|
פתיחה: "גאם גון עפים על רוחות מלחמה"
לואיזה,
שנגררה מותשת לגמרי להתקפה של לוחמי גאם-גון על ניצולי הספינה הטרופה מהצי של
בלקפוט, זוכרת את המאורעות כמו חלום בלהות מעורפל; כמה מהחיילים של בלקפוט לחמו
על טיפת הדם האחרונה וצרחו את שמו בנשימה האחרונה שלהם; אחרים, בעיקר מלחים,
ניסו להתחנן לרחמים – אולם הוביטי הפרא לא ריחמו על איש; כולל על הפצועים שנשחטו
בלי טיפת רחמים; והראשים הוקעו על חניתות שהוצבו על החוף.
נדמה
ללואיזה, שאחד החיילים זיהה אותה, ורגע לפני שנשחט, קילל אותה בתור בוגדת בתאין
ובפלך, שבאה לעזור לפראים עקומים, גרועים לא פחות מאורקים.
כאשר
לואיזה מתעוררת, היא שוכבת על מחצלת נקיה יחסית באוהל, מוקפת בכדים פשוטים שבאחד
מהם יש תה עשבים; היא חשה עצמה מרירה מאד על כל מה שארע, ועל הדרך בה הפכה את
עצמה לבדיחה, העבירה התראה מיותרת, ולא הצליחה לעשות דבר למנוע את מעשי האכזריות.
מבחוץ,
היא שומעת קולות של נערים ושל לוחמים מתאמנים; ומסתבר לה שהיא בלב אחד המחנות של
הגאם-גון; הלוחמים שלהם התבשמו מהנצחון הקל על האנשים של בלקפוט, ורבים מהם
מדושני עונג ובטוחים שכעת "הוביט עיר רכים וטפשים" מפחדים מהם ולא יעיזו
להראות את הפרצוף שלהם באיי ראשבוג; עם זאת, ניכר שהם המשיכו בפינוי הנשים
והילדים שלהם לאותו מקלט או מקדש תת-קרקעי אפל עליו הם רמזו; רוב מוחלט של
הוביטי הפרא שלואיזה פוגשת הם לוחמים, עם קומץ נשים ונערים.
מעבר
לזה, ביצת ראשבוג מקיפה את האיים כמו ים אפור; ונדמה ללואיזה שפני המים עלו מאז
הסערה האחרונה; הסערה עצמה נגמרה לגמרי, מפנה את מקומה לערפל כבד וקר, עם זרזיפי
גשם חלושים מפעם לפעם.
בסופו
של דבר, לואיזה מובאת בפני מנהיג הגאם-גון או "הגנן הגדול", הוביט
מבוגר ושזוף עם זקן ארוך כמעט כמו של גמד, שיושב על כס טקסי ומחזיק את המטה
העתיק של השבט, שהכותר שלו נראה כמו שילוב מוזר בין מגרפה לסיר בישול; ובידו
האחרת ענף טקסי של עלה ריחני זוהר באור קלוש.
'הגנן הגדול' מתגלה ללואיזה מלא בשביעות רצון עצמית, ומקובע מאד בדעותיו, מעבר
לדיבור הטקסי הלא משתנה שלו; הוא אומר ללואיזה שהיא נחשבת לידידת האנשים שלו,
אחרי שעזרה להם, והדבר מודגש באורח טקסי כאשר היא מתבקשת לטעם מ"תבשיל עשב
הגאמפוס" הקדוש שלהם, שהוא בלילה ירוקה מרה (אבל אי-כה, גורמת לתחושת
צלילות), שנתחי שני ארנבים מבושלים צפים בתוכה; ההגשה שלה ללואיזה, לאחר שהגנן
הגדול טעם מהתבשיל, נחשבת להכרזה הטקסית על לואיזה כידידה.
מנהיג
בני גאם-גון מדגיש שהשבט שלו במלחמה כנגד "הוביט עיר רגל-שחורה"
("גאם גון עפים על רוחות מלחמה!" – אמירה שלואיזה שמעה כמה וכמה פעמים
גם מהלוחמים), ושהמלחמה מתנהלת לטובתם, אחרי הנצחון הראשון שלהם - כל האזהרות של לואיזה על אופיו האמיתי של
גנרל דולגו בלקפוט, והסיכוי הקלוש שאובדן ספינה ומוות של כמה מאנשיו יפחיד אותו,
נופל על אוזניים ערלות, ועל הכרזה שבלקפוט לא ימצא את הנשים והילדים, שהוברחו
הרחק מהישג ידו; והמוות מחיצי הרעל של בני גאם-גון והחניתות שלהם יחכה לאנשיו
מאחורי כל עץ ואבן בביצות.
("גאם
גון הורג! גאם גון הורג!" מריעים הלוחמים במקהלה מאחורי המנהיג; ביניהם
נמצא נאמוס בן הארמוס, שכעת קיבל פס צבע חדש על המצח, ונראה מרוצה מאד-מאד
מעצמו).
ה"גנן
הגדול" אומר ללואיזה שהיא לא מתאימה להמשך המלחמה בין הגאם-גון לגנרל
רגל-שחורה; היא עוטה ברזל ולא יודעת לדלג מעל אדמה ומים כמו לוחמי הגאם-גון; אבל
אנשיו מודים לה ומוכנים לא רק לתת לה סירה כדי שתפליג בחזרה לאדמה שלה, אלא גם
לגמול לה במרקחות מרפא ובסחורות מועילות נוספות; הם מוכנים לתת לה דגימה
מהפטריות הנדירות והקטלניות שבלקפוט חיפש, ומבטיחים לשרוף במידת הצורך את יתר
הפטריות, כדי לוודא ש"הוביט עיר רעים" לא ישימו עליהם לעולם את
הידיים.
אבל
ביחד עם כל זאת, הגנן הגדול מבקש מ"הוביט עיר לואיזה" עוד טובה; הוא
מספר לה שבמשך שנים חי ביניהם הוביט-עיר נוסף; מלומד זקן שלא יודע להלחם, אבל
כתב בשבילם איגרות והועיל בכל מיני דרכים; אבל עכשיו (כאן הגנן הגדול נעשה
מעורפל במילים) – גאם גון כבר אינם רוצים לתת לו חסות; גם, אבל לא רק כי
"גאם גון עפים על רוחות מלחמה עכשיו"; מצד שני, ולמרות שהוא הכעיס
אותם, הם לא רוצים להרוג אותו, לא אחרי שחי איתם, וכמו לואיזה – זכה לאכול מהמרק
הקדוש של עשב גאמפוס וארנבות.
לכן,
לואיזה מתבקשת לקחת את ההוביט הזקן איתה בסירה, ולהחזיר אותו לארצות של
"הוביט עיר".
המלומד הוראס בראנדוויט (Brendwheat)
לואיזה
מובלת לאוהל בו שוהה המלומד, שמתגלה כהוביט נשוא פנים שעבד לפני שנים ב"בית
הפלאות" של מישל דלווינג, ולאחר שהתקוטט או זכה לזלזול מופגן של מלומדים
אחרים שם (בעיקר אחד שמתגאה ביחוס העתיק שלו לבית סאקוויל-באגינס) בתיאוריה שלו,
החליט "לצאת להרפתקאה" וחי שנים בקרב ההוביטים הפראים כדי לחקור את המורשת
שלהם ואת הסודות שנקברו מתחת לביצת ראשבוג.
הוראס
משוכנע שספרי ההיסטוריה של העידן הרביעי בפלך מתוארכים באופן לא נכון, ולמעשה
מתחת לביצה ובזכרון העמום של הפראים, נקברו מאורעות שלמים שלא מופיעים בספרים
במישל דלווינג– בין היתר, לגבי הבאגינסים השחורים, שיריבו בבית הפלאות טוען בתוקף
כי הם לא היו הרבה יותר מאגדה.
לצערו,
הגאם-גון "התהפכו" עליו בדיוק כאשר גילה תגלית מדהימה באי סמוך: מבנה
פירמידלי שחור קבור למחצה בבוץ ובצמחיית הביצה, שהסמלים עליו דומים באורח מדהים
לסמלים אפלים אחרים שהוא חקר; הוא סבור, שהגאם-גון מעדיפים לשכוח תקופה מסתורית
בתולדותיהם, שהיא בדיוק גם הקטע שלדעתו שגוי בתארוכים בספרי ההיסטוריה של הפלך –
ושהמבנה הזה הוא מפתח להבין את התעלומה.
הגם
שהמלומד אקסנטרי למדי, מדבר המון ומקשיב מעט מדי, לואיזה והוא מחליפים רשמים
ומידע; והוא מבטיח ללואיזה שאם בדרך לראשבוג היא תקח אותו לאי ההוא כדי לחקור את
המבנה, הוא ישבח את שמה בכל ארוע חברתי וגם בספרו, כאשר ישלים אותו; ומלבד זאת,
הוא מבטיח לה ארוחת צהריים על חשבונו בפונדק "הציפור והתינוק" –
היוקרתי בפונדקים של מישל דלווינג, שמגיש את צלעות הכבש המתובלות הטובות ביותר
הפלך.
המלומד
מבהיר כי יזדקק לעזרתה של לואיזה, משום שהאי מסוכן; הגאם-גון נהגו להגלות אליו
את הטיפוסים הגרועים ביותר מתוכם, ואלו התרבו בינם לבין עצמם במשך מספר דורות,
והפכו מעוותים ומסוכנים ממש כמו בוגאנים. המלומד מסביר, שהמעוותים אמנם חולשים
על המפרץ הראשי של האי, וסוגדים שם לכל מיני רוחות אפלות, אבל הוא מכיר דרך
עקיפין עם מעגן נסתר בצד השני של האי, שאפשר להכנס לתוכו בשקט, בלי התקלויות
מיותרות.
לואיזה
עוזרת למלומד לארוז את חפציו, כולל היומנים היקרים שלו; והשניים נפרדים מבני
גאם-גון ומפליגים אל תוך המים האפורים של הביצה.
האי
המדובר, נמצא במרחק של שלוש שעות הפלגה בערך, ולואיזה מאתרת אותו בקלות; כבר
ממרחק, אפשר לראות את ראש המבנה החרוטי המוזר, שעשוי מאבן שחורה; ממרחק קטן
יותר, לואיזה מצליחה לראות אורות של מדורות בערפל ולשמוע את הצעקות הגסות של
המעוותים ואת הלמות התופים שלהם (נדמה לה שהם שרים שוב ושוב את השם 'באאגון').
לואיזה
מנווטת את הסירה בקלות לפי ההנחיות של הוראס, כך שהם עוקפים את טווח הצופים
והחיצים של המעוותים, ומחליקים בקלות אל תוך מעגן קטן, שצוק נפול למחצה וצמחיה
סבוכה הופכים אותו נסתר מעיין; הוראס נוטל את מקלו ומדשדש ליבשה כשהוא קורן
מאושר:
"כפי
שאמרתי לך, עלמתי! קיצור דרך קטן לסירה, קיצור דרך גדול להוביט! ולצלעות הכבש
המתובלות של מישל דלווינג!"
חברה בלתי מהוגנת בהחלט
לואיזה
והמלומד ברנדוויט עושים את דרכם לעבר החלק האחורי של חרוט האבן, ומגלים שביל בוצי
שיורד למעין חפירה מוצפת למחצה, שיורדת נמוך מאד לעבר בסיס הקיר האחורי; אבל
קולות גסים מבהירים להם, שיש מי שהקדים אותם שם.
לואיזה
מתגנבת קדימה ומגלה למגינת ליבה לא אחר מאשר את שותפה המפוקפק לשעבר, הגמד קצר-הזקן
טוקרי, ביחד עם מספר טיפוסים מפוקפקים נוספים; ביניהם אחיו הבוגדני סות'רי (נראה
ששני האחים השלימו והחליטו לשתף פעולה); קשת הוביט עכור-פנים עם מדים של צבא
התאין שעונה לשם ליוטננט טום ויטפוט, שככל הנראה ערק לא מזמן מהשירות; ובריון
מגודל מבני העם הגדול בשם ויל, שכרגע עוסק בנסיון לחפור את קיר האבן, ונראה שעד
כה, זכה בעיקר בכאבי ידיים ובמים מלוכלכים שנזלו עליו.
כאשר
לואיזה מצותתת, חבורת חותכי הגרונות עסוקה בויכוח שופע בקללות גסות.
ויל
מתלונן בקולו המעובה, שהוא היחיד שחופר כל הזמן וזה נמאס לו למרות ש"אני
בחור נחמד"; העריק מתנפח ומאיים שאם שיקרו לו לגבי האוצר והזהב, הוא יחזיר
את כל האחרים לבלקפוט וידאג שיתלו את כולם, מה שגורם לטוקרי לפרוץ בצחוק צרוד
ומלגלג:
"וגם
אותך על הדרך, כי אתה עריק ושקרן ואני יכול להוכיח את זה".
"אוך,
כמה הדרדרתי שאני – בן ויטפוט - צריך להסתובב עם חלאות מסוגכם!"
"מזיין
ובוכה"
ויל
הגדול צוחק בקול מטומטם:
"גם
אני רוצה מזיין. אני רוצה הרבה בנות, אחרי יוצא מכאן מלא בזהב. בנות אוהבות
זהב".
לואיזה
מתגנבת בין השיחים, ובהתחלה מנסה להערים על הבריונים ועל טוקרי שהיא רוח רפאים
שרודפת אותו בשל מעלליו הרעים בעבר; אבל היא נכשלת –טוקרי מזהה אותה ופורץ
בצחוק.
"בשם
סקורגרים דורהאנד בכבודו ובעצמו, מי היה מאמין שהחברה הטובה והשותפה העסקית
הישנה שלי חזרה?! הייתי בטוח שאיבדתי אותך ואת הבובון בחור התחת העמוק
ההוא-"
הבריונים
שולפים נשק; העריק כבר מכוון חץ לגרון שלה, וויל הגדול מחייך בפה מלא שיניים
"אה, רחרחנית קטנה? אחרי אני ירביץ לה, אולי היא תחפור?"
טוקרי
ממשיך לצחוק ואומר לאחרים להוריד את הנשק. השותפה שלו לשעבר היא אגוז קשה, והם
לא צריכים פציעות במצב שלהם, או רעש שיוריד עליהם את ההוביטים המעוותים; לא לפני
שמיצו את האפשרות להגיע לפתרון 'הגיוני' קודם.
לואיזה
מזעיפה פנים ומטיחה בטוקרי שהוא נטש אותה בלב מערות קטלניות; הגם בתוכה פנימה
היא מודה שאם הגמד היה באמת מרושע לגמרי, הוא היה חותך את הגרון של לואיזה ושל
בופין לפני שהסתלק כדי שלא יסכנו אותו... עניין שטוקרי נמנע מלעשות.
"נטישה?
לא הייתי משתמש במילה קשה כל-כך, שותפה לשעבר. ניצול הזדמנות עסקית ואיחוד
משפחתי על הדרך"
"אפילו
טוקרי שלנו למד שאין כמו משפחה" מגחך הגמד האחר; סות'רי נראה מעט יותר
מעודן מאחיו, עם זקן מטופח בצבע אדום-קינמון שהחל מאפיר, שני להבים קצרים, ומעין
מונוקול מוזר. "אז את עזרת לאחי היקר לרצוח בדם קר את בן-הדוד המסכן שלנו,
אני מבין? כמה מצער".
אחרי
'משא ומתן' עם לא מעט איומים וקללות, הצדדים מסכימים על 'שותפות עסקית' חדשה:
לואיזה תעזור לבריונים להכנס לכוך ולבזוז אותו, והם... ישאירו אותה בחיים ואפילו
יתנו לה משהו קטן על הדרך; ולא יפריעו לה ולהוביט הזקן לרשום ולהשיג את 'האוצר
הגדול של הידע' שהם לא ממש מתעניינים בו.
("בסדר,
סבא" – זו בערך התשובה שמקבל הוראס על נאום נלהב שמוכיח אותם על הזלזול
שלהם בכתבים העתיקים ובאוצר הנפלא של הבנת העבר).
על
הדרך, ממשהו שפולט סות'רי, עולה ששני קצרי-הזקן לפחות לא באו לחפש רק זהב, אלא
הם חושדים שחפץ עתיק של קלאן דורהאנד, אולי אפילו מימי המלך סקורגרים עצמו
והמלחמות שניהל כנגד האלפים (אי-שם באמצע העידן השלישי), חבוי בכוך הזה, והם
רוצים לשים עליו יד.
עוד
מסתבר ללואיזה, שהחבורה הצליחה, בעת הבריחה שלה מהמחנה או מאחת הספינות של
בלקפוט, להערים על "הסיר" ולהשפיל אותו; ושהטרול הזועם נשבע שהוא יבשל
את שני הגמדים ברגע שישים עליהם את היד.
"רק
שהפעם יש לו עסק עם דורהאנדס, לא עם ארוכי זקן בכיינים. שילך להזדרגג
הסיר".
להפתעת
הבריונים, ובמידה רבה גם של לואיזה, הוראס הזקן חושף במהירות את דרך הכניסה אל
תוך החרוט השחור, לאחר שהוא מצליח להזיז את ויל הגדול ולקרוא את הרונות; שכפי
שחשד מראש, מתייחסות להוביט עתיק ומרושע בשם בויגו בלקבריק, שלפי רישומיו של
הוראס הוא אחד הבאגינסים השחורים היותר מפורסמים.
בסופו
של דבר, המלומד טופח עם המקל שלו על חלק מהקיר, ומתחיל לפזם את נוסח התפילה
העתיקה ששמע מלואיזה:
אבינו
השחור באגון שתכשיטיו נוצצים
אבינו
השחור באגון, המושך בהם ומאתרם
כבול
אותם, את כולם, בשלשלאות של דם!
הקיר
רועד, אבל לא זז; רק כאשר המלומד חוזר על הקריאה, הפעם באחד הניבים של השפה
השחורה, הקיר נכנע, נוהם וחושף מעבר חשוך שיורד למעמקי האפלה; לואיזה מאזינה
להדים המפחידים שעולים מלמטה, שבחלקם היא נשבעת שהיא שומעת חלקי מילים כמו
"באגון... הקורבן יורד אליך... באגון..."
הבריונים
עולצים על כך שהדרך לאוצר נפתחה, ויורדים במדרגות, כשהם מכריחים את לואיזה ללכת
ראשונה, על כל צרה שלא תבוא.
המפלס העליון של הכוך
החבורה
יורדת במדרגות עתיקות, בין קיר סדוק עם עיטורים מחוקים למחצה אבל מפחידים, לבין
עמודים סדוקים שמעברם האחר תהום עמוקה מדי עם מים משקשקים בתוכה; ויל הגדול במצב
רוח טוב במיוחד, כשהוא מזמרר לעצמו:
"זהב...
עוד מעט יהיה לי מלאנת'אלפים זהב... כל הבנות רוצות לשכב,
כי
ויל בחור נחמד, ויש לי זהב... המון-המון זהב..."
"מישהו
יכול לומר לבהמה לסתום את חריץ התזונה שלו?"
"עוד
רגע הפטיש שלי יבוא לומר לך לילה טוב, קטנצ'יק"
"אז
מי בדיוק יפעיל כאן קשת, פרצוף תחת?"
לואיזה
נכשלת בבחינת השטח, והחבורה מגלה בדרך הקשה סוג של חוט ממעיד שגורם לגם ללואיזה
וגם לויל הגדול לאבד שיווי משקל ולהתגלגל במורד המדרגות; לואיזה מצליחה לעצור את
הנפילה אי-שם על המדרגות, ויוצאת בהלם לזמן קצר ומעט נזק; ויל מתגלגל עד סוף
המדרגות... ובדיוק באותו רגע, החבורה מותקפת משני הכיוונים;
קולות
גסים של קופים עולים מהחשיכה; וחבורה של קופי מערות מדיפי ריח מתקיפה. היצורים
באים במספר גדלים, כאשר כמה מהם גם יודעים לידות סלעים ממרחק – ועד מהרה מתגלה
שלא מדובר בחיות רגילות; הפרווה שלהם מושחרת ומעלה ריח חזק של רקבון; עיניהם
רדומות, והנשיכה שלהם מעבירה מחלת כוכים מזיקה ביותר שגורמת לחולשה מצטברת; כמו
כן, בין הקולות הקופיים ("הו-הו-הו!" שלהם, לואיזה שומעת את המילה
"באג-באג!" שחוזרת על עצמה).
לואיזה
מסתערת במורד המדרגות ומצילה את ויל ממות בטוח מידי שני הקופים הגדולים יותר,
שמנצלים את החולשה שלו כדי להכות בו מכות קטלניות; טוקרי וסות'רי (שמתגלה כגנב
מוכשר למדי, כולל יכולת להעלם בצללים ולדקור מאחור באורח קטלני) נלחמים בקופים
שיצאו מהמים וטיפסו על העמודים; ויטפוט, שמתגלה כקשת חלש למדי, מנהל קרב עם
הקופים קולעי הסלעים.
בסופו
של דבר, התקפת הקופים נהדפת; כאשר שני הקופים הגדולים ועוד כמה מהאחרים נקטלים,
שאר החבורה צווחת ונמלטת לאפלה, או בקפיצות לתוך המים החשוכים מתחת לעמודים.
"הא-הא!
רק תזהרו לא לבלבל את ויל שלנו עם אחד הדברים האלו. הם די דומים"
"כדאי
מאד שתסתום, קטנצ'יק. אם אני לא הייתי בחור נחמד-"
על
הזרועות של הקופים הגדולים יותר, לואיזה מגלה מעין 'טבעות' או צמידים גסים ממתכת
שחורה, עם רסיס אבן אדום זוהר באור חלוש וארסי, שמעוצב פחות או יותר כמו המקבילה
בסינדארין לאות "L"
החבורה
עומדת על פני קיר בצורת מסיכת הוביט חושף לוע, שהמים זורמים מתוכה בכמה מפלים
קטנים לתוך הבריכה החשוכה, ובעוד הוראס הזקן מעתיק בהתלהבות כתובות (בין היתר, שמו
של בויגובלקבריק, שנראה כאדון המקום הזה – כמו גם התייחסות לשלושת האחים שלו:
באלדו, פרוגו, ופאלדו), הבריונים מתעניינים מאד בגרם מדרגות מקביל עולה, שבתוכו
קבועות שלוש דלתות אבן מעוטרות, שהם חושדים שמאחוריהם מסתתר אוצר.
לואיזה
ספקנית בהרבה, והזהירות שלה מצליחה למנוע נזק כבד, כאשר ויל שובר את אחת מדלתות
האבן... ואלמלא לואיזה עמדה על זהירות, הוא ואחרים היו נתפסים בתוך נשיפת חרוט
של גאז; מתוך הגומחא האפלה פורץ קוף ענקי, רקוב ונפוח בהרבה מאחרים, שכל פגיעה
בו מתיזה קילוחי גאז רעיל... ולאכזבת ציידי האוצרות, בכוך שלו אין כלום, מלבד
קערה חלודה עם חריטה של בננה.
הכוך
הקטן השני ממולכד גם הוא, בשרכים רעילים שיכולים להתיז נבגים; החבורה שורפת
אותם, ומגלה ערמה דלילה מאד של מטבעות וחפצי ערך פשוטים וישנים.
מכסה
האבן השלישי לא ממולכד, וזז בקלות... אולי בקלות רבה מדי. מאחוריו, יש קיר עם
כתובת שרק חלק מהאותיות שלו שרד, משהו כמו:
M_i_ YO__
H_AD_
עד
שלואיזה מפענחת את המהתלה האכזית (Mind your heads!), השעה מאוחרת מדי; פתח רביעי בסוף המדרגות התלולות, שהיה נסתר
לגמרי מאחורי צמחים וקורי עכביש ישנים, נפער, רעם נורא מרעיד את המסדרון, וסלע
עגול ענקי, גדול בהרבה מגודל אדם, מתגלגל על החבורה במהירות במורד המדרגות,
שהפכו למלכודת מוות.
הקורבן
הראשון של הסלע הוא ויל הגדול והאיטי יחסית, שפשוטו כמשמעו, נמעך ומתרסק לגמרי
מתחת לאבן המתגלגלת – ובמותו מעט מאט את הסלע ומסייע לאחרים להמלט; ת'וקריוויטפוט
יוצאים בחבטות עקיפות קלות יחסית; לואיזה מצליחה להמלט בעור שיניה, מתגלגלת בתוך
האבק והסחי, ורק סות'רי, שנעלם באלגנטיות לתוך אחד הכוכים הפתוחים, יוצא בלא
פגע.
נראה
שמותו של ויל הגדול לא ממש מרשים או מצער את האחרים:
"נו,
אף פעם לא חיבבתי אותו במיוחד".
"דווקא
חבל, הוא היה כזה... בחור נחמד".
"יותר
זהב בשביל כולנו".
באותו
רגע, הקופים הרקובים מגיעים במספר גדול יותר להתקפה נוספת; הפעם בראשות קוף ענקי
עם מחרוזת עצמות ועיניים בוערות; הם מגיחים מתוך חורים אפלים במסכת האבן, מהם
זלגו המים, שהחבורה החמיצה קודם לכן, והחבורה המצומקת של ציידי האוצרות נאלצת
לעמוד בקרב קשה בהרבה מקודמו; אבל גם כאן, לאחר שכמה קופים כולל הקוף הרקוב
הגדול נקטלים, האחרים נמלטים.
החבורה,
מתעלמת בבוז מהרהור הרם של לואיזה שאולי הזהב למטה לא שווה את הסכנה ואת המוות
(כולל הוראס, שלא מוכן לשמוע על האפשרות להפסיד את הסודות העתיקים שבוודאי
קבורים למטה), בוחרת בפתח שממנו עולות מדרגות, לחלל יבש וגבוה יותר. לואיזה חשה
שמשהו... עם עיניים חיוורות, צופה עליהן מהצללים ונעלם כשהם מתקרבים.
במהלך
העליה המסדרון, נוחתת על החבורה עוד מתקפה; הפעם של צמחים מפלצתיים עם קוצים
מורעלים, אליהם מצטרף צמח נוסף עם ראש דמוי כד שנודף מתיקות מורעלת; צמח הכד
יורק, ומי שנפגע מהיריקה עלול לסבול מכוח מהפנט שיגרום לו לצעוד כסהרורי הישר אל
תוך הכד המתוק שמצפה לו...
כאשר
החבורה מתגברת על הצמחים, בין שרידי אחד מהם טוקרי שולף גולגלות ישנות – ככל
הנראה של מבקרים קודמים ש'גילו' את הכוך, ושקיק עם מטבעות זהב, כמו גם נזר
בעיצוב מעין-אלפי, שנדמה ללואיזה שכוח ישן פועם בתוכו; לואיזה מנסה לשכנע את
הבריונים לתת לה אותו... בטענה שכדאי להם מאד שהיא תעמוד על רגליה (הערת
שה"ם: לנזר יש כוחות הגנה חלשים מסויימים), אבל זוכה בעיקר בצחוק לעגני
בתשובה.
הלאה
משם, הדמויות מוצאות את עצמם בחלק מוגבה של הכוך שצופה מתוך אכסדראות עמודים
עתיקות על מפלס נמוך ומוצף במים ירוקים מבאישים, ש'דברים' שחורים, חלקם דומים
באורח משכנע מאד לחלקי גופות, שקועים בתוכם.
החבורה
משוטטת במסדרונות המוגבהים, אגב שהיא נלחמת בכוח נוסף של קופי מערה מרקיבים,
אליהם מצטרפים הפעם יצורים מגעילים עוד יותר – הוביטים זוחלים, רקובים לגמרי, עם
חלק מהצלעות המשחירות שלהם בחוץ, ופה חצי שלדי שנוזל מגעיל נשפך מתוכו; הם
זוחלים לעבר החבורה כשהם ממלמלים ולוחשים דברים כמו:
"בויגו...
אדון..."
וגם:
"ארוחת... בוקר..."
"תשכח
מזה" פולטת לואיזה כשהיא בולמת את הקפיצה והנשיכה של אחד מהם "אין לי
שום כוונה להיות לא ארוחת בוקר ולא ארוחת בוקר שניה שלך".
לאחר
שיטוט במסדרונות והחלטה להמנע מדלת נעולה שלפי הקולות מוליכה אל החלק הקדמי
העליון של הכוך, מקום בו עשרות מעוותים עורכים את הטקסים שלהם (וגם מרצפת פסיפס
ממולכדת ברונה אלפית שמשמעותה 'מוות' או 'אין מפלט', שהיתה עשויה להפעיל כוח
מהפנט שהיה גורם לקורבן לנסות ולרוץ אל תהום קרובה ולהשליך עצמו בעקבות שיר
מתוק, הישר למים שמלאים בחלקי גופות זזים), החבורה מוצאת חדר עגול שבתוכו כד עם
ציורים היסטוריים, שמציגים באורח מהלל את הטבח שעשו הבאגינסים השחורים באדון
העמק, שמוצג שם כשמן מטומטם, משרת שעלה לגדולה וחשב שהוא אדון.
מספר
פעמים, לואיזה רואה בציורי הקיר, מעל לדמויות של הבאגינסים השחורים, דמות יפיפיה
וזהובת שיער, שפורשת ידיים או מחווה תנועה מצווה; הדמות מזכירה לה יותר מדי את
הציורים של הדמות דמויית האלף שראתה, גם כן בהקשר דומה, בעמודים המגולפים מתחת
ל'אצטדיון'.
מה
שנראה ככד יפיפה ורב-ערך מתחת לעץ משפחה מגולף, מתברר כמלכודת קטלנית ומחבוא
לרוח רעה, שנראית כפלג הגוף העליון והשקוף למחצה של הוביט עם שיער לבן וארוך
ושריון שחור, שנראה כמעין אביר מרושע.
הרוח
הרעה מסוגלת, פעם אחת בתחילת הקרב, לנסות להכנס לגוף של אחד היריבים שלה ולהלחם
מתוכו, עד שהוא מוכרע ארצה ומאבד את ההכרה; אם המארח שלה מוכרע, או מצליח מראש
בגלגול ההצלה, היא נלחמת במגע הממית שלה, שעובר שיריון כאילו הוא נייר (אי אפשר
כמעט להדוף את ההתקפות שלה), וככל שהיא פוגעת, כך היא נטענת ב'מטעני צל'
שמאפשרים לה יכולות מיוחדות שהולכות ונעשות קטלניות יותר, כשהמרכזית היא יללה
שעושה נזק כבד לכל מי ששומע אותה.
הרוח
הרעה בכד מוכרעת, והדמויות מוצאות מאחורי הכד גלגל אבן עם ציורים מוזרים של
מסכות מסודרות בצורה של שעון, שעל כל אחת מהן מספר שונה של עיניים; לאחר לחיצה
ראשונה שגויה על הכפתור עם ארבע עיניים, שגורמת לקופים קלעים להופיע מאחוריהם
ולכפות על החבורה קרב מתיש, לואיזה מנסה לאיית את השם "בויגו" בעזרת
הכפתורים, ולוחצת על הכפתור עם שתי העיניים, ולאחריו על זה עם שש עיניים
("ב" ולאחריו "ו")
הלחיצות
האלו גורמות לרעם עמום, כאילו גלגלים נוהמים במעמקים, אבל לאחר הלחיצה השניה,
הכפתור נכנס לתוך הקיר והופך קשיח ו'מת'. החבורה מנחשת נכון, שהמשך הקוד צריך
להעשות במקום אחר בכוך, ועוזבת את החדר.
החבורה
חוזרת לחדר עם המסכה זולגת המים, ובוחרת הפעם במסדרון שיורד... האוויר כאן הופך
כבד, טחוב ומלא בריח הולך וגובר של רקבון. החבורה מצליחה, ברגע האחרון, להמנע
ממלכודת אכזרית שהיתה גורמת לחלק מהקיר מאחוריהן להפתח, ולהזרים נחשול של מים
שהיה מגלגל את הדמויות אגב נזק כבד למטה, וגם מזעיק חבורה של חשופיות ענק יורקות
רעל.
מתחת
למדרגות היורדות, החבורה מגיעה למערה מוצפת למחצה ונדרשת לקפוץ בין אבנים
חלקלקות (במים העמוקים יש להקה גדולה של דגים טורפים קטנים, שמסוגלת לעשות נזק
מבעית למי שיפול אל תוכם); החבורה נמנעת ממסדרון אפל שפונה מערבה, והריח של
הרקבון הולך ומתחזק ככל שיורדים לתוכו, ופונה לחדר צפוני, מתוכו עולה אור חיוור.
החבורה
עוברת בזהירות מעבר אבן חלקלקה מעל המים ומגיעה למעין מזבח מואר בלפידי תמיד
שמוחזקים בידי פסלים מעוותי-פנים, עם יותר מרמז שהקריבו כאן קורבנות; הקיר מעל
המזבח מעוצב כמו שני גלגלים, שהגדול ביניהם, ביחד עם האור החיוור שנופל על
החריטות שלו, נראה כמו חיקוי מאיים לאחת מטבעות העוצמה הישנות של ימי קדם... אבל
הגלגל הפנימי מתגלה כגלגל 'עיניים' נוסף שמשלים את המילה 'בויגו', וגורם לאחד
הקירות במערה המוצפת הגדולה לרעוד ולהפתח.
אלא,
שזו לא התוצאה היחידה... המים משני צידי המזבח מתחילים לבעבע, וזרועות קוצניות
ענקיות עולות משם; החבורה נמלטת בקפיצה על האבנים, בעוד הזרועות מנסות להצליף
בהם; והפעם, לואיזה מצילה את ויטפוט (שהוא עודו חלש ורועד לאחר שהרוח הרעה בכד
נגעה בו פעמיים וניגעה אותו בקור הקברים שלה), כשהיא מצליפה בחרבה בפגיעה כואבת
בזרוע שכבר התלפפה סביבו והחלה לגרור אותו למעמקים.
החבורה
נמלטת בעור שיניה, כאשר זרועות נוספות ולוע עצום ורעבתני מגיחים מהמים מאחוריה,
ומגיעה בסופו של דבר אל הפתח האפל שנפתח בקיר הדרומי של המערה המוצפת, שמוליך
הישר אל המפלס העמוק ביותר של הכוך.
חדר האוצר של הכוך
החבורה
יורדת במדרגות ומגיעה לדלת אבן תקועה חזק; האזנה מוצלחת מגלה שמעברה האחר של
הדלת, רובצים הוביטים רקובים נוספים. החבורה מחליטה למשוך את המתים הזוחלים
במעלה המסדרון, תוך הקמה של מלכודת חבלים ואש.
התחבולה
מצליחה, וגורמת למתים חסרי התבונה לזחול בזה אחר זה לתוך הלהבות, שמסבות נזק ניכר,
כאשר ויטפוט יורה בהם חיצים ממרומי המדרגות; מלבד ההוביטים האלמתים, זוחלות
החוצה גם ידיים רקובות זוחלות, שהלהבות מכלות כמעט לגמרי – מה שהופך את הקרב לקל
למדי.
ההיכל
מתוכו ההוביטים הרקובים זחלו, מתגלה כהיכל ענקי, שמצידו הרחוק שער שיניים מורם
הישר אל תוך איזור האגם שורץ הגופות שבמרכז-תחתית הכוך; ומסדרונות צרים בוקעים
ממנו דרומה וצפונה; לצהלת החבורה, רוב החדר הזה מלא בכמויות עצומות של מטבעות
כסף וזהב, וגם לא מעט אבני חן – רובן פשוטות, אבל כמה מן נראות בעלות ערך של 200
ואפילו 4000 מטבעות זהב.
חבריה
של לואיזה מתעלמים מאזהרה של הוראס הזקן, שהמטבעות האלו כולן נושאות את הסמל של
המלך המכשף מאנגמר של ימי קדם, והוא חש קור לא טבעי קלוש בוקע מהם, וממלאים
בצהלות שמחה את השקים והתיקים שלהם.
לאחר
מכן, ובניגוד להצעתה החוזרת ונשנית של לואיזה לסגת, החבורה מחליטה לחטט גם במסדרונות
הצדדיים – אולי הם מובילים לתאים עם אוצרות נוספים.
המסדרון
הראשון, מוביל אל מעמד עליו ניצב מה שנראה ככד היפיפה והיקר ביותר שלואיזה ראתה
מימיה, כולו מסג של כסף משובח עם מתכת נוספת, משובץ ביהלומים יקרים ועליו חרוטים
סמלים שנראים כמו סמלי קלאן דורהאנד מהעידן השלישי –טוקרי וסות'רי, שמזהים את
הציור של המלך סקורגריםדורהאנד בכבודו ובעצמו, ניגשים לכד בעינים דולקות
מחמדנות, כשהויכוח שלהם על מי יקח את הכד הולך ומסלים.
מאחור,
ויטפוט לוחש ללואיזה שאולי זה זמן טוב שהם – שני ההוביטים – ירו מאחורה וירצחו
את הגמדים, ואז יצאו כמי שהיא רצתה עם כל האוצר; לואיזה דוחה אות בחריפות ורצה
קדימה להתערב כשהיא צועקת לגמדים לעצור ומציעה שהיא תשמור על הכד – היא הרי
נעדרת אינטרס במורשת של קלאן דורהאנד– עד שהם יחליטו מי משניהם יקח אותו.
טוקרי
מהסס לרגע ומביט בלואיזה – מה שמאפשר לסות'רי לבצע עליו תמרון אכזרי של דקירה
בגב; טוקרי נפצע, ורק בגלל התערבות של לואיזה הפציעה לא חמורה יותר; בעוד סות'רי
עם הסכין המגואלת בדם של אחיו ניגש לכד... לואיזה מסתערת עליו מאחור עם הכתף
ומטיחה אותו לקיר ברגע האחרון... לפני שהכד מתנפץ בלהבות שחורות שהיו יכולות
לשרוף את סות'רי לאבק שחור בתוך שניה, ומתוך הלהבות עולה רוח רעה שניה... הפעם
של גמד עם פנים מעוותות ועיניים בוערות של שד; הרוח נוהם משהו כמו "Unworthy" ומתקיפה.
טוקרי
משתכנע איכשהו לדחות את הטיפול באחיו הבוגדני (והמזועזע עד עמקי נשמתו) לאחר-כך,
והחבורה מסייעת ללואיזה להתמודד עם הרוח הרעה ולהביס אותה, עד שהיא נמלטת, חסרת
גוף, בחזרה אל תוך האפלה... הכד כמובן היה רק מלכודת, ולזעמה של החבורה, אין כאן
שום אוצר.
לואיזה
מנסה כמיטב יכולתה למנוע משני הגמדים להלחם זה בזה –טוקרי לא קונה את התירוץ של
אחיו, שהכוח האפל של הכד היפנט אותו; אבל הנוכחות של הסכנה והקור האפל, וגם
התקווה לעוד אוצרות, דוחה את חיסול החשבונות בין שני קצרי הזקן.
המסדרון
השני מוביל לגומחא מלאה בגולגלות וכלובי צלעות ישנים, שבתוכה נוצץ פסלון קטן של
אחד מתשעת הנאזגול על בהמה מכונפת, חולש על תיבה קטנה; לואיזה בטוחה שמלכודת
שטנית נוספת אורבת כאן, ושמה לב גם לעין אדומה חסרת ריסים שמשורטטת על הקיר...
ונדמה לואיזה שהאמצע שלה נע באורח מוזר, כאילו עוקב אחרי החבורה.
החבורה
מנסה לקלוע בפסל ובתיבה אבנים מרחוק כדי להפעיל את המלכודת ממרחק בטוח... אבל במקום
זאת, משהו בתקרה זז מאחוריהם, מונחה כנראה בידי העין שמאכנת את המיקום
הנכון של הדמויות... שורה של יתדות עץ מחודדות ומחוזקות בכוח של כפור נוראי,
שפשוט יורות את עצמן אל החבורה בכוח שיכול לשפד טרול (עם זאת, הזהירות של לואיזה
והאבחנה הנכונה שלה בעניין העיין הנעה, הופכות את גלגול ההצלה לקל בהרבה).
לואיזה
מצליחה להתחמק בקלות, וכמוה גם הגמדים... אבל ויטפוט העייף פשוט איטי מדי;
ולואיזה יכולה רק לעמוד ולבהות בגופה שלו, שפשוטו כמשמעו, שופדה על הקליע האכזרי
כמו בשר על שיפוד, מורמת מהרצפה וננעצת בקיר, הפה שלו עדיין מזוגג בזעקה אילמת.
הגמדים
לעומתה, משועשעים למדי על אובדן עוד אחד מהשותפים לאוצר, ועטים על אבני החן
והמטבעות שנופלים מהתיבה (הפסלון של הנאזגול, הוא בעל שווי גבוה למדי, ולמעשה
תמים וללא ממולכד בכלל); לואיזה מסתפקת בלקיחת דגימה מהמטבעות בתיבה, שבניגוד
לקודמים בהיכל האוצר הגדול, הם מטבעות מזהב אלפי לבן, שלפי סמלי הספינה שעליהם,
נראה שנטבעו בממלכתו של הספן קירדאן בעידן השלישי.
לעומת
זאת, לואיזה מוצאת ובמהירות שיאה להוביט המכבד את עצמו, מעלימה במהירות אל
הגלימה שלה, פגיון יפיפיה שמתגולל בקרן זוית– הנשק הזה, שעבור לואיזה יכול לשמש
כחרב קצרה, עשוי מפלדה אלפית בהירה, הניצב שלו מגולף כמו ספינה, עם דוגמה של
עלים עולה משם לעבר הלהב.
החבורה
מתקדמת דרך שער השיניים המורד, ומוצאת את עצמה במפלס התחתון עם המים שורצי
הגופות או חלקי הגופות... הדמויות יכולות אפילו לראות, גבוה למעלה, את האכסדראות
בהן הדמויות נלחמו קודם לכן נגד הקופים הרקובים.
אבל,
משהו השתנה בהיכל הזה – ונראה שמפלס המים ירד מאד; חלקי הגופות נותרים במעמקים
המוצפים של מרכז החדר ודבר לא תוקף את הדמויות, שמקיפות את החדר תוך הצמדות לקיר
החיצוני; החבורה בודקת תחילה דלת מלוהטת שמים רותחים ואד בוקע מתוכה, ביחד עם
קולות חבטה עצומים –סות'רי מתגנב פנימה, וחוזר מיד, כשהוא מדווח על יצור ענק,
גדול בהרבה מטרול, שנראה כאילו תפרו אותו מגופות; ה"דבר" הזה, נראה
כמו הנפח, כשהוא עובד על הסדן שלו ומחשל דברים שנראים כמו טבעות או צמידים גסים
שחורים, עם אבן אדומה פשוטה במרכז – דומים מאד למה שהדמויות ראו על הזרועות של
כמה וכמה מהקופים היותר גדולים וההוביטים הזוחלים.
החבורה
מחליטה, לאחר ויכוח קצר, להתרחק מהדלת הזו, ולהכנס לעומת זאת לדלת האחרת – צרה
וגבוהה, משקופה מרוקע בפיסות כסף, וצינה נוראית בוקעת ממנה.
הקרב הסופי
ההיכל
הקפוא שהחבורה נכנסת אליו הוא נקי מאד יחסית לקודמיו, ובאורח כמעט טראגי, מעוצב
כמו בבואה אפלה של מחפורת הוביט ביתית ומהודרת, כולל שולחן סעודה עם נוזל צונן
בכוסות, צלחות מסודרות ולידן מזלגות וכפיות כסף, קמרונות חשוכים שבנויים כמו
חלונות עגולים, ועוד.
"בואו
קדימה, טפשים קטנים, אם אתם רוצים שאעניק לכם... ראיון" אומר קול קר.
בקצה
המרוחק של ההיכל, קבוע בקיר משהו שדומה לכס מלכות; מעליו יש מפות חרוטות; מפה של
אריאדור תחת שלטון דמיוני של אנגמאר, כאשר הפלך מחולק למספר חלקים, ששמו של כל
אחד מבאגינסים השחורים חרוט על אחד מהם; השרטוט השני מוזר יותר, ומזכיר ללואיזה
את צורת המבוך – שלושה משולשים שבלב כל אחד מהם מעגל, שמחוברים משלושה צדדים
למעגל גדול, בתוכו חרוטה רונה דומה לזו שעל הפסיפס הממולכדת – שמשמעותה
בסינדארין היא 'מוות' או 'אין מפלט'.
בויגו
בלקבריק קם מכסאו במעין מחוות מארח לעגנית; הוא הוביט גבוה ורזה עם פנים לבנות
ומתות ועיניים אדומות חסרות אישונים; בידו הוא אוחז חרב מבעיתה. נראה שהוא אינו
ממהר לקרב, ומעדיף תחילה ללעוג ליריביו; הוא מודה בכך שחלק מהאוצר העתיק של מלך
הדורהאנדס, שהתגלגל לאלפים אחרי שהצבא של לורד אלרונד הביס את הדורהאנדס (ששבו
בדיוק מפשיטה על מעוז אלפי אחר), הגיע אל הכוך שלו; אבל הדמויות לא ימצאו כאן
אלא את קברן.
ללואיזה
הוא אומר, שגם אם יקרה הלא יאמן והיא תביס אותו; גורלה וגורל של רבים אחרים כבר
נחרץ; לואיזה מושכת אותו בלשונו, ומצליחה – לאימתה – להשלים את התצרף ולהבין
שבני גאם-גון, שלא בכדי הסתירו חלק מההיסטוריה הקדומה שלהם – הולכים אל גורל
גרוע ממוות; גרוע בהרבה מכל מה שגנרל בלקפוט יכול היה לעולל להם.
המקדש
העתיק בו הם משתמשים כמחסה, הוא מקדש שבו הבאגינסים השחורים שעבדו, לפני למעלה
מאלף שנים, את שרידי אנשי משק ביתו ונתיניו של אדון העמק שנרצח, שם הם נאלצו
לסגוד לאפלה ולהקריב קורבנות לאדונם של הבאגינסים השחורים – עד שהצליחו להמלט
משם לאחר כמה דורות של הוביטים (ואז, יצאו לביצה בתור קלאן הגאם-גון, עם להג
משלהם והבדלים מההוביטים של הפלך); כעת, לאחר ששכחו את ההיסטוריה שלהם בעצמם –
הם מבקשים לחסות במקדש הזה; אבל האפלה זוכרת מי בגד בה, וכפי שההוביט-וייט אומר,
לורסימאר הזהוב מחכה לגאם-גון באפלה, שממנה הם לא יצאו אלא כמשרתים חסרי דעת של
אנגמאר ("המתים שייכים לאנגמאר").
גם
החשד לעניין אותו 'לורסימאר' או הדמות הזהוב מתאמת – מדובר באלף שהושחת, שסירב
לעזוב את הארץ התיכונה ונשאר באריאדור, במטרה לקחת לעצמו את כל האוצרות וחפצי
העוצמה (גם אם דועכים) שהאלפים הותירו אחריהם כאשר הפליגו מערבה; לא ברור מה
ואיך בדיוק הוא הושחת לגמרי, אבל הוא הפך ליד-ימינו של ה-Wight lord גורדראס– לשעבר אחד המשנים של המלך המכשף בכבודו
ובעצמו; מהשיחה עולה, שלורסיאמר היה זה שהשחית, לפני למעלה מאלף שנים, את השושלת
של הבאגינסים השחורים (או כלשונו של בויגו 'עזר להם להבין את האמת, וליטול לעצמם
את הכוחות שאבי-אבות-אבותיהם, בטפשותו, ויתר עליהם), סייע להם לרצוח את אדון
העמק, סיפק להם כשפים או כלי נשק עוצמתיים, עד שבסופו של דבר, הפכו
לוייטים-הוביטים שנמו בכוכיהם אלף שנים; עד לתקופה הנוכחית, בה חשו את אנגמאר
מתחזקת מחדש, ואת העובדה ששוב יש מלך בקארן דום, וטבעת נוצצת על אצבעו.
כעת,
לורסימאר שב וקרא לבאגינסים השחורים בתוך הכוכים שלהם; ובתור התחלה, הגאם-גון
שיחסו במקדש יותקפו מכל הכיוונים; גם אם בויגו עצמו יפול, עדיין שני אחיו שנותרו
(עולה במשתמע שאחד הבאגינסים השחורים כבר הושמד בתקופה קודמת יותר, או שאין לו
כוך בסביבה), יסיימו את העבודה.
לאחר
ההקדמה הלעגנית הזו, הקרב נפתח סוף-סוף.
בויגו
בלקבריק, הוא וייט-הוביט, קטלני יותר מכל מה שלואיזה ראתה עד כה; מלבד החרב
נודפת הצינה שלו, והילת המוות שפוגעת בכל מי שמתקרב אליו או מכה בו (לואיזה
מגלה, שהפגיון האלפי שלה גורם לה להיות מוגנת יחסית לאחרים מהקור הממית), הוא
מסוגל לכמה וכמה יכולות מיוחדות רצחניות – החל מהטלת ברק שרשרת אפל; השלכת
פגיונות מורעלים עם כוח משתק ורעל שואב חיים שפועל לאורך זמן.. וכלה בכמה כוחות
מיוחדים, שהוא שומר להמשך הקרב.
בשלב
מסויים, הוא קורא אליו את אחד ממשרתיו; הוביט מדדה שכולו נפוח מרקבון, מבעבע
ומתנפח; לואיזה מבינה שהוא עומד להתפוצץ עליהם, וצועקת לשני הגמדים להתרחק,
כשהיא מתמרנת את הקרב כך שהוייט יאלץ להסתובב כשהוא מסתייף איתה, ויעמוד בינה
לבין ההוביט הרקוב, כך שהפיצוץ שפוגע בה יהיה חלש בהרבה מהצפוי – ועדיין, שילוב
בין הפיצוץ המוחלש למכת החרב פוגע בה קשה ומקרב אותה לסף נפילה.
לאחר
מכן, כאשר הגמדים חוזרים לקרב, וסות'רי מצליח לפגוע בוייט בדקירה כואבת; הוייט
הוגה מילים בשפה השחורה, והמטבעות של אנגמאר שנלקחו מהגנזך של הכוך הופכים
למלכודת מוות, כשהם מפוצצים מסביבם הילה של צל קטלני; סות'רי מתמוטט לרצפה,
וטוקרי נפגע, אבל ממשיך עדיין להלחם.
בסופו
של דבר, כאשר פגיעות נוספות מביאות את ההוביט-וייט לסף קריסה, הוא מפעיל את הכוח
האחרון וההרסני ביותר שלו: העצמות מהכוכים הצדדיים מתרוממות לצורות של שלדים
דקים, נודפים להבות שחורות של אבדון, שמגיעים מכל הכיוונים – קרי; הדמויות
חייבות לסיים את הקרב במהירות, לפני שנזק הצל המצטבר יכריע אותן בתוך סיבובים
מעטים.
ת'וקרי
מתמוטט, לא לפני שהוא מנחית מכת גרזן כואבת נוספת; לואיזה נמצאת בקצה כוחותיה,
ורק שיקויי המרפא והחיזוק שקיבלה מהגאם-גון, ותמרון ההגנה האחרון שלה ("Shield
wall"), בתוספת
ההגנה החלקית של הפלדה האלפית שהיא נושאת, מאפשרים לה לשרוד עוד שני סיבובים –
ובשארית כוחותיה, להנחית את הדקירה האחרונה על הוייט בעזרת הנשק ממלכתו של
קירדאן; בויגו בלאקבריק צורח ומתאיין בערפל שחור, מותיר אחריו
קרעי בגדים, עור יבש ועצמות מתפוררות.
השלדים
הבוערים קורסים מיד ביחד עם אדונם, האש השחורה דועכת, והצינה הנוראה בכוך מתחילה
להתפוגג; לואיזה כושלת מעל שרידיו של הוייט, ובודקת את מצבם של שני הגמדים:
סות'רי מת לגמרי; הוא ספג פגיעה קטלנית מהמטבעות שנשא, והלהבות השחורות של
השלדים המיתו אותו מיד. טוקרי, שהיה חזק יותר, ואולי סחב פחות מטבעות מקוללים,
עדיין חי... ונראה שהפצעים שלו שטחיים למדי; די הצורך כדי שיתרומם על ברכיו, תוך
שהוא פולט שרשרת של גידופים גסים במיוחד; ומיד לאחריהם צחוק צרוד.
"אז
מה, חתיכת אגוז קשה מחורבן שכמוך, אנחנו שנינו שוב 'פם ביחד, כמו בימים
הטובים?"
הוראס,
שהסתתר במהלך הקרב בקרן זוית, מכחכח בגרונו וטוקרי מעיר.
"אז
שוב פעם מצאת איזה בובון טרחן שיגרר אחרייך?"
טוקרי לא מתאבל במיוחד על אחיו המת; אלא יורק על הגופה על שלו.
"חתיכת
חרא בוגדני כמו גובלין, ועוד אחרי שסלחתי לו על הפ'ם הראשונה שהוא דקר אותי בגב!
מזל שלו שהמתים לקחו אותו לפני שאני הספקתי לבוא ולטפל בו..."
הוראס
בראנדוויט, לעומתו, עסוק כמוכה דיבוק בשרטוט וכתיבה בפנקס שלו, וגם בהרמת חלקי
חפצים מקושטים, מזכרות וחריטות מתוך הכוך של הוייט שנקטל, כולו ציפיה ליום שיגיע
איתם למישל דלווינג, ויתקע אותם בפנים של העמיתים קטני האמונה שלו (ואז כמובן,
יגש מיד להשלים את ספרו, מלאכה שהתעכבה די והותר!)
מתוך
החפצים שהוייט הותיר אחריו, טוקרי בוחר לעצמו חרב מאיימת למראה עם סמלים של
הקלאן שלו חרוטים עמוק בתוכה – שלדעתו אכן חושלה בתחילת העידן השלישי, בחצרו של
סקורגרים דורהאנד בכבודו ובעצמו, ומתכונן לצעידה החוצה, עם לא מעט פצעים כואבים,
אבל גם עם תיקים מלאים בזהב ("נטול שותפים מזויינים") ואבנים טובות...
הוא לא מוחה על כך שלואיזה מותירה ברשותה אוצר לא מבוטל, לרבות אבנים טובות,
הפגיון האלפי והנזר.
בניגוד
ללואיזה, שמתלבטת האם לנסות (פעם שניה, אבל הפעם באמת!) להזהיר את הגאם-גון בדבר
הגורל שמצפה להם בחשיכה, לטוקרי אין שום כוונה לסכן את עצמו. הוא מתכוון להסתלק
מהאי במהירות ו'להרים רגליים' מהאיזור עם האוצר שלו.
"אז
מה, קטנטונת? בסוף זו היתה שותפות עסקית משתלמת, הא? עכשיו את יודעת מה? עכשיו
את יכולה ללכת להזדיין, חה-חה-חה!!!".
|
