הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית
| המערכה | יצירת דמות
תיאורי איזורים באי הפרסה
איזור הגשרים הגדולים
רובע הגשרים ופונדק
"הספינה האחרונה"
המסורת המקומית מספרת,
כי לפני מאות על מאות שנים, רצה מושל שכוח ורב-עוצמה למתוח מעל המפרץ הפנימי גשר
אבן עצום וארוך, שישען על עמודי גרניט ענקיים. אלא שהפרויקט המאד-שאפתני לא יצא אל
הפועל וננטש בתחילתו, מותיר את המפרץ עם מספר מגדלי אבן על חופו הדרומי, במקום בו
אמור היה להתחבר ענק האבן הארוך אל איזור "השוק המחורץ", כמו גם איונים
סלעיים וסוללות אבן ארוכות ולחות המשמשות כשוברי גלים. לפי אחת הגרסאות, קברם של
אותו מושל אגדי (ואולי גם של רעייתו ובני משפחה אחרים), טמון אי-שם מתחת ליסודות
הפרוייקט שלא הושלם מעולם.
איזור הגשרים דהיום הינו גרנדיוזי הרבה פחות; שלושה איונים סלעיים ומוכי גלים,
המחוברים בסוללות ארוכות של סלעים וחצץ, ומוגנים חלקית בידי שוברי גלים. על גבי
הסוללות עצמן פרושה דרך עגלות, החולפת מפעם לפעם על גבי גשרי אבן בלים ומוכי אצות
ושבלולי ים; עמודים ישנים טובלים במים ירוקים-כהים, מוכי רסס וקצף. בשיא החורף,
הופכת הדרך מסוכנת מאד, כאשר הים סוער וגלים ענקיים מתנפצים על שוברי הגלים,
ולעיתים מאיימים לצלוח אותם ולהכות את הגשרונים והסוללות בנחשולים המסוגלים ללכוד
עגלות כבדות ולהטיל אותם אל תוך מימי המפרץ (שיש בהם כבר כעת לא מעט שרידים כאלו,
זכר לאסונות ישנים); בעונות אחרות, ובעיקר באביב ובקיץ, האיונים הסלעיים וסוללות
האבן והגשרים ביניהם הופכים לגבול בין שני חלקי המפרץ – בין המים העמוקים והגועשים
ממערב להם, ובין המים הרדודים והבוציים יותר ממזרח, במקום בו הופך המפרץ צר יותר,
ובסופו של דבר מתמזג עם לשונות הבוץ של "האצבעות הרקובות";
גם האיונים עצמם מותאמים יפה למצב זה: בחלקם המערבי, הם מוגבהים ומוגנים בערמות
וקירות או סוללות של אבנים כהות, שתפקידן לחסום את הנחשולים וההצפות של העונות
הקשות, ואילו במזרחם הם חוליים ושטוחים יותר, יורדים במתינות אל המים הרדודים.
בשלושת האיונים היתה קיימת מאז ומעולם נוכחות אנושית (בהפסקות קצרות), אולם רק
בעשרות השנים האחרונות, ובעיקר בדור האחרון, הפכו הללו לרובע צפוף, שמהווה כיום את
קו ההגנה הראשון של המונקרילים מפני שכניהם הלא אהובים בדרום האי. באורח מסורתי,
ישבו באיים קומץ של דייגים, וכן בעלי מלאכה שפתחו חנויות קטנות – הן של דגים, והן
של שירותים עבור שיירות העגלות שהיו עוברות כאן לעיתים מזומנות מן המכרות של
אמראלדירק ואליהן. כיום, התעבה הישוב על-ידי פליטים – הן מונקרילים והן רורן-ה'ריק
מבני משפחותיהם של שרידי "ידידי המשמר", שנעקרו מבתיהם בחלקו הדרומי של
האי, והעדיפו את האיונים מוכי הגלים על-פני חיים בצל משפחות הכורים המבוססות
והשמרניות של רובע אמראלדירק. כיום, האיונים- בעיקר המרכזי והגדול ביניהם, עמוסים
בתי עץ בינוניים וקטנים שנראים כאילו נבנו בלא כל סדר או יד מכוונת. באיון המרכזי,
דרך העגלות מוקפת משני צדדיה בחנויות קטנות ובתי אוכל צנועים ועלובים למדי, וריח
כבד של דגים עומד באוויר; עקב המבנה של האיים, הגולש מן הסוללות הגבוהות במערב
לחופים הבוציים במזרח, נראים הבתים עצמם כמשופעים וצפופים, לעיתים עם גלישה אל תוך
בריכות פנימיות קטנות מדיפות ריח טחב, או מעגנים קטנים לסירות דייגים חורקות.
המחזה מושלם על-ידי התמונה היחודית של נרות מוזרים שניצבים ברבים מן החלונות,
ובוערים בערבים בלהבה כחלחלה המדיפה ריח חריף של אצות, כמו גם בכלובים קטנים
המשתלשלים מאדני חלונות, בעיקר מאלו של הבתי בני שני הקומות, מטלטלים ברוח, ובתוכם
מקרקרות קרפדות גדולות של מים מלוחים (על הסיבות למנהגים אלו, ע"ע בהמשך).
מסורות ופרטים חשובים אחרים: מאחר והאיונים וסוללות האבן מחלקות למעשה את המפרץ
לשניים ובולמות חלק גדול מהרוחות והגלים, הרי שהחלק המזרחי של המפרץ הוא רדוד
בהרבה, ומושפע מאד על-ידי הגאות והשפל. בעונת הקיץ, בעיקר, השפל עשוי לחשוף חלקים
מתוכו ולהותיר במקומות רבים מים רדודים או מרבדי אצות (אגב שבדרך זו מתגלים מדי
פעם שרידים של ספינות שטבעו ועגלות שנסחפו בחורף הקודם) שאפשר כמעט לצלוח אותם
בהליכה – אלא שקיומם של בורות נסתרים וטורפי בוץ עשוי להפוך כזה לנסיון מסוכן מאד.
זאת ועוד; התנודות של המים עשויות להיות מהירות ומפתיעות מאד, ומלווים בקולות רמים
מאד של יניקה וגרגור, במקום בו הם באים במגע עם אחד הפירים הנסתרים, או יוצרים
מערבולות וזרמים שלא תמיד ניתן לגלותם בעין לא מיומנת, עד שמאוחר מדי. יוצא, כי
למרות שהנסיון לתור אחר מציאות בתוך המרחב הרדוד ומוכה ניחוח האצות החריף הוא מפתה
(חפצי ערך שנסחפו לכאן, שבלולי ים ואצות בעלות ערך, ועוד), הרי שהוא גם מסוכן מאד
עבור מי שאינו יודע מה הוא עושה.
הבוגדנות והסכנה של המים הרדודים, כמו גם קולות היניקה והגרגור הרמים, הולידה ככל
הנראה אמונה עתיקה מאד על "נורז' (Nurj) המגרגר" – רוח טבע רבת-עוצמה של המפרץ, השולטת בזרמים
ובמערבולות, בטורפי הבוץ וגם בשלל שהמפרץ יכול להעניק. נראה, שבתקופות קדומות היו
הדייגים סוגים לרוח הזו או למצער מנסים לרצות אותה, וכחלק מן הפולחן היו משתמשים
בנרות עשויים מ"חלב חלזונות" (הפרשה שמנונית של שבלולי ים גדולים שניתן
למוצאם בשפע על הסלעים הלחים, ויש לה עד היום שימושים רבים בקורליסין), ובחומרי
בערה מאצות מיובשות הבוערות באור כחלחל ומפיצות ריח צלול וחריף אגב כך. הגם שכיום
אין עוד – מזה דורות רבים – פולחן רשמי לרוח המפרץ המגרגרת – הרי שמשפחות הדייגים
הותיקות יותר עודן נוהגות להדליק נרות גסים וגדולים בחלונות ובמקומות בולטים
אחרים, ככל שהרוח מאפשרת, ואלו בוערים עדיין באותה להבה כחלחלה וחריפה בה השתמשו
אבותיהם בכדי לרצות את רוחו של נורז'.
אף כי אין ידיעה ברורה, נראה שבתקופות עתיקות תוארה רוח המפרץ ככזו המתגשמת בצורת
איש צפרדע ענקי; כמה מן העמודים ברחבת החנויות של האיון המרכזי מגולפים בגסות (אם
כי הגילופים דהו מאד, וכיום קשה לרדת לפרטיהם) בצורת אנשי צפרדע. מזה דורות רבים,
מטבע הדברים, איש לא יודה בפומבי שהוא סוגד לרוח מים ובוץ בצורת איש צפרדע, דבר
שעשוי להציגו באור מגוחך, כבעל אמונות פרימיטיביות ההולמות סרייק-קרווק; אולם
הדייגים מוסיפים להדליק נרות ולהעלות קטורות אצה – לכל צרה שלא תבוא.
מנהג יחודי נוסף לאיזור, הינו כלובי הקרפדות; המקומיים נוהגים ללכוד ולגדל סוג של
קרפדת מים מלוחים גדולה השורצת באיזור, כאשר הם מחפשים לעולם את הזכרים המגודלים
יותר, בעלי גוון העור הירוק-כחלחל. את הכלובים ניתן לראות במקומות רבים, מטלטלים
ברוח ומוסיפים לסביבה הצפופה והריחנית בליל בלתי נגמר של קרקורים עמוקים. אם כי יש
הטוענים כי גם עניין זה הוא חלק משרידי פולחן רוח הביצה, הטענה המקובלת יותר הינה
כי הקרפדות מסוגלות לחוש נחשולים מתקרבים, טוב ובמועד הרבה יותר מבני אדם, ואזי הן
מתחילות להשתולל ולפלוט קרקורים גבוהים, שהינם אות לתושבים להתרחק מן הסוללות
והגשרים החשופים ולעלות לחלקים הגבוהים והמוגנים יותר של האיונים.
החלק הדרומי - איזור ארבעת המגדלים: הרובע משתנה בחדות בחלק הדרומי, קרי, במקום בו
דרך העגלות מגיעה סוף-סוף אל חופו של החלק המרכזי של האי. שם, במקום היורד לעבר
המרחבים הנטושים ברובם של "השוק המחורץ", מצויים השרידים המשמעותיים
מפרוייקט הגשר העתיק. יד קדומה הקימה כאן ארבעה מגדלי אבן עגולים וגדולים, בסגנון
מונקרילי קלאסי; אלו מתפרשים בחצי-מעגל: שני הקיצוניים ממערב ומזרח נמצאים על
מצוקי החוף או מעט מעבר להם (קרי, חלק מקירותיהם יורדים הישר אל תוך מי הים), ושני
המרכזיים פונים אל תוך היבשה, וחולשים על קשת-שער עצומה המהווה דרכה יורדת דרך
העגלות בשיפוע אל תוך "השוק המחורץ". שני מגדלים מרכזיים אלו, לאחר
ששופצו לפני מספר שנים בידי המשמר הקיסרי, מהווים כיום את גבול השטח המונקרילי,
וקו ההגנה הראשון במידה ויפרוץ באי עימות חדש; מאחוריהם, משתרעות רחבות אבן
מיושבות למחצה, בתוכם כרויים מבנים – מהם נטושים, ומהם משמשים כקסרקטינים, או אף
מגורים לבעלי מלאכה ונותני שירותים אחרים המשרתים את הזקיפים, ולבני משפחותיהם.
המגדל המזרחי עודו חרב למחצה ונטוש, ונראה כי חלק מן הקירות שלו קרסו במרוצת
הדורות אל תוך הים. המגדל המערבי, לעומת זאת, עומד עדיין על מכונו ורובו נמכר בידי
המשמר הקיסרי לשני ותיקי מלחמה שמנהלים כאן את פונדק "הספינה האחרונה" –
ככל הנראה, הפונדק הידוע והמוצלח ביותר בחלק המונקרילי של האי (אם כי יש טוענים
שיש להם גם עסקים נוספים, מוצללים יותר – אולי בשיתוף פעולה עם חלק מההרפתקנים
שמתאכסנים שם, ע"ע).
איזור המגדלים מהווה חלק מהסכסוך בין המונקרילים לטורז': אנשיו של הנביא רור'האן
טוענים כי מאחר והם יושבים בחלק הדרומי של האי, הרי שלמעשה הם שייכים להם. כמו כן,
הם טוענים כי הנוכחות המונקרילית החמושה מדרום לגשרים היא "התגרות
מכוונת", ובעיקר אמורים הדברים בדגלים המתנופפים מעל ראשי המגדלים,
ובבליסטרות שהוצבו שם, ואשר מכוונות לכאורה לעבר מקדש "ניבי באהבול".
המונקרילים מתנגדים לטענות אלו בכל תוקף, ומסרבים ולו לדון בפינוי המגדלים או
בהסדר אחר; לשיטתם, מאחר והחלק הניתן לישוב בצד הצפוני של האי קטן יותר, הרי
שחלוקה צודקת של האי לחצאים מעבירה את הגבול באמצע "השוק המחורץ" – ולכן
איזור המגדלים שייך להם בזכות, מה גם שהוא חיוני להגן על הגשר ותושבי האיונים מפני
הטרדות, ובעיקר אספסוף של פורעים קנאים, מסוג שגירש את המונקרילים ובני-בריתם
בתקופת המהומות של אחרי שנת 2429. בלא לומר זאת במפורש, המונקרילים מבצרים את
המגדלים ומזרימים לשם כוחות – לא רק כהכנה לתרחיש אפשרי בו יתקיפו את דרום האי,
אלא גם בשל הפחד מן הסיפורים האפלים על קוהורוק וכוחות הצל שלו. המונקרילים
חוששים, כי ב"תרחיש יום הדין", הרי שהמומר החיוור בעל פני הילד יוביל את
ההתקפה בעצמו, ויפעיל נגדם את כל הכוחות המבעיתים שלו – אם כי במקרה כזה, אף חומות
האבן הגבוהות והבליסטות יספקו הגנה חלקית מאד, בלשון המעטה.
פונדק "הספינה האחרונה":
המגדל המערבי יושב מעל מפרצון קטן, המפריד בין הסוללה הדרומית של דרך העגלות
לבין חלקו המזרחי, המיוער, של אי פי-הלבנה. המגדל – שלושים מטרים של גרניט שחור,
מסותת ביד-אומן וככל הנראה בתוספת כשפים שנוצקו אל תוך האבנים, הוא הגדול והמרשים
מבין חמשת המגדלים; בחלקו הדרומי, בוקעת ממנו החומה התוחמת את האיזור המונקרילי,
ואילו למרגלותיו המזרחיים, כלואים בין החומה לבין מי המפרץ, מצופפים מבני-אבן
קטנים יותר, מעל מעגן סירות עמוק וחבוי היטב. חלקו הצפוני, לעומת זאת, יורד בקו
אנכי, הישר אל תוך מימיו העמוקים של המפרץ. לא ברור כיצד, אולם נראה כי הבנאים
העתיקים המשיכו את קיר הגרניט הבלתי חדיר לעומק של עשרים מטרים לפחות כלפי מטה,
מתחת לפני המים, באורח החוצץ היטב בין קרקעית המפרצון לבין מערכת המרתפים של המגדל
(להוציא שמועה על דלת סודית המוליכה אל מערה תת-מימית שחלקה אוויר וחלקה מים).
הקירות עבים מאד, וכולאים הדים רבים, בעיקר בחלקים התחתונים. ישנם רמזים, כי
אי-פעם בעבר, השתמשו בחלקים התחתונים כבית כלא – דבר שעוד ניכר בעיצוב כמה מן
המרתפים והחדרים התחתונים. עד היום, בקרב הדייגים מהלכים סיפורים על רוחות רפאים
ושרידים של מעשים מזעזעים מן העבר שהדיהם עדיין עומדים ולוחשים בין הקירות השחורים
העצומים שבבסיס המגדל.
הגם שבאורח רשמי, המגדל שייך למשמר הקיסרי, הרי שהלורד המפקד של האי, שנדרש לכספים
רבים בכדי לממן את ההוראות שקיבל ממונקריס לעניין שיפוץ ביצורים והצטיידות, החכיר
את חלקו הגדול לצמד ותיקי מלחמה: הורלירן הקודר ואפור השיער, לשעבר אביר מונקרילי
והנווט האישי של אדמיראל קורומירל המנוח; ומר ואהרורן (Vahrurn), לשעבר קצין רב-מעללים במילציית "ידידי המשמר" של
הרורן-ה'ריק, וכיום אדם סמוק ועב-בשר. שני אלו מנהלים ברוב חלקיו של המגדל פונדק
גדול, שזכה לשם "הספינה האחרונה", ונחשב לפונדק הידוע ביותר בחלק
המונקרילי של העיר, כמו גם למקום בו מתרכזים לא אחת הרפתקנים ושכירי-חרב העובדים
עם הצד המונקרילי. כאן, בין היתר, במפלס העליון ביותר של הפונדק, נמצאים החדרים ששכרה
הגבירה גליירינד הירנהייל, ושם היא מעיינת בספרים המסתוריים שלה או עמלה על
המרקחות והתבשילים הריילורים המעודנים בהם היא מתמחה.
אחד ה"שירותים" בהם מפורסם הפונדק, וככל הנראה קשור היטב להצלחתו, הוא
מעגן הסירות ה"פרטי" המוצנע שלו; הורלירן הזקן, שאחראי על תחזוקת
הספינות, ומעסיק חבורה של ותיקי מלחמה אפורים ומרירים (לעיתים מתבדחים, שהם העתקים
שלו עצמו), יכול להציע לכל הרפתקן או אדם אחר שהפרוטה בכיסו ואשר הנווט הזקן
משתכנע שנאמנותו שייכת למשמר הקיסרי, הפלגה חשאית בלא עדים ובלא מסמכים, כמעט לכל
חוף מחופי האי – בעיקר כאלו בהם נחיתה של ספינות מונקריליות אסורה בתכלית.
הדיסקרטיות, כמו גם מידע מהימן על התנועות של הפטרולים של "הגלימות
הלבנות" ואחרים – מובטחת.
מעבר למעגן, הפונדק מציע מגוון מאכלי ים (אם שעתה של גליירינד פנויה, היא לעיתים
מנדבת מיני מזונות טעימים למטבח הפונדק, שמחירם יורד מן החשבון החודשי שהיא חבה
לבעלים על מגוריה ושאר השירותים שהיא זוכה להם); משקאות ומרקחות, כמו גם חברה
מחוספסת של אנשים, שרובם ראו לא מעט סערות בלב-ים, ולא מעט נתזי דם של ידיד ויריב
כאחד. אנשיו של רור'האן שונאים את המקום הזה במיוחד, וטוענים כי הוא "קן צרעות
של רוצחים ופושעים קיסריים" – תוך שהם דורשים, פעם אחר פעם, מן הגלימות
הלבנות לערוך שם חיפוש ומעצרים, אלא שאלו – שצופים נכון כי נסיון כזה יתפתח למרחץ
דמים – יוצאים ידי חובה בביקורים חטופים למדי.
האולם הגדול של הפונדק, משתרע כמעט על-פני כל מפלס הקרקע של המגדל (ביחד עם המטבח
הגדול, מפלס שלם), ומעוצב בצורת פרסה, עם מגוון כלי נשק ומזכרות אחרות. בין היתר,
תלויה כאן תמונה גדולה של אדמיראל קורומירל המנוח, כמו גם גלימת ים ישנה ומקטרת
שהיו שייכות לו פעם, וככל הנראה הועברו במתנה להורלירן הזקן, עוד בטרם מותו של האדמיראל
בקרב על אי הפנינה. ניתן למצוא כאן מספר חבורות מזדמנות – כל אחת ומקומה, שעותיה
ומנהגיה; החל מקציני המשמר של המגדלים, מהנדסי הביצורים, החבורה הרעשנית למדי של
קציני "ידידי המשמר" לשעבר, המפטפטים עם ואהרורן בשפת-אמם סביב לשולחן
עמוס מטעמים; ולעיתים קרובות גם חבורת ההרפתקנים של גליירינד, ידידיה ומכריה
השונים (ע"ע דמויות ההרפתקנים באתר); סימן מובהק דרכו ניתן לדעת אם הגבירה
הקוסמת נמצאת, הוא נוכחותו של קומקום תה-האפרסמונים המכושף שלה (מעדן שכמעט ולא
ניתן להשיג באיי מונקריס), שלעיתים מרחף מעדנות מעל השולחן, ומוזג את תוכנו לספלי
החבורה המסבה בשולחנה הקבוע של הגבירה האחרונה לבית הירנהייל (להוציא אותו מקרה,
בו רדף הקומקום בנחרצות אחרי אותו ספן שיכור שהטריד את הגבירה בגסות – כולל חיבוק
מיותר אחד של זרועות מצחינות – העדים נשבעים כי הקומקום רדף אחרי ביש-המזל ברחבי
האולם, כשהוא מנסה למזוג תה לוהט אל תוך מכנסי הים שלו.
בעוד שהורלירן אחראי בעיקר על החלק החשאי יותר של עסקי הפונדק, בדגש על שירותי
הספנות, ממעט יחסית לשהות באולם המרכזי, קל וחומר לפטפט עם מי שאינו נמנה על חוג
חבריו הקרוב, הרי שחלק זה של העיסוק, ומרבית מלאכת האירוח, נופלת בחלקו של
ואהרורן; חזון נפרץ הוא לראות את הקצין לשעבר מטלטל בכבדות את משמניו, עטוי סינור
מתפקע, ומברך בקולניות אורח כזה או אחר, ולעיתים משרת במו ידיו את הנכבדים יותר
בקרב האורחים (או מצטרף לרכילות, לבדיחות מרירות על הלורד המפקד שלא פקד את המקום
מזה שנים "הוא עסוק בלטפטף דמעות אל כוס היין שלו", ועוד). יש האומרים,
כי מתחת לחזות השמנה והסמוקה שלו, יש הרבה יותר ממה שנראה לעין – שמא, קיים קשר
ישיר בינו לבין הגבירה המפקדת קריל הירקמיר, והוא חלק חשוב ברשת הפרטית שהיא פורשת
על החלק המונקרילי של האי. לנזיפות המשועשעות שהוא מקבל מדי פעם על "גזרתו
הדקה" הוא עונה בחצי צחוק מריר, שככה הוא מתנוון, מאז שרעייתו כבר אינה
בסביבה כדי לצעוק עליו כדבעי כל פעם שהוא מתחיל לבלוס. חצי-בדיחה זו נוגעת, הלכה
למעשה, לעניין כואב מאד ובלתי מצחיק בעליל – ואהרורן איבד את רוב בני משפחתו,
לרבות רעייתו, במרחץ הדמים של 2429; אחיו הצעיר, שנראה תמיד כמלומד מופנם וחביב,
התגלה כסוכן של הנביא רור'האן; הלה הטעה את ואהרורן בהבטחת שווא, ובסופו של דבר
רצח את רוב בני משפחתו, "בכדי לטהר את החזירות והבגידה שטימאו את
המשפחה". מעבר לחזותו הלא-רצינית כביכול דהיום, ואהרורן אוסף מידע וטוענים כי
הוא בוחן את השמועות כאילו אחיו הבוגד והרוצח הגיע או מתעתד להגיע לאי-הפרסה.
דמות מוזרה וטראגית לא פחות, הוא אחיינו של הורלרין, אלמורן (Elmorn); אלמורן היה בעבר אביר מתלמד, ונועד לקריירה בשירות הדיפלומטי של
המסדר (ככזה, זכה להשכלה מקיפה מאד וליווה פעמים מספר דיפלומטים מונקרילים
בריילורין). צירוף של נסיבות ומחסור באנשים הביא, כמעט בטעות, לצירופו לאחת
מספינות הקרב שהיתה מעורבת במרחץ הדמים של 2429, נפגעה קשות וטבעה במהלך הקרב.
אלמורן שקע אל תוך המים למשך כמה דקות (כך מספרים), וצף איכשהו בחזרה למעלה על גבי
קרש; במשך שבועות רבים היה מחוסר הכרה, וגם לאחר שהתעורר, בינתו לא שבה אליו
לגמרי. מעבר לעובדה, כי יציבתו הפכה מוזרה, וקולו עמום וקשה להבנה, הרי שנראה כי
הוא מערבב מציאות ודמיון; לצד אמירות ותובנות נבונות מאד על המצב היום (במידה
ומישהו טורח להקשיב ולהבין את קולו), הוא שוגה לא אחת בהזיות ומתנהג כאילו הוא
משרת בארמון הקיסרית. לעיתים הוא מברך ספנים מחפוספסים הבאים לפונדק בברכות
בולקירין גבוהה, כאילו הם אצילים, ומבקש בנימוס לקחת את גלימות המשי שלהם; לעיתים,
הוא קד קידות, מחבק או רוקד עם גבירה בלתי נראית; ולעיתים הוא מכנה את המאכלים
שמוגשים בפונדק בשמות מסובכים, או מנסה להושיב אורחים כאילו עומד להפתח נשף קיסרי,
וכך הלאה. הגם שמפעם לפעם הוא סופג חרפות בגין ההטרדות המוזרות שלו, הלקוחות
הקבועים רגילים אליו – מה גם שאיש אינו רוצה להעלות את חמתו של הורלירן הזקן עצמו.
חזרה לדף הראשי של המערכה
בצפון-מערב קלדאריה
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.