??????? - ????

הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית | המערכה | יצירת דמות

vineline

 

קמפיין 'הטבעות הקרות של גרינפילדס'

 

(קמפיין נלווה שמתרחש במקביל ל'דמדומי המערב')

 


ספר ראשון: חליטה של צרות עם לימונית ולואיזה


פרק
II: פת ערבית עם לימוניות



חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 



 

פתיחה: ארוחת ערב במחפורת של בני באקסטון

המחפורת של בני באקסטון (לשעבר באקוויט) נמצאת מדרום-מערב לאות'באטרון, מרחק של מעט יותר משעה של רכיבה; ולהבדיל מהאחוזה של בני פריסגירדל, היא מחפורת מסורתית בהרבה שרובה בנוי מתחת לפני הקרקע, עם חלל מרכזי גדול רועש למדי; הגם שראש המשפחה באורח רשמי עודנו קות'ו הזקן, שלחם בזמנו (ונפתע) תחת פיקודו של סטוברין פרייסגירדל, הדמות הדומיננטית במחפורת היא בתו הבכורה, האלמנה ורבאנה (ורבי) הפעלתנית, שמתגוררת שם עם ששת ילדיה, ושולטת באביה, וגם באחיה טומרוז (טום) ביד רמה.

ורבי מוחמאת מאד ומבעבעת מעונג ממנהגו של הסרג'נט טרין בלאקבריק, אחד מאותם 'הוביטים חדשים' שנוהגים להסתובב עם מדים הדורים ונעליים מקושטות (שמסתירות היטב את שיער הרגליים), להרבות לעצור אצלהם לארוחות, בחושבה כי מדובר בג'נטלהוביט צעיר ומבטיח שעתיד מזהיר לפניו; ובין אם יש לה תוכניות כאלו ואחרות כלפיו, או האם היא מבחינה או לא בדרך בה הוא פוזל לא אחת אחרי בתה הבכורה נלבינדרה (נל), שעוד לא הגיעה לפרקה – הרי שאירוח של "הסרג'נט היקר" חשוב לה ביותר, חרף הרטינות של אביה הזקן.


באורח בלתי מפתיע, גברת ורבאנה באקסטון אינה מאושרת כלל מהדרך בה אחיה השוטה לא רק שאיבד את הדגים המיוחדים שקנה עבור הסעודה, אלא גם הביא אל המפתן אורגת ערפל – ועוד כזו שהסרג'נט היקר חייב לה כסף ומתחמק מכך בכל מאודו; מה גם, שהגברת באקסטון מעולם לא נטתה חיבה ממילא לאורגי ערפל, לספר האדום או לכל דבר 'שממלא ראשים של הוביטים צעירים בהבלים מיותרים, שמביאים רק צרות'. מהסיבה הזו, ורבאנה, שאכן מעלה על פניה ארשת שלא היתה מביישת חליטה מרוכזת מאד של לימוניות, מנסה לגרש את הלקליריה ממפתן המחפורת שלה ("איננו זקוקים כאן לעושי תכשיטים. ערב טוב!") – אבל נאלצת להכנע, בחוסר חשק מופגן, בגלל התערבותה של ליידי לואיזה פרייסגירדל, שלא מותירה לה ברירות מרובות מלבד להכניס את שתיהן אל ארוחת הערב החגיגית


בין לבין, בתוך כל המהומה (כולל בתה ובנה הבכורים של ורבי, נל והוגו, שמסתייפים בקולי קולות עם מקלות, ומשחקים בקרב בין 'מלך המתים מן הכוכים' לבין 'הכוהנת האדומה של האש' – מונח שלואיזה לא מכירה, אבל מסתבר שההוביטים הצעירים שמעו אותו מכמה מבני העם הגדול שעברו ליד השדות של בני באקסטון), של סירים רותחים ושורקים; צעקותיה ונזיפותיה של ורבי, ועוד – הלקליריה נקראת אל כסא הנדנדה ליד האח, שם מתחמם קותו הזקן, ונדרשת לשמוע סיפור מבולבל שרודף אותו בתקופה האחרונה, ונחשב בעיני הכל לסיפור הבל שדמיין לאחר ששתה יותר מדי בירה.


קות'ו טוען, פחות או יותר, לכך שנתקל במשהו שדומה באורח מופלא למדי לאחד הפרשים השחורים מהספר האדום, ששאל בקול מקפיא דם על מיקומו של הפלך -הגם שאף הוא מודה, שרפאי הטבעת הישנים-נושנים מהספר האדום הושמדו לפני אלף וחמש-מאות שנים

אם לא די בכך, הרי הסיפור של קותו על הרוכב השחור שהטריד אותו בעת מנוחת אחר-הצהריים, מבולבל וסוטה בכמה נקודות מהגרסה המוכרת לכל ההוביטים; בין היתר, במקום קסדה שאין מאחוריה דבר מלבד עיניים בוערות, הוא מתאר פנים חיוורות כמוות של אשה, שהוא סבר תחילה שהיא אורגת ערפל, עם עיניים אדומות כמו אש; ושנית, הרוכבת, שניכר היה שאינה שולטת בשפה המקומית, במקום להגות את השם 'באגינס' באורח ראוי, החליפה אותו בשם מוזר אחר שנשמה כמו "ואר-ריסה" או משהו דומה; הגם שידוע לכל שאף אחד מהשמות של באגינס האגדי לא דומה למילה ההיא.

("ואר-ריסה? שייר?")

 

 

העימות עם סרג'נט בלקבריק והצעה עסקית מפתיעה

אחרי ארוחת ערב הוביטית טעימה למדי, אבל מלאה חילופי מבטים מורעלים ועקיצות, בעיקר מהגברת ורבאנה לעבר הלקליריה (שמשום-מה, המנות שקיבלה היו קטנות יותר, הוצעה לה כרית לא נוחה, ועוד); ושבה סרג'נט בלקבריק מרבה להלל את המאחרת, לפזול בשקט לעבר בתה הצעירה, ולהתחמק מכל קשר עין או שיחה עם הלקליריה, הסרג'נט ממהר לפרוש לחדרו שבקומת המסד של המחפורת בטענה שהוא עייף מאד, אבל לואיזה משיגה אותו שם ומאלצת אותו, בישירות הבלתי מתפשרת שלה, להתעמת עם החוב שלו בגין האבזמים המעוטרים שרכש מהקליריה ולא שילם את התמורה שלהם.


לשווא הסרג'נט מנסה להתחמק; לאיים בעקיפין כי יעזוב מיד ויקטע את האירוח תוך שהוא מאשים את לואיזה והלקליריה; לטעון שהאבזמים שסופקו לו לא היו טובים מספיק (מה שגורם לאש זועמת להתלקח בעיניה של הלקליריה, מתחת למסווה אורגת הערפל הענוגה והאומללה בו היא מדברת), ואז להודות באמת – שארנקו מדולדל אחרי הימורים עם הקצינים והסרג'נטים בחיל המצב של ברוקנבורינגס, יש לו הוצאות רבות לקראת משתה החורף, שכל ה"מי ומי" של הנפה הצפונית ומעבר לה יהיו בו, ועוד.
בסופו של דבר, הוא מציע עסקה – מפה שהוא זכה בה במקרה בשולחן ההימורים, בתמורה לחוב; לטענתו, שנראית נכונה למדי, המפה מתארת מכרה ששיך לאנשיו של דולגו בלאקפוט, אבל כוללת גם ציור של דרך צדדית שנכנסת למפלס התחתון יותר; מפלס, שבלאקפוט השכיר פעם לגמדים, אבל הם הפכו ל'רועדים' ועזבו את המקום לפני כמה חודשים


בתחילה, נראה שמדובר בנסיון נוסף של הסרג'נט להתחמק בלא תמורה (אחרי הכל, יתכן מאד שהמכרה רוקן מרוב העפרות שלו, בוודאי מדברים יקרים יותר, לפני שהגמדים עזבו אותו); אבל להפתעתה של לואיזה, ארשת פניה המגלגלת של הלקליריה משתנה בבת אחת, והיא – בלא התראה – מסכימה להמיר את חוב עשרים וחמישה דינרי הזהב של הסרג'נט במפה; והיא מוכנה גם לראות בסיוע מצד לואיזה להכנס לשם כסגירה ראויה של הנזק שגרם לה ביטול ההזמנה מצד הליידי פרייסגירדל.

הלקליריה מודה, בסופו של דבר, שאחד הסימנים במפה מורכב יותר ממה שהוא נראה, ומרמז על מיקומה של דלת גמדים ישנה, שהיא רוצה לחקור (הגם שהיא מסווה את זה בטענה שראתה סימנים דומים ב'אונטולוגיה השלישית על אהבת עלמת היער והגמד יפה התואר' – עוד אחד מספריהם המייגעים במליציות ובשלל הפרטים של אורגי הערפל, על בסיס רופף מאד של הספר האדום ונספחיו.

 


המכרה של ביטרסטוק

בסופו של דבר, לואיזה והלקלריה – בתוספת טום באקסטון שצותת להן ומתעקש להצטרף ("שתי הגברות בטח יצטרכו הוביט בעל ראש מוצק על הכתפיים; עוזבות את המחפורת בשקט, בשעה מוקדמת של טרם שחר – וכך החבורה הקטנה צועדת מערבה, לעבר המקום בו נקרעת בקיר הרכס כניסה חבויה היטב למכרה, שנראית כמו חרך שחור ומוסתר מאחורי שיחים, באורח שמקשה מאד על הגילוי שלו.

אלא שעוד טרם לכניסה למכרה, החבורה מבחינה בעקבות, שאמנם רובן נמחקו לגמרי בשלג, אבל אחת מהן הוטבעה עמוק בתוך הבוץ – ומדובר בלא ספק בטביעת רגל של סוס גדול מפורזל, מה שגורם אפילו לטומי לתהות, אם יש גרעין של אמת בסיפור ההזוי של 'הזקן שלו' על הרוכב; מה גם שבני העם הגדול באיזור הם ענייים מרודים כיום, ולא מסוגלים להחזיק סוסים בכלל.

 

קרב עם בהמות מעמקים: החבורה מפלסת את דרכה למתוך המפלסים התחתונים של המכרה הנטוש (תוך שהם מסכימים להמנע מעליה למפלס העליון, שכנראה מוחזק ונשמר עדיין בידי אנשיו של דולגו בלאקפוט) – ואלו מסתברים כמסוכנים בהרבה ממה שניתן היה לצפות. בין היתר, המקום שורץ בהמות מעמקים מסוגים שונים: Cave claws, Razorspine blood claws ו-Deepclaws מסיביים.

כל חיות המעמקים מוכות טירוף, תוקפניות הרבה יותר מהרגיל ונלחמות עד המוות; החבורה מותקפת מכיוונים שונים, כאשר היצורים אורבים מאחורי כניסות של חדרים ישנים, חלקם מתנפלים על החבורה עם המקורים המשוננים שלהם, ואחרים יורקים נוזל מגעיל ממרחק. בנקודה אחת, לפחות, לואיזה עצמה, חרף הקשיחות שלה והמיומנות שלה במגן, נמצאת ממש על סף קריסה.
לאחר שהתקפת היצורים נהדפת, והחיות נגועות הטירוף ממוגרות, הדמויות מצליחות לבחון את מה שנראה כחדרים ששימשו פעם כורים גמדים, שבינתיים נהרסו לגמרי וטונפו בידי חיות המעמקים (שהגיעו לאחר שהגמדים הפכו ל'רועדים' ועזבו). החבורה מגלה עוד ועוד עדויות לכך, שהגמדים הרועדים, באורח מסיבי ואלים מאד, השמידו את היצירות הקודמות ותבליטי האבן שלהם עצמם, לרבות של אבות משפחה שלהם.

 

הסוס המת: במערה צדדית חשוכה ומצחינה, שנראה שאפילו חיות המעמקים ורוב החרקים התרחקו ממנה, הדמויות מוצאות פגר של סוס מלחמה שכנראה הובל לכאן באפסר. הריח של הפגר הוא נורא, ועולה תמיהה נוכח רמזים שהסוס היה מת במשך חודשים או אפילו שנים – הבשר נעלם ממנו לגמרי; מהעור נותר רק קרום יבש ופגום, ורק השלד שלם (ולעומת זאת, לפי הטביעות של הפרסות, הוא הובל לכאן לא מזמן).

לרוכב – או לרוכבת – אם אכן יש משהו בפטפוט הלא קוהרנטי של קותו הזקן – אין סימן וזכר; עם זאת, מועלית ההשערה שאולי משהו בצחנת המוות של החיה הזו קשור לטירוף שאחז בחיות המעמקים.

 

מזון לעכבישים: החבורה ממשיכה כלפי מטה, לעבר החלקים העמוקים ביותר של המכרה; מוצאת אולם מעגלי עם קירות גבוהים שבו לפי המפה אמור היה להיות הסימן הסודי, אולם בתחילה לא מוצאת כלום.

החבורה מחפשת במנהרה צדדית מפחידה ועמוקה, מלאה בקורים דביקים... ועד מהרה מוצאת עצמה מביטה בקקונים של יצורים מתים, ומותקפת שוב ושוב בידי עכבישים בגודל של כלב קטן, מקפצים וארסיים, שיודעים היטב כיצד להתחמק ממהלומות נשק, והנשיכה שלהם מנגעת את הקורבן ברעל מחליש מצטבר.

בסופו של דבר, הגם שרוב הקורבנות החנוטים של העכבישים הם בהמות מעמקים (cave claws) קטנות יחסית הדמויות מוצאות כמה קקונים גדולים; בשניים מהם חנוטים שני טיפוסים שנראים כמו הוביטים מגודלים ושעירים באורח חריג, אבל מבחינה מקרוב שלהם (לאחר התמודדות עם גל נוסף של עכבישים תוקפים), הפרופורציות שלהם מוזרות – הזרועות עקומות וגדולות מדי, והשיניים מחודדות במקצת יחסית להוביט.

טום, מצידו, מאמץ באושר פטיש מלחמה כבד עשוי ברזל מושחר, שהיה כנראה שייך לאחד ההוביטים המוזרים, והוא באיכות גבוהה בהרבה מהפטיש שלו.

בסופו של דבר, ליד קקון מבחיל של גמד מת, שנראה שהוכרע לאחר קרב קשה שבו העכבישים עטו עליו מכל כיוון, הדמויות נתקלות במה שנראה כשני 'בעלי הבית' של המנהרה העמוקה – שני עכבישים בגודל של סוסון לפחות; אחד מהם מפוספס וארוך זרועות, בעל מלתעות מוחצות ונוטפות רעל; והאחר ירוק ושעיר, בעל פה מוארך שמסוגל לירוק נוזל רעיל, שמתגבש במהירות לקורים דביקים סביב קורבנות שהוא פגע בהם.

מתפתח קרב לחיים ולמוות; העכביש המפוספס בעל מלתעות הפלדה מוכרע מהר יחסית, אולם המפלצת היורקת מסבה לחבורה נזק כבד, וכאשר טום מנסה להתנפל עליו עם הפטיש החדש שלו, הוא נלכד במלכודת של קור דביק שלופת אותו ומרים אותו, הפוך, אל תקרת המערה.

לואיזה עצמה מואטת יותר ויותר מהנוזל הירוק שהתחיל להתקשות עליה, כאשר הרעל מחליש אותה; ורק בקושי רב, היא והלקליריה מצליחות לגבור על העכביש היורק. הלקליריה, שכעת הפסיקה לגמרי להעמיד פנים ענוגות, מורידה מהגמד המת קראסט משפחה מכוסה קורים, ואומרת בעצב שהיא מכרה את הסמל הזה, ויודעת למי היא צריכה להביא בשורות רעות.

לאחר מכן, החבורה שורפת את הגופה כמיטב יכולתה, ונסוגה בחזרה להיכל המעגלי הגבוה, לפני שיגיעו עכבישים נוספים.

 

התא הסודי: בסופו של דבר, לאחר חיפוש נוסף וכמעט במקרה, הדמויות מאתרות את הקיר החלק שנמצא במקום לא שגרתי – בתוך מערה צדדית עם גומחאות קטנות, שמוליכה למה שהיה פעם בור הפסולת של הגמדים. הלקליריה, שמסתבר שיש לה שליטה מסויימת בשפת הגמדים (היא טוענת שסבא שלה גדל אצל גמדים, מה שגורם ללואיזה להרים שוב גבה ולומר שהיא רוצה לשמוע את הסיפור הזה), מצליחה בסופו של דבר לדקלם את מילות הפתיחה באורח נכון, וחלק מהקיר נוהם ונפתח למחצה – לא לפני שאבנים נופלות מגבוה על הדמויות, שסופגות נזק והתשה נוספות.

החבורה נאלצת להתמודד עם תולעי-מנהרה ארסיות ומנופוחות מגאז מכרות מגעיל, שמתפוצץ סביבן כל אימת שאחד היצורים נקטל; ולאחר שהקרב מוכרע, וגם לואיזה וגם טום על סף אפיסת כוחות (הלקליריה עצמה פגועה ומותשת גם היא, אבל במידה פחותה במעט), הן יכולות לסקור מה שנראה כקבר עתיק של רב-אומן; החבורה מגלה, שמישהו היה כאן לפניהן, פתח את הקבר והחביא בפנים כמה חפצי ערך.


ממגילה על שיריון הקבורה של השלד, ושניכר שהיא חדשה יחסית, שהלקליריה מסוגלת לקרוא באורח חלקי, מסתבר שנכדו של הרב-אומן שנקבר כאן, שהיה כנראה הגמד האחרון או הכמעט אחרון מבין הכורים שלא הפך ל"רועד", חזה ולא הצליח לעצור את הדרך בה חבריו שהשתגעו ניפצו את החפצים הישנים, כשהם מיבבים תפילות בכייניות ל'אבא מכונף'; הם אמנם לא נקטו באלימות כלפי חברם לשעבר, אבל מנעו ממנו להוציא חפצים. בסופו של דבר, הוא החביא את מה שיכול היה מתחת לקבר שמעבר לדלת הנסתרת (ככל הנראה, הוא ידע כיצד לפתוח אותה בלא לגרום למפולת סלעים או להזעיק תולעי מערה רעילות) – ולפי דבריו, התכוון להמלט דרך 'המעבר התחתון'; 

מכאן, שככל הנראה גם גורלו היה רע – כי הפרטים תואמים את הגמד שהוכרע בידי העכבישים בתוך המנהרה העמוקה
הדמויות מוצאות כמה וכמה חפצי ערך, כולל איזמל מוכסף מתוצרת מעולה; מגן ישן וחבוט של גמדים שידע ימים יפים בהרבה, וכרגע הוא חלש בהרבה ממה שיהיה אם יושקעו מאות כתרי זהב בתיקון הולם שלו ובשיבוץ אבן מעוטרת חדשה במרכז שלו; וכמה אבני-חן פשוטות.

 


סיום

החבורה כושלת כלפי מעלה, מותשת עד מוות כאשר לואיזה וטום בקושי סוחבים את עצמם, ובלא כוח לחקור חלקים נוספים מהמכרה, ובסופו של דבר, מוצאת את עצמה באוויר האפור של שעת שקיעה או אחר-צהריים מאוחרת.

אלא שדווקא אז, כאשר נראה שהדברים הסתיימו; וטום מסכם את ההרפתקאה שלו בהצלחה – החבורה קופאת במקומה, כאשר היא רואה מחזה מבעית; באופק שמתחת לרכס, עולות תמרות עשן כבד מכיוון המחפורת של באקסטון והשדות שמקיפים אותם – המקום הותקף והועלה באש כאשר החבורה היתה במעמקי המכרה.

 

 

 

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 

 

 


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.