??????? - ????

הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית | המערכה | יצירת דמות

vineline

 

קמפיין דמדומי המערב

 

ספר שני: שירת הדרקון


פרק
XII: עשן וזוועות



חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | מעבר לסיקוול של רומברינד | חזרה לאינדקס של הקמפיין

 

 

 

פתיחה

כאשר הדמויות חומקות החוצה מתוך טאראת' גיל, ובידן המידע על דרך פריצה יעילה שתמנע מהתוקפים להכתש בברד החיצים של האורקים שעל החומות, הן מגלות שהמצב טוב יותר מאשר חשבו – לא רק, שפרחחי הגבול הרוהירים ומנהיגיהם קפטן וילדארד והגבירה סילמריין עודכנו על מעשיו של מוק'רוק וגייסו את כוחותיהם למתקפת נגד, אלא שמישהו הצליח לעשות את הבל-יאמן ולתווך בינם לבין אורזאש וחצאי האורקים שנותרו נאמנים לו; ועד כמה שהרוהירים וחצאי-האורקים מתעבים זה את זה, נכרתה ביניהם ברית אד-הוק לטיפול במוק'רוק והכוחות שלו, שכעת לא רק מצאו את עצמם לכודים בתוך טאראת' גיל, אלא שהפעולה המוצלחת של הדמויות עלתה להם בכוח אדם יקר, וגילתה נתיב שיהפוך את ההסתערות הנגדית למהירה ויעילה בהרבה.

יתר על כן; הדמויות שבות ופוגשות במפתיע את אורגת הערפל המוכרת להם היטב, אילוורליין, שנספחה אל הכוח התוקף; והגם שהיא לא מוסרת מידע מלא, אפשר בהחלט להבין ממנה שהיא ביצעה את השליחות שלה – הזהירה את הגבירה אלדראל ואת כוח אורגי הערפל הנאמן לה מפני כוחות המורגול שמתפשטים באיזורקאיר אנדרוס; ונראה שהכוחות של הגבירה האפלולית וחסרת הרחמים לוקחים את ההתראה ברצינות רבה מאד, וקשורים גם לאותה ברית זמנית ומתוחה בין וילדארדלאורזאש.

 

דמויות השחקן עצמן, כזכור, החליטו שלא להצטרף להתקפה הסופית על טאראת'-גיל, אלא במקום זאת לעקוב ולרדוף אחרי קצרי הזקן הנסוגים, גם כדי לשחרר את השבויים שבידם, וגם כדי לנסות לברר דרכם מה זוממים הכוחות שעומדים מאחורי מתקפת האורקים, וכיצד לורד אמרוס והנכלים שלו קשורים לעניין.

אילוורליין משתכנעת בנקל להצטרף לחבורה פעם נוספת, וגם מביאה להם שי רב-ערך: כמות נוספת ונדיבה מאותו תירוש חזק בעל יכולות מרפא, שיסתברו בהמשך גם כמחזקות מאד עמידות והגנה כנגד איזורים שנגועים בהילה חזקה של קסם אפל או מעוות.

 ("הישר מהגנים של ולנדיל הנהדר" מעירה אילוורליין בציניות "התרופה הבדוקה למחושיה של כל עלמת ערפל ענוגה").

 

הנתיב של קצרי הזקן מוליך צפונה ומערבה, ממש אל השוליים של ביצות אנוריין בצל ההרים, וליתר דיוק - אל חורבות של עיירת נופש עתיקה בשם טול גונמיר, היושבת על מרגלות הארד נימראס, שנבנתה בראשית העידן הרביעי על מבועים של מעיינות חמים, וניטשה לאחר רעידת האדמה הגדולה במאה ה-9 לאותו עידן; אולם מהידע של כמה מהדמויות במסורה, ישנם גם רמזים שקרנה של העיירה ירדה עוד לפני רעידת האדמה –צילו של המלך הגונדורי המטורף אראת'יר נפל עליה, ולא סר גם לאחר שאותו שליט עקוב מדם הודח ולאחר מכן גם חוסל.

 

אלא, שמאומה מכל זאת לא מכין את הדמויות לזוועה שמצפה להן.

 

כבר ממרחק, אפשר לראות שהחורבות ירוקות מדי; ככל שמתקרבים, כך אפשר להבחין שטול גונמיר שרויה בתוך ענן כבד ועצום של אד מצחין; ושמטפסים בשרניים עם שלל פטריות מפוקפקות גדלים בכל מקום – למעשה, מתגלה עד מהרה שחלק מהפטריות מגיעות לגדלים עצומים, כמעט כמו מבנים קטנים, והן עצמן פולטות את סלילי האד המצחין והרעיל שיושב על החורבות כמו צעיף. הצחנה כל-כך כבדה, כאילו כל העיירה הפכה לחתול מת בגודל של אחד מאבות הדרקוהים הקדומים, שנבלתו הסרוחה מתמוססת באיטיות אל תוך המים הרעילים שנקווים בכל מקום.

(או כלשונה של אילוורליין: "אני מבינה שכמה מקצרי הזקן המטונפים התגעגעו מאד לריח הבישולים של אמא, אבל איכשהו, זה מריח לי מוגזם אפילו בשבילם").

 

 

החדירה אל תוך החורבות הרעילות

הרחובות החיצוניים של טול-גונמיר הפכו למבוך רעיל של פטריות ואד כבד, ועד מהרה הופיעו גם יצורים רעילים, שהחלו תוקפים את הזקיפים שהציבו הגמדים המושחתים מקלאן דורהאנד.


מבחינה טכנית, למרות ההגנה החזקה שהתירוש המוזר הקנה לדמויות, החבורה צריכה להתמודד עם מנגנון של זיהום מצטבר, כאשר לכל דמות יש "מונה זיהום" שהולך ועולה עם הזמן, ומאיץ כאשר היא נפגעת ממלכודות או נשיכות של יצורים מזוהמים או מעוותים.
כאשר המונה מגיע לסך גבוה, הדמויות מתחילות להחלש ולפתח סימני מחלה, וכאשר הוא מגיע לסך גבוה יותר, אותה דמות מתמוטטת ונמצאת בסכנה להסחף אל תוך הצללים המעוותים (מה שאומר, הוצאתה מפעילות ולמעשה עצירת ההתקפה של החבורה בטרם עת).

כמו כן, יש גם "מונה זמן" אכזרי למדי, שבכל שלב בו, נהרגת אחת הדמויות בלא שחקן שלכודה בתוך ההריסות (ראה בהמשך) – כדי להציל אותה, הדמויות צריכות להגיע למקום המתאים לפני שמונה הזמן יגיע לאותו סך שבו הדמות נהרגת או נרצחת.

כמו כן, מפעם לפעם אחת או יותר מהדמויות מותקפות בהתקפה מנטלית שנשמעת כמו לחישה בקול מהדהד שלא מהעולם הזה, הישר לתוך המוח –ולכשלון בגלגול ההצלה יש משמעות קשה גם בטווח המיידי (השפעה של טירוף הולך ועולה), וגם בטווח הארוך של 'מונה הזיהום'. לחישות אפשריות מכילות כל מיני קטעי דברים שנשמעים מטורפים, אבל יש להם משמעויות ורמזים – בין אם נכונים ובין אם לא. העניין הוא, שככל שהדמות מתאמצת להבין את המילים ולחבר אותן למשפט ומעלה את הסיכוי של עצמה לפענח, כך גם גלגול ההצלה כנגד "מונה" הטירוף ו"מונה" הזיהום קשה יותר.

 

לחישות אפלות:

1. "אישה רוהירת נטלה מן העולם, אישה רוהירית תחזיר"

2. "רוח, רוח שחורה נושבת מן המערב".

3. "הילדים היפים יודעים: מטינופת לשו אותם, את הילדים היפים"

4. "היונה והדרקון יצאו לקרב, והארץ בוערת, בוערת, בוערת"

5. " אחת מכירה את חור המפתח, אבל גורלה כבר נחרץ, נחרץ, נחרץ"

6. "התקווה היא טחב. פטריות בוקעות, בוקעות מתוך אבריה הנרקבים".

 

קלבריאן, באורח מוזר (ולא בפעם הראשונה) מושפעת באורח קשה יותר מהאחרים, ואלמלא התירוש היתה כנראה מתמוטטת בשלב מוקדם מאד; באורח מפתיע, אורגת הערפל האחרת –אילוורליין, נראית כאילו היא אינה מושפעת בכלל, או למצער מעט מאד יחסית לאחרים, מאותו אוויר מזוהם והאנרגיות האפלות ששורצות בו.

 

הדמויות מתגנבות דרך בית השער, בין פסלי מלכים מעוכים ונוטים על צידם, שכעת הפכו למאכולת של פטריות; ובין היתר, ישנו מטפס אוכל-אדם (פקעת המורגול), שכרוך יפה על הפסל של אראגורן, מסתתר בצללים ומחכה להפתיע את אחת הדמויות ולמשוך אותה למעלה כשהיא מתפתלת ביסורים.

הדמויות צופות על רחוב מבליח באד חולני, שבצידו האחד שרידי בית מכס, ובצידו האחר כל הרחוב התמוטט לתהום לחה ומוצפת, מלאה בפטריות ענקיות שמעלות תמרות על תמרות של אד. בבית המכס, מבוצרים עדיין כמה מקצרי-הזקן, מפוחדים ומבולבלים, חלקם כבר רוצים להמלט ואחרים מחכים להוראה מהמפקד שלהם, שמאחרת להגיע; הפנים שלהם חיוורות וחולניות כאשר החבורה סוגרת עליהם, הם צועקים דברים לא קוהרנטיים על אורגי-ערפל בוגדניים, שבאים לאכול אותם, ושהדמויות הם חלק "מהם, הם!"

 

ההגנה של קצרי-הזקן על השער היתה מבולבלת וחלשה בהרבה מהצפוי, אם כי אפשר לחבר אחד ועוד אחד ולהבין שהגמדים המושחתים לא ציפו לגהינום הזה ול... דברים ששורצים בתוכו, ורואים את העניין כבוגדנות מצד בני-בריתם אורגי הערפל.

מעבר לבית השער, אכן שורר גהינום עלי אדמות, מלא באדים מתמרים ובצווחות עמומות של שרצים חסרי שם;

הדמויות מגלות שרידים של קצר-זקן שכנראה החליק לתוך אחת התהומות בדרכו לבית השער, וכעת הוא כבר אכול למחצה, ומלא בנבגים ארסיים של פטריות שיכולים להשפריץ מתוכו (אם הדמויות גוררות אותו למעלה) לעשות נזק ולזהם גם את הדמויות או חלק מהן. בידו לפותה עדיין אבן יקרה ירקרקה, שאולי הוא ראה אותה וניסה להגיע אליה, באורח שהחיש את האובדן שלו.

 

אלא שבעוד הדמויות מתעסקות עם הגוויה האכולה, מפתיע אותם 'משהו' מאחור... היצור הוא יותר מחצי בלתי נראה, ובלא אמצעי מכושף שיסתור את זה (למשל, אחת היכולות של קלבריאן לירות חץ שפועל כמו אש פיות בהירה, או יכולת חדשה יחסית של איסילור למנגינה שמקלה על חשיפת דברים כאלו), קשה מאד לפגוע בו, משום שהדמויות יכולות לכוון רק לאיזור המשוער בו הוא נמצא.

הצורה של הדבר הזה, כאשר הוא נחשף, היא של משהו שלא מהעולם הזה;

דמות אימים גבוהה, מעט כפופה, אנושית רק בצורה הכללית שלה; גוף רופס, אפרפר, מתמוסס למחצה אל תוך הערפילים שמקיפים אותו כמו תכריכים; הידיים הפכו לטופרים ארוכים, משתלשלים; העיניים כבויות ומחוקות, ורק הפה פעור ברעב נצחי, ואש כתומה בוערת מתוכו...תווי הפנים מחוקים, אכולים...

אבל הדבר המבעית ביותר, הוא שעל הגוף הרופס, הערפילי, ניכרים עדיין שרידים ברורים של לבוש מעודן, וסמלים שנשא ללא ספק אחד מאנשיו של לורד אמרוס; הוא חוגר עדיין נדן של חרב, אבל החרב עצמה נפלה ונעלמה... ולא נראה שהוא זקוק לו. במקום זאת, הוא תוקף בטפרים הרעילים שלו, ומדי פעם משתמש בהתקפה מיוחדת של נשיפת קונוס צחנה רעילה עוד יותר.

"ואלנדיל... הנהדר... אני רעב... רעב..."

 

הדמויות מתרחקות לאחר מכן מהתהום וסורקות כמה מהבתים בצד השני, כאשר הבית הבולט ביותר הוא בית מידות שהיה לפי כל הסימנים שייך פעם ליהלומן בשם סטוברי ג'ספרפיט, על כמה מהקירות יש עדיין שרידי גילופים של אגדות חשובות לגמדים; אולם חצי מהבית נמחץ בידי סלעים שהתדרדרו מהרכס שמשתרע מעל העיר.

הדמויות נלחמות בשיחים מעוותים של "סומק עין התולע" עם פירות מרקיבים שמזכירים עיניים מתות, וחודרים אל תוך הבית דרך דלת צדדית קשה לגילוי, ומגלים מאכולת של חורבן והזנחה, ורמזים שקצרי הזקן היו כאן, נברו ושברו בחיפוש אחרי אוצרות. הדמויות מוצאות שרידי תמונה של בעל הבית בחורבות חדר העבודה שלו, ולא ברור ממנה האם היה גמד, או אדם נמוך ומזוקן שאהב מאד אופנה שגרמה לו להראות דומה לגמד; השתמר עדיין הציווי האחרון שלו, שהיטיב לבטא את דמותו "קברו אותי עם אבני החן האהובות שלי".

בסופו של דבר, הדמויות מוצאות דלת סודית שיורדות לקמרון תחתון וחבוי, בו מוטלים שרידיהם של דורהאנדס שנכנסו לכאן לפני החבורה, ונקלעו למלקחת של טחבים רעילים. במפלס התחתון אכן השתמר קבר שעוצב כמו חיקוי לקבר המפורסם של באלין במוריה, עם כתובת בגונדורית עתיקה של תחילת העידן הרביעי:

 

"כאן נח סטוברי בן גיירגלין,

רֶעָ לאבני-חן וראש לאומני טול גונמיר

שליבו נשבר בידי חשבונאיו הרעים של הוד-מלכותו"

 

הדמויות רואות, שקצרי הזקן ניסו לחפור את החדר עם מעדרים, ומשהו תקף אותם אגב-כך, אם כי בתחילה אין לו סימן; בחיפוש מדוקדק יותר, מתגלה חפץ מוזר – מקטרת ישנה ומעוטרת מאד, שגולפה כמו דרקון שמחזיק את אבן החושן העתיקה בפיו; הדרך הטובה ביותר למצוא את הכוך שבו הוטמן האוצר של סטוברי (הגם שהוא ניתן לגילוי גם באמצעים סטנדרטיים יותר, כגון הפעלת הכשרון של רומברינד– בגלגולים גבוהים וקשים מאד), היא להשתמש במקטרת ולהעלות בה ענני עשן, שבאורח מוזר או מכושף יגלו את המתאר של הפתח הנכון... אבל הכוח הזה מושך גם חבורה של יצורים שלא מהעולם הזה, שלמרבה האימה, גם עליהם יש שרידי בגדים של אורגי ערפל מהכוח של אמרוס.

היצורים הללו זוחלים על ארבע כמו תינוקות, אבל גדולים יותר, ראשיהם הקרחים מלאים בהרות, האצבעות הפכו לגלדים מיובלים ומטופרים, והפנים נוראות יותר- תווי הפנים התמוססו כמעט לגמרי, מלבד הלוע העצום והחורים שנותרו לאחר שהאף נפל.... לשונות כחולות, ארוכות ורעילות מצליפות באוויר, ארוכות מלשונות של נחשים ומתפצלות לשלושה.

אילורליין, מצידה, הולכת ומתמלאת בכעס – בעיקר על אורגי-הערפל שכל חייהם ידעו לצטט את הספרים והשירים העתיקים, אבל הצליחו לשכוח מה טיבו האמיתי של ה'גמול' שמעניקים הכוחות האפלים למי שנוה אחריהם.

בתוך כוך האוצר, ישנו המונוקול המגולף בזהב ואבני-אודם של סטוברי, שסייע לו בעבודתו עם אבנים יקרות, וכמה אבני חן יקרות במיוחד – פנינת ים גדולה ונוצצת, גולה עגולה עשויה מאמתיסט, ואבן נופך שנראית כאילו עוצבה במיוחד עבור כת של נשק או כפפת שיריון.

 

 

חצר בית המרכבות

לאחר המרתף של סטוברי, הדמויות עולות דרך עיקול אחד הרחובות לעבר חצר של בית מרכבות גדול, שלפי הסימנים, קצרי הזקן עדיין מתבצרים שם; כאשר החבורה עוברת דרך השאר, הדמויות צריכות להתמודד עם תעלול של לחש מנטלי, שיוצר אשליה של קול מיוסר קורא לעזרה... אבל מאחוריו לא מסתתר אלא עוד אחד מהיצורים הבלתי-נראים למחצה שהיו פעם אורגי ערפל.

בחצר למעלה, יש מהומה שלמה – מהקולות עולה, שלקצרי הזקן נמאס; הם איבדו יותר ממחצית אנשיהם ליצורים שצצו מכל מקום ומשום-מקום; נמאס להם לחכות לקצין שלהם, שעובד עם איזה "ארוך זקן בכייני ומטורף", שאולי כבר לא יחזור; חיצי האש שלהם וכדי השמן הולכים ונגמרים, והם מחליטים להמלט.

הדמויות רואות את הצלליות שלהם בצד השני של החצר, כשהם נמלטים, מגדפים את המפקד שלהם, את אורגי הערפל ואת כל העולם. הם כאן בשביל כסף, לא בשביל להאכל חיים... ומהדברים הדמויות מבינות שיש להם אסירה ש"עושה צרות".

וכאשר הדמויות מנסות להתגנב ולסגור מרחק, לקצרי הזקן הנסוגים עולה רעיון מרושע... הם חשים שהמפלצות קרובות, והם מחליטים להפר את ההוראה של המפקד שלהם, שכנראה כבר מת (ושוב איזכור של ארוך זקן שהדורהאנדס מכנים אותו בלעג 'בכייני' שהיה עם המפקד שלהם), ולקשור אותה לפטריות כדי שהיא תמשוך את היצורים ותאפשר להם להמלט.

 

לאימתו של רומברינד, האסירה מתגלה כלא אחרת מאשר בת-דודתו הרחוקה סיגרי סטורמבירד. החבורה מחליטה לפקוח עין מרחוק ולאפשר לקצרי הזקן להמלט, כדי לא להקלע למצב שבו יותקפו גם בידיהם וגם ימשכו את היצורים.

 

והיצורים אכן מגיעים... קנוקנת מזעזעת נגררת מתוך אחד החריצים, לופתת את הברכיים של אחד הגמדים המושחתים ומושכת אותו, צורח באימה, אל תוך הבקע; חבריו בכלל לא מנסים לסייע לו, אלא נמלטים במהירות. הדמויות לעומת זאת, צריכות להאבק הן בשניים מהיצורים הבלתי-נראים שנמשכים אל השבויה הקשורה, וגם בקנוקנת שחוזרת, מורעבת ופראית מתמיד למרות ה"מנה הראשונה" שגררה פנימה קודם לכן.

בהמשך, מגיעים גם תפלצות זוחלות (אורגי ערפל מעוותים מהסוג השני, שדומה לתינוק מעוות עם שלוש לשונות) ומצטרפות בלהיטות לקרב.

 

הקרב קשה למדי, אבל הדמויות מצליחות להדוף את היצורים המעוותים, ולחלץ את סיגרי שנקשרה לפטריה– הגמדה זועמת, מפוחדת וחבולה, וניכר שהכו אותה; אבל לא פצועה באורח רציני, ובלא סימנים של התעוותות.

סיגרי אמנם אסירת תודה על החילוץ שלה, אבל זועמת במידה רבה על הדמויות ובעיקר על רומברינד, כשהיא אומרת שהם והכד המקולל שהביאו הרסו אותם. מה שמסתבר, שאחיה השוטה והמפונק רץ להלשין לקראנוגאיזמל-אש על מה שארע בין פרופסור סטורמבירד לבין הדמויות, ושעות מעטות לאחר מכן, הגמדים של קראנוג חטפו אותה ואת אביה באלימות מביתם, מתנהגים באורח שיאה ונאה לדורהאנדס– סיגרי לא האמינה שארוכי זקן מסוגלים לפעול בכזו נבזות.

כאשר אביה של סיגרי אמר לקראנוג בפנים את האמת על דם הדרקון, ועל כך שכל נסיון להשתמש בו יסתיים באורח נורא, הבריונים של קראנוג הכו אותו ובעטו בו.


("אבא המסכן, הוא היה צריך לשתוק כשאמרו לו")

 

ורק אחיה היהיר עמד שם כמו תרנגול, כנראה מחכה לפרס הארור שהבטיחו לו, ובקושי התערב לעצור את המכות שאבא שלהם חטף.

אבל זה לא הכל– סיגרי מספרת לרומברינד שבין החוטפים והתוקפים היה ארוך-זקן שלא הכירה, לא אחד מאנשיו של קראנוג, והוא התנהג כמו מטורף של ממש, שובר חפצים בבית כשהוא שואג בקולי קולות – היכן רובמרינדסילברבירד, שהוא מחפש אותו.

רומברינד, שמבין מיד במי מדובר – ידידו לשעבר רורין שפנה לדרכים אפלות – נאלץ לשמוע על מותו האכזרי של הגנן ההוביט הזקן, שניסה לצאת מול רורין כשהוא חמוש רק במגרפה, ורורין ואחרים פשוט הכו אותו למוות.

 

כך או כך, פרופסור סטורמבירד עדיין בחיים... פצוע וחבול, אולי עם צלעות שבורות, אבל היה חי בפעם האחרונה שסיגרי ראתה אותו; המפקד של קצרי הזקן החזיק אותו היכנשהו במרתפים כאשר קצרי הזקן התבצרו כאן וחיכו להוראות מבני-בריתם המפוקפקים אמרוסוקראנוג, לפני שקרה משהו וכל האיזור הפך לגהינום עלי אדמות. גם אחיה היה חי עדיין - אבל ממנו לא אכפת לה; הוא כבר איננו נחשב משפחה מבחינתה, והיא אדישה לגמרי לגורלו.

 

 

המרתפים של בית הכרכרות

הדמויות מחליטות לפלס דרך אל המרתפים האפלים של בית הכרכרות הגדול, גם בתקווה למצוא את פרופסור וארן סטורמבירד בזמן, וגם נוכח המידע של סיגרי, לפיה כמה מקצרי-הזקן ירדו לפגוש את אורגי הערפל דרך איזו מנהרה עמוקה שיוצאת מהיכנשהו בתוך המרתפים.

כצפוי, פנים המרתפים הוא גהינום אפל, בוגדני ומסוכן, נוטף רעל ושורץ יצורים מעוותים (כולל מקקי ענק נגועים בתפרחת פטרייתית רעילה); חלק מהרצפה קרסה באלכסון כלפי מטה, מה שיוצר מיני חיבורים בין הקומות והמפלסים השונים של המרתף.
הדמויות מפלסות דרכן במעבר מסוכן על עמוד ענק שנפל באלכסון, ומשתלשלות דרך חור אפל אל מה שנראה כקומה תחתונה מאד, מלאה למחצה במי אפסיים רעילים; קצרי הזקן שהדמויות נתקלות בהם, מתים או גוססים ביסורים, כאשר מהפיות של כמה מהם כבר משתלשלות קנוקנות צמחיות נתעבות; הדמויות נלחמות באלו, וגם בשיחי שושן-מערות יורקי רעל, שיכולים לירוק נבגדים שיתקעו ויתפתחו במהירות בתוך בשרן של הדמויות עצמן, אם יפגעו בגלגול גבוה מספיק ולא יטופלו במהירות.

הדמויות מוצאות את שרידיו של הטבח של קצרי-הזקן, דולפרי (שכונה בלעג על-ידי חבריו 'דולף' בגלל משמניו), שגזר על עצמו סוף נורא, כאשר התעכב כדי לאסוף את התבלינים שלו, נלכד בידי משהו או בידי הרצפה הקורסת, ונפל אל תוך המים המעופשים שתי קומות למטה, כשכולו נגוע בנבגים; הכוחות האפלים מתעתעים בדמויות, ומציגים להם אשליות של פרופסור וארן פצוע או גוסס, שהופך כשמתקרבים אליו לגופה רקובה של קצר-זקן כזה או אחר, שמתיזה נבגים רעילים לכל הכיוונים; ועוד.


בשלב מסויים, כאשר הדמויות מתקרבות לבסיס העמוד המרכזי שיורד עד למפלס התתתון, הן שומעות הדים של צרחות יסורים של גמד מיבב (שבתחילה עוד מיבב לרחמים, מציע כסף וזהב, וכ"ו...) וזה כנראה סופו של גלאמור, שניסה להמלט ולהסתתר בחדר צדדי כאשר היצורים כיתרו את הליוטננט של קצרי הזקן שליווה אותו, אבל הם איתרו אותו... ולפי הצרחות, סופו לא היה איטי ומכוער מאד.

מבחינה טכנית, בלא קשר לעניין כמה הדמויות הצטערו או לא ומה היו עושות איתו, החבורה עקפה את האיזור בו קרו הדברים, כאשר מצאה דרך להשתלשל מקומת הקרקע ישירות לקומה התחתונה, בלא לעבור בקומה באמצע ובאיזורי המשנה שלה.

 

הדמויות מוצאות דלת סתרים בבסיס העמוד, שמוליכה למדרגות סודיות שנשמרות על-ידי תפלצת צמחית מגרגרת שנראית כמו בליל קנוקנות בולבוסיות שמסתיימות במעין פקעת דמויות תפוח אדמה מעוות, שבתוכו זוהרת עין גדולה וצהובה (הדמויות נטו לכנות אותו 'דא-דא', לפי הצליל המגרגר שהשמיע).

כשהיצור מובס, הוא מחליק מהעמוד למטה אל תוך המים במפלס התחתון, כשהוא מותיר אחריו פסים שמנוניים של עסיס מהביל, ופכפוך המים המזוהמים והעמוקים בולע את ה"דא-דא" האחרון שלו.

 

 

חדר הגנזים

בסופו של דבר, הדמויות מגיעות אל חדר גנזים מוזר, מלא בדלתות נעולות ותבליטים, כולל ציור מפחיד ושמור היטב של אראת'יר המטורף ואיאוון השלישית; החדר נקי בהרבה מהאחרים, ונראה כמו בית גנזים שכוח.

כאן, מחכה לדמויות יריב קטלני: "בארד הבית" לשעבר של אמרוס, שהפך גם הוא ליצור בלהות תפוח, עם שרידים מזעזעים של שיער זהוב ומשי דבוקים לראש נוטף הריר והמעוות שלו; מעבר לכוחות הרגילים של יצורי הערפל המעוותים, ולמאגר לא מבוטל של נקודות פגיעה, היצור שמר על צל מעוות של כוחות השירה שלו, ולמעשה מתפקד כמו גרסה אפלה וחזקה בהרבה של איסילור (ברמה הטכנית), כשהוא מסוגל להשתמש בשירים המלחששים שלו (שמספרים על תהילת מלקור וכוחות אפלים עתיקים אחרים) כדי לייצר קסמי קללה, התקפה וזימון של יצורים אחרים.

 

כך, נפתח הקרב הסופי והקשה ביותר של ההרפתקאה; אבל בסופו של דבר הדמויות מצליחות, לא בקלות, להתגבר על המפלצת המלחששת ועל כוחות הצללים שלה, ולשלוח אותה להתמוסס על הרצפה.

 

לאחר מכן, הדמויות צריכות להתמודד עם הדלתות הנעולות, שממוספרות במספרים מעוטרים בסדר עולה, מאחד ועד שמונה-עשרה. לחיצות על מספרים לא נכונים עשויות לשחרר גאז רעיל ויצורים נוספים, כאשר הדמויות כבר עייפות מאד, מוכות ומלאות זוהמה קסומה ומטעני טירוף מאגי בעצמן.

הפתרון לחידה, שהדמויות מוצאות אותו כמעט במקרה, נעוץ בתגליף הגדול שמעל לדלת המרכזית, שמעוצב בדמות הישנה-נושה של טבעת זוהרת; סדר הלחיצה של הדלתות, הוא למעשה לפי שיר הטבעת – הדמויות צריכות ללחוץ על הדלתות: 3, 7, 9 ו-1 לפי הסדר הזה.

ואז, נכנעות ונפתחות הדלתות של תאי האחסון, ובאחד מהם מתגלה – שכוב על הרצפה – פרופסור סטורמבירד, מוכה, מדמם, מזוהם ועל סף גסיסה; אבל הדמויות מצליחות ליצב אותו ולהוציא ממנו קטעי דברים, לפני שהוא מתעלף ושוקע בשינה עמוקה.
הפרופסור מצליח לפלוט משהו על כך, שאורגי הערפל נפלו למלכודת של עצמם; הוא הזהיר אותם מפני שימוש בשרידים של דם דרקון במקום רווי בכוחות אפלים, אבל הם לא שעו לו... ויש משהו באורגי ערפל, שהופך אותם פגיעים מאד לסוג מסויים של קסם. וארן עצמו, על הידע הרב שלו במסורה, תהה לא פעם על ראשית הגזע הזה, ועל הכוחות שאיפשרו להם 'להפוך לאחור' את פעולת הזמן ולזקק מתוך בני-אדם עם קמצוץ דם של אלפים את הצורה הנאה שלהם היום.


אורגי הערפל אולי לא ישמחו לשמוע את זה... אבל וארן בדיעה שהכוחות שהם זיקקו, ובעזרתם פיתחו את הגזע שלהם, להיות שונה מהמקור האנושי במובהק מתוכו יצא, לא הגיעו מואלינור; המקור של חלקם, אולי, הוא בנומנור... אבל המקור של חלק אחר, כנראה מרכזי, הוא לא במערב העתיק, אלא באורתאנק. מחקרים של הקוסם המושחת שישב שם בסוף העידן השלישי, שחלקם השתמרו הרבה אחריו.

 

 

סיוטים באפלה

בשלב זה, הדמויות זוכרות רק במעורפל שהנחו את סיגרי להוציא את אביה הפצוע למעלה, ושקלו להמשיך ולרדוף אחרי לורד אמרוסוקראנוג, ככל הנראה לתוך המערות האפלות שמן העבר האחר של חדר הגנזים.

אבל העלטה היתה חזקה מדי, ויתרת מה שקרה להן טבע בערפילי הסיוטים החשוכים שהפרידו בין הדמויות בתוך המנהרות, מטשטשים בין מציאות לחלום.


קלבריאן חשה שהיא גוססת; שהכוח המגן של התירוש המכושף ששתתה הולך ומתכלה, ובתוך כל הצללים הלועגים שמקיפים אותה ביסורי מותה, עולים חזיונות מעורפלים על אלאניס, קוראת בספר עתיק ובוכה, ואז נקראת במהירות בידי הוביטים שמתגודדים בקומה למטה – כוחות של משמר היונה סוגרים על המחפורות, צועדים עם לפידים בידם כדי לשרוף ולרצוח; ולורד סאנרול הצעיר וחסר המעצורים מוביל אותם; ואז, החזיון מטשטש ובמקומו מתגבשת הדמות של פרופסור לוין, על משקפיו המעוטרים וחוטמו המעוקל, ושפתיו הדקות פעורות בחיוך נצחון.

הוא מלגלג לא רק על סופה הקרב, אלא אל סופו הקרב של כל הגזע המעוות שממנו באה; ועל הדרך בה אמרוס עושה עבור משמר היונה את העבודה. מרוב זחיחות, ונוכח העובדה שהוא בטוח שקלבריאן גמורה, הוא מתוודה בפניה, בפרץ של 'הגינות' מעוותת, על הדרך בה הוא יצר בכוחותיו שלו את הקשר הטלפתי בינה לבין אלאניס, ועקב אחרי כל החזיונות שעברו דרכו, וגם הפיק תועלת רבה מחלקם.

דרך הסיפור הזה, הוא גילה את מה שכתוב ב'רוחות הקרות של פורוכל', והצליב אותו עם מידע אחר שהיה בידו על שושלת ריל-אמרות, קוטלי הדרקון המזוייפים; הוא מגלה לקלבריאן בלעג מהן השורות על 'גודרונג' אחריהן רדפו היא וחבריה – הבת הארורה שנולדה מאותו אונס ברוטאלי שביצע המנהיג האחרון של בני ביאורנינג בשומרת האוצר המקולל; וכאשר השומרת נותרה להתבוסס בכאבה ובחרפתה על רצפת היכל הגנזים עליו הופקדה לשמור, היא פנתה בכאבה אל האפלה – אל רוחו המקוללת של הדרקון אותה הופקדה לשמור במחשכים – והשביעה אותה לנקום את נקמתה באנשי הדוב ובמנהיגם המרושע.

והנה, בהתאם לסאגה, הבת שנולדה מן הפשע, נולדה להיות משנת צורה, כפי שהיה אביה האלים... אולם בניגוד לו, את צורתה יכלה לשנות לא לדוב, אלא לדרקון[1]; ולפי הסאגה, היא אכן שרפה את משכנות בני הדוב, וטבחה בהם בלא רחם. והנה, דמות דומה להפליא מופיעה, שלוש מאות שנים לאחר מכן, בקאיר אנדרוס. ההשערה של פרופסור לוין, שהולמת להפליא את המטרות הפוליטיות שלו, היא שבניגוד למסורת המאוחרת, הרוזן טיל-אמרות' המפורסם לא קטל את הדרקונית... הוא עשה עימה משהו אחר לחלוטין; ומכאן השושלת המעוותת שלו (לפי דעת היונאים), שמתרברבת בהיותה 'דם הדרקון'.


עד כמה שהתאוריה של לוין רחוקה מלהיות נעלה מספק או חסרת חורים, נראה שהיא הספיקה לו כדי לספק ללאנראד החכם עילה לרוץ אל המלך אלאדון, ולהוציא ממנו איגרת המורה על כיבושה של קאיר אנדרוס וגזר דין מוות על כל בני ריל אמרות' – נראה שלא משמר היונה ולא המלך המטורף הנותן להן חסות, היו צריכים הרבה כדי להשתכנע עד כמה בני ריל-אמרות' הם מסוכנים ונושאים דם מקולל.

"הם ימותו; אורגי הערפל ימותו" היא שומעת את קולו של לוין על רקע של להבות גבוהות שעולות "כל מי שיעמוד בדרכה של היונה והעולם החדש והנפלא שאנו בונים ימות"

 

ואז, נשמע רעש; וצלליות גסות גוהרות על קלבריאן ומרימות אותה בלי עדינות יתרה.

 

איסילור, לעומת זאת צולע בתוך מסדרונות אפלים, כשהוא משתמש במוזיקה המכושפת שלו כדי להרחיק את הצללים שמנסים לינוק את הנשמה שלו מתוכו; ולהרחיק את הידיים המתות שבוקעות מהחרירים ומנסות ללפות אותו במגען הקר כקרח.

אזי, אגב שהוא שר ביאוש, הוא שומע קול חלש ומקוטע עונה לו מתוך האפלה. איסילור, ממש כמו בסיפורים הישנים, מפלס את דרכו לחדר קטן ומואר חלושות, ומוצא את הכוהנת גלניס מוטלת על הרצפה, גוססת; היא עדיין בהכרה מפרפרת, ועוד לא הפכה לאחת המפלצות שלא מהעולם הזה כמו אורגי הערפל האחרים (כנראה שהכוחות הכשפים הפנימיים שלה עיכבו את הבלתי נמנע לאחר שכל האחרים כבר נכנעו)... אבל השינוי כבר התחיל בצורת כתמים אפורים על חלקים מעור הפנים והגוף שלה.

היא מספרת לאיסילור בקול מקוטע שאמרוס בגד בכולם, והפקיר אותם לגורלם; ומפצירה באיסילור לעזוב אותה, לפני שתשתנה ותתקוף אותו... ואז הכרתה מתערפלת, והיא שבה לזכרונות הנוראים מן הטבח בלותלוריין; שבה ומספרת כיצד היא ואחרים זעקו את שמה של הגבירה גלדריאל, את השמות של גיבורים אחרים, של הואלאר, אבל דבר לא ארע; הצחוקים והשירה של היונאים והאחרים, כאשר הם שחטו את הילדים...

 

איסילור מתחנן בפניה שתחזיק מעמד, ו'נותן כל מה שיש לו' בנסיון להשתמש בכוחות המוזיקה שלו כדי לרפא את אורגת הערפל השבורה והנגועה; ולכמה רגעים, התקווה מתעתעת בו כאילו הוא מצליח – הכתמים האפורים הנוראים אכן נסוגים ונמוגים, והאש החולנית נמוגה מהעיניים של גלניס.

אבל למרות הכל, לא עולה בידו להציל אותה; הכוחות האפלים שהכו בה ומילאו אותה פשוט חזקים מדי בעבורו... כלומר, איסילור מצליח לעצור את הנגע המעוות ואת ההשתנות המפלצתית, אבל הם מותירים מאחוריו אישה שבורה ופצועה להחריד, שאינה יכולה לשרוד.


בסופו של דבר, היא מוותרת על אחיזתה האחרונה בחיים; וממלמלת פעם אחרונה על הדרך בה הם קראו לכוחות של האור, אבל הם הכזיבו; האור הכזיב. בכוחה האחרון, היא מנסה לומר לאיסילור שמי יודע, לו הם היו נפגשים בנסיבות אחרות... אולי...

ומילותיה האחרונות הן "קאלרון... אם תראה את... קאלרון... בבקשה תאמר לו..."


וכך היא מתה; ואיסילור קורס לצידה, נטול כוחות וממרר בבכי.


רומברינד

נקלע לתוך סיוט שבו הוא הולך בהיכלות גמדים מכוסים סחי ואד לוהט וצורב; קול מלחשש קורא לו לעזרה, מתחנן שישחרר אותה מהיסורים, שימנע מ"הם" להשתמש בה כדלק לכור המצרף שלהם ומבטיח לו אוצרות בתמורה; הוא לוחם בשרצים קרומיים ומנסה לנתק שרשראות אימים במכות גרזן, כאשר רורין תוקף אותו; מלחשש את כל מה שהוא חושב עליו; שהוא לא חבר, מעולם לא היה, הוא רק השתמש ברורין כקהל להתרברבות שלו ואז זרק אותו; ושהם ילכו לאבדון ביחד; בכל פעם שהוא הולם ברורין ומניס אותו, ומנסה שוב לבתק את השרשראות הרועדות והלוהטות, רורין חוזר, מטורף ומעוות יותר, עד שהוא מצמיח שדרת קוצים כמו של זוחל מאוס.
ואז, רומברינדמתעורר בהדרגה אי-שם בביצות מחוץ לעיר המקוללת, ליד מדורה קטנה; כאשר הוא שומע במעורפל שיחה בין אילוורליין לבין קול ישן ומוכר מאד של גמד עייף.

 

מתוך חצי עילפון, הוא רואה את אילוורליין רוכנת עליו, נראית פעם נוספת כמי שהאדים הרעילים בכלל לא השפיעו עליה. היא מספרת לו שהצליחה לתפוס אותו ברגע האחרון... היא גררה אותו ומישהו נוסף החוצה, אבל לא יכלה להגיע לאחרים. היא חושבת שהיא שמעה אותם מנסים להמלט.

ואז, אילוורליין מרצינה ומספרת שגמד מטורף ומעוות למחצה רדף אחריו; באורח דומה להחריד למה שקרה בחלום, כל פעם שאילוורליין גברה עליו והניסה אותו לתוך הביצה, הוא חזר לאחר זמן קצר כשהוא מטורף ומעוות יותר.

ואז, הגמד הזקן מתערב, ואומר לאילוורלייןשתתן ל"נער המסכן" לחזור לישון; עבר עליו מספיק. ליבו של רומברינד מחמיץ פעימה, כשהוא מזהה את קאלדואין הזקן, המסטר שלו לעבר מהמערות הנוצצות. הוא נראה זקן וחלש, אבל שלם.

קאלדואין מהסה את רומברינד ואומר שכן, הוא יודע מה באמת קרה בסדנה. רורין, ששמר עליו ביחד עם קצרי הזקן המנוולים, לא הפסיק להתרברב במעלליו אז...


ובכך, העלטה שבה ואוספת את רומברינד, ושחוזר ושוקע בשינה עמוקה.




חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | מעבר לסיקוול של רומברינד | חזרה לאינדקס של הקמפיין

 

 

 

 


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.

 





[1]הוא משתמש במושג Drake, שמעיד על דרקון קטן וצעיר יחסית, אבל בכל זאת...