הקדמה | העידנים
הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה
הידרוסטית | המערכה | יצירת
דמות
מבוא לאי ההידרוסטי: אקלים, גיאוגרפיה והיסטוריה
4.4: היסטוריה
מודרנית: מנפילת "החצר המרקדת" ועד היום
(2340-2440
לסה"א)
4.4.11:
הצפון מדמם – עלייתו ומעלליו של הממזר האדום (2417-2431)
חזרה לאינדקס | לערך ההיסטורי הבא |
לערך ההיסטורי הקודם
תחושת העליונות שחשו
רבים במרכז הידרוסט מזה דורות כלפי שארי-בשרם הצפוניים, הפכה לאחר שנת 2408 לבוז
עמוק כים. בעוד הידרוסט עצמה טובלת בתהילת נצחון, העולם נפרש לרגליה, ועושר מכל
קצות העולם נישא על ספינות לנמליה, נדמה היה כי בהרים וברמות המיוערות והקרות של
הצפון כמעט לא השתנה מאומה: אצילים מיושנים, תקועים בטירות אבן ישנות ו"צרי
אופקים כמו חרך ירי"; ואיכרים מטונפים וצרי אופקים עוד יותר "לבושים
פרוות ושעירים עוד יותר מהן".
הצפוניים
("קרופיס" או "פדיס", כפי שכונו בלעג) נותרו נאמנים לאופנות
ישנות, מהלבוש ועד דרכי הביטוי ואורח האמונה באלים[1]; כמו כן, רבים בהידרוסט התקשו
באמת ובתמים להבין, כיצד רבים כל-כך מהצפוניים – אצילים ופשוטי עם כאחד – דוחים
רעיונות חדשים ומתעקשים לדבוק במנהגים ישנים שאבד עליהם הכלח, כאשר המציאות
"פשוט זורמת לה בכיוון ההפוך". לא זאת בלבד, כי הקהילות הצפוניות דבקו
בדרכי חקלאות מקומיות ישנות, ורובן גילוי עויינות קשה לנסיונות להביא שכלולים או
סחורה מן המושבות, אלא שהאצילים הצפוניים - אלו מהם שנותרו על כנם לאחר הסכם סאלאן
(2391), הערימו קשיים על הנסיון לכפוף את כוחותיהם לפיקוד עליון מודרני; חרף
העובדה כי באותן שנים, סבלו שוב ושוב מפשיטות עקובות מדם של "ברית החץ
השחור" – שיתוף פעולה מרבה צרה בין קלאנים של פראים חשוכים משממת הקרח, אליהם
הצטרף קלאן פושעים ומורדים ידוע לשמצה בשם מק'קלאוד, עם דארקירי מלומדות מלחמה
וחסרות מעצורים, תחת הנהגתה של דיארק-מלרינד.
המציאות (כולל היחסים
בין הצפוניים לברית החץ השחור), היתה מורכבת בהרבה.
הגם שהצפון סבל, לאורך כל התקופה, מהתקפות של פראים ואנושואידים מן השממה הקפואה,
הרי שקלאן החץ השחור עצמו ניהל יחסים מורכבים יותר עם בני האדם, ובתקופת שלטונו
העצמאי של דוכס נורהולם כשליט הצפון, נכרתו בין הצדדים שלום רופף; אלא, שזה התפוצץ
לאחר הסכם סאלאן, בו נכנעו האצילים הצפוניים, והסכימו להפיכת מחוז סאלאן רחב
הידיים לדומיניון של הכתר, המנוהל בידי נציב של הוד-מלכותו. הדארקירי, באורח לא
מפתיע, לא רק שלא הכירו בהסכם (שבין היתר הפך כמה מהמקומות שראו כשלהן לרכוש
הכתר), אלא ראו בעצם חתימתו בוגדנות פחדנית מצד הצפוניים. מכאן ואילך, הפכה ברית
החץ השחור לסיוט – גם ודווקא בגלל שלצד הדארקירי, לחמו צפוניים מרדניים כדוגמת בני
מק'קלאוד; מנהיגם של אותם מורדים, ענק אדמוני בשם פרגוס ("קומותיים"),
העריץ את יופיה האפלולי וגבורתה של הגבירה מלרינד, להבדיל מן "ההשתפנות"
של רוב האצילים.
יוצא, כי להבדיל מן הדימוי הפופולרי שלה, הרי שברית החץ השחור בנוסחה המחודש
והאחרון, היתה רוב הזמן סלקטיבית למדי בבחירת יעדי המתקפות שלה, ואי לכך – הרי
שהיו גם היו כאלו בצפון שרחשו לה אהדה חשאית, או למצער כבוד מסויים.
זאת ועוד; הצפוניים,
ולא רק האצולה, לא היו עיוורים לצד האפל של הקידמה והעושר ששטפו לתוך הידרוסט. הם
שמעו היטב, בין היתר, על קהילות כפריות שלמות במחוזות הדרומיים יותר, שהתרוששו
ורובן נעקר בגלל גידור אדמות, שימוש במכונות קיטור, ובעיקר זרם של סחורה זולה
שהגיע מן המושבות, מה שאילץ רבבות כפריים להגר חסרי כל אל פרברי הערים, בעיקר
הידרקרון. האיכרים, לא פחות מהאצילים, היו שטופי פחד מהאפשרות שמתעשרים חדשים,
שצברו הון במושבות והתנסו שם בשיטות מפוקפקות, יתנחלו ביניהם וינשלו אותם מן המעט
שיש להם; (לא בכדי, נישאה לא אחת הסיסמה "עזבו אותנו לנפשינו, לכל
הרוחות!" בחלק גדול מן המהומות והמרידות).
אלא, שחלק גדול מן
המרירות והחשדנות היתה נעוצה, שלא בכדי, במעשיו של הנציב פטריק מק'הויסט. שליט
סאלאן, הלה, ראה בשארי בשרו הצפוניים ברברים מטופשים ועקשנים, טובים אך במעט
מ"כל מיני שבטי ילידים בביצות קראובנפוגו, ושאר ברנשים שככל שבקתת הקש שלהם
עלובה יותר, כך הם מתגאים במסורת עתיקה יותר, בת אלפי שנים ארורות. חי נפשי!",
ולא הסתיר את דעותיו. כמו כן, לא הסתיר כלל ועיקר את רצונו "להביא קדמה"
לצפון – ולא רק לשטחי שלטונו במחוז סאלאן, בין אם ירצו המקומיים ובין אם לאו.
במיוחד, לטש עיניים למכרות העתיקים של אבני אודם-האש, שנותרו בינתיים עמוק בהרים,
הרחק מהישג ידו; באורח מסורתי, הרי שאותן אבנים, שיש להן תפקיד מכריע עבור
הראל'זהארק, נחשבו כמעין מתנה שנתנו דוכסי נורהולם, עוד בזמנים עתיקים, לפטרוניתם
האדירה, מלכת 'אמזונות האש' מנימלאנטיר.
אלא שכעת, היתה נימלאנטיר חורבות עשנות, שורצות מוטאציות ועצמות מתפוררות;
הסיפורים הגיעו אף הגיעו אל הצפון, ביחד עם פליטים מנימלאנטיר עצמה, שהתיישבו לא
בכדי לצד המכרות ה"מקודשים"; התעקשותו של דוכס נורהולם, לשמור על
הפריבילגיות של בנות-בריתו המוכות, שאיבדו את ארצן ואת כוחן, נראתה למק'הויסט
טפשות לשמה, והוא רקח מזימות ותכנן תוכניות כדי לשנות את המצב.
בו-בעת, סערו הרוחות בצפון בשל מעשיו של מק'הויסט במחוז סאלאן, שנראו כהתעללות
גרידא באוכלוסיה; שרידיהם של בתי האצולה מסאלאן, שנושלו מאדמתם, ורבים מהם שירתו
כ"אבירים חופשיים" אצל דוכס נורהולם ובן בריתו הרוזן טמפסטוויל, ניצלו
את המצב בכדי לדרוש התערבות, וזאת מתוך תקווה – שהתגלתה כתקוות שווא קטלנית – כי
מלחמה תבריח את הנציב דרומה, ותחזיר את מחוז סאלאן לידיים "החוקיות"
שהחזיקו בו לפני 2391. לרעיון זה, נמצאו לא מעט שותפים גם בקרב פשוטי העם – שהגם
שלא תמיד "ליקקו דבש" תחת האצולה המקומית, החלו עושים בדיעבד אידיאליזציה
לאותה תקופה, שאכן הסתברה, מבחינתם, כגרועה פחות משלטונו של הנציב, השיטות שהביא
והדרך בה ניפץ לגזרים חוקים ישנים, יבא גובי מס ותקנות ממרכז הידרוסט, דבר שיצר
חובות מס גבוהים והביא אותו להחרים אדמות על ימין ועל שמאל[2].
יוצא, שטירתו של דוכס
נורהולם, רודריק "הצעיר" (שהפך בינתיים למבוגר וממורמר מאד), המתה
אצילים ונושאי-חרבות צעירים וממורמרים; ואילו איכרים שנעקרו מאדמותיהם וסירבו להגר
לערים הדרומיות בראש מושפל וצרור על כתפיהם, הצטרפו בחלקם לפראים ההרריים ושאר
"עושי צרות מקצועיים" כדוגמת בני מק'קלאוד (שאף הם נושלו
מ"שלהם" עוד בהסכם סאלאן).
הכתר, שלאחר הנצחון
הגדול של קרב ראגאמות' התפנה לעסוק גם בענייני הצפון הפרוע, נחלץ לעזרת הנציב
מק'הויסט; הזהרותיו של הלה, כי השיטות הלא יעילות של אצילי הצפון כנגד הדארקירי,
הופכות את דיארק מלרינד לאיום הולך וגובר, ואף השראה לבוגדים ומורדים בכתר, נפלו
על אוזניים קשובות; צבא הוד-מלכותו החל שולח רג'ימנטים צפונה, ומעלה תביעות הולכות
וגדלות מול האצילים המקומיים, אשר בסופו של דבר נשאו פרי: הצבא המלכותי הצליח,
בקלות יחסית, במקום בו האצילים "נכשלו", והנחיל לדארקירי שתי תבוסות
מצלצלות ב-2412 ו-2414; שיימוס "קומותיים" מק'קלאוד נתפס, הובל
לפורט-סאלאן ונתלה שם בתליה פומבית (ראשית 2415).
אלא, שתוכניותיו של
מק'הויסט, שככל שהזדקן כך הפך ערמומי ושאפתן יותר, לא הסתפקו בנצחון דנן, כמו גם
באחיזה ההולכת וגוברת של קציני צבא מלכותי שהיו ברובם בני-בריתו וידידיו באיזורים
רבים ושונים בצפון. הללו, ככל הנראה בהשראתו או בעידודו, לא הפסיקו מלבצע
פרובוקציות, כמו גם נסיון לקבוע עובדות בשטח, בעיקר בכל הנוגע למכרות אודם-האש,
שהפכו באותן שנים למוקד לבירור משפטי ארוך בבית המשפט העליון של הכתר. אלו נענו לא
פעם במעשי אלימות ונקמות, שנתנו מצידן תירוץ לפרובוקציות נוספות, ועוד כהנה וכהנה.
אלא שהרע מכל עמד
בפתח.
בשנת 2415, מת אחד
החשובים באצילי הצפון, הרוזן סיריל פאלקונדייל, שליט נחלות וייטדון שעל מיצרי
ההרים, קרוב מאד למכרות אודם-האש. שני בניו החוקיים התקוטטו על הירושה, והחלו
בבירור – באמצעים מסורתיים מסורבלים למדי – בפני דוכס נורהולם. אלא, שכאן, הוריד
מק'הויסט הזקן את המהלומה, שתכנן בקפידה מזה תקופה ארוכה.
לצד שני בניו החוקיים,
היה לפאלקונדייל המנוח גם ממזר; שכונה פרגוס פאלק, או "פרגוס האדום" (הן
בשל גוון שערו השופע, והן – מאוחר יותר – בשל אכזריותו), פרי ניאוף ישן של הרוזן
עם אישה שזהותה נתונה במחלוקת, אבל השמועה טענה כי מדובר באישה פראית למדי מקלאן
מק'קהיפ (קלאן ידוע לשמצה, שרבים מבניו מתגוררים מתחת לאדמה, ומכונים גם
"נתיניו של לורד המערות"), אולי בעצמה ממזרה של לורד מק'קהיפ
("לורד המערות") בכבודו ובעצמו.
בין אם נכונה האמירה
ש"משני דורות של דם ממזרים לא יכול לצמוח דבר טוב", ובין אם לאו (קרי,
האם פרגוס נולד אכזר וברוטאלי, או שמא דווקא היחס לו זכה מהבנים החוקיים עודד אותו
להתפתח בכיוון שכזה), הרח שפרגוס הצעיר לא רווה נחת מהחיים בטירת אביו, במעמד
מפוקפק ומושא ליחס שנשבע להתנקם עליו, והוא נטש את טירת וייטדון בגיל צעיר, הפך
לקצין בצבא הוד-מלכותו, ולחם בשורה של קרבות במלחמת הידרוסט-קיידרהרץ; לפי הגרסה
הרשמית, זכה לאותות גבורה על אומץ לב ויוזמה; לפי גרסאות רשמיות פחות, היה מעורב
בשורה של מעשי זוועה, בעיקר בחזית הדרומית והמסודרת פחות.
פרגוס האדום שב לצפון
לאחר המלחמה, שירת את הנציב מק'הויסט והפך לאחד מעוזריו האישיים; העובדה, כי הוא
שונא את אחיו למחצה וזומם נגדם לא הפתיעה איש; אולם איש בצפון – גם כאלו שהודו,
שלא לציטוט, כי פרגוס, אכזר ככל שיהיה, מוכשר בהרבה משני אחיו למחצה – לא היה מוכן
למהלומה שהוריד מק'הויסט, בשיתוף בני-בריתו בחצר המלך: צו מלכותי, אשר
"מטהר" את פרגוס מן הממזרות, וגרוע מכך, קובע כי נוכח העובדה כי במשך
שנה ויום לא נבחר יורש לרוזן המנוח, ממנה הוד-מלכותו, בכבודו ובעצמו, את פרגוס
לרוזן וייטדון.
אצילי הצפון רתחו מזעם
על ההשפלה המוחצת לדוכס נורהולם, ועל הנטע-זר, הממזר, שהוכנס לשורותיהם במחי-יד
מלכותית, בניגוד לכל המנהגים והנהלים. פשוטי העם נמלאו פחד, נוכח השמועות על מה
שעולל פרגוס במושבות, והפחד כי ינהג בהם – ביחד עם מק'הויסט השנוא – כמו שנוהגים
בילידים ב"מטעי הקקאו הארורים בארצות האנשים השחורים". הראל'זהארק, פליטי נימלאנטיר, נאחזו בחשש מבוסס
מאד, כי הצמד הממזר האדום ישמש ככלי בידי מק'הויסט, ליטול מהם את מכרות אודם-האש
המקודשים; והדארקירי, מצידן, זיהו את ההזדמנות להשיב לכתר השנוא מנה אחת אפיים על
התבוסות שהנחיל להן.
הזעם היה כה גדול, עד
כי המרד פרץ כמעט מאליו, ולא היה ברור האם דוכס נורהולם המזדקן והמריר נתן את
האות, בעצת יועצו הרוזן טמפסטווייל, או שמא הללו פשוט נסחפו מאליהם אל קלחת
המרידות שהחלו דווקא אצל הקהילות הכפריות, בין אם מתוך 'חוב של כבוד' כלפי פשוטי
העם "שלהם", ובין אם מתוך מחשבה, כי אם ימנעו מלהתערב יאבדו את
הרלוונטיות אצל פשוטי העם, שלא לדבר על אותם קלאנים הרריים שקראו במפורש לשים כתר
על ראשה של דיארק-מלרינד "כי היא יותר גבר מושתן מכל האצילים שלנו".
הטרגדיה הצפונית הגיעה
כעת למערכה השלישית והכמעט-אחרונה שלה.
לא בכדי, בחרו רבים
לייצג את "מלחמת הצפון השלישית" או "מלחמת הממזר האדום"
באמירותיהם המנוגדות של הדוכס רודריק (שכינויו הישן "הצעיר", הפך ללעג
לשמו נוכח מצבו) והנציב פטריק מק'הויסט. הראשון, בנאום בקול רועד שנשא בטירתו שעל
ראש ההר, דיבר באריכות על כך ש"להם יש ספינות, מכונות יורקות אש ורבבות חרבות
להשכיר. לנו, אין אלא את זכר אבותניו ואת אצילות הרוח שלנו".
הנציב, לעומת זאת, בשיחת סעודה רגועה ונינוחה עם מפקדים צבאיים ופקידים בכירים,
הסתפק בהפטרת המילים הבאות "אנחנו הקידמה, ואת הקידמה, רבותי, לא ניתן
לעצור".
עבור הצפוניים, היתה המלחמה ככל הנראה אסון אבוד מראש, ולא רק בשל העליונות הצבאית
המוחלטת של יריביהם, שגם כאשר הוכו קיבלו עד מהרה תגבורות רעננות מן הדרום, אלא גם
בשל הנחיתות המובנית של הצפוניים בארגון; הלכה למעשה, מעבר למטרות המשותפות שנוסחו
כ"חירות לצפון" ו"מוות לממזר האדום ומק'הויסט", הרי שהדוכס
הזקן והחלש מנורהולם היה מפקד עליון להלכה בלבד, והמורדים נחלקו בין כוחות רבים
ושונים, שכל אחד דחף לכיוון אחר, וכמה מהם עסקו בעיקר בחיסול חשבונות ישנים בינם
לבין עצמם. אף בלא להתייחס למה שנחשף לבסוף – כי לפחות שניים מהאצילים הצפוניים
חתמו על הסכמים חשאיים עם מק'הויסט ועבדו בעבורו, לפחות בחלקה האחרון של המלחמה,
הרי שארגון ותכנון היו מן המורדים והלאה, להוציא אולי כוחותיהם הקטנים מדי של
נורהולם וטמפסטוויל; הדארקירי, שממילא בזו לבני האדם ברובן המכריע, וארגון היה מהן
והלאה, ניצלו את המהומה בכדי לפשוט ולבזוז, ולא תמיד סרו לפקודות של מנהיגתן
העליונה; ואילו המורדים בני-האנוש היו מפוצלים ומחולקים, ולצד הגיבורים הרשמיים
כמו הרוזן טמפסטוויל, זכו לשפע מנהיגים וגיבורים מקומיים, שכולם (או למצער רובם)
לחמו באומץ, ורובם המכריע סיים בסוף טראגי. שמות של מורדים כגון פרווין מק'קלאוד
הבן, איילברט השמן, או אגנס האמיצה נחרטו עמוק; זה הסתער כמעט בכוחות עצמו על עמדת
בליסטראות יורקות אש של הצבא, והשמיד אותן במו-ידיו; האחר חמק פעם אחר פעם מכוחות
גדולים בהרבה, גרם לרגי'מנט שרדף אחריו להחליק אל מותו בתוך מפולת שלגים, ושדד
שיירות של גובי מס וסחורות בעומק מחוז סאלאן, מאחורי הקווים של חיילי המלך; ואילו
האחרונה הנהיגה את אנשי אביה המנוח, פשטה על מחנה הממזר האדום בכבודו ובעצמו
וחילצה את האסירים שהוחזקו שם – מה שעלה לה בכך כי חודשים מספר לאחר מכן, לאחר
שנלכדה, נאנסה באכזריות ונרצחה בידי 'הממזר האדום', בכבודו ובעצמו; פרגוס בעל אותה
לעיני חייליו, ושיסף את גרונה באורח אישי; עד היום ישנו ויכוח בדבר הביסוס לשמועה,
כי בנשימתה האחרונה ירקה רוק מוכתם בדם הישר בפניו.
מק'הויסט ופרגוס האדום
ניהלו את המלחמה בברוטאליות מחושבת היטב, ויש אומרים כי אף שהנציב יכול היה להכניע
את המורדים במהירות רבה בהרבה, בחר במכוון להאריך את המלחמה, בכדי שלא להעיק על
הכתר בבקשות רבות מדי לסיוע, באורח שיבאיש את "שמו הטוב" בחצר המלכותית
ובפרלמנט.
פעם אחר פעם, נקטו
מק'הויסט בשיטה של שריפת עיירות וכפרים "לא נחוצים" עד היסוד; לאחר מסע
הרג אכזרי, ושילוח הניצולים לגלות בדרום הידרוסט (כולל 'חוזי עונשין', לטובת בעלי
סדנאות יזע וסוחרים המקורבים למק'הויסט, שהניבו לו אישית רווח נאה); ולאחר מכן, החכרת
השטח לאחד מנאמניו, בכדי שייבא לשם פועלים חקלאיים מחוסרי זכויות ממקומות אחרים.
בדרך זו, בין היתר, פגע שוב ושוב בתשתית שתמכה במורדים ודחק אותם הרחק מצירי המסחר
והאיזורים החשובים לו; את טירת נורהולם, היושבת בראש ההר, כלל לא ניסה לכבוש:
"נהפוך הוא", העיר בבדיחות הדעת "נותר את הישיש הרועד על כיסו,
ונראה לנתיניו עד כמה הוא מסוגל להגן עליהם"; ואילו את הממשל ההידרוסטי
המרכזי שכנע, כי עיקר המלחמה הינה כנגד הדארקירי ופראים חשוכים התומכים בהם; ואילו
לנתיני הוד-מלכותו 'הטועים והמוסתים', הוא מוכן להציע תנאים הוגנים, אם רק יניחו
את נשקם.
אלא, שהדבר שהכריע
סופית את המלחמה, הינה בגידתם של לורד מק'קהיפ (לורד המערות) ולורד צפוני נוסף,
שהפכו לסוכנים כפולים, ובסופו של דבר סייעו להכניס את צבאו של הרוזן טמפסטוויל אל
תוך מלכודת; הרוזן עצמו, שמצא עצמו עומד בראש כוח מוכה, מורעב ומנותק, התפתה לצאת
למשא ומתן, תוך הבטחה מפורשת כי יזכה ליחס הוגן, היאה למעמדו כרוזן. אלא, שהנציב
מק'הויסט הפר את הסיכומים, האשים את הרוזן בבגידה בכתר ובנסיון (הזוי למדי) להביא
לנישואי מנהיגת הדארקירי לבנו של הדוכס נורהולם, כדי לקרוע את מעברי ההרים מהכתר ולהקים
מדינה עצמאית, ש"תסייע לאויב הגדול, הקייזר, לחזור מהגלות ולפתוח מלחמה כנגד
הכתר".
לאחר מעשה, טען הנציב
מק'הויסט כי כלל לא ידע על הכוונה הזו, שנרקמה בין אחד ממצביאיו לבין הממזר האדום,
וכי "וודאי שאם היה יודע על האשמות הזויות כאלו, היה נוהג בהתאם ומוודא כי
יערך משפט צדק"; הראיות המרשיעות, כי ידע ותכנן את אותו מחזה אימים, לא נחשפו
אלא מספר שנים לאחר מותו, עשיר, מנצח ובשיבה טובה. כך או כך, אנשיו של מק'הויסט,
בניצוח פרגוס האדום, ניהלו משפט ראווה, לאחר שעינו את השבויים וסחטו מכמה מהם
הודאות, ערפו את ראשיהם של הרוזן טמפסטוויל ושל בנו ויורשו של דוכס נורהולם, משחו
אותם בזפת והציגו אותם לראווה על החומה (סתיו 2425); שלושה חודשים לאחר מכן, הכריע
צבא הוד-מלכותו את כוחות 'ברית החץ השחור', חסם את דרך הנסיגה של הדארקירי וקטל את
רוב הלוחמות הפרועות שלהן; דיארק-מלרינד הידועה לשמצה הובלה באזיקים להידרקרון,
נשפטה ונתלתה ב"רוב הוד-והדר", בגין רשימה ארוכה של פשעים כנגד הכתר.
אחותה קלודרין, שנחשבה לדארקירי המבריקה ביותר של ברית החץ השחור, ואשת הקשר בין
בנות-עמה לדוכס נורהולם, נידונה גם היא למוות, אולם בשל כמה עדויות של קצינים
הידרוסטים על הדרך האבירית בה נהגה בהם (למעשה, הצלתם ממות פראי ואיטי מידי בנות
הקלאן שלה, כאשר נפלו בשבי), הומתק עונשה למאסר עולם. בפועל, היא עתידה לקבל חנינה
מלכותית ולהשתחרר, בתנאים כאלו ואחרים, לאחר מספר שנים. מספרים, כי הנציב
מק'הויסט, ששמע על אותה 'אצילות מטומטמת של כמה נערים ירוקים', רתח מזעם, ונשבע כי
'אצלו לא היו קורות טעויות כאלו'[3].
אלא, שהמעשה האכזרי
והמפורסם ביותר עתיד להתרחש בשנת 2426, שנה לאחר תום המרד עצמו. אחד ממפקדי המשמר
של הרוזן טמפסטוויל, קפטן יוריק מק'הולדן, מילא את אחת מפקודותיו האחרונות של
אדונו, והסתיר את רעיית הרוזן, הגבירה קתרין (במקור קתרין מק'אולסט, אחד הנצרים
האחרונים לאותו בית עתיק שהניב בין היתר את הקוסמת האפלה אדריאל
"בלאקהאנד" מק'אולסט), ואת שתי בנותיה הצעירות במקום מחסה סודי; אלא
שבאביב של השנה הבאה, לאחר שנודע כי המחסה נחשף, ניסה למלט אותן – ככל הנראה אל
מעבר לגבול השממה הקפואה.
אלא, שבדרך לשם, הותקפה השיירה בידי כוחותיו הבוגדניים של "לורד
המערות", וחלקיה נותקו זה מזה; הקפטן עצמו הופרד מן הגברות עליהן נשבע להגן,
ובעודו מנסה לארגן את אנשיו בכדי לחפש אותה, הובס ובסופו של דבר נאסר בידי חיילי
צבא המלך, נשפט כמורד ונשלח לבית כלא, הרחק בדרום. גורלה של הגבירה קתרין היה גרוע
יותר. בין אם כוונתו של לורד המערות היתה מלכתחילה להורגה, ככל הנראה בשל עניינים
של נקמת דם צפונית במרעה, ובין אם התכוון, כטענתו אחר-כך, רק לתופסה ולהחזיק בה כבת-ערובה,
הרי שהליידי נפצעה פצעים אנושים במהלך ההשתלטות על השיירה. בעודה גוססת, נגררה
למעוזו התת-קרקעי של הלורד מק'קהיפ, ולנגד עיני בנותיה הקטנות, הורדה אל בור, שבו
החזיקו אנשיו של מק'קהיפ קוף שלגים ענקי וצמא דם, שקרע אותה לגזרים. אמנם, גם בטרם
נחשפו פרטיו הנוראים של המעשה במלואם, שנים מאוחר יותר, האמינו אך מעטים לטענותיו
של מק'קהיפ, כי אנשיו עשו מה שעשו משום שהגבירה הגוססת החלה לרקום קסמים אפלים
שלמדה מסבתה המכשפה הנוראה (בלאקהאנד), אולם כידידם של מק'הויסט ושל הממזר האדום,
היה מק'קהיפ חסין למעשה מכל עונש. גורלן של שתי הילדות הקטנות לא נודע במלואו;
לטענת לורד המערות, הן נמלטו מאנשיו בעזרתו של אחד מאנשיו של קפטן יוריק,
ועקבותיהן אבדו בסערת השלג שהשתוללה על מדרונות ההרים; אחרים העלו כמה השערות
אחרות, ברוטאליות בהרבה; כך או אחרת, הילדות (או שרידיהן) לא נמצאו עוד.
הצפון אחרי
המלחמה (2426-2440)
מלחמת הממזר האדום
תמה, ועימה שארית האוטונומיה של אצילי הצפון. רודריק נורהולם המובס נלקח
כ"אורח של הכתר" לדרום, ומת תוך חודשים ספורים, ככל הנראה משברון לב.
אחד מבניו הוכר כיורש הדוכסות והטירה שעל ראש ההר, אולם זו נותרה כמעט כ"ראש
בלא גוף" – תואר בלא עוצמה, נחלות משמעותיות או סמכויות, ועל בני נורהולם
הוטל לשהות, פרקי זמן ארוכים, בחצר המלך (בעיקר בצעירותם, ובמידה מסויימת גם לאחר
מכן) – ולא בכדי. נחלות טמפסטוויל, מק'אולסט ואחרים הוחרמו, ונמסרו לאנשיו של
הנציב מק'הויסט. הראלז'הארק איבדו את מכרות אודם-האש, ואלו מהם שלא נקטלו, הפכו
לפראים מרירים, החיים על רכסים קשים לגישה, וחסרי כל כוח או יכולת איום ממשי;
ואילו ברית החץ השחור התפוררה לאבק, ושרידיה נסו לעומק שממת הקרח הקפואה.
מק'הויסט הזקן, שהיה
המנצח הבלתי מעורער של המלחמה, חי עוד שלוש שנים כאדון העליון של הצפון, ומת עשיר,
מפורסם ושבע ימים במיטתו בשנת 2429, לאחר תור זהב קצר שבה גרף הון עתק עבורו ועבור
משפחתו ומקורביו, ושועי ארץ – כולל כאלו שהסתייגו ממנו בעבר, עלו אליו לרגל. לא
במפתיע, לא התקשה הנציב להעביר את תוארו לבנו הבכור ג'ראלד, שהפך ל"נציב
מק'הויסט השני". ג'ראלד מק'הויסט התגלה כחמדן ממש כמו אביו, גם אם אכזר
וערמומי מעט פחות; אלא שעד מהרה התברר, כי הוא צל חיוור של אביו בכל הנוגע לכשרון
ואבחנה דקה, ושקוע הרבה יותר ממנו בהוללות – לרבות תקופות ארוכות שהוא מבלה בעיר
הבירה, הרחק ממחוזות שלטונו; והדבר עתיד היה להתנקם בו עד מהרה.
השנים שבין 2426
ל-2431 היו שנות שלטון אימים, הגרועות ביותר שידע הצפון זה זמן רב. הממזר האדום,
שהשתכן בטירת אביו, חנך את שלטונו בטבח אכזרי של רוב אלו ששרתו את האדון הקודם,
מקציני משמר ועד למשרתים שהשפילו אותו בילדותו; את ראשיהם של שני אחיו שימר בזפת,
וקישט בהם את חדר הכס שלו, שם היה מתהולל וצופה בקרבות דובים בחברת שכירי החרב
שלו. נראה, כי פרגוס האדום נהנה מאד מן המוניטין שיצא לו, של הקצב האכזר והשנוא
ביותר בכל הצפון, והוא הקפיד לחזור ולהצדיקו מדי שנה בשנה, עד לסופו בשנת 2431 –
סוף אלים ועקוב מדם, ממש כשם שהיו חייו.
הגם שהגרסה הרשמית היא
לקונית ביותר, ומדברת על קטטה שפרצה בינו לבין אי-אלו משכירי החרב שלו, כאשר כל
הצדדים היו שיכורים כלוט, הרי שהשמועה בצפון מספרת על צעיר בשם תומאס לור, גבר
עדין ושקט שבנעוריו היה חבר בחבורת המורדים של אגנס האמיצה, ומסופר כי ממעמדו
הזוטר מאד כטירון או נושא כלים, אהב את אגנס מרחוק, באהבה לוהטת, נואשת וטראגית.
מסופר, כי לאחר מותה המזעזע, הצליח להמלט להרים, רדוף על-ידי זכר המוות הנורא של
האישה שהעריץ, ועל קבר אביו ואימו, נשבע להקדיש את חייו לנקום ב"מפלצת
האדומה", גם במחיר חייו; וכך עשה.
מאחר ותומאס היה זוטר
וצעיר מדי מכדי שאי-מי יזכור אותו, עלה בידו לשנות זהות ולהסתנן אל תוך חבורת
שכירי החרב של הממזר האדום; לא ברור, כיצד עלה בידו להתגבר על טיבו העדין, והאם
ועד כמה סבל בקרב אותה כנופיה של חלאות האנוש הגרועות ביותר שידע הצפון מזה דורות
(אם כי ישנן כמה שמועות מצמררות על כך), הרי שהוא היה זה שבחסות הקטטה והמהומה
הפתיע את פרגוס, ודקר אותו תשע פעמים בפגיון שקיבל במתנה מאגנס, שנים קודם לכן.
הממזר האדום נדקר בחזהו ובמעיו, ויש אומרים כי על הפגיון נמרח רעל קטלני, בכדי
להפוך את התוצאה לוודאית. השמועה מספרת כי לפני שתומאס עצמו הוטח ארצה ונקטל בידי
אנשיו של הממזר, הספיק לצעוק את שמה של אגנס אל מול פניו המתעוותות בכאב של פרגוס.
("שמה של הגבירה
האמיצה היה הקול האחרון ששמע האנס והרוצח, כאשר ננעץ הפגיון עמוק במעיו
השחורות", נהוג לומר בצפון). מסופר שפארגוס התנודד על רגליו במשך רגע ארוך,
ובעוד אנשיו מטיחים ארצה את תומאס וקוצצים אותו בחרבות וגרזינים, ניסה לירוק
ולצחוק בפניו; אולם צחוקו טבע בדמו הניגר, וכך התמוטט ארצה ומת; מוות אלים ואכזר
ממש כפי שהיו חייו.
מותם של מק'הויסט האב
ושל פארגוס גרמה לאחיזת החנק של אותה ברית לא קדושה בצפון להתרופף; הממזר האדום
הותיר ארבעה בנים ושתי בנות, רובם אלימים ובהמיים ממש כמותו, ואלו החלו מתקוטטים
על הירושה בדרכים שהלמו את מידותיהם. מק'הויסט הבן התערב, אולם כוחו היה חלש בהרבה
משל אביו; ונראה שבחצר המלך, החלו חוששים ממרד חדש שעלול להתפרץ בקרוב, אם לא יבוא
פתרון לתסיסה הבלתי פוסקת.
על רקע זה, הופיעה
מחדש בצפון הגבירה קלודרין, הדארקירי המפורסמת ואחותה של מנהיגת ברית החץ השחור,
זכתה לחנינה ושבה לצפון. קלודרין, ששהותה בכלא בפרט ובהידרקרון בכלל לימדה אותה לא
מעט על העוצמה ההידרוסטית, תכננה נקמה; אולם בניגוד לאחותה ולדארקירי האחרות, לא
חשבה על חידוש הפשיטות ומלחמת הכנופיות, אלא על מהלומה מתוחכמת בהרבה, שתהלום את
המצב החדש שנוצר (קלודריין נחשבת, עד היום, למנהיגת אותו קומץ דארקירי שלמדו לפעול
במסגרת החוק ההידרוסטי, ומנסות לסגל את האמונות העתיקות של בנות-גזען למצב החדש),
נראה, כי עלה בידה
לנצל את ההוללות של מק'הויסט הצעיר ואת הטפשות של כמה מהצעירים בני חסותו, כדי
לחדור לפורט סאלאן, ולשים את ידה על חליפת מכתבים ומסמכים אחרים, רבים מהם כתובים
אישית וחתומים בידי מק'הויסט הזקן עצמו. אותה חליפת מכתבים, כאשר פורסמה, היא זו
שחשפה רבים מפרטי הזוועה הגרועים ביותר במלחמה – לרבות מה שנעשה לגבירה קתרין
ולבנותיה; אחריותו האישית של מק'הויסט הזקן למשפט הראווה ולרצח של הרוזן
טמפסטוייל, טובות ההנאה האישיות שהפיקו הנציב והממזר האדום משריפת עיירות והגליית
תושביהם ב'חוזי עונשין', ועוד; ואף אם מק'הויסט הבן ניסה להכחיש בזעם, הרי שכוחו
לא עמד לו למנוע את התגלגלות כדור השלג, ואת ההתעוררות של גורמים נוספים שהחלו
חוקרים בנושא, מראיינים מחדש וחוקרים אסירים צפוניים ששהו עדיים בבתי הכלא (כגון
קפטן יוריק), ועוד.
בסופו של דבר, לאחר
מריבות ממושכות בפרלמנט ובארמון, בחר המלך, באורח צפוי למדי, בפשרה. תוארו של
מק'הויסט הצעיר נשמר, והחקירה כנגד מעללי אביו הופסקה; מאידך גיסא, בפועל קוצצו
כנפיו במידה רבה. פרגוס האדום הוקע – לאחר מותו – תוארו נשלל, ובניו האלימים נושלו
מן הירושה, כאשר נגד שניים מהם הוצאו צווי מעצר מלכותי; תחתיו, מונה אחיו הצעיר של
הרוזן המנוח, סר ג'ורג' פאלקונדייל, לרוזן ולשליט טירת וייטדון, באורח שכפוף אמנם
לפיקוד הצבאי ההידרוסטי של מעברי ההרים, אולם בעל סמכויות רחבות למדי בכדי שיוכל
לשקם חלק מהנזקים ומעשי האכזריות של פארגוס. בצעד דקלרטיבי למדי, זכה הרוזן
טמפסטווייל המנוח לחנינה לאחר המוות, ותוארו וזכויות משפחתו (שכאמור הושמדה)
הושבו.
מעבר לכך, נראה
שבהנחיית הכתר, וחרף רצונו של מק'הויסט הצעיר, הונחו המפקדים הצבאיים של כוחות
הוד-מלכותו, לנקוט במדיניות מקלה ומפייסת יותר כלפי פשוטי העם; ונראה כי לעניין זה
היו גם סיבות שחורגות מטוב לב גרידא; השנים הקשות דלדלו מאד את אוכלוסיית הצפון,
ורבים מהאריסים שהובאו ממחוזות אחרים במקום צפוניים שנעקרו, פשוט לא שרדו את
האקלים הקשה; גם המתעשרים החדשים נהרו הרבה פחות מן המקווה לאדמות ההרריות, הקשות
והמסוכנות של הצפון. נראה כי סיבה זו הביאה את הכתר לבצע מספר מהלכים חלקיים של
השבת גולים ואמות למחוזות מסויימים (אם כי לא למחוז סאלאן המישורי והנוח יותר,
שהוא מרכז כוחה של משפחת מק'הויסט). קלודריין עצמה זכתה לתואר אבירות, בשל
"השירות החשוב שעשתה לכתר ולאמת" – אם כי השמועות טוענות כי למעשה זכתה
במתת הזה מתוך הסכמה כי תפסיק לנבור ותעצור תוכניות נוספות שתכננה כנגד בני
מק'הויסט; כמו כן, יתכן שאי-מי בחצר המלך סבר, לא באורח מופרך לגמרי, כי עצם הדרך
בה יוענק לה תואר של בני-אנוש, "ישרוף" את הדארקירי המתוחכמת בעיני החלק
הפראי יותר של בנות גזעה, וימנע ממנה מלהקים לתחיה את ברית החץ השחור.
יצא, כי בתשע השנים
שחלפו מאז, הצפון עובר תהליך איטי וחלקי של שיקום, אם כי עודו צל מריר ושותת דם של
עצמו; מרידות גדולות חדשות לא פרצו, אולם המרירות של האוכלוסיה כנגד הכתר
ו"הדרומיים מן המישורים" לא נעלמה, ונראה כי היא מחכה לשעת כושר לשוב
ולפרוץ; הסיפורים הישנים על מלך הצפון עודם קיימים ועוברים מפה לאוזן; שמא, מחכים
למנהיג חדש ש"יהפוך את הרמץ ללהבה עזה", וינסה לשוב ולהגשים את החלום
הצפוני של עצמאות – או לפחות נקמה אכזרית (כמיטב המסורת) כנגד בית מק'הויסט השנוא
ועושי דברו (כגון לורד המערות מק'קהיפ השנוא). מנגד, גם אנשי מק'הויסט הפכו
ממורמרים למדי על הדרך בה הכתר "בגד בהם" והגביל את כוחם, דווקא לאחר
"שהם הביאו לו נצחון"; וממורמרים יותר מכולם הם צאצאיו של הממזר האדום,
שכמה מהם הפכו למנהיגי כנופיות אכזריים החולמים על הזדמנות 'ליטול את שלהם' – עדיף
באורח הבהמי והאכזרי ביותר שניתן.
חזרה לאינדקס | לערך ההיסטורי הבא |
לערך ההיסטורי הקודם
כתב וערך:
גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.