??????? - ????

הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית | המערכה | יצירת דמות

vineline

 

קמפיין דמדומי המערב

 

ספר שני: שירת הדרקון


פרק
XIII: חובות דם



חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 

 

 

פתיחה: איחוד מחדש בין הדמויות - מחנה 'פרחחי הגבול'

איסילור לא זוכר בדיוק כמה זמן התייפח על הגופה של גלניס, לפני שדמות גבוהה גהרה עליו מאחור והרימה אותו, מאלצת אותו להפרד מאורגת הערפל המתה. הדמות, שמתבררת להיות אותה אורגת ערפל מוזרה ובעלת עוצמה המכונה וארלאריאל, אמנם מתייחסת בהבנה ואדיבות ליגון של איסילור, אבל דעתה על הגבירה המתה רחוקה מלהיות חיובית, והיא לא מסתירה זאת.

לאחר שכנראה שמעה כמה מדבריה, בין אם כעת או בהזדמנות קודמת, היא מלאה מרירות או כעס על הטרוניה החוזרת ונשנית של גלניס, על כך שאורגי הערפל של לותלוריין זעקו את שמה של הגבירה העתיקה גלדריאל כאשר כותרו מכל עבר, התפללו וזעקו לואלאר ולכל הגיבורים העתיקים, אבל איש לא הושיע אותם. וארלאריאל מעירה, שמכוהנת כמו גלניס הבקיאה במסורה, היא ציפתה לזכור כמה פעם הגבירה גלדריאל בשמה קראה, כמו גם אחרים, הובסו בעצמם בקרב, איבדו בני משפחה וכל מה שהיה להם, ובכל זאת קמו מהחורבות והמשיכו להלחם, בלי להתפתות לכרות ברית עם האויב העתיק.

באותו זמן, קלבריאן נישאת למחנה כשהיא חסרת הכרה; ורומברינד וקאלדואין מובלים לאותו יעד בידי אילוורליין; ונאלצים להתמודד עם שרצים מהביצה שמנסים להתקיף אותם; קאלדואין הזקן מרגש את רומברינד עד דמעות, כאשר הוא מוסר לו בנוקשות מעושה, כי לאחר שהכל יגמר, רומברינד עדיין חייב לו לחזור לסדנה וללטש בשבילו שכיית-חמדה ראויה לשמה, 'גמול על הברדק שעשית, כאשר הכנסת את השרץ הבוגדני ההוא לסדנה שלי' - ובמילים אחרות, מסטר קאלדואין אכן מחל לתלמידו לשעבר ומוכן לקבל אותו בחזרה.

 

המחנה אליו נלקחות הדמויות, לא הרחק משפת האנדואין בקצה הביצות של אנוריין, מחולק באורח חד למדי בין שני חצאיה של ה'ברית אד-הוק' שנוצרה באורח כפוי ובלא שום שמץ אהבה בין פרחחי הגבול הרוהירים בפיקודו של קפטן וילדארד, ולבין חצאי האורקים של אורזאש, כאשר בתווך מפרידה תעלה ושורה של חניתות - גם אם הבגידה של מוק'רוק והטבח שעשה בסוחרי הביצה אילצו את הצדדים להלחם ביחד, העוינות והמתח ביניהם לא גוועו כלל ועיקר; והאורח בו הניסים של הסוס על רקע ירוק מצד אחד והיד הלבנה מהצד השני מתנופפים זה מול זה, מטיבים לשקף את המתח.

כפי שהדמויות חוות עד-מהרה, הרוהירים וחצאי האורקים לא מחמיצים שום הזדמנות ללגלג ולבוז זה לזה, ולפחות פעמיים נדרשת התערבות תקיפה מצד וארלאריאל וקומץ אורגי ערפל שמסתבר שסרים למרותה, בכדי למנוע מהדברים לגלוש למהלומות או גרוע יותר...

איכשהו, נראה ששני הצדדים רוחשים הערכה לאורגת הערפל המוזרה והתקיפה הזו, מה שגורם לחלק מהדמויות לחשוד כי היא למעשה הגבירה אלדראל במסווה... אולי לקחה שם אחר, כדי להטעות את המרגלים של מלך גונדור ומשמר היונה, ואולי מסיבה אחרת.
רומברינד, למשל, יותר ממרים גבה כאשר וארלאריאל מברכת אותם עם כניסתם למחנה על שובם בשלום, ומעירה לאילוורליין, שאכן נס שהיא עצמה עודה עומדת על שתי רגליים, אחרי כל ההוראות שהפרה, התעלולים הפזיזים והצרות שעשתה מאז ש"הם" (כנראה הכוח של אלדראל) יצאו מן המערב (הדמויות משערות שכוונתה ליציאה החפוזה שלהם מארנור ההולכת וקופאת).

 

אגב כך, ועוד בשלב מוקדם יחסית, הדמויות שומעות את הסיפור על סיום הקרב במצודת טאראת'-גיל, את הרוב מפיה של לוק'רה... ומתברר שהנצחון נקנה במחיר יקר מאד, בעיקר עבור 'פרחחי הגבול' הרוהירים. ליידי סילמרייל, שהובילה את אנשיה אל המפלס העליון שם התבצרו שרידי ה"בחורים" של מוק'רוק ובני בריתם האורקים מההרים, "לא למדה כמונו להכיר בני רימה, ומה הם מסוגלים לעשות כשהם עם הגב לקיר" - וכאשר סגרה על אחד השאמאנים המזעזעים של האורקים, הוא ירה חץ נשיפה מורעל שפגע הישר בחזה שלה.

("לא שהתולעת שרדה הרבה זמן אחריה")

לוק'רה מקדישה לא מעט להלל את החלק של "הבחורים" מהקלאן שלה, ובעיקר של אורזאש עצמו בהתקפה, ומפרטת בעונג את הקטע בו הוא סגר על מוק'רוק, וכפה עליו קרב של אחד על אחד; וכיצד הגיב בנחרת בוז להאשמה של מוק'רוק, שהוא הפך את חצאי-האורקים שלו ל"עבדים של בני האדם", בתשובה מוחצת של "עבדים? אנחנו לעולם, אבל לעולם לא נהיה עבדים" - ממש לפני שהוא תקע את החרב הנוצצת שלו במעיים של מוק'רוק, ואז ערף לו את הראש; גורל יאה ונאה לבוגד מטונף מהסוג שלו.

 

הרוהירים, ובעיקר המפקד שלהם שאיבד זה לא מכבר את רעייתו, שקועים באבל ובכעס; ומסתבר לדמויות, שלסילמריין המנוחה היה בן פעוט, שנולד לפני כשנה, וכעת הוא יגדל בלא אם. מצב רוחו של וילדארד לא משתפר כלל ועיקר, נוכח העובדה כי תוכניתו הנועזת (או אולי מטורפת) לצאת בהתקפה על צי היונאים שקרב לקאיר-אנדרוס, לא מתקבלת באהדה גדולה.

אורזאש מסרב לשתף פעולה; הוא מודע לכך שמשמר היונה בוגדני, אבל לא מתכוון להפר את ההסכמים הישנים איתם, כל עוד היונה לא תתקוף ראשונה את השבט שלו, מה גם שהוא ממש לא נלהב לערב את הבחורים שלו בקרבות בין בני האדם לבין עצמם, שבסוף עוד יפילו את הלכלוך עליהם; וארלאריאל מבינה לליבו של וילדארד ורצונו בנקמה ובמילוי רצונה האחרון של סילמרייל - להגן על המשפחה שלה (הוא כמעט שכח, לכאורה, את היחס המאד לא לבבי שלהם אליו, בזמנו, כאשר עבד למען שושלת הרוזן והתאהב בבתו של האחרון... או למצער סבור, שמילוי מה שהוא מאמין כרצונה האחרון של אהובתו חשוב יותר); וגם רבים מאנשיו שלו לא מתלהבים ממה שנראה ככמעט התקפת התאבדות על כוח עדיף בהרבה.

 

בינתיים, כאשר הדמויות חסרות הכרה למחצה, נערך טקס ההלוויה של סילמרייל; הגבירה המתה מובאת למנוחה באורח שמקובל אצל בני השושלת של קאיר-אנדרוס, והולם אולי את נס הדרקון שלהם (שלא לדבר על השמועה, שהיונאים בחרו להאמין לה כעת, כי בעורקיהם זורם 'דם הדרקון') - בשריפה במוקד טקסי, שנערך באמצע המחנה.

וילדארד, עודו מטורף למחצה מזעם על אהובתו, מתכוון להמשיך בתוכנית שלו, בין אם האחרים יצטרפו אליו ובין אם לאו; וכאשר הדמויות שבות לאיתנן, הוא מציע להן להצטרף להתקפה - אם כי הפרטים שמתגלים הופכים את הרעיון להזוי פחות מכפי שנראה במבט ראשון; וילדארד מכיר מעבר סודי מהנמל הקטן בחלקה המערבי של העיר, מתחת למצוקים, הישר אל מרתפי הטירה. למען האמת, כאשר התארס בסתר לבת הרוזן ונמלט עימה, הם השתמשו בדיוק במעבר הזה. הכוונה של וילדארד, למעשה, היא לכבוש באורח זמני את הנמל הקטן והאחורי שמתחת לצוק, ולהוביל משלחת חילוץ במעלה הדרך הסודית, בעוד אנשיו יעכבו את היונאים ויפגעו בהם כמה שניתן עד לשובו ביחד עם מי שיעלה בידו להציל מהטירה.

'פרחחי הגבול' הרוהירים, שחלקם יודעים היטב להשיט סירות ולהלחם בהן, מצייתים להוראות של המפקד שלהם, גם אם חלקם בלב ולב ובמורל ירוד למדי; אולם מלבדם, מצטרפים לפשיטה רק החבורה (כלומר: איסילור, רומברינד וקלבריאן); מעבר להם, הרי שמאורגי הערפל מצטרפים רק אילוורליין וקאלארון, שקיבל ביגון מוחץ, גם אם שקט למדי כלפי חוץ, את הידיעה על מותה של גלניס (וכעת רוצה, אולי כאקט אחרון של נקמה, להרוג כמה שיותר יונאים - אם רוחה של גלניס נמצאת היכנשהו, היא תהיה בוודאי מרוצה מזה); ומחצאי האורקים מצטרפת רק לוק'רה, שלא מוכנה להחמיץ את ההרפתקאה והקטל, ואולי גם מסיבות אחרות שהיא מפרטת פחות.


 

הפשיטה על הנמל: הקרב הימי מול "הלב האוהב" ו"ילדי הקשת בענן"

הספינות הקטנות של פרחחי הנמל יוצאות לדרך בחסות ערפל סמיך, שלפי התכנון יכול להסתיר אותם עד שיתקרבו מאד אל הנמל של קאיר אנדרוס; המורל על הסיפון של "פרחחית הנהר" - החד-סיפונית המהירה עליה עלו גם הדמויות - הוא ירוד ומתוח מאד, ורומברינד ואילוורלייין משתדלים להרים אותו קצת בבדיחות ובירידות הדדיות משעשעות; וילדארד מתנהג אכן כמטורף למחצה, תכופות מתהלך באורח מוזר או מדבר לעצמו - אבל נחוש יותר מאי-פעם.

כאשר שלושת האיים של קאיר אנדרוס והעיר שעליהם נגלות מתוך הערפל, חלק מהעיר כבר אפוף להבות; הגם שהדמויות לא יכולות לראות את החלק המזרחי של העיר ואת הנמל הגדול, נראה שהצי של היונאים כבר מתקרב או אפילו כבר החל לתקוף את הנמל הראשי ולנסות להנחית בו כוחות. הספינות של הסיירים הרוהירים מתקדמות במהירות בתוך הערפל- אבל כאשר הן מתקרבות אל הנמל המערבי הקטן שמתחת למצוקי הטירה, מסתבר כי משמר היונה כבר גילה או ניחש את בואם המתוכנן, ושיגר אל הנמל האחורי שתי ספינות מלחמה, תלת-סיפוניות ענקיות בשם "הלב האוהב" ו"ילדי הקשת בענן"; ואלו מנסות לכתר את הספינות של פרחחי הגבול ולהכריע אותן בכוח האש העדיף של הבליסטרות משלושת הסיפונים שלהן.

ה"לב האוהב" כבר עוגנת למעשה על שפת הנמל, ופורקת כוחות אל הרציפים בכדי לקדם כל התקפה; הדמויות רואות מבעד לערפל טורים-טורים של יונאים רגלים, ומספר לא מבוטל של מסנני בוץ, כאשר הפעם אותם יצורים כבר אינם לובשים איזור חלציים או כותונת פשתן גסה גרידא, אלא שוריינו במתכת, מה שגורם להם להראות כמו מגדלים משוריינים קטנים, חמושים באלות מסומרות ענקיות או בנשק אחר.

ובעוד "הלב האוהב" מנחיתה כוחות לנמל כדי לקדם כל פשיטה, וגם יורה מן המעגן, הרי ש"ילדי הקשת בענן" סוגרת על הספינות הרוהיריות מן המים העמוקים, כשהיא יורה מטחי אבן ואש משורת הבליסטרות שלה.


כך, מתחיל קרב ימי לכל דבר ועניין, על הסיפונים המטלטלים; כאשר רומברינד תופס את ההגה ומסייע להגאי של "פרחחית הנהר" לתמרן ולהתחמק ממטחי הירי משלושת הסיפונים שנישאים מצידם, ואילו יתר החבורה מסייעת בהפעלת הבליסטרות הקלות שעל סיפון ספינת הנהר הרוהירית הקטנה בהרבה, או (בעיקר קלבריאן, בעזרת לוק'רה) מנהלות משלב מסויים קרב קליעות כנגד קשתי היונאים שמצטופפים על הסיפון העליון של "ילדי הקשת".

בשלבים מסויימים, כאשר המרחק מצטמצם, האוויר מתמלא ביללות מלחמה, ויונאים נלהבים וצמאי דם משתמשים בחבלים כדי להטיס את עצמם אל הסיפון של "פרחחית הנהר" ולכפות קרב פנים אל-פנים; בסופו של דבר, לאחר שהחבורה מבצעת מלאכה מצויינת הן בתמרון ההגה והן בירי הבליסטראות, וספינת היונאים נפגעת פגיעות קשות שמאטות אותה, החבורה והדמויות בלא שחקן שמלוות אותה גומלות ליונאים באותו מטבע, ומניפות את עצמן אל הסיפון של "ילדי הקשת בענן", בהתקפת נגד מוחצת.

החבורה מפלסת את דרכה, תוך שהיא לוחמת בחבורות על חבורות של יונאים זועמים, לרבות במעין סוג מעוות של מרפאה-כוהנת צמוקה ורעת-פנים בשם "נוי המצומקת", בעלת יכולות ריפוי והרעלה; בארד צווחן שמכנה עצמו "גור שלום", ומסנני בוץ ענקיים, עטויים מתכת ומשוריינים על הצוואר.

בנקודה מסויימת, החבורה נאבקת בקבוצת עילית של משמר היונה, שמגנה על הסיפון העליון, שם עומד המפקד של "ילדי הקשת בענן", קפטן ת'ולו, וצווח הוראות זועמות. בין היריבים, מצויה קצינה אומנית חרבות בעלת שער ארוך וכהה, שבניגוד לאחרים מפגינה מעט כבוד כלפי היריבים שלה, ומכבדת אותם בהצדעה של הערכה ליריב ראוי, כאשר הקרב מתחיל.

מסנני הבוץ הזועמים שמצטרפים לקרב מפרידים בין רומברינד לאילוורליין, ובעוד הגמד נלחם בפראות בגלי היונאים עם הגרזן שלו, הוא רואה את אילווליין מוכרעת בידי אומנית החרבות של היונאים, וקורסת חסרת אונים על הברכיים; אלא שהיריבה שלה - בין אם מתוך חסד או כבוד של לוחמים, נמנעת מלתת לה מכת מוות, אלא עוברת למטרה אחרת. לאחר רגע, רומברינד השואג מזעם ואימה נפטר מאחד היריבים שלו ומזנק לעזרת אילורליין, ומוצא את עצמו מול אותה אומנית חרבות-

הפעם, התוצאה הפוכה, והתנופות הקטלניות של גרזנו הנאמן של הגמד הודפות את היריבה שלו אחורה ופוגעות בה, עד שהיא מאבדת את ההגנה ואת שיווי המשקל... ואז, כמעין חסד עבור חסד, רומברינד נמנע, בהחלטה של רגע, מלהמשיך את התנופה לאותו כיוון ולהעניק לה שיסוף מוות, ובמקום זאת הולם וממוטט את אחד ממסנני הבוץ השואגים וקולחי הדם שמולו. אומנית החרבות המובסת מגלגלת את עצמה על הסיפון ונעלמת מעיני החבורה.

רגע קצר לאחר מכן, דמויות השחקן סוגרות על קפטן ת'ולו, שיורה בהם ברובה הקשת שלו, עד שסוגרים עליו מכל עבר והוא נאלץ לעבור להלחם בחרב, כאשר הוא צונף בקולו הגבוה והזועם כי הוא יונאי בכיר, הוא קפטן, ואיש מאויבי השלום לא יעמוד בפניו.

החבורה מוכיחה לו אחרת... אבל זמן קצר לפני שהוא מכותר ומתמוטט, הנזק נעשה - יריה כמעט אחרונה, ומדוייקת מאד, מרובה הקשת של ת'ולו פוגעת הישר בחזה של קלבריאן, ומפילה אותה, מתבוססת בדמה, על הסיפון הבוער של "ילדי הקשת בענן".

 

איסילור עושה כמיטב יכולתו לעצור את שטף הדם ולנסות להציל את חייה של קלבריאן, אבל מידת הצלחתו לא ברורה, כאשר הוא נאלץ להפרד ממנה, ולאפשר לפושטים הרוהירים לקחת אותה בחזרה אל סיפון 'פרחחית הנהר' - התלת-סיפונית הענקית של היונאים עולה בלהבות ומתנודדת. עומדת לשקוע אל מצולות האנדואין בכל רגע, והפושטים נדרשים לפנות אותה במהירות, אם אינם רוצים לרדת אל המצולות ביחד איתה.

 

הקרב על הנמל המערבי

ספינות הנהר הרוהיריות ממשיכות לנהל קרב יריות עם "הלב האוהב" שעוגנת על הרציפים, כאשר "פרחחית הנהר" מאגפת אותה מימין וה"תאודרד" משמאל, אבל עיקר הקרב עובר כעת אל הרציפים של הנמל הקטן, כאשר פרחחי הגבול, ועימם הדמויות נוחתים משני עבריו של כח היונאים ומנסים לאגף אותו, בכדי להשתלט על האיזור ולאפשר לוילדארד להוביל משלחת במעלה מדרגות נטושות, לעבר הפתח התחתון של המנהרה הסודית.

אולם, ההתנגדות עזה בהרבה מאשר פרחחי הגבול ציפו; ולא רק בשל הכוחות שירדו מ"הלב האוהב", אלא גם בשל תגבורות לא פוסקות שהיונאים מקבלים ממרכז העיר, וליתר דיוק, מהשער האחורי של הרובע האמיד אנון א-פרינאת, שהשוליים שלו יושבים גבוה מעל הנמל; יונאים תפסו את המדרגות שעולות לרובע ואת הצריחים לידם, וממטירים משם חיצים ואבני קלע כבדות יותר.

החבורה והדמויות בלא שחקן נדרשים לקבל החלטות מהירות לגבי השאלה, מי ילווה את וילדארד אל המנהרה הסודית, ומי ישאר מאחור להלחם ביונאים ולנסות להזיק ככל היותר לכוחות שלהם.

(שה"ם: השחקנים התבקשו, בנקודה הזו, לקבל החלטה עקרונית בשאלת התפקיד של החבורה בקרב- האם להשאר בעיר ולפגוע ביונאים ככל שיוכלו, או ללוות את וילדארד. בסופו של דבר, השחקנים החליטו על האופציה הראשונה, גם במטרה לנסות לבדוק היכן קפטן מרדיל: קלבריאן אמנם מנוטרלת ומרחפת בין חיים למוות כעת, אבל היא לא תסלח להם אם לא יבררו מה קרה לו, ומה עושה אדם הגון ביסודו כמוהו נוכח ההשתוללות של בעלי הברית שלו. הדמויות אינן יכולות להעלות על דעתן שהוא ימשיך לתמוך במשמר היונה במצב כזה).

 

וכך, הדמויות נפרדות מאילוורליין, שמתנדבת ללוות את וילדארד ואנשיו אל מתחת לטירה, אולי בגלל שיקול משל עצמה; וגם מלוק'רה שנסחפת אל אותו כוח. קאלארון, לעומת זאת, מלווה את השחקנים אל תוך העיר; הוא רוצה להרוות את חרבו בדם יונאים.

(הערת השה"ם: מעבר להנמקה הזו, נדרשה לשחקנית של קלבריאן דמות זמנית עבור הפגישה, והיא קיבלה את קאלארון).

וכך, רומברינד נפרד בדאגה מאילוורליין, ולוק'רה נפרדת מקאלארון בציניות הבוטה הרגילה שלה.

"תשתדל לא להתפגר, לבנבן. יהיה משעמם אם תמצא את עצמך בצד הלא נכון של איזה להב"

"תשמרי גם את על עצמך, לוק'רה"

"אני תמיד שומרת על עצמי"

(ולאחר מכן, רגע של דממה מוזרה בין שניהם, לפני שבת-דודתו של אורזאש נפרדת מאורג הערפל המנודה).

 

הערת השה"ם: במהלך ההרצה הזו, הדמויות יכולות להחליט על טקטיקה, בד"כ בתחילת גל התקלויות או מיני-איזור חדש, שעיקרה האם לנסות להתחמק מכוחות האויב, לעקוף אותם מהצד במחיר של התקלות קטנה יחסית, או לתקוף אותם חזיתית בתקווה לשים יד ול'הוציא מהמשחק' קצינים ומפקדים מקומיים של היונה, במטרה להשפיע על הגלגול הכללי של ה"קרב-רב", ולהוריד לחץ מבעלי הברית שלהם.

בפועל, השחקנים בחרו רוב הזמן באופציה האחרונה, אגב שהם מנווטים את הדמויות לעבר המיקום המשוער של מטה המשמר הסגול, כדי לנסות ולמצוא את מרדיל.

 

הקרב מתגעש בין הסמטאות הלחות של הנמל והמסבאות המוגפות, כאשר כוח גדול של יונאים יורד על הרוהירים מהאגף; הדמויות מאתרות את המנהיג של הכוח, מעין 'אביר-יונה' בשיריון מלא, בעל סוג של ניסיון צבאי, שמאפשר לו להכריח את היונאים המיללים לתקוף במבנה מסודר, עם אש-רתק של קשתים.

הדמויות משגרות את עצמם בהתקפת מחץ לעבר אותו 'אביר יונה', גוברות על הכוח שחוצץ בינו לבינן, למרות אש הקשתים הבלתי פוסקת מלמעלה, ובסופו של דבר כופות עליו קרב פנים אל פנים; מדובר ביריב משוריין בעל יכולות הגנה מרשימות, יכולת לגרום להלם חלקי בתקיעת קרן המלחמה שלו, ומגוון גדול של שומרי-ראש; ולמרות זאת, הדמויות מכריעות אותו בקלות יחסית, וגורמות לו להתמוטט פצוע אנושות על הרציפים; קאלארון, אחוז כולו בתיעוב וברצון לנקמה, מוודא בו הריגה בלא כל רחמים. איסילור ורומברינד מסתייגים יותר, אבל מחליטים שלא להתערב.

משם, הדמויות מוצאות שער צדדי שמאגף את אחד הצריחים מהם היונאים יורים על הנמל, ונאלצות לנסות להתגנב על ערוגות פרחים שהפכו למפולת אבנים חלקלקה, כדי שהקשתים למעלה שיורים על הנמל לא יבחינו בהן ו"ישקו" אותן באבנים כבדות ובחיצים. לאחר מכן, הן מנטרלות מנעול פשוט על השער, וחומקות בין העצים שבפאתי הרובע העשיר של אנון א-פרינאת, שמתגלה כי הוא נשטף כולו ביונאים ובעלי בריתם.

בכיכר מעבר לצריח, הדמויות פוגשות 'מכר' ותיק ממשמר היונה - את 'עגיל-גיל', שבינתיים קודם לסוג של מפקד זוטר או שמא מפקח על עבודות כפיה. הוא וחבורה שלמה של יונאים חמושים בדלות ולא ממושמעים, מתעללים ומדרבנים חבורה של גברים שהוכו ונכבלו, ומאלצים אותם להפיל את שני הפסלים בכיכר - יצירות אומנות שתיארו שני הוביטים חמושים בשיריון אבירים (הגם שאחד מהם אוחז בידו הפנויה לחמניה ותפוח); אחד הפסלים כבר נפל, וכעת הם עובדים על השני. במקום זאת, היונאים עמלים על תחליף - מסכת עץ גסה עם סיגר בפה, פעורה בגיחוך לעגני וצבועה באדום צעקני. מסביב, היונאים מתגרים בעובדי הכפיה, ואחרים רוקדים בכיכר או יושבים ומעשנים גלילי שודלוק.

 

הדמויות מחליטות לעקוף את היונאים הלא מאורגנים, וקודם כל לטפל בצריח שנישא מלמעלה; החבורה מפתיעה את השומרים על הדלת שלו, ומתפרצת אל תוך המדרגות הפנימיות של המגדל - מסנני בוץ זועמים מקדמים את פניהם, כאשר הקשתים היונאים נאלצים להדחף ולירות מעליהם ממעלה המדרגות, עמדה נוחה הרבה פחות מלירות מגג הצריח כלפי חוץ.

לאחר שהחבורה מכריעה את מסנני הבוץ, הקשתים הופכים לטרף קל; וכך, משתתקת אחת משתי עמדות הירי המרכזיות של היונאים בקרב על הנמל הקטן שלמטה; בינתיים, "עגיל-גיל" ומלוויו נמלטים בצווחות מהכיכר, ומותירים את עובדי הכפיה החבולים בלא שמירה, מה שמאפשר לדמויות להתחיל לשחרר אותם מאזיקי הרגליים, ולשמוע קטעי דברים מהאנשים המוכים והמבועתים - על אש, פרעות ומעשי זוועה בכל רחבי העיר; על כך שמהנדסים בני-מזרח עובדים עם היונאים ומכינים עבורם כלי מצור או משהו דומה; הגם שאחד האנשים יודע שלפחות חלק מאותם בני-מזרח אנושיים בהרבה מהיונאים, ואחד מהם הסתיר איזו אישה מקומית והילדים שלה; כמו כן, חלק מהאנשים טוענים, שהמשמר הסגול נלחם ביחד עם היונאים-

טענה, שהדמויות מוצאות את עצמן מתקשות להאמין לה.

 

בינתיים, היונאים שברחו הזעיקו כוח גדול, והתקפת נגד מתארגנת בפאתי הכיכר, מובלת בידי שתי אלופות של משמר היונה; שתי נשים ענקיות ומקועקעות בשיריון קשקשים, עם שיער מגולח מלפנים וארוך מאחור, האחת מחזיקה גרזן ושיערה צבוע בירוק חולני, והשניה חרב עם שיער צבוע באדום בוער; ניכר בהן שהן 'מקורבות' מאד אחת לשניה, ומכנות זו את זו 'איזמרגדוש' ו'יהלומוש'.

בתחילת הקרב, הן זחוחות למדי ומדגימות זו לזו תרגילי מלחמה.

"תראי את כיסוח אויבי השלום הזה, איזמרגדוש"

"לזה את קוראת כיסוח? תראי את זה ותמותי מקנאה, יהלומוש".

 

אבל הדמויות מוכיחות שהן חזקות מהמצופה; שתי הלוחמות האדירות מסוגלות אמנם ללא מעט תמרונים בכלי הנשק שלהן, אבל יכולת אמיתית ומסוכנת יותר נחשפת, כאשר אחת מהן נופלת - באותו רגע, השניה נכנסת לבליל של בכי וטירוף-קרב, שגורם לה להפוך למכונת מלחמה מהירה וקטלנית, שעשויה לגבות מחיר קשה ביותר אם לא תהרג במהירות.

לאחר ש"איזמרגדוש ויהלומוש" נופלות, יתרת היונאים בורחת בצרחות ומתפזרת לכל עבר.

בפני הדמויות מוצבת ברירה; הדרך המשוערת למטה המשמר הסגול בצד המזרחי המרוחק של הרובע, דורשת עקיפת בית גדול ומגודר שעומד בדרכן; הן יכולות לעשות זאת באורח שיתקרב למרכז העיר, שם לפי כל השמועות משתולל הכוח המרכזי של משמר היונה; או לחלופין לעקוף מצפון, סמוך לפאתי הרובע ולטיילת ישנה שצופה על האנדואין מגבוה, שאמורה להיות שמורה פחות.

החבורה מחליטה בסופו של דבר, לאחר ויכוח, על הדרך השניה, גם כדי לתפוס 'הצצה' במה שעושים בני-המזרח בחצר הכלים הכבדים בפאתי האיזור, שקרובה מאד לנתיב הצדדי.

 

הארועים ב'חצר הכלים הכבדים'

הדמויות מפלסות את דרכן צפונה, ועד מהרה מגיעות לחצר המגודרת, שנשמרת בדלילות. על המלאכה מפקח מהנדס בן-מזרח שמן מאד, לבוש במשי מהודר ובהיר, שנראה עצבני למדי. הדמויות שולחות את איסילור לנסות להעמיד פנים שהוא יונאי ולדבר איתו, כדי להבין מה קורה (הן רוצות להרוס את כלי המצור, אבל לא לפגוע במי שמסתיר אזרחים מפני משמר היונה).

איסילור מפעיל את חלקות לשונו על המהנדס השמן, ומתגלה שמאחורי החזות הגרוטסקית שלו, הוא זה שמסכן את החיים של עצמו ושל השוליות שלו כדי להסתיר אזרחים מהפורעים של היונה (הוא אומר שאין בעיה להלחם בחיילים של גונדור, אבל לא בילדים; ושהיונאים השתגעו לגמרי) - ומסתבר שיש לו קשר עם גבירה מהעם שלו, שתומכת בו במעשים שלו. איסילור, מצידו, מסנה לשחד את המהנדס הראשי לחבל בכלי המצור, כך שיתפרקו בהמשך, ובאורח שניתן יהיה להאשים בו את הטיפול המגושם של היונאים.

אבל, כפי שמתגלה דקות אחדות לאחר מכן, אחת השוליות של המהנדס הראשי בגד בו בעבור בצע כסף, והסגיר אותו לשניים מהקנאים הגרועים ביותר של בני-המזרח באותו מקום: כוהן לוטוס מדושן עונג בשם אשאר, והלוחמת הקנאית ונוטפת השנאה זירהאנאר (אחותה של הגבירה קאהדארה - הדמויות נתקלו בשתיהן ליד בית הספר המקולל באיתיליין, במהלך הספר הראשון של הקמפיין).

השוליה הבוגד משתרך אחריהם, כשהוא שב ומזכיר להן בקול נוטף חנופה שהם הבטיחו לו פרס שמן.

 

מבחינת זירהאנאר, העניין פשוט; דינם של מי שעוזרים לכופרים שנואים הוא אחד - מוות; ואין שום הבדל בין ילדי כופרים לכופרים עצמם; והיא מורה למלוויה להרוג את המהנדס הראשי וכל מי שאיתו; וכאשר החבורה מתגלה וחוצצת ביניהם, היא מנסה להקדים אותם בהטלת סכין לתוך גרונו של המהנדס הראשי (שאינו לוחם ואינו מהיר מספיק כדי להתחמק) - אבל הדמויות מצליחות להנחית עליה מכה מהירה שמסכלת את הכוונה.

זירהאנאר מפצלת את אנשיה לשניים - הכוהן הזחוח ושומרי הראש היונאים שבאו איתם, נלחמים בדמויות בסיועה של זירהאנאר עצמה; בעוד מסנן בוץ עצום במיוחד בשם מא'שאלה, גדול ורחב בערך פי אחד וחצי מכל מסנן בוץ אחר שהדמוית ראו עד כה, מדשדש לעבר המחסן, כדי להרוג את הילדים המבועתים והקפואים מאימה שמסתתרים בתוכו.

(כלומר, לדמויות יש מספר מוגבל של סיבובי קרב להכריע את אשאר ואת שומרי הראש ולפנות את הדרך, כדי שיוכלו לחסום את מא'שאלה לפני שהוא מגיע למחסן ומתחיל בטבח עם הפטיש העצום שלו).

 

לאחר שהכוהן אשאר מקבל את מה שמגיע לו, וזירהאנר נותרת כמעט לבדה במערכה (ועדיין מוכנה לעשות הכל כדי לעכב את החבורה בכדי לוודא את מותם של 'הכופרים הקטנים'), קאהדרה עצמה צצה מהצללים, כשהיא רותחת מזעם על אחותה. כפי שזירהאנאר ניחשה עוד קודם, קאהאדרה היא זו ששכנעה את המהנדס הראשי לפעול בניגוד להוראות ולהציל אזרחים מידי היונאים; והיא לא חוסכת בהאשמות וגידופים מאחותה: אוהבת כופרים שרק חלמה להיות כמוהם, אבא שלהן היה יורק עליה, ועוד.

קאהאדרה צועקת לדמויות, שהיא תטפל באחותה - ומשחררת אותן לרדוף אחרי מא'שאלה ולאלץ אותו לעזוב את המחסן ולהשיב להן מלחמה; וכך, החבורה מתמעתת עם 'צריח המלחמה החי' העצום לגודל, שלא נופל בהרבה בכוחו ומימדיו מטרול.

 

כאשר החבורה מנצחת סוף-סוף את הענק, מוכרע גם הקרב בין שתי האחיות השונות כל-כך ממסדר עלמות הלוטוס, שלחמו זו בזו במהירות מסחררת עם הלהבים הקצרים והקטלניים שלהן; זירהאנאר כושלת לאחור, כאשר אחד הלהבים של קאהדרה מוצא סוף-סוף את ליבה.

מילותיה האחרונות הן:

"לא... אחות. אבא היה... יורק עלייך".

קאהאדרה נותרת שם, ולרגע ארוך רק עומדת בראש מורכן ובלא מילים מעל הגופה של אחותה.

המהנדס הראשי, ששרד את ההתקלות, מנסה לנחם אותה; ואומר שאבא שלה היה לוחם גיבור ובעל כבוד, והוא היה דווקא גאה בה. קאהאדרה ממשיכה לעצור את רגשותיה, ובסופו של דבר, בהחלטה שקטה, מסירה מעל זרועותיה את התכשיטים המעוצבים של מסדר הלוטוס והסמלים הראהונים האחרים, נותנת אותם למהנדס הראשי ומורה לו להשתמש במתכות היקרות כדי לסייע לאנשיו ולאזרחים שהציל להמלט מהעיר, ולשמור לעצמו את שאר הערך שלהם - במקום אליו היא הולכת עכשיו, היא כבר לא תזדקק להן.

לדמויות, קאהאדרה מספרת שהיא התכוונה לנסות לחפש גבירה מקומית שהיא הכירה בעבר, כאשר נלוותה לדודה השגריר בשליחות דיפלומטית לאיזור בימים טובים יותר; אגב כך, היא מוסרת לדמויות עוד פרטי מידע מועילים על האיזור שלפניהן, וגם היא מזהירה אותם שהמשמר הסגול עשה יד אחת עם היונאים.

לאיסילור, שמנסה לנחם אותה ולהרים את רוחה, היא משיבה בחיוך חיוור; כמסתבר, היא לא שכחה את הפגישה הקודמת איתו ועם רומברינד. בחצי הלצה, היא אומרת שבני העם שלה מגישים משקה אלכוהולי מחלב עיזים מותסס, ואם הם יפגשו פעם, בנסיבות קשות פחות, אולי היא תחלוק איתו ספל כזה, ותשמע ממנו על עלילות הגבורה שלהם מאז הפגישה האחרונה. אבל כעת, דרכה מוליכה אותה מחדש אל תוך האש והמוות.

 

הדרך אל מטה המשמר הסגול

הגם שהנתיב שהחבורה בחרה, דרך רחוב צר שהופך לקארדו מוגבה שסובב את פאתי הרובע, חוסכת מהם התקלות במרבית הזוועות שמתרחשות במרכז הרובע (לפי קטעי מידע, היונאים פורצים את הדלתות, בוזזים ומתעללים, כשהם טוענים שבני-הרובע, בעיקר גברים מבוגרים יחסית שנראים להם כחיילים בעבר, אחראים ל"פשעי מלחמה נוראים כנגד אחינו האהובים מהמזרח ומהדרום"; האנשים מוכים ונגררים ברחובות, כאשר בדרך-כלל, הנשים מופרדות מהגברים ונגררות אל סוחרי עבדים (גם אם בשם 'נאור יותר) שנשרכים אחרי הכוח, והגברים נכבלים ונלקחים אל חצר גדולה של מה שהיה פעם אקדמיה מקומית כזו או אחרת...

גם בנתיב הצדדי, סימני הביזה, ההרס וההרג ניכרים בכל מקום; הגם שהדמויות נתקלות בתחילה בלא יותר מכמה בוזזי יונה לא מאורגנים ולא יותר; אבל הלהבות הולכות ומתרבות מעל הגגות של העיר, והרוח העזה שמתחילה לנשוב מהאנדואין ולהתבדר בפראות בצמרות העצים מלבה את האש; מהגגות נשמעים הדי שירים פרועים של היונאים ("יונה קטנה ולבנה" ו"נביא שלום-לום-לום") שכבר החלו לחגוג את נצחונם.

ואז, כאשר הנתיב עובר עיקול וחושף לעיני הדמויות סוף-סוף את החלק המזרחי של העיר והנמל הגדול, הרי שבאור האדמדם של האש, נגלה לחבורה הצי היונאי במלוא תפארתו - ואכן, פרופסור לוין לא התרברב גרידא: היונאים שלחו עשרות על עשרות של ספינות, והטילו לקרב כמעט כל מה שהיה להם - מתלת-סיפוניות ענקיות כמו אילו שהדמויות לחמו בהם קודם, ספינות נהר קטנות יותר, ושאר כלים מכל הגדלים והסוגים; הדמויות יכולות לראות את הספינות הגדולות יותר עם הבליסטרות הכבדות, יורות קליעי אש בזווית גבוהה לעבר הטירה המושחרת שעדיין נישאת בראש המצוק המרכזי של קאיר אנדוס, ודגלי הדרקון עדיין מתנופפים עליה.

המראה קודר... כמעט חסר תקווה; ומבהיר יפה למה התכוונו אלו שהתנגדו לתוכנית של וילדארד; ומדוע היונאים על הגגות כבר שרים וחוגגים את נצחונם.

 

עד מהרה, מתאמתת גם השמועה כי המשמר הסגול משתף פעולה עם היונאים, כאשר הדמויות נתקלות בפטרול של המשמר הסגול שעסק לא רק בביזה, אלא גם רצח בדם קר אישה מקומית, כי היא "בעטה בהם" (כנראה נאבקה כשניסו 'לשחק' איתה) - מהויכוח בין הבוזזים והרוצחים עולה רמז, שמישהו למעלה נתן פקודות לתפוס אורגת ערפל עם שיער בהיר ולגרור אותה אל המרתפים של בסיס המשמר הסגול.

החבורה תוקפת בהפתעה את הבוזזים, ולוכדת אחד מהם בחיים.

בתחילה, השבוי לועג ויורק בפניהם, כשהוא מטיח בחבורה שמרדיל בעצמו מוביל מתקפה על הטירה לצד היונאים, ונתן לאנשיו נאום חוצב להבות, בהם הורה להם לא לרחם על איש מאויבי 'יום המחר הנאור', כי החירות צריכה לעיתים להקנות בדם. יש רק איזה קצין סרבן אחד או שניים שלא היו מסוגלים לראות את גודל השעה, והם עכשיו במרתפים מחכים להוצאה להורג.

הסבלנות של קאלארון תמה, והוא מאיים על השבוי כי ידאג לשרוף אותו לאט-לאט, כאשר יכבול אותו ליד קש לח ויצית אותו, או אולי ישרוף לו את האצבעות אחת אחת - וגם זה פחות ממה שמגיע לבוזז ורוצח מהסוג שלו. איש המשמר הסגול נשבר בסופו של דבר מהחום והכאב, והדמוית מצליחות לסחוט ממנו מידע על מנהרה שמוליכה מהמרתף מאחורי מסבאה לא הרחק מכאן, אל המרתפים של המשמר הסגול. חלק מהאנשים של המשמר נהגו להשתמש במערה הזו במשך זמן רב, כדי להבריח שודלוק פנימה - כנראה בניגוד לפקודות של מרדיל (אולי לפני ש'ראה את האור').

כמו כן, מתגלה שההוצאה להורג במרתפים נדחתה, עד שהאנשים ימצאו אורגת ערפל עם שיער בהיר, ויביאו אותה או את הראש שלה למרתפים. מכאן, הדמויות מטילות ספק האם מרדיל אכן מוליך התקפה לצד משמר היונה כפי שנטען; באשר יתכן מאד, שהוא זה שכלוא למטה, והיונאים רוצים להביא לו תחילה את ראשה של קלבריאן (הם לא מודעים לפציעה הקשה שספגה קודם לכן) לפני שיוצא להורג.

 

קאלרון 'גומל' לשבוי על המידע במוות מהיר; מבחינתו, יש רק גורל אחד לשרצי-יונה, בוזזים ורוצחים שתומכים בהם.

 

וכך, הדמויות מתגנבות קדימה, עוקפות בלא להתגלות את המסבאה, שמלאה וגדושה יונאים ואנשי משמר סגול שחוגגים את הנצחון, כנראה ביחד עם רקדניות צווחניות בסגנון האראד, ובעוד הרוח הולכת ומתגברת, העצים חורקים ונאנחים, והשמיים אדומים-שחורים מרוב להבות, החבורה מוצאת את המרתף ואת המערה.

החבורה עוקפת כוח משמר חזק שחולש על המפלס העליון של המנהרה, כאשר רומברינד מוביל את האחרים דרך המפלס התחתון המוצף למחצה, ומשתמש בכשרונות שרכש עוד במוריה כדי לזהות איזורים של מפולת סלעים מועדת, ולהמנע ממעברים שנגועים בבהמות תת-קרקעיות מטורפות מזעם ופחד.

 

כך או כך, רומברינד לפחות חש אי נוחות הולכת וגוברת; הוא חש שהאדמה עצמה רועדת מפעם לפעם, וסילונים של קיטור שנורים במעמקים ושורקים בארסיות... אבל שעתו אינה פנויה להעמיק בזה כעת.

הדמויות מוצאות את הדלת הנגדית, חומקות דרכה ונועלות אותה מבפנים כדי לחסום את הכוח של היונאים במערה מלהתערב, או לפחות לעכב אותו; ומכאן, הן עולות אל מרתפי הכלא - שאם בעבר, אחסנו בדלילות קומץ עבריינים מקומיים, אם אירוח מזדמן של איש משמר סגול סורר שהעלה את חמתו של מרדיל או אחד מקציניו, כעת הם גדושים עד אפס מקום באזרחים הלומים ובוכים, שרבים מהם עברו התעללות קשה. ואילו בתאים אחרים, האסירים- בעיקר גברים - הוכו ונבעטו עד מוות.

וכאן, ליד חדר הכלאים המרכזי שבו סוהרים בכירים ומענים של משמר היונה משחקים קלפים ומחכים לראש של אורגת הערפל שיגיע (אם כי ניכר, שהם לא יחכו עוד זמן רב), מסתבר שמרדיל אכן כלוא במרתף, קשור לקיר לאחר שהרוב המוחלט של אנשיו בגד בו; הוא עבר התעללות קשה, וכולו ספוג בדם; יש פצעים נוראים מתחת לכתף שלו. יתרה על כך, ליוטננט דורלאס - אותו קצין מושחת שמרדיל פיטר בזמנו (בפרק בו הדמויות נתקלו בו לראשונה בקאיר אנדרוס), עומד לצידו ונהנה ללעוג לו, ובעיקר לנסיונות הנואשים, הכמעט פתטיים, של מרדיל לנסות עדיין ולשכנע את אנשיו שהם עושים מעשה נורא וחסר כל הצדקה.

מקטעי הדברים שהדמויות שומעות, מתחזקת השערתן שמישהו התחפש אליו, נאם בשמו וכעת מוביל את ההתקפה על הטירה, או גרוע מזה (יתכן שבוגדים בטירה עצמה כבר מארגנים כניסה מהירה פנימה - הדמויות נזכרות כאן באחותה הצעירה ותומכת היונה של ארנדיס, הגבירה סילדורת'), וכנראה ש'יפול בקרב' - באורח שיהפוך את מרדיל, בציניות יונאית טיפוסית ל'גיבור שמסר נפשו למען השלום'.

 

החבורה מסתערת, כאשר רומברינד מטיל את עצמו על דורלאס, ועד מהרה מפיל אותו.

אלא, שרבי-הסוהרים והמענים משיבים מלחמה עזה, ועד מהרה מצטרף אליהם רב-המענים, יונאי זקן וסדיסט, עם כוחות קטלניים שמתחזקים ככל שהוא גורם כאב וסבל רבים יותר; בין היתר, יש לו יכולת לרפא את עצמו בהדרגה כשהוא שופף דם ומכה מכות שגורמות לגלי כאב; וכן כוח דמוי לחש שיכול להפנט קורבן למשך כמה שניות, ולגרום לו ללכת בעיוורון קדימה, כדי לקבל מכת מחץ מהגרזן נוטף הדם של המענה הראשי.

כך, נפתח הקרב המסיים, שהופך לקרב ארוך וקשה מאד; קאלארון מתמוטט בשלב מסויים, פצוע פצעים קשים; איסילור, לאחר שנחלץ ברגע האחרון מנסיון להפנט אותו אל מותו, נפגע ומנסה לשרוד בשארית כוחו ולסייע לרובמרינד, שלוחם במענים ומנהיגם ובשלב מסוים מוקף בידיהם. מרדיל, במעשה נואש של אצילות (או פזיזות), מנתק את הכבלים שלו, והגם שהוא כמעט עירום ופצוע, תופס חפץ כבד או נשק שנפל לרצפה, ומסתער על הקשתים של המשמר שהופיעו מדלתות צדדיות ומנסים לירות בדמויות מהצד.

 

בסופו של דבר, בקושי גדול, מצליח רומברינד להוריד את המכה הסופית לרב-המענים; הקרב נגמר, ומרדיל ניצל מהוצאה להורג בידי משמר היונה ופקודיו הבוגדניים שלו עצמו. הוא עדיין בהלם למחצה, חלש מעינויים ואיבוד דם, ולא מבין מה גרם למשמר היונה להתשגע כך ולשים את כל המטרות הנעלות ללעג ולקלס. הוא גם משתגע מדאגה לקלבריאן... וגם לאהובתו הראשונה שהפכה ליריבתו, הגבירה ארנדיס.

מרדיל מזהיר את החבורה, כי יש יצור מבעית וחסר פנים ביחד עם משמר היונה; הוא נעץ בו שיניים מתחת לכתף ושתה מהדם שלו, ואז לבש את הצורה של מרדיל, וכי יש לו כוחות נוספים. הדמויות, עייפות ורצוצות, גוררות את מרדיל ואת קאלארון החוצה, דרך פתח צדדי ושמור פחות שמרדיל מכיר.

 

סיום: המוקד של קאיר אנדרוס

השמיים כולם הם מקשה של שחור ואדום; ושירי היונאים נשמעים מכל עבר, כאשר הדמויות מנסות לחזור לעבר הקרדו; הספינות עדיין מקובצות למטה, יורות לסירוגין לעבר הצריחים השחורים, האפופים באש, של הטירה; העצים נחבטים שמאלה וימינה בפראות ברוח המלוהטת, והגיצים נופלים מכל עבר.

ואז, עולה תמרה עצומה של אש, והמבנה המרכזי של הטירה מתמוטט; הדגלים של רוזני הדרקון נאחזים באש, ומתפוקקים. הצריחים מתנודדים, ובליל של שאגות הידד עולה מהגגות. ענן של להבות מסתחררות עולה לגובה...

מרדיל לוחש את שמה של ארנדיס, ומאבד את ההכרה.


איסילור צופה בלהבות המסתחררות לגובה בעיניים קרועות לרווחה... הוא חש שמשהו קורה; קול זועק, אי-שם בעלטה, או משהו אחר.

בדיעבד, הפייטן יכול היה כמעט לחשוב על השיר רב-הרושם שיכול היה להוולד, ולספר על הרגע בו התחלפו תרועות ההידד ויללות השמחה של היונאים בצווחות אימה ובבכי. הרגע, בו הצל המסתחרר מעל הטירה הנופלת החל לובש צורה ודמות... ועימו משק כנפיים כזה, שלא נשמע בארץ התיכונה שנים רבות מספור.

העצים נדלקים בלהבות בזה אחר זה; הדמויות נאלצות להמלט, כאשר עמודים בוערים ושברי סלע נופלים מלמעלה; היצור המכונף העצום חובט בכנפיו האדירות, ושואג... שאגה שכולה זעם מטורף, כשהוא צובר גובה ואז צולל בכוונה נוראה. לשווא, מנסים היונאים לקלוע בו חיצם מהגגות ולשגר בו קליעי בליסטרה חפוזים, כאשר הלהבות של הדרקון נורות אל תוך הרחובות, ממוטטות את הבתים והופכות את גדודי היונאים (וככל הנראה גם לא מעט חפים מפשע שנקלעו בין לבין) למאכולת אש. האוויר כולו מצלצל בשאגות הזעם של היצור העצום, המתנוצץ, שמסתחרר באוויר, חובט בכנפיו ונושף את סילוני האש שלו (או שמא, ליתר דיוק, שלה) לכל עבר.

כל זה לא אורך יותר מרגעים ספורים... משום שהיצור המכונף, בלא שמץ מהיסודיות שאפיינה את הסיפור על סמאוג העתיק, אי-אז בעידן השלישי, לא מתעכב לסיים את המלאכה ולהצית כל בית ובית בעיר, אלא צובר גובה, ומטיל את עצמו במהירות מסחררת על הצי של היונאים שעודו עוגן בנמל. היונאים משיבים בברד חיצים וקליעים מהסיפונים... אבל לשווא; גורלו של הצי גרוע יותר מזה של העיר; אחת אחת, נלכדות הספינות בגשם האש, והופכות ללפידים בוערים; אנשי צוות נדלקים ומתעכלים כמו נמלים, או מנסים, בבכי ובצווחות, לנסות להציל נפשם על-ידי קפיצה למימי האנדואין.

 

וכך; במאכולת האש העצומה, בא לקיצו בית הרוזנים של קאיר אנדרוס. הדרקונית המשתוללת מכלה את זעמה בצי, ואזי צוברת גובה ומתעופפת משם והלאה, אל תוך שמי המזרח, עד שהיא נעלמת מעין.

 

אפילוג: הקרב במערה הסודית ומותה של הגבירה ארנדיס

מאוחר יותר, בעת שהדמויות מנסות לרדת לעבר התעלות ולהתאחד עם פרחחי הגבול הרוהירים או מה שנשאר מהם, הן נתקלות באילוורליין, שנראית במצב גרוע למדי - היא ספוגה בדם, אם כי עומדת על הרגליים, וכל-כולה יגון וזעם.

מפיה, הם שומעות שההתקפה במערה נכשלה, וכי קפטן וילדארד וכל אנשיו שנלוו אליו מתים (מנגד, לא ברור לה בדיוק היכן לוק'רה ומה קרה לה); כמו כן, נהרגו הרוזן ואשתו, ולמעשה כל בית הרוזנים של קאיר אנדרוס; וזה אינו הרע מכל.

כמסתבר, כת המורגול ידעה על ההתקפה המתוכננת ועל המנהרה, ואנשיה, על כוהני המורגול מזרי האימים שלהם, חיכו לוילדארד ואנשיו בתוך העלטה... וגרוע מזה, היה עימם וייט, שרק הנוכחות שלו הטילה צל נורא על האנשים. כך גם נפתרה התעלומה, אודות אותו מפקד משמר מודח, שהדמויות לכאורה נתקלו בו, ואילו ארנדיס נשבעה שהוא מת מזה שנתיים והיא עצמה ישבה לידו בשעותיו האחרונות... כמסתבר, כוח הכשפים של המורגול הקים אותו בשנית לאחר מותו, ואפשר לו להסוות את עצמו בעלטה, וכך להטעות את הדמויות ולשתמש בהן לצרכיו.

אם לא די בזה, הרי שכוח מובחר של היונאים פרץ למנהרות מהחלק העליון שלהן, מונהג בידי יורדאריון בכבודו ובעצמו.

כמסתבר, החשש התאמת ואחותה הבוגדנית של ארנדיס פתחה את אחד משערי הטירה ליונאים, במחשבה כי יקיימו את הבטחתם להפטר מאחותה ולתת לה את הגמול שהובטח לה - וקיבלה במקום זאת פגיון בבטן. יורדאריון, שידע בדיוק היכן פתח המנהרה, הוביל את אנשיו למרדף אחרי ארנדיס, שניסתה להשתמש בה ולמלט את אביה ואמה בדרך הזו... לשוא.

 

וילדארד ואנשיו נלכדו בין הפטיש לסדן, ונקטלו בזה אחר זה; וגם גורלה של אילוורליין היה נחרץ, אלמלא כת המורגול והיונאים החלו להלחם זה בזה בתוך המערות - ונדמה לאילורליין, שרק יורדאריון עצמו היה נחוש די הצורך כדי להלחם בוייט בקרב ארוך של אחד על אחד, שהיא לא ראתה בדיוק כיצד הסתיים (אם כי, כאשר נסוגה מאוחר יותר, לא חשה יותר בנוכחות השחורה של הוייט מסביב...)

אילוורליין נלחמה בקנאי מורגול צורחים, נאבקת להגיע אל ארנדיס ולמשוך אותה למסתור והחוצה.

אלא שלארנדיס היו תוכניות אחרות; היא החזיקה כד נוצץ, דומה למדי לכד הישן שהדמויות התעסקו עימו בפרקים קודמים, אבל אי-כה, במצב טוב בהרבה, ומקרין עוצמה מוזרה ואפלה; ולא היתה לה כל כוונה לציית לקריאות של אילווליין ולחלץ את עצמה. במקום זאת, היא רצה ופילסה את דרכה לדלת נסתרת בעומק של המנהרות מתחת לטירה, שהובילה לסוג של אתר קבורה או חדר פולחן מסתורי עתיק... מעין סוד כמוס, שעבר מדור לדור בין 'רוזני הדרקון', וכמסתבר שארנדיס ידעה אותו, אבל לא כן אחותה סילדורת'.

 

מי שכן ידע את הסוד, הם כוהני המורגול, גם אם לא ברור בדיוק כיצד; והם ניסו לחסום את ארנדיס ולחדור בעצמם את אותו חדר סודי; אבל ההתקפה של היונאים פיצלה והחלישה אותם, ואילוורליין עצמה לחמה בהם בתוך המנהרות והרגה שניים מהכוהנים שלהם - ובכך אפשרה, גם אם בלא כוונה, די זמן לארנדיס כדי להתפרץ אל החדר הסודי ולנעול את עצמה בפנים.

אילוורליין לא יודעת את הפרטים של מה שקרה שם, משום שנותרה מחוץ לחדר, ונאלצה לסגת כדי למלט את עצמה; אבל להבנתה, ארנדיס שפכה את תוכן הכד, שכמסתבר הכיל כמות נוספת וחזקה יותר מדם הדרקון או מחומר רב-עוצמה אחר, והחלה בריטואל שבסופו של דבר הסתיים במותה שלה; או במילים אחרות - האקט המסיים של הריטואל, היה מותה מרצון של היורשת האחרונה של השושלת שבעורקיה זורם דם הדרקון, שהפכה את עצמה מתת לאש הבוערת בפראות, וקריאתה האחרונה היתה:

 

"במעשה ידי האחרון, אני מחזירה את המתת. את מה שנברא מן האש, אני מחזירה אליה. בדם ליבי אני קוראת לך, נקמי! נקמי את דמנו!"

 

את תוצאות הריטואל, כמסתבר, הדמויות כבר זכו לראות בעצמן.

וכך, תם הקרב של קאיר אנדרוס; בית הרוזנים של ריל-אמרות' הושמד, ומשמר היונה אמנם הצליח להשמיד את יריביו, אבל ספג מכה קשה שהסתיימה בהרס מוחלט של הצי שלו, ובאובדן של מאות על מאות לוחמים, חלקם מהיחידות המובחרות ביותר של היונה, תלמידיו של לאנראד החכם בכבודו ובעצמו; גורלם של פרופסור לוין ושל בנו יורדאריון, לעת-עתה, אינו ידוע. כת המורגול אמנם קטלה את וילדראד ורבים אחרים, אולם אם כוונתם היתה לחמוס את החפצים שנשאה ארנדיס, ולבצע את הריטואל בעצמם כדי לשלוט ביצור הנורא שזומן דרכו, הרי שהמטרה הזו נכשלה.

 

אלא שכפי שיתגלה ברבים עד מהרה, לקרב על קאיר אנדרוס עתידות להיוודע גם תוצאות נוספות.

מלך גונדור, אלאדון השני לשמו לבית אלסאר, השתולל מזעם כאשר הגיעו עליו החדשות על המוקד הבוער של קאיר אנדרוס, כולל הידיעה שספינות שהניפו את דגל הסוס על רקע ירוק התעמתו עם משמר היונה שפעל בשמו וברשותו (ובזעמו וחשדנותו המטורפת למחצה, המלך אלאדון סמוך ובטוח, כי ידם של הרוהירים היתה, אי-כה, גם בזימון הדרקון שעשה שמות בצי היונה). תשובת העריץ מן המגדל הלבן היתה מהירה ומוחצת - הכרזה על ביטול האמנה שחתם הסוכן קיריון, וכי גונדור ורוהאן מצויות מכאן ואילך במלחמה; וכי בכוונתו לגייס עזרה בהאראד בכדי לפטור את העולם מרוהירים הסוררים ולהשיב לגונדור את חבל הארץ שניתן בעבר לאותם צפוניים חצופים.

 





חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 

 

 

 


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.