??????? - ????

הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית | המערכה | יצירת דמות

vineline

 

קמפיין 'הטבעות הקרות של גרינפילדס'


(קמפיין נלווה שמתרחש במקביל ל'דמדומי המערב')

 


ספר ראשון: חליטה של צרות עם לימונית ולואיזה


פרק
I: ניבים בשלג

 



חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 

 

פתיחה: לואיזה יוצאת למסע באל-כורחה

לאחר שלושה ימים של בכי, האשמות והפצרות מצד אמה, לואיזה נכנעת סוף-סוף, ובחוסר חשק מופגן מסכימה שירתמו עבורה את הפרד הזקן של אביה המנוח, למסע מאחוזת פרייסגידרל דרומה, דרך העיירה אות'בארטון לעבר בירת הנפה הצפונית ברוקנבורינגס, במטרה לנסות להתנצל בפני ארוסה לשעבר, קורי (קורתאבאס) אלדרת'ורן ומשפחתו העשירה כקורח, על המכות הנאמנות שהרביצה בבן-דודו הפוחז חודשיים קודם לכן, בעקבותיהם בוטלו האירוסין.

אם לא די בזה, אמה של לואיזה גם מורה לה לעבור בפאתי אות'בארטון, כדי להודיע ליוצרת התכשיטים, אורגת ערפל בודדה בשם הלקליריה רילאריון, שהיא נאלצת לבטל את הזמנת טבעת האירוסין של לואיזה שהזמינה אותה - למרות שהיא יודעת היטב, שבעלת המלאכה כבר הזמינה לשם כך חומרים יקרים; ומסרבת בתוקף אפילו לשלם לה את דמי המקדמה בתוך פיצוי; עצם הרעיון מביא את הגבירה הייסינת' פריסגירדל להתקף בכי נוסף, ולהטפה עד כמה תסבול כל המשפחה ממחסור בקרוב בגלל ביטול האירוסין עם מר אלדרת'ורן הצעיר ("ומהו חסרון כיס קטן של אורגת ערפל זרה לעומת עומק יגוני?").

לואיזה במצב רוח עכור, כלל לא בטוחה מה תעשה כאשר תגיע לברוקנבורינגס; שתיים מאחיותיה, פרימרוז ודייזי, באות להפרד ממנה באורוות ומנסות, כל אחת בדרכה, לנחם את לואיזה. פרימרוז, שבויה כתמיד באמונתה העזה שכל הבריות, ובוודאי ההוביטים, הם טובי לב ביסודם, מנסה לשכנע את לואיזה כי הכל היה אי-הבנה מצערת, ובסופו של דבר יסתדר הכל על הצד הטוב; דייזי הפוחזת הצעירה, מנסה להציג את הדברים כהרפתקאה מסעירה שלואיזה תעבור, והלוואי והגבירה אמן היתה מרשה לדייזי עצמה לבוא ("איזו חבורה עליזה יכולנו להיות אז כל הדרך לברוקנבורינגס!"); היא לא מתביישת לנצל את ההזדמנות לסחוט מלואיזה הבטחה לקנות עבורה כובע חדש באות'באטרון, כי אחותם קלני (קלדולה) הספיקה  לגנוב את הכובע החביב על דייזי.

 

בסופו של דבר, הפרידות מסתיימות, והעגלה הישנה עם הפרד מתחילה לעשות את דרכה  במורד השביל שיוצא משערי אחוזת פריסגירדל, כדי להתחבר לדרך הראשית שמחברת בין אות'באטרון לחורבות של דוואלינג שבגבול הצפוני. השמיים אפורים מאד, ושלג דק אינו מפסיק לרדת – אות שהחורף החל להתקרב; בפיתול של הדרך, לואיזה יכולה לראות (אולי בפעם האחרונה לשבוע או שבועיים שיעברו עד שובה, היא מקווה מאד שלא יותר משבוע), את ביתה המבוצר של משפחת פריסגירדל, על המגדל שמעליו וסגנון הבניה הארנורי הקודר שלו, ששונה כל-כך מרוב המחפורות והחוות של ההוביטים שהזדמן לה לראות; נישא מעל הגבעה, וצורתו מטושטשת מעבר למסך השלג היורד.

אלא שכמעט מיד לאחר מכן, הפרד ולואיזה  גם יחד חשים בסכנה, כאשר לטאות שלג תוקפניות, גודלה של כל אחת מהן ככלב בינוני, מזנקות מהשיחים, ואחת מהן מנסה להגיע אל הגרון של הפרד. לואיזה חוסמת אותה בתמרון של המושכות, שולפת את החרב הישנה של אביה שנטלה עמה (שעבור הוביט, נחשבת בהחלט חרב ארוכה לכל דבר ועניין), והולמת ביצורים הצווחים, כשהיא משתמשת במגן העץ הישן שלה כדי לחסום את הנשיכות שלהן. בסופו של דבר, היצורים נפצעים די הצורך ונמלטים בקפיצות אל תוך השיחים – לאחר שהבינו שהטרף הזה מסוכן מדי.

 

טומי (טומרוז) באקסטון תוקע מגף עמוק בבוץ

מרחק לא רב משם, בצומת הדרכים שמתחת לאחוזה, מבצבץ ביתן דרכים חרב מבין העצים מוכתמי השלג; כשלואיזה מתקרבת, עולה משם קול מעובה ומאיים באורח לא משכנע בלבד, שנוהם שהוא טרול עצום, קטלני ורעב, ושאבוי למי שיתקרב אליו... לואיזה לא מתרשמת במיוחד מההצגה, שמתגלה עד מהרה כהוביט מוכר היטב ממחפורת-חווה לא רחוקה , בצידה האחר והדרומי של העיירה אות'בארטון – טומי (טומרוז) באקסטון, בן למשפחת חוואים פשוטה יחסית, שבמשך דורות גידלה בעיקר כוסמת ונקראה באקסווית', אבל שינתה את שמה לפני דור למשהו מכובד יותר (והשימוש השם הישן הפך לעניין רגיש למדי עבור חלקם). הגם שבני פריסגירדל נחשבים בני מעמד גבוה בהרבה, הרי שבין המשפחות נקשרו קשרי ידידות מסויימים, נוכח העובדה כי אבי משפחת באקסטון, קות'ו, לחם בצעירותו בפלוגה של אביה של לואיזה, לורד סטוברין (או כפי שההוביטים כינוהו בקיצור, סטובו).

טומרוז, הוביט פשוט הליכות שגדל בצילו של אביו הזקן והחולה, ואחותו הגדולה והדומיננטית, אלמנה דעתנית בשם ורבאנה[1] (ורבי), שגרה עימם במחפורת עם ששת ילדיה, ואחיו הצעיר והבטלן למדי פוגו, שעזב לפני מספר שנים כדי להצטרף למשמר המצועצע של התאין, על מדיו וכפתוריו הנוצצים, הכיר את לואיזה מזה מספר שנים, והבריות ריכלו כי הוא נוטה לה חיבה בלתי הולמת למדי, וכי במידת האפשר, נהג לא פעם לעבור עם העגלה שלו בדרך המשקיפה על בית האחוזה העתיק שעל הגבעה. כאשר הוא מבין שניסה לעשות את "תרגיל הטרול" שלו על לואיזה, לא פחות, וגם נכשל כשלון חרוץ, הוא מאדים כמו סלק ומגמגם מאד.

אלא שחרף הגמגום והמבוכה, לואיזה מבינה שטומרוז נקלע לצרה צרורה או כלשונו "תקע את המגף שלו עמוק בבוץ"; לטאות שלג תקפו גם את העגלה שלו, וכאשר הוא ניסה להמלט מהן, הרתמות נקרעו, שני הסוסונים שלו נמלטו, והעגלה עצמה התהפכה את תוך הואדי העמוק והמושלג שממערב להם. אמנם טומי עצמו יצא עם כמה שריטות בלבד, אולם כפי שהוא אומר – אם יחזור הביתה בלי הסוסונים, ובלי החבילות שנוסף על פשתן שקנה בחווה ליד חורבות דוואלינג, מכילות גם דג משובח עבור אורח חשוב – איש משמר צעיר ומבטיח – שאחותו מארחת הערב, כבר עדיף לו ליפול בידי לטאות השלג ולא בידי אחותו.

 

לואיזה, כמעט בלא לחשוב, מציעה לעזור לטומי (שכעת באמת סמוק כמו עגבניה מרוב מבוכה, עד שפניו נראות דומות לגוון הגזר של השיער שלו) לרדת אל הואדי ולמצוא מה שאפשר מהרכוש שלו.

 

 

הגמדים הרועדים

אלא, שלפני שהם מספיקים לצאת ולהסתכן במדרון הבוגדני שיורד לואדי, נשמעים רעשים... ולאחר רגע של שליפת נשק, ונסיון להסתיר את הפרד בתוך החורבה, מסתבר כי הפעם לא מדובר בלטאות, אלא בשיירה של גמדים מוזרים שהולכים בדרך, מדרום לצפון, כשהם משמיעים קולות מוזרים, דמויי יבבה.

 

הסיפורים המוזרים על 'הגמדים הרועדים' אינם חדשים ללואיזה, ובכל-זאת, המראה עדיין מכה אותה בהפתעה.

מזה מספר שנים, כפי שידוע בנפה הצפונית, קורה משהו רע לגמדי הכפור מקלאן פרוסטקליף, שהיו הצלע השלישית בברית שכרת התאין המנוח ארדו כנגד הגאורדונג ובני-בריתם; ובעוד הברית מופרת בימי בנו גורת'ו, ובני האדם מפליטי ארנור וההוביטים הסתכסכו (מה שהסתיים בתבוסה המוחצת שהנחיל דולגו בלאקפוט לבני העם הגדול, שנאלצים לחיות כעת במחנות אומללים בשולי בקעת אות'באטרון ולחיות מצייד מועט ומעבודות דחק אצל ההוביטים העשירים). בזה אחר זה, קרה משהו לגמדים – יש אומרים מחלה מוזרה, ויש אומרים דת חשאית ומוזרה מאד – ורובם הפכו למה שההוביטים קוראים "גמדים רועדים".

הגמדים הרועדים מסתגרים בינם לבינם הרבה יותר מאשר גמדים רגילים; הם מוזנחים למראה, שערם וזקניהם פרועים ומוזנחים, והם מבלים את כל זמנם ככל שהם יכולים בטקסים אקסטטיים מלאי יבבות ורעידות – אולי סגידה לאיזו ישות סודית, לה הם מקדישים בחיל ורעדה יצירות חדשות פרי סדנאותיהם, כאשר לעומת זאת, לשכיות חמדה שיצרו לפני שהומרו ל"רועדים" הם מתייחסים בתיעוב, כאילו היו זבל טמא. ובעוד ש"הרועדים" אינם אלימים כלפי בני גזעים אחרים (ולמעשה, אוהבי מלחמה הרבה פחות מגמדים אחרים), הם מסרבים לאכול אצל מי שאינו "רועד"; והגם שהם נאלצים עדיין לעבוד ולכרות מפעם לפעם עבור אדוני המכרות מהנפה הצפונית (בעיקר דולגו בלאקפוט והכפופים לו), הם מתייחסים לכך כרע הכרחי – ובשנה האחרונה מסופר שבזה אחר זה, הם עוזבים את הסדנאות והעבודות שלהם בנפה הצפונית, ונודדים, שיירה אחר שיירה צפונה, אל עבר הישימון הקפוא שהיה פעם ארנור.

השיירה שלואיזה וטומי נתקלים בה, היא אחת מהשיירה הזו – שישה גמדים גברים וגמדה אחת, הולכים בדרך כשהם עטופים לגמרי, ולא רק בגלל הכפור, מתנודדים בלכתם ומיבבים תפילה מוזרה, כאשר זקן החבורה הולך מקדימה עם עששית מחוברת למטה, ומנופף בה ימינה ושמאלה. לואיזה וטומי, שממילא לא מבינים גם קאזדול רגיל מלבד מילים בודדות, מצליחים לזהות רק מספר מילים, ביניהם הפניה הבכיינית החוזרת ל"אבינו, מלכינו" ומיד לאחר מכן חזרה על  "כנפיים, כנפיים".

טומי תוהה בלחש באוזני לואיזה "איזו תולעת אכלה את הכרוב שיש לאלו מעל הכתפיים", ומה להם ולכנפיים בכלל:

"אני בחיים לא ראיתי שום גמדים עם כנפיים, במחילה, חוץ מהכנפיים של העוף שהקצב הגמד היה מוכר פעם בשוק. תמיד אהבתי את אלו המפולפלות עם מחית הגונה של תפוחי אדמה, האמת. מה עקץ אותם?"

 

אחרי כמה דברי ברכה קצרים, בהם הגמדים מציינים, תוך סירוב להסביר, כי הם נקראים אל הצפון הגדול, השיירה המוזרה ממשיכה בדרכה, וטומי מעיר שאבא שלו היה בוודאי אומר ש"ככה זה שנותנים לגמדים לנדוד לבד, בלי שום הוביט הגון שירביץ בהם קצת הגיון"

 

 

חיפוש אחרי סוסונים בואדי הקפוא של אנדות'רון

לואיזה וטומי, עדיין אחוזי תמיהה וספקות, חוזרים לשלהם – ירידה אל תוך הואדי התלול והאפיק הקפוא למחצה שבתחתיתו, בכדי לאתר את המטען של טומי והסוסונים שלו.

 

טומי, למרות שהוא חמוש רק באדרת עבה ובפטיש ישן, מתעקש שלא להניח ללואיזה לחפש עבורו בואדי לבדה, ונגרר אחריה, כשהוא מבטא שוב ושוב פחד מזעמה של אחותו.

שני ההוביטים נדרשים להתמודד עם מתלולים חלקלקים של קרח טרי ודק; זרמים קפואים עם אבנים שיש לדלג עליהן, ולטאות שלג ששורצות בכל מקום, ונראה שהחורף המתקרב הפך אותן רבות ונועזות בהרבה מהרגיל. בסופו של דבר רוב הצרורות נמצאים. הלטאות, מטבע הדברים, לא התעניינו במיוחד בפשתן; ומנגד, הדגים המשובחים עבור האורח של גברת ורבאנה באקסטון היו ערבים מאד לחיך, ונעלמו ללא שוב, מה שמפליט אנקת יאוש נוספת מטומי המפוחד.

 

את הסוסון הראשון, ההוביטים מוצאים כשהוא מצונף, מבועת, בתור חריץ בקיר אחד המתלולים, מנסה בשארית כוחו להדוף שני טורפי שלג שעירים בעלי שיני מסור. לואיזה וטומי קוטלים את היצורים, וטומי – שמתגלה כבעל כשרון לא מבוטל בפרוונות, פושט חלקים מהפרוות העבות שלהם.

 

בהמשך, הדמויות עוקבות אחרי מה שנראה כעקבות הסוסון השני מעבר לפלג קפוא, ומגלות סימני גרירה ושרידי דם בשלג, שמוליכים למערה מצחינה - שם, כשטומי מבכה את הסוסון המסכן וחושב על הגרוע מכל, הם מנהלים קרב קשה עם לטאת שלג ענקית, משוריינת ומסוכנת בהרבה מהשאר (שמסתיים עם כמה חבלות ופגיעות, אבל בנצחון, בעקבותיו טומי מוסיף כמה קשקשים נוקשים ומשובחים למטען שלו) – ואז הם מגלים, לרווחתם, שהשרידים האכולים היו של יצור אחר שהלטאה הענקית תפסה וגררה למערה שלה.

לואיזה וטומי ממשיכים במורד האפיק הקפוא, ולאחר זמן-מה מאתרים שוב עקבות סוסון ולידו עקבות של הולכי על-שתיים, ובסופו של דבר מגלים שני נערים אנושיים פראיים וחמושים בסכינים, שקשרו את הסוסון בחבל ומוליכים אותו לאי-שם, כשהם מתווכחים ביניהם. ממה שלואיזה קולטת, עולה שהם חיים בתנאים קשים במאהל לא רחוק, פוטרו ממכרה שהושבת מסיבה מסוימת, ומלאים בשנאה להוביטים ש'אוכלים שש ארוחות ביום כשהאנשים שלנו גוועים ברעב'.

 

לואיזה מנסה לשכנע את הנערים להרפות מהסוסון בעד כמה מטבעות; אבל הם זועמים ונואשים מדי, ואכולי שנאה להוביטים; אחד מהם, אגב איום שבקרוב יבוא יום שבו "הננסים המסריחים והשמנים עם הרגליים השעירות" יקבלו מה שמגיע להם, מזכיר משהו שדומה ל'כוהנת אדומה', ומושתק מיד בידי חברו.

מתפתח קרב קצר. לאחר שאחד הנערים נפגע, שניהם נמלטים, אגב קללות; שני ההוביטים נבוכים מההתקלות – בעיקר לואיזה, שאביה שיתף אותה במלא מעט מההתנגדות שלו לדרך בה התאין גורת'ו, היועצת בולג'ר ודולגו בלאקפוט הפכו את העם הגדול – בני בריתם לשעבר – לאויבים. אבל כך או אחרת, הם נוטלים את הסוסון הנפחד, מרגיעים אותו, ואז יוצאים מתוך הואדי, ובסופו של דבר, לואיזה שבה לעגלה שלה, וטומי מצטרף אליה, כשהוא קושר את שני הסוסונים ומטעין עליה את החבילות שלו, וכל החבורה והכבודה מטלטלים במורד הדרך שיורדת דרומה ומעט מזרחה, אל כיכר השוק שבשערי העיירה אות'בארטון.

 

 

פאתי השוק של אות'בארטון והפגישה עם אורגת הערפל הלקליריה

החשיכה כבר החלה לרדת, כאשר לואיזה וטומי מגיעים ל"כיכר התפודים", כפי שמכונה כיכר השוק הגדולה שמחוץ לחומות אות'בארטון. רוב הדוכנים ואוהלי הממכר כבר נסגרו, והכיכר ריקה כמעט לגמרי; רוח ופתיתי שלג מיבבים מסביב לאנדרטה הישנה והמוזנחת שהוקמה כאן לזכר הברית המשולשת שיזם התאין המנוח ארדו הורנבלואר, והנצחון על הגאורדונג בקרב אות'בארטון, שאפשר להוביטים לשוב וליישב את הבקעה שמצפון לגרינפילדס. הדמויות של הוביט, אדם וגמד שלוחמים זה לצד זה, סדוקות ועשבים עלו בהם; ורק קבצן זקן, יושב בסמוך, מקשקש בקערה שלו ומתחנן למטבע לאדם זקן וחולה שלחם ונפצע באותו קרב ישן.

עד מהרה, לואיזה מוצאת את בית המלאכה הישן, שהיה פעם בבעלות גמד נפח, ואחרי שהלה הצטרף לרועדים ונעלם, הושכר בידי הבעלים שלו - הוביט אמיד מהעיר הפנימית של אות'בארטון, לאורגת ערפל בודדה וענוגה למראה, שמתפרנסת מעיצוב תכשיטים, בעיקר עבור הוביטיות שהפרוטה מצויה בכיסן.

מעבר לזה, השער של העיר הפנימית - מקום שהכניסה אליו אסורה לכל מי שאינו הוביט או בעל רשיון מיוחד של המושל - כבר סגור; אבל אפשר להבחין בנצנוץ על הקסדות של השומרים.

טומי מגלגל עיניים ורוטן משהו כמו "ככל שיש כאן יותר מדים מגונדרים, ככה יש פחות הוביטים הגונים שיודעים לעדור" - כל ההוביטים הצעירים שמסתובבים עם דרגות, וחלקם כבר אפילו נועל נעליים מצוחצחות, נראים לטומי כמו משהו מוזר, שכפי שאביו הזקן אמר - שום דבר טוב לא יצא מזה בסוף.

 

לא הרחק מפתח בית המלאכה, חבויים למחצה בשיחים, יושבים כמה צעירים זועפים מבני העם הגדול, שולחים בהוביטים מבט עוין ומתלחשים ביניהם; ולואיזה יכולה להשבע שהיא שמעה אחת מהם אומר לאחרים לזכור ש"כל מי שלא איתנו, הוא נגדנו".

ליד פתח החנות לעומת זאת, חונה מרכבת-הוביטים מהודרת, רתומה לשני סוסונים צחורים כשלג. כאשר לואיזה מתקרבת, בעלת המרכבה - הוביטית מבוגרת עם שיער אפור קשור בפקעת, נפרדת מאורגת הערפל, כשהן מדברות על הזמנה שזה עתה סופקה - מדליון בצורה של עלים משתרגים.

ההוביטית העשירה לא מרוצה לגמרי, ולברכתה של אורגת הערפל, שמאחלת ללקוחה שלה ש"לו יברך אותך אור הכוכבים", היא משיבה ש"האור המבורך היה ערב לי בהרבה, לו היית מכבדת אותי בהנחה משמעותית יותר, תשורה שמגיעה ללקוחה ותיקה, הייתי אומרת!"

ומכאן, היא עוברת לנזוף ברכב שלה, שלא מיהר להגיש לה את הרדיד למרות הערב הצונן.

 

לואיזה, מושכת בכתפיה, מתקדמת באיטיות לעבר הסדנה - ליבה כבד מאד נוכח הבשורות המקוממות שיש בפיה.

הלקליריה רילאריון היא אורגת ערפל גבוהה וחיוורת, עם שיער חום-בהיר ארוך, כרגע נראית מרושלת למדי לאחר יום עבודה (הגם שהסדנה שלה אכן מדיפה ריח ורדים קלוש). כאשר לואיזה נכנסת, הלקליריה מחזיקה במלקחיים יצירה אחרת ששלפה כעת מתנור הצורפים שלה - גביע כסף טהור, גדול ומעודן למראה, עם חריטה של עץ מלבלב בגוון אדמדם, כאשר שפת הגביע מקושטת במעגל של רסיסי ענבר מסוגננים ומשויפים כדבעי.

האדיבות ההתחלתית שבה מקדמת הלקליריה את ליידי פריסגירדל הצעירה, מתחלפת בתדהמה וצער, כאשר לואיזה נאלצת למסור את ההודאה של אמה על ביטול ההזדמנה ובלא לשלם את המקדמה: הלקליריה טוענת, כי השקיעה לא פחות משלושים כתרי זהב עבור רכישת זהב לבן ופתיתי תכלת, והתחייבה לחמישים נוספים לאיזה גמד מברוקנבורינגס עבור ספיר-האגם שנועד להיות האבן היקרה המגולפת בטבעת.

לואיזה מגמגמת, ומנסה לומר שאם יש משהו שהיא יכולה לעשות עבור הלקליריה בתור פיצוי על עוגמת הנפש והנזק; אלא שבין לבין, לואיזה מתחילה לחשוד, שיש משהו מוזר באורגת הערפל, ושמתחת לדמעותיה וקולה הענוג והשברירי, היא סוקרת אותה במבט פולח וידעני, בעודה מתאוננת כי:


"אללי, זה בלתי מקובל ביותר, במלוא הנימוס הנאות. מה יהא על אורגת ערפל כמותי, הנאלצת לחיות בניכר, בלא טקסים ופירות מבורכים, אם מחצית לקוחותי ישקעו אותי בחובות, או יסרבו לשלם לי, פשוטו כמשמעו-"

 

ובכל זאת, האמירה שלה, שסברה כי בני פריסגירדל, יוצאי חלציו של לורד סטוברין הזקן, יכבדו את מילתם, פוגעים היטב במטרה וגורמים ללואיזה לחוש מבוזה עוד יותר בגלל התנהגותה של אמה; ואם לא די בכך, מסתבר כי להלקליריה היו עסקים - וגם שם קופח התשלום שלה - הקשורים בעקיפין למשפחת באקסטון; היא שלחה בעניין זה מכתב למחפורת שלהם, ותוהה באוזני טומי האם הוא הגיע לאחותו הנכבדה.

טומי כמעט נחנק מהתפוח שהחל לכרסם, ואומר שאחותו ורבי שרויה "במצב רוח לימוני יותר מהרגיל", ולא בטוח שראתה את המכתב בעין יפה.

 

מה שמסתבר ללואיזה, כי האורח הנכבד, שאחותו של טומי עושה כל שיכולתה לגרום לו להאריך את ביקורו במחפורת של בני באקסטון, הוא ידיד של האח הצעיר פוגו, וגם הוא אחד מאנשי המשמר המגונדרים של התאין גורת'ו, שמתהדר בדרגה "סרג'נט בלקבריק". מסתבר, שבלקבריק הזמין מאורגת הערפל זוג אבזמים מעוטרים למגפיים המצוחצחות החדשות שלו, והצליח לשכוח לשלם חלק גדול מהתמורה.

טומי, נבוך כולו, ממלמל משהו כמו:

"מה אני אגיד לך. אני הוביט פשוט, אני, בלי הרבה נסיון עם בני העם הנאווה שלך וכל הפירות המבורכים שלהם, אבל אם את שואלת אותי, הוביט שמבזבז שק דינרי כסף שאפשר היה לקנות בו כבשה טובה ושק שלם של זרעים על אבזם מקושקש לנעליים שהוא לא צריך בכלל, הוא לא הוביט שהייתי סומך עליו לשלם את החשבונות-"

 

לרגע עומדת בחלל הסדנה שתיקה מביכה, כשלואיזה כובשת את מבטה בקרקע. אז, דווקא הלקליריה היא שמעלה הצעה מפתיעה, בעודה מישירה מבט מעיניה האפורות הישר לעיניה של לואיזה.

אם לואיזה היא אכן יורשת ראויה לאביה ההגון והאמיץ, שהיה תמיד הוביט ישר שהעריך צדק, אזי לואיזה תפצה אותה בכך שתיסע איתה הישר למחפורת של בני באקסטון, ותסייע לה לגבות את החוב שלה מהסרג'נט המגונדר - הוביטית ממעמד כמו לואיזה, להבדיל מאורגת ערפל בת-בלי שם, יהיה קשה יותר לגלגל מכל המדרגות.

טומי לא מעז להתנגד, בוודאי לא לאחר מאורעות היום, אבל פניו חיוורים, וכל-כולו חרדה איך תגיב אחותו ורבאנה לאורחים הלא קרואים שבאים אל הסרג'נט היקר שלה, ועוד בערב בו הוא מגיע באיחור, אחרי ששבר את העגלה ובלי הדגים המובחרים.

 

 

התקפה מתוך החשיכה

בעוד אורגת הערפל ושני ההוביטים מתדיינים בסדנה, לואיזה קולטת קול או משהו חשוד בחוץ; שמלווה בתחושה קודרת שדומה לפרץ של צינה; ואז, היא גם שומעת את הסוסונים והפרד צונפים בחוץ, נאבקים להשתחרר מהחבלים שקושרים אותם.

לואיזה פורצת החוצה, ממש בכדי להבחין ברגע האחרון בצל שחור משחור שמגיח מתוך ערוגת שיחים סמוכה, ולראות עיניים אדומות וניבים אדירים - כאשר היצור שהתגנב לעבר קיר בית המלאכה, משנה כיוון ומזנק עליה.

אם במבט ראשון, התוקף נראה כמו זאב ענקי וסמור פרווה, ברור ללואיזה שיש בו משהו גרוע יותר; שום זאב אינו מדיף צינה לא טבעית כזו. היצור תוקף במהירות ובכוח עצום - באורח שמבהיר, שהיה ביכולתו למחוץ דלתות ולחדור בקלות לסדנה; לואיזה מעולם לא נתקלה ביריב קטלני כזה, ותוך רגע, היא מוצאת את עצמה נאבקת על חייה.

טומי מגיע לעזרתה, ומצליח, למרבה ההפתעה, להנחית כמה מכות מכוונות יפה עם הפטיש הישן שלו; ולאחר רגע, הלקליריה עצמה מצטרפת לקרב. אורגת הערפל הענוגה והבוכיה, ניצבת כעת על המפתן שלה חמושה בקשת ארוכה ואשפת חיצים ("איה אנוריון אנקלימה! כלומר, הא לך יצור אכזר, בשם שבעת עלעלי הכסף!") - ובסופו של דבר, הכוח המשולב של כל השלושה מכריע את היצור המזוויע, שנופל על הארץ, והגוויה שלו מתחילה להתכווץ באורח מוזר; טומי בוהה במחזה מבועת, ומעיר שאפילו מהפרווה נודף ריח נורא, וניכר בה שאי אפשר להשתמש בה לכלום ("אם יש יצור שפשוט אין בו שום תועלת...")

 

לואיזה, הגם שמעולם לא היתה הלמדנית בחמש בנותיו של לורד סטוברין (תפקיד שהותירה באנחת רווחתה לאחותה האמצעית מריגולד), זוכרת כמה מהסיפורים ששמעה בבית - והמילה האפלה 'וארג' עומדת בחלל האוויר; יצורים כאלו לא נראו בגבולות הנפה הצפונית מאז קרב אות'בארטון.

 

 

סיום

הלקליריה, שמיד לאחר שיצור נהרג שבה להיות אורגת ערפל ענוגה ובוכיה, קורסת אל תוך כיסא; ופעם נוספת, לואיזה יותר מחושדת בה שהיא משחקת משחק מוזר. לאחר כמה רגעים, היא אומרת שגמרה אומר בדעתה לנעול את הסדנה ולהתלוות לשני ההוביטים אל חוות באקסטון - ואגב כך, מבקשת מהם עזרה בלארוז את הגביע ועוד כמה יצירות שלה, כמו גם שני ספרים עתיקים וכבדים מאד שנוגעים לאבנים יקרות, בעוד היא עצמה נראית כגבירה אומללה ומוכת פחד, ששותה ביד כמעט רועדת את התה שטומי ממהר לחלוט בעבורה.

לאחר שעה קצרה, הכל נארז; הלקליריה פורשת לחדר צדדי ויוצאת ממנו לאחר שהחליפה את השמלות וסינר העבודה שלה בחליפת מסעות בגוון חום-ירוק, ברדס תואם ושיריון חזה קל; מראה שהולם את הקש הארוכה ואשפת החיצים שלה. לטומי, שבוהה בתדהמה במראה החדש שלה, היא משיבה ב:

 

"הו, אל נא תביטו בי בדרך כזו! בזמנים אפלים שכאלו, אל תזקפו זאת לחובתי, שגם עלמה מהוגנת ואומללה כמותי, שחיה רחוק מארצה ועמה, נאלצת לשלוח ידה בדברים בלתי הולמים, תחת לרקום בטרקלין עיטורים לאחת מאטימולוגיות השירה המקודשות של הספר האדום, ו-"

 

וכך, החבורה יוצאת לדרכה; טומי מפוחד ומבולבל, תוהה לגבי אורגי הערפל והמעט ששמע בפונדק על "כאלו שבטח מחברים שיר עצוב על כל תפוח אדמה שהם צריכים לשלוף מהקרקע". הלקליריה שוקעת במחשבות משל עצמה ("בתור עלמת ערפל, לא הייתי סולחת לעצמי, אלמלא הקפדתי לשקוע מפעם לפעם בעצבות מתוקה כדת וכדין, ממש כפי שאבותינו המהוללים היו עושים"...); ולואיזה תוהה פעם נוספת, איזה משחק אותה יוצרת תכשיטים משחקת.

 

 

 

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 

 


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.

 





[1]פירוש מילולי של השם – צמח לימונית.