבורה, מנסה להשתמש בכשרונות שלה בכדי להתחקות אחרי שביל העקבות שהולך ומטשטש במהירות בגשם.

שה"ם: מדובר בסדרת גלגולים מסובכת. על הסיירת להצליח בלפחות 5 גלגולי עיקוב קשים מתוך שלושה (כאשר הגנבת וכן גלגול מוצלח קודם נותנים לה בונוס קבוע מסויים), אחרת שביל העקבות יבלע לגמרי בתוך הגשם ואוגמונד יצליח להמלט.

ממש ברגע האחרון, ופסע מאובדן שביל העקבות, החבורה עולה על הנתיב הנכון בתוך היער האפל והגשום, ואז שומעת את אוגמונד כושל בין העצים, מיבב ומתבכיין (הכל על עצמו, מאומה על בני משפחתו שהוא גרם למפלתם) – בין היתר, כמה שהוא אדם רגיש שאף אחד לא הבין אותו; שכולם, כולם חשוכים ארורים ואכזרים, ועוד.

 

החבורה לא מבזבזת זמן, ועוד פחות מזה סנטימנטים על היונאי הצעיר והמנוול, שיסר את אימו בצללים כדי להסית את אביו לבגידה – מנדי מתנגבת אליו בצללים, ומורידה עליו שיסוף כפול מאחור. אוגמונד מסתובב, שותת דם, מנסה ליבב לרחמים ולצעוק משהו שהוא יודע איפה יש אוצר, אוצר גדול-

ואז חיצים מקשתה של קלבריאן מסיימים את העבודה במהירות. הדמויות מסירות את ראשו של "אואו הנבון" כדי להראותו לריב גוטלאף, ומותירות את יתר חלקיו לאוכלי הנבלות של היער.

כאשר החבורה חוזרת, הדמויות מגלות שהקרב נגמר; הריב ואנשיו סיימו את המלאכה, ומסופר שריב גוטלאף קרא את התאין הרות'גאר לקרב אחד על אחד, והמית אותו בחרב. כעת, הגופות של הריב, וגם של בנו הבכור (שמעולף או לא, הריב לא חס על חייו) מתנודדות על חבלים מעל המצודה, ולידם תלויה גופתו של היועץ בן המזרח.


וכך, בגשם השוטף מעל חומות האבן הבלויות, הסתיימו המרד (או מעשה הבגידה) של הרות'גאר, ביחד עם שושלתו; שנספתה כולה – מלבד הגבירה דרנהילד, שעודה מוחזקת בידי אורגי הערפל.



המאורעות לאחר תום הקרב

כאשר דרנהילד מקבלת מידי החבורה את החדשות, בתוספת המכתב והתליון של אמה (מסתבר, שדרנהילד עצמה נתנה לאמה את התליון בתור מתנת יום הולדת, לפני מספר שנים).,היא מנסה לשווא לשמור על ארשת קרה ומכובדת, ועד מהרה היא קורסת ופורצת בבכי תמרורים.
לאחר מכן, היא כופה על עצמה מעין משמרת אבל, כאשר היא כורעת בשיריון מלא בגשם השוטף במשך כל שארית הלילה, עד אשר מישהו מאנשיו של הריב מתרצה, מוקדם בבוקר לאחר מכן, להסיר את גוויות בני משפחתה מהחבל ולהתיר לה לקבור אותם על צלעה של אחד הגבעות שמשקיפה על אתר הקרב האחרון של ת'אין הרות'גאר. מנדי מבלה את רוב הזמן, חרף העייפות והפציעות שלה עצמה, בהשגחה מהצללים על דרנהילד, לבל תטרוף את נפשה בכפה, ונעזרת לשם כך בסיוע של קורהילד.

על קברו של אביה, דרנהילד תוקעת נס מקורע עם סמל המשפחה, שמוסיף להתנופף ברוח העזה מעל האבנים שטופות הגשם שהיו עד לא מזמן בני משפחתה של העלמה נושאת הצינה.


במרוצת היום שלאחר מכן, מגיעים לאיזור כמה מהואסאלים האחרים של ריב גוטלאף על חייליהם; והריב מורה על עריכת חגיגה גדולה לפני המצודה, לחגוג את הנצחון על הבוגדים ובני המזרח של הנסיך יאנארי. לאחר שהגשם נחלש ופוסק, המישור העגום מתכסה באוהלים ססגוניים עם הניסים של הואסאלים השונים, ועד מהרה מתחילה להתנגן בו מוזיקה עליזה – בעוד המקומיים, שרבים מהם איבדו קרובים – נאלצים לשמש כמשרתים, טבחים ונערות מגישות. בארדים חדשים ומהודרים (להבדיל מהבארד של הרות'גאר, שלא נוכח בחגיגה מטעמים מובנים), מתחרים ביניהם בהמצאת ונגינת שירים על נצחונו האדיר של הריב גוטלאף מבית לנגהולד על הבוגדים המרושעים.

"הפוני הקטן" נפרד לשלום: מנדי, מותשת לאחר ההשגחה על דרנהילד, ממורמרת וצמאה יותר מתמיד, שמה פעמיה אל אוהל המרפאה המוכר לה היטב, שהפעם מאכלס את "באגא" בכבודו ובעצמו. בדרכה לשם, היא רואה את סאנדלאף המצחקק, בנו הנבזה של הריב, שכבר חזר לעצמו, וכעת הוא לבוש שוב בהידור, מחזיק כוס יין משובח, ומצחקק ביחד עם שתי גבירות צעירות ונאות (שלפחות אחת מהן נראית למנדי טפשה כמו נעל)– ולא מתבייש לשבח את עצמו וללעוג לדרנהילד.

מנדי חשה שוב דחף חזק להתגנב בצללים ולהפגיש את המנוול היהיר עם הלהבים שלה, אבל מצליחה לאפק את עצמה, כשהיא משננת לעצמה שהצעד הזה עלול לגרום לדרנהילד עצמה לסבול מידי הריב.


כבר כשהיא מתקרבת לאוהל בו שוכב 'באגא', היא שומעת אותו שואג בזעם, ומבריח מרפאה זקנה וזעופה מהאוהל; באוזני מנדי, הוא מתלונן שהמכשפה הזקנה רוצה להרעיל אותו במרק עשבי המרפא הארור שלה, שרק גרם לו להפליץ בלי הפסקה – ואיך לכל הרוחות הוא יוכל להתייצב בפני הריב כאשר הוא לא מפסיק להפליץ?

השיחה בין מנדי לבאגא, שמסתיימת כאשר באגא מגרש את השומרים פעם שניה כדי לאפשר להם "לעשות את שלהם" פעם נוספת, היא למעשה שיחת פרידה, שמשקפת יפה את היחסים המורכבים ביניהם – מנדי מחד גיסא רותחת על הבוגדנות שלו ומגדפת אותו, ומצד שני מבינה אותו וחולקת איתו לא מעט במשותף. אבל מעבר לזה, היא מבינה יפה שבמצב שנוצר, הגיע זמנה להפרד מהבוס הנכלולי שלה ומהיחסים המוזרים ביניהם, ולהמשיך הלאה... לא לפני שהיא מנכסת לעצמה כמה וכמה לגימות הגונות מבקבוק המשקה המשובח ביותר שלו.
במהלך השיחה, "באגא" מגלה למנדי, שהוא ידע שבניו של הריב משפילים את ת'אין הרות'גאר, אבל יעץ לו לנהוג בסבלנות ולא להתפרץ – מלחמה עומדת לפרוץ, וצעירים מטומטמים יכולים להפגע בטעות במלחמה. אבל הרות'גאר הלך אחרי גאוותו הפגועה, וסיים כפי שסיים ("לא אמרתי לך שהעולם לא הוגן, פוני?").

הסצנה מסתיימת, כאשר שליח של הריב מגיע אל פתחת האוהל, ולפני שבאגא מגרש אותו בשאגות, הוא מצליח למסור לו זימון להתייצב מיד לפני אוהל המסיבה החגיגי של הריב.

"האביר ברגוולף האמיץ בן אדוולף הרם" מאלץ את עצמו להתלבש ולצלוע החוצה, כאשר מנדי חומקת לדרכה, במטרה למצוא את שאר החבורה.


חיזור ושברו: בינתיים, בנו השני של הריב, הרונאר הצעיר, מוצא סוף-סוף את איסילור, קלבריאן וליידי ורסה שעומדים ביחד וצופים בחגיגות; ורסה מעירה משהו ציני מאד, כשהיא לוגמת, מהורהרת, מספל גדול של סיידר רוהירי חם. אלא שאז, הרונאר מתקרב, דורש מהאחרים להתרחק – ומנסה את כוחו בחיזור נלהב אחרי "אורגת הערפל" המוזרה ובהירת השיער.

קלבריאן ואיסילור מצוטטים כמובן לשיחה מאחורי יריעה של אוהל, רואים כיצד הוא כורע ברך בפניה, מנסה לשכנע אותה שמאז הרגע הראשון שראה אותה, הוא ידע שהם 'נועדו להיות ביחד'; שהוא ראה מיד שהיא שונה מהאחרים, שהיא מזרע רם שנועד לפקד. אם היא תגיד לו כן ותהיה שלו, הם ישבו ביחד על הכס הרם, וירשו את אביו הזקן לאחר שיאסף אל אבותיו, ועוד.

ורסה משסעת אותו בקרירות, ואומרת שלצערה היא אינה חולקת את השאיפה הזו עמו, ולמעשה, היא לא חשה כלפיו דבר, וממילא אינה מתכוונת להשאר ברוהאן. דברי האהבה של הרונאר מתחלפים במהירות בהתפרצות זעם והאשמות, על כך שהיא מעדיפה על פניו את הפייטן העלוב, שמצא את היהלום בשבילה רק בגלל המידע שהוא עצמו העביר לה.

ורסה מושכת בכתפיה, ואומרת שאכן היא מעדיפה את 'הפייטן וחבריו העלובים' על פני הרונאר, ובקול קר כמו קרח מוסיפה 'במקום שבאתי ממנו, לא נהוג לשלוח ידיים וללטף אשה חסרת הכרה שמוטלת במיטתה'.

הרונאר, בפנים אדומות ורטובות מדמעות, כושל לאחור – וכאשר הוא נתקל באיסילור, הוא מטיח בו בזעם שהוא עוד יתחרט על מה שעשה, ועל הדרך בה "אתה גנבת אותה ממני".



משפטו של הריב

זמן קצר לאחר מכן, החבורה נקראת לעמוד בפומבי מול הריב בפתח אוהל המסיבה הראשי, שם יושב מושל חבל המזרח ביחד עם בניו (סאנדאלף משועשע ולעיתים משועמם, והרונאר נראה כמו ילד אבל ונזוף), וכמה מהאבירים הבכירים שלו.

הריב מתייחס לדמויות לכאורה בכבוד, אבל לא מסתיר את העוינות כלפי החבורה – בין אם משום שהרונאר סיפר לו על המאורעות האחרונים, ובין אם מסיבות נוספות. הוא מהלל את החבורה על גבורתה על הגבעה, ופוסק לכל אחד מהם שכר של שבע-מאות כתרי זהב.
אלא משעבר לזה, הוא מבהיר שהוא אינו רוצה בנוכחות החבורה במחוז שלו – דרכיהם אינם דרכיו, והם הביאו לו ולמשפחתו צער, גם אם לא לגמרי באשמתם. מאחר ואורגי הערפל של אלדראל עומדים לעזוב גם הם את המקום (הם יתלוו לחצאי האורקים מקלאן שאהקולטורג שקיבלו זכות מעבר בטוח ברוהאן בדרכם לכיבוש העיר העתיקה שבמרומי ההרים בדרום), החבורה 'בוודאי תרצה' לעזוב ביחד איתם.

מיד לאחר מכן, מובאת דרנהילד הצעירה לשמוע את משפטו של הריב; נתמכת בידי ליידי קורהילד, בתו של הרות'גאר נראית כמעט כמו רוח רפאים; וככזו שבכתה כל כך הרבה, עד שכבר לא נותר לה כוח לבכות. על צווארה, היא עונדת את המדליון הכסוף שנמצא בידה המתה של אמה.
בסופו של דבר, לאחר כמה התערבויות מכאן ומשם (הדמויות, ובעיקר מנדי, תומכות בדרנהילד בקולניות, ומזכירות את גבורתה, ומצד שני סאנדלאף המנוול מנסה להסית את אביו להפר את הבטחתו ולפגוע בדרנהילד, ש"יש לה מבט חצוף"), הריב חס על חייה ומטהר אותה מאשמת שותפות במעשה הבגידה של אביה – ובכל זאת, שמה של השושלת הזו ימחק ממגילות רוהאן, ועל דרנהילד לעזוב את המחוז ולא לחזור אליו לעולם; אולם נוכח מעשיה על הגבעה, היא תזכה לקחת את שיריונה, מגינה וחרבה, בתוספת חמש-מאות כתרי זהב וסוס.
סאנדלאף לא מתבייש לעשות חיקוי לעגני של דרנהילד מאחורי הגב של אביו, כשהוא עושה תנועות שמרמזות על כך שדרנהילד תסיים בתור זונה – ופעם נוספת, מנדי צריכה לגייס כל בדל של שליטה עצמית כדי לא לנסות ולפגוע בו. הרונאר, לעומתו, יושב נזוף ואדום-עיניים, שקוע כולו באבלו על הדחיה שספג, ורק ממלמל "מצידי שיתנו לה ללכת. זה לא משנה. שום דבר כבר לא משנה עכשיו".


הכתרת 'התאין של הרעם':

מיד לאחר שהדמויות מורשות לעזוב, הכרוז מכריז בשם הריב, שכעת, לאחר כל הבוגדנות והצער, הגיע העת לגמול לאדם נאמן. גבר אמיץ, שבניגוד לאחרים מעולם לא נטש את אדונו הריב, ועמד לו לעזר כל העת.

וכך, בעוד הדמויות מתרחקות, "האביר ברגוולף האמיץ בן אדוולף הרם" צולע לעבר הריב; מנדי, שמנחשת פחות או יותר מה הולך לקרות, מגדפת את באגא בליבה, ומתפללת לכל יצור נשגב ששמעה את שמו – כולל לולא אאולה, אדונם של הגמדים, "הלוואי שיפליץ עכשיו. בבקשה, תעשו שיפליץ".

ולפי ההפוגה הפתאומית בדברי השבח וההלל, ומה שנדמה לה שראתה בהצצה לאחור לגבי ארשת פניו של הריב, נדמה שתפילתה נענתה.
אבל למרות אי-הנעימות הקצרה בגין אותו 'רעם', הטקס נמשך, ובאגא מוכתר, במה שנראה לדמויות כפסטיבל אבסורד מוחלט, לת'אין החדש של מחוז מאונדראוג, במקום הרותג'אר הבוגד (אם כי יתכן שנוכח הנסיבות, יהיו לא מעטים שבדרך הלצה עשויים לכנותו 'הת'אין של הרעם המתגלגל').


מנדי, מגדפת בינה לבינה, אבל מנסה לשכנע את עצמה שאולי חתול הביבים באגא יהיה בסופו של דבר ת'אין מחובר לקרקע, ערמומי ומוצלח מקודמו, מחליטה באמת ובתמים שהגיע זמנה להסתלק מכאן, ויפה שעה אחת קודם (ועדיף בעודה אוחזת בשבע-מאות כתרים נוצצים, לפני שמי מהסוחרים או הפונדקאים באיזור יזכר בחובות השתיה שצברה).

 


פרידה ומילות אזהרה

בדרך החוצה מהשדה, כאשר הדמויות מלוות את דרנהילד האומללה, מקדמים אותם – בדממה ובראשים חפויים – חלק מאנשי המחוז, שבאו להפרד בדממה מהאחרונה שנותרה בשושלתו של הרות'גאר; ובזה אחר זה, הם ניגשים אליה – בלא או במעט מאד מילים, ותוחבים לידיה מתנות צנועות; מזקנה שמעניקה לה כיכר לחם חם בהתנצלות ש"זה כל מה שיש לה", גבר שמעניק לה את הגלימה של אחיו המנוח ששירת את אביה במשך למעלה משלושים שנה, ועוד.

ורסה מנסה, גם אם בדרכה הצינית, לנחם את דרנהילד ולאמר לה, שעוד יגיע זמנה לחזור לכאן. ליבה של ורסה אומר לה שהריב הזה לא יחזיק במקומו לעוד שנים רבות, ואז ירשו אותו בניו ה... מוכשרים מאד; מי יודע, אולי במוקדם או במאוחר, תהיה במזרח רוהאן מושלת.
דרנהילד רק מרכינה ראשה וממלמלת שאינה רוצה להיות מושלת.

זמן קצר לאחר מכן, מגיעה עת הפרידה. קורהילד, שהחליטה לרכב אל החווה הישנה-נושנה של אמה ליד העיר פלדהאם, משכנעת את דרנהילד להתלוות אליה – נראה שהשתיים התקרבו מאד. איסילור וקלבריאן, לעומת זאת, מתעתדים להמשיך עם אורגי הערפל של לינדיר (וקלאן שאהקולטורג) לכיוון דרום-מזרח, לעבר המערכה הצפויה על העיר החרבה בהרים.

מנדי מהססת, ומתייעצת עם קפטן לינדיר, שמקבל אותה בחיוך חמים, ומייעץ לה לבקש להתלוות אל קלבריאן ואיסילור; איסילור לעומת זאת, מנסה לשכנע את הגבירה ורסה להשאר בחברתו ולרכב עימו לעוד זמן-מה; לפחות עד שזכרונה יתחיל לשוב אליה, והיא תזכר מהיכן באה, ומדוע. ורסה מהססת, בעיקר בגלל חוסר החיבה המופגן שלה כלפי אורגי הערפל מהסיעה של אלדראל; וגם התיעוב העמוק שלה כלפי אורקים (וחצאי אורקים), אבל לא דוחה את ההצעה על הסף.

וכך, מגיעה שעת הפרידה מדרנהילד הצעירה והאבלה ומהגבירה קורהילד, שמצטרפות לשיירה שעושה דרכה לכיוון צפון-מזרח, בואכה העיר גארספלד (משם אפשר להגיע בקלות יחסית לפלדהאם). מנדי מתחבקת עם דרנהילד הבוכיה, מוסרת לה מזכרת – מגן קטן שגילפה עבורה מעץ – ואומרת לה שלשרת אותה היה הדבר הכי מכובד שעשתה מאז שעזבה את ביתה בדייל.

ורסה, שצופה בכך מהצד, מתמלאת תוגה שקטה משל עצמה, ובקול שקט תמהה באוזני איסילור, האם במקום הרחוק... אולי עיר... ממנה באה, נותרו אנשים שהיו קרובים אליה פעם. אם כן, הם בוודאי חושבים שהיא מתה כעת.

 (מנדי, ששומעת את הדברים, מקדירה את פניה בארשת שכולה חוסר חיבה לליידי ורסה, ותוהה בינה לבינה אם האנשים או אורגי הערפל הללו לא חוגגים את 'מותה של הכלבה חסרת הלב', אבל שומרת את מחשבותיה לעצמה).


הזכרונות של קורהילד:
ובעוד מנדי ודרנהילד נפרדות; ודרנהילד רוצה לצפות בפעם האחרונה בגבעה האפורה-ירוקה שעל צלעה קבורים בני משפחתה, קורהילד מושכת את איסילור וקלבריאן אליה – הגם שעצם הנסיון להזכר בסיוטים שנכלאה בתוכם כאשר הצל מילא אותה מכאיבה לה כמעט כמכה של חרב, היא מאלצת את עצמה לדבר, באומרה שהדבר חשוב מכדי שישאר רק בליבה.

איסילור וקלבריאן 'זוכים' לשמוע כמה פרטים על הריטואל הנורא, שבו השר אמרוס העלה את קורהילד- בתו שלו עצמו – בתור כלי לזמן צל נורא שלא מהעולם הזה, באמצעות הכתר המבעית שחישלו אמרוס ואנשיו בסתר; וכיצד הגבירה אלדראל פרצה קדימה, הרגה את שומריו של לורד אמרוס ופגעה בו עצמו פגיעה כואבת בחרבה.

קורהילד הוטחה לרצפה, והריטואל החל להשתבש; ועד כמה שהיתה מעולפת מכאב ומטירוף, בדיעבד היא זוכרת כמה פרטים על מה שארע לאחר מכן. אמרוס, בגאוותו הפגועה ובטירופו, הטיל את עצמו על המזבח במקומה של קורהילד, וכך, במחיר חייו שלו, הושלם הריטואל הנורא.
קורהילד זוכרת באימה יצור נורא של צל שהתמר מעל המזבח ונטל את הכתר המבעית; הוא צרח, ואנשי המשמר הקטולים של אמרוס התנודדו וקמו על רגליהם בתור מתים מהלכים בתוך האפלה, תוקפים את הגבירה אלדראל מכל עבר; היא לחמה בהם, אחת מול רבים, כשהיא מלגלגת על אותו יצור נורא – זמנו עבר, ועד מהרה הוא ישוב אל אדונו שנקטל.

ואז, למרבה התמיהה, יצור הצללים הורה למשרתיו להפסיק את התקפתם ולסגת, כשהוא לשרת-המלחמה אורגת הערפל בלעג משל עצמו. דבר מה על 'איה ממלכתך הנאווה', שטבולה כעת בדם ואוכלי נבלות מכרסמים את שרידי יושביה (אולי הכוונה לטבח של אורגי הערפל של לות'לוריין בידי היונאים, ואולי משהו אחר); וכי היא עצמה יודעת, שלבדה לא תוכל להביס את אויבה ולנקום את הנקמה שבה היא חפצה.
ואז, יצור הצללים מציע את הצעתו. הוא שירת את האדון הדגול של ימים עברו, אכן; אבל אין בכוונתו לבזות את עצמו ואת זכר אדונו הישן בכריעת ברך בפני 'שר היונה'. היא (אלדראל) תזדקק לעזרתו; רק אם תכרות עימו ברית, הם יוכלו בכוחם המשותף לשוב ולתקוף את גונדור, לרמוס אותה לאבק ולקטול את משרתי היונה ואת אדוניהם, עד האחרון שבהם.


בדיעבד, קורהילד נזכרת באימה שהגבירה אלדראל רק עמדה שם שותקת, ולקח רגע ארוך עד שסירבה לו, בקול שקט ועצור מאד. הצל המבעית צחק בתשובה: "כאשר תרצי לקבל את הצעתי הנדיבה, את יודעת היטב היכן תוכלי למצוא אותי" – ובכך, נסוג כמו אפלה חיה, ומשרתין המתים בעקבותיו.

קורהילד תוהה לפשר הדברים, ואומרת שחזקה ככל שתהא אורגת הערפל הזו, יותר מדי מוטל על כתפיה, והצללים כבר מקיפים אותה. הדמויות חייבות לנסות לסייע לה... משום שאם תאבד גם היא, זה יהיה אסון שלא ניתן להבין את חומרתו.


הדמויות מבטיחות לעשות ככל יכולתן; וזמן קצר לאחר מכן, השיירה יוצאת לדרכה, ועמה דרנהילד האומללה והגבירה קורהילד; הדמויות פונות לעבר האחר, לחפש את אנשיו של קפטן לינדיר – ורק הגבעה הירוקה עם הקברים הטריים נותרת מאחור, כאשר הגשם מצליף על אבני המצבה המאולתרות ובוכה מעליהן, בלא נפש חיה שנותרה שם כדי לשמוע.

 



חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 

 

 


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.

 





[1] לא לבלבל עם הבן הצעיר אוגמונד או "אואו הנבון", שהפך ליונאי.