הקמפיין של שרלוט גריווינד ואלאריס קונינגטון

ספר שני: "המחלל בשערי הקיץ"

פרק II: היועץ ואֶחיו

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

המלטות דרך הרובע העתיק

החבורה ממהרת החוצה מהפונדק, שהפך לבליל של זוועות ומוות; ואיש אינו מנסה לעצור ביניהם. אם יש אורחים נוספים בפונדק, או עובדים שלא נוגעו בצל, הם נמלטו או הסתגרו בחדרים שלהם, וגם הרחובות של העיירה אפלים וריקים בשעה מאוחרת זו, הגם ששרלוט חשה עדיין את הצללים רוחשים מסביב, ואחרים צפים מעל העיר כמו שמיכה מעופשת.

אמנסטריה מודאגת; למסטר, וודאי לבני-עמה היקרים, מעולם לא היה מחסור במשרתים טיפשים שמכרו את נשמתם בעבור כוח. אבל הכמות והעוצמה מדאיגים אותה. היא חשה, שהתבדתה תקוותה כי יקח למסטר זמן למצוא תחליף למשרתים הבכירים שאיבד... כל הסימנים מעידים שיש לו ליוטננט חדש ומאד רב עוצמה שמטיל את צילו על העיר.

העובדה כי הצליח לשלח אחד כזה, שבועות ספורים בלבד לאחר חיסולה של המוות הארגמני, אינה מבשרת טובות.

הכל אפלולי ומפחיד מסביב, כאילו עולם הצללים והעולם המוחשי מתמזגים באיטיות זה לתוך זה, כאשר החבורה יורדת ברחובות האבן הקודרים לתוך הרובע העתיק יותר שזכה לשם קונסילורס פולי (Councilor's folly); המבנים מפוארים יותר ועשויים אבן מגולפת, לעיתים עם כל מיני עמודים מגולפים ותגליפי קיר ישנים; אבל הם גם מוזנחים ורבים מהם נטושים.

לזמן-מה, אפילו ואלאת'ורן משתתק, כאילו הוא חש את האימה והצללים הרוחשים מסביב, או שאולי הוא עדיין בהלם מהעובדה כי הדודה שלו הפכה למפלצת מול פניו, וכעת הוא מוצעד אל תוך הבלתי ידוע... גם אם בחברתה של מישהי שדומה מאד לליסולד תער-כסף הזכורה לטוב.

הצללים לוחשים; הכנסיה שנישאת מלמעלה נראית כמו צל רפאים מעוות של עצמה; וכל אחת מהדמויות שומעת את הסיוטים והזכרונות הגרועים ביותר שלה לוחשים לה במעורפל במתוך האפלה, בעת שהם יורדים ועוקבים אחרי האור הסגלגל החלש שמפיק השרביט של אמנסטריה.

החבורה עוברת במדרגות שיורדות בין הפסלים הישנים והשבורים למחצה של אלה ישנה (כנראה גבירת רוח החורף, לא ברור) ושל אדון הרעם, שמביט באלאריס בעיני אבן אכזריות, שטופות ושחוקות בגשם.

פה ושם, חוזר על קירות המוטיב של שלושה זקנים מחזיקים מטות, לפעמים עם סמל הרעם מעליהם, ואמנסטריה מסוגלת לקרוא את השם 'דאלרון'; מישהו בחבורה גם נזכר, שהגברתן שתמך בקולונל ססיל, החזיק ב'אחוזה' (או למעשה שרידי אחוזה ישנה שהפכה רובה לדירי עיזים) בשם 'דאלנהאל'.

ואכן, הדמויות יורדות לעבר דאלנהאל; אחוזה עתיקה והרוסה למחצה שמפרידה בין הרובע העתיק לנהר האפל שחוצה את רינדן, שלמרות מצבה המוזנח והעובדה כי רוב חלקיה ששרדו הפכו לדירי עיזים עדיין אפשר לראות את קשתות האבן המרהיבות של התשתית שלה.

הסכנה הולכת וגוברת ככל שהדמויות ממשיכות; בין היתר, החבורה מצליחה לזהות ולהימנע ממלכודת של רונה מאגית כמעט בלתי נראית שנארגה מתוך הצללים, שיכולה היתה לפוצץ סביבם אנרגיה מאגית ולקרוא ליצורים אפלים; שרצים מכונפים וצווחניים עטים על החבורה מתוך העלטה, והדמויות מתגברות עליהם בדיוק בזמן כדי להסתתר, כאשר קנאים אפופי צל באים בריצה, מנופפים בסכינים נגועים בכוח אפל.

הגם שבמבט ראשון, מדובר בדמויות של יושבי בית-תמחוי שדומות מאד לקנאים המשתוללים של האב ארקוס, אם לא זהות להם; אזי במבט שני, הם לא מוחשיים לגמרי, כאילו מדובר בדמויות סיוט שנארגו בקרע בין עולם הצללים לעולם המוחשי (וכפי שאמנסטריה משערת – בעוד הקנאים בשר-ודם ישנים וחולמים חלומות של 'קדושה ודם', ואלו לובשים צורה וסרים למרותו של מי שמושך בצללים... וכל הדמויות יודעות יפה מאד למי היא מתכוונת)

החבורה מצליחה להסתתר ולחמוק מצללי-הקנאים המסוייטים, ולשמוע את הצעקות שלהם נחלשות ודועכות ("בשם האב הקדוש שבשמיים, חזק, חזק ונתחזק!"), לפני שהדמויות ממשיכות בדרכן ויורדות אל כיכר האבן האפלה שליד אגפה של אחוזת דאלנהאל.

כאן, התבליטים רבים יותר וחלקם ברורים יותר מהקודמים; חלקם מתארים את גבירת רוח החורף ואחותה אנהילד, עם רמז לרוח הרעה שהלכה וגברה ביניהן עוד לפני הקרע הסופי; ושוב, הדמויות של היועצים הזקנים, במקום אחד כורעים ברך לפני אייל קורא שחור כלילה, ודמות אפופת ברקים יושבת על אוכפו, ועוד.

במקום אחד, בפאתי הכיכר יש כבר חדש יותר במצב טוב מהאחרים, ועליו מגולפת דמות מטושטשת של עלמה, עם הכיתוב:

"קורנליה אטקינס, 2399-2423. נגדעה ביד צדיקים"

(רמז ברור, לסיבה בגלל אדונה הנוכחי של דאלנהאל מתעב בכל ליבו את ידיד ילדותו הישן, האב ארקוס– החבורה מנחשת כי כאן הוא קבר, לפני שבע-עשרה שנים, את האישה הצעירה שבמותה הוא מאשים את ראש הנזירים של העיירה).

החבורה שוקלת מה לעשות – האם לחמוק סביב האחוזה, לעלות לדבר עם האדון שלה (רעיון שנפסל, כי הוא יסב אל הדמויות בלא ספק תשומת לב מיותרת). בסופו של דבר, אמנסטריה עוקבת אחרי שביבי אנרגיית הצל, שמוליכה אל דרך צדדית, שמסתיימת במבנה שקוע וישן, אבל במצב מעולה, שנראה כמו כוך.

לפי קריאת האנרגיה המאגית, זה אחד ממקורות 'קבל הצללים' שמשפיע על העיירה.

החבורה מסכימה על רעיון נועז – לחדור פנימה, לנטרל את המקור הזה, וכך בתקווה לפגוע קשה במכניזם שמשרה את כוחו של המאסטר על המקום הזה, ומאפשר לו לגייס עבדי-צללים ושאר יצורי סיוט רבים כל-כך בקלות רבה כזו.

הדלת מוגפת, מגולפת בסמלי קרניים ומוטיבים שהדמויות כבר למדו לזהות עם אדון הרעם; הפעם, אלאריס יכולה לקרוא את השמות החרוטים:

דאלרון, בנו של וולקאר

ארסמות', בנו של וולקאר

פאראנול, בנה של איסלדה.

אמנסטריה מתרכזת ומתחילה להטיל לחש פתיחת דלתות מורכב; להפתעת החבורה, הדלת נכנעת מהר מהצפוי; אמנסטריה אומרת שמישהו התעסק עם הקסם של הפתיחה והחליש אותו, ונראית מודאגת למדי.

הדמויות יורדות במדרגות אבן שחוקות שמעליהן נישאים עמודים מאיימים, וביניהם קבועים בקירות שרידי פסלים ענקיים פגומים שבוהים זה בזה מכעס מקירותיו של היכל מעגלי שבמרכזו פעורה תהום עמוקה. עכבישי צללים שורצים בעלטה של התקרה, ומנסים לרדת על הדמויות בהפתעה ולנגע אותם בנשיכות נוטפות קסם צל, שמסוגלים לזמן עכבישוני צל קטנים ולגם לנגע בסיוטי טירוף.

כאשר היצורים מובסים, הדמויות יכולות להסתכל טוב יותר באולם המעגלי שמרכזו תהום עמוקה (נראה שיש מים במפלס תחתון יותר), ובארבעת הפסלים הישנים שמוצבים זה מול זה, ולפני כל אחד מהם שרידים של מזבח שנראה כמו שולחן אבן שחוק.

המקום מסוכן; חלק מהמעבר נבקע ויכול להפיל דמות לא זהירה ולהמעיד אותה- במקרה רע אפילו לתוך התהום (מה שלא קורה לדמויות, שגם טורחות לשים עין על ואלאת'ורן, שנראה חצי הלום וחצי מלא התרגשות, עיניו קרועות לרווחה נוכח המחזה והוא ממלמל לעצמו).

באורח מאד לא מפתיע, הפסלים מתגלים כפסלים של האלים העתיקים של וולם; דמותה של גבירת רוח החורף חצי הרוסה, אבל קרה עדיין למגע; דמותו של אדון הרעם השתמרה כמעט לגמרי, עם מקבת מאיימת ומבט זועם שמופנה אל הדמויות, באורח שגורם לאלאריס לחוש אי-נחת.

ואילו דמות שלישית, היא נוראה למראה ומעוותת לגמרי; דרדרים רושפי אש מקיפים אותו, וכולו מלתעות וקוצים רעילים.

(והוא גם ממולכד בקנוקנת שיכולה לאחוז דמות, להניף אותה למעלה ולמעוך אותה ואז להשליך בכוח עצום)

בין הפסלים, ישנה גם דלת סודית שמוליכה לנקבה ישנה שאכסנה פעם מגילות, ושורצים בה עבדי צל מרושעים שיתקיפו את הדמויות; הדלת ממולכדת בלחש אפל שיכול להשתלט על אחת הדמויות, להכפיל לכמה רגעים את העוצמה שלה ולשלח אותה ביתר הדמויות-

אבל אלאריס מצליחה לנטרל בקלות יחסית את המלכודת והמנעול.

הפסל האחרון, או המקום בו אמור היה להיות הפסל האחרון, חסר לגמרי; ורק שרידים חסרי צורה השתמרו מעל שולחן האבן הרביעי; מה שכן השתמר, אלו תבליטים עם מוטיבים של פריחה, ומעל שולחן האבן עצמו, קערת מנחות מגולפת עם פירות מפוסלים באבן, שבראשם אפרסק גדול, שנראה מעורר תאבון אפילו בתור פסל אבן עתיק ומכוסה טחב...

אלאריס לא מצליחה להזכר בשום פנים ואופן בדמות הזו מהאגדות שהיא מכירה; וגם אמנסטריה לא ממש זוכרת הרבה – כל שהן מצליחות להעלות זה שאם היתה אלה (שה"ם: המונח המדוייק הוא כמובן Deity ולא Goddess) שהיא או הסיפורים או הכוחות שלה קשורים לאביב, אזי אלו אגדות שנשמרו כל-כולן בידי 'הפיות' של וולם, ולא הגיעו או השתמרו אצל בני האדם.

שרלוט, לעומת זאת, מעבירה יד על האפרסק המפוסל ומדמה שהיא חשה משהו לא מוסבר... היא לא יכולה להסביר לעצמה מה.

ריטואל הראות הדרואידי והקרב כנגד אדון הכוך

בסופו של דבר, הדמויות מוצאות אבוקה דרואידית מכושפת, כמעט הרוסה, שניתן לעשות בה עוד שימוש אחד עבור ריטואל ראות דרואידי; אלאריס, שמקבלת על עצמה בלב ולב את הרעיון לבצע ריטואל כזה ולשרות עם אחת הישויות העתיקות של וולם, בוחרת באורח צפוי למדי בגבירת רוח החורף.
הראות מטושטשת וקצרה מאד, לפני שהאבוקה מתפוררת; מעין מקום נישא עם צמחים רבים ואדים שמאפילים עליו, ודמות קפואה או מאובנת נאנקת ביסורים, כאשר יצורים מעוותים רוקדים במעגל סביבו ומטילים כשפים הולכים ומתחזקים.

אבל אז, נשמעת יללה לעגנית, פולחת כליות ולב, ורוח רפאים רבת עוצמה של אדם זקן (שאפשר לזהות שהוא דומה לאחד משלושת הזקנים המגולפים), עולה מתוך התהום. אראסמות' בן וולקאר, לועג לחבורה ו'מתנצל' על כך ששני אחיו אינם פנויים כרגע כדי לשעשע את החבורה יחדיו – האדון הטיל עליהם משימות דחופות וחשובות יותר.

אמנסטריה לועגת לו, ושואלת אם אדון הרעם היה מאשר משחקים כאלו בקסם צל; הוא משיב, שפעם שירת את הרעם, אבל זמנה של הישות הדרואידית העלובה הזו עבר...

וכך נפתח הקרב מול יריב קטלני ורב עוצמה ששאב כוחות מהמסטר בכבודו ובעצמו.

כצפוי, המגע של הספקטר שואב חיים; הוא מזמן עבדי-צל שילחמו לצידו; ומעבר לכך, הוא מסוגל להטיל לחשים אפלים בעוצמה גבוהה- החל מכדור של אנרגיית מוות שקופץ מדמות לדמות ונשאר לכל אורך הקרב; נסיונות להשתלט או לגרום לטירוף לדמויות באורח זמני (ורק לאחר שיתר החבורה מורידה את הדמות הזו למתחת ל-50% מהנק"פ שלה, הספקטר מגורש ממנה וחוזר להלחם בצורה הרגילה שלו).

בסופו של דבר, הדמויות מתגברות על היצור, והחרב הבוערת באור של שרלוט יורדת עליו במכה מסיימת שגורמת לו לצרוח בכאבים ולהתפוגג לאין-

אבל הנזק הנוראי כבר נעשה –אמנסטריה ספגה פגיעה ישירה של לחש צל בעוצמה אדירה, והיא מוטלת על הארץ, כשהיא מפרפרת בין חיים למוות; וכפי שהדמויות מגלות מהר, ההשפעה של התקפות כאלו על קאהרויאנים היא גרועה בהרבה מאשר על בני-אדם.

נקודה צדדית מעניינת שמתגלה בקרב היא, שכאשר אמנסטריה מתמוטטת, ואלאת'ורן המטופש צורח מאימה, והזעזוע שהוא עובר משחרר ממנו לחשים בעוצמה נמוכה מאד (לחשי ריפוי חלשים מאד שמסייעים מעט ליתר הדמויות)

הערת השה"ם: מאוחר יותר, כאשר הדמויות יתפנו לחשוב על כך, הן יבינו שזה פחות מפתיע מאשר זה נראה במבט ראשון –שרלוט לפחות שמעה משהו על גבישי המשחק של 'עולם הענקים' והקוסם שמוכר אותם, לפיו למעשה כדי לשחק בגבישים ולהכניס את התודעה אל העולם הדמיוני שמגולם בהם, חייבים כשרון קסם, גם אם חלש ולא מפותח בכלל.

כך או כך, ואלאת'ורן היסטרי, ממלמל על כך שאסור לאבד את אמנסטריה (עד שהוא מצא מישהי שנראית כל-כך דומה לליסולד תער-כסף הזכורה לטוב מהמשחק שלו...)

ריטואל המרפא של גבירת האביב

מצבה של אמנסטריה מדרדר במהירות, הגם שלכאורה לחש הצל שפגע בה פגיעה קריטית לא הותיר עליה כל פציעה חיצונית; גופה הופך קר יותר ויותר, פניה נראים אנושיים פחות, ועיניה מתערפלות. היא מנסה לדבר, ומזהירה בלחש את הדמויות שכאשר היצור השקיע את כח הרצון שלו לפגוע בה, היא 'התחברה' אליו לרגע ויכלה 'לשמוע' חלק מהמחשבות שלו באותו רגע-

היועץ דאלרון ושני אחיו, ששירתו בחייהם את הרעם, הוקמו בידי המאסטר כרוחות רפאים רבות עוצמה, שמוטלת עליהם משימה מורכבת כזו או אחרת... אמנסטריה מזהירה, בכוחותיה האחרונים, שאם כל השלושה יתאחדו ויתקפו את החבורה, גורלן של שרלוטואלאריס נחרץ.

שה"ם: ברור לדמויות וגם לאמנסטריה, שגם הספקטר שהביסו לא הושמד סופית, והוא יוכל להתחדש בהדרגה באפלה, בתוך פרק זמן כזה או אחר.

קוהרנטית פחות ופחות, אמנסטריה ממלמלת דברים נוספים כשהיא עוברת בין הידרוסטית לקאהרויאנית; שרידי השחצנות הקרירה שלה דועכים, ומפנים מקום לבעתה אפלה. היא לוחשת שכמה טוב לבני-אנוש שוטים, שבטוחים שמחכה להם עולם שכולו טוב מעבר למוות; הקאהרויאנים יודעים שלא מצפה להם מאומה מלבד אפלה שאין לה סוף; ואם יש בה משהו, הוא גרוע עוד יותר. היא מתפתלת בפראות, והיתה צורחת לו היה לה כוח לצרוח,

"עזבו אותי, תתרחקו ממני-"

לחבורה לוקח זמן להבין, שהיא לא אומרת זאת לדמויות השחקן, אלא לדברים אחרים ואפלים יותר שסוגרים עליה.

שרלוט, שלחשי הריפוי שלה לא משיגים כל תוצאה, ולשווא היא מפצירה באמנסטריה להאבק, מקבלת פתאום רעיון שנראה מטורף לגמרי, אבל משום-מה, אולי מתוך אמונה עזה של יאוש, היא מחליטה שאולי, אולי דווקא הוא יעבוד.

למרות הפקפוק של אלאריס (וברקע הספק מלמולים ספק יבבות של ואלאת'ורן), היא מניחה את אמנסטריה הדועכת על מזבח שולחן האבן שלפני פסלה ההרוס לגמרי של גבירת האביב, ומשקיעה את כל כולה בגיוס הכוחות שלה, להדוף את הצללים החשוכים שנאספים, ולהאחז במחשבה המוזרה שעלתה בה, כאילו היתה חוט... כאילו שבאמת היא שמעה רחש קליל שדומה לצחוק עדין, כאשר הניחה את הגוף הקל להחריד לפתע של הקוסם המתעוותת על שולחן האבן.

שרלוט הולכת ונכנסת לטראנס מכושף, והפעם אלאריס היא זו שנותרת עם עיניים פקוחות לתוך הכוך האפל, ומנסה לשמור על הפלדינית ששורה עמוק ועמוק יותר לתוך הקסם של עצמה.

הסבר טכני של השה"ם:

הריטואל הוא מירוץ כנגד הזמן, עם ספירת סיבובים נוקשה מאד, כאשר כל סיבוב שרלוט מבצעת בדיקת כשרון כדי לזכות ב"נקודות ריטואל" (קרי, בהתקדמות בנסיון שלה לקרוא לכוחות המשוערים של הישות המסתורית של האביב),

ולעומת זאת, אלאריס מותקפת באמצעות כוחות הולכים וגוברים, שאמנם צריכים לעבור את כל המסדרון המעגלי כדי להגיע אליה (או להשתלשל אליה מהתקרה), אבל יכולים להכריע אותה במוקדם או במאוחר, בוודאי נוכח העובדה שהיא חלשה בקרב פנים אל פנים. בדף ההרצה הופיעה טבלה של אילו יצורים יופיעו באיזה סיבוב, והשאלה היא מתי שרלוט תסיים ותוכל להתערב.

ככל ששרלוט שורה יותר לעומק, היא בטוחה שהיא שמעה את אותו צחקוק עדין, כמעט ילדותי; לעומת זאת, אלאריס שומעת הלמות נעליים, כאשר אנשי כת מרושעים שסוגדים למסטר פורצים פנימה בחרבות שלופות (הם נראים כמו חיקוי לעגני לנזירי קלאודור); הראשונים ביניהם נהרגים במהירות, כאשר אלאריס שותלת בהם חיצים מדוייקיםבשניה בו הם מגיעים לתחתית מדרגות הכניסה של התיק, אבל אחרים מחליפים אותם, וצורחים לאלאריס ש"המעיים שלה יהיו מנחה למאסטר הקדוש, ישתבח שמו".

כמו כן, בהמשך ואלאת'ורן ממלמל באימה משהו כמו "חוט... אחורה... ביש-"

ומסתבר שעכבישי צללים תפוחים נוספים מתחילים להשתלשל מהתקרה על הקורים המגעילים שלהם, כדי לנסות לנחות על אלאריס מלמעלה ומאחור; והיא נדרשת לתמרן ולהשתמש בין השאר בלחשים שלה כדי לפגוע ולעכב אותם.

בינתיים, שרלוט מתקדמת ומעמיקה, ומתוך עולם הרפאים או החזיונות שהיא שוקעת לתוכו, היא רואה תמונות מוזרות של פתיתי שלג מסתחררים (גם אלאריס רואה משהו, במעורפל), ושל היכל טירה דומם מלא בדמויות של אנשים וחיות מאבן (או אולי מקרח?), שכאילו קפאו במהלך קרב.
ואי-כה נדמה לה, שטיפות טל החלו לנשור מגבעול האפרסק המפוסל אל שולחן האבן שאמנסטריה שרועה עליו... או שאולי זה סתם טפטוף מהתקרה.

בינתיים, סוגד-צללים בעל כוחות של גנב מנסה לחמוק בצללים כדי לדקור את אלאריס מאחור; היא מבחינה בו ברגע האחרון, הודפת את המתקפה הקטלנית שלו ומשתמשת ביכולת זינוק לאחור (Disengage) כדי לצבור מרחק ולשתול בו חץ, אגב שהיא מנסה להשתמש בכוחות שלה כדי להאט אותו.

הריטואל של שרלוט הולך וצובר תאוצה, ועימו החזיונות; קול נשי קר וזועם, ככל הנראה של גבירת רוח החורף, כלוא בתוך אחד החזיונות, מעל היצורים המפוסלים והשלג היורד, מרסס מבין שיניים חשוקות:

"אם אחותי והפרחחית חסרת התועלת שהתחברה איתה רוצות מלחמה, מלחמה הם יקבלו. קראו לזקני השבטים! קראו לכל אלו הסרים למרותי!"

רוח קפואה ואכזרית שורקת, הצללים מתעבים ומתוכן רוחשים יצירי סיוט שנראים כמו דמויות רזות, גבוהות ומעוקמות עשויות מערפל, עם טפרים ארוכים ופני-צינור מטושטשים וחסרי תווים, שרק עיין כתומה אחת בוערת בתוכן; הם סוגרים על שרלוט כשהם לוחשים דברים בשפה צוננת ושכוחה, כאילו הם נמשכים כמו מהופנטים אל האור והחום שבוקעים ממנה.

שרלוט, או הרוח שלה שמתערבלת בעולמות לא מוחשיים, מחזירה מלחמה, וכמה פגיעות גבוהות במיוחד בזו אחר זו עושות את העבודה, קורעות את הגופים הערפיליים עם להבות בוהקות של אור ומשליכות אותם חזרה אל האיין הצונן שזחלו מתוכו.

החזיון מתחיל להקלש ולהתערפל, כאשר הריטואל מתקרב לסיום ונדמה שאמנסטריה מפסיקה לרעוד, והנשימה שלה הופכת סדורה יותר; אבל לרגע אחד, שרלוט רואה רסיס חזיון שיוצא מההיכל החשוך לתוך גן מעוות, ורואה משהו עצום במרכז – אולי פסל ואולי משהו אחר, כאשר המוני יצורים מגעילים וצווחניים רוחשים מסביב, ועסוקים בריטואל או בריקוד מתועב.

הקול הגבוה מצחקק שוב, והפעם שרלוט שומעת מילים "הם באמת, באמת, באמת גושים של גועל, את יודעת?".

ואז, שרלוט מושלכת בחזרה אל תוך העולם המציאותי, מסוחררת מעט אבל מסוגלת להצטרף לקרב במהירות ולסלק את מה שנותר מהעכבישים ועובדי-הצללים שתוקפים את אלאריס.

ההמלטות אל תוך המפלס התחתון שמתחת לכוך

הצללים דועכים לרגע; ואלאריס, שמוצאת את עצמה סוף-סוף נטולת תוקפים, מסוגלת לדמות שהיא רואה, ממש מעל המים בתחתית הבור, צורה של מעבר סודי שהיה שקוע באפלה קודם לכן.

ברגע הבא, כאשר הלמות מגפיים רבים עוד יותר וקול פקודה מרושע מהדהדים מהכניסה העליונה לכוך, הדמויות מבינות שאין להן הרבה ברירה. משרתיו בני-האנוש של המסטר הביאו עימם הפעם קשתים ולפחות מנהיג אחד שנשמע כמו מטיל לחשים, בטוחים שהפעם סגרו על טרפם בדרך ללא מוצא.

הדמויות משתלשלות בחבל אל עבר המים שלמטה, כאשר שרלוט, שיש לה גם שיריון כבד וגם מחזיקה באמנסטריה חסרת ההכרה (הגם שכעת ברור, שמצבה טוב בהרבה והיא הולכת ויוצאת מכלל סכנה מיידית), זוכה בגלגולים קשים יותר מכל האחרים; ולמרות זאת, החבורה מצליחה לרדת למטה ולהסתתר בגומחה שיוצר המעבר הסודי, לפני שחלל הכוך כולו מתמלא בשריקה של חיצים.

המשך המעבר חסום בידי דלת עתיקה ונעולה, אבל אלאריס מתגברת על המנעול במהירות שיא, כך שהחבורה יכולה להסתלק מההיכל של הכוך לפני שהקשתים של המסטר יכולים לכוון שוב, למרבה זעמו ואיומיו של המנהיג שלהם, שצורח לאנשיו שאם לא יקבל את הלבבות של הדמויות, הוא ישתמש בלבבות שלהם בתוך מנחה למסטר.

ואלאת'ורן, שהתאושש ומצב רוחו השתפר פלאים לאור מה שנראה כמו הצלתה של אמנסטריה, לא מתבייש להתאונן לחליפין ולחטט לחליפין, כשהוא משווה בלי בושה את היכולות של החבורה ליכולות 'המגניבות' של הדמויות ששיחק ב'עולם הענקים', באורח כזה שלשרלוט מתחשק יותר ויותר לחבוט בו.

אבל בדבר אחד הוא צודק... בתוך המים הרדודים, יש נצנוץ שמסתבר כאבן אמתיסט סגולה מגולפת, מה שכמעט מסבך את החבורה עם קנוקנות מגעילות של משהו מהמים העמוקים יותר.

ההתקלות רק מגבירה את העליצות המרגיזה של 'הוד רוזנותו היורש', שלא מתבייש לשבח את הדמויות במשהו כמו "וואו, זה היה קרוב. אבל עבודה טובה בנות! מה אתן יודעות, זה באמת היה אמתיסט! רק חוק שבינגלסקשישא ישמע את זה- אם כי אני, לפחות, עדיין יכול לעבור בדלת-"

ובעוד שרלוט מצמידה בזעם את האוויל הקשקשן לקיר ולוחשת לו שעוד פעם אחת הוא יעשה משהו כזה, היא תגרום לו להצטער על זה שאנשיו של המסטר או העכבישים לא תפסו אותו, אמנסטריה פוקחת את העיניים ומעירה בלחישה ארסית:

"הסיבה היחידה שאתה עדיין בחיים, היא שאתה חמור אוויל מדרגת אווילות כל-כך משובחת, שהיה אפשר לזקק מנה אסכולה שלמה של קסם... ואם עוד פעם אחת תקרא לי ואלאריאל או ליסולד תער-כסף, אני נשבעת שאהפוך אותך למקק, גם את זה הדבר האחרון שאני אעשה".

המבוך הטחוב מתחת לכוך

הדמויות מוצאות את עצמן בהיכלות הרוסים, נגועים בטחבים ובנטיפי אבן, ומדשדשות במי אפסיים רדודים, כשהן מנסות לגשש דרך. פה ושם, מתוך האיזוב מבצבצים שרידי ציורים עתיקים; ואחד מהם, שהשתמר טוב יותר מהאחרים, מציג חתונה עתיקה על רקע של עץ מקודש... ולשמחתו של ואלאת'ורן השישי לשמו, הכתובת מתחת לו כוללת (אלאריס לפחות יכולה לקרוא אותה), לא יותר ולא פחות מאשר את השם 'וארלאריאל'.

אמנסטריה, שעדיין נזקקת לתמיכה של שרלוט כדי להתקדם, מעירה באנחה, שכנראה מי שיצר את עולם המשחק של 'עולם הענקים', הכיר כמה וכמה אגדות עתיקות, ומכאן שרבוב השם הזה; אבל ניכר שהדברים מותירים לה חומר למחשבה, הרבה יותר מכפי שהיא רוצה להודות.

החבורה נתקלת בגופה אכולה של אנושואיד מעוות, שכמעט ונקברה בתוך האיזוב; הוא בעל פרופורציות שונות בהרבה משל אדם, והגב שלו מלא בשרידי חומר קרני וגמיש.

לאחר לפחות גרם מדרגות אחד שהוביל למבוי סתום, קרב עם זוחלי מערות משוריינים שנראה שבגבם יש לא מעט גושי שחם לח ומצחין, ודילוג על מנהרה צדדית מצחינה עם אוויר כבד מאד, שהוליך לקן של פילושטי שכוחות או יצורים דומים, הדמויות מוצאות סוף-סוף אפיק של נהר תת-קרקעי ומתחילות לפסוע בזהירות לצידו, בתקווה להגיע למקום בו הוא נשפך החוצה.

כאן, מעל הזרם ובצד השני שלו, יש משהו מוזר בקיר... נראה, כאילו מישהו חפר מתוכו גומחאות ורוקן מתוכן את האבן, ומחלק מהגומחאות נוטף נוזל מגעיל. הזרם עושה פניה חדה, וצלצולים או רחשים חלושים מהדהדים.

אלאריס מבחינה בזמן באנושואידים מגעילים שעומדים על המשמר מעל אחד מצידי הזרם; אילו יצורים מעוותים וכפופים עם חרטומים משורבבים וגב מלא בקוצים קרניים וגמישים, שחלקם לפחות נראים כמו כורים. למעשה, הם העמידו זקיפים על צומת דרכים, שמעבר לה פסל של דמות נשית רחבה ומעוותת שמחזיקה שוט באחת מידיה; ואילו מנהרות צדדיות מגיעות לחדרי הכריה שלהם, מהם עולים רעשי מכושים.

כאשר הדמויות צופות במתרחש, הן רואות יצורים קוציים עם איזמלים, שמתחילים לעבור בשורה לעבר אחד הפתחים, כשהם סוחבים שקים תפוחים ומלאים במה שנראה כמו תערובת בין רסיסי שחם רטוב, טבח וחומרים נוספים; כאשר מי שמפקח על התהלוכה נראה כמו דרואידי אפל מסוג מסויים, וכל היצורים מפטפטים בקולות צווחניים ושמנוניים.

החבורה מתלבטת מה לעשות, ולאחר שהדמויות לא מעוניינות לפלס דרך בלחימה בכל היצורים האלו, החבורה מקבלת את התוכנית של אלאריס, לפיה היא תשמש בלחש מים לקרח שלה, כדי להקפיא חלק ממי הפלג וליצור קרחון קטן, והדמויות יאחזו בו בעודו זורם במורד הזרם, מתחת ליצורים הצווחניים, בתקווה שהם לא יבחינו בו.

התוכנית עצמה עובדת; הדמויות נסחפות במהירות הלאה, אל שורה של מפלים קטנים מאד בלא שהיצורים הקוציים הנתעבים יבחינו בהם או בקרחון הנסחף, ורובן... בלא פגיעות ממשיות מלבד כמה חבטות כהות.

כולם מלבד ואלאת'ורן: כאשר החבורה נסחפת עם הזרם מהמערה אל תוך אור הירח, ואלאת'ורן חסר הכרה ומדמם בכבדות... הוא הוטח עם ראשו בסלע באורח רע, וכעת הוא חסר הכרה ונראה כאילו ספג פגיעת ראש לא נעימה בכלל.

שרלוט משתמשת בלחשים שלה כדי לעצור את הדימום ולנסות לייצב את היורש הצעיר, בהצלחה חלקית למדי, כאשר הדמויות מדשדשות אל תוך האפיק מוצף אור הירח המעורפל, ומגלות שהן הגיעו למעשה אל הואדי העמוק של הנהר שחוצה את רינדנהאל לשניים, לא רחוק מטירת רינדהאל (הגם שהיא הרבה יותר למעלה ממקום המצאן של הדמויות)

וחשוב לא פחות – הדמויות נמצאות קרוב מאד לאי הדרואידי העתיק עם מעגל האבנים, שבו החבורה חשדה שליידי מריאן הצעירה התכוונה לבצע את הטקס הטפשי שלה, כאשר לפי החזיונות שהדמויות ראו, עכבישיו של המסטר או יצורים נתעבים אחרים תקפו אותה שם או בסמוך למקום הזה ורדפו אחריה.

למרבה הצער, החבורה מבינה שבזבזה שעות ארוכות; השעה היא הרבה מאד אחרי חצות, וכל דבר שקרה במקום, ארע והושלם כבר לפני שעות.

ואילו מאחורי הדמויות, היצורים הקוציים בוקעים מפתח אחר, וממהרים לצלוח את האפיק במהירות לעבר מחסה היער העבות והלח שמעברו האחר של האפיק, ממזרח לטירה, במקום בו יוכלו להתרחק מהעיר בקלות לפני שיעלה היום; ורבים מהם נושאים עדיין את השקים עם תערובת השחם הנתעבת שלהם – מה שגורם לאמנסטריה לתהות, מה ערך הם מוצאים בתערובת נחותה ומצחינה של שברי שחם ואיזוב; אבל מעבר לזה, עצם העובדה שהם שרצו סמוך כל-כך לעיר אנושית, הוא עניין מעורר דאגה לכשעצמו.

המחזה באי המקודש וסיום הפרק

כך, החבורה מדשדשת באיטיות בשולי הנהר לעבר האי המקודש שנישא מעל הזרם, ממש לא הרחק מהמקום בו החבורה בקעה בחזרה אל מתחת לכיפת השמים; אמנסטריה עודה חלשה ומסוחררת, למרות שכעת היא מסוגלת ללכת בכוחות עצמה ואפילו להטיל לחשים פשוטים; ואילו מצבו של ואלאת'ורן בכי רע. שרלוטואלאריס שלמות בגופן, אבל מותשות לגמרי וספק אם גם הן יחזיקו לעוד זמן רב בלא מנוחה הגונה.

כפי שהדמויות מגלות במהירות, המעגל הדרואידי עוד על כנו, אבל האוויר סביבו כבד, מלא כולו בריח של מוות... וכאשר הדמויות מתגנבות, הן מבינות מה ארע; כל מעגל האבנים הדרואידי, על מעגל האבנים הקדומות של ושורשי העצים שנישאים מעליו, הוא זירה של קרב שארע כאן לפני שעות ספורות לכל היותר-

וכפי שהחבורה רואה, משרתיו של המסטר (הרבה עכבישי צל וגם כמה וכמה בני-אדם) מוטלים בכל מקום, רובם מנוקבים בתריסרי חיצים; מישהו העמיד קשתים על המצוק שחולש על המעגל העתיק מצפון, ופשוט הוריד עליהם ברד אחרי ברד של חיצים.

ואז, על אבן המזבח עצמה, הן מוצאות את אחד מראשי נזירי-הצללים (נראה באורח חשוד כמו אחד מאנשיו של האב ארקוס, אגב); מלבד פגיעות של חיצים ולהבים, הוא שופד בגרונו אל שולחן האבן הדרואידי עם חנית, שעליה מתנוסס לא אחר מסמלו של קאהל-ראמדור אדון הרעם, מתנופף ברוח מעל הגוויה המעוותת של מפקד נזירי הצל, בבחינת אמירה חד-משמעית של אנשי אדון הרעם "אתה והסוג שלך לא רצויים במקום הזה".

אלאריס מנסה להתבונן סביב ולפלוח את האפלה, ולהרף-רגע, נדמה לה שהיא רואה דמות מפחידה על הצוק למעלה; אייל קורא גדול, שחור כמו הלילה, ועל גבו דמות מבורדסת של גבר, שמעט משערו הבהיר והארוך חומק מבין שולי הברדס.

הברנש המוזר, שנראה חמוש בקשת ארוכה, שולח באלאריס מבט ידעני, ואזי מטה את בהמת הרכיבה המוזרה שלו ונעלם אל תוך הצללים.

החבורה העייפה מתדיינת על ההמשך – האם לסגת ולחפש מחסה בטירת רינדן, שכעת יושב בה קולונל ססיל לייטבורו (שהרי ואלאת'ורן לא יחזיק מעמד במסע, וגם אמנסטריה חלשה מאד עדיין), לנסות להמשיך בנתיב המקורי העולה בדרך הראשית לרמת פאלסט שנישאת מעליהם (אמנסטריה ממליצה להן שלא, מאחר ולפי מה שגילו, יש סיכוי גדול לכך שאנשי המסטר ישימו עליה שבע (או שמונה...) עיניים; לעקוב אחרי היצורים הקוציים, או אולי אחרי מאמיני הרעם, כדי לבדוק מה האחרונים זוממים.

בסופו של דבר, שרלוט ואלאריס מכריעות על התוכנית האחרונה, והחבורה מתפצלת... אמנסטריה נוטלת את ואלאת'ורן חסר ההכרה (כנראה בהבטחה שתוכל לשאת אותו בעזרת אחד הקסמים שלה), כדי להביא אותו אל טירת רינדן ולבקש את עזרתו של קולונל ססיל במתן מחסה וטיפול לאוויל הצעיר, שהפעם אכן נגס "נתח ענקי בהרבה ממה שהוא יכול לבלוע".

לעומת זאת, אלאריס ושרלוט יחמקו אל תוך היער, כדי לנסות לעקוב אחרי מאמיניו של קאהל-ראמדור ולגלות את התוכניות שלהם.

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.