הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית
| המערכה | יצירת דמות
המלחמה
על הצפון: מאה שנות מאבק
הפלישה הגדולה
(2315-2327)
נצחונו של המשמר
הקיסרי בקרב אמאגורל, היה רחוק מלהכריע את המערכה או להרתיע את שבטי הטורז', נהפוך
הוא: רבים גורסים, כי הקרב, על תוצאותיו העקובות מדם, ליבה עוד יותר את שנאתם
הבוערת של הטורז' כלפי המשמר הקיסרי, שהקריאה הגדולה הלהיטה אותו ממילא בעוצמה
כמעט בלתי נתפסת. בשנים שלאחר מכן, הלכו ההתקלויות ונתרבו, בעוד הטורז' מתמקמים
בחופי טילאנור המערבית ובכף החידלון האפור, מתכוננים לקרב ומכנסים מועצות מלחמה
גדולות, בהן נטלו חלק נציגי כמעט כל השבטים. מספר פשיטות התקפיות שערך המשמר
הקיסרי על מעוזי החוף והספינות של הטורז', לא הועילו אלא בכדי לעכב את הבלתי נמנע;
ובשנת 2315, הפליג צי עצום לעבר איי מונקריס, מחזה שלא נראה מאז ימיהם של פראי
הים.
המלחמה השתוללה,
לסירוגין, כ-12 שנים (כולל שנה וחצי של הפסקה כמעט מוחלטת, בשל מגפה קטלנית שקצרה
בשני הצדדים, ויש סיפורים אפלים שטוענים כי היא קשורה למעשה ידיו של השבט הטבוע,
הפרוהן-גרא) ולימודי ההיסטוריה הקלאסיים נטו לראות את סיומה כנצחון מפואר של המשמר
הקיסרי ושל מפקדו החדש, נורקלירד, שגבר על כוחות אויב שעלו על אנשיו ביותר מחמישה
לאחד. המהפכים והמפנים היו רבים; רוב-רובו של החלק המערבי של איי מונקריס נכבש,
לתקופה מסויימת, בידי צבא טורז' שבראשו עמד המצביא המוכשר ביותר של שבט
הפריינרהאג', קוהמר'רול (Khomr'rul), שהצליח לחצות את קווי ההגנה של המשמר ולהפליג עם ספינותיו אל
תוך עומק הים המואר. מנגד, עמדה עיר הגרניט עצמה בשתי התקפות עצומות מהים ומן
היבשה,שבאחד מהם כבר עלה בידי התוקפים הנלהבים לחדור את מעגל ההגנה הראשון ולכבוש
את פאתיה למספר ימים, אולם המשמר עקר אותם מעמדותיהם בהתקפה נועזת, שבקעה מתוך
המנהרות המוצפות והסבוכות, שלא היו מוכרות לתוקפים.
לכאורה, נדמה היה כי
סיום המלחמה הינו אכן ניצחון סוחף למשמר; כוחות הטורז' נהדפו מאיי מונקריס, הגם
שהוסיפו להחזיק במספר איים מדרום להם, בתוך הים המואר; מרבית ספינות המלחמה של
הפולשים קורקעו או טובעו, וצבאותיהם כמו גם אזרחיהם התפזרו על פני שטח גדול. בין
הטורז' לבין עצמם נפל סכסוך קשה, בין היתר נוכח פשרנותו של המצביא קוהמר'רול,
שביצע הפיכה במועצת המלחמה של בני שבטו, והוביל את הפריינראהג' להסכם שלום מוקדם
ונפרד עם המשמר הקיסרי, במסגרתו פינה את כל כוחותיו ממערב איי מונקריס והתכחש
לקריאה הגדולה, בתמורה להכרה בכיבושיו שלו במערב טילאנור, והבטחות של המשמר לסייע
לו להקים לחיים את חלומו החדש – הקמת מולדת ומדינה לבני-עמו, שתלמד מן המדינות
"המוארות" ותהפוך בהדרגה לחלק מהן. הקנאים משבט הג'יהרריק הכריזו על
הפריינראהג' כבוגדים וכופרים שדינם מוות, אולם ספגו מפלה ניצחת, נהדפו לאחור
באבדות כבדות וכוחם הצבאי רוסק.
אלא, שהנצחון לא היה
שלם; זאת, בעיקר משום שלא היה בכוחו של נורקלירד למנוע תוצאה חשובה אחת, ששינתה את
הצפון לבלי היכר: הטורז' נכשלו אומנם בנסיונם לכבוש את איי מונקריס, אולם הפכו
לחלק בלתי נפרד מן העולם של ארצות הים המואר; כמה מן השבטים, בעיקר בני
הסריק-קרווק הרבים שספינותיהם טובעו, התפזרו על החופים ממערב לאיי מונקריס, והחלו
מיישבים בצפיפות את הרצועות הצרות מתחת להרי דארקרילד, ומתחככים עם הלופארים; אף
כי מועצת העם הלופארית הטילה איסורים וניסתה להאבק בתופעה במשך שנים, הרי
שנוודי-הים לשעבר, הנדכאים וחסרי הכל, קרצו לסוחרים של ערי החוף, בעיקר של הנמל
הצפוני, פארלוסויה, בתור עובדים ופועלים זולים – דבר שגרם להגירה הולכת וגוברת של
הסרייק-קרווק דרומה, והקמת פרוורים צפופים והומים שלהם בפאתי פארולוסיה ואף דרומה
ממנה. כל זאת, כאשר רוב-רובם של הטורז', בעיקר משבט זה שסבל השפלה, עוני וזלזול,
מעולם לא ויתרו על חלומם "לסגור חשבון" עם המשמר הקיסרי.
אלא, שלאחר המלחמה,
חזו אך מעטים את העתיד לבוא – ואילו בעיני הכל, היה עתידו של המשמר הקיסרי ורוד
מאי-פעם; גל התהילה על הנצחונות הביא, לראשונה מזה דורות רבים, לגל של מתנדבים
ומתגייסים מכל רחבי ריילורין. הברית בין עיר הגרניט לבין מדינתם הצעירה של
הפריינראהג', נראתה חזקה ויציבה יותר ויותר, ככל שהלכו אותם פושטים לשעבר והתדמו
למחוז ספר של ריילורין, ונראה שרוב-רובם נטשו כמעט לגמרי את רוב המסורות הישנות.
הדרומית שבין מושבותיהם החדשות של הטורז', בני שבט הרורן-ה'ריק שעל האי קרילמיירי,
הלכו ברובם בעקבות הפריינראהג', וכמה מן המשפחות המורחבות המהוללות ביותר שלהם
קיבלו עליהם את דתה של ריילורין, קראו לילדיהם בשמות ריילורינים ושלחו אותם להתחנך
בעיר הגרניט או אף בריילורין עצמה. כמה מכוחותיהם נחשבו כבני-ברית קרובים במיוחד
של אבירי מונקריס, ונתפסו לא אחת כמעט כחלק מכוח ההגנה של האיים. עד כדי כך הגיעו
הדברים, שקבוצה מביניהם החלה טוענת כי הלכה למעשה, אבותיהם סגדו לאלת האור בסתר
לפני מאות שנים; קומץ מאלו הגיעו עד כדי כך כי הצטרפו לשורות המשמר הקיסרי עצמו
והעמידו מביניהם אבירים ונווטי-ספינות, שזכו לכך כי הנס שלהם יתלה בין הניסים
התלויים מעל היכל הנרקיס השחור. הברית המרובעת בין מונקריס, נוטרי לופאר
הפריינראהג' והרורן-ה'ריק שעל האי קרילמיירי, נראתה בלתי מנוצחת, קל וחומר מסוגלת
למחוץ בקלות כל פלישה חדשה של הג'יהירריק ובני-בריתם המפוזרים ומלאי השנאה.
מנצחון להדרדרות
הגבירה
מק'פריס נשכה את שפתותיה.
מאוחר מדי, הבחינה כי כל העיניים בחדר המועצה הופנו אליה; כעת, היה מאוחר מכדי
לסגת.
"כוונתי היתה לשאול, מדוע רבים כל-כך רוחשים כלפיכם- כלומר, כלפינו, שנאה
איומה שכזו, והאם אין מוטל עלינו לערוך חשבון נפש מסוים. אולי קיימות סיבות
שהן-"
המבטים הקודרים פלחו
אותה מכל עבר, מבהירים לה כי בזו הפעם, עברה את הגבול.
אלא שנורקלירד הזקן לא
נראה כועס; תחת זאת, שמר על שתיקתו במשך דקה ארוכה, מוסיף להפריח טבעות עשן
ממקטרתו השחורה, הארוכה. האם תעתע בה דמיונה, או שמא הסתמן חיוך קטן, דקיק, בזוית
פיו?
"בכל אשם הזכרון, עלמתי הצעירה" השיב, מקץ רגע שארך כנצח "עצם
קיומינו מזכיר להם נשכחות, לידידנו היקרים בארצם הירוקה והמבושמת. ככל שירבו לשכנע
את עצמם, כי די בטקסי פרחים בכדי לפתור את בעיות העולם, הרי שאנו – כל עוד הניסים
שלנו מתנופפים כאן, מזכירים להם כיצד הושגה האדמה הירוקה הזו, עליה הם שרים
ורוקדים. לכן הם שונאים אותנו".
לפני מאה שנים, אם כן, נראה המשמר הקיסרי בשיא כוחו; מה גרם אם-כן, לתפנית מהותית
כל-כך, עד כי בתוך כמה דורות, יהיה המשמר עצמו גוף דועך, עומד על-פי פחת, אויביו
סוגרים עליו מחדש והוא שנוא כל-כך בקרב רוב-רובם של הריילורינים עצמם?
את הדעה הרווחת במשמר עצמו אפשר לסכם במילים "ואז הגיעה אוריאנד": קרי,
תמרוניה המחוכמים של המלכה הכוהנת מנולג הית'רורק, שתמרנה את דעת הקהל הרופסת של
ריילורין כראות עיניה, תוך שימוש ברפורמאטורים ובמסדרי "שומרי השלום" על
תקן של "אידיוטים שימושיים". זאת, לצאת הצתה מחדש של הקנאות בקרב
הטורז', שמעולם לא שכחה לגמרי.
אלא, שדעה זו – אף כי
הנקודות שהיא מציגה נכונות לכשעצמן – מותקפת ככזו שבוחרת בפתרון קל מדי עבור
המשמר, ומפספסת לא מעט מהלכים והתנהלות בעייתית של נורקלירד ואנשיו בין לבין,
שתרמו מאד להצלחתה של נולג הית'רורק ולעליית השנאה כלפי המשמר עצמו (שנאה, שכיום
רחוקה מלהיות מוגבלת למהגרים מזרע הטורז', או הגרעין הקשה של הרפורמאטורים ומסדרי
'שומרי השלום' למיניהם). כפי שהתבטא היסטוריון ריילוריני ידוע – אוריאנד ותומכיה
מבפנים לא המציאו דבר, אלא רק ליבו גחלים שכבר לחשו יותר ויותר מתחת לפני השטח.
נראה, כי המשמר היה זחוח מדי, אטום מדי לשינויים המהירים המתרחשים בתוך ריילורין
עצמה – ובעיקר, לחוסר הפופולאריות ההולך וגובר של אותן סיעות נסיכים-סוחרים שהיו
בעלי-בריתו; כמו כן, לא עלה בידיו לתפוס, מבעוד מועד, את הכח הכלכלי ההולך וגובר
של פליטי הטורז' שהתפזרו ברחבי ריילורין, עוד לפני שהתערבה אוריאנד, וחיזקה אותם
במידה כזו, ש"הגשם הפך לסופה". כמו כן, גם היחסים בין המשמר לבעלי בריתו
מקרב הטורז', לא נעדר מימד של פרובלמאטיות משני הצדדים.
אמנם, על-פני השטח היו היחסים מצויינים, והתאפיינו בשיתוף פעולה צבאי וכלכלי פורה;
נראה, כי ידידויות אישיות רבות נקשרו בין הצדדים, ומעולם לא היתה הדרך לצפון הרחוק
פתוחה כל-כך כבאותם ימים. אלא, שמתחת לפני השטח, קיננו תמיד חששות וחשדות הדדיים.
כך למשל, דאג המשמר למסמס ולהקשות על אלו מבעלי בריתו שרצו לחקור את החורבות
השקועות סביב איי מונקריס, מחשש (מוצדק בחלקו) שגם בליבם של בעלי בריתו עוד רדומה
הקריאה הישנה; רבים מבני אותם שבטים חשו, מפעם לפעם, כי המשמר נוהג בהם בהתנשאות
ואדונות מתחת למחמאות ולידידות הרשמית. כמו כן, גם כאן הצליח המשמר הקיסרי להסתבך
בתמיכה במספר שליטים לא פופולאריים, מחשש כי יריביהם קרובים יותר לדת הישנה.
בעניין זה, לא טעו אנשיו של נורקלירד לחלוטין – רוב-רובם של הטורז' (מלבד קבוצה
בולטת אחת בקרב הרורן-הר'יק) מעולם לא שינו את אמונותיהם הישנות, אף כי אלו עטו
באותן שנים מעטה מתון ומיושב בהרבה; והאש הישנה אכן רחשה על-פני השטח, בעיקר בקרב
אותם טורז' שהשינויים הכבירים שעבר שבט הפריינרהאג', במיוחד, גרמו להם לאבד את
ספינותיהם ולהפוך למעמדות נמוכים גרידא.
ולכל זאת, הצטרפו שינויים כלכליים, שיצרו היפוך הדרגתי בתנועת חלק גדול מן המסחר:
בעוד בשנת 2361 (שנת מותה של המלכה הקוסמת ארלינד בז'ראל), כוון כ-80% מסחר החוץ
של ריילורין מזרחה ודרום-מזרחה (כלומר, לז'ראל המורחבת ולתת-היבשת ההרקאלית), הרי
שחוסר היציבות ההולך וגובר בז'ראל ובתת-היבשת שמדרום לה, גרמו להיפוך המגמה, ובשנת
פתיחת המערכה (2440), כ-60% מסחר החוץ פונה דרומה ומערבה – אל מאסקארו, זאהאדריין,
ויותר ויותר נולג הית'רורק וגרורותיה (וכ-20% מגיעים כיום, במישרין או בעקיפין, מן
הדרום הרחוק – קרי, הידרוסט והאימפריה שלה, שחלקם בסחר עם ריילורין היה שואף לאפס
שני דורות קודם לכן).
תהליך ההדרדרות היה
ככל הנראה הדרגתי, ובמשך תקופה ארוכה הייתה המרירות ההדדית רדומה מתחת לפני השטח,
עד שהתעוררות הרפורמאטורים, ולאחר מכן נצחונה של נולג הית'רורק גרמו לה להתפרץ
במלוא העוצמה. כרגיל בתהליכים מסוג זה, היתה השחיקה במעמד המשמר בנויה ממספר גדול
של עובדות וסיפורים קטנים, חלקם כאלו שרק בדיעבד הובנה חשיבותם. כאן, יובאו שלוש
פרשיות מרכזיות שהחלו כולן לפני עלייתה של נולג הית'רורק, אף אם שיאן ארע לאחר ניצחונותיה
של אוריאנד; בסופו של דבר פגעו כל הפרשיות הללו במוניטין ובעוצמה של המשמר הרבה
מעבר למה שניתן היה להבין בשעת מעשה.
1. כבר מאמצע שנות ה-70 של המאה הקודמת, החל האי העשיר והמתון של שבט הרורן-הר'יק,
סובל מאי-שקט הולך וגובר, וממאבק בין סיעות שונות על השלטון ועמדות הכח במועצה
העליונה, שגלשו בהדרגה לאלימות. המשמר ניסה, מספר פעמים, להשכין שקט באי, ובסופו
של דבר התפתה (2401-2412) להתערב בכח, בכדי להתמודד עם סיעות וארגונים של קנאי הדת
הישנה ששבו וצצו, ונתפסו בעיני המשמר הקייסרי כאיום ראשון במעלה על איי מונקריס.
אלא, שכיום מודה אפילו נורקלירד (אם כי לא בפומבי), כי ההתערבות של המשמר היתה הרת
אסון, ואף כי בטווח הקצר נוצחו המיליציות הקנאיות, הרי שבטווח הארוך הפכו המשמר,
והן בעלי בריתות בקרב הרורן-הר'יק עצמם, לשנואים על רוב-רובו של אותו שבט (או ליתר
דיוק, עם קטן).
מכאן, מתוח קו ישיר למה שארע שני עשורים מאוחר יותר, כאשר הופתע המשמר הקייסרי
ונחל את התבוסה הראשונה מזה מאות שנים מידי הספינות הירוקות של נולג הית'רורק (או
למצער, מדובר בקרב ימי ויבשתי קשה ועקוב מדם, שאמנם לא מחץ את כוחות המשמר, אבל
גבה מחיר מבעית מבני-בריתם באי קריילמיר, לרבות מנהיגם של הרורן-הר'יק תומכי
המשמר, והסתיים בלא שהמשמר הצליח לגרש את הצי ההית'רורקי ולמנוע ממנו לעגון ולהניף
את דגלו מעל נמל קריילמיר).
עם זאת, הנקודה החשובה ביותר של קרב קריילמיר (2429), לא היתה התוצאה הצבאית לבדה,
אלא החיסול הכמעט מוחלט של תומכי המשמר בקריילמיר, והעובדה שרבים מהם פשוט נטבחו
בידי ההמון המשתולל של בני עמם הם, שבמקרים רבים קרעו את ידידי המשמר לגזרים. לאחר
עוד מספר מאבקים סביב קריילמיר, הופקדו הפיקוח והשליטה על הנמלים שלו בידי אחד
ממסדריהם העיקריים של "שומרי השלום" מריילורין, דבר שאמנם אינו לשביעות
רצון המשמר הקיסרי, אולם מתחייב לכאורה מאמנת השלום (משום שהאי נמצא מדרום לקו של
איי מונקריס), אולם בכל-זאת מגביל מאד את היכולת להפעיל את הנמל כנמל אויב לכל דבר
ועניין; עם זאת, האי עצמו הפך – גם אם באורח לא רשמי – לממלכה כמעט בלעדית של
הנביא רור'האן, משלהב המונים שהוכשר ביסודיות בנולג-הית'רורק, שמעולם לא הסתיר את
קריאתו למחות את המשמר מעל פני האדמה, לכבוש את האיים ולגרש את המונקרילים בחזרה
לריילורין, או "אל המקום האחר, האפל,ממנו באו".
שרידיהם של ידידי המשמר מקרב הרורן-הר'יק התפזרו, וחדלו מלהיות כח משמעותי; מאלו שנותרו
מאחור, רבים נטבחו או נדונו למוות ונתלו מאוחר יותר, בהוראת הנביא רור'האן; ואילו
אחרים "חזרו בתשובה", ולמעשה זכו בחנינה באמצעות שבועה לשרת את הנביא,
שלוותה ככל הנראה בכך כי הסגירו לו סודות ומידע שהביאו לו תועלת. ידידי המשמר
שהצליחו להמלט מקריילמיר, התפזרו ברובם על פני ריילורין, והפכו לגולים מרירים; רק
קומץ מהם עקר לאיי מונקריס, ומוסיף לשרת את המשמר הקיסרי – גם אם אף אצל אלו קיימת
מרירות רבה (דבר שאך הוגבר על-ידי הנטיה של כמה וכמה מבכירי המשמר להתייחס אליהם
בחשד, ולתהות האם רור'האן לא שתל ביניהם את מרגליו).
גרועה לא פחות עבור המשמר היתה העובדה, כי העימות סביב קריילמיר, חתר בהדרגה, אך
בהתמדה תחת הקשר בינו לבין בת-בריתו העיקרית: מדינתם של הפריינראהג' שבמערב טילאנור.
התנהלות מגושמת מצד קציני המשמר עצמם, מעורבות של קבוצות קנאיות מקרב הפריינהאג'
עצמם בעימותים, והעובדה כי המשמר הפנה בעניין זה דרישות קשות לשליטי פריין-ראהמור,
(Fryn-Rahmor), שלא אחת נתפסו כמעליבות ומתנשאות – ובעיקר העובדה, כי המשמר
נתפס, ובצדק, כמי שיצא כשידו על התחתונה, החלו מפילים חוליה נוספת – ועיקרית –
בשרשרת הבריתות שיצר נורקלירד, ומקרבות את מצב המשמר – מדינית וצבאית – אל פי פחת.
2. הסאגה של שושלת
הירנהייל
סיפור נפילתה מגדולה של שושלת זו של נסיכים-סוחרים מהלאנסיאל תחתית, כרוך עד מאד
בדרך בה הצליח המשמר – במידה רבה שלא באשמתו – להשניא את עצמו על חוגים רבים
בריילורין. שושלת הירנהייל, היתה שושלת ידועה מאד; לא עתיקה מאד, אולם ידועה
בשילוב מוחץ בין פאר, עורמה ורשת קשרים הפרושה לאורך שטח הקייסרות לשעבר. בשיאה,
סמוך לשנת 2350 לסה"א, החזיקה לא רק בעושר עצום ובצבא פרטי, אלא גם ברשת של
קרובי-משפחה נושאי משרות אסטרטגיות בריילורין עצמה, כולל בארמון האור (מקום משכנן
של הכוהנות הגדולות של פיוריליה, של נשיא המועצה הקיסרית דאז ושל חלק מן הפקידות
הבכירה ביותר).
המשמר הקיסרי היה קשור עם השושלת בקשרים הדוקים, ואלו בתורם נחשבו גם כמליצי יושר
שלו בארמון, והן כאשפי כספים שהצליחו לסייע למשמר לא אחת ולגייס עבורו סכומים
בדרכים מדרכים שונות. בין הצדדים נרקמו גם כמה וכמה קשרי משפחה לאורך הדורות, כולל
קשר עקיף אל נוקרלירד עצמו, דרך בן-דוד מדרגה שניה. נפילתה של השושלת, החלה דרך
שמועות הולכות וגוברות של שחיתות מידות, שהגיעו בסופו של דבר לכדי התפוצצות, באחת
מפרשיות השחיתות, התככים והרצח שהסעירו את ריילורין בראשית המאה הנוכחית, וזכתה
לכינוי "שערוריית משרד האספקה הקיסרי".
המקום קצר מלפרט בעניין פרשה סבוכה זו, אולם בסופו של דבר, נחשפו מעלליהם של בני
הירנהייל באורח המשפיל ביותר, החל מזיוף חשבונות ומעילה בכספים וסחורות של הארמון,
וכלה במעשי השתקה, העללה ואפילו רצח של יריביהם. ראש המשפחה ואחותו שלחו יד בנפשם
(2433); בני משפחה אחרים נעצרו ונכלאו, או נמלטו הרחק דרומה, ככל הנראה להידרוסט
או לאחת המושבות שלה. שארית רכושה של המשפחה הוחרם, וחלק גדול ממנו נמסר בעקיפין
לידי נולג הית'רורק ובני-בריתה, שהשפעתם בהאלנסיאל תחתית הלכה וגברה. אמנם, המשמר
לא היה מעורב ישירות במעללי שושלת הירנהייל, אולם הקשר בין הצדדים, וההשתדלויות
ההדדיות שלהם במשך שנים אלו למען אלו, היו הדוקות מדי, דבר שזיכה את המשמר בבוז
ותיעוב כללי, וגרם לכמה וכמה מבני-בריתו הנותרים בריילורין לשנות צד או להנמיך
פרופיל (שלא לדבר על עצם הנפילה, שגרמה למשמר לאבד מקור כספי חשוב). אמנם, מספרים
כי נורקלירד היה רחוק מלהיות מודע לרשת המזימות והשחיתויות בארמון האור, שלא לדבר
על מעשי הגניבה והרצח, ומספרים כי רתח מזעם כאשר הדבר נודע לו – אלא שמעטים
בריילורין דהיום מוכנים להאזין לדברים כאלו, ותחת זאת נפוצו שמועות על שמועות,
רובן מנופחות ומוגזמות בעליל, על עומק הקשר והמעורבות של המשמר בענייני שושלת
הירנהייל, תוך הפרה "בוטה וחצופה" של האיסור שהוטל עליו באמנת טריאנול,
לבל יתערב בפוליטיקה הפנימית של ריילורין.
גם האפילוג של אותה פרשה זכה לתהודה רבה – כאשר האחרונה מבני הירנהייל, הגבירה גליירינד
(Glairynd) הצעירה, בחרה לעקור בתור "גולה פוליטית" לאיי מונקריס
(2436), והתקבלה בחמימות בידי נורקלירד עצמו. לא סייעו ההסברים, כי המדובר היה
בעניין אישי גרידא, הנובע מקשר משפחה ולא מתמיכה במעללי השושלת הידועה לשמצה –
יריבי המשמר דאגו להפיץ את הסצנריו, אגב ניפוחו והוספת פרשנויות שלא הועילו
למוניטין המתמוטט של המונקרילים בכלל ושל נורקלירד בפרט.
3. מותה של היועצת
לינדאריס (2415)
סיפור מסתורי זה גרר לא מעט תהיות ומעורר את הדמיון עד היום, באיי מונקריס ומחוצה
לו, ומשמש עד היום את אלו הנהנים להשמיץ את נורקלירד הזקן באורח אישי. נורקלירד
היה נשוי, אי-אז בצעירותו, לרעייה בשם קלארילדה; זו ילדה שני בנים (שאיש מהם לא
ירש את תכונותיו של אביו ולא הביא לו נחת), חזרה לשירות כאבירה מונקרילית, ונפלה
מספר שנים לאחר מכן, כאשר ספינתה טבעה, אי-שם באוקיאנוס החושך החיצון.
לאחר כמה עשרות שנים של בדידות, נתן נורקלירד את עינו בצעירה מבטיחה בשם לינדאריס:
יפיפיה מסתורית, בעלת כוחות מאגיים, שהוכשרה לשמש כאחת הדיפלומטיות והשליחות
המיוחדות של המשמר הקיסרי. מסופר, כי בלינדאריס התגלמו כוחות עתיקים, עד כי נורקלירד
ראה בה כמעט "נשמה תאומה", והיה כרוך אחריה ככל שמעמדו אפשר לו.
אלא שדווקא אז, בעוד המצב מבחוץ הולך ורע, וכאשר לינדאריס עלתה בדרגות והפכה לאשת
חסותו ואמונו של היועץ העליון, נפלה ביניהם מריבה מסתורית, אשר סיומה בקרב אחד על
אחת בו הרג נורקלירד את האישה האהובה עליו. המועצה שכונסה, בסודיות קפדנית מסוג
חריג ביותר, גיבתה את נורקלירד באורח מוחלט, וגם יריביו בצמרת הצטרפו בלא היסוס
להודעה הכללית, שאישרה את מעשיו וקבעה כי לינדאריס אשמה בבגידה ובמעשים כה חמורים,
עד כי הוחלט שלא לפרסמם, "בכדי שירדו בעקבותיה אל האפלה" (עניין תמוה,
משום שאם אכן ריגלה עבור נולג הית'רורק – דבר שלא הוכח – או עבור יריבי המשמר
בריילורין, הרי שבדרך-כלל לא נהג המשמר סודיות רבה מדי באישומים שכאלו, אלא נהג
לפרסמם ברבים, למען יראו וייראו).
הודעה מסתורית זו של המשמר גררה, באורח צפוי למדי, גל של שמועות ושמועות נגד על
טיבן של ההאשמות; לצד תאוריות שטוענות לסיפור מורכב וטראגי מאד, נפוצו שמועות פופולאריות
בריילורין, שטוענים כי נפשה של המדינאית הצעירה קצה בפשעי חבריה, וכי היא עמדה
לפרסם "דוח מקיף על כל פשעי המשמר הקיסרי", ולכן חוסלה, לאחר שסירבה
לחזור בה. נפוצו שמועות על שמועות על הדרך האכזרית בה חיסל אותה נורקלירד, באורח
אישי, והוספו להן עינויים כיד הדמיון הטובה על מפיצי השמועות (וזאת חרף הדיווחים
הראשוניים, שדיברו על דו-קרב שנערך פחות או יותר לפי כל כללי הטקס). סירובו העיקש
של מפקד המסדר לגלות פרטים, עומד ומוסיף לעמוד בעוכריו, ונתפש כמעין הודאה בפשע.
שמועות אחרות, מבוססות יותר, עוסקות פחות במותה של לינדאריס, ויותר בהשפעה שהיתה
לכך על נורקלירד עצמו; טוענים, כי הוא מעולם לא התאושש לחלוטין מן המקרה, וממה
שנאלץ לעשות; כי תפקודו וכשרונו בפיקוד ירדו מאד, וכי הוא בילה ומבלה זמן רב
בעצמו, בין היתר בטיולים בגפו במקומות בהן נהג לטייל ביחד עם אהובתו המתה (דבר שאם
הוא נכון, עשוי להפוך אותו מטרה לנסיונות התנקשות). ישנם גם כאלו, בעיקר במסדר
עצמו, המרימים גבה נוכח קידומה של האבירה הצעירה קתריליה מק'פריס (ע"ע בהמשך)
כי הדבר נעשה לא משום כישוריה, אלא משום דמיון חיצוני בינה לבין לינדאריס המנוחה,
דבר שמפקדה מנצל בכדי לשאת חן וחסד בעיני נורקלירד.
פרשת פארלוסויה
(2434-2437)
עינה
של נולג הית'רורק הופנתה צפונה, למצער לאחר הנצחונות הגדולים בהאלנסיאל תחתית;
זאת, כאשר ההפיכה שביצעו הרפורמאטורים בארמון האור ב-2425 ושינויי המשטר בריילורין
הוכיחו למלכה אוריאנד, כי מעשיה לא עתידים להתקל בהתנגדות משמעותית. אלא שגם כאן,
פעלה אוריאנד בזהירות ובעורמה, שהקדימו בהרבה את הפעלת הכח הגס. השינויים הכלכליים
הנרחבים שלאחר המלחמה בהאלנסיאל תחתית (וכן השפעת המרד מעבר לים, שניתק את דוכסות
המערב של ז'ראל מז'ראל עצמה), נתנו בידה עוצמה רבה, בעיקר דרך השליטה על זרם של
סחורות, ביניהן כמות גדולה של תבלינים יקרים וחפצי מותרות, שהמעמדות הגבוהים
והבינוניים בריילורין עצמה החלו צורכים בכמויות גדלות והולכות.
כחלק מן המדיניות, ששמה עינה על הטורז', בעיקר – בשלב ראשון – על המהגרים מבני
הטורז' היושבים בפרברים צפופים בפאתי הערים של ריילורין, דאגה אוריאנד, תחת
מתק-שפתיים של צדק ושיקום, להעניק לסוחרים מבין מהגרי הטורז' חלק מרכזי בזכיונות
ההפצה של הסחורות ההית'רורקיות. דבר זה הקפיץ את מעמדם של מהגרי הטורז' במקומות
רבים, העשיר רבים מהם, ואפשר לחלקם להשתלט על נכסים וכוחות שהיו שייכים בעבר
לנסיכים מודחים (אף כי עודם רחוקים מהכוח שהיה לנסיכים הסוחרים טרם מפלתם). באורח
צפוי, הדבר הפך את אותם טורז' לנאמנים ומעריצים של כס הנחש ומלכתו, וגרם לרבים עוד
יותר מהטורז' – לא רק הסוחרים שהתעשרו, אלא גם בני-עמם בצפון, להביט בהערצה על כס
הנחש, בתור כח גואל השואף להחזיר עטרה ליושנה; מכאן, ובעזרת כספים ומאמצים שהושקעו
בתבונה, היתה הדרך קצרה לרנסאנס של הדת הישנה, הפעם תוך שילוב "הקריאה"
הישנה עם גישה כוללת הרואה את הטורז' כחלק בלתי נפרד ממורשת ההולכת ומתעוררת של
אימפריה אלילית עצומה, ששלטה בכל צפון-מערב הסיל'נאראלד טרם הגעתן של הואלקיריות.
התוצאות ניכרו עד מהרה, מהאלנסיאל תחתית ואפילו חלקים מסויימים של מאסקארו בדרום,
ועד פאתיה הקפואים של מדינת הפריינראהג' במערב טילאנור, הרחק מצפון לאיי מונקריס. אותו
גל של התלהבות וציפיה, שטף גם את בת-בריתו העיקרית של המשמר בצפון, וסייע לחילופי
גברי שגרמו לה להתרחק יותר ויותר מן המשמר, ולהתקרב לשבטי הטורז' האחרים, כולל
כאלו שזכו לבוז עמוק בימים כתיקונם.
הזירה לעימות הבא הלכה ונבנתה, ובסופו של דבר התפרצו הלהבות בעיר הנמל הצפונית של
לופאר, פארלוסויה.
לופאר של המאה הנוכחית, היתה חברה מקוטבת ומשוסעת; האחידות וההתלהבות שאפיינו
בדורות קודמים את הגוף העליון שלה, מועצת העם, התחלפו בכבדות, פלגנות ווכחנות.
המתח בלופאר נבנה, הלכה למעשה, על שני צירים מקבילים.
האחד (שהוא רלוונטי פחות לעניין מונקריס), הוא מתח דתי (ובמידה מסויימת גם אתני)
בין רוב הלופארים, לבין יושבי החלק הדרום-מערבי, שרבים מהם מאמינים בגרסה מרוככת
של הדת הזאהאדריינית. האחר, שאחראי ישירות למה שארע בפארלוסויה, הוא המתח
האידיאולוגיה ההולך ומחריף בין מועצת העם ותומכיה, יושבי החוות והעיירות החקלאיות
של מרכז לופאר וצפונה, לבין ערי החוף העשירות, שהושפעו יותר ויותר מהמגע עם
הלאנסיאל וריילורין, והפכו עשירות ופורקות-עול, לא פעם בזות לגמרי לאידיאולוגיה,
לדת ולמוסר הרשמי של לופאר.
אחד הדברים, שהרגיז תדיר את רוב-רובה של מועצת העם, היה המנהג ההולך וגובר של
הסוחרים בערי החוף, לא רק לייבא מותרות ולבוז לערכי הצניעות והשיתוף, אלא גם
ובעיקר נטייתם ההולכת וגוברת להכניס מהגרים משבטי הטורז' (כ-90% מהם משבט
הסריק-קרווק, העני ובעל קצב הריבוי המסחרר), כדי שישמשו כפועלים, משרתים ושאר
מלאכות שהתושבים המקוריים החלו לבחול בהם. החלטות חריפות וגינויים של מועצת העם לא
זכו להתייחסות מרובה, ונראה שפרנסי ערי החוף דאגו תמיד לרוקנן מתוכן. דבר זה תרם
מאד, בין היתר, לאיטיות בה פעלה מועצת העם, כאשר החלה פארלוסויה עולה בלהבות,
וחוסר הרצון הכמעט מופגן של חלק ממנהיגי לופאר לסייע להם, עד שהשעה כבר התאחרה.
פארלוסויה, עיר הנמל הקטנה והעשירה, נראתה עיוורת לחלוטין לסכנה המרחפת מעל ראשה.
בהיותה צפונית והקרובה ביותר לארצות מושבם של הסרייק-קרווק, הרי שמספרם של הללו
בתוכה הלך וגדל, ובשנות ה-30 המוקדמות עבר את סף חמישים האחוזים, רובם מקובצים
בפרוורי בקתות צפופים מסביב לעיר הלופארית העתיקה, ועובדים בעבודות דחק, בשירותים,
ברוכלות ומסחר זעיר; אלא שיותר מבכל מקום אחר, נהגו סוחרי פארלוסויה בטורז'
באדונות אכזרית וציקנית, וזיכו את עובדיהם בשכר נמוך וביחס גרוע. המהומות החלו עוד
באביב 2434, כאשר המשמר העירוני דיכא, שלא בעדינות, טקסים ותהלוכות דתיות שנראו
לפרנסי העיר יומרניות ומעוררות חשש, אלא שדווקא בשלהי הסתיו שלאחר מכן, כאשר נראה
היה כי המהומות דעכו כמעט לגמרי והדברים בשליטה, שבה האש והתלקחה בעוצמה אדירה –
ובזו הפעם, הוכרע המשמר של פארלוסויה במהירות; אלפי טורז' משתוללים שרפו את בתיהם
של הלופארים, בזזו אותם, אנסו ורצחו בלא הבחנה. ההשתלטות הושלמה בהפיכת המקדש
המקומי למקדש לרוחות הסרטן האדום, ויש אומרים כי הכוהנים הקודמים היו הראשונים
שהועלו קורבן לכבוד "הצבתות הקדושות".
היו שמועות, שקשרו את העיתוי של ההתפרצות המחודשת להתערבות חשאית מצד סוכני
נולג-הית'רורק – בטענה כי נדרשה עבודת הכנה מקצועית בכדי להפתיע את הלופארים
בעוצמה אדירה כל-כך; כמו כן, נטען כי העיתוי לא היה מקרי – סמוך מדי לכניסת החורף
הקשה, אשר דחה כל פעולת תגמול כנגד הטורז' במספר חודשים. ואכן, רק באביב של 2435,
החלו מתארגנים כוחות בלופאר ואיי מונקריס, בכדי לכבוש מחדש את הנמל האסטרטגי, ששמו
שונה בינתיים ל"בארגון-ג'אל" (Baraguun Jal), והוא החל הופך במהירות למבצר אויב, בסיס לקנאים דתיים שהחלו
מארגנים, מרגע שהחל הקרח של החורף להתמוסס, סירות פשיטה אל איי מונקריס, וכוחות
פשיטה יבשתיים אל מחוזות לופארים סמוכים.
וכך, החל מתקרב העימות המכריע בין הצדדים: נוטרי לופאר (מן היבשה) ואבירי מונקריס
(מן הים) מצד אחד, וקנאי הטורז' מן הצד האחר. ההתארגנות נסחבה והיתה מסורבלת ורבת
תקלות, ויש אומרים כי הופרעה פעם אחר פעם בידי כוחות מן החוץ – החל מאינספור
דרישות מריילורין שלא להפריז בשימוש בכוח, נסיונות תיווך כושלים מצד "שומרי
השלום", וטענות כי האמנה אוסרת כלל ועיקר על המשמר להתערב – וכלה בתככים בתוך
מועצת העם הלופארית, שהכבידו גם הם על ההתארגנות. נטען, כי חלק מאנשי המועצה לא
הצטערו הלכה למעשה על גורלה של פארלוסויה, השלו עצמם כי הטורז' לא יצליחו להחזיק
מעמד לאורך זמן, ורצו לשמר את המצב לזמן-מה, כ"אות ואזהרה" לסוחרים מערי
החוף האחרות. לזה, ניתן להוסיף את רשת המרגלים המוצלחת שהפעילה נולג-הית'רורק, בין
היתר על-ידי סוחרים, משרתים ודייגים משבטי הטורז', אולם גם בדרכים אחרות, מתוחכמות
ועדינות בהרבה – ומסופר כי נולג-הית'רורק שמה ידה על תוכניות התקיפה מבעוד מועד,
ועשתה את הכנותיה.
המערכה הראשונה בין הצדדים, בקיץ 2435, נסתיימה בנצחון קטן של אבירי מונקריס. כח
מובחר שלהם, שהונהג (יש אומרים, למרבה האבסורד) על-ידי הדיים קריל היר'קמיר, בת
לשושלת הפיקוד המחוסלת של ידידי המשמר מבני הרורן-ה'ריק, השתלט על המצודה החולשת
על פארלוסויה מצפון, במבצע נועז של נחיתה מהים והתקפת רוכבי-אוויר, שהצליחו לחלץ
את רוב בני הערובה שהוחזקו שם, מקרב משפחות הסוחרים העשירים של פארלוסויה. מן
המצודה, התקינו המונקרילים באליסטראות שהחלו כותשות את באראגון-ג'אל מגבוה, באורח
שחיזק את אמונתו של נורקלירד הזקן כי העניינים בשליטה, והנצחון הסופי קרוב.
אלא, שהתוצאה הסופית היתה שונה לחלוטין – ולא רק משום שנזקן האמיתי של הפגזות
הריכוך היה מועט בהרבה ממה שסברו במשמר. ההתקפה הגדולה, שנעשתה בראשית הסתיו של
2436, היתה בלתי מתואמת כראוי בין הלופארים למונקרילים, שובשה בכל מיני תקלות
מסתוריות שארעו בזו אחר זו, והסתיימה באסון כבד. האתוס של הטורז', מרומם ומשבח את
גבורתם של "הסרטנים האדומים", שלחמו בין החורבות והתעלות בכוחות עדיפים
בהרבה על כוחותיהם העממיים, אולם בפועל, האמת היתה שונה לחלוטין – אף כי נולג
הית'רורק מעולם לא הודתה בכך, הרי שכנראה, השאמאנים הגדולים של כס הנחש, הצליחו
לפתוח בעוד מועד פורטל סודי מתחת לבארגון-ג'אל, ולהעביר דרכו תגבורות, כולל מספר
גדודים של אותם נזירים-חיילים ידועים לשמצה.
כך, החל הקרב הגדול, ששיאו עשרה ימים רצופים של מרחץ דמים, ואשר נמשך לסירוגין עד
שהכפור של החורף אילץ את שני הצבאות להפסיק את פעולות האיבה. הכח הלופארי היה זה
שנבלם והובס ראשון; "מגיני עמינו" - הפרשים הקלים, המאומנים להלחם
בערבות קפואות ורחבות ידיים ולקלוע מעל סוס דוהר, הפכו לחסרי תועלת בקרבות בתוך
הסמטאות הצרות, שהטורז' הפכו לקן נמלים רוחש ומלא מלכודות פשוטות ואכזריות. ואילו
הפושטים מהים, שהכריעו בנקל (ויש אומרים, בקלות רבה מדי) את קו ההגנה הראשון של
הטורז', הוכו בהפתעה גמורה, כאשר מצאו עצמם ניצבים מול כוחות מאומנים היטב, כולל נזירים-חיילים
שהחלו משתוללים ב"טירוף קדוש", שהקנה להם כוחות של דובים, חתולי צל
ונחשי-ענק ארסיים. כמו כן, עד מהרה הופיעו ספינות ירוקות, מלאות באנשי תיש מקלאן
הלילה, שניסו לאגף את ספינות המשמר מאחור ולכלוא אותן בין התוקפים לבין החוף הסלעי
והסוער – נסיון שנהדף, אולם במחיר כבד מנשוא.
המלחמה היתה נוראה, ונוהלה באכזריות חסרת פשרות מצד שני הצדדים (אף כי בריילורין
נוהגים לזכור רק את אכזריות המשמר, שלא פעם מוטט בתים על יושביהם, או שילח חיצים
בוערים וחיצי-ברק בלא אבחנה, באורח שקטל לא אחת אזרחים נמלטים); אלא, שבסופו של
דבר, ולאחר מספר תהפוכות, הסתבר כי אין בכוחם של הפולשים לשבור את ההתנגדות כליל –
ועד מהרה, החל להסתבר כי המשמר הקיסרי ספג אבדות בקנה מידה עצום, יחסית, כולל בדרג
האבירים שלו, באורח שהיה חסר תקדים יחסית למספרם המצומצם בלווא הכי. אומרים כי
משפחות צבאיות לא מעטות שכלו את כל צעיריהן במערכה, וכמעט אין בית באיי מונקריס
שהמוות והשכול לא הגיעו אליו.
לאחר שהחל הכפור הכבד להפשיר, ועלה האביב של שנת 2437, ניסה נורקלירד (שיש אומרים
כי הוא בעצמו נפצע בקרבות) לתאם התקפה נוספת, אלא שאנשיו ובני-בריתו היססו, ולמעשה
השעה כבר התאחרה. המלכה אוריאנד הקדימה אותו, הגיעה בכבודה ובעצמה לארקלארילדה,
ומחתה על "המתקפה האכזרית והלא אנושית על עובדי-רוחות חפים מפשע"; כמו
כן, במעין מחאה, החליטה על צמצום במכסות סחורה, "מאחר ואנשינו אבלים
וזועמים".
הכעס בריילורין, כמו גם הרצון להפסיק את מרחץ הדמים, הלך וגבר; גם מועצת העם
הלופארית נאחזה בחשש הולך וגובר, ורבים בתוכה נטו לנסות ולעשות עסקה. בסופו של
דבר, הושג, באמצע הקיץ של שנת 2437 הסכם, לפיו נאלצו המונקרילים והלופארים לסגת מן
העיר, שהפכה למבוך של חורבות מעוררות רחמים. זאת, בתמורה מפוקפקת למדי – הקמת ועדה
משותפת לכל הצדדים, בראשות נציגים בכירים מריילורין, לופאר ונולג הית'רורק לחקר
פרשת פארלוסויה והטבח שנעשה בה, ואשר אוריאנד התחייבה, מראש, להכיר בתוצאותיה. למותר
לציין, כי דיוני הועדה נמרחים בעצלתיים בשלוש השנים שחלפו מאז, וכמעט ולא התקדמו
מעבר לויכוחים על ענייני פרוטוקול ופרוצדורות חקירה.
בינתיים, הטילו הלופארים והמונקרילים מצור על באראגון-ג'אל, מן הים והיבשה כאחת (אולי
גם מתוך מחשבה, שלא התאמתה, כי הדבר יזרז את ההכרעה); אלא שדבר זה רחוק עד מאד
מלשכנע את הסריק-קרווק להכנע, נהפוך הוא. נראה, כי לאוריאנד דרכים משלה להעביר
אספקה אל תוך הנמל הנצור, דבר שלא מפריע ליריבי המשמר בריילורין לזעוק שוב ושוב
כנגד אכזריותו של המשמר, אשר "מרעיב ילדים קטנים"; והדבר הפך למוקד
חיכוך תמידי בין המשמר לבין יריביו ממסדרי שומרי השלום, שלא התעייפו מלנסות
ולהתערב בעניין. הלעג והתיעוב למשמר הולך וגואה, וכעת – אולי כפי שחזתה אוריאנד
מראש – רבים בריילורין מייחלים למפלתו הסופית, ומדקלמים את טענות הטורז', כי האיים
מקודשים ושייכים להם בזכות. בחוגים רבים, הפכו "ערבי תרבות טורז'", לצו
האופנה, כולל השמעת סיפורי זוועה על המשמר הקיסרי ונוטרי לופאר, גיוס תרומות
וכיוצא באלו.
כעת, לא נותר לנורקלירד אלא לשוב להיכל הנרקיס השחור, מוכה, שנוא ומבודד מאי-פעם;
את מנוחתו מדירים כעת לא רק אויביו מחוץ, אלא גם העובדה כי כמה וכמה מבכירי המשמר
נראים כאילו איבדו את הכבוד כלפיו (מתחת למסווה של הנימוסים האביריים, כמובן),
וטוענים כמעט בגלוי כי הוא זקן מדי ושיקול דעתו משובש, ומן הראוי להחליף אותו –
עניין טוב ויפה, מלבד העובדה כי לעת-עתה, לא הסתמן כל מועמד שיש הסכמה רחבה (מעבר
לקלאן שלו עצמו) כי הוא בעל כישורים המגיעים לקרסוליו של המפקד הזקן, מה שהופך את
כסאו של נורקלירד לבטוח, עדיין. מלבד האמור לעיל, התחזקה, בעיקר בשנים שלאחר מלחמת
פארלוסויה, השפעתן של הדארקירי על איי מונקריס.
בין יושבות רכס דארקרילד לבין המשמר היתה מאז ומעולם מערכת יחסים סבוכה
ורבת-רבדים, שכללה שילוב מוזר בין מלחמות ופשיטות אכזריות, בריתות אד-הוק, סחר
טובין נסתר ואפילו רומנים בין דארקירי לבין אבירים מונקרילים. כמה קלאנים של
דארקירי, בעיקר כאלו שנהדפו מלב ההרים, כרתו מזה דורות בריתות עם המשמר ונחשבו
לידידיו, וכחלק ממערך ההגנה של איי מונקריס (ובמרוצת הדורות, השתלטו כמעט לחלוטין
על מערך פרשי האוויר שלו). אלא שכעת, השפעתן גברה – בין היתר, משום שחלק מאבירי
מונקריס (אמנם מיעוט, אולם מספרו גדל והוא כבר אינו מבוטל) החל מאמץ מונחים ודרכי
חשיבה מתוך האמונה האפלולית של הדארקירי – בין היתר, בשל מה שנראה כבגידה ונטישה
מוחלטת מצד ריילורין: בנותיהן המוארות-בעיני-עצמן של הואלקירי נטשו את המשמר, כשם
שאימותיהן נטשו את הדארקירי למר-גורלן, אי-אז בראשית העולם. אבירים אלו, שכיום יש
להם כבר נציג במועצה (לצד המשקיפה של הדארקירי עצמן), דוגלים בהתנתקות סופית
מריילורין, קריעת אמנת השלום לגזרים ויצירת צבא של מונקרילים ודארקירי שיתייחס
לריילורין,ובעיקר לשומרי השלום, כאל אויב לכל דבר. נורקלירד מתנגד לכך בחריפות –
אולי מפני שהוא מבין שמהלך כזה יהיה המסמר האחרון בארון המתים של המשמר הקיסרי,
ואולי הדבר לו מצפה אוריאנד, כדי להנחית על המסדר את המכה הסופית, מכה אותה היא
וודאי מתכננת בקפידה כבר כעת.
חזרה לדף הראשי של המערכה
בצפון-מערב קלדאריה
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.