הקמפיין של שרלוט גריווינד (Charlotte Greywind)

פרקי ביניים: המסע במעברי ההרים

פרק XXIII: "רמשים ושועי-ארץ"

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

פתיחה

הדמויות מפלסות את דרכן ברגל בנתיב עולה ומשובש בין סלעים אפורים ומוצלפי גשם. בהדרגה, הגוש המטושטש של אחוזת סטמרסטון והשדות סביבה מתרחק, והופך קטן ומטושטש יותר מאחוריהן.

הדמויות הולכות בין גושי סלע מחודדים שמטפסים אל רגלי החלק הדרומי של הרי השדרית; ועליהם צומחת צמחיה מעוקמת ולחה שהרוח שורקת בתוכה בקול בוכים. מעל המצוקים הגבוהים יותר מעליהן, ענני הסערה ששרו מעל הדמויות במשך כל השבוע הקודם הולכים ומתפוגגים כאילו שכוחם נגמר, חושפים בהדרגה רקיע מצועף וזרוע כוכבים קטנים, רחוקים וקרים.

החבורה הקטנה עוצרת לאחר זמן מה ליד צוק סלע כמעט אנכי עם שסע גדול באמצעיתו. יוסטישיה שמכירה את האזור אומרת לשארלוט שבתוך השסע מתחיל עיקול בלאקהוף, דרך דמוית פרסה שמתחילה כאן ומתקמרת כך שהצד הרחוק שלה יורד לעבר העיר היי-גארנל. לעומת זאת, ממש בגב הפרסה - מתחת לשרידי אחוזה נטושה - מתפצלת הדרך אל מעברי ההרים, שהיא הדרך שיוסטישיה רוצה להשתמש בה.

הדמויות מחפשות מקום טוב וחסוי יחסית לחניית לילה ומוצאות שרידים של מגדל מכס ישן שרובו התמוטט כבר לפני דורות. בתוכו הן מדליקות מדורה קטנה. יוסטישיה מתמקמת ליד הכניסה ושולחת את שארלוט לישון, משום ששארלוט נראית לה גמורה אחרי היום הנורא שעבר עליה.

שארלוט רועדת מן הזכרונות, ויוסטישיה מנסה לנחם אותה ולומר שעשתה כמיטב יכולתה והיא שרדה דברים שהיו מרסקים אחרים לרסיסים. עד כמה שזה קשה - אולי יש בזה תועלת מסוימת, כלומר שארלוט ראתה ולמדה מה המחיר האמיתי של תבוסה. לא שירים יפים על שושנה וסרפד או תיאור מלא פאתוס אחר. לפחות, יוסטישיה מוסיפה, הן הרגו את המפלצות שביצעו את הזוועה ועדיין, זה כואב. לחשוב על האנשים האלה שפשוט חיו את החיים הקטנים שלהם והאמינו שהחוק והכתר מגינים עליהם, עד ש... יוסטישיה מתקשה להשלים את המשפט. שארלוט מתרפקת עליה ובוכה כשראשה מונח על ברכיה. יוסטישיה תוהה מה עדיף, להיקרע מן החיים השלווים של רקמה ומחט ונשפים לתוך האפלה או להישאר בחיים האלה עד שהאפלה מכה בלי אזהרה. הגורל של נשים כמו יוסטישיה ושארלוט הוא הקללה והברכה שבלראות את האפלה עין בעין, להילחם בה ואם למות, אז לפחות עם חרב ביד.

יוסטישיה מבחינה ששארלוט רועדת ובוכייה, מפסיקה לדבר על הנושא הזה, ומציעה שלארלוט כוס של תה עשבים. כדי לעודד את רוחה מעט, יוסטישיה מסיימת את הערב בסיפור משעשע מן הילדות שלה ושל ג'יין, כיצד יוסטישיה התנקמה בג'יין, על האופן המפיר בו האחרונה ניצלה את העינוי במדידת שמלת הנשף הראשונה של יוסטישיה כדי לשדוד לה את כל לחמניות הזנגביל וללעוס אותן מול עיניה הכלות.

התגמול הגיע כאשר יוסטישיה ניצלה הזדמנות וגרמה לה להחליק ממדרגות המגדל אל תוך בריכת הברווזים שבלב הפארק המלכותי - וכיצד ג'יין הזועמת פרפרה וצווחה בפנים, מבריחה את הברווזים לכל עבר כשיוסטישיה (למעשה גם מירנדה אבל יוסטישיה מבליעה את זה) מתלוצצת על חשבונה:

"הו, הפרט החדש הזה ססגוני מעט פחות משאר חבריו ללהקה, אך ללא ספק קולני מרובם."

שארלוט נרדמת לבסוף על ברכיה של יוסטישיה, שוקעת בשינה עמוקה ומלאה בדמעות ובשברי חלומות. נדמה לה שהיא רואה את מלוויל ופרופסור ריד עולים אל מרכבה והפרופסור מורה לרכב לנסוע לתיאטרון הורד והאריה.

פעם אחת, היא חצי ערה וחצי ישנה ורואה אותיות מוזרות על הקיר מעליה. מתכות רחוקות מצלצלות וגבוה על ראשי ההרים מבזיק ברק כחול, מאיר את הפסגות המשוננות כמו באור יום ורעם עמום מתגלגל אחריו ואז דועך.

כששארלוט פוקחת עיניים כבר עומד אור כחול אפרורי של לפנות בוקר. היא מבינה שהאריכה מדי לישון ומזנקת ממשכבה בבהלה. יוסטישיה שעונה על הקיר, מנומנמת, ולידה ערימה של ירקות שורש וגם סליל אריג בהיר ומעט דביק, אפור-ירקרק שיוסטישיה גלגלה מסביב למקל. אגב פיהוק היא מבקשת לשארלוט לצלות כמה מהפקעות האלה, ואומרת במגומגם שהשינה שלה נדדה קצת בהתחשב ב... ונדרמת אגב המשפט. שארלוט, אכולת חרטה על שהאריכה בשינה מסייעת לה להיכנס לתוך שק השינה שלה, ומכסה אותה בעדינות לפני שהיא מתפנה לצלות את הפקעות.

היום השני למסע

היום השני למסע נפתח בשעה מאוחרת מכפי שיוסטישיה רצתה, הדמויות צועדות מתחת לקיר האנכי, עד שהן מוצאות ניקבה גדולה שנקרעת בתוכו ופותחת מסלול של עליה מתונה. הניקבה הצרה מתרחבת באיטיות, והופכת למעבר אפור כהה שעובר לעתי דרך גרמי מדרגות עתיקים שהטבע שחק כמעט לגמרי. קירות הסלע נישאים לגובה עצום בצדדים, ומשאירים רק פס אפרורי של שמיים הידרוסטיים למעלה. בשעות הראשונות למסע שארלוט לא רואה נפש חיה מלבד כמה סנאים ועכברי הרים, ולא נתקלת במכשול מלבד עמודי סלע טבעיים שקרסו פה ושם לתוך המעבר; רק הפסגות הגבוהות עם שיני הסלע הכהות שלהן נישאות הרחק וגבוה מעליהן, תזכורת דוממת לאיום ולברקים ששארלוט ראתה בלילה.

המעבר ממשיך לעלות במתינות ומייגע את הרגליים העייפות של שאלרוט שאינן מורגלות בטיפוס הרים מסוג זה. יוסטישיה מכתיבה קצת איטי שמתחשב ברגליים של שארלוט ובשריון הכבד שעליה. מדי פעם היא מסיחה את דעתה מהעייפות בסיפורים והשיחה נסבה בהדרגה לנושא שעניין את שארלוט מזמן – הכתב הרוני וסמלי הכוח שלו.

יוסטישיה מסבירה לשארלוט על המבנה של הרונות, אגב שהיא משמיעה כמה עקיצות מחודדות לכיוונם של קוסמים עיוניים.

"רונה" היא מסבירה, "היא סמל כוח. האות המורכבת של הרונה הוא כמו תבנית שלתוכה הכותב יוצק את כוח הכשפים האקטיבי או הפאסיבי שלו. כך שגם אם רונה שאדם חסר קסם מעתיק תהיה מדוייקת להפליא ההשפעה היחידה שלה הוא למנוע מאותו קוסם עיוני נכבד מלהרתיח את רעייתו הכבודה יתר על המידה בחיטוט בלתי נגמר בענייני הבית."

רונות הן בסופו של דבר חיבור בין שלושה דברים – הקסם של הכותב, התבנית של הרונה והחומר שמשתמשים בו לכתיבה או ליציקה. הדר הפשוטה ביותר היא שימוש במגילה אבל הרבה אמנים יכולים לחרוט רונות אפילו על מתכת. במהלך המנוחות יוסטישיה מאמנת של שאלרוט בציור בסיסי שמתאים לכישרון האיור של הדמות. שארלוט מתאמנת ומצליחה לקלוט במידה רבה את הרונה שמייצגת את אור השמש האחרון של שעת דמדומים, מה שמקדם אותה לקראת יכולת של סמל כוח בסיסי על מגילה עם יכולת ריפוי חלשה.

היום עובר בהדרגה. האפור-ירקרק מחוויר ונמהל בגוונים של צהוב חיוור וכלחל עור כשמבעד לערפילים מאחורי גבן של הדמויות השמש מעפילה למרכז השמיים. הגשם נפסק לגמרי ובמקומו נושבת רוח קרירה מתוך המצוקים. מפעם לפעם נמהלות בה צרחות של עורבנים שמקננים בחלקים הגבוהים יותר של הצוק. כעת, משעול הפרסה עליו דיברה יוסטישיה אכן נפרש לפני הדמויות ושארלוט יכולה לראות את הדרך המעוגלת מתקרבת אל כתף הרכס ושבה ומתרחקת ממנו לעבר המיקום המשוער של היי-גארנל. נדמה לשארלוט שממש לפני כתף ההר, מעבר לצלליות מטושטשות שהן אולי גגות כפר רחוק, נבקע נקיק עמוק ושחור בין פלטות אבן גבוהות ומלאות בחורבות.

הרוח, כך שארלוט מדמה , בוקעת מאותו נקיק רחוק כמו צרחה שנפלטת משפתיים שחורות ורקובות ובשארלוט עובר רעד של אי נוחות.

יוסטישיה מעומת זאת מצביעה על בעיה קרובה יותר. ממש בפתח שביל הפרסה הניצב מחסום קורות גס למראה, מאויש בידי חצי תריסר אנשים חמושים.

למזלן של הדמויות גלגול האבחנה של החבורה טוב מספיק להבחין לא רק במחסום אלא גם בזקיף שעומד גבוה על אחד הצוקים. יוסטישיה מושכת את שארלוט במהירות אל בין הצללים בצד כשהיא מסמנת באגודל כלפי מעלה. היא מגחכת, ולוחשת:

"אותי למרבה הצער קשה מאוד להפתיע מכיוון הגג. ניסיון מר את יודעת."

ממבט זהיר במאנשים במחסום נראה שמדובר בבריונים חמושים יפה שהחליטו לגבות מיסים.

הדמויות מתייעצות מה לעשות ובסופו של דבר מסכמות ששארלוט תתקרב באורח גלוי ותנסה לדלות מידע, יוסטישיה תחמוק בין הצללים ותיפגש איתה אחרי המחסום.

נראה שיוסטישיה מעדיפה לא להיראות בשלב זה, אולי מחשש שאם אחותה תגלה בקרוב שהיא חיה עדיף לא להוסיף לה מידע על המסלול בו בחרה. כאשר שארלוט מגלה את עצמה על השביל, הזקיף למעלה משמיע צווחת עורב מרושלת ומתחילה תנועה מאחורי המחסום.

כמה מן הבריונים חוסמים את שארלוט ומכריזים שהם שומרים את נחלות 'כבוד הרוזן הגדול רונלד החמישי לבית סילקורט, אדון מעברי ההרים הדרומיים'.

הדובר הראשי, גבר עם זקן כתום דליל שחבריו קוראים לו מקג'וף מוסיף ומתלוצץ

"כן כן, רוזן חדש נוצץ ויפה - ישר מהקופסא המלכותית, אם את חייבת לדעת - ואת לא."

שארלוט מתחילה לקשור שיחה עם הבריונים, אגב מעין התמקחות על מס המעבר, כשהיא מנסה בכל מאודה לחקות את דיבורה והליכותיה של חברתה מן הפנימייה - דיאנה קלת הדעת.

שרלוט מצליחה להוציא לא מעט מידע: הרוזן סילקורט עומד בראש חבורה של בני אצילים חסרי קרקע, שבאו לכאן ממחוז האסטור והתנחלו כאן. ניכר (למרות ששליטתם של הבריונים בפרטים מוגבלת מאד) שיש לסילקורט כנראה חסות מלמעלה, ושהוא מתכנן לתקוף בעתיד הקרוב את אחוזת ווינטרסגייט
(אחוזת גבול הררית שחולשת על העיר היי-גארנל מצפון, קרי, היא יושבת ממש ליד הקצה הרחוק של משעול הפרסה)

הסיבה הרשמית להתקפה המתוכננת היא, שהלורד של וינטרסגייט הוא פשוט עם לשעבר "פועל שטוח רגל" שלא ראוי להיות אציל. הבריונים, שהם כנראה טינופת של אסירים משוחררים ושכירי חרב שנספחה לחבורה של סילקורט, מצפים לשלל וגם לנשים של אחוזת ווינטרסגייט שהרוזן הבטיח לחלק ביניהם. כששארלוט נאבקת לשמור על החיוך ולא להראות מה היא חושבת עליהם, הם ממשיכים לפלוט קטעי דברים ששמעו, שגם כנראה מישהו למעלה לא מרוצה מהעובדה שאיזו דוכסית מתה מינתה פועל לשעבר לאדון אחוזה, ושבינתיים הרוזן סילקורט השתלט על כמה כפרים ומעביד את הכפריים קשה, כולל במכרה.

בנקודה מסוימת הבריונים מפריחים הלצות גסות לגבי שארלוט והמדים שלה.

אחד מהם מעיר שאין לבריון כמו ג'וף שום סיכוי עם שארלוט כי עם המדים שלה כל מיני מאסטרים מצוחצחים בטח עומדים אצלה בתור.

"הצחקת אותי, האבירים האלה אם רק יורידו מכנסיים, הקטן המקומט שלהם יהפוך לדייסת גשם."

שארלוט רותחת מזעם בשקט למשמע ההערות הגסות שמוטחות בה ובצבע השיער שלה ("אדום-יין צריכה הרבה..." וכיוצא באלה).

בסופו של דבר היא קונה את המעבר בשלוש מטבעות זהב במקום בחמש שנדרשו בהתחלה.

השמש מתחילה ליטות מערבה וצובעת באודם את האפור של המתלולים, כששארלוט עוזבת את המחסום, עוברת בעיקול החד שמאחוריו, שם הדרך עוברת בין שוליים משובשות של אבני מפולת וקירות מחורצים שעצים דלוחים גדלים מעליהם. באור של השקיעה המתלול הגבוה יותר לצד הדרך נחשף במלא כיעורו - על החורבות המוזרות שמכסות אותו שהטבע כבר בלע אותן למחצה, השבילים הצרים ביניהן, עם הרטט המוזר באוויר האפור אדום, והעצים הנבולים למחצה שצומחים מסביב.

בהמשך הדרך שארלוט רואה את הגגות הראשונים של הכפר Fog's Edge, עם סלילי עשן שעולים מארובות רחוקות. שארלוט מופתעת לגמרי מצרחת עורבני גדול וחצוף מאחוריה שהופכת לצחוק של יוסטישיה. זו מושכת אותה במהירות למקום נסתר בצד הדרך:
"פססט! לכאן! הרגלים רעים, יקירתי. אני מתנצלת."

היא אומרת בהבעה ללא חרטה כלל. יוסטישיה אומרת כי שיטתה בקלות בצופה של הבריונים. הוא לא רע אבל רואים שהוא לא בן המקום; והיא חמקה דרך השבילים היותר גבוהים. הבשורות הרעות הן שכנראה יש להן עסק לא רק עם בריונים: חרקים נתעבים מהעולם התחתי יצאו מהחורים שלהם והחלו לקנן על המדרונות הגבוהים. למעשה היא הרגה אחד מהם כבר אתמול בלילה, אבל אז חשבה שהוא פרט בודד.
יוסטישיה מתחילה לשאול את שארלוט על השיחה שלה עם הבריונים או איך שהיא מנסחת את זה:

"כיצד היתה ההיכרות הרשמית עם אותם טיפוסים, ממיטב בניה של הידרוסט הכפרית?".

הפנים של יוסטישיה מרצינות כשהיא מנסה להיזכר בשם סילקורט ומתי נתקלה בו. בסופו של דבר היא נזכרת שסילקורט אכן הנהיג חבורה של בני אצילים צעירים וחסרי אדמות, שאבותיהם הכבודים והכשרוניים איבדו את ההון המשפחתי לטובת סוחרים ומלווים בריבית - כמו שקרה לרוב מי שלא השכיל לחסוך ציד שועלים מפיו בעידן זה של תהפוכות; או השקיע כספים אצל נוכלים שהבטיחו ארמונות פורחים באוויר וגנים תלויים במושבות.

כך או כך חבורה שלמה של הפרחחים האלה, הפכה את עצמה לאגודה סודית במחוז האסטור. בהתחלה נטלו לעצמם מטרות אציליות, כגון מלחמה כנגד בני רידנברוק ומתעשרים חדשים דורסניים מהסוג המבחיל ההוא ("שניהל את החנות שלו טוב מדי לפני ואחרי שהוכתר"). אבל, לאחר כמה שנים של שהות בתנאים וסוג חיים שהולמים שודדי דרכים, הזמן עשה את שלו: האצילים הצעירים נפטרו מן המנהיג הראשון שלהם והעלו במקומו של הסילקורט הזה, ומאז הם הפכו ללא הרבה יותר משודדים פלוס תארים מנופחים ודרישות שערורייתיות שהיו מגיעות לארמון מדי פעם.

יוסיטישיה מודה שהכתר לא התאמץ במיוחד לחסל אותם. אם המתעשרים החדשים והתאגידים שלהם יצרו את הבעיה, הכתר לא ראה סיבה למהר לפתור אותם מן הקוץ בישבן בלי תמורה הולמת. יוסטישיה לא יודעת איך בדיוק ולמה הם עזבו את האסטור. יכול להיות שאחד התאדגידים שכר מספיק אנשים כדי להכות את סילקורט והחבורה שלו ולהבריח אותם למקום נידח יותר, שהמתעשרים החדשים לא מתענינים בו.

מה שמדאיג את יוסטישיה זה הקשקושים על צ'ארטר מגבוה, שמשתלבים עם היומרות של האוויל הצעיר ההוא להקים טירה ולשחק באדון פיאודלי. עוד יותר מזה, היא זועמת על הדיווח של שאלרוט בעניין ההתקפה המתוכננת על ווינטרסגייט. הפועל לשעבר שהפך לאדון הטירה הוא מינוי של יוסטישיה, ויוסטישיה ממש לא מרוצה מהצורה בה אותם שודדי דרכים עם תארים זוממים על האחוזה ההיא.

היא מסבירה לשארלוט שאמנם היא לא חוששת מאד לאחוזה המוגנת היטב, מה גם שהלורד שלה לא בכדי היה היחיד ממנהיגי מרד הפועלים הגדול ששרד אותו עם הראש על הכתפיים - מה ששכנע את יוסטישיה בזמנו שעדיף שראש כזה יעבוד בשביל הכתר ולא נגדו.

"אבל לכי תסבירי למירנדה..."

ואז יוסטישיה - כאילו הבינה בבת אחת את מה שהיא עצמה אמרה - העיניים שלה הופכות אפלות מאוד. היא מאוד מקווה שהמחשבה שעברה אצלה בראש כרגע היא לא נכונה. כי אם כן היא מתכוונת להסיר את הראש הרוזנותי באורח אישי מעל שק התירס המיוחס עליו הוא מתנוסס כרגע, ולשלוח אותו בסל לאחותה היקרה, רמז למה שמצפה גם לה.

לשאלה של שארלוט יוסטישיה אומרת שהיא לא חושבת שמדובר בתכנית גדולה או מתוחכמת של מירנדה אלא התרסה שחצנית רגילה, פלוס בעיטה בזכרה של יוסטישיה, תוך השבת הסדר המעמדי על כנו. זאת הצורה שבה מירנדה חושבת. (שלא לדבר על בעלה היקר בעת שהוא מצליח להרחיק את הראש ליותר מחמישה אינץ' משולחן השתייה ולהשמיע קולות של פעילות גבוהה יותר מגובה גשר האף.)

יוסטישיה מתלבטת עם שארלוט האם באמת כדאי להשאיר למירנדה מסר, מה גם שהיא נזכרת שהיא בעצמה סיפרה בטיפשותה הרבה לאחותה ששארלוט מיועדת לנסוע לווסט דאונס.

אגב שהן משוחחות הדמויות מטפסות בשביל צדדי שמתפצל מהדרך הראשית ועולה כלפי מעלה, ומגיעות לצומת דרכים גבוהה בין שני שבילים הרריים צרים שאחד מהם עולה לכיוון המדרון הגבוה והרוטט. העצים שם באמת חולים, תפוחים מאונקלים והאוויר - עכשיו שאלרוט שמה לב שזה לא אוויר רוטט אלא המוני חרקים קטנים וגדולים שמזמזמים סביב העצים; ובה בעת על הדרך למטה, רחוק מתחת לדמויות חולפת חבורה של רוכבים.

בחלוץ רוכב גבר צנום עם זקנקן כהה שעורבני גדול על כתפו; ולצדו ברנש מהודר יותר בגלימה ארגמנית ושיער מהודר בעהיר שמזכיר קצת את מלוויל, רק שביהירות שעל פניו אין זכר לעידון המשועשע של הקוסם הבלתי נסבל. שארלוט שמשקיפה על הדמות הזו מגבוה מעלה בדמיונה את מלוויל האמיתי, ומה היה מעיר על התכשיטים חסרי הטעם שהברנש הזה עוטה: הוא מבין שבמקצוע מסוים מקבלים לעתים תשורות מסוימות מלקוחות מרוצים, אבל לעטות את כולם ביחד עלול לגרום ללקוח הבא לקנא...

הדמויות שמבינות שהחבורה נמצאת בדרכה למחסום מחליטות לעקוב אחריהם ממרומי אחד השבילים הגבוהים. הן עוברות בין עצים חולים ומזמזמים שזלג צמיג נוטף מהענפים הגוססים שלהם, ומחורים תפוחים בגזע.

כאן שניים מהחרקים הגדולים יותר ניתקים מענפי העצים ותוקפים; מעין רימות וורודות מכונפות בגודל כלב גדול, כמו גרסאות חרקיות ותפוחות של חפרפר עיוור עם ארבע כנפיים כחולות ועוקץ כהה נוטף זלג סיבי. הדמויות נאלצות להדוף את ההתקפה: החרקים מהירים מאוד ויודעים לתמרן ולחמוק ממכות ויש ארס (גם אם חלש יחסית) בעקיצות שלהם.

הדמויות הודפות את החרקים הנתעבים ומתרחקות מהמדרונות הנגועים לאורך השביל שעוקב אחרי הדרך הראשית מלמעלה. וכך הן יכולות להסתתר במקום בטוח ולשמוע את רוב השיחה שמתנהלת במחסום. האציל בהיר השיער הוא לא הרוזן סילקורט, אלא אחר מהחבורה שלו, והוא אכן נראה ונשמע לשארלוט כמו גרסה מרושעת ולא חכמה של מלוויל. הוא מתייחס לשכירי החרב בבוז רב ונראה שאין אהבה רבה בין הצדדים.

שכירי החרב מרשים לעצמם להתחצף מפעם לפעם כי הם יודעים שסילקורט צריך אותם להתקפה העתידית על ווינטרסגייט.

"כי בחורים כמוך בכל הכבוד אדון ברון, מלבד לתפוס ת'אף המורם שלהם ולנגח בזה ת'שערים של הטירה אין בהם הרבה תועלת".

הברון צועק ומאיים עליהם, מאשים אותם שהם גונבים חלק ממיסי המעבר לכיסים שלהם ורוטן שכאשר סילקורט יעלה לגדולה הם כבר לא יזדקקו להתגלגל עם חלאות ביוב כאלה.

במהלך השיחה מסתבר לשארלוט שיש פולשים על אחת הפלטות הסלעיות שמעסיקים חלק מהכוח של הרוזן. אלא שאז מגיע החלק המעניין יותר - הברון אומר שיש הוראות חדשות מסילקורט: הם קיבלו אזהרה בטירה (שארלוט תשער שמדובר במסר אזהרה מאראנילד, אולי של הגנרל שמעל סלדן).
יכול להיות שתגיע לאזור בחורה כהת שיער וחצופה עם חרבות בשם ג'יין ווסט, בחורה מדורדרת וחצי משוגעת - צריך לעצור אותה מיד ולהביא אותה בחיים אל הרוזן.

"מותר לשחק איתה קצת קודם?"

"לא הייתי מציע לך. הא! תעשו כל מה שאתם רוצים כל עוד זה רחוק מהעיניים של הנעלים מכם. והיא מגיעה שלמה לטירה. למקרה שמוח הנחות שלכם עוד לא קלט אני אחזור: היא מאוד מסוכנת."

יוסטישיה מעלה חיוך אירוני. הבשורות לא גרועות כפי שהיא חששה אבל אם הוא מחפש את ג'יין (זיק מסוכן נדלק בעיניים שלה) אולי הוא גם ימצא אותה.

"את יודעת , ברווזון יכול להפוך בזמן שאינו נוח במיוחד לברבור, כזה שמעביר רוזנים מאופסים את האגם."

יוסטישיה מגחכת,

"הברווז שמשיט את הנופלים לעולם שמעבר. ג'יין הייתה מחבבת את זה יותר מדי אני חוששת."

בינתיים מקג'וף ממשיך לדווח לברון למטה ואומר שלא היה שום דבר חריג - בטח לא אישה כמו שהוא תיאר הייתה פה רק אישה אחת, איזו אבירה נודדת שנראתה בכלל אחרת, יפה מאוד, קצת סתומה אבל ככה זה נשים בדרך כלל, שיער בצבע אדום יין כזה..."

אלא שאז הסייר עם העורב על הכתף נוהם על השומרים שהם מטומטמים, ובקול מבשר רעות הוא אומר: "הן כאן אדוני הברון. זו גרייווינד, המלווה של ג'יין ווסט. אני בעצמי ראיתי את המגילה שהגיעה אל המלומד בטירה כשהאכלתי את הציפורים שלו. הן היו כאן וחמקו ממש מבין האצבעות של המטומטמים האלה" הבריונים מתגוננים בכעס כשהברון והסייר שלו מתווכחים מה לעשות. הברון גורס שמדובר בשתי פשוטות עם לבד - בטח הרוגות מעייפות, בלי סוסים ובלי הרבה צידה; אפשר לתפוס אותן בקלות. הסייר אומר שג'יין ווסט מסוכנת מאוד, והוא לא ממליץ לנסות בלי חבורה גדולה של חיילים, הוא ממליץ לדהור לטירה ולעדכן את הרוזן.

הברון מסכים באל כרחו למרות שהוא לא מפנים את הסכנה. לעומת זאת הוא מתייחם בדמיון שלו על הפרס הגבוה שהובטח על שתי הנשים וחולם בקול על האחוזה החדשה שיבנה לעצמו בעתיד הקרוב ואילו מזרקות משיש ופסלים של אלות הרקאליות יהיו שם עם ענבים ותפוזים מגולפים.
"אני אוהב תפוזים. זה פרי מרומם."

יוסטישיה שולחת בשארלוט מבט "פשוטות עם עייפות. אוי ואבוי. אני רוצה ללמד את השחצן הקטן פרק שארלוט. למען האמת אני מעדיפה שהמשלחת הזו לא תגיע לטירה הלילה או בכלל אבל את הגור הקטן אני רוצה בחיים."

המבט שלה הופך לרגע למפחיד. "ג'יין ווסט רוצה לחקור אותו."

שארלוט, הגם שחוששת מעט, מהנהנת בהתלהבות.

הדמויות גולשות בחזרה לכיוון צומת השבילים דרך מקום שבו השביל היורד מתחבר לצומת הראשית. הדמויות רוקמות תכנית לפיה שארלוט תעמוד במעלה השביל הצדדי הצר, במקום שלא מאפשר להגיע אליו עם סוסים, ותשמש כפיתיון כשיוסטישיה תתגנב בצללים.

שארלוט קוראת לפרשים כשהם עוברים בדרך מתחתיה ומעמידה פני טיפשה (היא למדה מדיאנה).

הברון פיטרסבי מצווה עליה לרדת למטה מיד, וכששארלוט מוחה על חוסר הנימוס הוא מצווה על כמה חיילים לרדת מהסוסים, לעלות בשביל ולגרור אותה. הוא חושב שהיא תהיה פרס נאה שהוא ישמור לעצמו. גם ככה אין נשים על רמה בטירה עכשיו.

אז ברגע הנכון יוסטישיה מגיחה מהצללים ומזנקת על הקשת בשתי מכות חרב קטלניות. הברון צורח באימה ובזעם; אבל מרגע שהסייר מתמוטט, לחיילים המופתעים שלו אין הרבה סיכוי. הברון מנסה להדוף את יוסטישיה עם טקטיקות סיוף מצועצעות, אבל למעשה הוא פתטי. יוסטישיה משכיבה אותו במכה של הצד הקהה של החרב, ומוודאת הריגה בכל האנשים שלו למרות המחאות של שארלוט.

היחיד שהצליח להימלט, למרבה צערן של הדמויות שגילו מאוחר מדי - זה העורבני שהמריא לאוויר כשהוא צורח: "ווסט, ווסט, ווסט!"

יוסטישיה מרימה את פיטרסבי ומטיחה אותו בקיר.

"עכשיו אתה תתחיל לדבר, אידיוט או שאני אגרום לך להתחנן למוות מהיר."

הברון צורח שהוא אציל עם דם כחול ואסור לגעת בו; הוא מאיים בפטרולים שלמים שיבואו לחפשו. יוסטישיה סוטרת לו ואומרת:

"אני בונה על זה שהם יבואו, אם הם יגיעו מהר אולי הם יחסכו ממך כאב, כי את הראש שלך אני אוקיע על כלונס - אחרי שאוציא לו את העיניים - אות ואזהרה לכל הטיפשים הנפוחים מסוגך."

שארלוט מתערבת מדי פעם במשחק של "השוטר הטוב" וממליצה לו לשתף פעולה עם החקירה כיוון שלא ניתן לשלוט בג'יין, היא מדורדרת וחצי משוגעת.

הברון מתחיל לייבב וכמעט לעשות במכנסיים. "את מטורפת, אני לא יודע מה את רוצה ממני"

"בתור התחלה שתנסה - רק קצת - להתנהג כמו אציל, כי הפחד שלך מסריח כמו צואה של חזיר."

יוסטישיה מהדקת את האחיזה בגרון שלו כשהפגיון ביד השניה. "כמה אנשים יש לאדון שלך?!" כשפיטרסבי אומר "אלפים" יוסטיישה אומרת: "תשובה לא נכונה" והברון צורח כשהפגיון מותיר פס מדמם על הפנים שלו וקוצץ חופן תלתלים זהובים.

"בפעם הבאה אני אגזום לך את התלתלים במקום אחר, שאתה לא צריך אותו כדי לדבר."

כאן שארלוט מתחילה לחשוש מעט מהתנהגותה הפרועה של יוסטישיה ומנסה לרסן אותה במחאה רפה. פיטרסבי נשבר לגמרי ואומר שבין מאה למאה וחמישים איש כשהוא מייבב לרחמים.

"מה הקשר שלכם אל הדוכסית מירנדה? מהר! לפני שהיד שלי תתעייף ותרעד עם הסכין הזה!"

יוסטישיה מאיימת עליו בעינויים, לרגע שארלוט גם בטוחה שהיא מתכוונת לזה – בין היתר היא מבטיחה לו שאם עוד פעם אחת ישקר לה ויתחמק היא תוציא לו את המעיים ותתלה אותו מהם.

"הסבלנות שלי למוקיונים של אח... של הדוכסית מירנדה נגמרה. "

פיטרסבי נשבר לגמרי ומתחיל לספר שהמלומד בטירה מתקשר איכשהו עם מירנדה דרך איזה ראי או משהו כזה, או אולי דרך עורבנים. מירנדה היא זו שחתמה עם הצ'ארטר של סילקורט.

פיטרסבי בוכה כמו תינוק שהוא רוצה לחיות.

יוסטישיה נהנית למתוח אותו עד הקצה, מורה לשאלרוט להביא חבל, כורכת אותו על הצוואר של הברון אבל במקום לתלות אותו, הוא מבתקת לו את חגורת המכנסיים עם הפגיון ומורה לו להסתלק בזחילה בלי חגורת מכנסיים ועם חבל כרוך על הצוואר.

"תמסור לרוזן שלך דרישה שלום מג'יין ווסט ותבהיר לו שאם הוא לא יסתלק מכאן, זה הגורל שמצפה לו. בפעם הבאה החבל יהיה מהודק וגבוה יותר. עכשיו תסתלק, רמש! אתה מסריח לי את האוויר."

פיטרסבי מייבב וזוחל. רק ממרחק בטוח הוא אוזר שוב אומץ להתחיל לקלל ולאיים בעינויים שיעברו בטירה, אילו עינויים על עינויים – זה מה קורה לבנות בלי שם שפוגעות באציל אמיתי כמוהו.

יוסטישיה שולפת חרב ועושה כמה צעדים מאיימים לעברו, מספיק בשביל שיפלוט צווחה דקה (שמזכירה לשרלוט חזרזיר מבוהל) ויימלט בזחילה.

כשהוא מתרחק יוסטישיה מתחילה לצחוק ואומרת לשארלוט שאם היתה לו טיפת שכל בראש האצילי שלו הוא היה מנסה להטעות אותה לא בטענה דמיונית על אלפי חיילים, אלא דווקא מוסר לה מספר שהוא חצי לכל היותר ממה שיש לסילקורט באמת תחת פיקודו.

שארלוט, לא בלי נימה של נזיפה, חולקת עם טישה כמה מפחידה היא הייתה.

"לרגע כמעט האמנתי לך."

יוסטישיה אומרת שנוכח ההתפתחות הדרך שלהן לטפל ברוזן, והיא נחושה בדעתה לטפל בו, היא להוציא אותו משיווי משקל ואין לה ספק שהמסר הקטן והמייבב שהיא שלחה לו הערב יעזור. היא שולחת מבט מעבר לכתפה אל המדרונות המזמזמים – היא חושבת שיש לה תכנית; מסוכנת מאוד אבל אפשרית. היא מבקשת משארלוט לעזור לה להכין ציתיות.

לגבי ההערה של שארלוט על האכזריות שלה היא משיבה שהיא טעתה פעם אחת עם לורליי ואין לה כוונה לחזור על אותה טעות. היא מתכוונת להעביר מסר מאוד ברור לכל מי שחושב שלהצטרף למאסטר זה ספורט משעשע ונטול סיכון. היא תדאג שהחלאות יחשבו פעמיים.

הקרב על המדרון הגבוה

הדמויות ממתינות במקום בטוח גבוה, אבל לא רחוק מדי מהמקום בו נתקלו בפיטרסבי ובתוך פחות משעה, כשהשמש הופכת לפס אדום במערב נשמעת הלמות של רגליים.

פלוגה שלמה של שכירי חרב עם לפידים, קשתות וחרבות באה בריצה כשהקול של פיטרסבי צורח ומייבב מאחורה. מה שהדמויות עושות זה מושכות את האויב אל השבילים הצרים והגבוהים, לכיוון המקום בו שורצים החרקים - ואגב שהדמויות לוחמות ונסוגות לחליפין.

החבורה עוברת שורה של קרבות אינטנסיביים עם חרקים שבאים מצד אחד ובריונים שרודפים אחריהן מהצד השני, כשמדי פעם הקשתים של הבריונים מנסים לירות בהן חצים. כל פעם שהדמויות עוברות ליד אחת המנהרות המזמזמות הן משליכות ציתית בוערת פנימה. הזלג השמנוני נדלק מיד מה שגורם להמוני חרקים זועמים לפרוץ החוצה, חלקם מתנפלים על הדמויות שממשיכות במהירות כלפי מעלה, ורובם מזמזם בכעס סביב המערה מעלת האש והעשן, ומתנפל על הבריונים של הרוזן שמטפסים בעקבות הדמויות, ולא ציפו לקבלת פנים כזו.

בשלב מסוים הדמויות כמעט מכותרות כאשר חלק מהבריונים מנסים לאגף אותן ולטפס עם חבלים אל השביל שלפניהן, לא בלי פציעות ועייפות שהולכת וגוברת, הדמויות מבקיעות דרך בלחימה, כשהבריונים צועקים מאחור והחרקים מזמזמים מכל הכיוונים. החבורה נאבקת בחרק ענקי - כמו חרגול מעוות, פוצעות אותו פצעים מרגיזים ומתחמקות לתוך נקיק לח וצר מדי בשבילו בצד השביל, כאשר הן משאירות את היצור הענק, הפצוע והזועם אל מול הבריונים המוכים שבאים אחריהן כשהם נאבקים בשפע חרקים, גדולים וקטנים.

הדמויות מחליקות במורד נקיק מצחין רק כדי למצוא את עצמן חודרות ישר למאורה של יצור גועלי עוד יותר שנראה כמו ה-Broodmother של הרימות. זחל ענקי עם מצבטיים ועוקץ שרובץ על ערימה של ביצים סגולות שקופות. הקרב הוא נורא. הזחל חלקלק ומוגן היטב ורוב המכות של שאלרוט מחטיאות. במהלך הקרב, מאחר שהיא לא מצליחה להשפיע על היצור, הוא מתמקד יותר ויותר על יוסטישיה שההגנות שלה חלשות מול הפה הענק והעוקץ הזיפי; וממש מול העיניים של שארלוט יוסטישיה סופגת עקיצה בין הצלעות מהעוקץ הנוראי של היצור.

יוסטישיה מצליחה להתאושש ולהמשיך להילחם, אך כפי ששארלוט תגלה בהמשך הרעל חדר עמוק והוא קטלני. בשארית כוחן, הדמויות מצליחות להרוג את המפלצת ולבזוז חלק מקורי-המשי הדביקים שלה.

יוסטישיה חיוורת, נושמת בכבדות אבל עומדת עדיין על הרגליים. היא מכוונת את שארלוט לאחורי המאורה לתוך מעבר תת קרקעי שהדמויות מקוות כי הוא חוצה את הגבעה מלמטה והוא יכול להוציא אותן בצד השני. התכנית של הדמויות אמנם הצליחה במידה רבה. נראה שסילקורט איבד פלוגה שלמה של אנשים, אבל המחיר בדמות העקיצה הנוראית שספגה יוסטישיה, בין השאר בגלל טעויות רציניות של שארלוט עלול להיות גבוה בהרבה מן התועלת. בינתיים שארלוט מסייעת ליוסטישיה להתקדם האלה לתוך המערה האפלה והלחה שיורדת למטה ובשלב מסוים החרקים הכועסים שמזמזמים מאחוריהן נסוגים ונעלמים. הצללים רוחשים מסביב באורח שלא מבשר לשארלוט טובות.

חלק שני: החורבות של אור-ג'ולקיף (Ur-Julkeef)

"But yet thou can not die, I know;

To leave this world behind, is death ;

But when thou from this world wilt go,

The whole world vapours with thy breath"

(fever/ג'ון דאן)

(הערת השה"מ: מכאן ואילך השה"מ סופר זמן כאשר כל מעבר אזור, פעולה מורכבת או קרב מעבירים כמות מסוימת של זמן. הספירה קשורה לרעל שמשפיע ומדרדר את המצב של יוסטישיה. כשהספירה מגיעה לעשרים היא תאבד את ההכרה לגמרי ואם הספירה תגיע לשלושים היא תמות)

המצב של יוסטישיה מתחיל להחמיר. היא חיוורת, עם גוון אפרורי על הפנים, משתעלת בכבדות ונראית פחות מפוקסת מתמיד, למרות ששארלוט ניסתה לייצב אותה בלחשי הריפוי שלה. בשלב בראשון היא מנסה להכיחש שמצבה חמור ואומרת שתשרוד.

שארלוט הולכת ונעשית מבוהלת יותר ומפעילה את הקסמים שהיא מכירה כדי לנסות לייצב את מצבה בהצלחה מוגבלת מאוד. שארלוט מסוגלת לרפא פצעים רגילים ולרפא סוגים מסוימים של מחלות מכושפות אבל אין לה קסם שיכול להתגבר על רעל קטלני.

האזור עצמו שהדמויות מגיעות אליו הוא מערה אפלה שהצד הרחוק שלה נראה כמו חומה עתיקה של עיר, שהשנים קברו אותה מתחת לפני האדמה, אבל מסימנים שונים נראה שלא תמיד זה היה המצב. כששארלוט מתקרבת אל החומה הממוטת למחצה היא מבחינה בחלקים מצריחים שעיטרו אותה פעם. בחפיר סתום למחצה, בשרידים של יתדות ענק חלודות ובגומחאות שפעם עיטרו אותן פסלים פשוטים. מבעד לצללים שהולכים ונעשים מוחשיים ומכאיבים יותר שארלוט רואה שרידים של חזיונות והתרחשויות מימים עברו כאשר עמדה פה באמת עיר של אחד משבטי ההרים הפראיים והשכוחים. היא רואה חלקים ממה שהיה כנראה תהלוכת ניצחון של פושטים שנלחמו בהידרוסטים (בתקופה ההיא מלך הידרוסט שלט רק בחלק מצומצם מן האי) ובעינויים של שבויים הידרוסטיים ששופדו על יתדות לפני החפיר.

בתוך חדר זקיפים ישן (לאחר חמיקה ממלכודת של קוצים ארסיים ומעט-תבוניים), שארלוט מוצאת שרידים של מצבת אבן חרוטה בגסות. ויוסטישיה למרות מצבה הרע, מסוגלת עדיין לקרוא את הכתובות בחלקן ולתרגם אותן לשארלוט (בתור סוג של פרה-הידרוסטית פרימיטיבית מלפני כ1500 שנים).

הכיתוב על המצבה הוא רצף של התפארויות של שליט בשם אור-ג'ולקיף, שציווה לחרוט דברי רהב על הדרך בה פשט על ההידרוסטים, שרף את השדות והמבצרים שלהם ואנס את הנשים שלהם. מוטיב חוזר סביב החריטות הוא עיטור של עקרב מכונף.

כששארלוט ויוסטישיה נמצאות בחדר המשמר הנטוש הן מותקפות בידי להקת עכברושים חצי דמוניים עם פרווה שחורה סמורה ועיניים בוערות. הלהקה נלחמת כמו יצור אימתני אחד, ורק אחרי כמה וכמה מכות ששארלוט מנחיתה עליה, בעיקר של אש לבנה, נהרגים די שרצים כדי שהאחרים יתפזרו ויעלמו חזרה לחורים שלהם.

הצללים מתחזקים, אולי גם בגלל נוכחות השרצים הלא טבעיים וקטעי המחזות ששארלוט רואה נעשים גרועים ומפחידים יותר. כשהיא בוחנת קמרון של שער עיר שנמחץ בינתיים בידי טונות של אבני מפולת, היא מסוגלת לרגע לראות בעיניי רוחה - כמו בהזיה מפחידה - תהלוכת ניצחון של פראים מצובעים עוברת דרך אותו שער.

אור-ג'ולקיף עצמו, שמן רופס בגלימות משי, עם נזר של עקרב מכונף על הראש צופה מגבוה ומנפנף בידו כשהוא מוקף בפילגשים שלו. אבל שארלוט מסוגלת לזהות קטעי הבעה בצללים ולראות שיש מתח בין המלך (שהוא חמוץ מאוד מתחת לחיוך שלו) לבין הלוחם הגדול שנישא על כתפי התהלוכה, שכנראה הוא זה שבאמת ניצח את הקרב מול ההידרוסטים. אותו לוחם, הוג'מור, מחליף מבטים עם אחת הפילגשים של המלך.

ובעוד המצב של יוסטישיה הולך ומחמיר והפנים שלה לובשות גוון ירקרק אפור, הדמויות תרות אחרי פתח כניסה פנימה. שארלוט שוקלת ברצינות לנסות לחזור אבל יוסטישיה אומרת לה שזה שקול להתאבדות. החרקים הזועמים מחכים להן בחוץ ואם לא הם, אז אנשי הרוזן. הדרך היחידה היא הדרך שחוצה את החורבות המתות האלה ויוצאת בצד השני של הרכס. הדמויות יורדות במדרון חלקלק במקום בו קרקעית המערה נפלה כלפי מטה. שארלוט מבחינה בזמן בעכביש מתועב במיוחד בצבע סגול חולני, שהוא חצי עכביש וחצי צל שמנסה לרדת עליהן (הערה טכנית: ליצורים האלו יש מגן צללים שהופך אותם קשים מאד לפגיעה וחזקים מאד; אבל אפשר לסתור אותו עם לחשי אור או אש לבנה), נאבקת בו והורגת אותו לפני שהוא מספיק להסב נזק או לשלוח את המלתעות החמדניות שלו אל יוסטישיה.

בתחתית פיר המפולת שרלוט מוצאת מעבר צר שעובר מתחת להריסות החומה אל תוך מערה מלאה בקורים לחים, זוהרים באור חולני. עכבישי צללים נוספים - לפחות שלושה או ארבעה מתקדמים אל הדמויות בלהיטות. שארלוט, שחושדת כי עכבישים נוספים שורצים על התקרה מחליטה שזה הזמן להפעיל את לחש סופת האור שלה (תזכורת טכנית – גרסה אזורית של התקפת האש הלבנה שמסוגלת להצית אל-מתים ודומיהם ששארלוט יכולה להפעיל רק פעמיים ביום).

הלחש יוצא מוצלח למדי, הקורים מתיחילם לבעור באש לבנה, העכבישים נפגעים ומחליטים ככל הנראה שבת האנוש הזו, היא לבנה וצורבת יותר מאשר עסיסית; כך שהדמויות יכולות לחצות את המערה בלי היתקלויות נוספות ולהיכנס אל הפתח שמאחוריה.

שארלוט מוצאת את עצמה בצומת T של רחובות עתיקים בנויים בלבנים גסות וגדולות. אחד הצדדים עולה כלפי מעלה במדרגות חלקלקות, שמצדן האחד קיר אנכי ומלא באזוב, ומצדן השני בריכה עכורה שפעם אולי שימשה להשקיית בהמות.

בצד השני הרחוב יורד לתוך פיר ענק ועגול שפעם חסם אותו שער כבד עם שיני עץ ענקיות, שבינתיים נרקב לגמרי. יוסטישיה כבר בקושי מסוגלת לעמוד על הרגליים, מתנודדת ומדי פעם הוזה מעט.

שארלוט מהססת מאוד להיכן לפנות, ובוחנת את כל הפתחים הצדדיים. יש כמה עשרות כאלה, בנוים רובם בצורה מאוד פשוטה, מדרגות אבן שמוליכות למערת מגורים קטנה מרובעת ומסותתת עם בור רדוד שבאורח ברור שימש פעם למדורת בישול.

לאחר חיפוש, שארלוט מוצאת מכניזם עתיק קבור באחד הקירות - כמו גלגל תקוע מחובר לשרשרת. כאשר השרשרת דומה או אולי אפילו מחוברת איכשהוא לשרשרת גדולה אחרת שמשתלשלת לתוך הפיר העגול למטה.

מאחר ושארלוט מבינה שהמדרגות למעלה עולות למפלס העליון של העיר ולמעשה יחזירו אותה בדרך אחרת לכיוון החומה החיצונית, והפיר למטה לעומת זאת נראה כמו מבוי סתום מלא בחול טובעני, ביאושה היא מתחילה לבחון את המכניזם ומנסה לשחרר את הגלגל בעדינות משפע הטינופת, הצמחים והחזזיות שתוקעות את המנגנון.

זאת עבודה קשה, כאשר כבר בהתחלה היא משחררת צללים שמכים את שארלוט בחיזיון שכמעט עולה לה ביוקר. בחלום המסויט שהיא נופלת לתוכו היא רואה את השומרים של העיר יורדים באותו רחוב שהיא נמצאת בו כרגע כשהם גוררים אישה ערומה, נאבקת וצורחת שהיא כנראה אותה פילגש מהחיזיון הקודם. הם הולכים לעבר הפיר, ושער העץ הכבד שבחיזיון הוא שלם וחוסם את הפיר, חורק ועולה באיטיות כלפי מעלה.

כששארלוט מתעוררת היא מגלה שבכוחותיה האחרונים, יוסטישיה נלחמת בעטלפים ענקיים מכונפים ומוצצי דם, שעטו על שארלוט כאשר הייתה חסרת הכרה. יוסטישיה הבריחה אותם אך נראה שכוחה תש לגמרי, הכרתה מעורפלת והיא לפעמים שוקעת להזיות ומבלבלת בין שארלוט לבין ג'יין.

נוכח העובדה ששארלוט פורצת בדמעות על חולשתה שהניחה לצללים לסחוף אותה והשאירו את יוסטישיה חולה, לבדה וחסרת הגנה, יוסטישיה – ברגע של צלילות - משביעה אותה שבהנחה והיא עצמה לא תשרוד שארלוט חייבת לשרוד כדי להגן על הנתינים של הוד מלכותו.

"קחי את עצמך בידיים!" היא פוקדת עליה, "אסור למפקדת המשמר להתפרק, לא משנה מה קורה לגבירה שלה."

השרידה של הדמויות מוטלת עד מהרה בספק כאשר ההתעסקויות של שארלוט עם הגלגל מחרידות מרבצם יצורים אל-מתים חצי צמחיים (Vegan Ghouls). במקור גופות מקוללות וכחושות שכוסו בצומח מבאיש. עם השנים הגופה עצמה הלכה והתפוררה, והוחלפה במהות צמחית ספוגה בקסם אפל שעדיין מניע אותה בצורה מעין אנושואידית. היצורים נראים כמו בליל של ענפים, עלים רקובים, חזזיות ופטריות לחות שפה ושם מבצבצים ממנו שרידי עצם, שיניים, או חתיכות שריון חלוד.

שארלוט שכעת כבר נלחמת לבד הודפת אותם שוב ושוב כשבכל פעם הם באים בקבוצה יותר גדולה. בסופו של דבר אחרי ששארלוט מתגברת על חבורה נוספת שלהם, היא מצליחה סופסוף להכניע את הגלגל העתיק שמשתחרר בבת אחת, מושך את השרשרת אחריו, ומניע מנגנון עתיק אי שם בתוך האבן. מה שלמעשה קרה, הוא שהמנגנון גרם לחול הטובעני שהצטבר בפיר לשקוע למטה ולחשוף את הרצפה המזעזעת של הפיר, במקום בו השרשרת מסתיימת בקוצים ענקיים שלמרות שכיום הם חלודים ושבורים שארלוט רואה כמה אכזריים הם היו - והיא גם מבינה איך השתמשו בהם, לאור השרידים של עצמות האדם המעוכות והמתפוררות שכעת מבצבצים מתוך מה שנשאר מן החול הבוצי.

בנוסף החול שירד חשף גם מעבר מעגלי שעובר מסביב לפיר וקודם היה קבור בחול. בצד הרחוק של המעגל יש נצנוץ שנראה כמו משטח מתכת. שארלוט מתקדמת כשהיא תומכת ביוסטישיה ונאבקת בשרידים של עוד חזיון שכנראה הוא חלק מההוצאה להורג של אותה פילגש - אם כי הפעם החזיון מתמקד במלך השמן, שצופה בהוצאה להורג מלמעלה כשהוא מכרסם גוש מתיקה, כשהוא ספק אדיש וספק נהנה מהזעקות ובקשות הרחמים.
הפילגשים האחרות נאבקות להסתיר את הדמעות שלהן, ולהעמיד פנים שהן צוחקות ונהנות אף הן מן ההצגה כשהן מנפנפות למלך בעלים גדולים.

שארלוט מצליחה לדחוק את הצללים בינתיים ולהגיע למשטח מתכת שמתגלה כדלת מוגפת מבפנים במנעול מסובך מאוד ומורכב מאוד. יוסטישיה אמנם קודחת מחום אבל מתנדבת בכל זאת לנסות לטפל במנעול- למרות שהיא כבר לא מזהה את שארלוט אלא חוזרת בהזיות שלה לתעלולי הילדות שלה ושל ג'יין, כאשר יוסטישיה הייתה מפצחת את המנעולים של כל המקומות שהיו אסורים בכניסה לנערות הצעירות.

בין אם זו המיומנות, הכוחות האחרונים של יוסטישיה (או הקובייה שנתנה לדמויות תוצאה טובה באורח כמעט בלתי אפשרי) יוסטישיה מפצחת בקלות יחסית את המנעול המורכב, אגב המנעות מהמלכודת האכזרית שהגנה עליו, ואפילו מצליחה לחייך כשהיא ממשיכה לדבר אל ג'יין - כמו מן רמז מצמרר לכך שהיא הולכת ומתקרבת לעולם המתים שבו ג'יין מחכה לה.

"לא טיש, הישארי איתי!" שארלוט מפצירה בה לשווא.

הקרב הסופי

הדלת חושפת מנהרת איחסון שבניגוד לשאר חלקי העיר שמורה היטב, מוארת בלפידי תמיד קסומים שהאור שלהם עוד לא דעך לגמרי, אבל הרוע הטהור שעומד כאן הוא כל כך כבד, שדי בנוכחות שלו כדי שיוסטישיה תאבד את ההכרה ותתמוטט לרצפה בבת אחת.

(שה"ם: הקאונטר אכן הגיע ל-20, אם כי הכוח המרושע בכוך יכול היה להקפיץ בקצת את הקאונטר, גם אם היה עומד על 17-18).

הגל הראשון של ההתקפה הוא חבורה של ג'ולים צמחיים עם שרידי לבוש של שומרים מלכותיים, כשמאחוריהם הולך ומתקרב משהו נורא בהרבה. שארלוט משחררת את סערת האור האחרונה שלה כשהיא פוגעת באלמתים המתקדמים פגיעות קשות והופכת אותם לקורבן קל יחסית לחרב שלה. אבל היצור הגדול לא נפגע כמעט בכלל מסערת האור והוא סוגר עליה. שארלוט מוצאת את עצמה נלחמת פנים את פנים מול Specter, רוח מעונה - שבתווים השקופים שלה )הגם שהיא שלדית למחצה, והמראה שלה איום( שארלוט מזהה שמדובר באותה פילגש שהוצאה להורג.

היצור מסוגל לעבור במגע הממית שלו דרך כל שריון, ולשאוב את אנרגיית החיים עצמה, להפיל אימה נוראה ביבבה שלו, ולהטיל לחש של סערת מוות שמכסה את כל המערה באנרגיות קטלניות שגורמות להכל להרקיב ולדעוך.

שארלוט נקלעת לאחד הקרבות הקשים ביותר שהיא זוכרת, היצור מסוכן בהרבה מהליידי המתה בכוך של היתקליף הממזר, (למעשה, גם אם יוסטישיה הייתה עומדת הלהבים שלה כלל לא היו מסוגלים להזיק לרוח).

לעומת זאת, פליסיטי זוהרת בידיה של שארלוט כשכל הרונות שעליה בוערות בלבן, מה שמאפשר לה להחזיר התקפות נגד קטלניות, לצד לחשי האור ששארלוט מטילה על היצור הצורח; וכשאש-הכוכבים של שארלוט מוצאת את המטרה, מחלישה את הרוח במידה מסויימת ומדליקה אותה באור לבן, שארלוט משחררת בסופו של דבר את הכוח שצברה בהטלת לחשים, בהתקפה קטלנית אחרונה שפוגעת ביצור פגיעה אנושה, ובסופו של דבר מאפשרת לפאלאדינית למגר אותו.

סיום: כשהרוח סופגת את המכה האחרונה ומסתחררת באוויר , חלקים אפורים ונתעבים כאילו נושרים מן הפנים שלה ולרגע היא מסתכלת בשארלוט ונראית אנושית יותר, באורח שמזכיר לשארלוט את המאבק נגד רוח האש של כוהנת הראלזארק בלילה שבו נפצעה מיס אודן. שארלוט מסוגלת ולו לרגע לחוש מעט מהרגשות שלה, ולהבין את עוצמת הייסורים של מי שננעלה כאן, בקיום שכולו כאב וטירוף, במשך כמעט אלף חמש מאות שנים.
נדמה לשארלוט שהרוח מחווה מעין תודה ולוחשת את השם של הוג'מור לפני שהיא מתפוגגת באנחה כבדה לתוך האוויר, ומתאיינת.

יוסטישיה שרויה בעלפון עמוק, ונראית כמי שלא תשרוד את הדקות הקרובות; כאשר שארלוט מחפשת בייאוש אחרי מוצא, מעט מהזהרורים שהרוח מותירה אחריה מוליכים אותה לתגלית מעניינת. הזהרורים מראים לשארלוט תא סודי וקשה לגילוי בתוך המערה שהייתה פעם בית אוצר, אבל רוב התוכן שלה פונה באופן מסודר – כנראה כאשר ההידרוסטים נעשו חזקים מדי והפראים ההרריים פינו את העיר ונסוגו צפונה. באותו תא לעומת זאת, נשאר חלק מן האוצר: כולל שק כבד של מטבעות זהב עתיקים, פסלונים משובצים ביהלומים, ושני חפצים שאחד מהם מציל פשוטו כמשמעו את חייה של יוסטישיה ברגע האחרון. מדובר בצמיד שללא ספק היה שייך פעם לכוהן בכיר, מעוטר בסמל העקרב המכונף, אבל חלק מהסימנים שחרוטים עליו הם ללא ספק רונות שיש להן משמעות של מרפא.

כששארלוט מהדקת את הצמיד על היד של יוסטישיה, מתייפחת מרוב הקלה, היא מנסה להעיר את הרונות, והן נדלקות באור ירקרק רך; נראה שהנשימה של יוסטישיה נעשית סדירה יותר, והצבע החולני מתחיל להיחלש בפנים שלה.

מלבד הצמיד (שכפי שעוד מעט יגלו יש לו עוד כמה בונוסים קסומים שעשויים לחזק במעט את יוסטישיה בעתיד) שארלוט נוטלת לעצמה מתוך הערימה מה שנראה כמו זוג כפפות שריון כבדות, מכושפות, מעוטרות אף הן בסמל העקרב המכונף. שארלוט נאלצת לנוח קצת בכוך שכעת הצללים בתוכו התפוגגו, עד שיוסטישיה מתחילה להתעורר ולהתאושש. כאשר יוסטישיה פוקחת את עיניה ורואה במטושטש את מערת הגנזים האפלה ואת שרלוט ולוחשת "נראה שהחמצתי את כל הכיף".

שרלוט מוחה את דמעות ההקלה מעיניה ואומרת בצחוק קל "אל דאגה, אני מספרת סיפורים טובה".

הדמויות מטפסות כשיוסטישיה נאחזת בשארלוט, אל גומחה חצי סתומה באחת הקירות מעל הפיר, שם שארלוט נזכרת שראתה בחיזיון את המלך עומד ואז יוצא דרך דלת קטנה מאחור. הדלת המוכספת הקטנה עדיין עומדת על תילה למרות שהשחירה והבאישה לגמרי; ובסופו של דבר היא מוליכה את הדמויות למנהרה טחובה שהולכת ועולה.

לאחר כמה דקות של הליכה שארלוט מתחילה לראות כתמים חיוורים של אור שחר מרצדים על הקירות. שרידי העיר הנטושה של אור-ג'ולקיף נותרו מאחור.

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.