קמפיין 'הטבעות הקרות של גרינפילדס'

 

(קמפיין נלווה שמתרחש במקביל ל'דמדומי המערב')

 


ספר שלישי: הטוב, הרע והמזוקן


פרק
X: מתחת לבוץ



חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 



 


פתיחה: לואיזה מגיעה לראשפורט

ראשפורט, הנמל הפרוע שמשתרע על שפת הביצות העצומות של ראשבוג (שבלעו לפני מאות רבות של שנים כמעט את כל צפון-מערב הפלך הישן), נמצא לכאורה בשליטת התאין גורת'ו הורנבלאואר ואנשיו מסתובבים מפעם לפעם בעיר, אולם בפועל מדובר בעיר נמל חסרת חוק, מאורה לאינספור טיפוסים מפוקפקים – משיכורים קבצנים ועד מבריחים, סרסורים ופיראטים; כאשר, כפי שלואיזה תגלה עד מהרה, חלקם עובדים למעשה בשיתוף פעולה עם אנשי התאין, או לפחות בחסות כמה 'הבנות שקטות' איתן.

העיר עצמה היא אוסף של סמטאות מזוהמות שיורדות לעבר המזחים, שם עוגן אוסף מגוון של כלי שייט: מבוציות שמשמשות את הוביטי-הפרא מהשבטים שמתגוררים בתוך ראשבוג עצמה, ועד לפחות דו-סיפונית אחת שכבר ממרחק, לואיזה יכולה לראות אנשים – בני העם הגדול והקטן כאחד, יורדים ועולים כמו נמלים מהסיפון שלה וסביבה.

לואיזה, שנעתרה להפצרותיו של הומברט בופין הנלהב להתיר לו – "הרפתקן הוביט קשוח" שכמותו, להתלוות אליה, כמעט מתחרטת על זה נוכח העובדה שבופין הצעיר, על החליפה המהודרת יחסית שלו, הסייף המוזהב והגינונים באורח כללי, מעורר חשש שיהפוך ל"מגנט" לצרות; והיא מזהירה אותו במילים חריפות להצמד אליה, ולא לעשות שום דבר שטותי – כאשר היא (כך היא מדגישה בנחרצות) ורק היא, תחליט מה שטותי ומה לא.

בופין הצעיר מוחה מעט, אבל די נפחד מהסמטאות האפלות והמצחינות והמבטים של חלאות אדם ובעיקר חלאות הוביט שמגחכים אליהם מהצללים, כך שהוא נכנע; ועד מהרה, לואיזה מצליחה למנוע בהחלטה מהירה התקלות אלימה ראשונה, כאשר היא מפיסה את דעתו של סרסור אלים בכמה מטבעות כסף.

 

לואיזה מעוניינת לשמוע רכילויות, בעיקר כאלו שיסייעו לה לגלות היכן מסתתרים המפקדים ממשמר התאין והיכן הם מחפשים את הפטריות האפלות שעשויות לשמש רכיב במגפה שנרקחת מתחת למרתפי טירת התאין, והדבר מוביל אותה בסופו של דבר אל אחד מבתי המרזח הצפופים והזולים שליד המזחים – מקום שנקרא "הברווז המשוגע", ומתהדר בשלט עץ שעליו מצויר ברווז שחלקו העליון עוטה כותונת מלחים מפוספסת, סקימיטאר שלוף בידו האחת, ועיניו אדומות ומתרוצצות.

 

 

הארועים בפונדק "הברווז המשוגע"

ההיכל מלא בשלל טיפוסים ססגוניים, חלקם נראים אלימים ומסוכנים למדי; בין היתר, לואיזה מבחינה בחבורה של הוביטי-פרא מהביצות, עם קעקוע של עץ על הפנים של חלקם (מה שגורם לה לנחש, שמדובר בקלאן אחר מהפראי-הביצה שנמצאים בברית עם הסיר, כנגדם היא לחמה בעבר); בברנש עצום מבני העם הגדול (שנראה גדול אפילו יחסית לבני-האדם) – גבר עצום, שמן ושיכור עם שיער ארוך ומטונף בצבע צהוב-קש לגמרי שסרוח על הדלפק, ומדיף ריח של מחראה שלא נוקתה במשך שבוע

"חררר... ננסים קטנים ומסריחים, אם תתקרבו לארנק שלי אני אמחץ אותכם... חררר..."

"בטח גולם, למה מה בדיוק אפשר לגנוב ממך? את חובות השתיה שלך?"

כמו כן, לואיזה מבחינה בכמה שייטים הוביטים מפוקפקים למראה, שמריחים דומים מדי לחותכי גרונות לעת-הצורך; וגם כמה אנשי משמר יהירים למראה שיושבים ליד הכניסה בחבורה משלהם, שהאחרים שומרים מהם מרחק של כבוד. בין לבין, לואיזה מוטרדת בידי הוביט שיכור דביק עם קול מאנפף, שלא מספיק לדחוף את פניו המבאישים קדימה ולשאול בקול מאנפף גרסאות שונות של "מה קורה? מה נשמע? יש מכות?"

 

לואיזה מזמינה שתיה (היא ובופין הצעיר מסתפקים ב'בירה עלובה לעכברי יבשה' שמגישים שם, לצד גרוג אצות ושאר משקאות חזקים), מצילה מעט פרטים מעניינים מפי המוזג, שמתלונן הרבה מאד (גם אם בלחישה) על אנשי המשמר ועל הקשרים שלהם לטיפוסים הגרועים ביותר בעיר. לאחר מכן, היא מנסה לצותת לאנשי המשמר, כאשר קבוצה נוספת של אנשי התאין נכנסת פנימה בצעד יהיר, עם מדים מצוחצחים, וגורמת לרוב באי בית המרזח לגדף בשקט ולשמור מהם על מרחק של כבוד.

מדובר בחמישה הוביטים חמושים, בראשות קצין; ואחריהם נספח אחד מבני העם הגדול שלואיזה יותר מחושדת שהחזות שלו משדרת 'פיראט'; ברנש עם כובע ימאים רחב, חרב מעוקלת ועגילים גדולים באוזניים, שעל הכובע שלו מתנוסס סמל של בת-ים שחורה.

 

ברגע הבא, מתחילה שיחה רמה ולא ידידותית, כאשר ההוביטים במדים ניגשים לשולחן של פראי הביצה (שלואיזה לומדת, שהם מכנים את עצמם קלאן גאם-גון). עד מהרה מסתבר, שההוביטים הפראים מקלאן גאם-גון וראש השבט שלהם (שאוחז בתואר המוזר 'הגנן הגדול'), רבו עם משמר התאין וכעת אינם מוכנים לדבר איתם, או לעשות איתם עסקים. הם טוענים, בשפתם הבסיסית למדי, שאחד מראשי המשמר – לואיזה חושדת שמדובר באותו רב-סרן שהיא כבר מכירה יפה, הוא הוביט חסר כבוד.

כל ההצעות של אנשי המשמר לתת לפראים עוד תשלום נדחות על הסף ("גאם גון יורק על זהב שלכם"), וכך גם איומים בלחישה (לואיזה מצליחה לצותת לזה) בזעם של גנרל בלקפוט שהגיע לסביבה ("גאם גון יורק על רגל שחורה").

 

הופעתו של טוקרי והקטטה הגדולה: בין לבין, כאשר כל העיניים נשואות לשיחה הלא ידידותית ליד השולחן של הוביטי הפרא מקלאן גאם-גון, לואיזה שומעת "פסססט", ומוצאת את עצמה מול הדורהאנד, הפושע המפוקפק טוקרי שהיא עזרה לו בלא כוונה להמלט מהכלא של המשמר כמה ימים קודם לכן.

טוקרי, בלשונו הגסה (שמגעילה את בופין הצעיר כל פעם מחדש – וגם הדרך בה הוא מתייחס אליו כמו תינוק שצריך מוצץ לא ממש עוזרת), טוען בפני לואיזה שהיא לא תשרוד במקום הזה יותר מיומיים, ומציע לה שותפות – אם היא תעזור לו להשיג את מפת האוצר ואת "הזהב שלו" מאחיו ובן-דודו הבוגדניים, הוא יעזור לה בעניינים שלה.

"טוב, עכשי תראי לדוד טוקרי על הבובה, כלומר על הבקבוק הזה, איפה כואב לך. במה בדיוק הכיוון שלך מתנגש עם המדים המצוחצחים, חוץ מזה שאת לא סובלת את הצורה הכללית שלהם?"

 

לואיזה, שרחוקה מלבטוח בגמד המפוקפק אומרת את המעט שהיא יכולה על כך שהיא רוצה לסכל הגעה של פטריות נדירות ורעילות במיוחד לידיים של המשמר. טוקרי מגחך, ואחרי שהוא תוהה אם לואיזה רוצה לפתוח 'קו הספקה של פטריות מיוחדות' לפנים הפלך, הוא אומר שלמרבה המזל, אפשר לקדם את העניין של שניהם – יש באחד האיזורים היותר גרועים של העיר הזו שני הוביטים, סרסורים קטנים שעונים לשמות "יואי" ו"דואי" – הם היו בקשרים איתו ועם הקרובי משפחה שלו פעם, בכל מיני עסקים בעיר (הוא די מתחמק לספר מה בדיוק), והוא צריך את הנוכחות של לואיזה בגב שלו כשהוא ינסה להוציא מהם פרטים על האח והבן-דוד שלו; אלא שמלבד זאת, אם יש מישהו בעיר שיודע על פטריות ומשלוחי פטריות, זה הם.

לואיזה מפקפקת, אבל לעת-עתה אין לה תוכנית טובה יותר.

 

השיחה נקטעת בשאגה אדירה; מסתבר, שבינתיים הפיראט שנספח לאנשי המשמר הלך לדבר עם הענק הבלונדיני השתוי, והשיחה לא עלתה יפה -בלשון אדירה. הדבר הראשון שלואיזה רואה, זה את הפיראט מתעופף באוויר, נוחת על שולחן והופך אותו.

 

הענק, שקם מהדלפק, שואג משהו כמו:

"אני אמרתי, זרג אוכל בתחת, שאני בחיים לא מפליג עם הקפטנית הזונה שלך!!!"


הקטטה מתפשטת כמו אש בשדה קוצים; הענק תופס, בידיים חשופות, את אחד משומרי התאין שמסתער עליו, משליך אותו על אחר שרץ לעברו עם חרב שלופה, ומגלגל אותם אחד על השני, כשהוא שואג שלל מילים גסות במיוחד בחצי תריסר שפות; מישהו שנפל על שולחן גורם לבאי השולחן לחבוט בו, ולחבריו לבוא לעזרתו עם סכינים וכסאות. בזוית העין, לואיזה רואה את השיכור המאנפף עולץ ומוחא כפיים.
"ש'מעו כולם מה קורה, יש מכות! יש מכות!"

 

לואיזה, ששמה לב בזמן לכך ששני אנשי משמר מביטים לעברה, מצליחה לגרור את עצמה ואת הומברטבופין החוצה ברגע האחרון, ולהמנע– איכשהו – מהסתבכות בקטטה צדדית משל עצמה עם כמה בריונים הוביטים וחברם בן העם הגדול, שכבר התכוון להשליך עליה ועל בופין הצעיר שולחן שלם.

 

בסופו של דבר, הענק המשתולל נפצע ומוכרע בידי השומרים, שמכתרים אותו כעת, בעודו מדמם, והקצין שלהם מצמיד חרב אל גרונו ומורה לו לא לזוז. הוא עשה מספיק כדי לשבת כמה שנים יפות 'תחת הכנסת האורחים של התאין'.

הפיראט, מוחה את הדם מהשריטות ואת שרידי האוכל מהלבוש שלו, מנסה שכנוע נוסף כאשר המשמר כופת את הענק בכבלים – ואומר לו (תוך שהוא פונה אליו כ"ריס הענק") שהוא אף פעם לא מאכזב.


"כמה חבל שאתה לא רואה את האור, ועכשיו תרבוץ שנים בחור"

"זה ריסוואלד בשבילך, חתיכת חרא של שחף חולה. תאמר לקפטנית שלך שתדחוף את בת הים השחורה שלה לתח-"


השומרים קוטעים את הדברים בהצלפה אכזרית, כשהם גוררים את הענק החוצה; ופחד פתאומי שעלה בליבה של לואיזה (שנזכרה במוטאציות שראתה מתחת לארמון של התאין), מתגבר מאד נוכח הערה של הקצין:
"קחו אותו. אולי לאתם-יודעים-מי יהיה מה לנסות עליו"

 

לואיזה מציינת בינה לבינה, שהיא חייבת לנסות לחלץ אותו, לפני שהיא עצמה תאלץ להלחם באיזו צורת אימים מעוותת של הענק הזה בעתיד; ובינתיים הוא נגרר הלאה, כשהוא שואג משהו ש"אם רק היה לי שוב ת'פטיש שלי, הייתי עושה עיסה מכולכם, ננסים מזדיינים, מכולכם!"

 

מחוץ לפונדק, לואיזה מצליחה למצוא כמה מההוביטים הפראיים, אבל למרות נסיונותיה לדבר אל ליבם ולהסביר להם שיש להם אויב משותף, הם נותרים נוקשים ולא ידידותיים, כשהם מסרבים לדבר עם זרים.
למרות זאת, לואיזה מצליחה להוציא מהם את העובדה, שהמשמר ביזה את השבט שלהם, וליתר דיוק הרב-סרן "חילל" את הבת של "הגנן הגדול".

 

הפראים הולכים לדרכם, וזמן קצר לאחר מכן טוקרי, לואיזה ובופין הצעיר מתאחדים בצללים מחוץ לפונדק; טוקרי מגחך ("יופי של קטטה זו היתה, אתם לא חושבים?"), ומציע ללואיזה, שהיא – עם השריון שלה וכל היתר – תתחזה לשומרת הראש שלו; ומצידו, שהתינוק (הוא מכנה את בופין 'מוצץ חלב' ו'חלבלוב') יהיה השוליה או נושא הכלים או מה שבא לה.

לואיזה מרגיעה את בופיןהוזעם, ומסכימה בחירוק שיניים.

 

 

הפגישה עם יואי ודואי

החבורה מתרחקת מפונדק 'הברווז המשוגע', וממשיכה לאיזור עוד יותר אפל ועלוב של העיר; האנשים שיושבים או מציצים כאן מהצללים, נראים כמו צללים עלובים של הוביטים ובני-אדם, רובם שיכורים או מסוממים לגמרי, ואין ספק שעבור אדם בודד שלא חמוש עד הצוואר, המקום היה מסוכן מאד.

לפי טוקרי, שני הסרסורים הקטנים מסתובבים לעיתים קרובות בסמטאות ליד בית זונות בשם 'המקום של מאמא טווילדה'– ואכן, עד מהרה החבורה מאתרת את המקום ההוא – מבנה גדול בעל שלוש קומות, עם חלונות שמכוסים בוילונות זולים, ושלט עם ציור של חתול גדול ושמן עם עיניים אדומות, מתהפך על הגב ומגרגר.

מעבר לסמטאות, לואיזה רואה שהמשך הרחוב נפתח שוב לכיוון המזחים, והיא מזהה שוב את הדו-סיפונית שעוגנת לא הרחק משם, וכעת, גם לאחר המידע ששמעה – היא מסוגלת גם לזהות את הסמל של בת ים שחורה ארוג על המפרשים העליונים.

 

עד מהרה, אחרי התחמקות הרואית (שרק לואיזה מצליחה בה) משיכור שפותח חלון גבוה ומקיא את מלוא תכולת בטנו על ההולכים ברחוב ("זהירות... שמה... מטה...") החבורה מוצאת את יואי ודואי – שני אחים הוביטים דומים מאד אחד לשני, מלבד העובדה שאחד מהם קירח והשני עם תלתלים פרועים שמשתרגים לכל הכיוונים.

"אז מה, אחינו הגמד, חזרת?"

"לא, זה לא אני. זה המלך המזדיין בתחת של ארוכי הזקן. איזו שאלה זו?"

"חה, אותה חוש הומור, אחינו. 'ני רואה שאתה מכוער לא פחות ממה שזכרתי"

"גם אני אוהב אותך, פרעוש מסריח".

 

לאחר קבלת הפנים החמימה הזו, ולאחר שאחד הסרסורים קורץ ללואיזה ושואל אותה "רוצה בילבו?", כשהוא מוציא שקית של "עשבי מקטרת מיוחדים" שהוא מכנה "בילבו המשוגע", ומבטיח ש"עישון של שתי דקות מטיס אותך כל הדרך לשם ובחזרה",

לואיזה – בתור שומרת ראש – דוחה בגועל את ההצעה.

רגע לאחר מכן, היא מצליחה למנוע בעור שיניה את בופין הצעיר מלשלוף חרב, לאחר שאחד מהם שואל אם 'הבובון' הקטן למכירה – כי הוא מכיר אחד מבני העם הגדול שאוהב לדפוק את הסוג שלו ומשלם על זה יפה.

 

רק אז, הצדדים מגיעים סוף סוף לדבר עסקים.

שני הסרסורים לא ששים לשתף פעולה, ודורשים סכום גבוה באורח מופרך של מאה מטבעות זהב, אגב שאחד מהם אומר לטוקרי ("פעם היית בוס חשוב בשטח, מכוער, אבל ציפור מסטולה קטנה לחשה לי באוזן שהיום אתה לא משהו"), והגמד מגדף אותם בחזרה, כשהוא לא מוכן לשמוע על תשלום של יותר מעשר מטבעות.

 

בסופו של דבר, אגב מיקוח ("טה-טה-טה, אל תעשה לי אף של אורג ערפל, אתה!"), הסרסורים מציעים לסור למקום פרטי יותר כדי לדבר ("אוזניים לחתול ולעכבר, אתה יודע").


סכין בגב: החבורה פוסעת אחריהם לתוך מרתף ישן – אבל שם מסתבר עד מהרה, שיואי ודואי כבר עובדים עם הבן-דוד של טוקרי, ובמרתף אורבת לדמויות כנופיה שלמה של גמדים חותכי-גרונות, אנשיו של בן-הדוד, ובהמשך מתפרץ לקרב גם אורק מגודל עם חרב עצומה.

"זוזו מזוקנים מסריחים, אני יראה לכם איך לטבוח".

החבורה מצליחה לשרוד את ההתקפה, למרות שבשלב מסוים בופין הצעיר נקלע למצב מסוכן מאד; לואיזה מצליחה להתגרות באורק ולהסב אותו אליה, לפני שהוא מצליח לגמור את הומברט, ובסופו של דבר התוקפים מוכרעים.

החבורה דולקת אחרי יואי ודואי ומכתרת אותם בתוך מרתף, שם הם נכבלים כשהם מיללים לרחמים ומספרים תירוצים עלובים למדי על 'איך הכריחו אותם למרות שהלב שלהם נשבר' – ובאיומי הגרזן של טוקרי, הם מתחילים 'לזמר' על זה שלבן-דוד של טוקרי, זה ששלח את החותכי גרונות – יש פגישה חשובה ב'מקום' של מאמא טווילדה. הוא נפגש שם עם מישהו מהפיראטים; וכנראה שהמפה לא מוחזקת אצלו כרגע.

 

טוקרי מגחך בלעג, ו"פוקד" על לואיזה ובופין לעלות למעלה בלעדיו, "יש לי משהו קטן לגמור שם"; בופין מוחה חלושות, אבל לואיזה מחליטה שלא להתערב – ולאחר דקה, נשמעות צרחות כאב ומוות, כאשר הגמד מחסל בגרזן שלו את שני הסרסורים הכפותים, ועולה באיטיות, הנשק ואפילו הזקן שלו ספוגים במעט דם.

"זה הדרך לטפל בכאלו. רק גרזן עושה על בטוח שהם לא יפתחו ת'פה עוד הפעם ויספרו שהיינו כאן".

 

לואיזה שותקת, בהשלמה חמוצה עם מה שהתרחש; בופין הצעיר מזועזע וממלמל שהוא רוצה להקיא.

 

 

השער הגדול סגור

הדמויות מתאוששות מהקרב, וחוזרות לעבר בית הזונות – רק כדי להתקל בהפתעה לא נעימה; הכניסה הראשית ל"מקום של מאמא טווילדה" חסומה בידי משמר של פיראטים חמושים היטב, ומצויידים גם בלפידים ופנסים אדמדמים, ופיראטים נוספים מפטרלים ברחוב הסמוך, כשהם מונעים – לא בעדינות יתרה – משיכורים ובריונים מקומיים להכנס אל בית הזונות לקבל 'שירות' ("סגור עכשיו, עכבר יבשה מטומטם. עכשיו תעוף לפני שתקבל ממני חיוך אדום").

הדמויות מצוטטות, ושומעות שיחה בין הפיראטים שליד הדלת לפטרול, שמובל בידי אישה צעירה מוזרה למראה: עלמה צעירה, בעלת עור בהיר, צוואר ארוך ושיער חום קצר, מוסתר כמעט לגמרי מאחורי כובע הפיראטים שלה, על צווארה היא עונדת מחרוזת גדולה של אלמוגים או משהו דומה, ובחגורתה יש ספר מוזר, ואלת ברזל קטנה יחסית בצד האחר.

מהשיחה עולה, שהעלמה הצעירה – שמכנה את עצמה "בת שונית" או "בת ריף" (מה שהולם את המחרוזת שלה) היא חברה או תומכת נלהבת של משמר היונה מגונדור, מה שגורם לה להטיף בקול מעט ילדותי בלא הפסקה לפיראטים, שמקבלים את הדברים בדרך-כלל בנחרות זלזול (אבל איש מהם לא מעז לגעת בה – ולא רק בגלל שהם מתלוצצים ש'הקפטנית שומרת אותה קרוב אליה'; הסיבה האמיתית היא, שהצעירה היא בעלת כוחות ריפוי – מצרך נדיר מאד באיזורים האלו, והפיראטים יודעים את זה היטב).

הפיראטים על הדלת מרגיזים את "בת-שונית" בהלצות גסות מאד, וגורמים לה להתפרץ (אגב רקיעה ברגל):
"אוף! איך אפשר להלחם בשביל עולם טוב וחופשי יותר, כאשר כל מה שמעניין אותכם זה זהב וגרוג?"
"וזיונים, ילדה. על תשכחי זיונים. את רחוקה מגונדור המחורבנת שלך עכשיו"

בפנים סמוקות מכעס, 'בת שונית' מרימה את ידיה ומצליבה אותן במעין הצדעה:


"בת ים שחורה לנצח!"

"כן-כן לנצח"


הפיראטים רוטנים כשהעלמה הצעירה והקנאית מסתלקת ("אם רק הקפטן היתה מוצאת מרפא אחר...")

 

 

המערות מתחת ל"מקום של מאמא טווילדה"

הדמויות מנצלות הזדמנות, כאשר דעת השומרים על הדלת מוסחת, והפטרול התרחק, וחומקות לאורך המבנה בחיפוש אחרי דלת אחורית. עד מהרה, הן מוצאות מדרגות שיורדות עמוק למטה בין קירות לבנים באיזור החלק האחורי, ואלו מסתיימות בדלת מתכת נעולה היטב, עם מנעול שנראה כמו עיגול פלדה מתוכחם.

טוקרי רוטן, ששוב פעם הכל נופל עליו, ומתחיל להתעסק בלנסות לפצח את המנעול.

בסופו של דבר, המבצע מצליח והמנעול נכנע – בלי להפעיל מלכודת אכזרית מאד שהיתה לכאורה בלתי מורגשת בתחילה, אבל היתה גורמת לזרם פתאומי להכות בדמויות לאחר שהיו נכנסות, עם נזק הלם כבד, וסיכוי טוב להעיף את החבורה או מקצתה אל תוך מים עמוקים ומסוכנים.

 

הדמויות נכנסות למערה, שחלקה מוצף במים עמוקים מאד – שעד מהרה, הדמויות מזהות תזוזות מבשרות רעה של צורות ארוכות בתוכן, מדי פעם זוהרות או מתיזות ניצוץ כחלחל עמום (למעשה, אלו שני צלופחים חשמליים גדולים ומסוכנים, שיכולים בהחלט לטרוף גמד או הוביט בלי שום בעיה).

החבורה, שניצלה מהמלכודת שהיתה עלולה להעיף אותה למטה, מפלסת דרך על נתיב שנדחק גבוה מעל המים, בצילו של קיר רטוב ומלא באצות, מגיעה להתפצלות – ונכנסת לנתיב שנראה כאילו הוא מתרחק מהמים, אל תוך מעבר מלא באצות משתרגות;

 

מערת הסרטנים הכחולים: קול מעיכה מתחת לרגליים מבהיר לחבורה מאוחר מדי שהפעילו מלכודת; האצות מאחוריהן נסגרות ונדבקות זו לזו במהירות, והחבורה סופגת סילון של גאז נאלח שגורם לבופין הצעיר להשתנק ולהשתעל כשהוא סובל מחולשה זמנית – והגרוע מכל, הדמויות כלואות בחדר אחד עם המוני סרטנים כחלחלים זוהרים באור עמום; רובם קטנים ולא מסוכנים, אבל שלושה מהם גדולים בהרבה מהוביטים.

החבורה מנהלת קרב קשה מאד מול שלוש מפלצות המעמקים עם הצבתות המחושמלות במקצת שלהם, אבל בסופו של דבר, הדמויות מנצחות; לואיזה מפעילה את הכשרון הישן-נושן שלה ומורידה מפגרי סרטני הענק שלל קשקשים בוהקים, שהיא חושדת שאפשר יהיה להשתמש בהם לצרכי הכנה או שיפור של שיריון בעל כוחות מעניינים – אם תמצא בעל מקצוע מתאים ומיומן מספיק.

 

טוקרי, לעומת זאת, מתאכזב מאד שמכל שרידי שלדי ההוביטים (וגם בן העם הגדול אחד) על הרצפה, שנוקו ביסודיות, אין כלום – מלבד מטבע כסף בודד שנשכח בצד המערה; אבל מיד לאחר מכן, הוא מגלה פסלון מוזר שנראה כמו איש דג מגעיל עם שתי עיניים כחולות נוצצות שנעשו מספירים קטנים.
לואיזה מצננת את החמדנות של הגמד, ומתעקשת להזהר ולמשוך את הפסלון הקטן בחבל ממקומו, ממרחק – מה שמונע את הרוב המוחלט של הנזק הקטלני של מלכודת חשמלית שמילאה את המערה בהבזקים קטלניים ברגע שהפסל נמשך ובלא שמשקל זהה יונח במקומו. טוקרי, בלא יותר מדי תודה, תוחב את הפסלון אל מתחת לחולצה שלו. לואיזה מושכת בכתפיה, בסוברה שאת הפרס היקר באמת – הקשקשים הנדירים ובעלי הפוטנציאל החזק למדי של סרטני הענק, היא תשמור לעצמה בלא להתחלק עם טוקרי.

 

בופין הצעיר מצא לעצמו פרס מסוג אחר – הוא 'אכלס' את הכלוב הקטן שהיה בחפצים שלו בסרטן קטן מבהיק בכחול, שהוא החליט ש"הוא לא רע כמו הקרובים הגדולים שלו", ומכאן ואילך הוא קורא לו בשם 'ארנו' ומחליט שהוא יהיה חיית המחמד שלו, שהוא ידאג שתקבל מכאן ואילך ארוחות הגונות כמו הוביט, ולא תאלץ לכרסם שיירי בשר מרקיב.

לואיזה משועשעת למדי מבן הלוויה שלה והדרך שלו לנחם את עצמו, ולא עומדת בדרכו בעניין, כשהיא משתיקה את טוקרי שלועג לו, "חלבלוב, הוא בעצמו נראה כמו ארוחה טובה. לא לימדו אותך שלא מדברים עם האוכל?"

 

הגשר הממולכד ו"מו המוחץ": הדמויות מגיעות להתפצלות נוספת, שאחד מצדדיה הופך לגשר חבלים בוגדני שפרוש מעל למים העמוקים; בדיקה מוצלחת, מגלה לחבורה שעל הגשר יש שתי מלכודות פרימטיביות, אבל ערמומיות ומסוכנות – שני חוטי אצה שהפכו לתיילים ממעידים, שמפעילים מנגנון פשוט אבל קטלני שיכול להעיף דמויות למים שורצי הצלופחים למטה. וגרוע יותר – המלכודות בנויות כך שהראשונה קלה יותר לאבחנה, מה שמגדיל את הסיכוי של מסיג גבול לעבור אותה בהצלחה – וליפול הישר על התיל הממעיד השני.

החבורה כמעט מצליחה לצאת בשלום, אבל ברגע האחרון טוקרי מסתבך עם אחד המגפיים הגסים שלו עם חוט האצה השני, סופג נזק הלם, וכמעט נופל למים, כאשר סדרה של פיצוצים חשמליים מחרידה את האוויר. החבורה מצליחה להמלט לצד השני בלא נזק כבד – כאשר צווחה צרודה עולה מן האפלה מאחוריהם; שומר מוזר ומעוות הוזעק בשל הרעש.

 

היצור, שמכנה את עצמו בקולי קולות "מו", הוא אנושואיד בעל צורה שמנמנה מעט, שנראה שיש בו משהו מאדם ומשהו מהוביט, כולל רגליים שעירות של הוביט, הוא הולך כפוף ומסוגל לזנק זינוקים גדולים, פניו שטוחות וגסות, מעותרות בזקן מדובלל, ועל גופו תפיחות פטרייתיות; האלה שלו מבזיקה בהבזקים חשמליים מבשרי רעה.

היצור צווח "מו מועך! מו מועך!" ורץ במהירות כשהוא מזנק לעבר הגשר; לואיזה וטוקרי פוגמים בגשר כדי להכשיל אותו, אבל הוא מצליח לזנק ולהגיע אליהם בכל-זאת; ברגע האחרון, לואיזה מצליחה להכות בפניו עם המגן שלה בחבטה מהממת, שגורמת לו לאבד שיווי משקל וליפול בצרחה אל תוך המים.

החבורה לא מחכה לראות מה עלה בגורלו – הוא נראה חסין להבזקים הכחולים, אבל לא בטוח עד כמה הוא מיודד עם הצלופחים הענקיים או לא; הדמויות מחישות צעד ועולות במדרגות אבן, אל מעברים שנראים כבר עשויים עם לבנים, ופחות מערה טבעית.

במאוחר, לואיזה תוהה אם לא טעתה בכך שפגמה בגשר דרכו אולי תצטרך להמלט חזרה – אולם את הנעשה אין להשיב, ולעת-עתה, היצור לא רודף אחריהם.

 

חדר הפרוצות הנטושות: בסוף עליה מטונפת, החבורה מגיעה לחלל מערה מסותת למחצה, עם כמה שמיכות גסות שיוצרות מחיצות, פיר מדורה, בגדים עלובים שתלויים מסביב וכישור – ומגלה את המקום האכזרי שאליו "מאמא" מורידה זונות שכפי שטוקרי מכנה זאת בלא טיפת רחמים 'הפכו פגות תוקף'.

למעשה, יש שם שלוש; אחת מהן היא הוביטית שהזקנה קפצה עליה, אבל מועסקת עדיין בטוויה גסה ומקבלת אוכל ואספקה (מה שמשכנע את האומללה ש'מאמא היא טובה" כי במקום אחר היו זורקים אותן לרחוב); השניה היא בת לעם הגדול, עם מראה מחריד – כנראה שלקוח שיכור השחית את פניה עם פגיון; כעת היא מטורפת לגמרי, וממלמלת הבלים לא קשורים, כאשר מפעם לפעם היא משכנעת את עצמה "שהיא עדיין יפה"; השלישית, לעומת זאת... כנראה כבר גוססת בין השמיכות; הדמויות חשות את הריח המתקתק-נאלח של האוויר החם ותחושת המוות המתקרב.

בתחילה, ההוביטית הזקנה מתחילה לצרוח "גנבים, גנבים, הם עברו את מו!"


לואיזה דוחה את ההצעה של טוקרי להשתיק את כל השלוש עם הגרזן שלו, ומצליחה להרגיע את הזקנה במילים מכוונות היטב וחופן מטבעות.

ממה שעולה מהדמויות לשמוע, האישה הגוססת בין השמיכות היא הוביטית-פרא וכפי שהזקנה אומרת "כאלו לא מחזיקות במקום כזה הרבה זמן"; היא נגררה לכאן בידי המשמר לפני שבועיים-שלושה, לכל היותר, והיא כבר גמורה. נראה שהיא לא תחזיק בחיים עוד יותר מיום או יומיים לכל היותר.

לואיזה חוככת בדעתה, האם לנסות לקחת את אשת הפרא הגוססת החוצה, כדי שלפחות תבלה את שעותיה האחרונות באורח נאות יותר – אבל טוקרי זועם ומזכיר לה את המשימה שלהן; הן לא יכולות "לגרור פגר גוסס" (ואולי גם מדבק) איתם. לואיזה מתרצה בחוסר חשק, וחושבת שאולי תעשה משהו בחזרה.

 

 

השיחה בין קפטן ארילי, מאמא, בת-שונית וקרוגאם דאורפלינט

הדמויות עולות במדרגות, טוקרי מפצח עוד מנעול פשוט יחסית, ולאחריו החבורה מוצאת את עצמה ממש מתחת לאולם הכניסה של 'מאמא'. קולות עמומים עולים מלמעלה, ולואיזה מצליחה לעלות על רהיט ולהצמיד את עצמה לתקרת הקורות הלא אטומה לגמרי, במקום שמאפשר לה להציץ דרך חריר ברצפה על חלק קטן מהאולם – למזלה, אחת הדוברות שם ממש עומדת מעליה – וגם לשמוע חלק מהשיחה שמתנהלת שם.

 

ממקומה, לואיזה מצליחה לראות היטב את הקברניט של ספינת הפיראטים; אישה האראדרית גבוהה, אתלטית, בעלת עור כהה ושיער ארוך צבוע כולו באדום, שהאחרים בשיחה מכנים 'קפטן ארילי'; בין היתר, היא חוגרת חרב סקימיטאר יפיפיה עם נדן מוזהב מלאכת מחשבת שאבן אדומה יקרה מתנוצצת בו, עם להב מוכסף מלא בחריטות עדינות.

כמו כן, לואיזה מסוגלת לראות במעורפל יותר את 'מאמא' – אישה שמנה למדי עם שיער לבן מזדקר שמזכירה לה באורח מוזר את מו המעוות מהמערות למטה, בעיקר בצורת הגוף ובעובדה שהיא קטנה מכדי להיות בת-אדם, וגדולה מכדי להיות הוביט. אולם, בניגוד למו היא לבושה ופניה וגופה חסרים את העיוותים הפטרייתיים ואת החזות הבהמית של השומר למטה.

מלבד שתי אלו, לואיזה אינה יכולה לראות אבל שומעת קול גס של גמד – היא מניחה שזה אכן בן-דודו של טוקרי, וכמו כן, בהמשך השיחה מתערב גם קולה של 'בת-שונית' שכנראה ניצבת בעמדת שמירה ליד הדלת החיצונית.

 

השיחה נמצאת כבר בעיצומה או אפילו לקראת סיום כאשר לואיזה מתחילה להאזין, ועולה שגם הגמד וגם מאמא טווילדה מנסים לשכנע את קפטן ארילי להעמיד את הצוות והספינה שלה לרשות המשמר, שזקוק להם כעת מאד, לאחר ששיתוף הפעולה שלהם עם בני גאם-גון התפוצץ. הגמד גם מעוניין כנראה להשתמש בספינת הפיראטים עבור חיפוש האוצר במפה שלו – אם כי ברור מהשיחה שהוא לא השתטה מספיק כדי לקחת את המפה איתו לפגישה בבית הזונות.

 

קפטן ארילי, שלמרות מבטא האראדרי דוברת את הלשון המדוברת של המערב באורח רהוט, נותרת סקפטית ולא משוכנעת; היא לא להוטה להעמיד את הספינה שלה לרשות המשמר, ומזכירה שהיא הבוס של עצמה – היא לא עובדת יותר בשביל אף אחד בהאראד, וגם לא בשביל 'מלך היונה המושתן' מגונדור– ועוד פחות מזה, היא נלהבת להפקיד את עצמה ואת הצוות שלה בשירותו של גנרל דולגו בלקפוט, שלדעתה הוא "מטורלל לגמרי".

כמו כן, היא לא בוטחת בגמד קצר הזקן ולא מתכוונת אפילו להעלות אותו לסיפון שלה בלי שתראה את המפה שלו במו עיניה ותתרשם קודם לכן.


"אז את לא רוצה ערמות של זהב, הא? איזו פיראטית את בכלל?"

"מהסוג ששורד, גמד".

 

קפטן ארילי מציינת, שעד עכשיו רק קיבלה הבטחות מפוקפקות ולא הראו לה שום דבר שהיא יכולה לנעוץ בו את השיניים; ומנגד, ההפלגה בין האיים של ראשבוג הופכת מסוכנת יותר משבוע לשבוע – אם לא די בסכנה של מקומות שלמים ששורצים בהוביטים פראיים עם נשק מורעל, עכשיו התחילו גם שמועות על דגים טורפים תבוניים למחצה 'עם ידיים'. אמנם היא עצמה הפליגה על נהרות ואגמי האראד מאז שהיתה בת-ארבע, וראתה מים שורצים בתנינים ובהיפופוטמים עצומים ורעי מזג – אבל דגים טורפים עם ידיים ומוח ערמומי, זה חדש אפילו בשבילה – והדבר האחרון שהיא מעוניית זה שאילו יציפו לה את הספינה.

'מאמא' מנסה שוב לשכנע את הקברניטה בדברי חלקות, ושואלת אותה אם היא לא בוטחת ב'מאמא' ובעסקאות שהיא מציעה. קפטן ארילי נוחרת בבוז.


'בוטחת בך? עד שקיעת השמש ביום השלישי, כמו שאומרים אצלינו. מה בדיוק תעשי אם הספינה שלי תשקע ותתמלא בדגים טורפים? תציעי לי עבודה ב'מקום שלך'?

'למה לא?' מאמא קורצת 'אחת עם גוף כמו שלך תהיה תוספת נחמדה לגן הקטן שלי'.

'לכי תזדייני עם הצלופחים שלך, מאמא'.


כך או אחרת, הקפטן עומדת על סירובה הנחרץ לסייע לדורהאנד עם האוצר שלו או להכפיף את עצמה לעסקי הפטריות של המשמר – עד שיראו לה או יציעו לה משהו ממשי.

 

'בת-שונית' מנסה להתערב, ולהזכיר לקפטנית הנערצת שלה, בת-הים השחורה, עד כמה שפטריות נדירות ורבות-עוצמה יסייעו למערכה על עולם חדש וטוב-

'בת הים השחורה' משסעת את המרפאה הנלהבת בנחרצות, כשהיא מעירה בזלזול שהדבר היחיד שפטריות כאלו יעשו, זה 'להפוך את החברים היונאים שלך לעוד יותר מסטולים ממה שהם עכשיו', ומזכירה לה שהיא גמרה לעבוד עם משמר היונה שממילא נמצא בצד השני של היבשת "ואת, כדאי שלא תשכחי מאיזה חור אני הוצאתי אותך".

בת-שונית נכנעת, כשהיא שבה ומצדיעה באדיקות: "בת ים שחורה לנצח!"


מה שגורם לקברניטה להפליט עוד נחרת זלזול משועשעת, בעודה נעלמת מטווח הראיה של לואיזה וטורקת את הדלת – לא לפני שהיא מצווה על 'בת שונית' להשאר כאן עם אנשי הצוות שהיא השאירה לה, ולדאוג שהאדון הגמד נשאר כאן ולא עושה שטויות.

הגמד נוחר בצחוק, ואומר שהוא עולה לחדר שלו להתרחץ. האם העלמה החמודה רוצה לעלות איתו ולשמור עליו מקרוב? בת שונית מפליטה "לא" מלא גועל – ומזהירה את הגמד שאם הוא ינסה תרגיל מלוכלך, היא תדע והוא ישלם על זה.

 

 

ההתגנבות אל הקומה העליונה

לואיזה מטפסת למטה וחוזרת אל טוקרי ובופין הצעיר עם המידע.

טוקרי אומר שזה הזמן להתגנב פנימה, עם כמה שפחות צרות ורעש, למצוא את הבן-דוד הבוגדני שלו ו"לדפוק" אותו אחרי שיכריחו אותו לזמר.

 

החבורה מטפסת בעוד גרם מדרגות, ומתחילה לנסות להתגנב במסדרונות של הקומה העליונה, תוך שהדמויות מנסות להמלט ממחסה אל מחסה, בלי להסב אליהן את תשומת ליבם של הפיראטים שמפטרלים שם עם קשתות ולפידים בוערים.

בין לבין, הן עוברות ליד דלתות של חדרים בקומה העליונה, שמחלק מהן עולים רעשים מטרידים ו/או מגעילים למדי.

 

הערה טכנית של השה"ם: מדובר למעשה במספר ידוע מראש של גלגולי התגנבות חבורתיים, כאשר לאחר הצלחה באחרון, הדמויות מגיעות אל דלת הסוויטה, וצריכות לפצח מנעול (לא ממולכד) במהירות ובלי רעשים מיותרים.

כל כשלון בהתגנבות גורר התקלות. כאשר אם הדמויות נכשלות פעמיים, ההתקלות השניה תהיה עם 'בת שונית' וחבורת פיראטים נוקשה ומצויידת היטב שמלווה אותה – ובמצב כזה, החדר בסוף ימצא ריק, כי בן-דודו של טוקרי שמע את את הרעשים ונמלט.

מה שקרה בפועל הוא, שלחבורה היה רק כשלון אחד שהוביל להתקלות – כאשר לאחר מכן, עלה בידי החבורה להגיע במהירות אל הדלת הסופית ולפרוץ אותה, כשהמטרה שלהן עודה בפנים.

 

בנקודה מסויימת, הדמויות עושות רעש רב מדי, מה שמושך אליהן פטרול של שלושה פיראטים מ"בת הים השחורה", אחד מהם קשת; באמצע הקרב, נפתחת בטריקה אחת הדלתות ומתוכה בוקע פיראט ענק, חצי ערום ומקועקע על כל הגוף בשם "באפו", מחזיק חרב גדולה אחת בכל יד. הוא שואג משהו כמו:
"מי מפריע לבאפו להתענג", ומסתער לקרב, כשהוא מצהיר שאין דבר אהוב עליו יותר, מלחתוך עכברי יבשה לפיסות אדומות ומדממות – כשמאחוריו, שתי זונות פורצות בצווחות עידוד 'לאלוף שלהם, הנסיך', 'קדימה, באפו, קדימה!' ו'באפו המלך, באפו הכלי!'

באפו הוא יריב מסוכן, ומצליח להוריד לכמה מהדמויות פגיעות מכוערות למדי, כאשר בופין הצעיר משתמש ביכולות הסייף שלו כדי לנסות לרדוף ולשתק את הקשת; אבל לואיזה לוכדת את תשומת ליבו לקרב אחד על אחד, משתמשת ביכולות ההגנה שלה כשהיא מלגלגת עליו "להתענג? הצלחת להגות נכון מילה בת חמש אותיות? וואו, אני כולי תדהמה".

 

בסופו של דבר, ולפני שתגבורת נוספת מספיקה להגיע, הפיראטים מוכרעים ורובם נופלים פצועים וחסרי הכרה. באפו שנותר לבד וספג פגיעות קשות, מרים את ידיו לאות כניעה, אחוז תדהמה על הדרך בה 'חטף' מעכברה קטנה שגודלה הרבה פחות מחצי מהגודל שלו.

לואיזה דוחה את עצתו של טוקרי להרוג את היריבים המובסים, ומצווה על באפו להסתלק לחדר שלו ביחד עם הזונות שלו, ולתת לה את המפתח – כך שהיא נועלת אותו בפנים, ומיד לאחר מכן, החבורה מצליחה להגיע אל הדלת האחרונה; טוקרי, שכבר צבר נסיון עם המנעולים העגולים מהסוג הזה, מפצח בקלות את המפתח, והחבורה מתפרצת פנימה.

 

 

סיום: ההתקלות עם בן-הדוד קרוגאם דאורפלינט

הדמויות מוצאות את עצמן בסויטה מפוארת עם מרפסת גדולה; אח מבוערת, רהיטים מפוארים ואמבטיה גדולה מלאה בקצף... ובגמד קצר זקן אחד שיושב בנחת כשהוא שקוע בקצף המהביל, ולא נראה מבוהל מדי כאשר טוקרי ניגש אליו בגרזן שלוף, אומר לו שיומו האחרון הגיע ודורש ממנו 'לזמר' אם הוא רוצה מוות מהיר ונקי.

לואיזה חושדת, ובודקת היטב את הצללים בכל הצדדים כדי לבדוק האם אין שומרים נסתרים או איום אחר, ולא מוצאת שום אויב נסתר או דלת או פתח מחבוא שיכולים להסתיר מישהו; בן-דודו של טוקרי מקדם אותו בלגלוג ("שוב חצבת במכרות זרים, טוקרי"), אבל מוכן 'לזמר' ולומר שהמפה לא אצלו, אף דורהאנד עם טיפת שכל לא היה מביא מפה כזו לבית-זונות מלא בחלאות וחותכי גרונות; למעשה, המפה נמצאת אצל אחיו של טוקרי, מתחת למקום שהוא קורא לו 'האצטדיון' – ובהצלחה להם לנסות להכנס לשם, כי האנשים של התאין הכפילו את המשמר לכבוד הגנרל שלהם, שלא לדבר על הצרות שלהם עם הגאם-גון.

טוקרימנהנהן ושואל את בן-דודו, אם יש לו מילים אחרונות או מסר שהוא ימסור לאחיו, לפני שהוא יהרוג גם אותו; ובן-דודו מגחך:


"בטח. איך אומרים? אם אתה רוצה לירות תירה, אל תדבר"

באותו רגע, שולף מתוך הקצף שני רובי קשת קטנטנים וקטלניים עם חיצים מורעלים, ויורה אותם בטוקרי מטווח אפס; הגמד המפוקפק ניצל רק בגלל התערבות מהירה (וזריקה גבוהה) של לואיזה, שמטיחה את המגן שלהם ביניהם, ואז חובטת אותו בפניו של הגמד באמבטיה – מה שמאפשר לטוקרי לגמור את העבודה עם הגרזן שלו, ולצבוע את הקצף באדום.


טוקרי נוהם: "זה בכלל היה המשפט שלי, חתיכת שרץ".

 

צעקות רמות עולות מאחור – 'בת שונית' והאנשים שלה שמעו מאוחר מדי את הרעשים מהקומה העליונה ורצים לעברם; לואיזה נועלת את הדלת במהירות כדי לעכב אותם, בעודם הולמים על הדלת וצורחים מבחוץ; לרגע, היא מהססת האם כדאי להלחם בהם עכשיו בכל-זאת, כדי לשלול מהקברניטה את המרפאה שלה, אבל טוקרי מייעץ נגד – יש כאן פיראטים כמו נמלים, וממילא, לואיזה בוודאי לא תתן לו לגמור את הילדה המטומטמת ההיא, בת-שונית, אם היא תפצע או תבכה לרחמים.

לואיזה מסכימה בלב ולב, אגב שהיא מזכירה לטוקרי בקדרות שפעם נוספת היא הצילה אותו – והיא מקווה מאד שהוא יזכור את זה ויהיה שווה את זה.

טוקרי מגיב בחיוך שמנוני: "בטח. הרי אנחנו שנינו וחלבלוב שותפים, לא?"

 

לואיזה נאנחת בינה לבינה, והחבורה ממהרת אל המרפסת ומנסה להשתלשל ממנה במהירות לפני שהפיראטים יספיקו לפרוץ את הדלת או להשיג מפתח.

 

 

 

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.