הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית
| המערכה | יצירת דמות
תיאורי איזורים באי הפרסה
"האצבעות
המתות" (ביצת האצבעות הרקובות)
מקום נוסף בגבולות הרובע
המונקרילי, אשר היה ידוע לשמצה עוד קודם אולם הושפע לרעה עוד יותר לאחר רעידת
האדמה, היה איזור השקע הביצתי המכונה "האצבעות המתות". הבקע העמוק והרחב
שבין שולי הדרום-מזרחיים של הר אמראל לבין הר התנשמת (או "הר השלום",
כפי שהוא מכונה כיום, נוכח מבצרם הגדול של הגלימות הלבנות היושב עליו), היה ידוע
מאז ומעולם כמקום מסוכן מאד; ממרחק, הוא נראה כבקעה ירוקה מאד וכמעט מלבלבת – הגם
שבמבט חד אפשר להבחין כבר מרחוק במוזרות גדולה אחת: עצי האורן שגדלים כאן שחורים
ומעוקמים באורח מאד לא אופייני לעצי מחט, מה גם שחלק ממה שנראה מרחוק כעצים כהים
וזקופים אינו אלא פטריות ענקיות, בגוון חום-כהה או שחור-דיו.
אמנם, שולי הבקעה נחשבו מאז ומעולם כמקום מפתה, בעיקר נוכח העובדה כי גדלים שם
שורשי מאכל מתוקים-מרירים שטעמם אהוב מאד באי ומחוצה לו, אגוזי-אדמה גדולים ובעיקר
פטריות מאכל דשנות ועסיסיות (אף הן בעלות טעם המשלב מתיקות עם מרירות עדינה). אלא,
שהמקום נחשב מסוכן מאז ומעולם, בעיקר ככל שמתקרבים למרכז הבקע (שהוא גם החלק הנמוך
ביותר שלו): ראשית, מרכז הבקע נודע מאז ומעולם לשמצה בשל פירים עמוקים שכוסו
והוסווה כמעט לגמרי על-ידי שכבות קרקע בוצית דקה ועשבים; משפכי אבן אלו היו מאז
ומעולם מלכודת מוות לכל מי שאינו יודע להזהר מהם. זאת, כאשר לא פעם, נראה כאילו
הבקעה כמעט "מפתה" את קורבנותיה ומוליכה אותם פנימה על-ידי פטריות עסיסיות
וכיוצא באלו פיתויים המוליכים את הקורבן צעד אחר צעד לעבר המרכז. כל זאת, גם בלא
להתחשב בשמועות על חרקים ענקיים (שמא, סוג מגונה במיוחד של ארינמל ענק) שהתנחלו
בתחתית חלק מהפירים. זאת ועוד; בחלק ניכר מעונות השנה, האיזור מושפע מאד על-ידי
הגאות והשפל, וחלקים ממנו עשויים להפוך מוצפים באורח מהיר מאד וכמעט בלתי צפוי;
אמנם, בדרך-כלל המים הבוציים-מליחים מגיעים בקושי רב עד למותניו של אדם, אולם
זרמים חזקים עשויים להפוך אותם לקטלניים מאד; כמו כן, מספר טורפים ימיים – בעיקר
יצורים שהם ספק דג וספק תולעת המסוגלים לחיות במים ובבוץ כאחד, למדו לנצל את המצב
באורח קטלני ביותר.
אמנם, המשפחות המונקריליות המעטות שחיות באורח מסורתי בשיפולי הבקעה, מטיבות להכיר
את תהפוכות הטבע וכיצד להזהר (ואי לכך, זוכות לפרנסה יפה למדי מקטיף שורשים
ופטריות), אולם אפילו הן מצאו את עצמם מפוחדות ביותר נוכח השינויים שעבר האיזור
בשל רעידת האדמה.
אמנם, הבוץ והמים מקשים לאמוד את השינוי, אולם נראה שרעידת האדמה סתמה חלק מהתעלות
התת-קרקעיות של האיזור, והעמיקה מאד אחרות. זאת, באורח שהפך את הבדלי הגאות והשפל
קיצוניים בהרבה ממה שהיה קודם לכן. נראה, שכמה מקיני החרקים הענקיים הוצפו, והללו
נסו ונלחצו לעבר שולי האיזור, דבר שהגביר את המפגשים בינם לבין בני האדם.
שנית; הבקעה היתה ידועה לשמצה גם קודם לכן, בשל הערפל הרב שהיה אופף אותה לעיתים
קרובות, והופך אותה קשה עוד יותר להתמצאות. כעת, נראה שהתופעה גברה, עד כי מרכז
הבקעה, בעיקר, אפוף ערפל סמיך רוב שעות היום; ישנם הטוענים, כי הערפל מסוכן הרבה
יותר ממה שנראה, ומוכנים להשבע כי יש לו רצון זדוני משל עצמו, וכי הם שמעו אותו
לוחש בקולות צוננים, באורח המכיל בתוכו מילים. אמנם, רבים מפקפקים מאד בשמועות
האלו, ומסווגים אותן כהזיות, אלא שכיום אפילו המקומיים מפחדים מאד להעמיק חדור אל
תוך הבקעה – ולא רק בשל סכנת החרקים.
אלא, שהשמועה המוזרה ביותר, הינה על מראות עמומים שנגלו מתוך הערפל; היו שדיברו על
מקדש עתיק וחרב, בנוי בעצמו בצורה המזכירה פטריה גדולה וגסה, ומוקף נציבי אבן
פשוטים למראה, אולם עצומים לגובה; אחרים דיברו על אורות תועים המרחפים סביב אבנים
מוזרות.
זאת ועוד; במשך שנים רבות, הוזנחה מניה וביה הדרך המזרחית הישנה, שקישרה בזמנו בין
איזור כפר הכורים (כיום הרובע המונקרילי) של אמראלדירק לבין המצודה שעל הר התנשמת
(כיום "ארמון השלום"). אותה דרך, החוצה את הבקע במרכזו, נבנתה בזמנו
על-גבי סוללות עפר ואבן מוגבהות, שמפעם לפעם הפכו לגשרוני אבן מעל החלקים העמוקים
יותר או מעל מיקומם המשוער של פירים גדולים במיוחד. אלא, שבתקופת השלום והשגשוג,
מרבית התחבורה בין חלקי האי נעשתה ממילא דרך איזור הגשרים הגדולים החוצים את
המפרץ, ומעטים מאד – בעיקר סיורי משמר – השתמשו בדרך המזרחית הישנה. רעידת האדמה
הרסה חלק מהגשרונים, וגרמה לחלקים מהסוללות לשקוע כלפי מטה. זאת, באורח ששמה לאל
כל סיכוי להשתמש בדרך להעברת עגלות וסוסים. אמנם, המעטים שמתעקשים לחצות את הבקעה,
עדיף מאד שיעשו זאת דרך הסוללות החרבות למחצה, תוך צליחה זהירה של המקומות בהן
שקעו או שקעו למחצה אל תוך הבוץ – ובשום פנים ואופן לא יסטו לצדדים. נראה, שחלק
גדול מן השמועות על הערפל והחורבות המוזרות, הנראות כפרי הזיה מוצללת, באו מאותם
פטרולים שעברו בכל-זאת באותה דרך משובשת; עד שכיום – גם בשל חוסר האמון בין
הגלימות הלבנות לבין המונקרילים, גם הפטרולים הללו הפכו נדירים יותר ויותר.
את מקום הפטרולים, תפסו שתי עמדות מבוצרות, אחת בכל צד (ולכל צד), אשר בנו שני
הצדדים כדי לנסות ולהשגיח או להתריע מפני הסכנות של "האצבעות המתות";
עמדה מונקרילית מבוצרת בחלק הצפוני, שמשמשת הן כמוקד השגחה ומקלט אפשרי עבור בתי
החווה הסמוכים, ובדרך-כלל כמרכז מפגש, שתיה ומסחר זעיר של המקומיים (כולל שוק קטן
לפטריות ולשורשי מאכל, שלעיתים אפשר למצוא בו גם רכיבים מחרק ענק או טורף-בוץ
שניצוד, קונכיות מוזרות שנסחפו עם זרמי המפרץ, ועוד). מדרום, ניצבת עמדה מוגבהת של
"הגלימות הלבנות"; אמנם, אין אוכלוסיה מקומית בשיפוליו של הר התנשמת,
והסיכוי שמשהו או מישהו משוכני הבקע הבוצי והמוצף יעפיל במדרונות התלולים ויסכן את
"ארמון השלום" עצמו שואף לאפס; אולם קפטן הרנהולם אינו מוכן לקחת
סיכונים, ומעדיף להשקיע כוחות כעת, מאשר להתבשר מאוחר יותר על אלמתים (השמועות על
ג'ולים שוכני ביצות נפוצות יותר ויותר לאחרונה) או שרצים אחרים שעקפו את פקודיו
ופשטו לעבר "גבעת הנביא". באורח פחות רשמי, מסופר כי בפועל הרנהולם
משתמש במצודה הזו בעיקר כדי להעניש אי-אלו מפקודיו שסרחו, ולאפשר להם "להרהר
במעשיהם" במשמרות ארוכות ומייגעות במצודה דולפת ומסריחה, רחוקה מן השוק
הססגוני והתענוגות של "גבעת הנביא".
דוגמא קלאסית לעניין זה היא "מפקדת המצודה", ליוטננט גלורלין קרוסקובו –
קצינה ריילורית למחצה ומאסקארית למחצה, שהיתה על הרנהולם לטורח מאז הצבתה באי; לא
בשל קנאות אידיאולוגית או חיפוש צרות דווקא, אלא בעיקר בשל הערכתו (המבוססת למדי)
של הרנהולם כי הליוטננט אינה יותר מילדה אנוכית, מפונקת ולא חכמה במיוחד, שזכתה
בדרגותיה כקרש קפיצה לתפקיד בכיר הנגזר מן הקשרים של משפחתה (ולפי שמועה אחרת, בשל
רומן שניהלה בזמנו עם פקיד בכיר), ואינה מסוגלת להבדיל בין תפקיד ב"גלימות
הלבנות" לבין חופשת תענוגות, כולל משלוחים תמידיים של כסף ומותרות שנשלחים
אליה מדי מספר חודשים מהבית (עד שכאשר מגיעה ספינה, הדבר הפך לבדיחה קבועה בקרב
הגלימות הלבנות – איזה פינוק שלחו לליוטננט קרוסקובו הפעם). הליוטננט, רותחת מזעם
על המקום המסריח שהרנהולם הבטיח לה כי "יהפוך לביתה החדש", לאחר הפעם
האחרונה שהעלתה את חמתו, שולחת מכתבים מתבכיינים למשפחתה, למאהבה לשעבר (כנראה),
ולגורמים אחרים – אולם לעת-עתה, הרנהולם עומד בשלו.
לתיאור מורחב
של ליוטננט גלורלין קרוסקובו, לחץ
כאן.
חזרה לדף הראשי של המערכה
בצפון-מערב קלדאריה
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.