??????? - ????

הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית | המערכה | יצירת דמות

vineline

 

קמפיין 'הטבעות הקרות של גרינפילדס'

 

(קמפיין נלווה שמתרחש במקביל ל'דמדומי המערב')

 


ספר שלישי: הטוב, הרע והמזוקן


פרק
XII: בצל הרגל השחורה



חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 



 

פתיחה

אפלה ירדה על המחנה המאולתר שהחבורה הקימה בחדר מוגן יחסית בין המדרגות הגדולות שעלו מהאגף התחתון של ה'אצטדיון' לבין דלת נעולה שנקבעה עמוק באבן; לואיזה מתעוררת מאוחר מדי מתנומה שהפכה עמוקה וארוכה בהרבה מכפי שרצתה – היא חשה מגע צונן ולא נעים על הצוואר והלחי שלה.

המגע מסתבר לא כתוקף שגוהר עליה באפלה, כפי שחששה, אלא עכבישים בגודל של שזיפים קטנים, שממלאים את הרצפה וחלקם זחלו עליה; לואיזה מעירה את בופין הצעיר, שנרדם בשמירה עם מבע מטופש למדי על הפנים שלו... ואז הם מגלים שהגמד טוקרי נעלם; מתחת לשמיכה שלו הונח בול עץ, והדלת בקיר שהיתה נעולה קודם נפרצה בשקט, וכעת היא פתוחה כדי סדק... ומשם גם זוחלים העכבישים.

לואיזה מפוחדת וזועמת, מאחלת בקול לטוקרי שיתפגר באורח איטי וכואב על מה שנראה לה כבגידה שלו (מה גם שכמה וכמה חפצי ערך שהדמויות מצאו באגף התחתון נעלמו 'באורח פלא'); שני ההוביטים מתארגנים במהירות, ודוחקים את עצמם דרך הדלת הפתוחה במעט, אל תוך האפלה מלאת הקורים שמהעבר השני – ומסתבר, שהם לא הקדימו אפילו בדקה; רעש שמנוני מגעיל עולה מהמדרגות מאחוריהן, ונדמה להם שמחוש שמנוני עצום ומעוטר בשדרה של קוצים מגשש שם: לואיזה מדמה שוב לשמוע לחישות עמוקות, חלקן בשפה אפלה ולא מובנת, וחלקם לוחשים לה על תהומות חסרות סוף, ועל כך שאין לה תקווה או מוצא.

 

 

מנהרות העכבישים

לואיזה והומברט בופין מגששים את דרכם במערכת מסדרונות ואולמות שניכר בה שהיתה פעם מפוארת למדי (כולל גומחאות עם באסטים, חליפות שיריון שכעת הן אכולות חלודה ושורצות עכבישים, ועוד) – כעת, הכל מלא בקורים ובצמחי מערה שמנוניים.

לואיזה מגששת דרך, בנסיון נואש להסתכן כמה שפחות, ונרתעת מכמה פתחים שעולים מהם קולות שלא מוצאים חן בעיניה, כשהיא (בתמיכתו של בופין) מנסה לעקוב אחרי מה שנראה כעקבות שהשאיר טוקרי. בשלב מסויים, באחת המערות, ולאחר קרב עם עכבישים בגודל של כלבים, אליהם הצטרף (יורד מאחור בשקט מופתי מקור גמיש) עכביש יורק-רעל גדול עוד יותר, שביל העקבות נעלם, בתוך חדר אליפטי שהיה פעם טרקלין וכעת כל הרצפה שלו מכוסה בתפיחות דביקות, מתנועעות. בצד האחר של החדר, שביל העקבות מתחדש, אבל משהו בו נראה מוזר; העקבות נראים גדולים וגסים מאד – ולואיזה חושדת בשלב הזה, הגמד הבוגדני נעקץ וכבר לא הולך מרצונו שלו.

בסופו של דבר, ולאחר שהדמויות מבחינות גם באור ירקרק מוזר נוצץ מעבר למסדרון שפונה צפונה, החבורה מגיעה להיכל עטוף קורים נוסף, ושם, בתוך אחת הגומחאות בקיר, הן רואות קקונים חשודים בגודל מתאים;

 

השליח המת: החבורה מתקדמת בזהירות; הקקון הראשון מתגלה כקטן מדי, ורק מתיז מיץ מגעיל כאשר ההוביטים מנסים לפתוח אותו. בקקון השני, הגדול יותר, מתגלה אכן גופה חנוטה עם שרידי זקן מזדקר בין הקורים... האור הירוק בוהק מתוך משהו שקפוא באחת הידיים החנוטות בקורים.

אלא, שהדמות המתה בקורים מתגלה מהר מאד כשונה מאד מהגמד המפוקפק: במבט ראשון, היצור הזה נראה כמו אחד מבני העם הגדול... אבל משהו בו מוזר מאד; העור צפוד ויבש, ובמקומות מסוימים חושף את העצמות, באורח שיותר מרומז שהוא היה מת זמן ארוך לפני שהעכבישים לכדו אותו. הוא עטוי שיריון קשקשים עם סמל מפחיד של מסכת פנים לבנה, ומחיפוש בכלים שלו נראה שהוא שימש כשליח מסוג כזה או אחר; מלבד מעט מטבעות זהב (גם הם עם אותו סמל מסכה), לואיזה מוצאת מגילה מגולגלת היטב, כתובה בכתב נאה ובשפה זרה, מסובכת ובלתי מובנת; לצד המגילה יש פתק גס יותר, שנראה שיועד לשליח עצמו – הוא כתוב בסוג של לשון-ביבים פשוטה יותר, אבל גם היא בלתי מובנת ללואיזה.

ההוביטים מתרחקים בזהירות – מתוך הבנה שטוקרי הצליח כנראה לטשטש עקבות, ולעת-עתה יצא מהישג ידם.

 

יציאה ממערות העכבישים: לואיזה מנסה לחפש יציאות מהמערה, כמעט ובוחרת נתיב בלתי נכון בעליל שמוביל צפונה, אבל נרתעת בזמן כאשר היא מבחינה שהקורים הופכים יותר צפופים וחזקים, וכמה מהם זוהרים באור חולני... ארבעה עכבישים ענקיים, בגודל של פוני (בערך) כל אחד, עומדים כמו משמר צללים בהמשך המנהרה, ולואיזה חושדת שהם שומרים על משהו, או מישהי, גדולה ומפחידה בהרבה מכל העכבישים שראתה עד כה (היא נזכרת בסיפורים שסיפרה לה אחותה מריגולד על האגדות מהעידנים הקדומים, ועל עכבישת הענק הרעבתנית שהוזכרה שם, ולא מתחשק לה לגלות עד כמה מה שנמצא שם מזכיר משהו מאותו 'הוד קדומים' רעבתני.

 

בנסיגה מהירה מהמנהרה הצפונית, לואיזה בוחרת במנהרה שיורדת למטה, אל אפלה מוחלטת אבל נטולת קורים... ומגלה שנפלה מהפח אל הפחת. האפלה במנהרה הזו כל-כך עמוקה, עד שהיא יונקת אפילו את אור העששית של הדמויות, מאלצת אותן לגשש בידיים את דרכן לאורך קיר מלא איזובים ופטריות.

בגומחאות בקיר, חנוטים חלקים משלדים ישנים של הוביטים או יצורים דומים; ובהמשך, אחת הגומחאות גם ממולכדת במחוש רעבתני שיוצא מהאפלה ומצליף באכזריות; אלא שמעט לאחר מכן, מחכה להוביטים מלכודת אכזריות עוד יותר; באחת הגומחאות, מופיעה פתאום דמות אימים של הוביט מת ומעוות – עם שלוש עיניים ומחושים שגדלים מתוך הפנים שלו; היצור המת – שרק לאחר כמה שניות לואיזה מצליחה לקלוט שהוא אשליה שנוצרה מהפחדים והמחשבות האפלות ביותר, שלה ושל בופין או של קורבנות קודמים – פוער לוע מזעזע וצווח צווחה נוקבת, שמפעילה אפקט דומה ללחש פחד.

לואיזה מצליחה להתגבר על הדחף להמלט בעיוורון; אולם בופין לעומת זאת צורח באימה ונס כלפי מטה; לואיזה רודפת אחריו ומצליחה לרתק אותו לרצפה, ברגע האחרון ממש- משום שבופין רץ למערה תחתונה מוצפת למחצה, כאשר מתוך המים השחורים מתחיל לעלות דג אמפיבי בגודל כזה, שיכול לרסק במלתעותיו בקלות עכביש ענק; הדג כולו תפיחות וסנפירים עטורי קוצים מאיימים, נטול עיניים, ועם מחוש ארוך שמזדקר ממצחו, שחלקו העליון זוהר באור חולני. אם בופין היה מצליח לרוץ בעיוורון ולו עוד סיבוב אחד, הוא היה רץ הישר אל המלתעות הפעורות.

 

לואיזה גוררת את בופין המפרפר אחורה, כאשר מטח קוצים מורעלים שבוקע מהסנפירים פוגע ופוצע אותם; ההוביטים כושלים בחזרה במעלה המעבר (כעת מבינים מדוע אפילו העכבישים לא טוו קורים במערה הזו והתרחקו ממנה), כאשר היצור צווח ומבעבע מתסכול מורעב מאחוריהם, וקוצים נוספים פוגעים בקירות. למזלם, הדג הטורף הזה גדול בהרבה מכדי להזדחל במערה הצרה שעולה כלפי מעלה.

 

לאחר ההתקלות, לואיזה בוחרת במערה אחרת, שיורדת במתינות לכיוון דרום-מערב, ממנה רצתה להמנע קודם בגלל ריח מוזר של בשר רקוב מתקתק שעולה ממנה. המנהרה שורצת עכבישים, אבל קטנים מכדי להוות איום ממשי על הדמויות; היא מסתיימת בחדר מוזר, מדופן בתומכות גסות וחדשות יחסית, שבצידו האחר פתח – חסום ברשת של סורגי ברזל מטונפים. בחדר עומדת קערה גדולה שהיא כעת ריקה, אבל מדיפה עדיין ריח חזק של בשר רקוב מהול במשהו מתקתק; כל הקערה וסביבתה שורצת עכבישים קטנים.

[ הערת השה"ם: מאוחר יותר, לאחר תגליות נוספות על המקום, לואיזה תבין שמישהו יודע לשפוך לקערה הזו נוזל מגעיל שמושך את העכבישים לכאן וממלא אותם בתאוות קרב – ואז משתמשים במנגנון שנמצא במקום אחר כדי להרים את הסורגים ולאפשר לעכבישים להכנס לחצר הגדולה מאחוריו ]

 

 

הזירה הנטושה והקרב בחדר הסוהרים

לואיזה ובופין מצליחים לדחוק את הסורגים במעט כדי לאפשר לשני הוביטים להשתחל מתחת להם, ומוצאים את עצמם בבסיס של קיר מעגלי גבוה, שמהווה חלק קטן מחצר מעגלית עצומה, מוארת באורח מטושטש בלפידי קיר שנעוצים באבן גבוה מאד מלמעלה; למעלה, מעל הקיר, יש מעקה מטונף, ומעבר לו נדמה לדמויות שיש מושבים גסים.

המרכז של החצר העצומה, לעומת זאת, אפל מאד; יש שם ככל הנראה בור מתוכו עולים אדים חשוכים שהאור לא מצליח לחדור לתוכם.

לואיזה ובופין נצמדים לקיר החיצון ומתחילים ללכת לאורכו, כשהם מודעים לכך שהרחשים מלמעלה הם הלמות צעדים של פטרול חמוש, שעדיף להם לא להחשף לעיניו; כאשר הם מתקדמים, הם רואים שרידי עצמות של יצורים בגדולים שונים, מרקיבים על רצפת החצר, ואוכלי נבלות קטנים וקרומיים חוגגים עליהם. כמו כן, פה ושם לאורך הקיר יש עוד דלתות סורגים מורדות, שמעבר לכמה מהן נשמעות נהמות לא אנושיות – בפתח שלואיזה מצליחה לעבור על פניו במהירות, כלואה בהמה שנראית כמו הכלאה בין דוב מפלצתי עם פרוות טחב לבהמת מעמקים מוזרה; היצור מסתער שוב ושוב על הסורגים, אבל הם מחזיקים מעמד, ולואיזה ובופין מצליחים לעבור על פניו.

 

הערת השה"ם: הטכניקה של המעבר בחדר בנויה על מבחני הליכה שקטה. הדמויות צריכות לגלגל הליכה שקטה כל כמה מטרים של התקדמות, כאשר כל כשלון פירושו השמעת רעש שימשוך משהו – או תשומת לב של הפטרול למעלה, או את אוכלי הנבלות מהמרכז, או משהו אחר.

כל זאת, כאשר לאחר שתי התקלויות רועשות כאלו, הדמויות נחשפות, ויגיע פטרול אויב גדול שיהיה קשה מאד לשרוד אותו.

בפועל, ההוביטים הצליחו ללכת בשקט גמור, כך שהקטע עבר בלא התקלויות.

 

בסופו של דבר, הדמויות מגיעות לסורגים מורדים שמאחוריהם חדר שונה מהאחרים – כי הוא פתוח בצד השני ומוליך למעבר מצחין, ממנו עולים קולות אנושיים יותר. על הקירות של החדר תלויות שרשראות וגם מלמדים אכזריים למרבה, שהקצוות שלהם והקש מגואלים מדם.

מכאן, נעשה ברור למדי שמישהו משתמש בחצר הענקית הזו עם האפלה במרכזה בתור זירת קרבות מעוותת ואכזריות במיוחד, ודרך הדלת הזו אסירים נדחפים באכזריות פנימה, אל מותם הוודאי.

לואיזה ובופין מצליחים להרים מעט את הסורגים ולחדור דרכם, כשהם מנסים להקפיד להסוות את הרעש (לא קשה במיוחד, משום שיש כל מיני רעשים עולים מהאפלה, כולל מדי פעם סדרה של צווחות מטורפות, לא אנושיות). הם מתקדמים בזהירות ומגלים שמעבר לחדר הזה, יש צומת דרכים חשוך, מואר רק למחצה בידי לפידים.

ממש מול המעבר דרכו דוחפים אסירים לזירה, ישנה דלת שמורה מעלה ריח רע, ששני הוביטים חמושים שומרים עליה; ההוביטים האלו עוטים טאבארד מזוהם עם הסמל של תאין גורת'ו שמוכר ללואיזה היטב, אבל עם תוספת מכוערת אחת בה לואיזה לא נתקלה קודם – צורה גסה של מפתח, עליו חרוטה עין צהובה; העין הזו לא דומה בשום פנים ואופן לצורת העין שאין-לה-ריסים מהעידן השלישי; היא עגולה, עכורה ובשרנית בהרבה.

בלא שיהיה בהוביטים האלו איזה עיוות חיצוני שאפשר לאבחן, משהו בהם מעוות לגמרי, מהחזות ועד לדיבור, כאילו הם נגועים ברוע עמוק שלואיזה לא ראתה מעולם מקבילה שלו בפלך. מקטעי שיחה שלהם, לואיזה מבינה שהם אכולי סדיזם עמוק, ומדברים על "שעשועים" כאילו היו אורקים. כעת, הם ממורמרים ומשועממים, בטוחים שאף אחד, כולל בעלי הברית שלהם בחוץ, "לא מבין אותם, ואת החרא שהם אוכלים כאן בחושך"; כאשר זעמם יוצא על כך שבגלל ביקור של מישהו גבוה מלמעלה – עד מהרה מסתבר שמדובר בגנרל דולגו בלקפוט בכבודו ובעצמו – המנהיג שלהם (אותו רב-סרן מפוקפק, בן-דודו מדרגה שניה של התאין שלואיזה כבר נתקלה באכזריות שלו כמה פעמים), אסר עליהם באורח זמני להשליך אסירים נוספים לזירה או להנות מ"שעשועים", והם ממורמרים מאד – עד כדי כך שהם (וכמה נוספים שלואיזה תתקל בהם בהמשך) מזכירים בדבריהם מכורים שהטיפה המרה נמנעה מהם למשך זמן ארוך מדי – עד שהם לוקים ברעידות ובפרצי זעם.

 

 

הטעיה שנכשלה, והקרב הגדול

לואיזה מבצעת הטעיה ומשמיעה קולות שנועדו למשוך את שני הסוהרים אל תוך איזור הזירה; אולם כאשר הם עוברים על פני לואיזה ובופין, הדמויות בוחרות שלא לתקוף אותם, אלא לעבור במהירות אל תוך הדלת בצד הנגדי – מה שגורם ללואיזה ובופיןלהכנס, ללא התראה ובמהירות, לחדר אחר מלא בסוהרים ממורמרים; אזעקה מופעלת מיד, כאשר הדמויות צריכות להאבק במספר גדול של סוהרים מעוותים שבאים ממספר כיוונים, גל אחרי גל.

לואיזה ובופין נסוגים לאחד המסדרונות הצדדיים, כדי למנוע מהאויבים שלהם להקיף אותם מיד ולאלץ אותם להגיע בקבוצות קטנות יותר – וכך הקרב מתחיל.

לואיזה ובופין נלחמים בחבורות של סוהרים הוביטים מעוותים עם הסמל של המפתח והעין; חלקם נלחמים בלהבים קצרים, לאחרים יש קשתות; והם מתוגברים בידי סרג'נטים שהם משוריינים, חזקים ומסוגלים לתמרונים והסבת נזק גדול בהרבה מהסוהרים ה"רגילים".

בסופו של דבר, לאחר שלואיזה ובופין– חרף הפגיעות שהם סופגים, מצליחים להפיל לא מעט סוהרים, נשמעת נהמה שמנונית, ואת האויב המתמעט מתגבר יצור מתועב:

ברנש בגוון לבן-צהבהב, קירח, עם תפרים וחתכים גסים, שגורמים לו להראות כאילו תפרו אותו בגסות; גדול ורחב בהרבה מכדי להיות הוביט, אבל נמוך מכדי להראות כאחד מבני העם הגדול; במבט ראשון, נראה שמן – אבל בפועל, המונח המתאים לתאר אותו הוא יותר "נפוח באורח מעוות" (Bloated).

היצור, שמכנה את עצמו 'לועס העצמות', חמוש בקופיץ קצבים מגואל בדם קרוש בידו האחת, ובשרשרת קוצנית בידו השניה, כשהוא נוהם שבקרוב ימצוץ את הכבדים והעצמות של הדמויות, כי לא סתם ככה הוא זכה לשם שלו.

 

הקרב ארוך, קשה ואכזרי; בופין נפצע פצעים אנושים ומתמוטט; ולואיזה נותרת לבדה, פצועה, בקרב ארוך ומתיש שבסופו היא מצליחה, סוף-סוף, למוטט את 'לועס העצמות' ולאחר מכן את הקשת האחרון מבין הסוהרים. פצועה ומסוחררת, היא מנסה לייצב את מצבו של בופין הגוסס, בהצלחה חלקית שאומנם מוציאה אותו מכלל סיכון במוות, ואפילו מחזירה אותו להכרה חלקית – אבל הוא מטושטש, נאלץ להעזר בלואיזה להליכה, ולא מסוגל להלחם יותר.

 

 

תאי הכלא

לואיזה מחפשת מוצא, ומסיירת בקומפלקס החשוך שמעבר לדלת, שכעת 'התרוקן' מרוב חיל המצב שלו (כולל שני הסוהרים הראשונים שהלכו לכיוון הזירה, אבל בהמשך שמעו את רעשי הקרב וחזרו בריצה להצטרף אליו).

הסימנים המחרידים להתנהגות של חיל המצב של הכלא, שחורגת בהרבה מכל הוביט מרושע שלואיזה נתקלה בו אי פעם, כולל אצל התאין וגנרל בלקפוט, הולכים ומתרבים – ועימם רמזים שהמצב לא תמיד היה כזה; המטבח של הכלא, למשל, אורגן במטבח רגיל שדומה למה שאפשר למצוא בבתי שריפים; אבל בזמן האחרון, הוא הדרדר לרמה שמזכירה מאורה של אורקים, אם לא גרוע יותר – הסוהרים כמעט חדלו מלבשל מזון, טרפו בשר לא טרי, ועוד.

כמו כן, כמה משרידי חיל המצב שלואיזה נתקלת בהם בתוך מסדרונות הכלא, לפני שהיא מחסלת אותם אחד אחרי השני (מדובר בחבורה קטנה ולא מאורגנת, שלא מהווה רבע מהאתגר שהיה בקרב הגדול), הולכים כסהרוריים, מצליפים בשוטים שלהם בלא מטרה, ולפחות אחד מהם ממלמל משהו על "לחישות שחורות מלמטה".

 

לואיזה פוסלת נסיון המלטות דרך מעבר מים תת-קרקעי שזורם מתחת למטבח: לדעתה, בופין לא יוכל לעמוד בזה, בוודאי אם יאלצו להלחם אגב מאבק בזרם העמוק.

הערת השה"ם: למעשה היא צדקה; במעמקי המעבר הסתתרה בהמת ביוב דמויית תנין מעוות, שהיתה אתגר רציני גם ללואיזה ובופין בשיא כוחם, בעיקר משום שהיא יכלה לסגת זמנית לנקיקים צדדים ולהזעיק משם פרטים צעירים מאותו המין.

 

בסופו של דבר, לואיזה חודרת למסדרונות הכלא עצמם ובודקת את התאים, כדי לחפש את מקום כליאתו של "ריס הענק" שהיא שיערה מראש שנלקח לכאן – לואיזה, שזוכרת את 'אוש-גוש' – מוטציית ההוביט המעוותת שגודלה מתחת למגורי האלכימאי מתחת לארמון התאין, חוששת שאם היא לא תחלץ את בן-העם הגדול העצום והחזק במיוחד שכלוא כאן, מי ששולט במקום הזה עלול להפוך אותו למשהו עצום שלא מהעולם הזה, שעוד ישוסה בהוביטים תמימים אי-שם בפלך.

חלק מהתאים ריקים, או עם שרידי עצמות של מי שישב כאן פעם; במקום אחד יש סימני מאבק נוראי, שמרמז על כך שאסיר צורח נגרר מכאן, כאשר הסוהרים חותכים את אצבעותיו כאשר ניסה ביאושולהאחז בסורגים.

במקום אחר, כלוא אסיר שכבר איבד מזמן צלם הוביט; שמנסה לנהום, לצרוח חלקי קללות ואיומים, כשהוא מטיח את עצמו בסורגים ומשקשק בשיניים כמו חיה טורפת – לואיזה מחליטה להשאיר אותו בדיוק היכן שהוא.

בתא אחר, לואיזה מוצאת הוביט מפוקפק למראה, עם שיער אפור מטונף, שמתחנן, מיבב ומתחנף אליה כדי שתשחרר אותו – מסתבר מקטעי הדברים שהוא היה חשב או כותב-מגילות בשירות הרב-סרן או אחד מקציני הכלא, ומתישהו הואשם בגניבה ובמעילה (כנראה לא לגמרי שלא בצדק), והושלך לכלוב, מחכה לתורו להיזרק לזירה.

החשב הכלוא, נכלולי ושמנוני ככל שיהיה, מבועת מהתא, מהצרחות ומהלחישות, בוכה שכל האחרים השתגעו לגמרי, ומוכן להבטיח ללואיזה הכל כדי שתוציא אותו,

 

בהמשך, יסתבר ללואיזה שלפחות תועלת אחת צמחה לה מהחשב הנכלולי – הוא יודע משהו על 'הזרים האפלים מהצפון' שמסתובבים באיזור ונמצאים במגע עם בלקפוט, ומסוגל לתרגם באורח מקורב חלק מהשפה שלהם, כפי שהספיק ללמוד.

במילים אחרות, הוא אינו מסוגל אמנם לתרגם את המגילה החשובה למראה שהיתה בכליו של השליח המוזר, אבל הוא בהחלט מסוגל לתרגם את הפתק הפשוט והגס יותר שיועד אל השליח עצמו:

 

"תקרא ותשתדל גם להבין הפעם, מוח רקוב (Rotbrain) שכמותך. קח את האיגרת שלי, ומסור אותה אישית לידיה של הסיירת האפלה (Dark ranger) לינטרה. רק לידיה, ברור? אוה, ושלא תחשוב שאני לא יודעת על העיסוק שלך מהצד. אם עוד פעם אחת אגלה שאתה יורד למנהרות העכבישים לחפש אוצרות במקום למלא את החובה שלך, תתפלל לצללים שהם יגמרו אותך לפני שאני אספיק לשים עליך ידיים. שלא תעז להתמהמה שוב, אוויל!"


בשם הגבירה האפלה!

סרן קארניליה דארקסורו"

 

לואיזה כבר שמעה את השם 'סרן דארקסורו' – בדבריו של המתנקש השלדי למחצה שניסה לרצוח אותה, שאמר לה בלעג שאמנם 'סרן דארקסורו הורתה לקחת אותך בחיים, ולא לפגוע באחיות העלובות שלך – אבל היא לא כאן עכשיו כדי לעצור אותי"; כאשר הרוכבת האפלה לינטרה, היא כנראה אותה רוכבת חיוורת שלואיזה ראתה מעל המחצבה של הבריונים של "הסיר".

 

 

ריס הענק והקרב בחדר ההסגר

בסופו של דבר, לואיזה מוצאת תא מצחין מריח של אלכוהול זול, זיעה ומזון לא טרי, שבחשכה שלו זרוק הרוהירי הענק שהפך לספן ולאחר מכן לרבצן חסר פרוטה ומכור לטיפה המרה; באורח מוזר, נראה שלא עינו אותו, ואפילו סיפקו לו אלכוהול זול (לואיזה שמעה קודם משהו, בין המלמולים של השומרים, עך כך שהם רוצים מאד להשליך את הענק לזירה, אבל מישהו למעלה אסר עליהם).

למרות זאת, הגבר הענק מזוהם, רופס, שתוי למחצה ומעל הכל שקוע בדכאון עמוק; לכעסה של לואיזה, או מתעקש לכנות את ההוביטים בזלזול גס 'ננסים' או 'ננסים מסריחים'. בתחילה הוא מסרב אפילו להצעה של לואיזה לחלץ אותו, ומעדיף להמשיך לרבוץ כאן עד שיבואו לקחת אותו אל החושך. הוא ממילא כבר איבד הכל, מהשיריון המפואר שהיה לו פעם, עד המגפיים שלו... וחשוב יותר, את הקפטן ואת הכבוד שלו.

לואיזה מנסה לדרבן אותו ולהפיח בו מעט תקווה, אבל ריס הענק לא מוכן לזוז... אבל בסופו של דבר הוא מבטיח לשקול שוב בדעתו, אם לואיזה תחזיר חפץ אחד ששייך לו, שנגנב ממנו על-ידי אחד הקצינים של 'חור התופת' הארור הזה – פטיש המלחמה שלו, שאותו ירש מאביו המנוח ברוהאן, שהיה הרכוש האחרון שלו עלי אדמות לפני שאיזה 'ננס מסריח עם שיער אדום' חמד אותו.

ריס מעיר שלפי הקולות ששמע, המצב של הגנב הקטן לא טוב במיוחד עכשיו –היתה לו איזו מריבה עם ננס בכיר אחר משהו, ונעלו אותו באיזה תא, כשהוא צועק וצווח. ריס רוצה שלואיזה תמצא אותו, ותקח את הפטיש 'מתוך הידיים המתות שלו' (הגם שכלל לא בטוח שהוביט מסוגל להשתמש בנשק עצום שכזה).

 

לואיזה, שהניחה את בופין בחדר הנוח והבטוח ביותר שהצליחה למצוא, מסיירת בזהירות קדימה, ומוצאת רחבה עם עמוד מפוסל עתיק שדהה, ששימשה מעין חדר סוהרים שיושביו נסו ממנו בחפזון– כנראה לאחר שהבינו שכל יתר חיל המצב של הכלא נטבח.

באחד הקירות לא רחוק משם, לאחר בדיקה של כמה חדרי סוהרים ריקים, לואיזה מוצאת דלת מבודדת ונעולה היטב, מאחוריה עולים קולות נתעבים, ביחד עם ריח רע מאד. המנעול לא ממולכד, ולואיזה מצליחה לפרוץ אותו בכוח לאחר כמה נסיונות.

התא המזעזע שנגלה לעיניה, לא היה במקור תא כלא רגיל, אלא להיפך – מקום שאם החזיקו בו מישהו, הוא הוחזק בתנאים טובים להפליא, כולל מיטה עם סדינים רכים, ריהוט ושפע של אוכל. אבל משהו השתולל בחדר, ממלא אותו בהפרשות וחומרים דוחים אחרים, קורע את הסדינים והופך את הרהיטים.

היצור ש'מאכלס' את התא היה פעם אחד מקציני משמר הכלא, אבל מה שניגע אותו הפך אותו למפלצת גרועה לא פחות מהאשלייה הצווחת; מהלבוש שלו נותרו רק קרעים; הזרועות שלו התעוותו לטופרים נוצצים בסגול חולני; העיניים שלו שקעו ודעכו, והפה שלו גדל, כאשר בכמה מקומות, בעיקר מחתך עמוק בבטן, החלו לגדול מיחושים.

ועדיין, משרידי השיער האדום על הראש – לואיזה מזהה בוודאות שזה ההוביט שריס הענק התכוון אליו.

היצור מלחשש קטעי דברים על כך ש"הוא היה צריך להיות המפקד" ועל משהו שהתעורר במעמקים, ותוקף מיד.

 

הזוועה הנפוחה שהיתה פעם הוביט לא משתמשת יותר בכלי נשק, אלא תוקפת בטפרים ונשיכה נוטפת רעל מן המעמקים, שמנגע בצללים ויכול לגרום הזיות טירוף; כמו כן, הוא נושף אדים סגולים שממלאים את החדר, גורמים נזק ומחלישים את הקורבנות שלו.

כל פעם כאשר הוא נושף, חלק מהאדים הלחים שהוא יורק מתעבים ומתחילים לזחול על הרצפה בצורה של בלובים קטנים עם לוע נושך ורעיל שמסייעים לו בקרב; כאשר אחד הבלובים נהרג (לא קרה בקרב עצמו, כי לואיזה ריכזה את כל מאמציה ביצור עצמו), הוא מתפוצץ ומפעיל ריפוי חזק על המפלצת עצמה.

הקרב קטלני; לואיזה הולכת ונחלשת מההצלפות המורעלות (שכמה מהן חודרות את ההגנות שלה) ומהנשיפות הרעילות, ולקראת הסוף, ישנם כבר ארבעה בלובים שתוקפים אותה מכל הכיוונים; היא נאלצת בין היתר לבזבז שיקוי מרפא חזק מאד שמצאה בשלב קודם של ההרפתקאה.

אבל בסופו של דבר, לואיזה משגרת מכת חרב אחרונה שהודפת את המפלצת המטפטפת אחורה; היצור כושל לאחור כשהוא כולו מבעבע ומעלה אדים וממלמל ש"תיכף חוזר והורג אותך... צריך שותה, צריך שותה-"

 

לואיזה, שמאחרת להבין את הסכנה, דולקת אחריו כדי למוטט אותו- ואז היצור מתפוצץ בעוצמה רבה, ממלא את כל החדר בעסיס וחלקי בשר ודם; לואיזה עצמה סופגת פגיעה קשה, אבל מצליחה לשרוד ולהשאר על הרגליים.

בחיפוש מהיר בתוך הגועל, לואיזה מוצאת את פטיש המלחמה הגדול – שהוא אכן מלאכת מחשבת שחלקה מרוקעת בכסף באורח שיוצר צורות של סוסים על ידית האחיזה; כמו כן, לואיזה מוצאת חגורת קשקשים כהה שנראית כתוצאת איכותית למדי, מרוקעת בחלק של אבן חן שחורה (אוניקס); היא גוררת את שניהם החוצה, וכושלת בחזרה אל התא של ריס הענק.

 

 

סיום: בצל הרגל השחורה

ריס הענק אומנם רוטן ומגדף, אבל לוקח את הפטיש ומתרומם בכבדות מהתא שלו; הוא מסייע ללואיזה כאשר הוא מרים בקלות את בופין המדמדם וסוחב אותו על כתפיו בקלות כאשר הם נכנסים לחלק אחר של המעבר התת קרקעי שמתחבר אל פאתי הרחבה עם הפסל (כניסה במקום הזה, מדלגת על קטע הזרם שבו אורבת בהמת הביוב הענקית).

לואיזה וריס מפלסים את דרכם בכיוון הזרם האיטי והמטונף, ומגלים שהניחוש הראשוני של לואיזה נכון – הוא יוצא דרך צינור גדול ומאולתר למחצה ונשפך אל בריכה רדודה שיוצאת אל מרחבי הביצות מתחת לאחד הקירות החיצוניים השבורים של 'האצטדיון'.

הדמויות יוצאות בצד הצפוני, בדיוק ההפוך מהמקום בו נשאבו לתוך המעמקים שמתחת לארמון החרב של 'אדוני העמק' השכוחים – ומגלות שהצד הצפוני טופל ושופץ בידי ידיים נעלמות, או למעשה לא כל-כך נעלמות; רציף ספינות ישן נבנה מחדש, וכל האיזור סביבו נוקה; שבע או שמונה ספינות ביצה גדולות עוגנות שם, עם הדגל של התאין (הפעם בלי התוספת של המפתח והעין) מתנופף על התרנים; והוביטים רבים מסתובבים שם, באים והולכים עם חבילות וחפצים אחרים.

אלא שמעבר לזה, ממש בשער הצפוני של ה'אצטדיון', מעבר לכמה עמדות קשתים, ישנה רחבה מוגבהת, מלאה כולה בהוביטים חמושים שעומדים כמו במעין מסדר, ושם מתנופף לא אחר מסמלו האישי של גנרל בלקפוט; לואיזה מסתקרנת מאד וחוששת מאד ממה שקורה שם, מורה לריס הענק להמשיך להתרחק למחסה עם בופין, ובעצמה מתגנבת בשקט בין השיחים כדי להתקרב ולצותת כמה שאפשר.

 

ואכן, בצידי הרחבה עומדות שלוש פלוגות שרובן המוחץ מורכב מהוביטים. שתיים מהפלוגות, עומדות בסדר מופתי של חיילים עטויים פלדה, עם ניסיו של גנרל בלקפוט; הכוח השלישי נראה פרוע, מטונף וחסר משמעת לגמרי לעומת שתי הפלוגות האלו, וגם רובו מורכב מהוביטים – כאשר הדמות הגדולה שנישאת מעליהם, מתגלה כטרול אבן מגודל, עם שני כלי נשק אדירים.

גנרל בלקפוט עצמו עומד במרכז; לואיזה תפסה אותו באמצע ויכוח או עימות עם לא אחר מאשר הרב-סרן הידוע לשמצה, מפקד הכלא; לואיזה שמה לב גם לדמות נשית מוצללת שעומדת בינה לבינה, מאזינה בעניין, כאשר האחרים על הרחבה נראים כמקפידים לא להתקרב אליה יתר על המידה. במבט ראשון, היא נראית כאחת מבנות העם הגדול, אבל משהו בזה מוזר ומטריד... העיניים שלה צהובות חולניות, פניה חיוורת מאוד, והאצבעות שלה דקות ואפורות באורח שמזכיר עצמות של שלד; כך או כך, היא לא מדברת או מתערבת, אלא רק עוקבת בעניין אחרי המתרחש, כאשר פעם אחת גנרל בלקפוט מלכסן אליה מבט, והיא מגיבה במעין משיכת כתפיים, כאומרת 'אני לא מתערבת בעניינים שלך, עשה כטוב בעיניך'.

בלקפוט מעיר לרב-סרן בקול שקט וארסי, 'האם זה כל מה שיש לך לדווח'.

הרב-סרן משיב בקול מתנשא וכעוס, שאין מה להוסיף בעניין; אין לו מושג מה קרה להוביטים הפראים ומדוע הם התכחשו להסכמים – ממילא, מדובר ביצורים שלא טובים בהרבה מחיות. בלקפוט, שמתגלה כמעודכן בהרבה מכפי שהרב-סרן פילל, שואל בבוז, האם זה לא קשור ל'תקרית' בין הרב-סרן לאחת הנשים שלהם.

הרב-סרן מגמגם, ובלקפוט משסע אותו בקול שקט אבל מאיים במידה כזו, שנראה שמסוגל להפחיד אפילו את הטרול. הוא אומר לרב-סרן שהוא נכשל שוב ושוב; וכעת, בגלל ההבלים שלו, בלקפוט ואנשיו יאלצו להפליג ולטבוח את הפראים – מה שיעלה להם באובדן זמן ואנשים, מה גם שאפילו הפראים הם עדיין הוביטים; שכעת יאלצו למות לחינם. בנוסף לזה, הוא מטיח ברב-סרן, הוא הניח למשהו מהמעמקים לנגע את חיל המצב שלו – רוב האנשים שלו, ושלא יעז להכחיש, נגועים במשהו, והפכו בלתי מהימנים או מטורפים לגמרי.

ובעוד הרב-סרן מגמגם, בלקפוט מורה לאחד מקציניו להטיל הסגר על המפלס העמוק, ולהרוג כל סוהר מעוות שינסה להגיח החוצה; כאשר בלקפוט עצמו יחזור מעניינים דוחקים יותר, יהיה להם זמן לטהר את החורים הנגועים האלו, ולמוטט את המעברים העמוקים כדי לוודא ששום דבר משם לא יתפשט החוצה.

הרב-סרן מבין במאוחר את גודל הסכנה, וצועק שוב ושוב את היחוס שלו; בלקפוט מעיר באדישות שהוא כבר יסביר לתאיןגורת'ו מה שצריך בבוא העת, כך ש-

החרב שהורגת את הרב-סרן כל-כך מהירה וקטלנית עד שהיא בוקעת מגבו וקוטלת אותו בעודו עומד.

"אתה משוחרר מתפקידך" מעיר בלקפוט בבוז, ואז פונה אל הטרול – שלתדהמתה של לואיזה מתגלה שהוא "הסיר" בכבודו ובעצמו, מה שמסביר כנראה את קטעי הדברים ששמעה, והתייחסה אליהם כסיפורים והגזמות, על זה שהוא מבשל יריבים או הוביטים סוררים מתחת לברוקנבורינגס.

ניכר, שהטרול מפוחד מהם, למרות שהוא צועק "אתה לא להעיז לפגוע בי, הוביט קטן!"

בלקפוט לא מתרשם, ואומר ל"סיר" שהוא לא רחוק מלסיים כמו "גוש הטינופת חסר התועלת ששוכב כאן על הרצפה"; הוא ואנשיו נכשלו שוב ושוב, ו"הבת הקטנה של פרייסגירדל" עשתה מהם צחוק. הטרול מצטדק ואומר שזה היה פשוט מזל רע, ובפעם הבא הוא אישית ידאג לגמור אותה, אבל בלקפוט מניד ראשו לשלילה – לא, יש לו משימה אחרת וחשובה יותר בשביל הטרול והבריונים שלו.

 

בין לבין, לואיזה מזהה עוד פנים מוכרים בפינה, מעבר להוביטים שעומדים ברחבה; טוקרי עומד שם, ביחד עם עוד גמד קצר-זקן עם תווי פנים דומים מאד... ככל הנראה אחיו; והגם שהם מחייכים זה אל זה, אולי לרגל 'פיוס' חדש ביניהם (אחרי הכל, המקום של השותף הקודם לאוצר – הבן-דוד של שניהם, התפנה באורח פתאומי...), שניהם דרוכים ומחזיקים חזק בכת הגרזן אן הסכינים שלהם.

בלקפוט פוטר את הגמדים בכך שהוא אומר בקול מצווה, שהם מצטרפים אל האנשים שלו באוניות, והוא מקווה לטובת שניהם, שהמידע שניסו למכור לו לגבי חפצים עתיקים בביצה נכון.

 

בלקפוט פוקד על אנשיו להכין את הספינות, שיהיו מוכנות להפלגה תוך שעה; הוא יצטרף אליהם בהקדם, לאחר שיחה עם ה... אורחת המכובדת שלו; הדמות הנשית האפלה מנידה בראשה במעין אישור עם חצי חיוך עקום.

 

אבל לפני שהם נעלמים אל תוך החשיכה, בלקפוט זוקר לפתע את ראשו וכמו מרחרח את האוויר, הישר לכיוון של לואיזה, ונדמה לה שסוג של חיוך אכזרי עולה על פניו. לשאלה של אחד הקצינים, האם האדון הגנרל ראה משהו והאם לשלוח לשם אנשים חמושים, בלקפוט מניד ראשו בשלילה.

"הו לא, ליוטננט. זה שום דבר. סתם נדמה היה לי שהיה כאן זבוב קטן ומזמזם. זה הכל. אל הספינות, אתה וכל האנשים שלך. עכשיו!"

הקצין רוקע ברגליו ומצדיע, לפני שהוא רץ למלא את הפקודה; ובלקפוט נעלם בתוך צללי אחד הקמרונות, כאשר הדמות הנשית האפלה הולכת אחריו.

 

לואיזה מפוחדת ומזועזעת ממה שראתה, ולא פחות מכך, במחשבה על הטבח המזעזע בבני גאם-גון שעומד להתחרש; היא ממלמלת בינה לבינה שחייבים להתנקש בבלקפוט הזה, לפני שיוליך את הפלך כולו ביגון שאולה – אם כי אין לה מושג קלוש כיצד.

מתחמקת בחזרה בין השיחים, היא חוזרת וזוחלת אל עבר הביצה; היא לא יודעת איך, אבל חרף העובדה שהיא מותשת כל-כך שהיא בקושי תוכל לעמוד על רגליה לעוד הרבה זמן, היא נחושה בדעתה לעשות כל דבר אפשרי, גם באורח נואש ומחוסר כל הגיון, כדי להזהיר את הוביטי-הפרא מקלאן גאם-גון מפני ההתקפה; גם אם הדבר נראה, בשלב הזה, כמעט בלתי אפשרי.

 

 

 

 

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.