קמפיין 'הטבעות הקרות של גרינפילדס'
(קמפיין נלווה שמתרחש במקביל ל'דמדומי המערב')
ספר שלישי: הטוב, הרע והמזוקן
פרק XIII: בעין הדג
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר
|
פתיחה: סערה מעל הביצות לואיזה
חותרת בשארית כוחותיה בסירה קטנה באיכות מפוקפקת שהצליחה 'להרים' מפאתי המעגן של
בלקפוט; החתירה איטית וקשה, למרות שהזרמים מסייעים לה לנווט לכיוון צפון מערב,
גם אם לא במהירות שיכולה להתחרות בצי של בלקפוט ובני הברית המפוקפקים שלו. ואז,
כאשר היא תוהה בינה לבין עצמה ביאוש האם משהו יכול להפוך גרוע יותר - ברק אדיר
משיב לה תשובה ניצחת, קורע את השמיים האפורים מולה; ברקים ורעמים נוספים
מתגלגלים אחריו, בעוד הרוח מתגברת במהירות. לואיזה לא זרה לסערות סתיו, אבל
מעולם לא נתקלה בסופה בעוצמה כזו שהגיעה במהירות מסחררת כזו - כאילו כל העולם
סביבה השתנה בתוך פרק זמן קצר מזה שדורש להוביט כפרי לגמור את ספל הבירה של. גלים
עצומים מטלטלים את הספינה של לואיזה כמו קליפת אגוז, כאשר נוף אפל מופיע מולה;
ואז, הסירה הקטנה שלה מוטסת במהירות אל תוך שורה של סלעים שחורים ומטונפים
מאצות. לואיזה מצליחה, בשילוב בין מזל למיומנות, לגלגל את עצמה בין שני סלעים אל
תוך חלקה של בוץ רטוב, וכך לא להפגע בהתרסקות; הסירה ברת מזל הרבה פחות, ופשוטו
כמשמעו, מתפצחת לאוסף חסר צורה של חלקי עץ. האיון הדרומי לואיזה
מוצאת את עצמה על אי קטן וסלעי, שמעבר לו נישא אי גדול בהרבה; היא זוחלת מתוך
חלקת הבוץ והמים הרדודים, ומגלה שעל האי הקטן יש כמות גדולה למדי של קורות ושברי
עץ, הרבה יותר מכפי שהסירה שלה יכולה לספק. בתוך
תלולית קטנה, לא רחוק משם, לואיזה רואה צורה של ארגז ים גדול וכבד (ברמה שהסירה
הקטנה שלה לא היתה יכולה לסחוב בלי לשקוע), שהתחפר כדי שני-שליש בבוץ, ויש עליו
גם שרידים של סמל או סימן חרוט על אחת הדפנות. כדי להתקרב אליו, לואיזה נאלצת
להלחם בשני סרטני ענק בעלי גוון אדמדם חולני, שיכולים לקרוע את הבשר בצבתות
המשוננות שלהם, ולהאחז בטירוף קרב כאשר הם נפצעים קשה מדי; נסיון שלה לבלבל
ולהסיח את דעתם מצליח רק באורח חלקי, והיא נאלצת להלחם בהם, עד שאחד מהם נהרג
והשני נמלט אל תוך המים. לואיזה
ממלאת את כיסיה ותיק המסעות הרטוב שלה במציאות שמצאה, מעפילה על החלק הגבוה יותר
של האיון, למקום בו נישא צל עמוק ודומם - ומגלה שאלו שרידיו של פסל טרול האבן
העתיק של ראשבוג (שעמד פעם, לפני ההצפה הגדולה ששינתה את מפת הפלך, מעל אמצע דרך
המלך שקישרה בין מישל דלווינג לנידלהול), שכעת אכול מים ומט לנפול; למעשה, חלקים
ממנו כבר נפלו אל תוך המים הסוערים שלמטה. לואיזה
נאלצת לסכן את נפשה במעבר על שורת אבנים חלקלקות שהגלים מכים בהם שוב ושוב, כדי
לעבור מהאיון הקטן לאי הצפוני הגדול יותר; בין לבין, היא מבחינה בפתחים של
מחפורת הוביטים גדולה, שכעת היא נטושה ושחורה, ונמצאת רובה מתחת לפני המים;
לואיזה מחליטה לא להסתכן בזרם החזק ולא לנסות לחטט שם, ומצליחה - לאחר שכמעט
איבדה את שיווי המשקל פעם אחת - לקפוץ על החול הבוצי שבקצה האי הגדול יותר. לואיזה
מוצאת את עצמה בפתח של ערוץ גדול וחשוך, שמשני צדדיו הקרקע מתרוממת; ממזרח לו,
ישנה גבעה מלאה בשיחים גבוהים, עם משהו מוזר מוקע מעליה על מוט ארוך, מתבדר ברוח
הפראית (לואיזה מתקשה להבין מה זה בדיוק מהמרחק הזה); ממערב, עולים סלעים
משוננים ואכזריים, נוטים זה על זה ומותירים ביניהם חורים אפלים ובוגדניים. מפלצת בערוץ והעמוד המגולף בתוך הבריכה לואיזה
לא מצליחה לעשות יותר מכמה צעדים אל תוך הערוץ, כאשר שאגה אדירה עולה מהאפלה
לפניה; למעשה, היא כבר שמעה את הקול הזה קודם, אבל אז הוא היה רחוק וחלש יותר,
כמעט חלק ממזג האוויר. כעת
לעומת זאת, לואיזה מבחינה במקור השאגה: יצור דמוי-דוב מעוות, הולך על שתיים,
בגובה של שלושה מבני העם הגדול שהיו עומדים זה על זה, בערך; הוא כולו מאורך
ומעוות, עם שיניים עצומות, צורה כפופה קדימה במעט, ורגליים מגעילות עם קרומי
שחיה; אחריו, מדדים שניים או שלושה יצורים דומים, קטנים ממנו בהרבה. היצור
מתקדם באיטיות כשהוא מרחרח את האוויר וכנראה חושד בנוכחות שהוא אינו מכיר. לואיזה
לא לוקחת סיכון, נדחקת בין הסלעים המשוננים וזוחלת בכל כוחה בחורים הרטובים
והמשוננים ביניהם - משימה שאלמלא היתה הוביט, היתה כמעט בלתי אפשרית. המזל
והכשרון משחקים ללואיזה שוב, והיא מצליחה לעבור בין זיזי הסלע בלא להתקע ביניהם
ובלא להפצע. היצור שואג מאחוריה, וה'דובונים' הקטנים יותר מנסים להדחק ולתקוע
כפות בין החורים, אבל לואיזה הספיקה להתרחק די הצורך. לואיזה
זוחלת בין הסלעים, ובאחת הנקבות, נאלצת להלחם בשלושה נחשי מים ארסיים עם צווארון
אור, קוצי גב דוקרניים ויכולת לירוק ארס, שלא מקבלים בסלחנות את הדרך בה לואיזה
הפריעה להם לכרסם גופות שנשטפו לכאן עם הזרם; לאחר שלואיזה קוטלת כמה מהיצורים
ומבריחה את האחרים, היא מחטטת בין שברי הספינות ומזהה את אחת הגופות - באפו
הגדול - הפיראט מהצוות של 'בת הים השחורה' שהיא נלחמה בו בבית הבושת של מאמא
טווילדה; כעת הוא כבר רקוב למדי ומכורסם, אם כי נראה שמותו האלים בא מפציעה קשה
שספג כאשר אחד משברי הספינה ננעץ בו, כנראה עוד הרבה לפני שנסחף לחוף. ומגיעה אל סף בריכה תלולה ומסוכנת בצד האי,
שהמים נשאבים עליה בעוצמה מתוך הביצות המוצפות ממערב, ויוצרים מערבולת קטלנית;
כדי לעבור לצד השני, לואיזה מנסה לשמור שיווי משקל על שפה חלקלקה, ובשלב מסוים
נדרשת להאחז בעמוד ענק ונפול באלכסון ש"נשען" על אחת הדפנות, כאשר
רגליה תלויות באוויר מעל הבריכה. קרן
ירח בודדת בוקעת מבין העננים... ומגלה ללואיזה שהיא נאחזת בידיה בכותר עמוד ישן
שמעוצב כמו פנים של הוביט ישיש; מה שנראה בתחילה כמו חריטות חסרות צורה, מתגלה
ככתב עתיק בגרסה לא נעימה של שפת הפלך, בו כתוב משהו כמו:
באגון,
אבינו השחור המושל בהם ומאתרם. כבול
אותם, את כולם, בשלשלאות של דם! ובאותו
רגע, כאשר הירח נופל על הכותר המגולף, לואיזה כמעט משתבצת מאימה; ממש אינץ'
מפניה, הפנים המפוסלות מתעוותות, חורי העיניים שלהם זוהרים באדום, והמסכה פוערת
לוע מלא בשיני מחטים דקות. מפגש מחודש עם 'בת הים השחורה' לואיזה
זוחלת בין הסלעים, ורואה ממרחק את סיום הערוץ העמוק ממנו נמלטה...יש שם רחבה
אפלה מתחת לקירות סלע גבוהים, עם ערמה ענקית של עצמות ישנות יותר ופחות, שברי
כלים ועוד; לפחות חמישה מה"דובונים" הקטנים יותר משחקים, משתרעים או
מתקוטטים סביבה. לואיזה
מתרחקת משם מהר ככל שהיא יכולה, ומוצאת את עצמה בפתחה של ערוץ אחר, שמוליך
לכיוון הפוך - צפונה ומזרחה; אורות אדמדמים חלשים נוגהים על קירות הסלע למרות
הגשם - שהתחיל להחלש אבל עדיין מטריד; במרחק, הערוץ נפתח כמו משפך אל החוף,
ונדמה ללואיזה שהיא רואה חרטום שלם של ספינה שהתנפצה על החוף - שנראית לה מוכרת
למדי; לעומת זאת, על החוף ועל איונים ליד החרטום המנופץ, היא רואה צלליות של
בקתות קש (או אולי קש ואצות) מסוג שלא ראתה מעולם - מוגבהות, נשענות על כלונסאות
גבוהים, וחלקן עולות מתוך המים ממש - למרות המחשבה הראשונה של לואיזה, היא מגיעה
מהר מאד למסקנה ששום הוביט, אפילו לא הגאם-גון הפראיים, לא מסוגל לחיות בבקתות
כאלו. לואיזה
מנחשת נכון, שכמה מהפיראטים של קפטן ארילי עדיין מסתתרים בתוך הנקיק; סביב
מדורות שהוקמו באורח מחוכם, כדי לא להראות למרחק מחוץ לערוץ. היא מתנגבת בין
האבנים, ואכן מוצאת את המדורות ואת שרידי הצוות...שנראה במצב רע מאד. המרפאה
הצעירה והיונאית הנלהבת לשעבר, "בת-שונית" מקופלת ליד האש וממררת
בבכי. 'אנחנו
נמות כאן, כולנו?" הפיראטים האחרים נוהמים עליה, שהיבבות שלה לא עוזרות,
ואם היא תמשיך להרעיש "ההם, עם השיניים החדות" ימצאו אותם ו"ירדו
עליהם מהר יתר מעגבת על תחת של זונה בנמל של אומבאר". פיראט
אחר מעלה בצער את זכרה של זונה שהעניקה לו 'שירות' בפרגליר והבושם הזול שלה,
וממלמל שהיה רוצה לדפוק אותה עוד פעם אחת, לפני ש"ההם" יחזרו ויקרעו
אותו לחתיכות. ההגאי
עם השיער האפור, שמכונה "שחף" על-ידי הפיראטים האחרים, תופס את עמדת
התצפית, ונשמע שגם הוא פסימי מאד - הם הדפו בקושי את המתקפה האחרונה; לא נשארו
להם מספיק בחורים כדי לעמוד בעוד אחת. בינו
לבינו, הוא ממלמל שאולי זה מה שמגיע להם, כאשר הוא מוציא כלי כסף ישן מתוך המעיל
שלו (משהו בגודל של כפית קטנה או מזלג מעוטר מכסף), ומלטף אותו בעצב. "שר
הים הזקן רואה הכל, שר הים הזקן יודע הכל" הוא נאנח. קפטן
ארילי מפתיעה אותו מאחור, צצה - גמישה כמו חתול - מתוך הצללים; בגדיה, פניה
ושערה הארוך שצבוע באדום מטונפים ומגואלים בדם. "נעשית
רגשן לעת זקנה, שחף?" היא נוהמת עליו בכעס "אם הייתי אחד השרצים, היית
מת עכשיו. גם כן דוגמא לאחרים אתה נותן-" ההגאי
ו"בת הים השחורה" מתעמתים בלחישות, ולואיזה מצוטטת להם מבין הסלעים. נראה
שעצם הדרך בה ההגאי מתעסק במזכרת הישנה וממלמל שאולי מה שקרה מגיע להם, מרתיחה
את הקברניטה מהאראד. "אני
יודע מי הקפטן שלי" "נסיון
יפה. רק שבלב המטומטם שלך, אתה עדיין מאשים אותי במה שקרה לבת הים הכסופה והיפה
שלך. אז כן, אני לא מתביישת שניצלתי הזדמנות ותפסתי את הפיקוד על הספינה-"
ההגאי
שותק ונועץ מבט בקרקע. "לא
טוב מספיק בשבילך, חתיכת חרא שמן?" קולה של ארילי רועד "אתה חושב שאני
לא התאבלתי עליה, וקיוויתי שלפחות הבני-יונה יתנו לה מוות נקי, כמו שמגיע לימאי?
אבל לא כמו כולכם, אני ידעתי לעשות מה שצריך כדי להוציא את החרטום מהבוץ. תאשים
אותה, על איך שהיא עגנה בחור הארור ההוא-" ההגאי
ממלמל משהו על זה שהיא חשבה שיש לו (לואיזה לא יודעת למי הוא מתכוון) כבוד של
אציל מהמשפחה העתיקה שלו.אבל הוא בגד בה. ארילי
מעלה גיחוך מכוער. "והשמש
זורחת בבוקר, אז מה? עכשיו תנסה לפחות להעמיד פנים שאתה גבר-" השיחה
השקטה נגמרת, ולואיזה מחליטה שזה הרגע לנסות לשאת ולתת - בלי לצאת מהמסתור, היא
קוראת בשמה של ארילי, שמזהה את הקול מיד - כמסתבר, היא לא שכחה את "הננסית
הארורה עם הרגליים השעירות", שבגלל הדרך בה חטפה חצי מהמפה אצל מאמא טווילדה,
ארילי יצאה להפלגה שעלתה לה בספינה ובחצי הצוות שלה. אלא,
שמעבר לאיומים ולחילופי העקיצות, 'בת הים השחורה' מודעת למצב הביש שהיא נקלעה
אליו, ושעימות מול לואיזה, גם אם יסתיים במותה של ההוביטית המרגיזה, יפגע עוד
יותר ממה שנותר מהאנשים שלה - ולכן היא מוכנה להתאפק ולא לשסף לה את הגרון;
בינתיים. ארילי
צוחקת בפנים של לואיזה על הרעיון של האחרונה להזהיר את בני גאם-גון, שמבחינת
הקברניטה הם חבורת פראי-הוביט מצחינה, "תוצרים של חמש-מאות שנה שבהם אח
זיין את אחותו בתחת"; ומפקפקת גם בסכנה שבלקפוט מהווה לבני-האדם - הרי היא
והצוות שלה עשו עם אנשיו עסקים לא רעים. ארילי גם מנחשת ש"הטינופת
המזוקנת" טוקרי בגדה בלואיזה ו'הרימה רגליים' עם המפה... אבל כרגע, הקפטנית
מוטרדת בעניינים דוחקים יותר מהאוצר - כגון, כיצד לשרוד את הלילה ולהמלט מהאי
כאשר תגמר הסופה. הסיפור
ש'בת הים השחורה' מספרת ללואיזה הוא קודר מאד: אותם 'דגים עם ידיים', מפלצות
קטלניות שהיא מעולם לא ראתה בכל הפלגותיה בכל רחבי הארץ התיכונה, עטו על הספינה
מתוך המעמקים של הביצה, דווקא כאשר הספינה עצמה היתה פגועה ואיטית בגלל ההתקלות
עם נחש הים הענק - ארילי מתארת, כיצד 'יצורי הדג' טיפסו על הספינה בהמוניהם,
מהירים כמו הקופים שהיו מטפסים על עצים בבית הישן שלה בהאראד... ולא רק שהיו
חמושים עד השיניים בנשק טוב, ועטו על הצוות העייף שלה, אלא שלפחות כמה מהם היה
מתוחכם מספיק כדי לתפוס את ההגה, ולהטות את הספינה להטרף על הצוקים. סירות ההצלה
ששרדו תקועות במים הרדודים ובבוץ, ויצורי הדג הדפו את שרידי הצוות שלה משם אל
תוך הערוץ. כעת הם תקועים כמו-
ארילי
לא מספיקה להשלים את ניבול הפה המטונף שעמד על קצה לשונה, כאשר תלת-קלשון זוהר
בהבזק חשמלי כחול פולח את האוויר, והורג את אחד הזקיפים במכה אחת; הפיראטים
האחרים צווחים בבהלה - התוקפים הערימו עליהם, ובמקום להתקיף דרך הערוץ, טיפסו
בשקט על סלעים באחד הצדדים, וכעת נוחתים על המדורות מהעורף. ואז,
בהבזק של הברק, לואיזה רואה דמות מבעיתה ניצבת על ראש הסלע; איש דג מגודל, בגוון
סגול עם קעקועים מבזיקים באור כחלחל מתכתי; אחת מידיו זוהרת עדיין לאחר
התלת-קלשון המחושמל שהטיל, בעודו שולף חרב דו-ידנית אדירה, פוער את לועו עטור
השיניים, כשקוצי הגב שלו זוהרים באור הברקים, ומפליט קריאת קרב ארוכה בשפה
חסרת-פשר לכאורה, שלואיזה לא שמעה מעודה, ונשמעת לה בערך כמו
"מרלמרלמרלמרל!!!" הקריאה
מהדהדת ומוחזרת בקריאות נוספות, כאשר יצורי הדג - תפלצות שלואיזה מעולם לא שמעה
עליהן בפלך (או בסיפור אחר כלשהו מהארץ התיכונה) מתקיפים מכל העברים; חלקם
מסתערים בריצה מהירה, מחזיקים להבים קצרים ואכזריים; אחרים משתמשים בחרבות מעוקלות;
כאשר הלוחמים הבכירים יותר,מסוגלים להטיל חניתות הטלה קצרות נוטפות רעל, ולהשתמש
בחרבות כבדות. לואיזה
מוצאת את עצמה נלחמת צד אל צד עם יריבתה לשעבר, קפטן ארילי, כאשר 'שחף' מחפה
עליהם בירי מהקשת שלו, ו'בת שונית', רועדת מפחד, מנסה להפעיל כוחות ריפוי חלשים,
בהצלחה חלקית. הקרב
הוא קשה; יצורי הדג הצווחים נהנים מיתרון מספרי עצום, ונראה שהמנהיג שלהם, שמפקח
על ההתקפה למעלה, יודע יפה מה הוא עושה; וגם יתר הצוות ליד המדורה השניה מותקף
בו-זמנית. בשלב
מסויים, לאחר ששני הזקיפים שבין המדורות מוכרעים ונרצחים, כוח נוסף של אנשי דג
תוקף מהאגף, כאשר איתו מגיע איש דג בגוון ירקרק-כחלחל, בעל יכולות ריפוי (נשמעים
כמו הד עמום שבוקע מקונכיה) ויכולת להטיל חניתות מחושמלות שפוגעות כמו חזיזי
ברק. "שחף"
ההגאי מוכרע ארצה; לואיזה וארילי נפגעות פגיעות קשות, אבל בסופו של דבר, לואיזה
מצליחה לשרוד את המסה של אנשי הדג שתוקפת אותה מכל הכיוונים, ולהפיל בהם כמה
וכמה אבדות; ארילי מסתכנת במכה חופשית אכזרית מאחור, אבל חומקת ומסתערת על איש
הדג המרפא ובסופו של דבר ממגרת אותו, למרות לוחם-דג משוריין שמנסה ככל כוחו להגן
עליו. אנשי
הדג הנותרים נסוגים, לכל שאגה מהמנהיג למעלה, שמזנק קדימה ומתקיף את לואיזה
וארילי (נראה כאילו הוא הודיע לאחרים לסגת וששתי הלוחמות הן שלו). כך
מתחיל הקרב הסופי. איש
הדג העצום מנופף בחרב אדירה ורבת-עוצמה (טכנית: נשק קסום), שחורה-אדומה, שמזכירה
ללואיזה במשהו עבודה של אורקים, אבל איכשהו, יפה או לפחות מסוגננת הרבה יותר מכל
עבודה של אורק שהיא יכלה לחשוב עליה, כולל סמל אדום-שחור של חיה טורפת עם לוע
פעור. הוא
כמעט והורג את ארילי בהתקפה הראשונה שלו, אבל לואיזה מצליחה להדוף ולהשיב לו
במתקפת נגד שגורמת לו לדמם באורח כואב ומסיחה אותו אליה; היצור הולם בלואיזה שוב
ושוב במכות שיכולות היו לרוצץ אורק מגודל בקלות; אבל לואיזה מצליחה להדוף עם
מגן-הגמדים שלה ולהשיב התקפות נגד שפוצעות ומרגיזות את היצור עוד יותר- עד
שבסופו של דבר, קפטן ארילי מצליחה להנחית על היצור המותש התקפה רצחנית שממגרת
אותו לרצפה; אנשי הדג האחרים צורחים מבהלה - ו"בת הים השחורה" מנצלת
את ההזדמנות, נוטלת את חרבו של היצור ומסירה את ראשו, ואז משליכה אותו לאנשי הדג
האחרים. התוקפים
מתבלבלים ומתחילים להמלט, או להתרוצץ בלא מטרה. ארילי צורחת למה שנשאר מאנשיה
לקום, ולרוץ אחריה לעבר המיקום המשוער של סירות ההצלה שבחוף, כל עוד המפלצות
מבולבלות וחסרות מנהיג. לואיזה
דוחה - לא בלי היסוס - את ההצעה להצטרף אליהם, ומתעקשת לנצל את הזדמנות כדי לרוץ
על החוף צפונה, לעבר החלק הגבוה והאפל של האי, שם אולי תוכל למצוא את בני
גאם-גון. ארילי אומרת לה בפניה שהיא מטורפת ארורה, אבל לא מתכוונת לעמוד בדרכה. 'בת
הים השחורה' ניכסה לעצמה, אגב כך, את החרב הקסומה המפחידה של מנהיג אנשי-הדג;
אולם התעלמה במפגיע בנצנוץ בבוץ... ככל הנראה, הותירה אותו במכוון בתור חלקה של
לואיזה בשלל: לואיזה מגלה חפץ זוהר שנפל ממנהיג היצורים: קונכיה יפיפיה עם
חריטות סגולות עדינות, שכאשר מצמידים אליה אוזן, אפשר לשמוע הדים של מנגינה
חלושה, יפיפיה. שה"ם: הקונכיה המכושפת מקנה למי שנושא אותה גם
"הגנה קריטית" מדירוג גבוה יחסית (מקשה על פגיעות קריטיות חזקות במיוחד
להמית את הדמות במכה אחת), והמנגינה שלה, שפועלת פעמיים ביום, יכולה לשחרר כוח
רפוי הדרגתי (4-14 כל סיבוב במשך חמישה סיבובים), ולתת בונוס 2+ לגלגולי הצלה
כנגד רעל, מחלה או נשיפה. סצנת סיום שרידי
הפיראטים נמלטים אל תוך העלטה, כששניים מהם נושאים את ההגאי חסר ההכרה; לואיזה
נמלטת לכיוון השני, צפונה, דרך החוף, וחלקות מים רדודים. כעת היא מסוגלת לראות
טוב יותר,שהיצורים הרצחניים - אנשי הדג - כבר התנחלו בכמה וכמה איונים והקימו שם
יותר מתריסר מהבקתות הלחות שלהם. חניתות
מורעלות עפות לעבר לואיזה, אבל אנשי הדג עודם מבולבלים ומפוחדים, ואף מרדף רציני
לא יוצא אחריה, עד שהיא מצליחה - בשארית כוחה, מותשת לגמרי, לחצות עוד חלקת מים
רדודים ולרוץ לעבר חוף אפל וגבוה יותר של הצד הצפוני של האי, שהופך שם לגבעות
קודרות ומלאות בעצים. אלא,
שכפי שלואיזה מגלה עד מהרה, עיניים עקבו אחריה; והיא לא מצליחה להתרחק יותר מכמה
צעדים, לפני שחץ מאיים שורק לידה וננעץ באזהרה ברורה באבן סמוכה לראשה. חבורת
לוחמים של שבט הוביטי-הפרא גאם-גון מסתתרת בין העצים, רבים מהם חמושים בקשתות
ובחניתות הטלה. לואיזה מרימה את ידיה וצועקת שהיא באה כדי לדבר ולהזהיר אותם. כמה
מהלוחמים, בראשות לוחם צעיר, מעוטר יותר מהאחרים (לואיזה יכולה לראות, שהשריונות
והנשק של הפראים, ברובם, ירוד יותר משל אנשי הדג, שלא לדבר על אנשיו של בלקפוט),
מתקרבים אליה. "אדמה
זה לא שלך, הוביט עיר. אדמה של גאם-גון. גאם גון עפים ברוח מלחמה עכשיו" לואיזה
עושה ככל יכולתה לשכנע את מנהיג החבורה, ששמו "נאמוס בן האמוס" שהיא
לא 'הוביט עיר רע' שיש לירות בה על המקום, ולמעשה היא סיכנה את חייה כדי להזהיר
אותם. אלא,
שמסתבר ללואיזה מיד שבמידה רבה, אזהרתה היתה מיותרת; הצופים של גאם-גון הבחינו
בצי המאיים של בלקפוט, עוד לפני שהחלה הסערה. נאמוס, שהוא צעיר ופזיז, מתחיל
לומר שבני גאם-גון כבר הבריחו את הנשים והילדים לתוך "מקדש עמוק" - שם
שום הוביט-עיר רע לא יצליח למצוא אותם - ומושתק בכחכוח גרון תקיף של לוחם קשיש יותר.
נראה
שהפראים לא מפחדים מהצי של בלקפוט, אלא מתכננים לנצל את המצב - ובעיקר את הסערה
- לטובתם ("מאחורי כל עץ,מאחורי כל שיח, לוחם שלנו. גאם גון הורג הוביט
עיר!"; וכל הלוחמים מנופפים בחניתות ושואגים "גאם גון הורג!"). בסופו
של דבר, נאמוס בן האמוס מחליט לתת ללואיזה הזדמנות אחת להוכיח שהיא שווה אמון
מצד בני גאם-גון, מספיק כדי להביא אותה אל "הגנן הגדול"; הוא מסביר לה
שהוא ואנשיו "מבורכים" כי הגנן הגדול נתן להם את הכבוד "לשפוך דם
ראשון" - כלומר, אחת מהספינות בצי של בלקפוט איבדה שליטה ונטרפה על אחד
מחופי האי; הפראים מתכוונים לרדת עליהם בחסות הסערה, לטבוח את כל הניצולים על
החוף עד האחרון, ולהוקיע את הראשים שלהם על חניתות - אות ואזהרה לבלקפוט ולשאר
'הוביט עיר רע'. אם
לואיזה תצטרף אליהם ותעזור בהרג "המבורך" הזה, נאמוס יחשיב אותה ראויה
לאמון ויביא אותה אל הגנן הגדול. לואיזה,
עייפה עד מוות, ומתקשה לחשוב על משהו שהוא מעבר למנוחה, מסכימה באל-כורחה להשתתף
בהתקפה האכזרית, כל עוד יעזרו לה להחליף מעט כוחות - ממילא, היא סבורה שהיא
ובלקפוט הגיעו לנקודת האל-חזור. |
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר
כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש
מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי
שלא בתשלום.