??????? - ????

הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית | המערכה | יצירת דמות

vineline

 

קמפיין 'הטבעות הקרות של גרינפילדס'

 

(קמפיין נלווה שמתרחש במקביל ל'דמדומי המערב')

 


ספר ראשון: חליטה של צרות עם לימונית ולואיזה


פרק
III: החוליה החסרה



חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 



 

פתיחה: המחפורת ההרוסה

ככל שהחבורה יורדת במורד הגבעה לעבר העשן הכבד שמתמר עדיין מעל המחפורת של בני באקסטון, כך התמונה נעשית קשה יותר; המחסנים הרוסים, הדלתות מנופצות, וכמו כן, התוקפים שחטו בפראות את כל חיות המשק שמצאו, שפגריהם מוטלים בכל רחבי החצר.

טומי נמצא בהלם כמעט מוחלט, ורק ממלמל שוב ושוב שהוא היה צריך להיות שם עם הפטיש שלו; הלקליריה הופכת שקטה וקודרת, וניכר בה כי היא רואה את הדברים כמכה והשפלה אישית, מסיבה כזו או אחרת. לאחר כמה דקות, היא מחליטה שלא להמשיך עם החבורה ולא להראות בפומבי לקהל ההוביטים הממלמל והזועם שכבר התחיל להתאסף בסמוך – היא מנמקת, שהיא עשויה לאבד את שארית המוניטין שלה ולהסתבך בצרות, אם יחלו להאשים אותה שגררה את לואיזה וטומי במכוון למקום לא ידוע שעות ספורות לפני ההתקפה; היא אומרת שתבצע חקירה משלה בדבר התוקפים, ומציעה לפגוש את החבורה בחורש הסמוך, בעוד כמה שעות.

קהל ההוביטים – רובם חוואים ממחפורות סמוכות - זועם והופך קולני יותר ויותר; הגם שפקח סמוק פנים עם משרוקית אוסר עליהם להכנס לשטח החווה, בטענה שבוצע שם רצח, ויש לשמור על הזירה נקיה עד שמשמר אות'בארטון יגיע. אחד החוואים – מר בולג'ר – טוען בקולי קולות שבני העם הגדול – קבצנים וגנבים מלוכלכים שכמותם – אחראים להתקפה, והגיע הזמן להפטר מהם לגמרי.

לואיזה מוצאת את עצמה עד מהרה מתעמתת איתו, בעיקר כאשר הוא לועג לאביה המנוח, שהתנגד לצעדי ענישה ובכלל למלחמה כנגד בני העם הגדול והתעמת בזמנו עם התאין ודולגו בלאקפוט בעניין הזה – ובשלב מסויים היא מכבדת אותו במהלומת אגרוף.

בקהל, נמצאים שניים מבני משפחתו של טומי – קות'ו הזקן, ונל (הבכורה בבנותיה של ורבי), שעדיין אוחזת ברסן של סוסון, ומשביעה את עצמה שוב ושוב בלחש שיום אחד תהיה לה חרב אמיתית ואז היא תנקום במי שעולל את זה. מסתבר, ששעות מספר לפני ההתקפה, הוטל על נל להרכיב את קות'ו הזקן על הסוסון ולקחת אותו אל הרוקח באות'בארטון, מה שהציל את חיי שניהם, משום שהמחפורת הותקפה בהעדרם.

לואיזה, שמחליטה שקצה נפשה בהבלים, מתעמתת עם הפקח ודוחפת אותו מהדרך, כשהיא מתעלמת במפגיע מפניו הסמוקות, מהתקנות ומהשריקות הזועמות של המשרוקית שלו שמהדהדות בעורפה, כאשר היא נכנסת אל תוך החרבות, וטומי החיוור והמבועת נגרר בעקבותיה.

 

כבר ממבט חטוף עולה, כי בתור פשיטת ביזה, התוקפים עשו מלאכה גרועה מאד, וכמעט אקראית. בעוד חלקים מסויימים במחפורת נהפכו לגמרי (למשל, המטבח שנהפך לגמרי, כל תכניו פוזרו, והתוקפים נגסו בחלקי בשר וגבינה ואז השליכו את היתר על הארץ), אחרים זכו לטיפול רשלני מאד. בין היתר, מדליון כסף של ורבאנה מבעלה המנוח, שללא ספק היה אחד החפצים היקרים ביותר במחפורת, מתגולל על הרצפה בלא שנלקח. גם האש שניסו לשלוח במחפורת הוצתה באורח מרושל, וכבתה במהירות לאחר נזק שטחי יחסית.

אם בתחילה חששו לואיזה וטומי שכל המשפחה נטבחה, הרי שבסופו של דבר נמצאת רק גופה אחת בחורבות המחפורת – סרג'נט בלקבריק מוטל בטרקלין, חרבו השבורה לצידו, וניכר בו שהוא מת לאחר קרב בו לחם במספר תוקפים, וגם פצע לפחות אחד מהם פצעים קשים. מהרמזים שנמצאים בזירה, עולה שהוא הוכרע בסופו של דבר, הופל לארץ, ואז ראשו רוסק בחבטה של אלה כבדה או נשק דומה.

לואיזה שמה לב, בין היתר, שהמקום שעבר את הביזה והחיפוש היסודי ביותר הוא חדרו של הסרג'נט, המגרות נהפכו, ותוכנן עבר חיטוט יסודי, ואפילו סדיני המיטה רוטשו, אולי כדי לברר האם הוסתר משהו בעל ערך ביניהם – מה שמעלה את חשדה של לואיזה, שיתכן שמישהו חיפש אחרי המפה.

ליתר בני המשפחה אין זכר, אבל מסימנים בחצר האחורית, ליד הכבשים שנרצחו עד האחרונה באורח כזה שגורם לטומי ליבב מצער, נראים סימני גרירה – רמז, לכך שהתוקפים גררו מכאן שבויים חיים – ככל הנראה ורבי וחמשת ילדיה האחרים (להוציא נל). כמו כן, לואיזה מצליחה לאתר בעפר נשק של אחד התוקפים שנשמט – חרב קצרה, בגודל שהולם יצור בעל מידות של הוביט או קרוב לזה, הרבה יותר מאשר בן העם הגדול.

 

מעניין זה- כמו גם מצורת העקבות וסימנים נוספים, לואיזה מתחילה לחשוד שהתוקפים היו אותם יצורים דמויי-הוביט מעוותים ועקומים, מהסוג שמצאה בין הקורבנות של העכבישים במכרה.

גם עניין זה לא נעדר תמיהות משל עצמו: ההוביטים בפלך הכירו יפה את האגדות והשמועות על בוגאן: יצורים שנראים כמו הוביטים מגודלים, שעירים ועקומי רגליים, עם פנים גסות ושיניים חדות. היו שטענו שמדובר בהכלאה שביצע אי-מי בין הוביטים לגובלינים (אם כי הבוגאן לא ירשו דבר מהעורמה של הגובלינים, ונחשבו תמיד ליצורים כהי מוח, אפילו יותר מאורקים); והיו שטענו שמדובר בצאצאיהם של הוביטים שנודו מהפלך לאחר שתמכו בשארקי בסוף העידן השלישי, חיו בשולי התרבות והדרדרו יותר ויותר מדור, בין השאר בגין נישואין בתוך המשפחה.

כך או אחרת – מזה שנים רבות, לא היה דיווח על כנופיית בוגאן שהיתה כה נועזת כדי לתקוף ולשדוד מחפורת בשולי עיר בפלך, ועוד באור היום (גם אם תחת חסות שלג וערפל); ואם לא די בכך, לפי הסימנים, הבוגאן האלו היו מצויידים בנשק באיכות גבוהה – כגון חרבות ואלות ברזל, ששונות מאד מהנבוטים, החניתות ושאריות הציוד שהם משתמשים בהם בדרך-כלל.


למרבה צערם של לואיזה וטומי, הם מותשים לגמרי מההרפתקאה שלהם במכרה, ומבינים שיתמוטטו במהירות אם ירדפו אחרי התוקפים בלא מנוחה של כמה שעות, כך שהם נאלצים לקבל את הזמנתה של חוואית סמוכה – גברת וייטאפל, לא לפני עימות נוסף בין לואיזה למר בולג'ר בעניין זהות התוקפים.

לואיזה מנצלת את ההזדמנות, ומעניקה במתנה לנל את החרב הקצרה שמצאה, תוך שהיא מעודדת אותה וממריצה אותה "לשמור על סבא" (קות'ו הזקן, מצידו, רועד והלום נוכח החורבן, חושש ממה שיקרה להם בחורף, לאחר שהפכו כמעט לחסרי כל, וממלמל שהכל קשור לרוכבת השחורה שראה, ואף אחד לא האמין לו שראה).

כך או אחרת, עוברות מספר שעות, עד שלואיזה וטומי (שלא מוכן לשמוע על הרעיון שלא לצאת למסע לחילוץ אחותו והילדים שלה) יוצאים לדרכם – ועד שהם מגיעים לחורשה בה קבעו לפגוש את אורגת הערפל הלקליריה, הירח כבר שוקע והלילה קרב לסיומו.

 

 

הפגישה עם הלקליריה והיציאה למסע

הלקליריה יושבת בלב החורשה ליד מדורה קטנה וחולטת עליה תה עשבים; היא מקשיבה לסיפורים של ההוביטים, ומספרת להם כי גם היא לא ישבה בחיבוק ידיים, ואיתרה את נתיב העקבות של התוקפים; מדבריה, הם נעזרו בעגלת מטען כבדה שחיכתה להם במקום מבטחים, ונראה שעליה העמיסו את השבויים כאשר רוב התוקפים הולכים ברגל מצידי העגלה; וכי לפי הסימנים, הם צועדים מערבה, אל עמק פראי בשם נאן מורלאב שמצוי מחוץ לגבולות מחוז אות'בארטון – וכיום הוא נחשב נטוש למדי, להוציא כמה חורבות של בני העם הגדול (ניכר שהיא לא אומרת הכל, ולרגע נשמעת מהורהרת מאד, כשהיא מגיעה לנקודה הזו).

הלקליריה עדיין תמהה ולא שלמה עם כך שטומי יתלווה אליהם – היא מסופקת אם הוא מיומן מספיק, והוא מעמיד את עצמו בסכנת מוות; אבל טומי לא מוכן לשמוע על כך, נועץ את מגפו בעקשנות טיפוסית בקרקע, ואומר שקודם כל, היצורים המכוערים האלו "תקעו את הרגל שלהם בערוגה שלי" כך "שהוא והפטיש החדש שלו (הוא מתכוון לקרוא לו 'באנדראבאס') מתכוונים לדון איתם על כל מה שעשו והנזק שגרמו".

הלקליריה נכנעת, ובחצי חיוך חיוור, עונה ש"לא רבים מבני העם הנאווה היו מפללים למצוא תפוחי ירח מבורכים בערמה של לפת"; אלא שלמרות הטון המשועשע לכאורה, כך לואיזה שמה לב, הלקליריה מלאה בכעס. היא עדיין רואה את ההתקפה הזו כסוג של כשלון או השפלה אישית – ונחושה בדעתה להשיב במענה קטלני.

טומי לוחש ללואיזה פעם נוספת, שאורגת הערפל הזו מוזרה מאד, ולא סיפרה להם את הכל. אבל "בסוף, השורשים שלה נטועים עמוק בערוגה הנכונה". לא הרבה מבני העם הגדול או אפילו אורגי הערפל היו מוכנים להכנס לכאלו צרות-צרורות בגלל הוביטים, בטח שלא בשנים האחרונות.

 

שמי המערב כבר מתחילים להחוויר, כאשר החבורה יוצאת לדרך, גולשת לתוך ערוץ בוצי, ומתחילה לעקוב אחרי הסימנים שהותירו התוקפים וגלגלי העגלה הכבדים בקרקע. משהו מוזר בעקבות האלו- כאילו הפרסות של הבהמות שמושכות את העגלה מחורצות או מטופרות באורח מוזר.

כמו כן, באורח שמפחיד מאד את ההוביטים, פה ושם יש רמזים לטפטוף של דם, שנעשה יותר אינטנסיבי ככל שהם מתקדמים.

 

ואז, ממש כאשר הפס שבמזרח השמיים מתחיל ללבוש צורה אדמדמה-צהבהב, הם שומעים יללות זאבים ורואים לחרדתם סימני גרירה, שמוליכים אל שני תילים שנחפרו מאד בחופזה בצד הדרך. טומי כמעט מתפלץ מאימה נוכח המראה.

החבורה נלחמת בשני זאבים שהחלו כבר לחפור בעפר התחוח והספוג בדם, ופוגעת בהם מספיק כדי שהללו יוותרו על הארוחה הצפויה ויברחו אל הצללים עם הזנב בין הרגליים; ואז, כשהן מנסות להרחיק את טומי הדומע, הלקליריה ולואיזה מתחילות לחפור את האדמה...

ולאחר רגע, למרבה רווחתן, מסתבר כי מי שהושלך לבור וכוסה במעט עפר אינם השבויים בני באקסווית', אלא שני בוגאן, שכנראה נפצעו פצעים קשים מדי בקרב נגד סרג'נט בלקבריק בתוך המחפורת, ולא שרדו את הטלטולים של הדרך.

כעת – ההשערה הופכת לודאית –המחפורת של בני באקסטון הותקפה בידי חבורה שלמה של בוגאן, מאורגנים היטב וחמושים בנשק באיכות גבוהה, מעל ומעבר למה שהיצורים הפראיים וכהי המוח האלו מסוגלים להשיג בדרך-כלל – מה שמעורר תמיהות קשות עוד יותר לגבי המניע; ומדוע חבורה של בוגאן תתקוף מחפורת פשוטה בדרך-כזו; ומה הקשר למפה – כאשר בוגאן, סביר להניח, בכלל לא מסוגלים לקרוא או להבין ערך של מסמכים.

 

פעם נוספת, לואיזה חשה שהלקליריה – שצל אפל חלף על פניה -  אינה מספרת כל מה שהיא יודעת; וכל מה שלואיזה מצליחה להציל מפיה הוא שבני באקסטון, למרבה הצער, לא היו הקורבנות הראשונים של הבוגאן האלו.

 

החבורה ממשיכה מערבה, אבל ההתקדמות נחסמת, כאשר הם מגיעים למקום בו הדרך נעשית צרה, עוברת בין שני מצוקים גבוהים, אחד מהם (בצפון) כמעט אנכי. לואיזה מצליחה להבחין בזקיפים שהבוגאן הציבו במקומות גבוהים, שחולשים היטב על הנתיב שממשיך לעבר נאן מורלאב; מעבר לסיכוי הלא רע בכלל לזכות במקלחת של סלעים נופלים ושאר דברים שפגיעתם רעה אם החבורה תכנס אל תוך המעבר הצר, הרי שציפור מכוערת ליד אחד הזקיפים מעלה חשש מבוסס, שהבוגאן יזהירו את חבריהם בעמק מפני התוקפים – מה שאומר, שהסיכוי להפתיע אותם ולחלץ את השבויים בעודם חיים ישאפו לאפס.

המסקנה היא, שהחבורה חייבת לחפש דרך עקיפין אל תוך העמק – מה שיאריך ויסבך את המסע עוד יותר.

לאחר התדיינות קצרה, מישהו בחבורה נזכר ששמע משהו על דרך ישנה שעברה פעם על הגבעות של ראם מורת'וין מדרום: בדורות לפני תחילת הזדון הקפוא, זו היתה דרך סחר שנעשה בה שימוש לא מועט, בתור נתיב ישיר שחוצה את הגבעות בכיוון דרום ובסופו של דבר מגיע אל העיירה אוברהיל שבתוך הפלך, מרחק כמה עשרות פרסאות מצפון למעון באג; ועמד שם בית מכס גדול שחלש על הדרך ההיא – ויתכן שחלק ממנו נותר עומד ומסמן את מיקומה גם היום.

 

 

בית המכס הנטוש והמנהרות מתחתיו

בית המכס, או מה שנותר ממנו, עומד אכן במרחק של כמייל וחצי לכיוון דרום ואינו במצב טוב, בלשון המעטה. השנים לא ריחמו על המקום, שלא לדבר על אפיק מים ששינה נתיב והפיל לתוכו חלק מהחצר ואת האגף האחורי של המבנה. השיחים הפכו פרא ובלעו כל זכר לשושנים המתורבתות שגדלו כאן פעם, והמקום שורץ זן של ניק-בריקים (חגבי ביצה) ענקיים – חלקם נרתעים עדיין מהוביטים, וחלקם נועזים ותוקפניים יותר.

כאשר הם בוחנים את המקום, טומי נזכר במעורפל בסיפורים ששמע בפונדק על בית המכס הישן, ועל מפקח אגדי בשם אודו גראב שניהל אותו – ונודע למרחוק כאחד ההוביטים המרושעים והטפשים ביותר בפלך, עד שמישהו הפך אותו לבדיחת היום, באורח שהוא לא התאושש ממנה לעולם. אחיו הצעיר והחמדן של טומי, פוגו, סיפר בעיניים בורקות שאומרים שהמפקח הזקן הסתיר איזה אוצר גדול; אבל טומי מטיל בכך ספק. 

החבורה צריכה להתמודד עם סכנת מפולת ומדרגות מסוכנות למעבר, בעת שהדמויות מחטטות במקום ומנסות למצוא את דרכן. בין שרידי חדר העבודה, הדמויות לא מוצאות דבר- גם לא במגרה נעולה היטב שהם מתארים – מלבד שרידי ניירות מצהיבים, ובתוכם שרידי מכתבי תלונה שהמקפח קיבל, וככל הנראה השיב עליהם בגסות – בין היתר, של פונדקאי של מקום בשם 'האורן השחור', שעמד ממש במרומי הגבעות של ראם מורת'וין, על הנתיב שהדמויות מחפשות – ונראה כי המפקח גראב נשבע שרק בגלל החוצפה הזו, ימצא דרך להוסיף למס שלו עוד שלושים אחוזים לפחות.

כמו כן, שריד אחר רומז להתכתבות מוזרה בין המפקח גראב לבין אורגת ערפל בשל טילמירל, שבנקודה מסויימת הפסיקה לענות למכתביו, או משהו כזה.

 

פטרול השריפים וקורפורל ג'סי פורקצ'ופ: בעוד הדמויות מחטטות בחדר העבודה, הן שומעות רעשים מבחוץ: סיור של שריפים, מפלוגת שומרי הגבול של הנפה הצפונית מתקרב, מתנהל בנחת ובלא חפזון לא רחוק משערי בית המכס החרב. טומי מחוויר למראה הקורפורלית שמובילה אותם – הוביטית גדולת גוף בשם ג'סי פורקצ'ופ, והוא ממלמל לאחרים ש"היה לי משהו איתה פעם, והיא לא לגמרי סלחה לי מאז" (מסתבר, שהם רבו לאחר שטומי איים במעדר על איזה קצין מגונדר שהיא ניסתה להרשים וקרא לו "קצין בתחת של שארקי", כאשר הקצין דיבר בזלזול על אביו הזקן של טומי). מלבד זאת, למרבה הצער, ג'סי היא הוביטית בדיוק מהסוג שאוהבת לדחוף אף בכל עניין שהוא לא שלה, והיא תעכב אותם שעות.

החבורה מסתתרת, בעוד השריפים מתקרבים, וחלקם מעוניינים דווקא לחטט במבנה – גם הם שמעו שמועות על אוצר שהמפקח הסתיר. אבל ג'סי מסרבת. יש לה דברים טובים יותר לעשות עם הזמן שלה, היא אומרת, מאשר לחטט בהריסות מוצפות ושורצות חגבים (בפעם האחרונה שהיא נתקלה באחד, היא מתלוננת, לקח לה ארבע כביסות לסלק את הסרחון שהוא השאיר עליה) – וממילא, גם אם היה אוצר, בטח סחבו משם הכל לפני דורות.

מהשיחה של השריפים הדמויות לומדות, שמישהו למעלה יודע על המסע של לואיזה, ולא רוחש לה (כמוהה כלאביה המנוח) אהבה רבה; לואיזה נתפסת כחטטנית מרגיזה, בת לאבא שהיה חובב גדול של קבצנים וגנבים מבני העם הגדול; וג'סי מוסיפה הערה גסה על "מר כוסמת הטיפש" (באקסווית') שמשתרך אחריה, שסוג שגורם לטומי להאדים כולו.

("באקסטון. זה באקסטון, לכל הרוחות").

מהרטינות של טומי עולה, שאחותו ורבאנה ניסתה לארגן שידוכין בינו לבין מיס פורקצ'ופ לפני כמה שנים, אבל כאמור זה נכשל כשלון חרוץ. לואיזה, שמהרהרת בבעיות שלה, מעירה שעם כל השידוכים שנכשלים לאחרונה, ההוביטים יגיעו לסכנת הכחדה; הלקליריה מגחכת, מעבירה מבט על החבורה ומעירה שאולי כדאי במקום זאת לארגן את השידוכים הנכונים – מה שגורם גם לטומי וגם ללואיזה להסמיק מאד.

 

מרתפי בית המכס: לאחר שהשריפים מסתלקים, החבורה חוזרת לחפש בהריסות, ובסופו של דבר מוצאת מעבר חסום למחצה באבני מפולת, שיורד לקומה נמוכה יותר ומוצפת למחצה; הדמויות מוצאות כאן את הכלא הישן של בית המכס, ונאלצות להתמודד עם חגבים ענקיים, ולאחר מכן – בהפתעה – גם כנגד נווד או שודד מטורף לגמרי ומעוות למחצה מבני העם הגדול, שמצא מקלט באחד החלקים של הכלא העתיק.

התוקף הזה מטורף לגמרי, חולה, ופניו מלאות בהרות מוגלתיות; ולמרות כל הנסיונות להרגיע או להכניע אותו, הוא נלחם עד המוות, כשהוא יורק ומתיז רסיסי קללות כלפי ההוביטים – 'ננסים מסריחים לקחו הכל, לא יותר טובים מגובלינים'.

בין השרידים שהותיר אחריו, ורסיסים של חפצים מנופצים, הדמויות מוצאות מדליון כסף משחיר וישן, עם תמונה של אישה צעירה וילדים והקדשה 'באהבה לנצח' מאישה בשם וילמאריה. לואיזה שומרת את המדליון אצלה, בטענה שאם תתקל באישה כזו, תהיה זו חובתה להחזיר אותו ולספר את הבשורות המרות.

הלקליריה מעירה, שספק גדול אם היא בחיים עדיין; אבל לא מוסיפה דבר.

 

תגלית אחרת, משעשעת בהרבה, מתגלית על הקירות מול תאי הכלא, כאשר הדמויות מסירות טחב, ומגלות כתובות חרוטות עמוק, בלשון ההוביטים ובסינדרין. מסתבר שהמקפח גראב, שהחזיק במעצר אי-אלו מבריחים, הכריח אחד מהם – שהיה כנראה משכיל ושלט בכמה שפות, לחרוט עבורו סיסמאות על קירות בית המעצר; הסיסמאות, שנכתבו בלשון המדוברת של הפלך, מכריזות דברים כגון:

"אם הגעת לכאן, שב ודע – אין מבריח שהערים על מפקח בכיר גראב!"

"כל משלוח מוברח נעצר – בתא המעצר!"

"פלך בלי עברות מס – פלך ירוק ויפה יותר!"

"את הקנס אשלם בשמחה, למען מחילה וסליחה!"

 

אלא, שהכתובות שחרוטות בסינדרין, וגולפו ביד מוכשרת מאד מתחת לכתובות בלשון הפלך, מכילות 'תרגום' מקורי בהרבה של הסיסמאות שהכתיב המפקח, כמו:

"כאן שוכן – מפקח בכיר, טיפש ושמן!"

"על כל משלוח שהוא מחרים – שליש לפחות אל הכיס מעלים!"

"אורק עקום בשם רוגבאש, על ניק-בריק הוא עגב – ולתוצאה הם קראו אודו גראב!"

"גראב הנפוח, עם אף של תפוח. בעלמת ערפל הוא חשק, והיא לעברו לא תירק".

 

כפי שהדמויות משערות, המפקח-בכיר גראב, שלא ידע מילה בסינדאריו, לא חשד בפירוש הנכון של 'התרגום' לסיסמאות שביקש שיחרטו על הקיר – עד שהזדמן לכאן הוביט אחר שידע לקרוא סינדארין, והתגלית אכן הפכה לבדיחת היום בנפה הצפונית; ואולי גם הובילה לחקירה בגין האשמות במעילה.

 

הלקליריה משועשעת מאד; וממלמלת משהו על מישהי שהכירה פעם, שהיתה מאושרת לקרוא דברים כאלו ולהוסיף אותם לרפרטואר שלה. היא אהבה מאד לאסוף קללות גסות בשלל שפות.

לשאלתה של לואיזה, היא מזכירה שם שנשמע כמו "אילוורליין".

 

הדמויות מוצאות בסופו של דבר דרך למרתף נוסף ונסתר – שם החביא אודו גראב כמה מהאוצרות שלו, וכנראה נעל אותם בחפזון לפני שנאלץ לנטוש את המבנה, בתקווה שהיורש שלו במשרה לא ימצא אותם, אולי עד שגראב עצמו יפעיל די קשרים כדי לחזור למשרה.

מתחת למשהו שנראה כמו לוח קבורה – אבל אינו לוח קבורה, שכן גראב לא הומת, בוודאי לא כאן, אלא פשוט פוטר, אכן נשמרו כמה מ'אוצרותיו' או חפצים אישיים של המפקח גראב. בין היתר, מקטרת משובחת מרוקעת בכסף; בקבוק מזכוכית וולקאנית שחורה שנוצר בידי גמדים, עם שביב של עוצמה מוזרה בתוכו

(הערת שה"ם: הוא מסוגל לחזק מעט שיקויים שנמזגים לתוכו, אחד בכל פעם),

וגם שרידים למכתב מעוטר מאורגת ערפל, שדוחה בנימוס את רצונו של המפקח לפגוש אותה.

ובסופו של דבר, מתגלה האוצר העתיק שהסתיר המפקח – הנאווה באוצרותיו או 'חמדתו' (כך קרא לזה לפי חלק מהסיפורים), שהוא נשבע שאיש מלבדו לא יחזיק בה. אלא, שבמקום טבעת קסמים או חפץ דומה, הדמויות מוצאות ספר מצהיב ועב כרס, שהוא עותק נדיר, שמור ושלם כמעט לגמרי ל.... לא אחר מאשר "ספר הקנסות השלם, מאת מר סורקו סאקוויל באגינס".

הספר מכיל רשימות מפורטות של עבירות וקנסות, ממויינות ביד אומן לפי נפות וסכומי גביה, כולל עמוד עם איורים מפורטים על סוגי גללי בהמות שהושארו במקום ציבורי, וכמה אפשר לקנוס בגין כל אחד ואחד מהם לפי התקנות השונות.

 

על הספר נשמרה אפילו הקדשה "לאודו היקר באהבה, מאחותך הענווה והאוהבת פטריניה";

טומי מצידו, מביט במחזה בגועל ומעיר ש"בכל הענווה" הוא היה מוסיף עוד סעיף אחד – "קנס על מינוי אדיוט מושלם למפקח, פשוט ככה, עם תוספת קנס על כל פעם שבה הוא בלבל במוח להוביטים הגונים שלשם שינוי עובדים ביושר למחייתם".

 

לואיזה, משועשעת למדי (אם כי מסכימה בכל ליבה עם טומי), נוטלת את הספר ואורזת אותו בזהירות, כשהיא אומרת שבהזדמנות תתרום אותו למוזאון – אולי בית הגנזים המפורסם במישל דלווינג, אם אי פעם תזדמן לשם.

 

היציאה התחתית: חריר באחד הקירות, מוביל את הדמויות למערה חשוכה שמובילה לשרידי מה שהיה פעם חצר אחורית ששקעה, וכעת מעבר בה דורש דילוג מסוכן על אבנים חלקלקות. באחד הצדדים שלה, יש מערה שהדמויות תועות לתוכה במקרה, ונתקלות בחגב המסוכן ביותר באיזור – בריק ענקי, זוהר בניצוצות חשמליים, עם יכולת להפעיל התקפה שדומה לברק-שרשרת פשוט.

החבורה נלחמת ביצור, ובסופו של דבר קוטלת אותו – מה שמוציא לשאר הניק-בריקים את החשק להתמודד עם ההוביטים ואורגת הערפל. טומי משתמש בכשרון שלו, ומוריד מהיצור כמה חלקים יקרי ערך וטעונים בעוצמה חשמלית – למכירה או שימוש מאוחר יותר. כמו כן, הדמויות מוצאות צמיד מעוטר ישן, בעל שרידי כוחות חלשים, על שלד ישן במאורה של היצור – כנראה מבריח ביש-מזל שניסה להשתמש בדרך הישנה ונלכד.

 

לאחר מכן, החבורה מוצאת פתח אחר, נעול היטב, שהוא למעשה שרידי השער האחורי של בית המכס; נאלצות להתמודד עם המנעול, ובסופו של דבר, השער נפרץ והדמויות מוצאות שרידי מדרגות ישנות שמגיחות מהחורבות לתוך מערה ישנה, שנפתחת בסופו של דבר אל נקיק סלעי, שאורנים גדלים משני צדדיו – וכך, החבורה צלחה את שרידי בית המכס שהתמוטט אל תוך האדמה, ומצאה את הדרך אל הדרך הישנה שחוצה את גבעות האורנים של ראם מורת'וין, שנישאות מדרום לעמק של נאן-מורלאב, המקום המשוער אליו גררו הבוגאן את הקורבנות שלהם.

אגב צעידה, ומעבר על עוד אבנים חלקלקות, הלקליריה נוגעת בצד החזה שלה ומעווה את פניה בכאב; ללואיזה, ששואלת בדאגה אם היא בסדר, היא עונה שכן – זה רק פצע ישן מלפני כמה שנים, שעדיין מזכיר לה את קיומו מפעם לפעם (אם כי מדבריה, אפשר להבין שהיא מדברת לא רק על הפצע, אלא גם על הדרך בה ספגה אותו)

מנסיון להוציא ממנה דברים בהמשך, הלקליריה מסרבת לפרט, מלבד העובדה שנפגעה מחץ. אבל היא שרדה את הפצע והתבוסה ו-(במעט חיוך ציני על הפנים) "כפי שכבר למדת, העלמה פרייסגירדל, קשה למדי להפטר ממני".

 

המסע דרך ראם מורת'וין

החבורה ממשיכה בדרכה דרך שביל מתפתל בין עצי מחט צפופים, ומגיעה לצומת דרכים שכוח, ממנו מתפצלת הדרך לשניים: נתיב שיורד דרומה, ומוליך ככל הנראה אל האיזור המיוער שבגבולות העיירה אוברהיל; ונתיב שעולה צפונה ומערבה, ונראה כנתיב הנכון ללכת בו.

בתוך הצומת, יש מצבה או אנדרטה עתיקה לפלוגה שככל הנראה הורכבה הן מהוביטים והן מסיירים בני-אדם, שניהלה כאן קרב עם מפלצת איימים ענקית בשם שולרוש, שמתואר כמשהו נורא, עם זרועות עצומות, קליפה שחורה ולפיתה מועכת. הגם שלא ברור, האם הדבר מתאר הואורן מעוות או אולי בהמת תופת ענקית, נראה ששניים מהלוחמים – אדווין בן קיסוס וסאנדריול הורנבלואר, נספו בקרב, ושמותיהם מונצחים על האבן – אולי ברמז נוסף ליחסי ידידות שששרו פעם בספר בין בני העם הקטן לבני העם הגדול, או לפחות חלק מהם.

 

בהמשך, החבורה שומעת נהמות מזעזעות, ונתקלת בדוב מעוות לגמרי, עם קוצים שבוקעים מגבו, עיניים אדומות ופה נוטף ריר ארסי, שמנסה לנער ולזעזע עץ. החבורה מתעמתת וקוטלת את היצור (שמשמיע קול תסיסה נתעב ואד מעופש עולה מהפגר שלו כשהוא מת), ומגלה גמד זועף, מצונן להכעיס ומושפל למדי על העץ.

הגמד – אונדרין בן אורבאר – ולשם שינוי גמד כהלכתו, ולא אחד ה"רועדים"; מסרב להודות שהופתע וכמעט נקטל על-ידי המפלצת; ולא לוקח בהומור רב את הערתה הצינית של הקלירירה, שלא ציפתה לראות גמד נוהג כ"אחד מבני העם הנאווה, ויושב בצמרות העצים", הוא צייד שחיפש דובים וחיות מסוג רגיל יותר, אבל הופתע בידי המפלצת הזו (הגם שהוא מתעקש כי גם בלי החבורה, היה מצליח לגבור על החיה הטפשה; הגם שבלי להתכוון הוא מודה, שהיצורים האלו הרבה יותר ערמומיים מדוב רגיל, ויש להם חושים חדים בהרבה).

הוא מסרב להתלוות לדמויות, ומתעקש להמשיך בדרך דרומה לעבר אוברהיל, באומרו שיש לו בית לדאוג, ופרוות למכור, ואין לו שום כוונה להסתבך עם שבט שלם של בוגאנים. אגב כך הוא מזהיר את החבורה, שכמה חבורות צייד של בוגאנים מסתובבות ביער; הם יודעים להתגנב בשקט, אכזריים מאד, ולפעמים משתמשים בנשק מורעל.

מדבריו ושלל התלונות (המלוות, לכעסו, בעיטושים – הוא כנראה היה אלרגי למשהו בעץ הארור שעליו טיפס), עולה כי קשה יותר ויותר לקיים עסק בנפה הצפונית, בעיקר למי שהוא לא הוביט, בגלל כל שלל המיסים והתקנות, והעובדה שרוב הגמדים הצליחו להפוך את עצמם לרועדים – הלוואי ויטבעו ישר בצואה רותחת של טרול.

 

התצפית: לאחר שהחבורה נפרדת מהגמד הזועף, הדמויות ממשיכות לאורך הנתיב, עד שהוא מגיע לתצפית גבוהה, ליד שרידים של פונדק ישן – אולי אותו 'האורן השחור' ששלח בזמנו למפקח-בכיר גראב מכתב תלונה זועם. מכאן, אפשר לראות בתוך הערפילים את העמק של נאן מורלאב, נפרש מתחת לרגלי הדמויות, כולל שרידים של טירה ישנה, שמסביבה זוהר אדום של מדורות.

הלקליריה, בסופו של דבר, מתרצה לספר ללואיזה שפעם ישב כאן בית אצילים ארנורי בשם קור-אמאריון, שטען בתוקף ליחוס לשומר יער בשם אמאריון, שהיה אחד מבני 'החבורה האפורה' שלחמה לצד אראגורן הגדול בשדות הפלנור. הטירה עמדה מאות רבות של שנים, אבל ספגה מכה קשה שלא התאוששה ממנה, כאשר הדפה בקושי התקפה גדולה של הגאודרונג, שבאו עם הכפור האפל מהצפון.

נראה, שכאן היא היתה מעדיפה להפסיק לספר, אבל לאחר שלואיזה לוחצת עליה, היא מספרת שהאציל האחרון שישב בטירה, קיבל הצעה מ... שרת מלחמה מסויימת של אורגי ערפל, להתלוות אליה ואל הכוח שלה, כאשר הם צעדו מארנור הקפואה דרומה ומזרחה, אל ארגיון ואל גונדור שמעבר לה; אבל הלורד המקומי סירב להפקיר את בני עמו המוכים והמורעבים, או להורות להם לעזוב את אדמותיהם.

הלקליריה מסיימת, שאותו ברנש – לורד לות'ראנדיר קור-אמאריון, תכנן תוכנית כזו או אחרת כנגד התאין גורת'ו ודולגו בלאקפוט; היא לא יודעת פרטים, אבל לפי החורבות בעמק, די ברור כי התוכנית לא עלתה יפה.

כך או כך, הטירה חרבה כעת, ואין מקום לטעות – האורות האדומים סביבה הם שלל מדורות של בוגאן; יש שם שבט שלם לפחות, רבים מכדי לטאטא בהסתערות מהירה, אפילו היתה עומדת לרשות הדמויות פלוגה שלמה של שריפים או שומרי-גבול; הדמויות יצטרכו להמתין לרדת החשיכה, כדי לנסות להתגנב לשם ולמצוא את השבויים; הלקליריה מאמינה או מקווה בכל מאדה, כי הבוגאן לא טרחו לטלטל את ההוביטים השבויים בחיים עד לכאן, רק כדי להרוג אותם מיד; ויתכן שהם שומרים אותם לאחד הטקסים האפלים והעתיקים, שיגיע לשיאו ממש עם עלות השחר הבא.

טומי מפוחד ולא מרוצה, אבל אין לו נימוק או תוכנית חלופית, בוודאי נוכח העובדה שלואיזה נראית כמשוכנעת מהדברים של אורגת הערפל.

 

ההוביטים מקימים מדורה קטנה חבויה מתחת לקיר חרב, ובעוד ארוחת ערב מתבשלת לאיטה, טומי, שכולו מפוחד ומחפש מעט הסחת דעת, שואל את הלקליריה בגמגום ובפנים אדומות אם היא – כדרך בני העם שלה – יודעת כל מיני סיפורים עתיקים שתוכל לספר להם בינתיים.

הלקליריה מגחכת, ומעירה שרוב הסיפורים שיוכל לשמוע מבני העם שלה בימים האלו הם על משולש האהבים הענוג של עלמת היער המבורכת, או שלל מליצות משירת 'שבעת הברבורים'. אבל נדמה להלקליריה שהיא זוכרת כמה דברים ישנים יותר, בלי... אונטולוגיות וספרי-תוספתא שכתבו בארגיון על הספר האדום.

ובזאת, הלקליריה נשענת לאחור כאילו היא שוקעת לתוך מחשבותיה; ואז, בקול שקט בתחילה, היא מספרת להוביטים סיפור מעשה ישן נושן על שבעת בניו העזים של פאנור, הרב-אומן והיוצר שאין שני לו, על המצודה הרמה שלהם בגבעות מוכות הרוח של הימרינג, והיכלי החרשים שלה, שבהם עבדו אלפים, בני-אדם וגמדים שנשבעו להם אמונים וצעדו לקרב בעקבות מאידרוס הגבוה.

וכך, היא מתחילה לשיר שיר קרב עתיק של 'המשמר עוטה הארגמן', שרכב בעקבות מאידרוס ומגלור לקרב מול אויב רב מהם פי עשרה, במורד הגבעות הצוננות.

השיר – שנראה שרבים מבני העם הנאווה המקוריים (ובוודאי יורשיהם המעודנים, אורגי הערפל) לא היו מחבבים במיוחד, מכיל חזרה של הרוכבים על שבועת בני פאנור, ולפיה כל אויבי שבעת החרבות הם אויביהם; וכל מי שיאחז 'בניצוץ המוזהב שאינו שייך לו', יוכה – בין אם מדובר בשד-אש, דרקון, אורק או אלף.

השיר גם כולל כמה שורות לעג, שכוונו למנהיגים אלפיים אחרים, ובו מתואר ששבע החרבות הנוצצות לא חתות ולא יהססו:

 

כאשר שוכן המערות נמלא במורך לב,

ענוג מלהנחית מכה ניצחת באויב;

והיהיר מדוריאת גבוהה-גבוהה דיבר,

ואז אל מחגורות אשתו נמלט להסתתר.

 

שבע החרבות שם נשלפו,

אודם האש בהן לוהב.

הן לא ידעו כניעה ונהי:

מוות! מוות לאויב!

 

ועוד כהנה וכהנה; הלקלירה שרה בעיניים עצומות למחצה, כשהיא מרוכזת כולה...

ואז כמעט נהרגת במקום, כאשר חץ אכזרי ומשונן שבא מתוך החשיכה, מחטיא את ראשה בסנטימטרים ספורים; וכל הצללים נמלאים בשאגות ויללות קרב פראיות של בוגאנים.

 

 

הקרב הסופי

אחד מרבי הציידים של הבוגאנים, בריה רצחנית בשם 'גונאש העקום', התגנב באפלה וכיתר את הדמויות עם החבורה שלו, בעוד ההוביטים שקועים בשיר של הלקליריה. כעת, הוא מסתתר בעלטה ויורה חיצים, כאשר המלווים שלו פורצים קדימה, מנופפים בחרבות מעוקלות.

לואיזה מטילה את עצמה קדימה לבלום את ההתקפה, כאשר גונאש והלקלירה מנהלים קרב חיצים דרך האפלה; טומי סופג פגיעה קשה, שמטילה אותו לקרקע, ולא היתה רחוקה מלהרוג אותו, לו היה מזלו משחק לו פחות.

כאשר כמה מהמלווים נופלים, גונאש מטיל לקרב את חיית המחמד שלו – דוב מעוות מהסוג שהדמויות כבר ראו, רק שזה מאולף בדרך כלשהי, ויש לצווארו קולר קוצים מאיים. בסופו של דבר, הלקלירה ולואיזה מצליחות למגר את החיה, ולכפות על גונאש קרב פנים אל פנים, שמביא את רב-הציידים הרצחני אל סופו (וכפי שמעירה הלקליריה – לאחר לא מעט חפים מפשע שנרצחו מתוך האפלה בדרך דומה).

האחרון בחבורת הבוגאנים, שנראה כלא יותר מנער צעיר מאד, מנסה להמלט – אבל הלקליריה, הגם שבמעט צער – יורה בו חץ קטלני בגב; כשהיא אומרת – ולואיזה מסכימה איתה, גם אם בלב כבד – שאם הנער או אפילו ילד הבוגאנים הזה ימלט, הוא יזהיר את האחרים בעמק למטה; והם ללא ספק יכינו לחבורה 'קבלת פנים' ואולי גם ירצחו את השבויים.

(וכפי שלואיזה מנסחת את זה בינה לבינה בקדרות– זה או הילד הזה או הילדים של בני באקסטון).

 

 

 

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 

 

 


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.