קמפיין
דמדומי המערב
ספר
שלישי: חלום ירוק
פרק XV: אצבעו של הדראוגאר
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר
פתיחה:
טקס נטול עליצות
יומיים
לאחר הדיפת המתנקשים בני-המזרח מפאתי המחנה הרוהירי במאונדראוג, התאין (הלורד
המקומי) הרות'גאר עורך חגיגת נצחון שבה הוא משבח קבל עם ועדה רק וכמעט רק את
"האביר ברגוולף בן אדווף" (באגא) על הדיפת ההתקפה, כאילו עשה זאת כמעט
לבדו ("האביר ברגוולף האמיץ, שהוא ובני משק ביתו הדפו את התוקפים").
הטקס עצמו, שנעשה בנוכחות בנו הבכור וקל-הדעת של מושל חבל המזרח (שלא חדל מלשתות
ולצחקק במהלכו), ושל הגבירה אלדראל (שנראית שקועה במחשבות קודרות משל עצמה, ונראה
שחילופי הדברים בטקס אינם מעניינים אותה כלל), רחוק מלחפות על מצב הרוח הקודר
מסביב, השמועות שמתרוצצות במחנה, והמתח הנמשך בין הרוהירים לחצאי-האורקים של
"בוס אורזאש", שלא הוזמנו לטקס.
איסילור
פוגש בחטף את לוק'רה, שמעירה בבוז שהם בכלל לא מעוניינים לבוא; ובכלל, המשא ומתן
מול אנשי הסוסים הטפשים נכשל, והקלאן שלהם מתכוון להמשיך במסעו הלאה משם – היא
מזכירה שוב משהו על הר שאלדראל ציינה באוזני חצאי-האורקים, שמעניין אותם מאד; ובכל
הנוגע לאנשי הסוסים, אם היה להם מוח שעולה במקצת על זה של בן רימה מטומטם, הם היו
משלשים את השמירה על המחנה במקום לחגוג חגיגות – לוק'רה משערת, שלבני המזרח יש עין
במעמקי המחנה, או אולי יותר מעין אחת; היא פשוט מריחה את זה.
מכל דמויות השחקן, רק איסילור נוכח בטקס; משום שקלבריאן עדיין פצועה ומטופלת בידי
אורגי הערפל; וגם הגנבת מנלדוריאל עדיין רתוקה למשכבה עקב החץ בכתף שספגה באותו
ארוע. לאכזבתו, איש לא חשב לבקש מאיסילור לשיר בטקס, והכבוד נשמר לפייטן הרוהירי
המקומי, שלדעת איסילור לא מתקרב בכלל לרמת הכשרון שלו עצמו; והפייטן הרוהירי אכן חיבר
שיר ארוך שמרבה להלל את כל מעלותיו הרבות של "באגא" (או "ברגוולף
האמיץ, בן אדוולף הרם"), באריכות יתרה.
הגם
שבהתחלה, הפייטן הרוהירי מזעיף פנים אל איסילור בתור מתחרה פוטנציאלי, איסילור
מצליח להשתמש בכשרונות השכנוע שלו להתחבב עליו, ולקבל לא מעט פרטי מידע מאחורי
הקלעים; בין היתר, שהשיר על "ילדת הכוכבים" ששר שני לילות לאחר מכן,
מקורו אכן בשמועה חדשה מהדרום על אורגת ערפל בשיריון נוצץ שבאה לעזרת בני-מחצית
שהגנו על הכפר שלהם באיתיליין מפני משמר היונה; וכן כי דברים מאד לא כשורה מאחורי
הקלעים של המחנה, בין היתר במשפחת התאין.
איסילור
רואה בעצמו עדות קודרת למה שהתחולל מאחורי דברי השבח, התהילה והשירה על גבורה
ואחווה רוהירית; התאין עצמו קודר וזעוף; ובתו דרנהילד, שכשרונה במגן אחראי לנצחון
לא פחות (אם לא יותר) מאשר 'באגא', לא רק שלא מוזכרת במילה בדברי ההלל והשבח על
הגבורה, אלא שהיא יושבת בקצה שולחן הכבוד בפנים אדומות, רותחת מזעם ונראית באורח
כללי כמו ילדה נזופה.
בשלב
מסויים, כאשר תרועות ההידד ממלאות את ההיכל; המשקאות נלגמים בזה אחר זה בידי
הגברים העולזים מסביב לאיסילור. פה ושם, הגברים מחליפים הלצות גסות בנוגע לכיבודים
להם זכה "באגא", ובין היתר כי "האביר באגא הסתער אל הקרב כשהוא
רכוב על הפוני הקטן שלו' – הלצה גסה שעניינה כמובן היחסים בין "באגא"
למנדי שעובדת בשירותו, אבל איסילור לא מכיר את הפרטים די הצורך בשלב הזה, ותוהה
כיצד גבר גדול כמו 'האביר ברגוולף' יכול לרכב על פוני קטן בלא לרסק אותו...
התקלות ושיחה לאחר הטקס: כך או אחרת, כאשר איסילור מבחין כי דרנהילד
מסתלקת בכעס דרך דלת צדדית, הוא חומק מהאולם ומנסה לחפש אותה – אלא שבמקום זאת,
הוא נתקל באחיה הבכור הקודר של דרנהילד שמלווה בארבעה גברים חסונים.
בנו
של התאין קודר ועוין, ומבהיר לאיסילור שלא יסבול שום קשר בין ההרפתקנים לבין
אחותו; היא מיועדת לנישואין בהתאם למעמדה, והדבר האחרון שהיא זקוקה לו הוא
הרפתקנים שיעודדו אותה להמשיך עם "ההבלים הילדותיים" שלה. איסילור משיב
לבנו של התאין באורח אמיץ מאד, שלא משפר את העוינות באוויר, אולם בסופו של דבר
הבריונים נסוגים;בדיעבד, איסילור מגלה כי הגבירה אלדראל, שחמקה גם היא מאולם,
ניצבה בצללים והאזינה לכל השיחה, בלא ידיעת בנו של התאין ואנשיו.
אלדראל מלווה את איסילור בחזרה אל המתחם של אורגי הערפל.
כמו
בהיכל קודם, היא נראית שקועה במחשבות קודרות משל עצמה; אבל היא מעבירה לאיסילור
הנחיה, או הוראה, בעניין דרנהילד, שמבהירה עד כמה אין היא מתחשבת באיומים ובכעס של
אחיה.
לפי
אלדראל, דרנהילד עתידה לצאת בקרוב להרפקתאה, לצוד צל מסויים מאד שהיא מתחקה אחריו;
אלדראל אינה יודעת אם יש בדברים ממש או לא, אבל היא חושדת שמשרתים של האויב
ויצורים אפלים משוטטים בביצה, קרוב מדי למחנה, ולכן היא מורה לאיסילור ולקבלריאן
להתלוות אל דרנהילד, לחפש ולהדוף יצורים כאלו, אם ישנם – היא אומרת שהיא צריכה
להרוויח עוד זמן, אבל לא מפרשת.
מעבר לזה, היא חוזרת על כך כי קורהילד נמצאת במצב קריטי, והיא תעשה ככל יכולתה
לטפל בה, הגם שהפגיעה שהיא ספגה היא מסוג שלא נראה בארץ מאז העידן השלישי, ואולי
גרועה עוד יותר.
לפני
שהם נפרדים, ובלא התראה, אלדראל משנה את הנושא ומזהירה את איסילור מפני אורגת
הערפל המוזרה ש"מתארחת" אצלה וביקשה את עזרתו.
אלדראל
מישירה מבט לעיניו של איסולור ואומרת שהיא החליטה שלא למנוע ממנו גישה אל אותה
אישה מוזרה... אבל עליו להיות מודע לסכנות שהוא נכנס אליהן; האפלה כרוכה אחרי
האישה הזו, הגם שאלדראל מאמינה כי היא לא שייכת למחנה האויב, או לאותו כוח של
אורגי ערפל מושחתים בהם היא נלחמה עוד במערב הרחוק. לגבי בנו של מושל חבל המזרח של
רוהאן, השאיפה שלו פשוטה מאד... הוא חומד את האישה הזו לעצמו, ממש כמו שילד מפונק
חומד צעצוע. גם אם הוא עתיד לזרוק אותו מהיד דקות ספורות לאחר שיקבל אותו.
איסילור
מגלה לגבירה אלדראל, שבנו של מושל חבל המזרח ניסה לסחוט אותו כדי להגיע באמצעותו
אל אותה 'אורחת' (ובין היתר, שיביא לו ירקן חלומות). אלדראל, מצידה מגלה לו שאותה
אורגת-ערפל מוזרה נפצעה במקור מחץ מוזר וקטלני; עשוי מתכת מוזרה, ונגוע באפלה,
כאילו נורה מידו של וייט או של רוח רעה בעלת עוצמה; אבל חד, מדויק ונקי כמו חץ
ש"אבות אבותינו הקדומים" (האלפים?) השתמשו בהם.
המאורעות במחנה אורגי הערפל
בינתיים,
קלבריאן מתאוששת באיטיות מהפציעות שלה, שמטופלות במיומנות בידי המרפאים שבשירות
הגבירה אלאדראל. קולות מאיימים מעירים אותה מחלום מרגיז שחלמה, בו לא משנה להיכן
הלכה, נתקלה בפייטנים מרגיזים ששרו את השיר על 'ילדת הכוכבים' (סינדארין: אלאניס),
בקול דביק ומרגיז יותר ויותר.
כאשר
קלבריאן קמה בחולשה ממיטתה, היא שומעת קולות מפחידים עולים מהחדר בו הושכבה
קורהילד הגוססת, שם התאספו המרפאים של אורגי הערפל מסביב לגבירה אלאדראל, שעושה
ככל כוחה כדי לרפא את קורהילד או לפחות לגרש את הצללים האפלים מתוכה[1].
מהחדר עולים קולות איומים של זעקות- קורהילד צורחת בקול מזעזע ומרושע, שקשה להאמין
שהוא יכול לצאת מפי בן תמותה, ויש מילים נוראות ולעגניות בתוך הצרחה שלה. אלדראל,
כמנהגם של אורגי הערפל (אבל באורח שלפחות כרגע נראה רב-עוצמה ומרשים הרבה יותר
מרוב-המלל הפיוטי שנהוג אצלהם), קוראת מילות עוצמה בשפה העתיקה של האלפים, כולל
שימוש בקריאה הישנה-נושנה "אלברת גילתוניאל", כאשר המרפאים מתרוצצים
סביב, שומרים על הקטורות והאורות שכבים בפיצוץ ארסי מדי פעם, מביאים עשבי מרפא,
ועוד כהנה וכהנה.
כל הנסיונות של קלבריאן (ולאחר מכן קלבריאן ואיסילור) להכנס לחדר, נחסמים בידי
השומרים, שקיבלו הוראה לא לאפשר לאיש בלתי מורשה להכנס לשם.
קלבריאן,
שעושה ככל יכולתה בכדי להתקדם ולעמוד זקוף חרף חולשתה, כמעט ונופלת אגב כך – ממש
כאשר (לזעמה) איסילור צץ במורד המדרגות. מה שמביא את קלבריאן להתפרצות על הפייטן
האומלל ועשיית סצנה שלמה, כולל על העובדה שהוא מטייל לו והולך למשתאות כאשר היא
נמקה במיטתה, ועוד כהנה וכהנה (כאשר איסילור, כמובן, לא מודע ל'חטא' שלא חטא,
הקשור לפייטנים המרגיזים מהחלום של קלבריאן, שגם איסילור שבחלום נמנה עליהם);
קלבריאן מטיחה בו, בין היתר, שהוא עדיין מתגעגע והוגה באורח מטופש ב'אלאניס
הנאווה', מה שאיסילור לא מכחיש לגמרי.
חרף
זאת, איסילור מסייע לקלבריאן לעמוד ישר, ושניהם מנסים פעם נוספת להכנס לחדר בו
נאבקת אלדראל בצללים שאוחזים בקורהילד- אולם כאמור, השומרים נחושים בדעתם ומונעים
את הכניסה.
לעומת
זאת, חדרה של אורגת הערפל הזרה נותר לא שמור; ומתוך הזיות הקדחת שלה, היא חשה את
איסילור וקוראת לו. איסילור נרתע, כאשר היא נמשכת באורח מוזר לטבעת המכושפת למחצה
שרומברינד יצר בשבילו, וכאשר היא נוגעת בה, לרגע הטבעת מתעמעמת, ואיסילור חש
לשבריר שניה חולשה מוזרה.
אלא
שהמגע החטוף עם הטבעת ההיא, גורם לאותה אורגת ערפל חולה להתאושש ולפקוח את עיניה
לכמה דקות (ואיסילור שם לב, כי העיניים שלה זוהרות בגוון כחלחל בוהק, מוזר). היא
שבה ומתחננת בפני איסילור שיביא לה ירקן חלומות (dream emerald), ושיעזור לה להחלץ מכאן. היא נשבעת בהן צדקה לגמול לו על טוב
ליבו. איסילור, קרוע בין רגשות סותרים, עונה בתשובה מתחמקת; השבויה נחלשת שוב
ונשכבת במיטה, מבקשת בכל חלש שאיסילור ישיר לה שיר על "הברית" מהימים
הישנים, כאשר בני אדם ואלפים לחמו זה לצד זה.
איסילור
מבין את הדברים כבקשה לשיר על "הברית האחרונה" ועל המלך גיל-גאלאד, פורט
על הקתרוס שלו ושר ככל שהוא יכול, כשהוא מנסה למקד את הכוחות שלו ולסייע לשבויה או
"האורחת" המוזרה להתאושש. היא מביטה בו בתמיהה מסויימת, אבל גם בחיוך
רפוי של הכרת תודה, ולאט-לאט שוקעת בחזרה לשינה, שלווה יותר מאשר קודם.
איסילור
מתלבט, ואילו קלבריאן, כהרגלה, נחרצת הרבה יותר – אם יש עימות בין הגבירה אלדראל
לאישה המוזרה ההיא, אזי היא מצדדת באלדראל, שהוכיחה את עצמה שוב ושוב, ולא בטיפוס
המוזר הזה, שנראית לה חשודה ביותר.
הארועים
באוהל החולים של מנלדוריאל (מנדי) ת'וראלד
מנדי
נלקחה לאחר הקרב והושכבה באוהל מפואר על מיטה רכה בהרבה מכפי שזכתה לה במשך חודשים
רבים; ונאמר לה שאלו הוראות שהתקבלו במישרין מהגבירה דרנהילד (ושהשומרים עצמם אינן
מרוצים מכך שהם נאלצים לשמור על בריה עלובה מהאשפה שבפאתי המחנה); מנדי זוכה לא רק
לטיפול רפואי, אלא גם למזון ומשקאות טעימים בהרבה ובכמות נדיבה שלא היתה יכולה
לחלום עליהם מאז שגורשה מבית משפחתה שבעיר הרחוקה דייל.
מנדי
זוכה תחילה לביקור ארוך של הגבירה דרנהילד בכבודה ובעצמה; בתו הצעירה והעקשנית של
התאין התרככה במידה רבה כלפי מנדי לאחר שלחמו ביחד, ולאחר שנחשף המכתב שבו בני
המזרח קיבלו הוראה להתנקש ב"פורץ"; ומספרת מעט יותר על המניעים שלה
לנהיג כפי שהיא נוהגת (ואגב כך חושפת, כמעט במקרה, את העובדה שבהיותה צעירה יותר
היתה מאוהבת בבנו של מושל חבל המזרח, שנראה כלפי חוץ יפה ואבירי כל-כך, אבל הוא רק
רצה להשתעשע בה ולחלל את כבודה - לו היתה נותנת לו).
כמו
כן, היא מספרת למנדי באורח מלא יותר את מניעיה לארגן משלחת לביצות הקטלניות של שפך
האנטוואש, כדי לצוד את הדראוגאר האגדי – רוח רעה קטלנית (דומה במידה רבה לוייט),
שמסוגלת להשתמש בסיוטים ככלי נשק.
דרנהילד
חושפת, שלא מדובר רק ברצון לקצור תהילה, אלא שיש לה מניעים נוספים. היא מספרת
למנדי, שהיה לה פעם אח קטן בשם אוגמונד – ילד עקשן ומרגיז, שלפני מספר שנים, נמלט
בכעס מבית אביה, נכנס לביצות ואבד בהן בלא שוב. כעת, שנים לאחר מעשה, הגבירה אמה
של דרנהילד נוגעה בסדרה של סיוטים נוראים על בנה האבוד, שהולכים ומוציאים אותה
מדעתה. דרנהילד (כמוה כרוהירים לא מעטים אחרים) מאמינה באורח מוחלט לאותות
מיסטיים, שלדעתה מרמזים על כך שאחד הדראוגאר אחראי לכך, ובוודאי מסתתר באחת
החורבות העתיקות שבמעמקי הביצה.
מנדי
סקפטית וצינית הרבה יותר; היא כלל לא מאמינה שהיצורים האלו קיימים, והיא – בתור בת
למשפחה שהתרסקה בגלל התאונה הנוראה שקרתה לאחותה הגדולה, כולל אם שקרסה ואיבדה
בהדרגה את השפיות, סבורה שמדובר בתופעה פשוטה בהרבה שלא מצריכה כל דראוגאר.
דרנהילד משיבה לה, שכך הראו האותות, והאותות לא משקרים; ומוסיפה שעד לפני שבועות
מספר, כולם היו אומרים שאין דרקונים, אלא רק באגדות – עד שהדרקונית הירוקה הופיעה
בלא התראה, שרפה חלקים גדולים מקאיר-אנדרוס והטביעה את כל הצי של משמר היונה
השנוא. מנדי נבוכה במעט, אבל לא נסוגה מהסקפטיות שלה לגבי הדראוגאר.
מנגד,
נוכח העובדה ש"באגא" ממילא הורה לה להתלוות אל דרנהילד ולחפש בהזדמנות
זו רמזים להיכן נעלמו הסחורות האסורות שהיו אמורות להיות מוברחות אליו בידי 'ילדי
הביצה', מנדי 'מסכימה', חרף ספקותיה, להתלוות אל דרנהילד ברגע שתתאוש מהפציעות
שספגה.
לאחר
שדרנהילד הולכת, מנדי זוכה לביקור מהפרוצה עמה התיידדה במחנה – רונפלאד (לא לפני
שהשומרים מנסים לגרש את "הזונה המלוכלכת" משם); רונפלאד, שנהנית מהאוכל
ששמרה מנדי עבורה, מספרת למנדי רכילות טריה מהמחנה, לרבות מה שקרה בטקס שערך התאין
לכבוד הבוס של מנדי, "האביר ברגוולף", הוא באגא גס הרוח בכבודו ובעצמו.
הגם
שרונפלאד מנסה להיות זהירה בלשונה, מנדי מושכת ממנה עד מהרה את כל מה שהתרחש שם,
וכולה רותחת מזעם על הדרך בה "באגא" זכה לכיבודים ותארים, בלא שמישהו
טרח להזכיר אותה; מנדי מתיזה שלל אמירות ציניות וגידופים (כולל הבטחה שיום יבוא,
והיא תטבול איבר מסויים מאד של 'באגא' בחומץ).... הבדיחה בקרב השומרים על הדרך בה
'באגא הסתער לקרב כשהוא רוכב על הפוני הקטן שלו', לא משפרת בכלל את מצב הרוח שלה,
וזאת בלשון המעטה.
עד מהרה, מזדמן למנדי להתעמת בעניין עם באגא עצמו, שמדדה לאוהל שלה זמן לא רב אחרי
תום השתיה לשוכרה בטקס, כשהוא סמוק כולו ומדושן עונג. נוכח פרץ הזעם המריר של
מנדי, הוא מודה בצחוק מתגלגל ש"מה לעשות, פוני, העולם לא הוגן"; וחוזר
על ההוראות שלו בעניין דרנהילד.
בסופו
של דבר, "באגא" זורק לשומרים כמה מטבעות כסף ושואג עליהם "להתחפף
למשך חצי שעה, אם הם יודעים מה טוב להם", מה שמאפשר לו "רכיבה"
נוספת על "הפוני הקטן" שלו, לשביעות רצונם של שני הצדדים.
מאורעות
הבוקר - ויציאה חפוזה לדרך
הבוקר
נפתח ברגל שמאל, בעיקר אצל מנדי; היא מתעוררת, עדיין כאובה במידת-מה בגלל הפצעים
מלפני שלושה ימים והמאמץ של ליל אמש, ושומעת את השומרים מהוססים וזועמים (כנראה
שקרה משהו בלילה שהיא לא יודעת עליו), ומנסים למנוע מרונפלאד להכנס אל מנדי.
בין השאר, אחד מהם אומר שלהוראות של דרנהילד, לאפשר למנדי לקבל גם את הפרוצה אם
היא רוצה, כבר אין הרבה ערך במחנה עכשיו.
אלא,
שהגרוע יותר נגלה כאשר מנדי מצליחה לשכנע את השומרים להכניס את רונפלאד; רונפלאד
צולעת ושותתת דם; שמלתה מזוהמת, ויש על פניה סימני מהלומות אגרוף גסות; ויותר מאשר
היא נפגעה פיזית, היא שבורה לגמרי ברמה הנפשית. היא ממלמלת שהיא באה להפרד ממנדי,
שהיא חייבת להסתלק.
מנדי
כמעט מאלצת את רונפלאד לדבר, ומסתבר שרונפלאד קיבלה בליל אמש לקוח משל עצמה, שהיא
סברה כי הוא אמיד וישלם לה ביד נדיבה יחסית; אלא שבמקום זאת, מצאה את עצמה עוברת
התעללות בידי אותו ברנש מצחקק בלבוש מפואר וחבורה שלמה של גברים אחרים; בין היתר,
הם ניסו להכריח אותה לבלוע משהו מגעיל שהעלה עשן ירוק; וכאשר היא סירבה לעשות
כרצונם ונאבקה, הם הכו אותה וגלגלו אותה החוצה בשאגות צחוק, אגב איומים כי
"יגמרו את העבודה" אם יראו אותה שוב באיזור המחנה.
מנדי
רותחת מזעם; גם על אובדן מי שהחשיבה לחברה טובה, שנאלצת להסתלק כשהיא כמעט חסרת
פרוטה (מלבד קומץ מטבעות שמנדי, חרף חסרון הכיס שלה עצמה, מצליחה לנדב לה), אפילו
לא יודעת להיכן, ועוד יותר מכך, משום שהיא מנחשת יפה מי הגבר המצחקק עם הבגדים
המפוארים שהוא וחבריו עוללו לרונפלאד את מה שעוללו.
בזעם
עיוור, ובלא לחשוב על המעמד רב העוצמה של בנו של מושל חבל המזרח[2],
בנו בכורו של אחד האנשים החזקים בכל רוהאן, מנדי נשבעת שהיא תתנקם בו; שהיא תקצוץ
לו את מה שצריך לקצוץ אחרי מה שעשה, או תשסף לו את הגרון.
אלא,
שאין למנדי זמן רב להגות בנקמה, משום שדרנהילד מגיעה בצד מהיר, כולה זעם ועלבון;
בתו של התאין, כולה סמוקה (ויתכן שבכתה) שבה להתנהג כילדה יהירה ומפונקת, לא
מתעניינת במיוחד במה שעבר על מנדי, ורק מורה לה לסלק את הפרוצה מהאוהל, כי היא
צריכה את הפורצת שלה, ועכשיו.
מתוך
הדברים, מנדי לומדת שאחיה ואביה של דרנהילד החליטו להשיא אותה לאלתר, בלא לשאול את
רצונה או אפילו לגלות לה מי החתן המיועד; והורו לכרכרה לקחת אותה עוד היום מהמחנה.
אלא
שלדרנהילד אין שום כוונה לציית לכך, ובזעמה היא נמלטה, ומתכוונת להסתלק אל הביצות
ולצוד את הדראוגאר, במקום ללבוש שמלה ולהתכונן לחתונתה המיועדת. היא מנחשת שאנשיו
של אביה ירדפו אחריה, ולכן היא לא מעוניינת להפסיד ולו רגע.
מנדי,
שלא רוצה לבגוד לא בסודות שרונפלאד סיפרה לה, ולא בסודות שדרנהילד סיפרה לה (הגם
שלדעתה הדברים קשורים זה בזה), רותחת מזעם ומרירות, נאלצת להפרד מרונפלאד כשהיא
משביעה אותה שהן יפגשו שוב ושהיא תעזור לה; ולאחר מכן, היא נגררת בחוסר חשק מופגן
למדי בעקבות דרנהילד, שמספרת שלאחד מאורגי הערפל יש מפה של הביצה שהוא הבטיח למכור
או להשאיל לה, ושאסור להן להתעכב.
בטרקלין
שבתוך המעוז של אורגי הערפל, דרנהילד ומנדי נפגשות בקלבריאן ואיסילור, שנודבו גם
הם לאותה משימה בהוראה של הגבירה אלדראל (מסתבר לדמויות, בדיעבד, כי קורהילד
האומללה הצליחה לשרוד את הלילה, ונראה שהטיפול שקיבלה הוכתר בהצלחה מסויימת).
אלדראל עצמה הסתלקה פעם נוספת לעניינים משל עצמה, והותירה את קפטן לינדיר להשגיח
על העניינים בהעדרה.
החשש
של דרנהילד מסתבר עד מהרה כמוצדק, כאשר אחיה וחבורה של גברים חמושים מתגודדים ליד
הכניסה של מעוז אורגי הערפל ודורשים כי קפטן לינדיר יסגיר להם אותה. לינדיר משקר
להם בלא ניד עפעף, כי דרנהילד כבר יצאה לסיור לאורך גדת האנדואין (הכיוון הכמעט
הפוך...) לחפש בני מזרח נוספים לקטול בחרבה.
מיד
לאחר מכן, אורגי הערפל מוליכים את החבורה דרך יציאה צדדית לכיוון ההפוך, שמוליך
לעבר ביצות האנטוואש. מנדי במצב רוח רע מאד בגלל כל ההתרחשויות, ובכלל אל הדרך בה
אנשים חושבים שהיא – מנודה שיכורה שהתגלגלה באשפה, יכולה להיות פורצת אגדית;
כתשובה היא זוכה לחיוך נדיר ודברי עידוד מצד לינדיר בכבודו ובעצמו, שמעיר שגם על
הפורץ האגדי מהספר האדום, היו כאלו שסברו תחילה שהוא נראה יותר כחנווני מאשר
כפורץ.
וכך,
דרנהילד העלמה נושאת הצינה, קלבריאן הסיירת, איסילור הפייטן ומנדי ת'וראלד הפורצת
הלא-מהוללת-במיוחד, מתרחקים מהמחנה בחסות הערפל, ועושים דרכם אל עבר הביצות
המיוערות שמשתרעות מדרום לו.
ההרפתקאה
בין ערפילי הביצה
הדמויות
מעמיקות ללב הביצות, כאשר השמיים מלמעלה קודרים; הערפל עומד כבד ומוריד את הראות
כמעט לאפס; וגשם כבד יורד, הופך את מצב רוחה העכור ממילא של מנדי לעכור עוד יותר.
האיזור בביצה בו סומנו במפה החורבות העתיקות, התגלה כאיזור מסוכן במיוחד, מתחת
לצוק סלע כמעט אנכי; הדמויות נאלצות להאבק במלכודות של בוץ טובעני; ונסיונה של
מנדי לחטט, בהתאם להוראות של באגא, בתוך גזעיהם של עצי ענק מתים, כמעט ועולה לה
בחייה, כאשר היא נקלעת למארב של חתולי ביצה קטלניים, שנראים מטורפים ומעוותים
לגמרי.
הדמויות
נאבקות בחיות הטרף, כולל ב"אם המאורה" הנוראה שלהם, שמתגלה כיצור מעוות
ומיוסר לגמרי, שקנוקנות סגולות מבעיתות צומחות מתוך הגב שלה, והטירוף שלה גרם לה
בין היתר לרטש את הגורים של עצמה; בהמשך, החבורה נאבקת גם בעופות טרף, שכמו
החתולים, מגלים סימנים מובהקים של מחלה או טירוף, והעיניים שלהם בוהקות בסגול
חולני, כמו בורות של ריק רעבתני; וטיפות מוזרות בצבע דומה בוקעות מהמקורים שלהם.
בין
לבין, הדמויות מגלות שרידי חריטות ישנות בעצים, שמלמד שפעם חיו כאן יצורים
אנושיים, שדומים מאד לסיפורים על אנשי הפרא של גאן-בורי-גאן מהספר האדום; וכנראה
צאצאיהם הם אותם 'ננסי ביצות' שהיו מוכרים ל"באגא" כמה מהפטריות ושאר
הסחורות הלא חוקיות שהוא היה מבריח לתוך רוהאן.
אלא,
שכפי שמסתבר לדמויות עד מהרה, גורלם של ננסי הביצות המבריחים לא שפר עליהם, וכמה
מהם פחות נפלו קורבן לחתולי הביצה המעוותים – יתכן שהם היו מורגלים בחתולי ביצה
וטורפים רגילים, אבל היצורים המעוותים, בעלי העוצמה האדירה ותאוות ההרג הלא
מרוסנת, היו למעלה מכוחותיהם.
עמוק
מתחת לשורשי אחד מעצי הענק המתים, ליד מערות עתיקות שנראה ש"ננסי
הביצות" הרחיבו בעבר, הדמויות נתקלות בסלע תת-קרקעי זוהר בסגול, מה שמרמז על
המצאות עורקי מחצבים מוזרים. דרנהילד, שכמסתבר למדה כמה דברים על הפעלת מכוש כריה
(לדבריה, למדה זאת בעבר מגמדים שהזדמנו לנחלה של אביה), מסייעת לדמויות לחצוב
בדייקנות[3]
את העפרות הזוהרות, ומתוך הסלע בוקעת, בין היתר, אבן חן ירקרקה-כהה מוזרה, שנראה
כאילו היא פועמת חלושות. איסילור מזהה מיד את "ירקן החלומות", כפי שתואר
לו במחנה, ומנסה לשלשל את האבן לכיסו – וזוכה למבט חמור מצידה של קלבריאן, שמזהירה
אותו בלחש מלהעביר את האבן לאותה אישה מוזרה, בלא לבקש את דעתה ורשותה של הגבירה
אלדראל תחילה.
מנדי,
שמנסה את כישוריה שלה בכדי לפשוט את הפרוות מכמה מחתולי הביצה המתים, זוכה להצלחה
צנועה בהרבה, בעיקר בכל מה שנוגע לפרווה המוזרה והנגועה בקנוקנות של אם המאורה
הענקית.
החבורה
ממשיכה לגשש את דרכה בתוך הערפל, תוך שמתפתח מעין מאבק אגו בין מנדי לבין קלבריאן,
בכל הנוגע לגישוש וזיהוי סכנות – וזה מפסיק רק לאחר ששתיהן שוגות שגיאות גסות, שכל
אחת מהן יכולה היתה להכניס את החבורה לצרה צרורה.
בסופו
של דבר, הדמויות עוקפות גזע ענק נוסף, שמסתבר שזוחל ענקי מת בתוכו, מה שיצר ענן
נוראי של צחנה ומשך לשם להקה שלמה של זבובי בשר טורפים עצומים לגודל, שגם הם זוהרים
בסגול חולני.
החבורה
מפלסת את דרכה עם הזרם, ומתקרבת לחורבות שקועות עמוק בתוך הביצה – ושם, הדמויות
מאתרות מבעוד מועד מחנה קטן של בני מזרח.
מתפתח
קרב עז, שבו החבורה מפתיעה את הזקיפים של בני-המזרח ותוקפת את המחנה, תוך שהיא
נאבקת בלוחמי אויב, בבזיירים שיודעים לשלח את הציפור שלהם לעבר פני היריב;
ובציידים ששולטים בחתולי ביצות פראיים (אבל בניגוד לחיות שהדמויות ראו קודם, לא
נגועים בטירוף מעוות).
בסופו
של דבר, לאחר שבני המזרח מוכרעים, רבים מהם נהרגים וכמה מהם מאבדים את ההכרה או
נופלים בשבי (ולאחר שדרנהילד מפגינה כשרון מדהים בהדיפת התקפות באמצעות המגן שלה,
כשהיא נותרת על הרגליים חרף ברד התקפות של חרבות וחיצים), מסתבר לדמויות שרוב בני
המזרח שבמחנה- כמה עשרות, עזבו אותו זמן קצר לפני שהחבורה הגיעה, והם צועדים כבר
עתה לכיוון המחנה הרוהירי.
אלא,
שמעבר למידע הזה (שבצידו תמיהה – האם כמה עשרות בני-מזרח באמת חושבים שהם מסוגלים
להכריע מחנה רוהירי גדול, גם אם יתקיפו בהפתעה?), החבורה מגלה מידע נוסף, ומדאיג
בהרבה:
הדמויות
מחטטות בשרידי המחנה, ומעבר למגדל מט ליפול, שם בן מזרח בודד מצית את עצמו באש
וזורק את עצמו על הדמויות בהתקפת התאבדות קטלנית (שנכשלת, עקב תגובה מהירה
והתחמקות של הדמויות מטווח ההתפוצצות), הדמויות מגלות מחנה קטן צדדי, חבוי בין
צמחים, שניטש בחפזון.
בתוך
המחנה, על הלהבות המוזרות והקטורות שמקיפות אותן, עומד כד ריטואלי מאורך עם עיטורים
שבוהקים בסגול, שעשן חולני עדיין מסתלסל ממנו.
איסילור,
שמכל הדמויות הוא בעל היכולת הטובה ביותר לאבחן את סוג הריטואל, בודק בזהירות את
הכד ואת העשן, ונתקף בידי סיוט מזעזע של ילד בוכה בכי קורע לב, קורא לאמא שלו
ומתחנן שהיא "תעשה שאבא יסכים שנהיה שוב ביחד" – מה שמאמת את החשד של
מנדי, שלא וייט או דראוגאר עמדו מאחורי הסיוטים שתקפו את אמה של דרנהילד, אלא מעשה
ידיו של אדם מרושע, ששיחק בקסם אפל.
גרוע
מזה; חלק מגלימה שנתפסה בשיח קוצני כאשר שוכן המחנה ברח במהירות, חושף בפני
הדמויות חלק ממכתב, שכתב אדם שכינה את עצמו "אוגו הנבון" (לדעת הדמויות
– צורת השם וגם ההתבטאויות המעין-תינוקיות במכתב, מעידות שמדובר ביונאי), ושהיה
מיועד להשלח אל אחד המכשפים בני המזרח; לפי השם – אותו מכשף ששלח את המתנקשים לחסל
את "הפורצת" ימים מספר קודם לכן.
המכתב
מודיע למכשף שכוח של "האחים האהובים" (בני המזרח?) כבר יצא לדרכו; ומאחר
ויש סימנים ש"אבא פרי כבר התרכך והוא כמעט בשל", אולי לא יהיה צורך
להפעיל את שאר הכוח, ולחשוף יצור או נשק שהיונאי מכנה בלשונו המיתנקת "תושתוש הגדול"; אולם המכשפים בני המזרח (שלפי המכתב, נמצאים
על הגבעה מעל הביצה) מתבקשים להמשיך ולהכין את "תושתוש" למרות הכל,
מטעמי זהירות, או כדי להשתמש בו בהזדמנות אחרת.
הדמויות
מבינות מכך, שבעוד שכוח קטן יחסית של בני-מזרח מתקדם למחנה, ומצפה ככל הנראה לסיוע
של בוגד מבפנים (מנדי מצידה, בטוחה שהידיד של היונאים מבפנים זה בנו המצחקק, הנהנתן
והאכזרי של המושל הגדול של מחוז המזרח, מה שיכפיל את העונג שתפיק משיסוף הגרון
שלו), הרי שהמכשפים בני-המזרח שנותרו מאחור, עוסקים בריטואל, בעזרת הקסם האפלולי
(אולי קסם של Void) שהם גייסו,
כדי להקים או להעלות מפלצת מזעזעת (אותו "תושתוש"), שיכול להסב אבדות איומות
אם טקס הזימון שלו יושלם.
לאחר ויכוח, החבורה מחליטה לקבל את דעתה של מנדי, שעדיף לחסל את המפלצת הגדולה כדי
לחסוך אין-ספור אבדות, וגם לטפל במכשפים על הדרך, מתוך תקווה שהמחנה יעמוד בהתקפה
של כוח קטן (למרות הבוגד); קלבריאן נוטה להסכים עם מנדי, ואליהן מצטרפת דרנהילד,
שסבורה שאם היא תפיל את המפלצת הנוראה ותביא למחנה (ואולי למושל חבל המזרח של
רוהאן עצמו) את הראש שלה, היא תקנה לעצמה תהילה שתאפשר לה לחמוק מהגורל שהכינו
אביה ואחיה עבורה. איסילור, לעומת זאת, נותר לבדו בעמדה שראוי להזהיר את המחנה
בהתחלה, משום שהתקפת הפתעה בסיועו של בוגד יכולים להסב נזק כבד, ואולי לפגוע
באנשים יקרים לליבה של החבורה.
וכך,
הדמויות – עייפות ומותשות מהביצה ומהקרבות הבלתי פוסקים, עושות את דרכן לעבר מעלה
הגבעה, כדי לתפוס את המכשפים בני-המזרח לפני שהם משלימים את טקס הזימון האפל שהם
עסוקים בו.
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר
כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.