הקמפיין
של שרלוט גריווינד (Charlotte Greywind)
ספר
שני(ב): להיכן שנסיכות הולכות
פרק XXII: "מתחת
לאבן"
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין
חלק
ראשון
הפרק נפתח מיד לאחר שהמפלצת הענקית מוגרה; כאשר
יוסטישיה ושארלוט נפרדות משרידי המשמר, הן מגלות במהירות שהרעש הביא לכאן בערך חצי
מאנשי העירה שצפו במאבק ממרחק בטוח; כעת השם "ג'יין ווסט" עובר בקרב
האנשים. כמה מהם מריעים לדמויות. יוסטישיה נראית מוטרדת הרבה יותר מאשר מרוצה. היא
לוחשת לשארלוט שכדאי היה להסתלק כמה שיותר מהר: השמועה על ג'יין ווסט תכה גלים
במהירות ובתוך כמה שבועות עלולה להגיע גם לאחותה.
שארלוט מצדה עייפה מאוד ומשכנעת את יוסטישיה לחכות עד הבוקר משום שהן חייבות מנוחה
ועדיף גם אמבטיה חמה. יוסטישיה נכנעת בסופו של דבר גם אם בלב ולב - שתיהן אכן
נראות ומריחות כמו קציפת ביצים שפג תוקפה; ואכן, בסופו של דבר הדמויות חוזרות אל
הפונדק. שרלוט אכן זוכה באמבטיה ומיטה, כל מה שקורה בפונדק בדרך אל המיטה נראה לה
כמו חצי חלום. היא נרדמת מיד. החלומות שלה לא ברורים, אבל נדמה לה שהיא חולמת על
מלוויל נכנס לחצר של פרופסור ריד.
כך או אחרת האור האפור והמתח בתוכה מעירים אותה
בשעה מוקדמת יחסית. הסערה נמוגה ופינתה מקומה לשחר אפור ערפילי ומטפטף. שארלוט
מתבשרת שמיס ווסט ולורד מלינגטון מחכים לה בשולחן ארוחת הבוקר. ואכן יוסטישיה
ומלינגטון מסיבים לשולחן כשאדוארדס, כולו קודר וזעוף, ניצב בצד אבל עדיין מצליח
להזעיף מבט לשארלוט כשהיא נכנסת.
כששארלוט נכנסה, מלינגטון היה באמצע שורה של
תלונות על היחס הנורא שספג בטירת האייל הכומש, הוא מצליח בסופו של דבר להבין את
הרמז שהדבר באשמת מירנדה ומשכנע את עצמו שחשד מזמן שיש משהו קר ומוזר במבט שלה.
הוא מוכן להתערב שלו הדוכסית המנוחה הייתה יודעת-
"אזי אין ספק שהייתה דואגת אישית שבהלווייתה הבאה תזכה לכל הכבוד והייקר
השמורים ל-24 דורות של מלח הארץ"
משלימה יוסטישיה בחיוך, ומקישה מעדנות עם הכפית
על הביצה שלה, מה שכמעט גורם לשארלוט להסתובב ולחזור בחזרה למיטה.
מלינגטון ממשיך לקשקש על כל מה שהוא יודע ובעיקר
מה שהוא לא יודע על יוסטישיה ומיס ווסט, שגם הוא זוכר שהיו דומות מאוד זו לזו בתור
ילדות. (שארלוט מתיישבת ליד יוסטישיה ומניחה יד מנחמת על ירכה מתחת לשולחן)
"בכל מקרה, אם את שואלת לדעתי ומובן שאת
שואלת לדעתי מאחר ואני ידיד קרוב של המשפחה, ממה ששמעתי כאן בעיירה הצגה יפה עשית
עם שני הלהבים האלה. כמו שאני אומר תמיד - צריך מישהו שיראה לבני הבליעל ולמפלצות
הבלתי מהוגנות באורח שערורייתי, מה יקרה עם מי שיתעסק עם ג'נטלמנים הגונים שרוצים
לחיות את חיי הכפר באורח ראוי."
מלינגטון ממשיך ומלהג על מחלק החלב ששכח את פערי
המעמדות והתחיל לדבר איתו אם כי בנסיבות המיוחדות הללו הוא סולח לו על כך. מחלק
החלב שכנראה היה אחד מאלה שראו את הקרב, ריכל שג'יין - כאשר נלחמה במפלצת - נראתה כמו מלכה מן
האגדות הישנות. מלינגטון אומר שאין ספק שתהא ידידתנו המשותפת היכן שתהא היא הייתה
גאה בך הלילה.
החיוך של יוסטישיה הוא תערובת מוזרה של עצב
והשלמה. "אני מקווה לורד מלינגטון, אני מקווה."
(ידה של שארלוט מתהדקת מעט על ירכה של חברתה)
לאחר מכן שב מלינגטון לדבר על המשך המסע: עד כמה
שזה מביך, הוא עדיין היה רוצה שמיס ווסט תנהג בכרכרה שלו - ולו רק מפני שאין
בסביבה אדם הולם יותר מבחינה מעמדית.
אדוארדס לזעמו נאלץ לשוב ולמזוג לכולם יין (כולל לשארלוט). הפונדקאית לעומת זאת
שבה ומזכירה לשארלוט בלחש שבנה עדיין לא שב. שארלוט מבטיחה שתשתדל למצוא אותו.
יוסטישיה מתלהבטת איזה נתיב לקחת: דרך הכרכרות
מוליכה אל סאמרסטון דרך מעבורת ברונן והיא הדרך המהירה ביותר. מצד שני, מאחר שסלדן
שם עם עיקר הכוח שלו יוסטישיה לא מעוניינת בנתיב הזה. לעומת זאת היא מהססת לעזוב
את מלינגטון לבדו. בין לבין, כשחיוך חביב על פניה, היא לא שוכחת להציע לשארלוט
ביצה מקושקשת, באדיבות אצילית טיפוסית. שארלוט מעקמת את פרצופה ומעדיפה בהפגנתיות
לאכול דייסה.
בעוד החבורה מתדיינת נשמעים רעשים מהחצר. השוער
צועק שהגיעה כרכרה וחלק מהאנשים בה פצועים. הליידי בכרכרה גם היא מוכתמת בדם
ונראית חצי מטורפת. מישהו הולם בדלת, וקול צועק שאלו בני בארנסבי. יוסטישיה לוחשת
את השם של ליידי ונסה בארנסבי-לוקאס.
אדם פצוע גונח בקול מעורר רחמים וילדים בוכים,
כאשר הדלת נפתחת וליידי ונסה מתפרצת פנימה.
שארלוט
מוצאת את עצמה מביטה באישה ממעמד גבוה, בערך בת גילה של יוסטישיה (למעשה ונסה
צעירה מיוסטישיה בשנתיים אבל נראית מבוגרת יותר). שערה הבלונדי-אדמוני אסוף
בתסרוקת דרכים שנפרעה, חליפת הרכיבה שלה קרועה בשלושה מקומות והיא מגואלת בדם, אבל
נראה שזה לא הדם שלה. משרת מבוהל מתנודד אחריה כשהוא מחזיק בגמלוניות חרב, כנראה
את חרבה של ונסה עצמה. משרת אחר מחזיק גבר נוסף שנראה פצוע קשה וספוג כולו בדם.
איתם נמצא אציל זקן ( ברון בארנסי הסבא) שבוהה וממלמל, ואת הפמלייה משלימים משרתת
מתייפחת ושני ילדים קטנים יחסית (גילם לא עולה על 10).
ונסה תוקפנית ובמצב רוח רע במיוחד, מתחילה לחלק
הוראות. היא דורשת את החדרים הטובים ביותר בפונדק וטיפול רפואי עבור שני משרתים
פצועים. מהדברים שהיא נוהמת, שארלוט מבינה שתקפו אותם בדרך שודדי דרכים מהסוג
הגרוע ביותר - והיה איתם משהו נוסף ולא אנושי.
הסלידה של שארלוט מונסה הולכת וגוברת, בעיקר
בגלל האורח הקר והכמעט אכזרי שהיא נוהגת בשני הילדים שלה, הלומי בעתה ומתייפחים.
("נסו לא לבייש אותי אם לא קשה לכם. אתם
בני בארנסבי, לא אספסוף מלוכלך").
שארלוט ניגשת אל הפצועים ואל הילדים המבוהלים,
בניגוד להוראותיה ולמרות התנגדותה המפורשת של ונסה. היא משתמשת בכוחותיה כדי לייצב
את מצבו של המשרת מחוסר ההכרה, עוטפת את הילדים בגלימתה ומרגיעה אותם. האורח בו הם
מתרפקים על שארלוט לא נושא חן בעיניי ונסה בלשון המעטה והיא מצווה על שארלוט
להתרחק מהם. שארלוט משיבה לה בתוקף שהיא ממלאת את חובתה כפאלאדינית של מסדר סנט
קלאודור.
"גרייוינד..." ונסה יורקת את שמה
בתיעוב.
כל אותה עת בארנסבי הזקן מקשקש באורח שמעיד על
כך שהוא מנותק לגמרי מהמצב. הוא מלהג על איזשהו מסע בביצות כאשר הוא היה בעצמו נער
ולמרות היתושים והזוהמה הם לעולם לא ויתרו על שעת התה. כאשר הוא מזהה את מלינגטון
שיורד במדרגות לראות על מה המהומה, הוא מתחיל להתלונן באוזניו על הדרך בה הם נאלצו
לפרוש מהבית באורח שערורייתי, בלא ארוחה הגונה
- והם החמיצו לחלוטין את מגש הלילה. מזה ארבעים וארבע שנים הוא מעודו לא
הלך לישון בלא מגש לילה.
העימות בין ונסה לדמויות עולה לגבהים חדשים כאשר
מסתבר לונסה שבעלה מוחזק במרתף בהוראה של "מיס ווסט".
יוסטישיה עומדת על שלה למרות הזעם הגלוי והמסוכן
של ונסה. היא מבהירה שלוקאס נתפס נושא
עליו פסלונים מקוללים וחשוד בשיתוף פעולה בעבור בצע כסף עם הכוחות שתקפו את
העיירה. (כל הזמן הזה ממשיכה שארלוט לחבק את ילדיה המפוחדים של ונסה ולהרגיע אותם
– שבה לרגע בתודעתה לתפקידה הישן כאומנת).
ונסה רותחת ואומרת שמדובר בהבלים מרושעים.
במקומה של מיס ווסט היא לא הייתה מדבר על בצע כסף ומעשי נבלה – אישה שהתדרדרה
לתרבות רעה וחשדות מהסוג הגרוע ביותר כרוכים אחריה כמו עורבים. ונסה שבה ומורה
לשחרר את בעלה, ומזכירה שהיא אחותו של קפטן סלדן, מפקד המצב של המחוז (שארלוט
מרגישה לפתע כאילו היא יושבת בתוך קן נחשים – אבל מזכירה לעצמה שאחייניו של סלדן
הם רק ילדים)
יוסטישיה לא נרתעת מהאיום ואומרת שהיא בעצמה כבר
שלחה מכתב לעדכן את אחיה היקר על המאורעות. מה גם שסלדן יקבל דיווח מלוטננט קונלי
שהיה עד אישית למה שקרה. למעשה יוסטישיה רומזת לה שסלדן "מאושר" גם כך
מהנישואין שלה ללוקאס, די הצורך כדי לקפוץ על ההזדמנות ולסגור איתו חשבון.
"מה חבל שלא אוכל לנכוח בפגישה בין אחיך
לבין בעלך. היא תהיה משובבת חבל... סליחה, משובבת נפש."
לוקאס מתוך המרתף שומע את הקולות, מייבב ובוכה
שהוא לא אשם. הוא חוזר על כך שהיה בטוח שהעסקה מהוגנת בתכלית אבל למעשה הדברים
שהוא אומר יחד עם קטעי הדברים שאומר מלינגטון משכנעים את ונסה בעל כורחה
ש"מיס ווסט" אומרת את האמת. בזעם, ונסה משלימה עם זה שבעלה יישאר במרתף
ומורה להרחיק ממנו את הילדים שלה.
"יקירתי, רחמים! שיקרו לי! הטעו אותי!
החובות, החובות!"
יוסטישיה אומרת שהמארגן של התעלול, כלומר איתאר מלינגטון
הצעיר, ברח כנראה לאחוזת סאמרסטון.
מלינגטון, שכנראה עוד לא מודע למלוא החומרה של
המעשים של בנו, שב ואומר שיטפל באית'אר ביד קשה כשיגיע הביתה.
ונסה מעדכנת את מלינגטון שהוא יתקשה מאוד להגיע
בכרכרה כפי שתכנן. כוחות גדולים של פראים ושודדי דרכים תקפו את גשרים של בראונן.
סלדן ואנשיו הדפו אותם, אבל זה עלה באבידות, וחלק מפורעי החוק עדיין שורצים בשטחים
שמעבר לגשרים - ולכן הגשרים סגורים לתנועה של אזרחים. ב"מיס ווסט" ונסה
שולחת מבט ארסי:
"ממה ששמעתי על טיב הצרות שאת הסתבכת בהן,
אני מסופקת אם אפילו עשרה מעשי גבורה יוכלו לחלץ אותך. זה פגע בגאוותך מאוד, שלה
היו ארמונות ונשפים ולך שתי החרבות שלך וזהו. עד כדי כך?"
לשארלוט, ונסה מוסיפה שהיא יודעת בדיוק מי היא,
ושגם היא מסובכת יפה באותה פרשה.
"שום דבר טוב לא יוצא מנשים ששוכחות את
המקום שלהן ומנסות להיות מה שהן לא ושום קרב מוצלח לא ישנה את זה. ילדות
פתיות."
(המבט של ונסה מלא בכאב, זעם גאווה פגועה וקנאה,
הרבה יותר מאשר משמחה לאיד.)
"נראה שאת דווקא יודעת להסתדר עם חרב
ביד." עונה לה שארלוט, ומכחישה בתוקף את הקשר שלה לפרשה הנרמזת של קשירת הקשר
לרצוח את הדוכסית, שהוא מגוחך בהיותה פאלאדינית השייכת למסדרה.
יוסטישיה לא נשארת חייבת ויוצאת להתקפת נגד.
"פתיות? כמו אותה נערה שרצתה כל כך שיתירו
לה לצאת לצוד בחברת מיס ווסט והדוכסית הצעירה? אותה אחת שבכתה כאשר המכתבים ששלחה
אל הגנרל שקיבל את אחיה למחצה חזרו בלי שנפתחו?" ונסה מאדימה כולה, "איך
את מעיזה?! עוד מילה אחת ו..."
יוסטישיה, לא בפעם הראשונה, נראית כמו כלב ציד
שסגר על נתיב ריח ואין לו שום כוונה לשחרר את הטרף שלו.
"זה כאב, נכון? לקבור את החרב שלך במחשכים,
ואת כל החלומות שנארגו סביב הלהב ההוא. כדי להינשא לגבר שמעולם לא אהבת וללדת אל
ילדיו." ונסה מנסה לענות באיום או קללה, אבל דמעה סוררת זולגת על לחיה.
בין לבין, הברון הזקן מלהג בלא הרף על איך הסביר
לאיזה טבח כיצד מבשלים סרטן, משום שלקמץ בחמאה בעת שמתקינים אותו זה פשע נורא.
הילדים המבוהלים שאולים את האומנת למה אבא נעול
במרתף והיא לא יודעת מה לענות.
לאחר רגע ונסה מוצאת את המילים מחדש. "את
אישה חולה ומדורדרת ג'יין ווסט. טיפוס כמוך לא מסוגל להבין מה הם חובה וכבוד וכל
דבר שמעבר לגחמות שלך. אלו היו חלומות ילדות מטופשים, לא יותר. אחי למחצה הוא לא
בן בארנסבי ולכן הוא נשלח לצבא. אני כן, אני היורשת של האחוזה והתואר. יש לי חובות
למלא".
יוסטישיה מעירה שאולי זו מהתלת שעת-תה קטנה של
האלים, אבל אלמלא חלום הילדות המטופש ההוא, ואלמלא ונסה משום מה נזכרה בו והתעכבה
כדי להוציא את החרב מן המחבוא, אזי סביר להניח שכל יושבי הכרכרה של בארנסבי היו מתים
עכשיו.
כך או אחרת היא אומרת לונסה שהיא יכולה לעשות
בבעלה הלא-יוצלח מה שהיא רוצה. לאחר מכן לרוץ לאחיה בברונן פורד או להימלט
לארנילד, וכפי שמעירה יוסטישיה בלגלוג כל דבר שיהלום את חובותיה האציליות. היא
ושארלוט לעומת זאת יקחו את הנתיב הישן צונה לכיוון גשר הולמסבי.
"לזכר הימים הישנים הן, אנחנו יוצאות לציד.
לצוד חיה מסוכנת שאמנם הוכתה, אבל לא איבדה את כל שיני הארס שלה. הייתי מזמינה
אותך לרכב איתנו אבל לליידי מכובדת יש חובות למלא."
ונסה מסננת שמתחת לכבודה לענות לה אבל למעשה היא
עושה כל מאמץ כדי שלא לפרוץ בבכי.
יוסטישיה מוסיפה שאם ונסה תראה את אחיה שתזהיר
אותו שהניצחון שנחל הוא לא סוף פסוק, יש עוד פראים בשטח ואלו שהם הרגו נשאו את השם
"ג'ור קורמוק."
ונסה מחווירה והפונדקאית מפליטה ציוץ קטן
ומפוחד.
"הבלים!" ממלמלת ונסה "ג'ור
קורמוק מת לפני שלושה דורות."
"מת, ונסה יקירתי, הוא מושג יחסי למדי אני
חוששת." (שארלוט מפנה את ראשה כדי שלא לחייך). "שמרי היטב על הילדים שלך
ונסי למצוא רכב עבור ידידנו המשותף אם לא קשה לך. הדרך של הולמסבי לא מתאימה
לכרכרות."
"מה מתרחש שם?" שואל מלינגטון. להיכן
אתן הולכות?"
"לצוד חזיר בר" אומרת יוסטישיה בקול
שקט מאוד, ומחווה קידה אל מלינגטון ההמום למחצה. "שמור על עצמך מילורד! יהיה
עגום לקטוע כך מהלך של דורות רבים כל כך." וכך היא נוטלת את גלימתה, יורדת
במדרגות לכיוון היציאה כשהיא מטילה אגב כך צרור מטבעות לידיה של מיס ווינס ההמומה.
החצר אפורה, שטופת גשם הידרוסטי דק. הבניינים
ממול מאפירים בערפל ומשב של רוח חמימה מלטף את פניה של שארלוט כשהדמויות יוצאות.
הן כמעט הגיעו לאמצע החצר כשונסה מתפרצת אחריהן, שערה סתור למחצה והיא מתנשפת
בפראות מאחורי חליפת הרכיבה המגואלת בדם.
"את! תביטי לי בעיניים! את לא הרגת אותה,
נכון או לא?!"
יוסטישיה מישירה מבט אל עיניה של ונסה. "לא
הרגתי אותה. שמרי על עצמך, ונסה."
שארלוט יכולה לראות את הדמות המטושטשת של ליידי
בארנסבי נסערת ומתנשפת, בוהה בהן כשהן מתרחקות לתוך הגשם.
חלק
שני
שארלוט ויוסטישיה צועדות ברגל צפונה לכיוון הגשר
הישן של הולמסבי. השקיעה מתקרבת כשהן מגיעות אל הערבות הבוכיות של הולמסבי היל,
גבעה שעליה נישאים תחנת רוח וכמה בתי חווה הרוסים. היום עצמו עבר בלי אירועים
מיוחדים, רק תחושה של אי נוחות שהולכת ומתחזקת אצל שארלוט ככל שהשמש נוטה
מערבה. יוסטישיה מצויה רוב היום במצב רוח
שתקני ומהורהר.
כעת כשהעלטה מתעבה והצללים מתארכים בין הערבות
הבוכיות שארלוט רואה את הגשר המוזנח וההרוס למחצה של הולמסבי, קמרון של אבנים
מכוסות צעיפי טחב ארוכים, שמשתלשלים כמעט עד לפנים המשחירות של המים.
יוסטישיה מציעה לחפש מחסה ללילה: הגם שסאמרסטון
נמצאת במרחק שעות בודדות מהצד השני של הגשר היא לא הייתה רוצה לעשות את זה בלילה.
בצד השני משתרעת ארץ של קנים ושיחים לחים, ענייה במחסה ועשירה בקרקע בוצית שעשויה
להיות מפוקפקת למדי. היא מזכירה שג'יין הצליחה כמעט לחסל את עצמה שם ערב אחד,
במרדף לא חכם במיוחד אחרי ברווזים,
"כיום עשויות להתעורר מעט בעיות נוספות
מלבד אדמה בוגדנית וחסרת התחשבות בשוליהן של שמלות ושאר עניינים פעוטים כגון
זה."
כאשר הן מחפשות מחסה לרגלי הגבעה יוסטישיה מספרת
לה עוד על האזור. אחוזת בארנסבי נמצאת לא רחוק, חולשת על האפיק העצום של נהר
דארקספיר, אבל אי אפשר לראות אותה מכאן בגלל הגבעות. גם החורבות על הגבעה היו
שייכות לבני בארנסבי, אבל אביו של הברון הזקן והדברן ניהל כאן קרב לפני שלושה
דורות: פליטים מן הרדיקלים שהתיישבו בעמק אוק'רוג נמלטו לאזור הזה, אבל כמה מהרדיקלים
היותר מטורפים התייחסו אל הפליטים כאל בוגדים ורדפו אחריהם לכאן כדי לצוד אותם.
הברון בארנסבי והציידים שלו קידמו אותם על הגבעה למעלה ומשכו אותם למלכודת מוות
בין המחסנים. מאז המקום נטוש אבל הפליטים ניצלו, והצאצאים שלהם עדיין חיים ב-Crossroads Abby.
שארלוט אכן מדמה לשמוע באופק את הקולות הרחוקים
של נהר דארקספיר העצום שזורם מספר מיילים צפונה מהן. לרגע כתמי השמש הגוועת על
החורבות נראים לשארלוט כמו כתמי דם. מתחת להם לוחשים צללים שרויים בשינה טרופה.
הדמויות מחפשות נקבה מוגנת בין הסלעים. יוסטישיה
מעירה בציניות אופיינית שגם אם שעת התה עברה באורח מצער למדי, נוכל להיעזר בספל חם
עם עשבים ריחניים, גם אם בזו הפעם נוותר על ביצה פריכה ובעלת מרקם עשיר עם הקלי.
שארלוט אומרת שהיא לא יכולה לחשוב על משהו פחות
מעורר תיאבון, ומביעה בקול את געגועיה לתה העשבים המרגיע של מיס אודן, ולאחר מכן
למיס אודן עצמה.
"אם רק היית פוגשת אותה..." היא אומרת
ליוסטישיה.
מתחת לחיוכה, יוסטישיה נראית מודאגת מאוד. לאחר
שמדורה קטנה מודלקת במקום מוסתר והדמויות אוכלות במקום מוסתר, יוסטישיה מציעה לקחת
את המשמרת הראשונה ואומרת שהיא צריכה לחשוב. היא שגתה פעמים רבות מדי ואסור לה
לעשות שגיאה נוספת. כאשר העייפות תובעת את שארלוט (שנרדמת קרוב למדי למקום בו
יושבת יוסטישיה) והחושך נמהל ביבבות הרוח ובחריקת ענפי הערבה מציאות וחלום נמהלים
זה בזה.
הלמות
תופים רחוקה על רקע כחול עמום מבזיק בשמיים שחורים, צלע גבעה נוטפת מים ותחנת רוח
ישנה שלהביה חורקים חלושות. צללים וצרחות:
"לא אדוני, בבקשה לא, לא התכוונתי!"
"לא התכוונת זונה קטנה ומלכולכת שכמוך? את
חושבת שאני כזה טיפש?"
ברק מבזיק, חושף דמות גסה ומטושטשת גוררת דמות
אחרת מתפתלת וצורחת.
"חשבת שלא אדע על המכתבים שלך? אני אראה לך
מה זה ללכלך ככה את השם שלי זונה אוכלת חינם! לא מספיק 17 שנה את חיה מהכיס שלי?!
לא מספיק שאני צריך לפרנס שתי זונות חסרות תועלת מהכסף הטוב שלי?! אז ככה??! ככה??!"
הקול של הסטירה מרעיד את שארלוט כאילו היה רעם
מתגלגל, מלווה בהתייפחות חנוקה.
שארלוט חשה שבעל הקול הגס משכנע את עצמו יותר
ויותר, כשהוא מדבר אגב שהוא לוגם מדי פעם ביד החופשית שלו.
"אני אראה לך מה היו עושים פעם לזונות
מלוכלכות! לפני שהעירונים התחילו לדחוף כאן את האף שלהן. כן, כן, לא יזיק אם
תראי."
אור חיוור מאיר את מדרגות האבן הבלות, מתחת
לכנפי תחנת הרוח המסתובבת ולרגע שארלוט רואה פתח אפל חצוב עמוק בסלע. התופים
רועמים בתשובה, אבן חורקת, ורעם מתגלגל, מרטיב את לחייה של שארלוט ברסס של טיפות
או אולי דמעות.
"בום.... בום... בום בום בום בום,
בום..."
"שארלוט! שארלוט קומי!"
שארלוט מתעוררת, מלאה בתחושה רעה וכבדה שהיא
למדה לזהות עם לחישות מתוך הצללים (והדברים האיומים שראתה בצללים לא תורמים לשפר
את הרגשתה), אבל הרעם העמום של התופים ממשיך להכות.
יוסטישיה גוהרת מעליה, ומטלטלת אותה.
"שארלוט, קומי מהר." היא לוחשת,
"האויב כאן. האויב חוצה את הגשר."
ברק עונה, קורע לרגע לשברים בוהקים את השחור של
הרקיע, מאיר את צלע הגבעה כמעט כמו באור יום. באותו רגע שארלוט גם מבינה שהחלום
שחלמה התרחש בדיוק במקום הזה, על צלע הגבעה. התופים ממשיכים להלום, "התופים
של אוק'רוג מכים שוב." לוחשת יוסטישיה.
היא תוהה אם הם כאן רק לכבוד הדמויות: לא סביר
בכלל.
"לא צדים שועלים עם תופים. מה הם מחפשחם
כאן? לתקוף את אחוזת בארנסבי?"
"אולי נקמה?" מציעה שארלוט.
הרעם מתגלגל שוב. שארלוט מתקשה לראות את הכוח
הצועד שעודנו חבוי בעלטה אבל הקולות מהצללים ממשיכים לרדוף אותה. הנערה הבוכה
שנגררת בשיער, הנהמות רוויות הוויסקי של הבריון וההד,
"אבא לא, בבקשה לא!"
"את תקראי לי אדוני, זונה מטונפת!"
צרחה; דמיון ומציאות מתערבבים שוב כאשר שופר
עכור קורע את העלטה, נמהל בהלמות התופים הקצבית. יוסטישיה תוהה שוב מה השרצים של
אוק'רוג מחפשים כאן, בזירת הקרב הישן ואם הם באמת רוצים להגיע לשערי בארנסהול
בחסות החשכה - למה להלום כך בתופים? משהו בתצרף חסר לה.
שארלוט, חיוורת ורועדת, מספרת לה שהיא רואה
זכרונות איומים שאינם שלה, על הצללים הספוגים באדמת המקום הזה. יוסטישיה מהססת.
היא לא שמעה על שום אדון מקומי שרצח את בתו באזור.
("הם לא תמיד רוצחים אותנו אחרי שהם
מסיימים איתנו, את יודעת" אומרת שארלוט כשהיא רועדת כולה, אוחזת בכוח בניצב
חרבה.)
"כך או כך די והותר גברים, נשים וילדים מתו
באזור הזה לפני שלושה דורות." משיבה יוסטישיה.
הדמויות מתגנבות בחשכה, ויוסטישיה נכנסת למצב
רוח מתריס ומסוכן שהולם להפליא את ג'יין.
"אני יודעת מה ג'יין הייתה אומרת אילו הייתה כאן עכשיו. כוח שלהם מתקדם בתוך
עלטה וערפל, אולי גם מתפצל לכוחות משנה. מה דעת לחרוך קצת את הקנוקנות של קורמוק?
כל טינופת שנשפד הלילה הוא אחד פחות שיסתער על החומות של בארנסהול, או יתנפל בחסות
החשכה על Crossroads Abby. מה דעתך שארלוט יקירה?
רוצה לצחצח מעט חרבות הלילה?"
שארלוט מזועזעת מכדי להשתעשע אבל היא מהנהנת,
ומנתבת את האימה והכאב שלה לזעם פאלאדיני. כשהדמויות מתקדמות, נראה שהאויב לא מחפש
אותן אלא מתנהל במעלה המדרונות החלקלקים של הגבעה. יוסטישיה מעירה שאם הם יעלו
למעלה וישימו שם צופים שרואים בחושך, הם יוכלו לאתר את הדמויות ולמנוע מהן להגיע
לגשר. מלבד זאת, "נמאס לי להסתתר ולהימלט ולטפל בתוצאות המעשים של החבורה הזו
והעולם הנפלא שלה. בואי נביא את המלחמה אליהן."
עיניה של יוסטישיה נוצצות באור מסוכן.
"כמוני כמוך." מתחילה שארלוט לומר,
אבל היא מדמה לשמוע שוב את הצרחות של אותה אישה מסתורית נישאות ברוח.
שארלוט ויוסטישיה מפלסות את דרכן בגשם הדק כאשר
התופים הולמים, הברקים מתפוצצים מעל לפסגה בזה אחר זה והשיחים הלחים מרשרשים. באר
הכחלחל שארלוט יכולה לראות מפעם לפעם את האויבים שמעפילים על המדרון לפניה, פראים
מכוסים באדרות מבאישות, פנים גלדיות, עיניים צהובות וחייתיות למחצה, לפי הלפידים
נראה שלמרות החזות החייתית שלהם, ראיית העלטה שלהם לא מושלמת.
הדמויות מצליחות בגלגול הליכה שקטה ועטות על
אמצע הטור המתקדם מהאגף, כשהן תופסות את האויב בהפתעה מוחלטת.
יוסטישיה מתקיפה ראשונה, צונחת על האויבים כמו
ברק כשהיא צועקת: "קלארילי א-הידלוריה!" (ואלקירין: למען קלאריליה
והכתר).
שארלוט מסתערת אחריה, קוראת בשמו של קלאודור.
היצורים צורחים בזעם, והראשונים ביניהם נהרגים
עוד כמעט לפני שהספיקו להגיב. כעת בטווח פנים אל פנים, שארלוט יכולה לראות מקרוב
את הפנים הגלדיות ןהשמנוניות שמתחת לקסדות ואדרות העור, פנים עם גידולים קרניים
שמחפים על האף או מהצדדים שלו, שפתיים שמחלקן בוקעות שיניים מחודדות וארוכות מדי,
ועיניים צהובות ששארלוט תוהה אם עוד רגע יתחילו להזיל יולק.
כאשר היא מסתערת קדימה ומנחיתה מהלומה אחרי
מהלומה כשהיא מוחצת פנים וגופים מפרפרים של פראים. היצורים הללו, מעוותים ככל
שיהיו מתנהגים במידה רבה כאילו הם עדיין אנושיים למחצה, ומנסים להתארגן במבנה
קרבי; אולם הקבוצות הראשונות שלהם סופגות אבדות קשות מדי, ומהר מדי. פראים מתים
וגוססים נרמסים בעפר, מתגלגלים במורד המתלול. לפחות עשרה מהיצורים המעוותים נקטלו
לפני שכוח האויב מצליח לארגן התקפת נגד ממשית, קשתי האויב מתמקמים במרחק של כ-15
מ' מהדמויות במורד השביל, והלוחמים תחת חיפוי החצים יוצרים הסתערות במעלה המדרגות,
מובלים בידי ברנש עצום שמסוכך על עצמו במגן אמיתי ומנופף אלה מסומרת כבדה. חרף כמה
פגיעות מהחצים גם ההתקפה הזו נשברת, במסגרת חילופי מהלומות מול הדמויות, הפרא
המשוריין מוסח לרגע אחד יותר מדי מההתקפות של יוסטישיה מה שמאפשר לשארלוט להוריד
מכת-מחץ עם החרב הדו ידנית שנכנסת עמוק מתחת למגן ומבתקת אותו מהפנים ולמטה.
צורח ומתיז דם כהה היצור ממוגר וגולש במורד
המדרון.
הקשתים מבוהלים, וכאשר יוסטישיה סוגרת לעומתם הם
מנתקים מגע ונסוגים לאחור; הדמויות מחליטות שלא לרדוף, כי אמנם התקפת הנגד נשברה
אבל לפי הצרחות ותקיעות השופר הפרועות, מעבר לעיקול נאסף מספר גדול בהרבה של
אויבים. הם צורחים דברים בשפה המשונה שלהם שיש בה יסודות הידרוסטיים אבל היא מאוד
קשה להבנה.
הדמויות נסוגות כך שהעיקול החד של השביל מהווה
הגנה מסויימת מפני הקשתים. מעליו יש רחבה קטנה וסגורה יחסית.
לזוועתה של שארלוט - ממש בקיר הרחבה קרוע פתח
שזהה לחלוטין לפתח המערה שראתה בחלום/זיכרון. הצללים סוגרים עליה והצרחות של
הבחורה שמובלת אל מותה מהדהדות בתוכה. היא מתחננת על חייה, ונענית בנהמה
"תסתמי את הפה הארור שלך, זונה!"
המכה שהיא חטפה בפנים מתפוצצת בראשה של שארלוט
כאילו היא עצמה ספגה אותה.
יוסטישיה מתגוננת בשלב הראשון כמעט לבד מפני
רגלים כבדים של האויב שמסוגלים להחזיק גרזן מלחמה אחד בכל יד. הם חזקים, מכים חזק,
אבל כבדות וחוסר תחכום עומדים בעוכריהם. יוסטישיה נלחמת, וחצי גוררת את שארלוט
פנימה כששארלוט לרגע ארוך קפואה מאימה ותחינותיה של הנערה על שפתיה.
(טכנית: שארלוט מגלגלת רצון בגלגול קשה בכל
סיבוב עד שהיא מצליחה פעם אחת ואז היא מסוגלת להתעשת ולהצטרף לקרב).
שארלוט מתאוששת, לא רגע אחד מוקדם מדי, כי ממש מעבר
לפתח המערה - כשהדמויות נדחקות פנימה - פורץ אחריהן ברנש צנום עם זקן פרוע אפרפר
ירוק שנראה כאילו גדלות בו חזזיות. יש לו שוט ביד אחת ומטה ביד השנייה, ובין רגליו
מתלבטת ערבוביה של נדלים שחורים-ירוקים עם מעטה שעיר. היצור מטיל קסמים גועליים
ומסוגל לגרום לשרצים שלו להתקיף מדי פעם בהתקפה קטלנית, אבל שורת הרגלים שמגינה
עליו נפרצת, ומותירה אותו מול שתי החרבות של יוסטישיה - ברגע הבא, הוא סופג דקירה
קטלנית שמוצאת את הגרון שלו.
בלעדיו הנדלים חוזרים להיות חיות חסרות תבונה
ומסוכנות הרבה פחות. מה שנשאר מהם נסוג בחזרה לצללים.
פעם נוספת ההתקפה נפסקת לדקה ארוכה, מספיק כדי
לאפשר לדמויות לראות להיכן נכנסו. קשה לדעת אם זו מנהרה טבעית שהמים כרו לפני אלפי
שנים או מנהרה מלאכותית, אולי לאיכסון, שהטבע פלש אליה. מסביב למה שנראה כמדרגות
טבעיות חלקלקות ומשובשות, נישאים עמודים ספק טבעיים וספק כאלה שהטבע השתלט עליהם
והפך אותם לבליל של מובלעות, טחבים וענפים דקיקים ומתפתלים של שרכי המערה.
מהמעמקים עולים הדים ורחשים ופעם נוספת הצללים
רוחשים סביב שארלוט. משהו רובץ בתוך האדים, עמוק למטה, מתנער ושולח לעברה מבט
מוזר, כמעט ילדותי... ואי שם בתוך הצללים נשלף להב חיוור מול פנים מעוותות מזעם.
"זה לא העסק המושתן שלך. מה אתה עושה כאן
ממזר בן שרץ?"
הקול שעונה הוא קול אכזרי, משום מה מוכר לשארלוט:
"את מה שהייתי צריך לעשות לפני שנים, אוכל
בתחת שיכור ומזדיין שכמוך"
צרחת כאב בוקעת וכל הקירות מחזירים את ההד.
יוסטישיה צועקת צעקת אזהרה כאשר התקפה חדשה באה
דרך הפתח.
היצור שמוביל את ההתקפה נראה כעיוות לעגני של בן
אנוש, לא שמן, אלא תפוח באורח לא טבעי, שפתיו משורבבות, רחבות מדי, מפליטות טפטוף
ירוק, או שאולי אלו הנחיריים המורחבים שלו; העיניים שלו קטנות וצרות מאוד, אבל
הדבר המבעית ביותר הוא המצבטיים הקרניות שבוקעות מזוויות הפה שלו כמו מצבטיים של
חיפושית ענק זולגות, ונוטפות נוזל ירקרק סמיך.
"אבוה בוה... יפה עולם אוק... יפה...
יפה..." הוא מגרגר.
מאחוריו בין הלוחמים הפראיים נדחפים שני יצורים
רזים יותר, כמו צללים מעוותים של נערים, אבל העור שלהם לח מדי, העיניים בולטות מדי
והעור בין האצבעות דמויות הטופרים הוא ירוק ומזעזע. היצור המעוות שנראה כקפטן
שמוליך את המתקפה, הוא בעל כוח סבל עצום, נלחם בשתי חרבות שהיו מצריכות אדם רגיל
לאחוז אותן בשתי ידיים, ומלבד ההתקפות הפראיות שלו מסוגל לירוק גז מחליא. שני
היצורים המצומקים מתעלים סוג של לחש מרפא חלש תמידי ומסוגלים מדי פעם להפעיל לחש
ריפוי חזק יותר. רק לאחר ששארלוט מושכת אליה את המפלצת הגדולה ומחזיקה אותו בקרב
חרבות די הצורך כדי שיוסטישיה תוכל להגיע ולמגר את שני הנערים המעוותים, הקרב
מתחיל ליטות לטוב הדמויות.
בסופו של דבר, לא בקלות, הן מצליחות להכריע את
המפלצת המגרגרת ונושפת הרעל.
הדממה חוזרת, מופרת רק בחרחורי הגסיסה של לוחמי
האויב והאד השורק שעולה מהגופה של הקפטן החרקי-למחצה. נראה שלעת עתה לא מגיעות
התקפות נוספות.
יוסטישיה מביטה לחליפין בשארלוט ובגופה ובפתח.
"אני עדיין תוהה מה הם חיפשו כאן. לא בטוח
שרק אותנו. כך או כך, אני מקווה שהם ספגו מספיק לפעם אחת. די הצורך כדי להכניס מעט
שכל בשאר גוזליו של העולם החדש והיפה."
כמו בתשובה עמוק מתוך המערה עולה קול מעוות
וילדותי בו זמנית:
"אתן... אתן המגששות בחשכה. באתן לכאן
להיוושע? באתן ללמוד את דרך הפרורו?"
"טאפ. טאפ." עונות טיפות המים שלא
מפסיקות לזלוג מהתקרה.
כששארלוט שואלת מי הוא, הוא עונה שהוא רק ברייה
לא נחשבת, עדיין צעירה לימים.
לניחוש הנכון של שארלוט, הוא עונה שפעם קראו לו
פרדי אבל עכשיו זה חסר חשיבות - כי יש לו את הכבוד להיות תלמידו של הרויא הגדול
אית'ורו-אוק, הוא כאן בשביל שרייה קדושה עם הפרורו.
"אתן לא מבינות, הפרורו נמצא בהכל! הוא
באוויר, הוא בנמלים הקטנות והיפהפיות שאנו חוטאים ומוחצים באכזריות! הוא בזחלים
וקורי העכביש שטווים חלומות על האימא הגדולה שהזינה את כולנו משדיה הלוהטים בראשית
העולם!"
כאשר יוסטישיה ושארלוט סוגרות קדימה בשקט
ומתקרבות בחרבות שלופות במורד המדרגות,
הקול ממשיך ללהג על איך שהרויא הגדול פקח את עיניו, ונתן לו את הזכות לשהות
כאן לשבועות מספר של הגות וקדושה, להיזון ממיצי הפרורו ומתשפוכת קורי הקודש. האם
הדמויות רוצות ללמוד אף הן או להמשיך לחיות באפלה?
יוסטישיה נאנחת.
"הבן של הפונדאית. אני חוששת שהוא מעבר
לעזרה כעת, מלבד העזרה שבמוות מהיר. אין הרבה מה לעשות לבד מלחסוך מאמו את הבשורה
ולמצוא מהר ככל האפשר את משריץ ביצי התועבה, קורי הקודש ושאר שכיות החמדה לפני
שימצא קורבנות נוספים".
נראה שהקול למטה שמע משהו מדבריה של יוסטישיה כי
הוא צועק:
"שוב אלימות! תמיד אלימות! מתי תיגאלו את
נפשותיכן העיוורות?! מתי תפתחו את האוזניים אל האמת שנוטפת מדבריו של
הרויא?!"
כששארלוט מזכירה לו את אימא שלו הוא אומר:
"עכשיו אני לא סתם נער פונדק , אני פרורו!
ניזון ממיציהם של ילדי האם הגדולה, אם כל חופש!"
"ואיפה מאסטר איתאר, אם כך?" שאולת
יוסטישיה כבדרך אגב.
"הוא עסוק! הוא כבר מזמן עבר את השלב
הבסיסי שאני נמצא בו. הוא בשלם מתקדם מאוד בחקר דרכי הפרורו! הוא גואל הרבה אנשים
מייסורים, ייסורים של חברה מורעלת ומרושעת שהורסת כל חופש, והופכת אותנו לעבדים של
הסמכות הגדולה הרעה!"
כשהדמויות מתקדמות נחפש בפניהן אולם מואר קלושות
שהיה ללא ספק מעשה ידי אדם לפני שהשתבש.
דלתות מתפוררות קבועות בין השרכים בקירות,
וקורים דביקים ושרכים ממלאים את הקירות. ממש באמצע, ליד כמה חפצים מוזרים ומגעילים
ושרשרת שחורה וגדולה יושב הדובר.
מן המראה המזעזע שלו, קשה להאמין שעד לפני כמה
שבועות הוא היה נער פונדק. הבטן שלו תפוחה מאוד בצורה לא טבעית באורח שמהווה ניגוד
מזעזע לגוף הרזה מאוד שלו. הגוף שלו חנוט למחצה בקורים שיוצרים מן חולצה מעוותת,
העיניים שלו מתגלגלות וצהובות, ועסיס נוטף מפיו על החזה שלו, הוא משחק בגליל דביק
ומוזר.
שארלוט מטיחה בו על האלימות והרוע שמאחורי אלה
שמתיימרים להביא עולם חדש ומושלם - ומזכירה את הציפור המעוותת ואת המגפה שהרגה
אנשים בעיירה בייסורים, וגרמה לגוזלים לבקוע מהבטנים המפרפרות שלהם. אבל דברי
התוכחה האלה לא מרשימים את פרדי.
"זה רע בעינייך, רק כי צורת המחשבה שלך היא
כולה הידרוצנטרית מקובעת וגרוע מזה, ספישיסטית! הרויא הגדול ידע, הוא ידע שהצללים
יביאו אותך לכאן כי אותך אולי אפשר עוד לגאול, לא כמו החברה שלך שהיא כולה מתכת
קפואה ואלימות. מה רע בלהפוך עסיס לגוזלים יפים, חמודים? כל החיים שלנו גזלנו חיים
וטרפנו אותם! רצחנו ושיעבדנו! מה רע בלכפר על זה, להפוך למזון לגוזליה החדשים של
אם כל חופש?! להתגלגל ולהפוך לחלק מהאיחוד הגדול של הפרורו?"
הוא ממשיך ללהג על עולם חופשי ויפה, בלי מלכים
ובלי חרבות, בלי לרצוח כדי לאכול, כשכולם חיים מן הפרורו שבאוויר ובאור השמש.
יוסטישיה מתכוננת לתקוף.
"בנסיבות אחרות הייתי אומרת שירחם עליו
קלאודור. במקרה הזה, אני מקווה שרמשי פרורו יודעים להתאבל על הפונדקאי שלהם."
פרדי מבין את הכוונה וצורח
"נסיכה רעה של דמדומים ואלימות! רק אלימות!
הרויא ידע שתגיעו, הוא אמר לי! אני אהיה פרורו בעצמי אחרי שתמותו!"
כך מתחיל הקרב. פרדי מקיף את עצמו בהילה של קסם
אפל שהופכת אותו כמעט לבלתי פגיע. הוא מושך בשרשרת ומתוך האלקובות בצדדים משתרבבים
שלדים חנוטים למחצה, שיורקים רעל; וממקומות אחרים בקירות זוחלים עכבישים שחורים
ולא טבעיים ומתקיפים את הדמויות בקרב פנים אל פנים.
למרות זאת הדמויות מצליחות להכריע את התוקפים
יחסית בקלות.
יוסטישיה מתגברת על העכבישים כשסופת הלהבות
הלבנות של שארלוט עושה שמות בשלדים. ההילה דועכת ופרדי פורץ בבכי, כשהוא מכה
בידיים הקטנות שלו על הקרקע כמו תינוק מגודל.
"בגללכן! בגללכן אני לא אהיה פרורו, והרויא
הקדוש יכעס!"
יוסטישיה ניצבת עם החרות שלופות כנראה מהססת
להנחית את המכה האחרונה - או מוצאת את עצמה מתקשה להנחית מכה על מי שכעת נראה כמו
ילד בוכה וחסר אונים. שארלוט עוד מנסה לשכנע את פרדי לבוא איתן ולחזור הביתה אל
אימא שלו.
אלא
שאז, שורק חץ מתוך האפלה ונתקע ישר בתוך הגרון של פרדי. הוא מתעוות, מפרפר בייסורי
מוות כשהוא מקיא דם.
הצחוק העכור של סלדן עולה מאחור.
"אז מה? אנחנו פשוט ממשיכים להיתקל זה בזו,
ילדה מטופשת."
"אתה!" יורקת שארלוט בזעם לעבר סלדן,
"לא היית חייב להרוג אותו, חלאה. הוא כבר לא היה מסוכן"
סלדן צוחק בפניה. מאחוריו מתגלים שניים מהלוטננטים
שלו. אחד מהם עדיין מגחך כשהוא מחזיק את הקשת הארוכה. יחד איתם נמצאת גם ונסה,
הפעם חמושה בעצמה בשריון קל, חרב וקשת, חיוורת לגמרי וקצת רועדת.
הלויטננט מגחך. "בול של שקליעה זו
הייתה."
סלדן עונה:
"אולי לא מסוכן, אבל זה היה מהנה. ביום
שאולי תלמדי שעל מקק בן שרץ שנפל מסובבים את הנעל, ביום הזה אולי תהיי לוחמת,
ילדה."
"אם באת להרוג אותנו תפסיק ללהג, ותוציא את
החרב."
"אולי הייתי צריך לעשות את זה. מה אתן
עושות כאן? באתן לגלות סודות קטנים?" הקול של סלדן, וכעת שארלוט בטוחה בזה,
זה הקול ששמעה בחיזיון האחרון, של זה ששלף את החרב מול השיכור הרצחני. לפי המבט
הפראי שלו, הרעידות הבלתי נשלטות של ונסה, וקטעי מידע קודמים על המשפחה שרלוט
מחברת אחד לאחד ומבינה בדיוק מה קרה: אותו גנרל שונסה שלחה את המכתבים אליו כדי
להפציר בו שיסכים לקבל אותה לגדוד שלו, שלח מכתב תלונה אל אביה - הברון בארנסבי
האלים והשתיין (בנו ויורשו של הברון הזקן והסנילי מהפונדק) הברון שראה בכך פגיעה
בכבודו הגיב בהתעללות ומכות רצח שבסופן הוא גרר את ונסה, בתו - ואחותו למחצה של
קפטן סלדן - למערה הזו ממש על מנת להתעלל בה ולהרוג אותה. סלדן הצעיר עקב אחריהם
ובזמן הנכון סגר על אביו החורג ורצח אותו. כאשר הגופה הושלכה כנראה לאחד הפירים
העמוקים בצדי המערה.
"הסודות שלך לא מעניינים אותי, אבל מכל
המעשים המתועבים שלך, הרצח הזה הוא היחיד שהיה מוצדק."
סלדן צוחק בלעג אבל ניכר שהוא לא מעוניין להרוג
את הדמויות כרגע. למעשה הוא מודה שהן הביאו לו תועלת בלי שהתכוונו. הוא היה ממילא
בדרכו לכאן אחרי שקונלי החולה רכב אליו עם דיווח על מה שקרה בעיירה. ומאחר וכבר
הבין ששתי הדמויות הן מגנט לטינופות מן ההרים, הוא ואנשיו רכבו אחריהן: כוח האויב
היה לא מאורגן, מפוזר על שבילים צרים בגבעה ואיפשר לסלדן ולכוח קטן ומובחר מאנשיו
לרדת עליהם מאחורה ולהשמיד אותם כמעט עד האחרון.
חרף חוסר החיבה המאוד בולט בין הצדדים, סלדן
מקשיב לדיווח של שארלוט על מה שקרה בעיירה ועל כך שמקור הצרות קשור לאית'אר
מלינגטון הצעיר שברח כנראה לאחוזת סאמרסטון. כאן שארלוט מגלה שלורד מלינגטון עצמו
רכב עם האנשים של סלדן. ("הבחור המסכן")
גם אם "השוטה המנופח" כלשונו של סלדן
עוד לא מבין כמה המצב חמור. סלדן משתכנע ששאריות הפולשים נמצאים באזור סאמרסטון
ולכן רצוי לאגף את המקום ולהנחית התקפה אחרונה שתסיים את המלחמה על המחוז, כך שהוא
יוכל סופסוף, הוא אומר במרירות, לתת דיווח הולם לאדון הגנרל שנשאר בארנילד עסוק
בנשפיות (שארלוט ויוסטישיה מחליפות מבטים).
העיסקה שקפטן סלדן עושה עם "ג'יין
ווסט" ושארלוט היא פשוטה. הן יעזרו לו, יחסכו בכך חיים של החיילים שלו משום
שהן התגלו כיעילות יותר מהצפוי במלחמה נגד חלאות מאוק'רוג. בתמורה הוא יאפשר להן
להסתלק מהמחוז בלי לעצור אותן מיד לאחר שהקרבות ייגמרו.
חלק
שלישי (סצינת סיום)
השמיים מעל סאמרסטון הם בליל של גופרית ואפר.
מעגלים של צהוב ואפור שמתערבלים מעל המבנה שנראה שחור משחור באור החלש. הסוסים
עצבניים, מרחרחים את הרוח ורוקעים בפרסות שלהם. לורד מלינגטון עדיין לא מבין כמה
חמור המצב, ושארלוט לוחשת ליוסטישיה שבנסיבות אחרות זה עשוי היה להיות מהנה למדי
לראות את מלינגטון מציק לסלדן.
"קפטן, אני דורש בכל מובן הדרישה שתאבטח
אותנו, ותדאג לטפל בכל פרא אדם משריץ ופורע חוק שהעז לזחול אל תוך הנחלות שלי. אני
דורש שהם ישלמו על כל הנזק, על כל ערוגה שהושחתה וצמח תבלין שנפגע. אני לורד
מלינגטון, אתה שומע?"
סלדן מגחך גיחוך מכוער,
"המוח ביצה לא מבין איפה הוא עומד. אז איך
נראה לכן הנוף ילדות יפות? הרחתן פעם ריח כזה? אם לא, ברוכות הבאות לגהינום."
"חברתך, אדון סלדן, היא אכן גהינום."
(שרלוט סמוקה וזועמת)
"תחסכי את הכוח שלך כדי להפיק מהנבלה שלך
קצת תועלת, ואני אתיר לכן להמשיך לחיות בינתיים - כל עוד שתיכן נעלמות לי מהמחוז
כשזה נגמר, עוד לפני שאספיק לומר "צו מלכותי"."
סלדן אומר שכמה נפנופי חרבות במבוך מחורבן, זה
לא כמו קרב אמיתי עם מאות אנשים בכל צד, בליסטראות יורקות אש וחצים שיורדים כמו
גשם, אם כי הוא מודה שהשיא כבר עבר, הוא כאן רק כדי לגמור את העבודה.
מלינגטון שב וקובל על כך שהם מתעכבים. וסלדן
מתחיל לחלק פקודות: הוא והאנשים שלו יתקדמו לכיוון הכניסה הראשית וינסו למשוך כמה
שיותר מהפראים של אוק'רוג החוצה לקרב בשדה הפתוח. הדמויות לעומת זאת ינסו לפרוץ את
שער הגן ומשם להגיע למגורי המשרתים בתקווה שיוכלו להפתיע את מפקד האויב ולא לאפשר
לו להימלט. הקצינים של סלדן, כולם גסים כמוהו, מתחילים לצעוק הוראות. למורת רוחו
של סלדן גם ונסה מתעקשת להצטרף להתקפה על שער הגן, שלא לדבר על מלינגטון שדורש לא
להמתין ולהיכנס לאחוזה בעצמו.
ונסה רועדת ומנסה להסתיר זאת ומצליחה, למרות הכל,
לעורר את חמלתה של שארלוט.
"תמיד רציתי לצאת לצוד אתכן. אף פעם לא
חשבתי שזה יראה ככה."
יוסטישיה נאנחת, "כאשר לא ברור מי הצייד
ומי הניצוד? די שונה מהשירים. אבל שווה את זה. כל אוויל נפוח יכול לצוד שועל. אבל
לעתים נדירות מזדמן ציד שמי מהציידים שישרוד אותו יוכל לספר עליו בעתיד לילדים
ולנכדים שלו, שהוא היה שם באותו היום. לא יזיק לך לשבת ולספר סיפור טוב לילדים
שלך, ונסה."
לרגע הן מתמודדות במבטים, אבל אז תוקעת הקרן -
כאשר 'נערי הבזיליסק' מתחילים לצאת להתקפה.
התוקפים נאלצים להשאיר את הסוסים מאחור, כי הבהמות
נעשות נפחדות יותר ככל שהן מתקרבות לאחוזה.
מלינגטון שרק באיטיות ומאוחר מדי מתחיל להבין
שהמצב באמת חמור, מתעקש להזדחל אחרי הדמויות.
הריחות הרעים הולכים ומתחזקים כשהדמויות מתקרבות
לחומת הגן. אין זקיפים על החומה ושום ברד חצים לא מקדם את פניהן. אבל כשהדמויות
ניגשות לפרוץ את שער הגן מלינגטון מפליט אנקת אימה.
הצללית בה חשדו הדמויות שהשתופפה מאחורי הסורגים
הוא לא פרא במארב או קשת רדיקל. זו גוויה עם פנים ספוגות דם קרוש, שבוהה בעיוורון
אל תוך הסורגים שאחת הידיים התקשתה עליהן בקשיון מוות. הבגדים שלו קרועים, בחצי
תריסר מקומות וספוגים בדם.
"הוא כנראה זחל לכאן ומצא את השער
סגור."
מהצד השני של המבנה מריעה קרן המלחמה של סלדן
בתקיעה עכורה ומתגרה.
מלינגטון מתחיל לאבד את העשתונות ולפלוט דברים
לא מובנים על שערורייה ושהוא דורש לראות את הבן הארור שלו.
השער נכנע בסופו של דבר נפתח ומשחרר את הגופה
המעוותת. הדמויות חומקות קדימה. והמראה בגן גורם למעיים של שארלוט להתהפך.
הגופות פזורות בכל מקום. בגן, בפתח האורוות
ובשבילים ליד קיר המבנה המרכזי. גברים ונשים קטולים, שהאוויר הגשום והחם של הקיץ
עשה בהם שמות. ראשים של נערי אורווה מוקעים על מקלות לצד פגרי הסוסים עצמם; משרתות
בבגדים קרועים שרועות בין התלמים, אולי נורו במנוסתן ואולי גרוע יותר, נגררו לבוץ
בעודן מפרפרות ומדממות.
בכל מקום מזמזמים מאות שלבובי גשם אפורים,
מרפרפים ומטפסים על הכל.
מלינגטון מתנודד כמו שיכור, הפנים של ונסה
קפואות וירוקות מאימה. היד שלה מכסה את גרונה והיא נאבקת שלא להקיא.
"זו החיה שאנחנו צדות, ונסה. חלק ממעשה
ידיה, לפחות."
ונסה נאבקת לעמוד ישר, "אם... ליפול...
לפחות... עם חרב ביד."
השפתיים של יוסטישיה מהודקות לקו ישר. שארלוט לא
בטוחה אם היא מדברת אליה בקול או שהיא שומעת את מחשבותיה:
"תזכרי את זה טוב שארלוט. כל המתים האלו;
כל אחד ואחד מהם. מישהו ישלם על זה."
שארלוט עצמה עוצמת את עיניה אל מול הזוועות,
כורעת ברך עם חרב ביד ונושאת תפילה לקלאודור... עד שיוסטישיה מקימה אותה בבהילות
על רגליה. "אנחנו לא לבד."
כאשר הדמויות חוצות את הגן נוחתת סופסוף התקפת
נגד. קשתים פרועים צצים מן החלונות וממטירים חצים, מחושים בשרניים ושורקים מתחפרים
מתוך הבוץ, מנסים ללפות ולמחוץ את הדמויות. שארלוט ויוסטישיה נאבקות תחת ברד חצים
בקנוקנות המגעילות כאשר ונסה תופסת מחסה מאחורי עציצים גדולים ויורה בקשתים
הפראיים אחד אחרי השני. הללו, עד כמה שהם רצחניים למראה, משוריינים ומאומנים הרבה
פחות משהם נראים במבט ראשון; או שאולי הייאוש מחזק את הכוחות של ונסה.
שארלוט ויוסטישיה פורצות בסופו של דבר את הדלת
שמובילה מחצר הגן אל מגורי המשרתים והקשתים הנותרים נסוגים מן החלונות ומנסים
כנראה לתפוס עמדה טובה יותר בתוך המבנה עצמו.
הריח והמראה במגורי המשרתים נורא עוד יותר מאשר
בחוץ. וכאן, על גרם המדרגות של המטבח, ומדלת לדלת, הדמויות מנהלות קרב בפראים
המעוותים. בקשתים שמנסים להגיע מהקומה למעלה, ובלוחמים כבדים ומניפי גרזן שחלקם
מנסים להפתיע מתוך דלתות צדדיות. אבל נראה שההתנגדות חזקה ההרבה פחות ממה
שיוסטישיה חששה ממנו.
ואז, בסופו של דבר עולה גרגור לח שבתוכו מילים:
"אני לא אתן לחשוכים להפריד בינינו
גררר.... אנחנו ביחד עכשיו."
היצור שמדדה מחדר האוכל של המשרתים, נפוח כולו
מקסם אפל עד שבקושי ניתן להבין שזה היה פעם אדם: הבטן מבעבעת, מגדלת מחושים
ירקרקים, היד השלוחה מטופרת כמו ידו של עוף דורס, הלסת התעוותה והפכה למקור חצי
קרני אבל לפי הדברים שהוא אומר, ושרידי הבגדים המפוארים שעליו הדמויות מבינות מיד
במי מדובר - אית'אר הצעיר בכבודו ובעצמו.
הזוועה האמיתית לפותה בידו השמאלית. ראש כרות של
משרתת שמבעד לרקב עדיין מזוגג בצרחה קפואה. הראש כולו זוהר בהילה של קסם מוות
שחור. "לא לאהוב הם אמרו... לא לאהוב.... אני הלורד עכשיו, והם לא יפרידו
אותי מבופסי שלי, הומיאימיאימיאימיא!"
היצור לועס ומנפח זפק רירי מתחת למה שהיה פעם
הסנטר שלו, נוגה בירוק חולני. יוסטישיה מפנה אליו את חוד החרב.
"אין טעם להשחית מילים על זה. ההבנה כבר
ממנו והלאה. קחו את עצמכם בידיים, כולכם! אתם נלחמים למען הכתר - או חשוב יותר,
למען מה שהכתר מיועד לו. בוא לכאן גוש בשר מגרגר! אני אתן לך מוות מהיר. מהיר ממה
שאתה ראוי לו."
המפלצת שהייתה פעם אית'אר מלינגטון היא יצור
קטלני בעל מגוון התקפות מסוכנות. עצם המכות שלו גורמות למחלה מחלישה שמקנה עונשים
לדמויות ובונוס מקביל למכות שלו. הוא מסוגל לפעור את הזפק ולשגר את הפה קדימה
בנשיכה שגורמת נזק איום ומרפאת אותו בחלק מהנזק שהסב, שלא לדבר על דימום מזוהם
כבד. בשלבים מסויימים של הקרב הראש המת צורח ומשגר פיצוץ של אנרגיה אפלה שמסב נזק
לכל הדמויות בטווח, וגם יכול להקפיא דמויות שנכשלו בהטלה נגד כוח רצון. אחת
ההתקפות כמעט הורגת את ונסה, ליתר דיוק משגרת אותה לקרקע כשהיא רועדת מחולשה ולא
מסוגלת לגייס כוח לקום שוב,
כפי שיוסטישיה מעירה לשארלוט לאחר מעשה – אולי
מוטב כך משום שאם ונסה, שהיא מיומנת הרבה פחות מהדמויות האחרות, הייתה קמה וחוזרת
להילחם, סביר להניח שההתקפה האזורית הבאה של היצור הייתה הורגת אותה מיד.
בסופו של דבר כאשר החרב של שארלוט מנחיתה עליו
את המכה האחרונה היצור קורס כשהוא מעלה אד מצחין.
"אתם אשמים, חשוכים מסריחים...אני רק רציתי... לאהוב..."
הקרב נמשך, כאשר הדמויות מצד אחד והחיילים של
סלדן מהצד האחר מטהרים את האחוזה ואת המרתפים מתחתיה חדר אחרי חדר, מסדרון אחרי
מסדרון. אבל לאחר שאית'אר מת, אף אחד מהפראים המעוותים שנשארו לא מהווה אתגר.
שארלוט נעשית קהת חושים: העולם אפור, מזוויע, והופך למערבולת באנאלית של פלדה, צרחות
ומוות.
אין ספק שהפראות וחוסר הארגון של התוקפים
והרוצחים פועל כנגדם, משום שאם היו מאורגנים וערמומיים יותר הם היו מסוגלים לגבות
מחיר כבד בהרבה. ועדיין, הניצחון היה מר ועקר.
מחדרי המיטות של האדונים ועד לחדרי המשרתים,
נראה שאיש לא ניצל. במעורפל שארלוט זוכרת את עצמה מתבוננת בשניים מאנשים של סלדן
מסננים קללות גסות, נושאים את הגופה המרוטשת של ליידי מלינגטון מאחד החדרים; את
יוסטישיה משתמשת במפת שולחן כדי לכסות את הפנים של השוער ושל שרידיו של רב המשרתים
הערוף. את ונסה נשברת וממררת בבכי כשהיא רוכנת על המיטה ועוצמת את העיניים של אליס
מלינגטון הצעירה שנחנטה באורח חולני בין פרחי קיסוס וסרטים צבעוניים. הבגדים
הקרועים והסימנים על הצוואר שלה לא מותירים מקום לספק בדבר שעותיה האחרונות.
בסופו של דבר, סלדן נשען על כרכוב האח ופורץ
בצחוק קודר כשהוא מנקה את חרבו בקרע מעיל שהוריד מאחת הגוויות.
"לא אמרתי לך נסה, שלא היית צריכה להכניס
את הפרצוף היפה שלך לכאן? מלחמה זה עסק מכוער, לא עניין לנקבות חסודות. והחופשושים
עשו כאן עבודה יסודית, שאפילו הבחורים שלי לא היו מעלים על דעתם בכפר ילידים סורר.
נגבי את העיניים, אחות. לבכות לא יעזור לך למצוא בעל חדש, במקום האפס ההוא
לוקאס."
שארלוט, הלומת צער ומוכת אימה, מתפרצת על סלדן
במלוא העוצמה ונמצאת כפסע מלשלוף עליו את חרבה.
"תעזוב אותה!" היא צועקת, "היא
עברה מספיק, כמו כולנו! מלחמה זה דבר מכוער מספיק גם בלי שתטנף אותה בדיבורים
שלך!"
ונסה ממלמלת מבין שיניים נוקשות, "הבעל
היחיד שאני רוצה כרגע... עשוי מפלדה קרה."
סלדן צוחק בפנים של שארלוט, "שונאת אותי?
תצטרפי למועדון ותעמדי בתור. כן בנות, זאת המלחמה. זו הסיבה שאנחנו מזיינים את
הצורה של הילידים המטונפים - כדי שלא יזיינו את הצורה שלנו, ממש כמו שקרה כאן.
הסיבה היחידה שאת עדיין חיה, נסה, והצלחת להשריץ ממזרים משלך, זה כי את החרב הזו
נעצתי לאבא הקטן והנחמד שלך במעיים וסובבתי אותה, לא כי ביקשתי בנימוס. ואם אתן לא
מבינות את זה תחזרו לטרקלין לשיחות על מזג האוויר ועל תחרה מחורבנת."
ונסה לוחשת: "דקרת אותו, ואז נעשית
כמוהו."
"אני לא מטנף את הקן שלי."
"כן אתה כן" סיננה שארלוט, "עם
כל נשימה שלך."
"אתם! מה נעמדתם לכם שם?" סלדן מרעים
בקולו על אנשיו "זוזו, זונות שמנות! תחפשו במרתפים תהפכו כל אבן! זוזו!"
מלינגטון קרס לגמרי. פניו נשמטים על שולחן האוכל
העגול שהיה שייך לרב המשרתים והוא רועד בתערובת בין צניפות כעס לבכי.
"זה לא קורה. זה לא אמיתי. לא באי המהולל
שלנו. אני אתעורר עוד רגע ואמצא את הברנדי שלי. אני מלינגטון לכל הרוחות. זו
האחוזה שלי. אני רוצה את המעיל שלי. אני רוצה ארוחת צהריים, אני מלינגטון... מלינגטון..."
יוסטישיה רוכנת לעברו, ונוטלת את ידו.
"אתה לורד מלינגטון, בן לשושלת של עשרים
ושלושה דורות - שמחכים לראות מה יעשה היורש שלהם ברגע הנורא הזה שנפל עליו. אין
ספק, אדם פחות היה נופל ונשבר כעת. מי יאשים אותו? אבל אנשים כמונו, האצילות
מחייבת אותנו, מילורד. עיני הנתינים והחוכרים שלך נשואות אליך. לאחר שהמתים יזכו
בכבוד הראוי להם יש לך שושלת להקים מחדש. הדם שלך אוסר עליך לוותר על כל זה."
מלינגטון, מפסיק לרגע את הבכי שלו, ובעיניים
אדומות ונפוחות הוא בוהה ביוסטישיה. שארלוט לעומת זאת שמבינה איזו טעות עשתה הדוכסית,
מבועתת עד מוות ומניחה יד על ניצב חרבה, מוכנה לרגע שבו סלדן יבין שמי שעומדת מולו
היא לא ג'יין ווסט, היא מתכוננת להתקפה.
ואז מלינגטון, כאשר עיניהם מצטלבות, נוטל ומנשק
את ידה בהבנה פתאומית וממלמל בבכי: "הוד מעלתך..."
"הוד מעלתך..." ונסה ממלמלת אף היא, והלם
של הבנה מפציע על פניה מוכי היגון.
הס מושלך. ולרגע המתח כבד מאוד באוויר. עד שקוטע
אותו סלדן. "
"נאום יפה. אילו הייתי אידיוט בן עשרים אולי הייתי טורח אפילו להתרשם."
בקול נמוך יותר הוא מוסיף: "היו לי חשדות משלי. אבל לא הייתי בטוח עד עכשיו.
נדמה לי, שפעם אמרתי לחברה הקטנה והצדקנית להגעיל שלך, שנסיכה מסריחה מזיעה כמו כל
אחד אחר מתחת לתחרה המזדיינת שלה. אז היית חכמה מספיק כדי להבין את זה בעצמך.
משעשע, הצורה ששיטית בכל האפסים שם למעלה, כולל בגנרל היקר שלי שעכשיו בטח מתפטם
עם הלובסטרים כשהבחורים שלי נלחמים כאן."
המצב
מסוכן מאוד. האנשים של סלדן נמצאים ושמעו חלק מהשיחה.
אבל אז כאשר מלינגטון ממלמל שוב "הוד
מעלתה," סלדן קוטע את המתח בעוד פרץ של צחוק וחוזר לדבר בקול רם.
"בה! הוד מעלתה? מיס ווסט היא הוד מעלתה
בדיוק כמו שהסוס שלי הוא הוד מעלתו."
שארלוט שומעת אותו מוסיף בלחש: "תסתמי את
הפה נסה. אני בוטח באנשים שלי כמעט כמו שאני בוטח בך, וזה אומר מעט מאוד. תורידי
את הקול הארור שלך."
בקול הוא ממשיך: "העיסקה שלנו עדיין בתוקפה
מיס ווסט. את מסלקת את התחת הנאצל שלך מהמחוז עוד הלילה, מצדי דרך הגבעות, הנהר או
מתחת לאדמה. ואני אהיה נחמד מספיק כדי לא להחזיר אותך לאייל הכומש בשלשלאות. גם
ככה יהיה לי כאב ראש לא קטן להסביר לגנרל את הכל, כשיתפנה מהלובסטרים
והברנדי."
שארלוט המומה. שנאתה לסלדן לא שככה, והחוב כלפיו
מכעיס אותה, אם כי מעודד אותה באופן מסויים.
יוסטישיה מחווה חצי קידה ומודה לסלדן בצינה.
הקרב על המחוז הסתיים, היא אומרת. ג'ור קורמוק עדיין שורץ במעמקים, אבל הזרוע שלו
נגדעה. אבל יעברו עוד כמה שנים טובות לפני שיוכל לגייס כוחות פעם נוספת. המלחמה
לעומת זאת, רק עומדת להתחיל.
"בואי דיים גרייווינד. נראה שאנו סיימנו
כאן."
ונסה מתנשפת, קוראת ל"מיס ווסט" ומנסה
לגמגם שאולי היא בכל זאת תצטרף. חרף רחמיה של שארלוט, יוסטישיה נחרצת, מתעלמת
מהמרפק ומהלחישה של שארלוט ש"אולי בכל זאת..." ומסרבת בתוקף.
"לא. כמו ללורד מלינגטון, גם לך יש חובות
למלא. ומסע ומוות בעלטה הוא לא חלק מהן."
ונסה בוהה בה בעינים שטופות דם, ממלמלת:
"אני שונאת אותך." ומתפרצת בכעס מתוך החדר.
סלדן מעיר: "וזה, הוד מעלת מיס ווסט, הדבר
החכם הראשון ששמעתי אותך אומרת הערב."
"כולל העובדה שלמזלך, ולרוע מזלה של
האימפריה שלנו, היא נזקקת גם לאנשים כמוך. בואי שארלוט. זמן ללכת."
"אתה לא רוצה לפגוש אותי שוב." מסננת
שארלוט לסלדן כשהיא חולפת על פניו ביציאה מהחדר, שולפת את חרבה די הצורך כדי להציג
מולו את הלהב.
כאשר הדלתות נפתחות פרץ של רוח קרירה עולה, נושב
על פניהן של הדמויות ומפזר את ריחות העיפוש והמוות. כאשר אנשיו של סלדן מגדפים
ונסוגים לצדדים יוסטישיה נעצרת לרגע, בוהה בעלטה ובהרים שמסתמנים מעליה ומתחילה
לשרוק בקול חלש - חרוזים ישנים על דרך שנמתחת בערפל ומתפתלת הלאה, אל העננים
האפורים של האופק.
"ג'יין אהבה כל כך את השיר הזה. אני זוכרת
שהכריחה אותי לשחק את זה כשהיינו ילדות - מה היינו אורזות לפני מסע כזה, והחרבות
שמיטלטלות בנדן. ואני גם זוכרת את הדמעות בעיניה, בפעם שאמרתי לה שאני גדולה מדי
למשחקים כאלה, ושדוכסית צעירה לא יוצאת למסעות כאלו בלי מטרה וכתובת. הלוואי
שהייתה... כלומר, היכן שהיא לא נמצאת כעת, אני מקווה שהיא רואה את זה. בוודאי היו
לה כמה וכמה דברים להגיד, אף אחד מהם לא מהוגן מדי, חוששני."
"בוודאי שהיא איתנו." אומרת לה שארלוט
בחצי חיוך מעודד, "אלו שהלכו מאיתנו לעולם לא באמת עוזבים אותנו."
מבלי משים ידה משתעשעת בפיתוחים הפשוטים על ניצב
החרב שלה, פליסיטי.
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין
כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.