קמפיין דמדומי המערב

ספר ראשון: בפתח הכלוב

פרק I: אמהות ובני דודים

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

סצנריו 1: רומברינד ואיסילור

הסצנריו נפתח כאשר רומברינד, במצב רוח רע, מפלס את דרכו החוצה מאחד מרבעים המפוקפקים יותר של מינאס איתיל. ניסיון נואש שלו למצוא סוחר שמחזיק ספירים מזרחיים בשביל השמלה המצועצעת וחסרת הטעם של ליידי גילרינג, הסתבר כמארב של חבורת פושטקים שניסו להוביל את רומברינד למלכודת ולשדוד אותו, במחשבה שבהיותו גמד "הוא בטח מלא בזהב".

רומברינד אמנם מתגבר בקלות על המארב לאחר שהפליא את מכותיו בפושטקים, אבל הדבר עלה לו בטיול ארוך בחזרה - בלי הספירים - כאשר גשם ניתך על הסמטאות האפלות, מואר מדי פעם באור של ברקים שמאירים את השמיים וצובעים את המגדל הגבוה של מינאס איתיל בכחול עז. את כל זה מעכיר זכר הבגידה (של ידיד-הילדות שלו שעבד איתו יחד במנהרות הנוצצות ברוהאן) שהביאה אותו למצב הזה מלכתחילה.

בדרך חזרה הוא נתקל בחבורת יונאים שמצמידה את הבארד איסילור לקיר, ומרביצה לו כדי לסחוט ממנו חתימה על מסמך כזה או אחר.

(הערת השה"ם: כאן הסיפור מתחבר לסיום סיפור הדמות של איסילור, רק שבמקום טרלינדה, רומברינד הגמד הוא זה שמופיע ומחלץ אותו)

רומברינד לא חושב פעמיים: לאחר שהאזהרה שלו ליונאים נענית בקללות ואיומים, הוא עובר לאמצעים אלימים יותר. הקרב הראשון הוא קצר. היונאים שחובטים באיסילור חמושים לכל היותר בסכינים ולא היו ערוכים למלחמה בגמד עם גרזן. לאחר כמה חילופי מהלומות, ולאחר שאחת משתי התאומות הבהמיות בארוז' חוטפת מכה שמשאירה פצע עמוק ומדמם בצד פניה המכוערים להפליא, רוב היונאים "משפרים עמדות לאחור".

מי שנראה כמנהיג התוקפים, ברנש צעיר שאיסילור קרא לו דולתיר, מנסה לדקור את רומברינד וסופג מהלומת גרזן כפולה שפוגעת בכתף ובצוואר, באורח שללא ספק אמור היה להיות קטלני. אבל לאימתן של הדמויות דולתיר מתאושש הצוואר שלו מתנודד באופן לא לגמרי טבעי ואור ורוד פראי זוהר מהעיניים שלו. הוא מגחך, מתעלם מן הדם שזולג על הצוואר ומכתים את החולצה שלו.

"אתה חושב שניצלת, אח קטן?" הוא חורק לעבר איסילור. "כבשני העונג כבר בוערים. הם ישרפו את כל העולם המאובן והשונא שלכם." הוא פונה לברוח יחד עם היונאים האחרים, כשהצחוק המטורף שלו "בוערים, בוערים בוערים..." מהדהד סביב.

רומברינד מוודא שאיסילור לא נפגע קשה מדי והשניים עורכים היכרות רשמית, גם אם חפוזה. רומברינד מציע ללוותו ליעדו למקרה שהיונאים יחזרו כי "הוא לא נראה בדיוק הטיפוס הלוחם" – אך למען האמת הוא פשוט מעדיף לדחות כמה שיותר את החזרה לגבירה גילרינג. הדמויות מפלסות את הדרך בסמטאות מוכות הגשם, במטרה לצאת כמה שיותר מהר מאותו רובע מפוקפק ולהגיע למרכז העיר. החששות שאנשי משמר היונה לא יוותרו בקלות מתאמתים כאשר חבורה של יונאים , הפעם חמושה ומוכנה לקרב, אורבת להם מעל מרפסת עמודים מוצללת. הדמויות נתקלות בכמה טיפוסים בלתי נשכחים, בין היתר ברנש עם פנים צבועות בצורה של עלה ירוק שמכונה "בן-יער", וטיפוס שמנמן ורוד ונוטף עם עגילים תקועים בכל מקום (עגיל-גיל); עימו באה החברה שלו רניאל, נערה רזה שמשתמשת בקשת במיומנות בסיסית מאוד, ובעיקר מפריחה לעברו נשיקות וצורחת דברים לא חכמים.

היונאים צועקים על הדמויות דברים כמו

"אז אתם אלה שניסיתם לבזוז ת'קרן הנאורה והחמודה"

"גוזלים פת לחם מילדים הרדרים תמימים, אלו תינוקות שגוועים ברעב בגללכם, ת-י-נ-ו-ק-ו-ת!"

"תראה להם עגיל-גיל! גיבור נאור שלי, מואה!"

למרות צרחות הקרב של היונאים והלהיטות שלהם הקרב קצר מאוד הגרזן של רומברינד חודר בקלות את ההגנות של היונאים לאחר ש"באץ' הגדול", הפראי והאלים שבחבורה נופל פצוע קשה, האחרים בורחים. מאחר ויונאים נוספים מתקרבים הדמויות מנסות לסגת לפני שיסגרו עליהם. חיצים שורקים בעלטה, לא קטלניים במיוחד.

אבל אז מסתמנת מאחורי הדמויות בתוך החושך צללית מפחידה. אחד המשרתים עוטי-מסכת-החיה של סאנרול שמוכר רק בשם המסכה שלו, כלב, סוגר על הדמויות מאחור, מטה את הראש למעלה ומפליט יבבה מטורפת. בפעם השניה באותו ערב רומברינד חש שלכמה מחברי משמר היונה יש כוחות אפלים ולא מובנים, משום שהיללה מכה הדים לא טבעיים, חוזרת מהקירות וכאילו האוויר עצמו לובש צורות בלתי נראות של כלבים טורפים שמנסים לנעוץ בדמויות שיניים מכל צד. הדמויות נמלטות אבל האיטיות של רומברינד עומדת בעוכריו והוא מתקשה מאוד לחמוק מן הנשיכות חסרות הגוף וכמעט מאבד את איסילור.

אלא שבשלב מסויים כלב מפליט יבבה מוזרה ומפסיק לרדוף. נדמה לרומברינד שהוא ראה הבזק, אולי מישהו מלמעלה שלח ביונאי המעוות חץ; הדמויות לא נשארו לברר מה קורה אלא נמלטות כל עוד נפשן בן. הן מגיעות אל היציאה מאותה שכונה מפוקפקת, מקום בו היא הופכת לגן שהעצים שלו חורקים ונוטפי מים.

אבל כאן מחכה להם מחסל של משמר היונה, כדרכם של רבים מהיונאים הוא משתמש בכינוי פסאודו-מזרחי: "עשושו", כפי שאולי שמו מרמז הוא אפוף עשן, הפנים שלו הם רשת קעקועים של עלים מחומשים, והוא נראה תחת השפעה של סם ממריץ שהופך אותו לקטלני עוד יותר. הוא משתמש באלה מסומרת ביד אחת ובשוט ארוך ביד השניה. עד כמה שעשושו נראה כמו נער מסומם הוא לוחם קטלני, שיודע לשלב בין שני כלי הנשק שלו במגוון של התקפות נבזיות. השוט יכול לגרום לדימות וחולשה, להכות למרחק ארוך יחסית, להפריע ליכולת המוסיקלית של הבארד ועוד כהנה וכהנה. רומברינד נדרש להרבה מאמץ ולכל העזרה מצד המוסיקה של איסילור כדי לשרוד. לאחר שאשושו חוטף את מכת המוות שלו – סוף-סוף - הדמויות נמלטות בין העצים לעבר מרכז העיר.

סצנריו 2: קלבריאן ואלניס

(הערת השה"ם: הסצנה היא המשך ישיר לסיום סיפור הדמות של קלבריאן)

קלבריאן נתפסה בתוך מרתף בית המידות של הגבירה אילאס כשהיא מטפלת באלניס הבוכיה וההיסטרית. לרוע מזלן, כמה מבני הטובים האלימים - תומכי משמר היונה - שהתארחו אצל אילאס שמעו אותן.

אותם "בני טובים" שתויים לגמרי, ומלאים יצרים אלימים, לא מאחרים לנצל את ההזדמנות להתעלל ב"אויבי השלום". הם מחליטים שאי אפשר לסמוך על "זונות אורגות ערפל" - והגיע הזמן לעשות איתן כיף בעזרת הסכינים.

לאחר שכל הניסיונות המבוהלים של קלבריאן להפיס את דעתם נכשלים, קלבריאן בייאושה מסירה חרב מהקיר ומקדמת אותם. עד כמה שקלבריאן חסרת שריון ולא מאומנת, בני הטובים הללו הם לא יותר מנערים אכזריים ואלימים שכמה מהלומות ופציעות מהחרב מוציאות להם את החשק.

"הצילו! אחים נאורים! אורגי הערפל הרעין כאן! אורגי הערפל שוחטים אותנו!"

ואחד מהם שנופל אחורה, מייבב

"רחמים! אני רק ילד מסכן! אני ממשפחה טובה גיברת!"

קלבריאן מפצירה באלניס להתעשת, הן חייבות לברוח. הן פורצות לתוך מסגדרון מכוסה בתמונות של אבות משפחה עתיקים וגאים, ככל הנראה מהתקופה שלפני שהיורשת הנוכחית התחברה למשמר היונה. קלבריאן שודדת ויטרינה שנמצאת מתחת לתמונה של גונדורית גאה וחיוורת במסגרת כסף ומוציאה משם שריון חזה קל, וקשת פשוטה עם סמל הברבור של דול אמרות. היא מספיקה בקושי לעטות עליה את השריון הפשוט והחלקי מאוד כאשר שומרי הבית רצים קדימה בחרבות שלופות.

קלבריאן מכירה את השומרים - הם לא אנשים רעים אבל כרגע הם רותחים מזעם או למצער, פשוט ממלאים הוראות, כפי שאחד מהם אומר:

"יש אדונים חדשים" - וכדאי שקלבריאן תוריד את החרב אחרת הם יאלצו לפגוע בה.

בצר לה קלבריאן נאבקת בשני השומרים ומצליחה להדוף ולפגוע בהם. בסופו של דבר אלניס מנפצת אגרטל מאחור על הראש של אחד מהם, וגורמת לו לאבד את ההכרה.

שומרים נוספים באים בריצה כשאיתם הגבירה אילאס צורחת ובוכה בהיסטריה. היא צורחת "רצח! דם! גניבה!" היא הייתה טובה אל קלבריאן ונתנה לה הזדמנות להשתלב בעולם החדש והנפלא - אולם קלבריאן, אורגת ערפל ארורה כמו כל הגזע שלה - גמלה לה בפגיעה באורחים שלה.

"בכל מקום שאתם מופיעים אלימות, רק אלימות, רק כי אתם עדינים ויפים אז מותר לכם, ככה אתם חושבים. אני שונאת אתכם! הרסת אותי מנוולת!"

הדמויות בורחות דרך אחת הדלתות כאשר אילאס ממשיכה לבכות ולצרוח,

"אני בטחתי בה, בבחורה המתעובת הזו, אוי, אוי!"

אלניס גם היא רועדת ובוכה היא מתלוננת שכל כך חשוך וקר - ובני האדם האלה כל כך רעים ומגעילים (מבחינת אורגי הערפל כזכור, הם הרי העם הנאווה, ובוודאי שלא בני אדם)

"ככה הם יורקים עלינו, אחרי כל מה שעשינו בשבילם... כמו שכתוב בספר האדום..."

הבכי שלה מתגבר כי הדברים מעלים בה זכרונות מן הטבח בלותלוריין, והיא חוזרת על כמה תיאורים מקוטעים שמהם עולה כי רבי הטבחים שרצחו את כל אורגי הערפל ליד הקבר של ארוון לא היו אורקים כמו שאומרים - אלא בני אדם. כמו יונאים אבל גדולים יותר עם פלומה וציצות בצבעים מוזרים.

אלניס היסטרית לגמרי ובקושי מאפשר לקלבריאן לגרור אותה.

"מה נעשה עכשיו קלבריאן, מה נעשה עכשיו?"

כאשר הן בורחות לתוך הגשם ומנסות להימלט משומרי יונה שמנסים לרדוף אחריהן אלניס הוגה בקול בשאלה הרת הגורל: אולי בכל זאת אפשר למצוא כאן אביר מקסים בשריון כסוף שיגן עליה. אלניס אומרת שהיא היא יכולה לדבר איתו בשפה העתיקה אם צריך ואפילו לארוג בשבילו דגל...

הדמויות מסתתרות כשמרדף של שומרי יונה חולף על פניהן בצעקות כמו "בשם החמלה והשלום, לשחוט לשחוט אותן!"

קלבריאן שחושבת בייאוש מה לעשות - ונזכרת באותו שוליית סוחר ממורדור שדיבר איתה בשוק לפני כמה ימים, ולא הבין למה היא מצטמררת כאשר הוא מדבר בתמימות על ההרים שבהם נמצאת החווה שבה הוא גדל.
אבל למרות השם המצמרר והזיכרונות הקודרים שהוא נושא (אורגי הערפל אולי לא אלפים כמו שהם רוצים להיות אבל הם שימרו יפה חלק מהזיכרונות הללו). הוא היה חביב והציע לקלבריאן עזרה. כרגע היא לא רואה פתרון טוב יותר. קלבריאן זוכרת את הכתובת שמסר לה – הוא מתאכסן כרגע ברובע המסחר האפלולי דאו-מורידית', שם שכר חדר בחנות של יהלומן.

כדי לא לגרום למהומה גדולה עוד יותר היא חוסכת מאלניס את הפרטים ורק אומרת לה שהן יוצאות לחפש את האביר שלה.

סצנריו 3: רומברינד ואיסילור

רומברינד מלווה את איסילור לביתו של הפרקליט אאריון, שנמצא באחד האזורים הטובים של העיר, בפאתי השכונה שכונתה עד זה לא מכבר "הפארק הרוהירי".

הדמויות עוברות בנתיב בין חלונות מהודרים וקמרונות מפוסלים עם מרבדים של דשא ושיחים שנשפכים מן האבן. בסופו של דבר הם רואים את יעדם, בית תלת קומתי גדול עם ורנדת עמודים גבוהה ופיתוחים כסופים בשולי הגג. אורות רבים דולקים בחלונות.

בתחילה פותח את הדלת שמש מהודר עד מיאוס, מביט בדמויות בעוינות ואומר שהאדון הפרקליט כבר איננו נותן ייצוג בענייני תגרות. אבל רגע לפני שהוא טורק את הדלת איסילור מצליח להבהיר לו איכשהו מי הוא ובאיזה עניין הגיע. ארשת הפנים של השמש משתנה, והוא מברך את הדמויות בלבביות רבה עם כניסתן ל"משרד אאריון את מינהאריול ושות'"

כשהדמויות מוכנסות פנימה מדלת צדדית צופה בהן בחורה צעירה משועממת למראה עם קול מתפנק

"אוך, תראו מה החתולוש גרר פנימה."

היא מסתכלת בדמויות בארשת מלאת סלידה. "טאורמיר לא אמר לאבא להיפטר כבר מכל הלקוחות המשעממים והמרובעים האלה?"

השמש פונה בחומרה אם כי במלוא הכבוד "טאורמיר עדיין איננו אדון הבית."

הנערה מושכת בכתפיה ומסתלקת.

הפרקליט אאריון מקדם את הדמויות בחדר העבודה המהודר שלו. הוא אדם נשוא פנים וכסוף שיער שהיה פעם נאה מאוד, וכעת לחייו מעט תפחו והן סמוקות משתייה. שערו מסודר, שחור-מכסיף. הוא ידידותי מאוד, אם כי רומברינד לפחות חש שמשהו בחביבות הזו לא מוצא חן בעיניו. הוא מקדם בברכה גם את הגמד ונזכר שבעבר הוא העניק כמה וכמה שירותים משפטיים לגמדים: זכויות קניין במעשה מלאכת מחשבת ושכיות חמדה, הוא מדגיש הם עניינים המצריכים שירות משפטי מקצועי ביותר - שזה כמובן הוא.

אאריון מזכיר אגב אורחא שנתן פעם שירות לגמד בשם הורגרי, ועצם השם גורם לרומברינד לכרכם את פניו (הסוחר הורגרי ידוע לשמצה בקרב כל הגמדים מכאן ועד מוריה כגמד מהסוג הנבזי והחמדן ביותר שהיה מוכר גם את אימא שלו בעבור שק צנום של זהב. לרומברינד יש חשבון אישי איתו, והוא כנראה לא היחיד).

למרות החביבות והאמירות של אאריון שהוא מכיר את משפחת טרין ומיודד איתה, האמירות שלו בעניין הצוואה מאוד כלליות ולא ממש מובנות ולפחות רומברינד חושד שהוא די נפחד והולך סחור-סחור.

בשלב מסוים נכנסת לחדר רעייתו של הפרקליט ומתערבת בתקיפות בעניין. היא מזכירה לבעלה שהיא ואמו של איסילור ידידות קרובות, ושהיא עומדת על כך שאיסילור יטופל באורח הטוב ביותר.

רעייתו של אאריון, ליידי קורהילד, צעירה מבעלה בכמה שנים ולא נופלת ממנו בגובהה. איסילור מתרשם שהיא בגיל של אימא שלו, אבל שמורה הרבה יותר טוב ממנה, נראית כמעט חסרת גיל. היא עטויה בגלימות בית אפורות עם שיער חום מעט אדמדם שנופל על כתפיה, בקול שלה מתנגן מעט מבטא רוהירי, מעודן הרבה יותר מהרגיל.

אאריון מנסה להסות ולסלק את רעייתו במתק שפתיים, ולומר שמדובר בענייני עסקים והם מתחילים להתווכח בלחש. קורהילד לא מוותרת ושולחת את בעלה להביא את החומר המשפטי האמיתי שהיא "מזכירה" לו שנמצא אצלו. היא אומרת שתשעשע את האורחים בינתיים.

אאריון מציית - די בזעף.

קורהילד מציעה לדמויות תקרובת ומשקה, אגב שהיא מתנצלת שלצערה אין לה בירה שתזכה לכבוד רב אצל עמו של דורין, היא עורכת לדמויות סיור בכמה מחדרי הבית ומספרת לרומברינד שאמנות של גמדים תמיד ריתקה אותה. למעשה, עיסוק ביהלומים הוא התחביב שלה מזה שנים ארוכות. רומברינד קולט מעט עגמומיות מאחורי החיוך שלה, כשהיא אומרת שמעולם לא עסקה בזה ברצינות, אלא רק כתחביב לשעות הפנאי - כי בעלה הוא זה שמופקד על הפרנסה.

קורהילד נעתרת להראות לרומברינד כמה מהעבודות שלה ומראה לו בין היתר, גביע נחושת משובץ באבני לשם. קורהילד חרטה עליו דמות משכנעת למדי של דרקון מתפתל, וכאשר מחזיקים את הגביע מול האור ומסובבים אותו, האור באבנים יוצר תחושה כאילו הדרקון נושף אש. רומברינד מתפעל למדי, הגם שהסגנון שלה עם משחקי האור והצל מזכיר פחות את הסגנון של הגמדים במוריה ויותר את שלהבות הארגמן של מורדור.

ארון זכוכית שבתוכו חרב מעוטרת עם ניצב ירוק וחריטה של סוס לבן ושריון ישן שנראה באופן חשוד מתאים למידות של הגבירה, מוביל את השיחה לימי נעוריה של קורהילד וכיצד היא נפגשה עם בעלה. קורהילד מגדירה את עצמה בחצי חיוך כ"רוהירית מקולקלת" משום שהיא מודה שהיא מעולם לא חיבבה סוסים: הריח שלהם בעיקר, הוא נורא...
כמסתבר, היא ואאריון השתתפו במלחמת הלוטוס, ונפגשו בחזית: הגם שקשה להאמין על האדון הפרקליט של היום, הוא היה פעם חייל גונדורי צעיר ואפילו אצילי. והיא נספחה כעלמה נושאת צינה אל האיאורד של פאלדהאם... אבל כך זה היה בעבר - לפני יותר מעשרים שנה (כך שזרוע החרב שלה, לצערה, החלידה למדי עם השנים...)

השיחה שבה ליצירות, וקורהילד אומרת בחולמנות שהיא מאוד מוקירה מלאכה של גמדים ולמעשה הייתה מאוד רוצה להזדמן פעם למוריה ולראות את קבר באלין ואת הגשר המפורסם של קהאזאד דום.

הנערה הצעירה שהיא כנראה בתם של הפרקליט ואשתו נכנסת ומזכירה לרומברינד בלעג שהוא משרת את החברה שלה הגבירה גילרינג, ושהוא יהיה בצרות אם הוא לא ישיג עבורה את הספירים המזרחיים בזמן - הכל באותו קול משועמם ומתפנק.
קורהילד נוזפת בבת שלה בחומרה והנערה מסתלקת שוב.

קורהילד מתנצלת ואומרת שלוסרין היא בבסיס ילדה טובה אבל האווירה ברחובות בשנים האחרונות.... קשה להימלט מזה.

לאחר מכן הדמויות מזומנות שוב לחדר העבודה. אאריון ממלא את השולחן במסמכים משפטיים מסובכים, מדגיש שוב ושוב עד כמה התיק מסובך, כשהוא מנסה להדוף את קורהילד מהשולחן. אאריון לחוץ ויותר מרומז שהוא יודע על הטענות שמעלה הקרן לשלמוני שלום, הוא אומר שמנהל את הקרן ברנש - בן לא חוקי וחצי הרדרי שבימים כתיקונם היה רובץ בזבל, אבל אתם יודעים בימינו –"

שוב ישנה תחושה, שאאריון הולך סחור סחור ומאוד לא מרוצה כשקורהילד שבה וממקדת את הדברים בצוואה שהוא מחזיק בה.

האדון והגבירה שוב מתווכחים בלחש כשהם פורשים לחדר אחר. איסילור מצוטט להם ושומע חלק מהוויכוח: קורהילד לא מוכנה שלא לסייע לבן של רלאניה שהייתה ידידה קרובה שלה. אאריון עונה בהאשמת נגד שממנה איסילור לומד שקורהילד קשורה לספרים שרלאניה ניסתה להציל ופוטרה בחרפה בגללם, אאריון פוחד שהלקוחות יעזבו את המשרד ורומז לרעייתו שהמוצא שלה לא ממש עוזר בימים האלה.

קורהילד עונה שיש דברים שאי אפשר לאמוד בכסף, וסופגת מנה אחת אפיים.

"הו כן? אז מהיכן המימון לכל הזוטות הקטנות והיקרות שאת אוהבת ואני מספק לך ביד רחבה?"

שתיקה.

נראה שאאריון פגע עמוק, אולי יותר מכפי שהתכוון.

אלא שממש באותו רגע - רומברינד שנשאר לבד בחדר העבודה שומע רעשים חשודים ממעבר לחלון. הוא מציץ לגן ועיניו חושכות. יותר מעשים יונאים מתקדמים בזהירות ומתחלקים לקבוצות, מתקרבים. רומברינד קורא לאחרים, הפרקליט נראה מופתע מאוד, ומגיב בזעם לשאלה של קורהילד מי קרא למשמר היונה - אולי זה רעיון של טאורמיר - אבל סביר להניח לדעת הפרקליט שעקבו אחרי הדמויות עצמן.

קורהילד כמעט הודפת את בעלה מהדרך ומפצירה בדמויות לבטוח בה. היא הייתה ידידה קרובה של אמו של איסילור, היא אומרת, ומודה שלצערה יש לה חלק בהסתבכות שלה. קורהילד הייתה זו שביקשה מרלאניה להסתיר ולהביא לה עותק שלם של הספר האדום. קורהילד רצתה את מפרט הרונות המקורי שנמצא בנספחים עבור מלאכות האומנות שלה, וכמובן לשמר כרך אחד מפני היונאים.

לזעמו של בעלה קורהילד חוטפת חבילת מסמכים מהשולחן, מתעלמת מהצעקה:
"אלים, את תקברי אותי!"

הדמויות מובלות בחזרה אל החדרים הצדדים, וקורהילד חוטפת מתוך הארון את החרב הישנה שלה ואת השריון הישן נושן שלה - ובדיוק בזמן משום שהבית מתמלא בצעקות גסות.

"איפה הם?? איפה הסחים המרובעים?"

לוסריל הצעירה צורחת: "הם למעלה! הם למעלה!"

קורהילד אומרת לדמויות שהיא תבריח אותם החוצה ממעבר צדדי, ומעירה בציניות שהיא מקווה שלא שכחה משהו יותר חשוב ממטפחת. היא מעבירה לאיסילור את העותק של הצוואה ואומרת שזה שייך לו. היא חשדה מזמן שרלאניה הייתה הבת היחידה של היהלומן ברגיל אבל הוא התכחש לה שנים לפני שאיסילור נולד מסיבה כזו או אחרת - הוא היה ידוע כאדם גאה ולא נעים. בחודשים האחרונים כשהוא הבין שסוגרים עליו (היו לו עסקים מפוקפקים רבים כנראה) הוא החליט להוריש את הונו לאחד הצאצאים של בתו הלא אהובה.

אאריון שב ומנסה לחסום אותם, כשהוא צורח:

"את השתגעת לגמרי קורהילד את תקברי אותי, את תהרסי לי לגמרי את העסקים."

ברגע הבא, אחת הדלתות נפרצת והיונאים זורמים פנימה. הקשתים של משמר היונה יורים חצים דרך הדלת ומאפשרים לרגלים להסתער. קורהילד נכנסת לקרב לצד רומברינד, הודפת מעליה את בעלה שמפציר בה להסתתר, אולי הוא עוד ימצא כיסוי כדי לחפות עליה...

הקרב קצר ואכזרי. היונאים לא חישבו נכון את המיומנות של רומברינד שאליו מצטרפת קורהילד, שעדיין שמרה על מיומנות לא רעה בחרב – גם אם רחוקה מכפי שהיתה אי-אז, במלחמת הלוטוס.

אאריון אחוז אמוק, ולא רק מפני שכל השטיחים היקרים מלאים עכשיו בדם.

הוא צורח על קורהילד שהיא מתנהגת כמו ילדה קטנה, אחרי כל מה שהוא -

קורהילד שולחת בו מבט עצוב.

"כן יקירי. אני יודעת מה תאמר. כל המותרות שמימנת עבורי, מאז שאספת את הרוהירית הקטנה אליך הביתה והלבשת אותה במשי. אני אסירת תודה, באמת. אבל בסופו של דבר זה היה כלוב. כלוב מזהב - אבל עדיין כלוב.

"כלוב? זה כל מה שזה היה בשבילך? אהבת אותי."

"כן. במידה מסוימת אפילו עכשיו. אם תסור מדרכי, ותלך להיתמם בפני החלאות, אולי אני אחזור פעם. אני אזכור תמיד ואתאבל על החייל הגונדורי האמיץ שהיית... ובאמת שאשתדל לסלוח לחלאת הפרקליטים שנעשית."

'כל משפחה אומללה בדרכה...' חושב לעצמו רומברינד בעודו מהרהר במשפחתו שלו, אבל לא אומר דבר.

לאחר הפוגה קצרה, היונאים מסתערים שוב - והדמויות מפלסות דארך בלחימה במורד המדרגות כשלוסריל צורחת ומעודדת את משמר היונה.

מאחור עולה הצרחה הזועמת של אאריון: "אני לא מקבל את זה, שומעת?? יש לבית הזה חוקים! פשוט תחזרי לכאן! אני... יש לי טיעונים!"

הדמויות מנסות להתפרץ החוצה דרך מעבר צדדי אבל חבורת יונאים גדולה חוסמת אותם. הפנים של קורהילד מחווירות כמו סיד כשהיא רואה את מי שמוביל אותם - לא אחר מאשר הבן שלה. טאורמיר הוא לכל היותר בן שש עשרה, ומשהו בצורה שהוא מחזיק את שתי החרבות בידיים מאוד מטריד את רומברינד. הוא פשוט נע ומחזיק נשק באורח מיומן מדי - והחרבות כאילו כבדות מדי לגוף הצנום שלו, במשקל שהיה מתאים אולי לשימוש של אורוק מגודל ולא של נער צעיר. הפנים שלו בוערות בלעג ושנאה.

"סור מדרכי טאורמיר." אומרת קורהילד מנסה לכפות על הרעד שאוחז בה. "אתה – "

"אני הבן שלך? כן, ואני שונא אותך, אימוש. בכל הלב הנאור שלי אני שונא אותך. רק בגללך, בגלל דם אנשי הסוסים המטונף שלך, לא עושים לי כבוד במשמר היונה למרות שאני מגניב-על, יותר מחצי מהם. למרות שכבר פתחתי להקת שירי יונה ואפילו למרות שאני זה שהשתנקר על העסק הצדדי הקטן שלך עם הכלבה מהספרייה."
(כל זאת אגב שהוא וקורהילד מודדים זה את זה בחרבות שלופות. הוא בפנים מעוותות בשנאה ופינוק שהפך לטירוף והיא עם דמעות זולגות על הלחיים.) רומברינד ואיסילור, מצידם, נראים כאילו הם מעוניינים לפצפץ אותו.
"אבל עכשיו, כשאני אחזור עם הדם שלך על החרב שלי בשם האהבה והשלום..."

קורהילד רועדת והדמעות זולגות מעיניה בלי מעצורים, אבל היא מתמרנת בכל זאת לעמדת קרב. "אני זו שהבאתי אותך לעולם טאורמיר... ואני אהיה זו שאוציא אותך ממנו. אף אחד לא נוגע בבן שלי - מלבדי."

הקרב נפתח. רומברינד מנסה לבלום את היונאים הרגלים שתוקפים משני הצדדים של טאורמיר המשתולל, כאשר יונאי אחר רחב ושעיר עם נזם ענק באף יורה חצים מאחורה. החשדות של רומברינד מתחזקים - טאורמיר אכן לוחם במהירות ובפראות שלא הולמות נער בגילו ובגודלו. אבל קורהילד מפצה על החיסרון שלה בכוח ופראות, בעזרת מיומנות ושיקול דעת זהיר.

סגנון הלחימה שלה כפי שמתגלה לדמויות הוא להחזיק את החרב בשתי ידיים ולהילחם בסגנון הגנתי ברובו, כשהיא מנסה להשתמש בכוח והפראות של היריבים שלה כדי לתפוס אותם מפעם לפעם בהתקפות הפתעה מהירות.

היונאים צורחים בזעם כשטאורמיר חוטף פגיעה קשה וצונח על הרצפה. קורהילד ניצבת מעליו עם החרב, מהססת.
"את לא מתכוונת ברצינות אימוש! אני הילד הקטן שלך! את אוהבת אותי!"

קורהילד מתנשפת. מנסה לשווא לעצור את הדמעות.

"אל תעז להגות את המילה הזו. לך. זחל מכאן. ובפעם הבאה שניפגש זו תהיה שעת מותך. לך!"

הדמויות מסוגלות לפרוץ קדימה כעת, בשתיקה של מועקה, כשהיונאים נרתעים לצדדים ומסתפקים בלירות ולצעוק גידופים ("אוייבת שלום! אויבת שלום!")

קורהילד אומרת בקול חזק מדי (באורח לא מקרי):

"כן, חתרתי מתחתיכם מאחורי גבו של בעלי, כל הזמן ואני גאה בזה."

רומברינד לפחות, מבין שהיא ממש נאבקת כדי לא למרר בבכי.

לאחר דקה נוספת הדמויות מוצאות את עצמן ברחוב צדדי. קורהילד כמעט המומה. בלא ספק, כשהציעה את עזרתה בהתחלה היא לא האמינה שהעניינים יגיעו להיכן שהגיעו. ועדיין היא נחושה לסייע לדמויות לפחות בכך שתוביל אותן למקום בו יוכלו לקבל תשובות נוספות. לברגיל הזקן היה שותף זוטר - סוחר יהלומים מפוקפק בשם בורהאריון. החנות שלו נמצאת ברובע האפלולי של דאו-מורידית' – היא יודעת בדיוק היכן. רומברינד מציע לה בלי מילים את הממחטה שלו.

סצנריו 4: קלבריאן ואלניס

הדמויות מוצאות את עצמן ברובע דאו-מורידית' האפלולי, מבוך של סמטאות עמודים - רובן תת קרקעיות, עם עשרות כוכי רוכלים וסמלי אבן עתיקים שחרוטים עמוק בתוך האבנים הכהות. התקרה מקורה בקשתות שמים מטפטפים מהן. רק המנורות הישנות שדולקות פה ושם מעל פתחי חנויות מאירות את המחזה ואת שלל הטיפוסים הרעשניים והמפוקפקים שמאכלסים את הרובע שכפי שהדמויות וילמדו עד מהרה - גם היונאים מפחדים להסתובב בו שלא בקבוצות גדולות. רבות מאוד מהסחורות נראות מאיימות, עם עיטורים של טפרים, פגיונות וניבים - וההד שחוזר מהקירות משתלב יפה באווירת המקום.

אלניס נצמדת כמו ילדה קטנה לקלבריאן ולוחשת שהיא מפחדת - ולמה בכלל הן הגיעו לכאן כי זה מקום שנראה מתאים יותר לאורקים מאשר לאבירים. כמו בתשובה עולה קול של חליל צורמני מקרן זווית, שם יושב אדם זקן חסר שיניים ומחלל לשני שרצי עכביש בגודל פודל קטן, כשאנשים אחרים צוחקים ומוחאים כפיים מסביב. הרוכלים צועקים בקולי קולות, כשההד מכפיל את העוצמה:

"גלימות רבותיי! גלימות נאזגול מקוריות כאן! הצרחה האחרונה בשוק!!"

אלניס מפליטה יבבה ונצמדת לקלבריאן עד שהיא כמעט מפילה אותה כשקול עבה של "אוג בוג בוג בוג" נשמע מאחוריהן.
מאחד הכוכים מאחורי הדמויות מופיע מסנן בוץ – רחב וגבוה מהדמויות בשני ראשים, גופו הכמעט שחור מקועקע בחריטות לבנות, פניו השטוחים נפערים בחיוך גס. קלבריאן שמעה פעם על היצורים האלו, ("גברים דמויי טרולים שעיניים להם לבנות ולשון להם אדומה", אם לנקוט בדרך בה תוארו בספר האדום). במשך מאות שנים נסיכי האראד שיעבדו אותם וניצלו את הכוח הפיסי שלהם לעבודות קשות ובזויות, וכעת - אל גונדור של משמר היונה מגיעים יותר ויותר מהם.

הפנים השטוחות אכן מזכירות במידה רבה טרול מהסיפורים הישנים, בתוספת לחיים מנופחות וחרוצות בפסים ארוכים שמזכירות סוג של מזיפות. היצור בוהה בהן בקרבה מטרידה, על כתפו מעדר גללים וחוט דליל של בוץ נוזל מהשפתיים שלו כשהוא לועס משהו.

"רוצות הוג-הוג?"

קלבריאן גוררת את אלניס מתייפחת כדי לתפוס מרחק מהיצור. פעמונים מצלצלים בהמשך הרחוב, מישהו צועק משהו על הופעה באיזשהו מועדון של "נארלוט של האפלה"

אחר מחרה מחזיק אחריו, מכריז בקולי קולות על "תליוני מורגול שחורים, אפורים, ואדומים -שני כתרים בלבד לאחד, המחיר הטוב ביותר מכאן ועד מורדור".

הדמויות חומקות בקושי ממוכר שכמעט דוחף לפנים שלהן אגרטל מעוטר ביצור מכוער בעל עין אדומה.
"אבוי, העולם שוקע באפלה, והאביר בשריון הנוצץ שלי מת..." מייבבת אלניס. "כל כך מגעיל וקר..." קלבריאן עדיין מביטה מאחורי הכתף, חוששת שמסנן הבוץ עדיין אחריהן. הדמויות מתחמקות במורד הרחוב הצפוף. מתחת לפסל גדול של אביר, ששיני הזמן ופרחחים פגמו בו קשות אבל עודו נשען על חרב אבן ענקית, ואז הלמות רגליים כבדות מחריש לרגע את רעשי הרחוב וסוחט קללות נמרצות מרבים מהעוברים ושבים. מחלקה שלמה של יונאים מתקרבת, הולמת במגפיה על אבני הרחוב. אנשיפ נרתעים לצדדים כשהיונאים מתקרבים והיונאים שרים כמו בהתרסה כלפי הרובע העוין - שיר בגרון ניחר שמשתלב יפה עם הלמות המגפיים על האבנים

"יונה קטנה ולבנה הומה בשיר מזמור

את פני החזירים במקורה נקור תנקור.

שילפו החרבות אחים! תרעד נא כל גונדור!

כי אנו לעולם נביא עידן יפה-נאור!

עולם חדש, עולם יפה, גדוש באהבה,

הישירו השורות וצעדו מלאי אחווה!

אין בו ואלאר ומערב, ריקים כליל שמיו.

עולם כזה נביא גם אם הכל סביב יחרב!"

קלבריאן גוררת אל אלניס הרועדת לתוך אחת הסמטאות צדדיות בתקווה שההמון הרוטן ימנע מהיונאים להבחין בהן. ממקום המסתור שלהן הן רואות את היונאים צועדים בסך, מביטים מפעם לפעם בעצבנות על הצללים שמקיפים אותם. הם לא אהובים ברובע הזה, והם יודעים זאת; ממש כפי שהמלך והאצולה הישנה של גונדור לפניהם היו שנואות כאן. דאו-מורידית' נודע, לא במקרה כאחד העתיקים והאפלים ברבעי מינאס איתיל – שמא, ספוג עמוקות בזכר האדונים הישנים של העיר (גם אם "פרחחי המורגול" דהיום אינם יותר מנערים אלימים משולי החברה)

"הלוואי והיה לי סכין מורגול נחמד נורלי." לוחש מישהו ליד קלבריאן לחבר שלו, "בבן-יונה המגודל ההוא שם הייתי נועץ אותו." והחבר יורק ועונה, "בני טובים מתרוממים כולם, טפו!"

קלבריאן מצליחה בגלגול הפתעה ומבחינה בזמן במסנן בוץ נוסף שמתקרב אליהן מתוך הסמטה, משרבב את הלשון שלו באורח מטריד מאוד. "רוצות או-גה? פונגוסה משלם טוב!"

הוא חושף את שיניו הרקובות. קלבריאן מנסה לבלבל את מסנן הבוץ, אבל בינתיים פורצת מהומה רבתי מסביב. כמה מפרחחים המורגול או "המורגים" כפי שנוהגים לכנותם בימים אלה תפסו עמדה במקומות גבוים והם מתחילים ליידות רגבי בוץ ופירות רקובים במשמר היונה, אגב שהם מקימים רעש אימים. בעוד היונאים מאיימים, מקללים ומתחילים לרדוף אחריהם, אל המהומה מצטרפות שתי נערות שמנמנות עטויות בשחור, ניצבות במקום בולט וצורחות במלוא גרון, בניסיון חיקוי מגושם של צרחת נאזגול בסוף העידן השלישי.

היונאים פותחים במרדף - מה שיוצר מהומה שלמה - אבל היריבים שלהם זריזים יותר ומכירים טוב יותר את הסמטאות. אחרים מתגרים בהם מהצדדים, צועקים עלבונות ציוריים, גסים וקולעים מאוד לגבי חלקים מסוימים בגוף של היונאים, או שרים בקול גדול פזמונים ידועים לשימצה בסגנון שהפך פופולארי מאוד בקרב המורגים ("סאורון המלך, סאורון הכלי!")

קלבריאן ואלניס מנצלות את ההזדמנות ובורחות במורד אחת הסמטאות, קופצות מן הדרך בזמן כדי לא להתנגש בכמה פרחחי מורגול ששועטים מולם כשהם בורחים על נפשם.

כך, הן נקלעות בטעות לתוך חנות של סוחר מפוקפק המתחיל לבלבל להן את המוח:

"זה יום המזל שלכן נערות! באתן בדיוק בזמן כדי לקנות ממני כמה אריגי מורגול, משלוח חדש ישר מהשוק השחור! השוק השחור, את מבינה? חהחחהחהחהחה!" הוא חושף את שיניו החומות. כמה יונאים רצים ליד החנות כשאחד מהם מחזיק כלב. הסוחר מתחיל לאיים על הדמויות שהוא יסגיר אותן, (כנראה שהוא זיהה שהן אורגות ערפל) אם לא ישלמו לו.
קלבריאן מתלבטת מה ךעשות אבל הפעם אלניס מצילה אותה כשהיא מרימה אגרטל (מספר שתיים להיום) מן החנות ושוברת אותו על הראש של הסוחר מאחורה.

קלבריאן "משאילה" מהחנות שתי גלימות שחורות ארוכות ונאלצת להתווכח עם אלניס שמסרבת לעטות עליה את הצבע של הרוע ("האביר שלי לא ירצה אותי אם אני אלבש שחור") - למרות ההבטחות של קלבריאן ששחור דווקא מדגיש את גוון העיניים הנפלא שלה.

היונאים נעים עם הכלב וממשיכים לרחרח בסמטאות הסמוכות: "מכאן, אחים שלי! קדימה ביילוס, תרחרח! הן חייבות להיות בסביב, הבשר ערפל המרושע ושונא השלום. תרחרח!"

נדמה לקלבריאן שאחד מהיונאים אומר שסאנרול ויורדאריון בכבודם ובעצמם יתנו להם פרס אם הם יביאו את בנות הערפל הרעות אליהם. קלבריאן מצליחה לטשטש את הריח שלהן כשהן נסוגות ולהימנע מההיתקלות.

החנות של בורהאריון

אחרי כעשרים דקות של התחמקות בין הסמטאות, הדמויות מגיעות סופסוף ורואות את החנות שחיפשו. זו חנות אבן גדולה ומהודרת יחסית לרובע, עומדת על סף של גשר אבן רחב שחוצה את הרחוב, עובר מעל תעלה עמוקה ושחורה. מצד לחנות יורדות מדרגות אל תוך סמטה אחורית חשוכה וצרה יותר. החלוונות מוגפים ולא נראה שיש אור בפנים.

קלבריאן חושדת שיש יונאים ברחוב הראשי ולכן הדמויות חומקות במורד המדרגות הצדדיות לחפש דלת אחורית. החושים של קלבריאן מתריעים על סכנה, והיא אכן מצליחה לראות בזמן שני ברנשים מוצללים עומדים קרוב לדלת האחורית. אחד מהם הוא עוד סוחר רחוב מפופקפק מחזיק בידו שני מעילים כהים סוג ד' - אבל האחר הוא זה שמושך את תשומת ליבה וגורם לאלניס להחניק אנקת גועל:

זה ללא ספק חצי אורק. אולי אחד מהאורוק-האי של היד הלבנה, או איך שלא יקראו לעצמם אותם שבטים מגעילים שבימים כתיקונם מסתתרים בעלטת יער פאנגורן ומטרידים מפעם לפעם את הרוהירים. החצי אורק הנוכחי הוא מעט לא טיפוסי - הוא גבוה וגרום מאוד, העור שלו אפרפר כמו רבים מחצאי האורקים, והוא מעוטר באף גדול ומעוקם, צר בצדדים, ציצת שיער כתומה מזדקרת, נופלת למעין תלתלים מושקעים הרבה יותר מהרגיל עבור בני מינו, שיניים בולטות חומות וצווארון גבוה. באורח כללי הוא נראה מהודר ומוקפד הרבה יותר מהרגיל לחצי אורק. למרות שהוא חמוש בלהב, כרגע הוא נראה מתעניין במעילים.

"אוף..." הוא נוהם, "אני בחיי לא יודע מה מתאים לי יותר משניהם. תבין בחור, אני מחפש רק סחורה אסתטית. בחיי הזקן של אבי היד הלבנה."

הוא מטלטל את גופו הכחוש במה שנראה לו ללא ספק כמחווה אופנתית, והאור החלש מרצד על הניבים החומים-צהובים שלו. אבל אז הוא מבחין בדמויות. קלבריאן מחניקה קללה על חוסר הזהירות שלה, כשהיצור מלקק את שפתיו.

"אחח.. שהבני רימה יקחו אותי אם את אין לך מה-זה גוף! רקדנית טובה את יכולה להיות וגאסלוש היפה יודע איפה. מקום אופנתי כזה. מאוד אסתטי."

הוא מעביר יד על הציצה הכתומה שלו.

גאסלוש מנחש שהדמויות הגיעו לראות את בורהאריון ושהן מצאו את הדלת הקדמית נעולה. הוא שואל בחמדנות מה הוא ירוויח אם יעזור להן להיכנס. הוא עובד בשביל האדון הזקן בכל מיני שליחויות, ויש לו מפתח לדלת האחורית - אם כי משהו במבט שלו מפחיד, כאילו החלק האורקי שבו מריח את אורגות הערפל, ומבעבע בשנאה שקטה.,.. או שאולי אלה רק הפחדים של קלבריאן. אלניס עסוקה בלייבב ולהיצמד כל כך חזק אל קלבריאן עד שהיא עושה עליה הסימנים אדומים. גאסלוש שכנראה ניחש מה אורגות הערפל חושבות מגחך: "אל תפחדו מתוקות. למעשה לפי הסיפורים הישנים אנחנו סוג של בני דודים. רחוקים." הוא מצחקק ברשעות.

ואז יותר ברצינות הוא אומר שהוא יודע שהיונאים לא אוהבים את המין שלהן וכדאי להן לא ליפול לידיים של מסנני הבוץ, וכל מיני דברים שיש בסמטאות החשוכות. הוא שוב מנסה לפתות אותן לבוא לרקוד (להכניס אותן למועדון מהסוג הגרוע ביותר).

קלבריאן מתמקחת איתו, ופורטת קצת על השחצנות האסתטית שלו, מה שגורם לו להמהם בגנדרנות, ובסוף הוא מסכים לפתוח עבורן את הדלת האחורית. פנים המבנה חשוך מאוד מהאוויר עומד ומסריח בצורה כזו שאפילו גאסלוש מעקם את אפו העקום ממילא.

"פוי... ואני עוד התבשמתי הבוקר."

מדרגות העץ חורקות מתחת לרגליים של קלבריאן ומבחוץ עולים רעשים. אולי היונאים הסתבכו במשהו. אבל אז בפתח הקומה העליונה קלבריאן חשה כיצד המעיים שלה מתהפכים.

השוליה הצעיר ממורדור מוטל כשפניו על השולחן, מת בצורה מזוויעה. קלבריאן רואה צלחות שהחליקו מהשולחן ונשברו וגבישונים של אבקה וורדרדה מפוזרים סביב הראש שלו.

אלניס פורצת בבכי.

"גם כאן...גם כאן כולם מתים."

גאסלוש לעומת זאת שורק בהתפעלות. "זה לא אני עשיתי את זה אם אתן שואלות, אבל ווי ווי ווי איזה שעשועים עשו על הבחור הזה.... תראו את הפנים הלבנות והחמודות שלו."

קלבריאן לא צריכה את גאסלוש כדי לראות שבמקום בו הפנים נגעו בעיסה הוורודה הן פשוט התמוססו כמעט עד העצם. אבל בניגוד למה שמשתמע ממה שאומר החצי אורק, אין סימנים של מאבק או חקירה.

גאסלוש דורש את התשלום שלו ואלניס מתםרצת ואומרת משהו מיותר מאוד – בנסיבות - על אורקים יצירי האפלה. גאסלוש שולף את הסכין שלו ואומר שעכשיו הוא נעלב.

"אני אורוק האי הגון לא איזה בן-רימה מההרים... אז אולי, עכשיו שנעלבתי, אקח עכשיו פיצוי קטן." אור מרושע ומפחיד נדלק בעיניים שלו.

אבל אז עולה קול מאיים עוד יותר מתחתית המדרגות.

"אורק? אתה בטח לא שוה שיקראו אותך אורק. חתיכת יד זרג לבנה מתרומם."

גאסלוש קופא מפוחד וקלבריאן רואה את היצור השמן עם הרגליים העקומות, השיניים הטורפות והלהב האכזרי שתפס עמדה מאחוריהם ואורקים נוספים מגחכים מאחוריו.

(הערת השה"ם: כפי שיתגלה אחר-כך, האורקים פרצו דרך מנהרה אל תוך המרתף, ואז התגנבו משם כאשר הדמויות היו שקועות בזוועה למעלה, ועכשיו הם חוסמים את דרך הנסיגה שלהן)

"אבל אני דווקא כן אורק - ואתה בצרות גדולות, יד לבנה. חשבת אני אתן לך לברוח אחרי שדפקת אותי עם הסחורה?"

"אתה אל תסתבך איתי קאגו!" גאסלוש צורח בקול דק ופתטי למדי.

האורקים שואגים מצחוק.

"שמעתם אותו בחורים? התולעת חושב שהוא יפחיד אותי. אבל מה? אני דווקא יודע שאתה והשותף הנזלן שלך ערקתם, אז אתם לא בחסות של בוס אורזש יותר. לא שאני מפחד גם ממנו". האורק מצביע לכיוון גאסלוש, "תתפסו אותו בחורים. אני כבר אראה לך שעשועים".

גאסלוש מתחיל להתחנן: "בחייך קאגו, תהיה בחור הגיוני. הנה, אני אתן לך את שתי אלו. סחורה משובחת, ילדות הערפל האלו. סחורה משובחת, אתסטית מאוד."

האורקים מגחכים, וקאגו עונה שאי אפשר לשחד אותו במה שכבר שלו: הוא יעשה קופה יפה מלמכור את שתי הבנות האלה - את גאסלוש הוא אומר לבחורים שלו לפתוח כמו דג ולעשות את זה לאט.

הרעשים בחוץ מתגברים, כאשר שניים מהאורקים עולים, לא בחפזון, במעלה המדרגות לעבר קלבריאן...

סצינת סיום (או: החבורה מתאחדת...)

רומברינד, איסילור וקורהילד מתקרבים לחנות של בורהאריון מהצד השני של הרחוב - מעבר לגשר. הדמויות משתופפות בצד, כשכוח היונאים עוזב את העמדות שתפס ליד החנות.

הדמויות מסתתרות ושומעות חלק מן השיחה. היונאים עבדו ביחד עם גשש בן מזרח שמקטעי הדברים שהחבורה שומעת כמעט לא טורח להסתיר כמה הוא מזלזל ביונאים ורואה בהם חבורה של ילדים חסרי מוח. היונאים מלהגים. חלקם כועסים על הגשש:

"נכון שהוא אחינו האהוב וכל זה אבל לפעמים הוא מה-זה מעצבן!"

"פשוט הוא שונה ואחר קצת. צריך להיות סובלניים כלפיהם."

הנקודה המעניינת יותר שהדמויות מבינות שמישהו למעלה שינה את הפקודות של משמר היונה והורה להם להפסיק את המצוד אחרי הדמויות. (רומברינד ואיסילור לא מודעים עדיין לקלבריאן ולכן לא ברור עדיין אחרי מי המצוד, הם משערים מטבע הדברים שאחריהם). רוב היונאים שמחים שהמדרף בוטל וישמחו להיות במסיבה באותו לילה במקום זה. קורהילד מביטה אחרי היונאים בתיעוב.

"הם מחלה, והמחלה הזו מתפשטת. לפעמים אני כמעט מתגעגעת לחווה של אימא שלי, למרות הלשון העוקצנית שלה והכל, אפילו למרות זבל הסוסים."

לאחר מכן, כשהיונאים הסתלקו מהשטח, החבורה חוצה את הגשר. ואז כשהם מתקרבים לחנות החשוכה הם שומעים צעקות וקולות גסים מבפנים. אישה צורחת בקול גבוה ומבועת.

רומברינד לפחות, לא צריך לחשוב פעמיים כדי לזהות את הקולות הגסים מעבר לדלת.

"אורקים" הוא ממלמל.

הדמויות צריכות בשלב הזה לפרוץ כמה שיותר מהר את הדלת הכבדה של החזית.

בפנים בינתיים - שניים מהבריונים של קאגו מגחכים וחושפים ניבים צהובים, מתקדמים במעלה המדרגות לכיוון קלבריאן. היא יורה בהם בקשת אבל הטווח מתקצר במהירות והיא נאלצת לעבור לחרב; אבל נופלת מהם בהרבה בכוחה. ובעוד קאגו מגדף ושולח עוד אחד מהביריונים שלו לוודא ש"האוכל בתחת עם ציצה" לא יזחל לשום מקום, הדלת נפרצת בחבטה, מגלה גמד שואג עם גרזן ענקי בידיים ("בארוק-קהאזאד!!")

הבריונים של קאגו מופתעים ומתבלבלים. בקרב הקצר שניים מהם נהרגים, וקאגו עם האחרים נמלט לתוך המרתף.
(אלניס צורחת: "אנא אדונים אמיצים! אנחנו כאן, חי אלברת, אנחנו כאן, הצילו!")

איסילור פוער לעבר לאלניס שתי עיניים גדולות כמו צלחות וממלמל משהו על עלמה שיופייה של ארוון שב והתגלם בה.

קורהילד ממריצה את החבורה לרדת המדרגות המרתף כדי לרדוף אחרי האורקים או לראות מה הם זממו. רומברינד לעומת זאת, שם עין גם על חצי האורק שמנסה לזחול משם בשקט.

"אתה תישאר בדיוק איפה שאתה, טינופת! אם אתה לא רוצה לערוך היכרות עם הגרזן שלי..."

קורהילד שואלת את קלבריאן ואלניס אם הן לא עובדות עם בורהאריון. אלניס פורצת בבכי בתשובה וקלבריאן מנסה להסביר בשתי מילים אגב ירידה למרתף שיש למעלה אדם צעיר שמת מוות נורא. המרת, הפוך ומזוהם, ואחד הקירות שלו קרוע, כנראה שהאורקים נכנסו מכאן מתוך מעבר תת קרקעי והפכו את כל המחסן בחיפוש. אם בורהאריון מת, אין שום סימן לגופה שלו או לדם במרתף - אבל האורקים טינפו והרסו את הכל ביסודיות. אלניס מסתכלת בכמה שברים נוצצים וממלמלת בעצב על כמה זמן שהיא לא עטתה תכשיטים. הם (הכוונה לפושטים שהחריבו את המקדש של אורגי הערפל בלותלוריין) קרעו את כל השמלות שלה. היא כל כך הייתה רוצה לעטות שוב מחרוזת כסופה חמודה כזו - רק כדי להעמיד פנים ששום דבר לא קרה ושיש לה בית ואהוב בשריון נוצץ לחזור אליהם ולטייל לאור הכוכבים (עוד התייפחות).

הפנים של איסילור זורחים כמו צלחת. למזלן של הדמויות קלבריאן לפחות נשארה זהירה מספיק כדי לשים לב לסכנה: אורק מגודל שארב בקרן זווית מתנפל על הדמויות עם חרב דו ידנית מעוקלת. מהמלילים שהוא פולט בלעג אגב שהוא מסתער אפשר להבין שהוא בז לקאגו ולאורקים האחרים, תולעים טיפשות שלא ראויות להיקרא אורקים אמיתיים. הם רק חושבים על ביזה ועסקים - אבל הוא יודע שימים שחורים ויפים מתקרבים - והזמן של חלאות האנוש נגמר.

האורק המגודל שואג ומצליף לכל עבר בחרב שלו כשהוא מסב פגיעות לא קלות. איסילור מאבד את ההכרה ומתמוטט לרצפה, כשהוא לא מספיק להירתע בזמן מתנופת המעגל של החרב הענקית וככל שהאורק נפצע כך הוא נכנס לשכרון דם גרוע יותר. אך בסופו של דבר הגרזן של רומברינד מוצא את המטרה שלו, מפלח את הקסדה השחורה ומשכיב את האורק המטורף על הרצפה.

איסילור מוטל על הקרקע, וגם לאחר שהכרתו שבה הוא לא ממהר לקום - די נהנה מהעובדה שאלניס כורעת מעליו ומטפלת בו, כשהוא מנצל את מצבו העדין כדי לפלרטט איתה.

רומברינד מהצד רוטן משהו מכוער על כך שהיפיוף רק בא ונפל וכולם שכחו מי עשה את רוב העבודה.
"האורק אפילו לא מעד עליו..."

קורהילד מנחמת אותו קצת, מודאגת מאוד מעניין האורקים שברחו - ומה הם חיפ]שו כאן בכלל; כי אם הם מצאו משהו הם כבר נעלמו איתו וזה לא מוצא חן בעיניה.

הדמויות מחפשות במרתף ולא מוצאות הרבה כי האורקים בזזו הכל והרסו את היתר. הם מוצאים כמה חומרי גלם פשוטים שאפשר עוד להשתמש בהם. פסלון זול מעוצב בנוסח שאהוב על פרחחים המורגול שבורהאריון התכוון למכור ברובע ועוד.
מתחתית של ארגז הרוס למחצה מלא בזבל ושרידים של חומרי גלם הרוסים שלא שווים כלום, קורהילד שולפת שלד הרוס למחצה של טבעת שלא נשאר ממה כמעט כלום. נראה כאילו שכחו אותה יותר מדי זמן בכבשן או טיפלו בה באופן שהרס את רובה, אבל מהמעט שנשאר רומברינד וקורהילד מבינים שהיא הייתה מלאכת מחשבת, ונותר גם סימן למקום שבו שובצה בה אבן יקרה שכנראה נעלמה מזמן. קורהילד בוחנת את השריד המפוחם ואומרת שזה נראה לה כמו עבודה של שלהבות הארגמן. עבודה טובה.

"מעניין.. אתה חושב שאפשר לשחזר אותה מהחומרים המתאמים?" היא נאנחת.

"אלמלא זה היה עצוב זה היה מצחיק. חצי מהצרות החלו כי חיפשתי את הספר האדום לקרוא את מפתח הרונות כדי להשתעשע בזהן על תכשיטים ועכשיו זו באה אליי."

היא מושכת בכתפיים בעצב ומכניסה את השריד לכיס.

"איבדתי ביום אחד את ביתי, את נישואיי ואת בני. נו אולי זה סיום ראוי."

היא צוחקת בעגמומיות.

הדמויות מתייעצות ומחליטות לא לרדוף אחרי האורקים – הם יכולים להיות רבים ומסוכנים מדי במנהרות החשוכות למטה, מה גם שקלבריאן לא מעוניינת לגרור את אלניס לעוד סכנות. הם מחליטים בינתיים להחזיר את איסילור לבית של ההורים שלו מה גם שקורהילד רוצה לראות את רלאניה. באורח כללי, החבורה צריכה לנוח ולהחליט על הצעד הבא.

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.