הקמפיין של שרלוט גריווינד (Charlotte Greywind)

ספר שני(ב): להיכן שנסיכות הולכות

פרק XVIII: האריה, הגבירה וארון השלדים

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

פתיחה: הפרק נפתח בתיאור רכיבה חסרת התקלויות של שרלוט מפאתי אראנילד אל הגבעות המזרחיות המיוערות שלמרגלות הר פרסיליוס; שרלוט רוכבת לאורך הדרך שעולה בפיתולים כלפי מעלה, בואכה השערים המשוננים של טירת 'האייל הכומש', ומגיעה לשם זמן-מה לפני שקיעת השמש של אותו יום.
הנוף של מאגרי המים העכורים והגבעות הנמוכות והלחות עם הצמחיה הדביקה, מתחלף לנוף של היערות הכומשים למחצה של הר פרסיליוס, על העצים המעוקמים והאפלוליים שלהם. כבר על פני הדרך, יותר ויותר ככל שהיא מתקרבת לטירה, שרלוט מבחינה בתכונה חריגה ורבה מאד; היא עוקפת שיירות של עגלות, קבוצות של חיילים שנראים הדורים ומסודרים בהרבה מ'נערי הבזיליסק' הפרועים, וחלקם נושאים את נס האריה הלבן של המלך. כמו כן, פשוטי עם רבים, גברים ונשים מהכפרים והחוות הסמוכות, עולים בחבורות-חבורות בדרך אל שערי הטירה. משיחות שמנסה שרלוט לקשור, היא מבינה שבכפרים נפוצו ידיעות על ארוע חריג וגדול שיערך בטירה לכבוד ליל אמצע הקיץ; ושנדרשים הרבה סבלים, שרתים וכוח אדם זמני, עם תשלום כפול מהמקובל.
אזי, כאשר השמש העכורה מאדימה ומנמיכה מעל מדרונות הר פרסיליוס, שרלוט רואה סוף-סוף את הטירה, על מגדליה הקודרים וחומותיה השחורות, והצללים שכאילו שורים עמוק באבנים שבנו אותה. לא רק, שחומות הטירה מאויישות לעייפה, אלא שגם הדרך אליה שמורה היטב, ומחסום מאולתר הוקם לפני השער הראשי.
כפי ששרלוט מגלה עד מהרה, חצרנים מהודרים שהגיעו מהארמון בהידרקראון ניצבים שם, ומסננים את הבאים. המעבר הינו רק בתפקיד, או לבכירים ביותר; ואילו אחרים, כולל אצילים מקומיים, מופנים לדרך עוקפת שמובילה למאהל שהוקם מתחת לחומה הדרומית. כאשר שרלוט מתקרבת, היא מבחינה בלא אחר מרב-החצרנים המגונדר והיהיר פיש, מתווכח ומסלק בגסות אציל מקומי בשם מר פרנסיס מלינגטון. לשווא, רותח בעל האחוזה ומזכיר שהוא נצר ללא פחות מעשרים ושלושה דורות של מלינגטונים, ששבעה-עשר מהם היו סועדים באורח קבוע על שולחן בעלי טירת האייל הכומש.
"צר לי מאד, אדון ולינגטון-"
"מלינגטון, תפח בך הרוח! מלינגטון!"
"צר לי מאד, אולם אלו ההוראות. רק בעלי אישור מיוחד. ואני, במעמדי כחצרן ראשי, הוסמכתי לבדוק, לבדוק היטב. הדוכסית עצמה כיבדה אותי בשיחה של עשר דקות תמימות בנושא, עשר דקות! מר פיש, כך היא אמרה, רק עליך אני סומכת שתוודא, וודא היטב-"
שרלוט מבינה מהר מאד, שלא יעלה בידה להכנס מכאן; החיילים אליהם היא פונה מנומסים, אבל תקיפים מאד; ואינם מוכנים לחלוק מידע. ברקע, ממשיכה ההתכתשות המילולית בין מר מלינגטון לפיש; לשווא, הלה רותח על הדרך בה "עשרים ושלושה, עשרים ושלושה דורות של מלינגטונים עומדים מבויישים נוכח יחס כזה. לשלח אותי למאהל צדדי, כאילו הייתי יליד ארור. פשו! פינהאם עוד ישמע ממני על זה. אחרים את החגיגה הזו, בי נשבעתי-"
פיש עצמו, ביהירותו, לא מתאפק מלהעיר, כאשר הוא סבור שמלינגטון הפנה את עורפו:
"אללי, איזה ברנש פרובינציאלי בלתי נסבל! להדחף לארוע בו יקחו חלק אנשים דגולים ורמים, רמים ודגולים- עשרים ושלושה דורות של מגדלי לפתות, לכל היותר!"
כאן, מלינגטון מאבד את העשתונות, מכנה את פיש "סריס מהביוב של המוז'היר", כי אם היה גבר אמיתי ולא משרת נבזה, הוא כבר היה מזמין אותו לדו-קרב על העלבון; וכאן נדרשים שלושה חיילים כדי להפריד בין החצרן הראשי לבין מר מלינגטון העשרים-ושלושה.

שרלוט מצטרפת למר מלינגטון כאשר הוא מפלס דרכו, מושפל וזועם, לעבר מאהל האורחים החיצוני (שם בכל-זאת, יש אוהל נוח ומיוחד לאצילים זוטרים, עם תקרובת ובירה צוננת), אולם מאמציה לנסות לדובב אותו על טיב הארוע לא מעלים הרבה, מלבד צניפות נזעמות על מעמדו שנפגע.
באוהל, כשהוא מטיב את ליבו בבירה (וכנראה שכח את שבועתו החגיגית להחרים את הארוע), הוא נתקל בבעל אדמות מקומי אחר, ברנש קשיש בשם גרימסבי, ומתנה באוזניו בקולניות רבה את צרותיו; שרלוט חומקת משיח חרשים משעשע למדי, בו האחד מקונן על היחס ל"עשרים ושלושה דורות של מלינגטונים", והאחר על הדרך בה נפגעה שגרת חייו המהוגנת בכל יום ראשון, מאז עלו מחירי הסרטנים; ותהיה האם יהיו סרטנים ברוטב בתקרובת שתוגש לאורחים.
"שערוריה שכזו!"
"אכן, אכן, שערוריה לשמה. פעם יכולתי להרשות לעצמי סרטן בכל יום ראשון. אינני מבין כיצד ניתן להעביר יום ראשון כהלכתו בלא סרטן ברוטב-"
"עשרים ושלושה, לא פחות מעשרים ושלושה-"

שרלוט עושה את דרכה אל שער השירות שבחומה הדרומית, כאשר מסביבה ישנה תכונה רבה; עגלות מטען רבות נכנסות מכאן, וכל אחת ואחת מהן עוברת בדיקה מדוקדקת של הזקיפים, שנראים הדורים ומיומנים מאד; שורה של נשים בבגדי משרתות פוסעת גם היא פנימה, ואחת מהן מזמזמת את 'נשים קטנות עם רקמה ומחט'; והרוח שורקת ומתערסלת בענפי האלונים מסביב; הצללים נמצאים אי-כה, שקטים אבל נוכחים; משהו נסתר מצמרר את שרלוט... אולם מאומה לא מכין אותה למהלומה שתצפה לה עוד דקות ספורות, בעת שתציג את המכתב שבידה לשומרי השער.

התגלית האיומה בשער:

הליוטננט שעומד בראש המשמר מקדם את שרלוט בנימוס, וחוזר על ההוראות הרגילות; מעמדה הנכבד אינו מספיק בכדי להכניס אותה, ועליה להשאר עם בעלי האדמות המקומיים באוהל האירוח החיצוני, עד שתוזמן פנימה. שרלוט, באורח טבעי, שולפת את מכתב ההזמנה שכתבה לה הדוכסית מירנדה לאדנברידג' בשם אחותה יוסטישיה; הליוטננט קורא, ומגלגל עיניים בתדהמה, ואז הוא משיב במילים, שפשוטו כמשמעו, הופכות את עולמה של שרלוט עליה.
"אלמלא היית פלדינית ממסדר סנט-קלאודור, הייתי עונה שאת מנסה כוחך במהתלה בלתי מוצלחת בעליל. למצער, עלי לבשר לך שאיחרת במעט. הדוכסית יוסטישיה מתה, לפני ארבעה ימים; וכעת האדונים בטירה מכינים את סעודת ההשכבה שלה. אורחים רמי מעלה ביותר נמצאים בדרכם מהידרקרון ויגיעו לכאן עוד הערב. מכאן כל ההמולה והסידורים המיוחדים; חוששני, שאלו אינם כוללים אותך, דיים"
שרלוט חשה כיצד העולם מתהפך עליה, מנסה לגמגם שזה בלתי אפשרי;

הליוטננט אדיב, גם אם באורח קריר; הוא מוכן לקחת ממנה את המכתב ולשלוח אותו אל הדוכסית מירנדה מיד, הגם שהוא מזהיר אותה שלא תצפה להרבה; הדוכסית אבלה ונסערת על מות אחותה. הוא עצמו, אינו מוכן לספק כל הסבר על המוות, משום שזה נחשב בעיניו כרכילות אסורה בעת משמרת; אבל כמה מהכפופים לו צייתנים פחות ומתחילים להתלחש.
מקטעי הדברים שמגיעים לשרלוט, עולה שמועה שיוסטישיה מתה מרעל, נחש ארסי במיוחד שהכיש אותה בעת הציד; דבר שבן-שיחו של החייל הרכלן מוצא תמוה: האם לבית המלוכה אין כוהנים חזקים מספיק להתמודד עם רעל? (שרלוט, אולי, יכולה לתהות האם מדובר באפקט הרסני מאוחר מן הפגיעות שספגה יוסטישיה, אולי, מידה של לורליי מילהולם). מישהו מעיר בציניות, שזה אכן תמוה: "חצי מהאנשים היו מוכנים להשבע, שהדוכסית נשמתה עדן היתה יכולה להכיש את הנחשים, ולא להיפך"
כאן, הליוטננט מתערב בכעס, ומורה לאנשיו לסכור את פיהם בטרם יענשו.

שרלוט כושלת בחזרה אל המחנה החיצוני, הדמעות ניגרות מעצמם על פניה; זה בלתי נתפס, היא לא מתקשה להאמין... נדמה לה שרק לפני ימים עמדה מול יוסטישיה, או שמא זו היתה ג'יין ווסט, שיוסטישיה לקחה את הדמות שלה? והושיטה לה יד לחברות, מעל הגופה המפרפרת עדיין של לורליי מילהולם ושרידי האלמתים שלה. וכעת היא מתה? מחשבות אפלות מציפות אותה, הופכות ליאוש נורא – כוחות הרוע הכו, אין לה ספק בזה; אם הם חזקים כל-כך, אולי כל התקווה אבדה; אולי העולם כולו עתיד לקרוס ולהשטף באופל.
בין לבין, מתחדשת שיחת הרכילות, הפעם ביתר זהירות; ומישהו תוהה, על כל הסידורים המוזרים; ומדוע עד עכשיו, הארמון לא עשה את הדבר המובן מאליו ולא שחרר הודעה רשמית על הטרגדיה.
אחד החיילים, מחוספס יותר מהאחרים, מעיר כמה הערות לגלגניות על שרלוט עצמה, וטיב היחסים שהביאו את יוסטישיה המנוחה לקרב אותה אליה.
"אני דווקא הייתי מקבל את הפלדינית ההיא. היא נראתה חמודה כל-כך בגלימה הלבנה-"
"אולי בגלל זה יוסטישיה חיבבה אותה, אתם יודעים-" (הערת השה"ם: הדוכסית המנוחה היתה, כזכור, בת מעל שלושים וחמש ולא נשואה).
"אוך, אתה והראש המטונף שלך!"

חלב מכושף ומהומה במטבח:
שרלוט בקושי מטה אוזן לדברים, כושלת בחזרה כמו בחלום בלהות שקרם עור וגידים ומסרב להתפוגג; אלא שאז, בעודה כושלת ודומעת בין הצללים המתארכים, היא שומעת קול מוכר בא אי-כה מקרן זווית- הקול של החתולה המכושפת קרולינה, כפי שדיבר אל שרלוט באפלסטיף, אי-כה מתוך הצללים:
"נו באמת, הגורים הפוחזים של היום. אז החלטת להיות העכבר שמרצרץ הישר לתוך הכפה, אאו? לא שאני מתנגדת לסידור באורח מוחלט, לרוץ אחרי מתאבנים בגילי זה לא כזה תענוג-"
שרלוט מתנשפת בכבדות ולוחשת את שמה של קרולינה, אבל מלבד צל חשוד שנעלם בין שני אוהלים, היא לא רואה מאומה; אולם, כאשר היא מנסה ללכת בעקבותיה היא מגלה, על שולחן קטן בקרן זווית שליד אוהל האירוח החיצוני, כוס חלב מהבילה וריחנית, שכאילו הוצבה שם במיוחד בשבילה. עצם הריח מעלה ריר בפניה של שרלוט, מזכיר לה שעברו כמעט עשרים וארבע שעות מאז אכלה ארוחה מסודרת.
הטעם של החלב עשיר ומגרה עוד יותר מהריח; הוא חם, קרמי, עם רמז לתיבול מעודן...
והקסם בשיקוי החלבי מתגלה ככה חזק, עד שהוא משפיע על שרלוט עוד לפני שהיא מבינה מה קורה לה. היא מוצפת בתחושה נעימה, רכות גמישה וחשק להתמתח, לשאוף את כל ריחות הלילה, לשלוף בעדינות ציפורניים...
רגע ארוך עובר, עד ששרלוט מבינה שהצורה שלה השתנתנה; ובמקום בו עמדה הפלדינית בשיריון, ניצבת כעת חתולה פרוותית בגוון אדום-יין בוהק (גוון השיער של שרלוט); התבונה האנושית שלה לא נפגמה, ונדמה לה שהיא עדיין זוכרת אפילו כמה ממהלכי הלחימה שלה – הגם שכעת באמצעות ציפורניים שיכולים ליצור כוחות קדושה, להבדיל מהחרב הדו-ידנית הרגילה שלה; מנגד, היא מוצפת גם בחושים וגירויים חתוליים: מראות חדים מתוך העלטה, שפע של ריחות שהיא מסוגלת לחוש כפי שאדם אינו מסוגל לחוש, מודעות לנוכחות של עכברים טעימים שמרצרצים אי-כה, תיקנים גדולים ויפים למשחק ולחידוד ציפורניים, ועוד... וגם הצל מורגש, ריחני ומאיים יותר, באורח שגורם לה אי-כה רצון להתקמר ולשלוף ציפורניים.
שרלוט, נבוכה מאד, דולקת אחרי שובל הריח שהותירה קרולינה; וזה מוליך אותה בין האוהלים אל תוך מעבר תת-קרקעי צר מאד שעובר מתחת לחומת המצודה ומוביל אותה אל אחת החצרות האחוריות, והלאה משם, לעבר פתחם האחורי של המטבחים הגדולים.
שרלוט, בצורת חתולה, מתקרבת ומרחרחת את ריחות המעדנים שבוקעים מפתחי המטבח, ממש כאשר החצרן הראשי פיש מתקרב לשם, נחוש בדעתו לעשות ביקורת כדי 'שהכל יהיה מושלם', וגם להשתעשע בהטלת קנסות על עובדי מטבח שימצא בהם או בעבודתם פגמים.
מול עיניה של שרלוט, מתחיל דיאלוג מעורר סלידה בין החצרן פיש לבין המבשלת הראשית מיסיס מיילס, שמתגלה כברייה חנפנית וצבועה להגעיל, שנהנית להתעלל בעובדים שלה, וחולמת על ליקוק דרכה כלפי מעלה, במחשבה שאולי חסדו של פיש יסלול בפניה את הדרך לקידום מאחוזת הציד אל מטבחי הארמון בהידרקראון.

אלא שבעוד שרלוט מצותתת, מסתמן מעליה צל גדול; שרלוט מתקמרת כולה, סומרת פרווה בפחד, כאשר מעליה מסתמנת דמותו של כלב ציד הידרוסטי מזן משובח וגדול, כחלחל-אפרפר, מסוג שיכול להכריע אפילו חזיר בר; הכלב מרכין את הראש ובוחן אותה היטב- ודווקא אז, בשיא הנונשלנטיות, הוא מתחיל לדבר – אולי מתוך הצללים – בהידרוסטית רהוטה של המעמד הגבוה.
"אינני סבור שנערכה ביננו היכרות רשמית, עלמתי?"
שרלוט, נקרעת בין אינסטינקט של חתול לתבונה אנושית, מצליחה להפליט ציוץ "אתה מסוגל להבין אותי?"
כלב הציד, שמזהה את עצמו כ'מיסטר בארקס', מגחך על הפחד של שרלוט, ב"אל דאגה, כמה מחברי הקרובים ביותר הם חתולים"; ומסביר ש"כדור פרווה רטנוני ובלתי נסבל בעליל שעונה לשם קרולינה הזהיר אותי שאת עתידה להזדמן לכאן. Nice weather we are having, הלא כן?"

מיסטר בארקס מסביר, שעליהם להתקרב בשקט ולחכות ל'פעולה'; בינתיים, הוא משתף את שרלוט בנקודת ההתבוננות שלו על המאורעות; מהן עולה סברה שיתכן שיוסטישיה, עוד בצעירותה, למדה כמה תרגילים מ'המורה שלה לציור' (כנראה הוורלוקית אן גריוווינד), ויתכן שכלב הציד הזה היה הניסוי שלה ביצירת חיה תבונית, כמו קרולינה עבור אן גריווינד עצמה.
הכלב אבל מאד, בדרכו, על הגבירה הישנה שלו, הגם שבשנים האחרונות לא היו בקשר שוטף כמו פעם; יש לו, בתור מי שמציג את עצמו כ"ג'נטלהאונד", הרבה טענות כלפי אחותה מירנדה ובעיקר כלפי בעלה הרוזן פינהאם וחבורת כלבי הציד שלו, אותם הוא מגדיר כ"כנופיית בריונים שמוטי אוזן"; נראה, שבטירה מתייחסים אליו ככלב זקן, וממעטים להשתמש בו לציד בימים אלו- הגם שמעצם המוצא שלו, ממש כמו קרולינה, הוא מאריך ימים הרבה מעבר לתוחלת החיים של כלב רגיל מסוגו; הוא מעלה זכרונות על הימים בהם יוסטישיה היתה נערה צעירה, והוא היה יוצא לציד איתה ועם ג'יין ווסט; מירנדה, לעומת זאת, היתה תמיד מפונקת מאד ושנאה דברים כאלו. מיסטר בארקס רומז, גם אם לא במפורש, שיוסטישיה וג'יין לא צדו שועלים, אלא דברים אכזריים ומסוכנים בהרבה.
(ואולי הוא מתכוון בדבריו לחזירי הבר הדמוניים ששורצים במעמקי היערות של האיזור).

בינתיים, בפתח המטבח נמשכת השיחה בין פיש למיסיס מיילס, שגולשת עד מהרה להתעללות בנערות המטבח, חיפוש קנטרני של פגמים והטלת קנסות על המשכורות הצנועות שלהן, תוך התעלמות מהתחנונים וכמעט הבכי. זאת, אגב שהצמד ממשיך לשבח זה את זו, ולפעול כל אחד למטרתו.
מיילס חולמת בקול, על איך היתה משפרת את השירות במטבחי הארמון, ואילו גזירות ותקנות חדשות היתה מטילה על העובדים, מיד כאשר היתה נכנסת לתפקיד; ומר פיש מספר בהתלהבות על שיחה שערך עם הנסיך ריצ'ארד על ענייני סכו"ם.
"את, ידיים לא בכיסים, נערה שוטה!"
"הייתי אומר שזה שווה שלושה פני, מיסיס מיילס היקרה-"
"הו, אתה אדיב מדי איתן, מר פיש היקר, אדיב מדי. הביקורת שאתה עורך"
וכאן מתחיל המהום נוטף חנופה על הלכות סכו"ם, והקשר בין ההקפדה הרבה שנוקט בה מר פיש, על הדרך בה הוא מקרין את אורם של שועי-הארץ מן הארמון במורד שרשרת הקיום הגדולה.
(ובפעם המי-יודע כמה, מיסיס מיילס מזכירה עד כמה היא אלמנה ענווה, האוהבת לשרת את הדגולים ממנה שלא על-מנת לקבל פרס; ועד כמה עצם השהות באוויר אותו נשמה אישיות נעלה כמו הדוכסית מירנדה ממלא אותה באושר עילאי; החצרן פיש מתמוגג מעונג).

הסחת הדעת הגדולה והמנהרה הסודית:
בנקודה זו, בארקס מרחרח ומודיע שקרולינה והכנופיה שלה הגיעו, כך שעל שרלוט להיות מוכנה. הם יבצעו הסחה, שתאפשר לה לחדור פנימה; ישנו מעבר נסתר, מאחורי אחד התנורים במטבח (בארקס מסביר לשרלוט היכן בדיוק), שמוביל אל המפלסים התחתונים. כאן, הוא מגיע לעיקר, ומספר לשרלוט על חבורת חיילים שמאד לא מצאה חן בעיניו, שנכנסה לטירה דרך שער סודי, ונשאה עימם גוויה נוראה למראה של אישה זקנה.
ביחד עימם, מוסיף כלב הציד, היו יצורים שהוא אינו מוכן בשום-פנים ואופן לכנותם כלבים; "הגם שאני ג'נטלהאונד הגון וסובלני כלפי כל הריחות" – הפרווה שלו סמרה, כאשר רק קלט את הניחוח של אותם כלבים; לא משתמשים בהם לציד שועלים, גם לא לציד חזירי-בר, שתהיה בטוחה בזה.

ואז, בעוד החצרן פיש מתמוגג על השפלת משרתת נוסף בגין כתם שמן חבוי שמצא על אחת המפות, מתחילה המהומה; חמישה חתולים חסרי בושה במיוחד מתגנבים פנימה, ואחד מהם פשוט קופץ על השולחן, מתעלם מצעקות הההפתעה, ה'קישטא' והקללות, ומשיב לפיש ב'מייאאאוווו' מתגרה במיוחד;
לאות הזה חיכה מיסטר בארקס, שפורץ בנביחה רמה מאד, ומסתער פנימה, במלוא גודלו ומשקלו, במה שנראה כמרדף אחרי החתול החצוף; ובדרך הוא מקפיד להפיל את מיסטר פיש ואת מיסיס מיילס המבוהלת גם יחד. ברגע הבא, הופך המטבח כולו למהומה של יללות ונביחות; צרחות אימה של משרתות, ורעש כלים נהפכים וצלחות נשברות. מיסטר פיש מפליט יבבה מבועתת, כאשר חתולה לבנה-כתומה קטנה קופצת ונאחזת בציפורניים בכובע השרד המהודר שלו, מיללת ומטלטלת כאילו היא מפחדת לרדת משם;
"לא עם המערוך, אידיוט, לא עם המערו... אייי!!!"
חיילים באים בריצה, אבל הם מפחדים להשתמש בקשתות שלהם, בעיקר משום שכלב הציד הדוכסי הגדול שווה הרבה, אבל הרבה מאד כסף; שרלוט חומקת פנימה בתוך המהומה, בעוד החתולים האחרים מיללים מכל הכיוונים, ודרך הצללים, היללות שלהם כאילו הופכות למילים של שיר מתגרה
(הערת השה"ם: זו השאלה מודעת, כמובן, מאחד השירים ב'מסיבה לא צפויה' מן 'ההוביט')

הפכו עציצים, משכו המפות,
אין צורך לשטוף שפמונים וכפות.
על שולחן ורצפה הנזיד יפוזר,
תפודים ובשר, וכל השאר.
וכל מה שלא ילוקק ויאכל,
על פני כל השטיחים גלגל יתגלגל.

שרלוט, שבמצב אחר היתה מאד משועשעת מהלקח הקולני מאד שהנחילה הכנופיה של קרולינה, לא יכולה לאפק את הרעב שלה, מה גם שדמות החתול מחדדת את הריח שלה, והופכת אותה מודעת בהרבה למטעמים שמפוזרים ומתגלגלים בכל עבר; והיא אינה יכולה להתאפק מלהשיג במשיכה שוק של בשר משובח מצופה בדבשה, לקחת אותו לקרן זווית ולכרסם אותו מעדנות.
בינתיים, כלב נוסף- סוג של פודל גדול ששמע את המהומה, מצטרף אליה כמאליו בנביחות חדווה; ובעוד המשרתים נאבקים לשווא בפלישה ההרסנית, מנופפים מטאטאים, מערוכים וכל דבר אחר, קארולינה מתגנבת מאחור אל כבוד החצרן הראשי פיש, ומנחיתה את המהלומה האחרונה:
"ולזה יקרא, גבעתיים דשנים וכשרים לשריטה; אאו".
צווחת הכאב של מיסטר פיש לא משאירה מקום לספק בדבר איכות הביצוע, וגם לא הקרע העצום במכנסי המשי המהודרים שלו, הישר באיזור עליו (בדרך כלל) לא זורחת השמש.

שרלוט חומקת בקלות מטבח מבוהל עם פטיש גדול, ומוצאת את המעבר שמאחורי התנור; חרף המחזה המשעשע, היא לא יכולה שלא להתמלא במחשבות קודרות ומלאות יאוש; לשווא התעלולים והגבורה של החתולים; האפלה יורדת, אין ממנה מנוס והיא תכסה את העולם-
ויוסטישיה מתה; עצם המחשבה הזו צורבת אותה, מאכלת אותה מבפנים.

שרלוט מפלסת את דרכה בתוך הצנרת, כאשר קולות המהומה נחלשים מאחוריה; היא מרחרחת את דרכה הלאה, לעבר המלמולים הקלושים ושמץ הריח המתקתק-נאלח של מוות. היא מגששת את דרכה באפלה, אל תוך צינור גדול יותר ומלא טחבים ועצמות זעירות-
מישהו, הרחק למטה צועק 'לקבלת הגבירה, עמוד דום!'
בנקודה זו, שרלוט נתקלת בשומרים בלתי צפויים: עכברושי ענק מעוותים, עם עיניים אדומות, ניבים מורעלים, וכל הריח והחזות שלהם מבהירה שהם לא חיות רגילות; שלושת העכברושים מתקדמים לעברה במבנה מסודר יחסית, סוגרים עליה-
שרלוט מתקמרת, רוקקת לעברם באיום; והקרב מתחיל.
היצורים הללו הם ללא ספק בריות זדוניות, שמסוגלות לחסל בקלות כל חתול רגיל; אבל שרלוט עודה מיומנת מאד, מסוגלת להשתמש בציפורניים באורח שמקביל לחלק מהתקפות החרב שלה, כמו גם בחלק מכוחות הריפוי שלה; ועצם כוח הקדושה שכעת בוהק בקצות הציפורניים שלה צורב את העכברושים הדמוניים ומכאיב להם ביסורי תופת על כל שריטה מוצלחת.
בסופו של דבר, היצורים המגעילים ממוגרים; שניים מהם נקטלים והשלישי נסוג, אגב שהוא משמיע ציוצי אזעקה; שרלוט הופכת עורף ומטיסה את עצמה לכיוון האחר, שהוא הכיוון המשוער אליו היא צריכה להגיע.
לאחר המלטות פרועה וקצרה, היא מוצאת את עצמה חסומה בידי רשת צפופה, כאשר עכברושים נוספים דולקים אחריה; אי-כה, עולה בידה לבתק חלק מהמחסום בכמה שריטות מכוונות היטב, להשתחל פנימה ולהותיר את החיות המעוותות לחשוף לעברה שיניים ולצייץ בכעס מהעבר האחר; משהו, לא ברור האם פיזי או אחר, חוסם את העכברושים מלהמשיך להדחק אחריה ולהמשיך במרדף.

שרלוט מוצאת בור לא עמוק במיוחד, קופצת לתוכו ונוחתת על ארבע כפות בתוך מסדרון כלא חשוך; היא מרחרחת את דרכה קדימה, לעבר קולות אנושיים שבוקעים מאולם לא רחוק; ומציצה דרך סדק בדלת.
בעור העמום, ודרך ראיית החתול שלה, שרלוט רואה מעמד אבן באמצע האולם, וגופה מושחתת באורח נורא מוטלת עליו, בקרעי בגדים מגואלים בדם; כמה חיילי-עילית, שבאורח שלא נראה מקרי שייכים ל'נערי הבזיליסק' שומרים על החדר, ואחד מהם מחזיק שני כלבים נוראים למראה, בעלי פרווה סמורה ושחורה ועיניים צהובות וקטנות; אחד מאלו מתחיל לנהום לכיוון המשוער של שרלוט, כאילו קלט את הריח שלה; אבל הכלבן שמחזיק בו מצליף בו וגורם לו לסגת ביבבה בחזרה למקומו.

השיחה ליד הגופה:

אלא, שמעבר לאיום של הכלבים, שגורם לשרלוט לסמור ולסגת לרגע בזהירות, מה שמושך את תשומת ליבה, הן שתי הדמויות ליד מעמד האבן.
הקולונל המכשף, אותו שרלוט ראתה ליד החווה הבוערת, כורע ברך בהכנעה מעושה;
ואילו מהעבר השני, הדורה בשמלותיה וקודרת בפניה, ניצבת הדוכסית מירנדה בכבודה ובעצמה, אחותה של יוסטישיה לאנדברידג' המנוחה. נראה, שהיא והקולונל מתווכחים.

לרגע, מירנדה ניצבת מעל הגופה המושחתת, בפנים מעורפלות שאולי יש בהן עדיין שריד לרגש או צער על המשרתת הזקנה (לפי פרטי מידע ששרלוט שמעה, היא היתה בשירות המשפחה שנים ארוכות, ואולי אפילו טיפלה בנסיכות-דוכסיות הצעירות בילדותן); אבל אז פניה שבים ומתקשחים:
"לא היית צריכה לצאת נגדי, זקנה. לא היית צריכה להמר על הצד המפסיד"
מירנדה נושאת עיניה אל הקולונל:
"המשפחה שלה?"
"נענשה כראוי, הוד-מעלתה".
אלא, שבנקודה זו מירנדה מתפרצת בכעס; היא לא ביקשה גופה שאי אפשר לחקור, וודאי לא גופה מושחתת באורח מגעיל כל-כך; נגמרו להם החיצים, שהם חייבים להאכיל את הכלבים שלהם בבשר אדם? ואז, מירנדה מגיעה לעיקר, ותובעת לדעת היכן התליון של אחותה, ומדוע משרתיה כל-כך חסרי תועלת שהם אינם מסוגלים למצוא אותו.
(שרלוט מבינה מיד שמדובר בתליון של אן גריווינד שיוסטישיה היתה עונדת, ושרלוט חשדה מזמן שהוא קשור לפחות לחלק מהדרך בה יוסטישיה היתה מתחלפת עם ג'יין ווסט, ולהפך).
הקולונל מתנצל; הקמע לא היה אצל הזקנה, וגם לא אצל המשפחה שלה. שמא, ראוי שהוד-מעלתה תבדוק את אותה משרתת אפלולית של הדוכסית המנוחה?
"ג'יין ווסט מתה, אידיוט. היא מתה מזה חמש שנים. זו היתה מהתלה סרת טעם של אחותי, ללבוש את הדמות שלה ולהשתעשע באורח כה... בלתי הולם".
הקולונל מעלה חיוך סרקסטי
"אם כך, אולי ראוי שתשאלי את אחותך-"
וכאן, הוא חוטף סטירת לחי מידה עטויית הכפפה הלבנה של מירנדה.
"אמור זאת שוב, ואדאג שתפגוש את אחותי כבר היום, קולונל"
העיניים שלהם נפגשות, ובמבט המצטלב אין ולו קורט אהבה הדדית.
מירנדה מזכירה בלגלוג, שהגדוד שלו קיבל, בחסדה שלה, הזדמנות לשוב ולהוכיח את עצמו; כדאי מאד שהיא לא תאלץ, בצער רב, להודיע לכתר כי הם אינם ראויים. היא מעלה את התהיה, האם יתכן שהתליון עבר 'לפלדינית של אחותי'-
ושרלוט, משום-מה, מתקמרת כולה ונדרכת.
הקולונל שולל את האפשרות; הפלדינית היתה עם אנשיו עד אתמול, ולא היה לה כל סיכוי לפגוש את הזקנה. בכל זאת, ראוי היה לשים עליה עין; כי "הבובה הזו כבר ירדה מהחוטים, אני חושש".
"התרכז במשימה שלך והשאר אותה לי. היא לא תהווה מכשול".
מירנדה שבה ומבהירה שהיא רוצה את התליון, או מידע לרשות מי הוא עבר. ואז היא מוסיפה את המילים שמבהירות לשרלוט סופית את המצב, וממלאות אותה בזוועה:
"שיעזור לך האדון אם לא-"
האדון; אותה צורת פניה בה השתמשה לורליי מילהולם, הצורה בה המשרתים הגרועים ביותר של כוחות הזדון מתייחסים כדי לתאר את אר-טורגול; או אולי את השליח או העוצר שעושה את רצונו המזוהם בהידרוסט. הגם שהדבר היה יותר מחשוד מתחילת השיחה, כאן שרלוט מבינה באורח סופי; מירנדה לאדנברידג' השתעבדה מרצון לכוחות הרוע, ומכרה להם את אחותה.

להט חרישי עובר בה, ובינה לבינה, מתחת לפרווה סמורה, היא נשבעת שיום יבוא והיא תגרום למירנדה לשלם על מעלליה.
הדוכסית הבוגדנית מורה לקולונל 'לסלק מכאן את הזוהמה' (הגוויה של המשרתת); והיא מודיעה שהיא הולכת, ואין להטרידה בכל עניין שאינו דחוף.
"אני אישה באבל, להזכירך. ויש סעודת השכבה בקרוב, שהבחורים שלך לא יתקרבו לשם, ראו הוזהרתם".
ובכך היא יוצאת, בהילוך יהיר ובסחרור של שמלות בהירות; הקולונל בוהה אחריה בתיעוב, וממלמל גידוף גס ושקט. הוא מורה לאנשיו להותיר בינתיים את הגופה במקומה, ולחכות לרדת החשיכה לפני שיוציאו אותה.
"שמעתם את הגבירה לפני שהלכה ל... אתם יודעים, למקום שאליו נסיכות הולכות"
הוא מורה לא להשאיר סימנים, והוא עצמו הולך להנפש וללגום מעט פורט; הוא גוער בכעס בחיילים שמשתהים בחדר: מה הם עומדים שם? הזקנה היא פלדינית ארורה או משהו שצריך להעמיד משמר כבוד על הפגר שלה?
וכך, החדר מתרוקן, מלבד הגופה שעודה מוטלת על מעמד האבן.

לאחר שהקולות דועכים, שרלוט מתקדמת בזהירות ומרחרחת את הגופה.
המראה של הזקנה איום ונורא; הכלבים קרעו אותה לגזרים; חצי מהפנים מנופצות ואכולות, אחת העיניים נעלמה; והצלעות נשוכות ומעוכות. אבל כאשר שרלוט עולה על מעמד האבן ובוחנת אותה מקרוב, משהו בגופה זע; הפה נפער, רוטט, וארובת העין הריקה בוהקת לרגע בסגול; הגופה רוטטת ולוחשת "סיריק פרלוסיס, סיריק... פרלוסיס..." לפני שהאור הסגול דועך והיא דוממת שוב.
ובעוד שרלוט תוהה לגבי המילים האלו, כולה רועד מאבל, זעם ורצון לנקום, מהדהד מסביבה קול מעודן וקר-
"אוה, דיים גריווינד. כמה צפוי"
קסם אופף אותה, ועוד בטרם גוועים ההדים, היא מוצאת את עצמה מוטלת לאחור, ישובה הלומה למחצה, ושוב בצורתה האנושית. קולו של הקולונל המכשף מלגלג עליה: הם טרם זכו לערוך היכרות רשמית, וכאמור- הוא לא ממש מופתע לראותה.
שרלוט מתנשפת בכעס, מנסה להתגבר על הדמעות, קוראת לו פחדן, ושיגלה את עצמו; אבל הקולונל רק מגחך, עדיין חסר גוף. אז התליון של יוסטישיה אינו עלייך? כמה חבל. שרלוט היתה צריכה להיות חכמה יותר ולהעלם, ממש כמו שעשה הקוסם הצעיר, החבר שלה, שהוא נבון וחש את הסכנה.
(שרלוט מבינה, שהמכשף מנסה לזרוע ספק ופירוד בינה לבין מלוויל, ומסרבת להאמין לזה).
המכשף מעיר בלעג שקשה לצפות לתבונה כזו מפלדינים; אולי משום כך הם זן נכחד; לצערו, שעתו לא פנויה, אבל היא תוכל להוות אימון נאה עבור הכלבים; הוא צועק 'שחררו אותם עליה, בחורים. עכשיו!'

ההמלטות:
אחת הדלתות נפתחת, וכלבן אכזרי צץ ממנה, משחרר שלושה כלבים מפלצתיים מהרצועה שלהם; שרלוט הודפת את הזינוק של הראשון מביניהם, שמנסה להכריע אותה ארצה, ומשגרת לעברו מכת מחץ שמקיזה מדמו; האחרים מצטרפים בנביחות צמאות דם, ונתקלים בחומת פלדה ואור לבן.
כאשר הראשון ביניהם נופל, הכלבן מגדף בכעס:
"זונה מטונפת, ל'רוג כאלו חיות יפות, שוות פי מאה מהפגר שלך- אני יראה לך מה זה, נקבה!"

שרלוט לוחמת בכלבן, שמשתמש הן בחרב והן בשוט ארוך שנועד לסבך את היריבים שלו; אבל גם כאן, ידה על העליונה; היא מאלצת אותו לסגת, פצוע פצעים קשים, כאשר הוא עודו אבל ורותח מזעם על הכלבים הקטולים שלו.
שרלוט מנצלת את ההזדמנות ורצה לעבר הדלת, ממש כאשר המכשף מתחיל לפזם לחש שנועד לסגור אותה; מישהו צועק בכעס וקורא לשומרים; ובעוד שרלוט רצה לתוך המסדרון, מופיעים שני חיילי עילית שחוסמים את דרכה, אחד חמוש בשתי חרבות, והאחר בגרזן דו-ידני שקצהו לוהב באור אדום מאיים.
"תצרחי, אישה. תצרחי ותבכי, זה יעשה לי 'תיום".
חיילי העילית הם אתגר קשה בהרבה, התמרונים שלהם מהירים, והציוד שלהם מעולה, אבל שרלוט מצליחה, גם אם בשן ועיין, ותוך ניצול כשרונות לחשי המרפא שלה, להתגבר על ההתקפה המשולבת; אחד התוקפים ממוגר, פצוע פצעי מוות; והשני נסוג בקפיצה אל תוך דלת צדדית, מפנה את המסדרון ומאפשר לה באל-כורחו להמלט.
המכשף צועק "גריווינד!", מופיע מאחוריה ומתחיל להגות לחש; קול בתוכה צועק לה להמלט ("רוצי ילדה שוטה! הוא חזק בהרבה ממידותייך הצנועות מאד. רוצי!")
ברגע בא, מכה בה הלחש; מה שהוטל בה דומה לקליעי קסם, רק אדומים ועשוים מאש; ואחד מהם פוגע בשוק הרגל שלה ומותיר כאב צורב ומהדהד אחריו; אבל הכאבים והפצעים לא חזקים די הצורך בכדי להפיל אותה מרגליה. שרלוט רצה מהר ככל שהיא יכולה, פורצת דלת, ומוצאת את עצמה באחת החצרות האחוריות. המכשף צורח מאחוריה, פוקד על הקשתים לירות בה-

שרלוט רצה לאורך קיר, מוותרת על הרעיון לרוץ מיד לעבר החומה החיצונה, מה שיהפוך אותה מטווח קל לקשתים, וממהרת לעבר הכיוון ממנו עולים קולות רבים של אנשים, בתקווה להגיע למקום שיקשה על 'נערי הבזיליסק' לפעול נגדה בחופשיות.
נוגה של קרני שמש אחרונות מאיר את החצרות; כמה חיצים שורקים מאחוריה, אבל מפספסים אותה; ואז, היא מתערבבת בקהל נרגש שמצטופף במעברים שמוליכים אל החצר הקדמית של הטירה; חצוצרות מריעות, ומכל עבר צועקים קולות נרגשים 'הם באים, הבאים!'
'הכרכרות כאן, הם כאן-'
'זוזו, תנו לראות-'
שרלוט נותרת מאחור, אבל מצליחה, תוך שהיא פוקחת עין לאחור, למצוא מדרגות צדדיות שמאפשרות לה תצפית לא רעה; לעת-עתה, ובעוד הסצנה הגדולה מתחילה בחצר הקדמית, הרחק לפניה, אין קול ואין נסיון כלשהו של המכשף והחיילים שלו לתפוס אותה; כנראה, שהם אכן אינם מעוניינים להסתכן ולפעול בנוכחות קהל. על החומה דווקא עומדים חיילים, מתחת לדגלים המתנופפים של האריה הלבן, סמלה של הידרוסט; אולם אלו אינם שייכים לרג'ימנט הבזיליסק, אינם מודעים ואינם מתעניינים במיוחד בשרלוט; ונראה שגם הם שקועים בצפיה בכרכרות המפוארות שמגיעות לתוך החצר הקדמית.
ואז, עולה הקריאה מכל עבר "יברכו האלים את הכתר! יברכו האלים את בית וייטהולד!"

בקרני השמש האחרונות, שרלוט יכולה לראות את שלוש הכרכרות השמורות היטב, את משמר הכבוד הנוצץ עם הכידונים הכסופים; ואת מירנדה בכבודה ובעצמה, בוכיה ואבלה למשעי, ניצבת על המדרגות של המבנה הראשי ומקדמת את האורחים לפי כל כללי הטקס, בעלה החזירי למראה, על המדים המפוארים והמדליות שלה, ניצב לצידה, נפוח כולו גם בשעה זו.
ואז, יוצא הוד-מלכותו בכבודו ובעצמו מתוך הכרכרה, פניו הזקנות מוצלות מדאגה וצער, עייף אבל יציב; אחריו, באים הוריהן של יוסטישיה ומירנדה – הנסיכה הזקנה לין, שנראית כמו צל כמוש של עצמה; והדוכס האב לאנברידג', שאין בו הרבה זכר לזחיחות הנפוחה שנסוכה בדרך-כלל על פניו מרובי הפימות; כעת מבטו נעוץ בקרקע ועיניו אדומות ונפוחות.

הנסיך הבכור ריצ'ארד מופיע, נפוח וריקני כרגיל; הנסיך הצעיר אדוארד, מסוייג ומוטרד, נמנע מלהצטרף לכרכרות, אלא התעקש, לפי החוקים הישנים של האבירות, לרכב כל הדרך על אוכפו הלא נוח של סוס; המלך סוחט לא מעט קריאות נרגשות, כאשר הוא פונה אל המשרתים ומברך אותם, וכאשר הוא מוותר ברוב אצילות על גינוני הטקס, וכאשר מירנדה הבוכיה כורעת לנשק את טבעתו, הוא מרים את הדוכסית המתייפחת ומחבק אותה.
(שרלוט שבה ונשטפת במחשבות אפלות ולא פלדיניות בעליל על מה שהיתה עושה לאותה כלבה בוגדנית וצבועה, לו רק היתה נופלת לה לידיים; ואולי רק זה מותיר בה רצון להמשיך לחיות ולהאבק; השאיפה לנקום בה יום אחד).

"הו-הו-הו" מלגלג מישהו, לא הרחק משרלוט "כמה חבל שהמכשפה הרעה, יוסטישיה, לא כאן כדי לראות את הטקס שעושים לכבודה. וודאי היה לה משהו ציני ומשעשע לומר בנידון"

שרלוט שבה וחושבת על המלטות; ובסופו של דבר, בעוד הצללים מתארכים וקרני השמש האחרונות דועכות מעל העצים והמצוקים, היא מנצלת הזדמנות שבה הזקיפים על החומה לא מתבוננים, מתגנבת למעלה, תופסת ענף בולט של עץ ונעזרת בו כדי להניף את עצמה אל העבר השני, המוצלל, של חומת 'האייל הכומש'.

ההתקלות הסופית:

קרקעית היער שמעבר לחומה כבר שרויה בעלטה; שרלוט קמה על רגליה ומתרחקת, מהר ככל שהיא יכולה, במורד המתלול, מנסה לעקוף את המאהל החיצוני, כאשר עלים וענפים נפולים מרשרשים תחת רגליה. בתוך דקה קצרה, היא מבינה שעקבו אחריה, ושהמרדף יצא לדרכו, כנראה מאותו שער סודי עליו דיבר מיסטר בארקס. שרלוט מנסה להמלט ולהטעות את הרודפים, אבל היא כבדה מדי, בלא כל כשרון הולם שיכול לאפשר לה לחמוק מהם.
מהקול הגס והמוכר שמחלק פקודות, היא מזהה מיד את קפטן סלדן; ובתוך כמה דקות, היא מגלה שהיא מוקפת; סלדן ושני שומרי עילית באים מאחוריה, מכיוון הטירה; סרג'נט גטסבי ואיתו קשת אומן מאותו רג'ימנט מעבר אחר; את הטבעת משלימים מספר אנשי חזיר, בראשות שארולה הזועמת וביבוסו, וכלבן עם שניים או שלוה כלבי אימים מפלצתיים.
סלדן מלגלג על שרלוט.
מספיק צרות היא עשתה לו; בחורים שלו מתו באשמתה, והוא חטף צרחות מהגנרל על הבריחה הקודמת שלה. אבל עכשיו, היא איבדה את החסד מגבוה, והיא שלו; היא יכולה לצרוח כמה שהיא רוצה, ואף אחד לא ישמע אותה. הוא מורה לכמה מאנשיו להשכיב אותה; הוא רוצה את הראש שלה, להראות אותו לגנרל.
שרלוט מנסה להגיב בקריאת תגר הרואית, שרק גורמת לסלדן לצחוק.
"הו כן? את תעצרי בעדי? את ואיזה צבא?"
באותו רגע, להפתעתו, נשמע הקול הענוג של הבארד קוואן, שמצהיר שהוא מתייצב לצידה; הבארד הצעיר אכן מופיע מבין השיחים, עם החרב הדקיקה שלו, שגורמת לחיילים לשאוג בצחוק; זה לכל היותר חסך להם לצוד אותו, מתרומם קטן-
שארולה, לעומת זאת, מגרגרת בכעס על ה'שייני' שלה, ומבטיחה לשלוף אותו מתוך המעיים של שרלוט; אלא שאחרי קוואן מופיעים ג'רולד סיל, שרותח מזעם על פשיטה שערכו החיילים על הפונדק של הפרסיליאנים; וגם אירניס- כאשר המבשלת לשעבר עטויה בשיריון עור גס ופשוט, אבל יעיל, חמושה בשני סכינים אכזריות למראה, ובקשת ארוכה ומפחידה (לא תמוה כל-כך, לפחות אצל חלק מהנשים המסקאריות).
אירניס עונדת עליה את תליון הינשוף הלבן, שזוהר על החזה שלה, ולנחרת הזעם של שארולה היא מגיבה בציניות, במבטא המסקארי הכבד שלה:
"רוצה את זה תכשיט, חזרזירה? בואי לוקחת אותו, בבקשה-"

וכך מתחיל הקרב הקשה; אירניס משגרת חיצים בשארולה, פוגעת במגן המכושף שלה ומונעת ממנה מלפגוע בשארלוט; קוואן משתמש במנגינת כשפים שמחזקת ומסייעת לדמויות האחרות; סיל מסתער בשאגות על הכלבן ואנשי החזיר, ואילו שרלוט ניצבת בחזית הקשה ביותר, מול קפטן סלדן ושני שומרי העילית שלו.
תחילת הקרב מעודדת למדי; סיל משתמש במכות המעגליות שלו לפרוץ דרך; שארולה מנוטרלת במהירות בידי החיצים של אירניס, ואחריה סופג גם הקשת של רג'ימנט הבזיליסק פגיעה קטלנית שמשכיבה אותו; גסטבי נעלם בצללים, רק כדי להופיע מאחורי קוואן, ולשגר בבארד מכה שהיתה יכולה לחצות אותו לשניים; אבל למזלו של קוואן, המכה מחטיאה באורח מביש.

(הערת השה"ם: גלגול 1 טבעי בקוביית ההתקפה); שניות ספורות לאחר מכן, מטח חיצים מהיר ומדוייק של אירניס מצרף את גטסבי להרוגים.
אנשי החזיר, וביבוסו בראשם, מבינים את הרמז ונסוגים מהמערכה; לעומת זאת, שרלוט מוצאת את עצמה לחוצה בידי שלושה יריבים קטלניים, בראשם לוחם מיומן בעוצמה שהיא טרם פגשה. המכות שלה נהדפות, והיא נדרשת למלוא קסמי המגן והמרפא שלה כדי לשרוד מול שילובי ההתקפות הקטלניים של סלדן ושני השומרים שלו, כאשר האחרונים יודעים כיצד להסיח את ההגנות שלו ולאפשר לקפטן שלהם שוב ושוב יכולת להגיע למתקפות מסוכנות-
שרלוט מצליחה להחזיק מעמד כמה סיבובים; אלא שאז, דווקא כאשר רוב היריבים האחרים כבר מוגרו, וסיל מסתער לעזרתה, חודרת התקפה קטלנית של סלדן את ההגנות שלה, והיא מתמוטטת, פצועה קשה וחסרת אונים. למעשה, רק לחש המגן הקדוש שהטילה על עצמה בשלב הנכון של הקרב (שה"ם: הוא סופג 50% מהנזק למשך כמה סיבובים ואז דועך, ולא ניתן להשתמש בו שוב באותו קרב), מונע ממנה לההרג במקום.

שרלוט קורסת ומתמוטטת; אבל סלדן מוצא את עצמו בודד במערכה, מלבד שני שומרי הראש שלו; מאוחר יותר, שרלוט תשמע על דמות נוספת שהצטרפה למערכה, באה מהכיוון המשוער של הארמון; ואותו לוחם (כנראה אחד מעושי דברו המעטים של יריבה לשער של שרלוט בקרב האבירים, הנסיך הצעיר אדוארד) איים על סלדן בקול מקפיא; כך או אחרת, נראה שהקרב הסתיים בספק-הסכמה בין היריבים, לפיה סלדן ואנשיו יסוגו מהקרב ויותירו את שרלוט בלא להנחית עליה מכת מוות, ובתמורה הם יוכלו לסגת בריאים ושלמים, בלא לזכות בחיצים בגב וכיוצא באלו.
בעלי בריתה של שרלוט נסוגים לתוך היער, ונוטלים את הפלדינית חסרת ההכרה איתם; שרלוט הצליחה להמלט בחיים מטירת 'האייל הכומש'; אולם המחיר היה יקר; לא מן הנמנע, שריחה של שרלוט הובאש ברבים, והיא בסכנה לאבד את מעמדה ולהפוך למבוקשת, בהתאם לאינטרסים של מירנדה; ולעת-עתה, נראה שידם של כוחות האופל על העליונה, בלשון המעטה.

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.