מאחורי מסכה

 

 

פרק 6: המסכה נסדקת

 

חלק א'

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

 

 

 

 

פתיחה: הדמויות מתעוררות

פאג מתעורר בתוך מיטה פשוטה בחדר קטן ליד המטבח, ומגלה את אביו ישוב לידו; אביו של פאג, שהוזעק מהבקתה שלו בקצה הכפר שמתחת לטירת קור-אומטיר, מוזג לבנו ספל גדול של חלב כבשים חם (כנראה מעורבב בעשבים ששלח המלומד טור'בה), ומספר לו שהוא מוטל יומיים בלא הכרה,אבל הוא גם מזכה אותו בהטפה טיפוסית, אגב פרשנות משל עצמו למאורעות.

מצד אחד, הוא שמח שפאג "הוכיח את עצמו כמשרת טוב של הלורד" (הוא מצליח לפספס את הנסיון של פאג להחליף את המונח ב"חייל שכיר" או משהו דומה), ומנסה לברר את האפשרות שבזכות השירות ההוא, הלורד יסכים שאביו ואחיו של פאג יקבלו את הזכות לרעות כבשים של הטירה, מה שיבטיח להם מגורים טובים יותר ואח חמה יותר בחורף הבא, מצד שני הוא לא מסתיר את דעתו על עיסוק בכל מיני חוכמות מוזרות כמו "אותיות זזות ואורות לא טבעיים", ששום דבר טוב לא יוצא מהם; הגם שהוא מודה באי-רצון בטענתו של פאג שאין ספק שמי שיכול לקסום להבה, יכול להשתמש בה כדי לגרש זאבים שמתקרבים לעדר.

אביו של פאג מקווה בקולניות שמכל הסיפור הזה לפחות תצא לו לאיזה "כלה טובה וחזקה מהיום שבו תפתח משק משל עצמך. אחת שתוכל להמליט לך גדיים בריאים".

פאג מסמיק במיטה ומנסה לשווא לגרום לאביו להפסיק לשפוך את חוכמת החיים שלו; אביו של פאג שואל בין היתר על "הבחורה הגבוהה עם השיער הבהיר והקשת" (לינטרה) "אתה לא תכננת לתפוס אותה, במקרה"?

הזקן מסכם את ההרצאה על הדברים שחשובים בחיים במשפט הבא:

 

"תזכור מה אבא הזקן שלך אמר, פאג. כל מיני מגילות מפונפנות וזכוכית נוצצת וכל היתר, זה בא וחולף עם הרוח. אבל האדמה, היא תמיד כאן כשעולה יום חדש; והיא תמיד מצמיחה עשב ירוק, ועל העשב הירוק תמיד רועות כבשים. והכבשים ממליטות גדיים, והגדיים הופכים לכבשים... כלומר, אלו מהם שלא מסיימים בסיר, אבל זה כבר עניין אחר-"

 

מבין הדברים, מסתבר לפאג שוארדו עזב את קור-אומטיר בבהילות, הפרטים לא ברורים (בוודאי לא מפי הרועה הזקן), אבל אומרים ש'הגיע עורב לבן עם עיניים כחולות כמו קרח', שזה אומר כנראה מסר בהול – מהסוג הרציני ביותר - ממסדר הקאראנ'סירי, שקרא לוארדו לחזור אל שורות המסדר בלא דיחוי.

לצערו של פאג, לינטרה עזבה ביחד עם וארדו – אמנם, לא היתה לה שום כוונה להצטרף לשירות אבירי הכפור, אבל כנראה היא ואחותה יתלוו אל וארדו עד דרך המלך, ומשם יפנו לכיוון ההפוך – לעבר חצרות הגרניט.

 

הערת השה"ם: לינטרה כבר העירה עוד קודם לכן, שלדעתה הטירה אבודה; וממילא היא רצתה לצאת מהאיזור הספר המשמים שבו נולדה וגדלה, ולראות את העולם – אולי ביחד עם אחותה, שרצתה מאד להגיע לחצרות הגרניט, גם אם הפעם לא כרעייתו של פורי המנופח.

 

פאג שומע גם בשורות רעות נוספות; הלורד מודאג מאד, ורוח נכאים שורה בטירה. קפטן מור'דריל שלח מכתב מאיים, וכולם יודעים או לפחות מנחשים, שאחרי המכה שספג אין לו אומנם די אנשים כדי לתקוף את טירת קור-אומטיר לבדו, אבל הוא שלח בקשות עזרה לחברים המושחתים שלו ליד חצרות הגרניט, שלהם יד די אנשים או יכולת לשכור חותכי-גרונות ולשלוח אותם במעלה המעבר ההררי.

 

בסופו של דבר, פאג מתאושש די הצורך (לא מהר כפי שרצה, אבל בכל-זאת) כדי להתלבש ולקטוע את שטף חוכמת החיים שהוא סופג – משום שהמלומד טור'בה השאיר הודעה, שהוא מבקש שפאג יתייצב אצלו מיד כאשר יתאושש די הצורך.

 

* * *

 

אל'מי מתעוררת לאחר יומיים של סיוטים, שרק את מיעוטם היא יכולה לזכור: צל של חומה גבוהה, הדים של קרב וזעקות שבר; פרש שועט עם בשורה מרה, וקולות בכי כבושים של נשים. אור מבליח מחלונו של המלומד טור'בה, בעוד הידיים המיובלות שלו מעלעלות בניירות; קוט הזקנה נלחמת בקרב אבוד...

כאשר אל'מי מתעוררת היא רואה למראה פליאתה את העלמה מאל'רי מנמנמת על כסא לצד המיטה שלה; ממשרת שמציץ לחדר היא למדה, שהעלמה נמצאת כאן במשך כמעט יומיים, מסרבת לחזור לחדרה ואפילו את ארוחותיה מביאים לה לכאן ("המעט שהיא אוכלת").

כאשר מאל'רי מתעוררת, אין לה הסבר ממשי על איך היא הצליחה לרדת פתאום ממיטתה ולרוץ לכאן; היא רק מספרת שהיא שמעה את הזעקות, ובהתחלה היתה בטוחה שהכל נגמר, שהאויב חדר לטירה ("ולא רק שאיבדתי את החרב שאבא ציווה לחשל בשבילי, אני אפילו חלשה מכדי למות באופן מכובד") – אבל אז הסתבר שזו החבורה שבלעה את השיקוי שהמלומד הכין בשבילה ("לקוט היה הרבה מה לומר עליו ועל הפזיזות שלו!")

כך או כך, מאלרי מספרת שרצה החוצה מחדרה באותו התקף בהילות פתאומית, למרות שקוט ניסתה לעצור אותה; היא ראתה את הדמויות שרועות חסרות הכרה (ובדמעות בעיניים היא אומרת שזה היה דומה מדי לזכרונות שלה על מתים זרוקים בשלג), אבל המלומד הבטיח שהם יהיו בסדר – ומאז היא כאן, משגיחה על מיטתה של אל'מי.

אל'מי נוזפת מעט במאל'רי, אבל מתרככת כאשר מאל'רי מציעה להחזיר את הטובה ולקרוא לה, או לפטפט איתה על הרכילות האחרונה בטירה (אלמי לומדת בדרך הזו על החדשות הרעות שגם פאג שמע מאביו במקביל); מאל'רי גם מזכירה לאל'מי את ההבטחה שלה – שאם מאל'רי תבריא, היא תקח אותה לביקור אצל האחיות שלה בצפון וארת'ארון, והן ירשו לה לצפות באחת ההצגות שהן מעלות. אל'מי משיבה בשיא הרצינות, שהיא תעשה יותר מזה – היא תבקש מאחותה לכתוב למאל'רי תפקיד ולעלות אותה על הבמה – היא בוודאי תהיה מרשימה מאד; מאל'רי מסמיקה ומוחה, אבל ללא הועיל. 

כמו כן, מסתבר לאל'מי שהמלומד טור'בה העביר דרך מאל'רי מתנה מיוחדת בשבילה, כאשר תתאושש – קופסה קטנה מלאה ב'לימוניות' (דברי מתיקה חמצמצים מהסוג שהיא להוטה אחריו), והוסיף הערה מוזרה שהוא "מקווה שהפעם אף אחת מהן לא תתגלגל רחוק מדי, ועוד עשויה להגיע לידיו של פראן הפרחח").

אל'מי תוהה ומעט מודאגת על הדרך בה המלומד יודע הרבה מאד עליה ועל 'הרפתקאות' עבר שלה, אבל את הלימוניות היא בהחלט לוקחת ומתחלקת בהן עם מא'לרי; שתיהן מצחקקות ומפטפטות אגב טיפול בדברי המתיקה – ולאחר ששמו של פראן הפרחח הוזכר, מאל'רי מספרת לאל'מי כמה היא מתעבת אותו, בעיקר לאחר ששמעה אותו מפטפט בגסות עליה מחוץ לחלון שלה ("כולם חושבים שאני לא שומעת כלום")

פראן כמסתבר, אמר לקורי הצעיר שמאל'רי היא "בת חלשה, לא מועילה יותר מפגר של דג"; והוא התערב על כוס מהבקבוק המשקה החזק והגס שהוא וקורי מסתירים היכנשהו מחוץ להישג ידה של קוט, ש"עוד מעט מאל'רי הזו תתחיל להסריח".

אל'מי מודה שגם היא נתקלה בפרחח ההוא פראן, מאל'רי מעלה 'משאלה' לארגן לו לקח שהוא לא ישכח; אל'מי מציעה את הרעיון של החלפה או תיבול בקבוק המשקה שלו ברוטב דגים שמנוני ומגעיל, מעורבב בתבלין החריף ביותר שהן יוכלו לסחוב מהמטבח.

 

 

השיחה עם המלומד טור'בה

מאל'רי עדכנה את אל'מי על מעט מהרכילות האחרונה בטירה, כולל על העזיבה של וארדו ועל כך שאביו של פאג הגיע לבקר אותו, ולא חסך דיבורים גם מהאנשים במטבח, כולל על העובדה שבנו צריך 'כלה שתמליט לו גדיים בריאים' – ואל'מי מתייקת את הדברים בזכרונה לעת הצורך.

כמו כן, לאחר שהיא עודכנה על כך שפאג (אבל לא היא!) נקרא בבהילות למלומד טור'בה, היא גומרת אומר בדעתה להתגנב אחרי פאג ולעשות את אחד הדברים שאל'מי מתמחה בהן עוד מילדותה – לצותת לשיחה מעבר לדלת; מה שאכן חושף אותה למידע מעניין למדי שקשור אליה (או לפחות למשפחה שלה) יותר מכפי שהעזה לשער.

 

טור'בה נראה עייף ומודאג, רכון על השולחן שלו שעליו מפוזרים שלל ספרים, מגילות, קולמוסים ועוד. בתחילה נראה שהוא לא שם לב לנוכחותו של פאג, מה שמאפשר לפאג 'להרים' כמה דברים שנשמטו לרצפה, כולל ובעיקר קלף שנראה בן יותר מעשר שנים, מסוגנן באופן מוזר, ולעיין בו.

הקלף כתוב במית'ווארין מליצית של שער-חורף שפאג יכול לקרוא באופן כללי מאד. הוא מכיל סוג של עצומה; איזה פייטן 'ששמו הטוב ואדיקותו ידועים לכל', מזהיר מפני כתבי פלסתר בלתי מוסריים, שעלולים להשחית את ליבם של ילדים תמימים שיתפתו לקרוא אותם-" (ומשהו על הרפתקאה, לשון גסה ומוסר-השכל בלתי חינוכי, כולל גידופים שלא יעלו על הדעת). זה נועד להפציר במישהו למעלה שינקוט פעולה למניעת התפשטות הנגע, או משהו כזה-

כאשר המלומד מבחין בנוכחותו של פאג, הוא מציע לו להתכבד במשקה חריף בעל צבע לבן-שלג שמגיע מהעיר במרומי ההרים, ליד טירתם של אבירי הקאר'אנסירי; המשקה המשובח מכונה 'מלך החורף', והמלומד מתלוצץ שהוא "חזק מספיק כדי להעיר את המתיפ".

אגב הרקת כוסית (המשקה אכן מאד חזק – פאג מרגיש כאילו הוא הטיל חזיז אש לתוך עצמו, וזה עולה במהירות מהבטן ועד לראש), המלומד אומר שהוא יזדקק לשכלו החריף, ובמהרה. הוא מפרט לפאג יותר על מכתב האיום של קפטן מור'רדיל, שבין היתר דרש את הראשים של הדמויות; ועל כך שאחד האנשים שאליהם הוא שלח איגרת בבקשת עזרה – זה אדם רב-עוצמה וחסר עכבות מחצרות הגרניט, ש"מוכר לפאג ולאביו טוב מדי" (רמז ברור ללורד דאמרוד, או לפחות אחד מבעלי האגרוף במעגל הקרוב מאד אליו).

המלומד מסביר לפאג, שהלורד מתכנן לשלוח את פאג ואל'מי למשימה בכפר ההררי קור'דרה, בנסיון להפיס את דעת האדון הזקן של הכפר, נארת'ור (בשם נעוריו – נארת'; מסתבר שהברנש לא נולד בהרים, אלא הגיע לכאן בתור נער צעיר מעמק טולו, לפני עשרות רבות של שנים); אלא שנארת' סירב לדבר עם הלורד קור-אומטיר מאז העלמותה וכנראה מותה של ביתו ואלריס, לפני שעשר שנים, דבר שהוא מאשים בו את הטירה; ובינתיים, נראה שהזקנה החלה לכרסם את האדון נארת', ויש שמועות לא ברורות אבל לא מבשרות טובות שעולות מקורדרה וסביבתה כעת. 

מלבד המשימה של הלורד, המלומד רוצה להציע לפאג עסקה קטנה ופרטית; הוא מראה לפאג סמל מוזר של אייל קורא עם גדילי קרח דבוקים לקרניים שלו, ומספר שלפני דורות חיה במחוז שושלת עתיקה ומוזרה, שזה היה הסמל שלה. הוא אפילו לא בטוח היכן היתה האחוזה הראשית שלהם – הבית הגדול בו נארת' יושב היום היה שייך להם, אבל כנראה לא היה הבית הראשי. המלומד אומר לפאג לחפש ספר עתיק, כנראה נעול במנעול חזק, שיש עליו את סמל האייל עם גדילי הקרח, וסביבו מעגל של רונות; הוא מזהיר את פאג לא לנסות לפתוח ולקרוא אותו – זה יכול להיות קטלני – אלא להביא אותו הישר אל טור'בה; אם הוא יעשה כך, טור'בה מבטיח לתת לו כשכרו "מגילה מעניינת מאד שמצא אגב סידור הספרים שלו" שאמנם לא מכילה לחש אש גס ששורף אויבים, אלא משהו קסום מעודן ויקר המציאות יותר.

טור'בה הודף את נסיונו של פאג לתמרן אותו לתת לו ללמוד את הלחש קודם, כדי לעזור לו להביא את הספר, הגם שנראה שהבקבוק של 'מלך החורף' (בניגוד לפאג, המלומד התכבד ביותר מכוסית אחת), התחיל להשפיע עליו.

רגע לפני שפאג יוצא, טור'בה מעיר כאילו אגב-אורחא, שעדיף שפאג יניח את הקלף שהרים מהרצפה במקומו שעל המדף, ולאחר נסיון שכנוע מצד פאג, הוא מתרצה לספר לו את הסיפור שמאחוריו.

הדברים התרחשו לפני כ-30 שנים, כאשר טור'בה היה מלומד צעיר שיצא מהנסיכות האפורה אומ'תריל בפעם הראשונה (בימים בהם השמות 'גאבוטו' ו'תירנפל' טרם היו ידועים לאיש), והעביר כמה שנים בטיול בארצות מארצות זרות שונות – ובין היתר, בילה כמה וכמה חודשים בשער חורף המעטירה (כמסתבר, כמה שנים לפני תחילת המלחמה שהחריבה אותה).

טור'בה מודה שהוא היה זקוק מאד לכסף באותה תקופה שבילה בין הארמונות המפוארים של שער חורף ("לא הייתי משופע במטבעות, ולא רק בגלל החיבה המסויימת שלי למשקאות משובחים"); בכדי להרוויח, הוא כתב ופרסם כמה סיפורי הרפתקאות שנונים, מה שגרם ל"כמה אפים מעודנים להתעקם".

המלומד, מצחקק מעט יתר על המידה אחרי המשקה ששתה, מספר שהגרוע ביריביו היה פייטן מיתוו'ארי בשם מית'ריס, אותו הוא מתאר כ: "גולם צדקני, צבוע וחסר כשרון במיוחד. בעצמו נצר למשפחה מכובדת בהרבה ממה שאני אהיה אי-פעם, שהצליח לאבד את רוב הכסף שלו עוד לפני שהעיר נפלה, בכל מיני הבלים צדקניים מהסוג שגורם לגברות להזיל דמעות מרגיזות. זה לא שלא היה לנו קצת במשותף... כלומר, שנינו הצלחנו לאבד כסף ולפשוט רגל, רק שאני לפחות נהניתי קצת בדרך ממשקאות וחליפות מהודרות"

 

מאחורי הדלת, אל'מי מסמיקה בכעס, כאשר היא מזהה את שמו של אביה.

טור'בה, אגב שהוא מתפאר ש"אכן קשה לא לקנא בשכל החריף שלי" (אל'מי עושה עוד פרצוף נגעל מאחורי הדלת), אבל "הצדקן המיבב" הפך את טור'בה למטרה, והוא כתב והחתים עוד צדקנים על עצומה שהתכוונו להגיש הישר לנסיך הרם של שער חורף, בדרישה לשרוף את הסיפורים שכתב טור'בה, או לפחות להרחיק אותם מבני הדור הצעיר – הם מסרו אותה לאחד הגנרלים, אבל בסופו של דבר לא יצא מזה הרבה; וממילא כמה חודשים אחר-כך טור'בה עזב את שער חורף והמשיך במסע שלו. אבל הוא שמר לעצמו עותק מהעצומה, ולעיתים הוא אוהב 'להקריא אותה ברגש' כדי להשתעשע.

טורבה מספר לפאג שלפי מיטב ידיעתו, גם מית'ריס שרד את חורבן שער חורף, בעיקר משום שהוא בזבז את כל כספו עוד לפני המלחמה; הוא נישא לרעיה מיוחסת, "והמליט כמה וכמה בנות, צדקניות ומתרגשות עד דמעות מפסוקי תפילה ומסר-השכל, ממש כמוהו... או כך לפחות הוא חושב"

(חיוך מרושע עולה על פני המלומד כאשר הוא אומר את המילים האחרונות).

 

במחבוא שלה, אל'מי רותחת מזעם ובטוחה כעת שהסיבה האמיתית שאביה יצא נגד המלומד מאורמ'תריל, זה השחצנות הבלתי-נסבלת שלו; ופעם נוספת, היא תוהה על הדרכים בהם המלומד הזה יודע דברים, הרבה מעל ומעבר למה שאמור או הגון היה שידע.

כאשר פאג יוצא, המלומד נשען בכסאו, ומתחיל לזמר בקול מרשים (יחסית) ושתוי את השיר שהדמויות שמעו עולה ממרומי הצריח, בפעם הראשונה שהגיעו לקור אומטיר.

 

"הנהר הוא זורם, למרחק, למרחק

ונשפך אל הים הדרומי,

והנער יגבה, ולגבר יגדל,

רק אחת בחייו הוא חופשי-"

 

כאשר פאג יוצא, הוא מצליח להבחין באל'מי שמסתתרת מאחורי וילון, ומתפתחת ביניהם שיחה משעשעת למדי, שבה אל'מי נושפת כמה וכמה דברים לא נעימים שהיא חושבת על המלומד (אם כי אין לה שמץ של כוונה להחזיר לו את מה שנותר מהלימוניות) – ובסופו של דבר, לאחר כמה עקיצות הדדיות, הם מסכימים על מאזן אימה, לפיהם פאג לא יסגיר את סודה של אל'מי, כולל כמה וכמה מילים גסות ששמע אותה משתמשת בהן, ואל'מי לא תאמר שום דבר על כלה שהיא כבשה והמלטת גדיים.

 

כמו שנכתב גם בסוף תקציר הפרק הקודם, לורד ראל'היר אכן קורא לדמויות לאחר מכן, מטיל עליהן את המשימה שקשורה לכפר קור'דרה ולנארת' הזקן. אין לו מלווה לשלוח איתם במקום וארדו, אבל הוא מוסר להן סמל קטן של שושלת קור-אומת'יר צבוע באדום, ומצווה עליהן למסור אותם ל'בחור זקן וחזק במנסרה שיושבת מרחק יום במעלה הנהר' – הבעלים של המקום, ראנדליר, חייב חוב גדול לבית קור-אומטיר, ו"הוא כבר יבין את המשמעות של הסמל הזה".

בין לבין, פאג נזכר בשלד הישן של האישה שהחבורה מצאה מתחת לאבני המפולת, בפיר במערת המבריחים (פרק 2, חלק שני); והוא חושד שמדובר בשרידיה של ואלריס, בתו של נארת' הזקן; הלורד שולח אנשים למצוא את העצמות ולארוז אותן באורח שיאפשר לדמויות לקחת אותה במסעה האחרון – אל בית אביה שבכפר במרומי המדרונות המושלגים.

 

חיבור של הצורה של השרידים – בעיקר הרמז לפגיעת ראש קטלנית לפני שהאבנים נפלו, עם גילויים אחרים של החבורה, מתחבר לפתרון אפשר לסיפור ההעלמות וסופו המר:

ואלריס הזועמת ברחה לעבר בית אביה, לאחר שגילתה את ה'עסק' של בעלה עם אומן-העור; חבריו של אומן העור, אותם שלושה חותכי גרונות שהדמויות טיפלו בהם באופן סופי (סוף פרק 4), שחששו שואלריס תקים מהומה שתחשוף בין היתר את העסקים המלוכלכים שעשו בחסות הקשר בינם למאהב של יורש קור-אומטיר דאז, עקבו אחריה, רצחו אותה במכת גרזן, ואת גופתה השליכו בפיר של המערה שהכירו היטב, לא הרחק מהטירה, וכיסו אותו באבני מפולת שמוטטו.

 

הגילוי הזה יכול לאפשר לדמויות לא רק להביא את ואלריס לאביה בכדי שתזכה לקבורה ראויה, אלא גם לנסות להפיס את דעתו של נארת' הזקן בכך שהרוצחים לא פעלו במצוות מישהו מבני קור-אומטיר, וכי הדמויות עצמן הרגו אותם, ובכך בעקיפין נקמו את דמה של ואלריס.

 

 

המנסרה של ראנדליר הזקן

לאחר יום של מסע, באור האדמדם של אחר צהריים ערפילי, הדמויות מבחינות במנסרה שיושבת בצד השני של הנהר השוצף, מורכבת ממבנה גדול אחד עם גג רעפים, ומבנה קטן יותר של אבן ליד הנהר, שאליו מחובר גלגל מים; וביניהם יש חצר עבודה גדולה. מעבר למנסרה, עולה צוק תלול יחסית למרומי אחת הגבעות שסוגרות על פאתי העמק של קור-אומטיר.

כבר ממרחק, הדמויות מצליחות להבחין שמשהו לא בסדר: הגג מוזנח ומחורר פה ושם, הגלגל לא מסתובב כמו שצריך, ובאוויר מתערבבים ניחוחות קלושים של צחנה.

אל'מי ופאג מחליטים לא להתקרב למנסרה בדרך הראשית (שמובילה למקום בו הנהר רדוד, עם אבני מעבר חלקלקות אבל נוחות יחסית), אלא לנצל איון סלעי קטן בתוך האפיק, ומשום לצפות בזהירות על חצר העבודה.

התצפית שהדמויות עושות רק מחזקת את הרושם שמשהו מאד לא בסדר; החצר מעורפלת ומהמעט שניתן לראות, היא נראית מוזנחת מאד; ריח רע עומד באוויר, וגם בזרם של הנהר עצמו יש משהו 'לא בסדר' – או באופן מדויק יותר, הדמויות חושדות שמשהו מסוכן נמצא במים.

 

החבורה משתמשת בפתיון כדי למשוך שתי קרפדות ענקיות, שכבר ממבט ראשון נראות מעוותות; יש כתמי רקבון או טחב מסריח על העור שלהן, הן תפוחות מאד, ונוטפות רעל חזק באופן לא שגרתי – שלא לדבר על זה שהן תוקפניות באורח קיצוני יחסית ליצורים דומים 'רגילים'.

פאג ואל'מי נלחמים בקרפדות – ולמרות שהאחרונות מצויידות ביריקת רעל, וגם בהגנה נבזית בדמות דם רעיל שניתז ויכול לצרוב ולפגוע מי שפוגע בהן בנשק חד, החבורה לא מתקשה לנצח אותן במהירות, כאשר הסלעים על האיון מסתירים את המראה מעיני מי שצופה מחצר המנסרה.

הדמויות תרות את הגדה הנגדית, ומחליטות לנסות להטיל חבל עם קרס אל ערמת מפולת בצד האחר, במרחק של כעשרים מטרים מאבני החציה, הגם שהן מבחינות שלא רחוק מאותה ערמת מפולת, יש מערה עם סורגים ישנים – כמו ביוב או תעלת ניקוז ישנה שנשפכת לתוך הזרם ויש ממנה קולות בעבוע חשודים.

אל'מי מצליחה בקלות להניף את עצמה לצד השני; פאג מתקשה יותר, והבעבוע מעבר לסורגים – שמסתבר כזחלים תפוחים ויורקי רעל בגודל של כלב – משגר לעברו שלוש יריקות רעל קטלניות שמחטיאות אותו.

הדמויות מחליטות לא להסתבך בשלב הזה עם הזחלים והפתח המסורג, אלא לטפס במעלה ערמת אבני המפולת לצד חצר העבודה.

 

מקרוב, החצר נראית הפוכה ובמצב גרוע מאד; הקורות בערמות רקובות למחצה או מפוזרות; פה ושם יש מחצלות מטונפות עם שרידי אוכל מרקיב. אבל הדבר המפחיד יותר הוא הנערים של המנסרה – הפנים שלהם אפורות-ירקרקות, ההילוך שלהם חולני, הגם שכמה מהם כאילו מנסים עדיין לעשות תנועות של 'עבודה'; סביב ערמות העצים; מהפה שלהם זב ריר צמיג, והדיבור שלהם הדרדר להברות חסרות פשר.

הדמויות מחליטות להתקיף, ומצליחות ליצור מצב שבו העובדים המעוותים של המנסרה לא מצליחים לנצל את היתרון המספרי שלהם כמו שצריך; בהתחלה הם נתקלים בשני נערי מנסרה צועקים, ורק בהמשך מגיעים שניים נוספים, ואז גבר מעוות מגודל יותר שמנופף בפטיש – הגידופים הגסים שלו גם הם הפכו להברות כבדות שלא מחוברות זו לזו.

אנשי המנסרה בלא ספק נגועים במשהו, כנראה פטרייתי; הריח שהעור שלהם מדיף הוא נורא, ופה ושם יש עליהם כתמים של איזוב או טחב; כאשר אחד מהם נופל, אפשר לראות מעין ענן נבגים שבוקע כמו סילון מהפה שלו; הם נלחמים בדמויות בסכינים חלודות (והפועל הגדול בפטיש כבד), אבל למרות הילת הצחנה שלהם, התנועות שלהם כבדות, והחבורה מצליחה לנצח את החבורה ששורצת בחצר הקדמית.

 

הדמויות מחליטות להזהר, ובמקום להתפרץ למנסרה עצמה דרך הדלתות הראשיות או דלת צדדית (מה שחסך מהחבורה מלכודת של נוזל רעיל רותח בסיר שנתלה מעל הדלת הראשית), הן מתקדמות בזהירות לאורך צד המבנה לעבר החצר האחורית, ושם הן תוקפות ומחסלות חבורה נוספת של פועלי מנסרה מעוותים.

(הדמויות מתלבטות, האם להמית כמה מהיריבים שאיבדו הכרה ולא נהרגו – כלומר, האם יש למצב שלהם תקנה, או שעדיף לקצר את היסורים שלהם; ובסוף הן לא מקבלות החלטה סופית, ולא עושות דבר בעניין).

 

לקראת סוף הקרב, נשמעת שאגה ספק-אנושית, כאשר מדלת צדדית תוקף את הדמויות בלא התראה גבר מגודל עם שתי חרבות מזוהמות, שנראה החזק וגם הנגוע ביותר מכל העובדים המעוותים. המראה שלו מזעזע, עם טחב שגדל מתוך הזקן שלו, ופטריות שצמחו הישר מתוך המוח שלו והבקיעו לתוך הקרחת המזוהמת שלו.

היצור, שצורח את שמו "ראב" ("ראב... לא יהיה עני יותר! אתם לא לקחת... אוצר של ראב!"), מסב נזק כבד בהתקפות המהירות והמזוהמות שלו, אבל בסופו של דבר החבורה מצליחה לגבור עליו – ומכה קריטית של אל'מי גורמת לשיסוף מהיר וקטלני כזה, שמבקע את הראש שלו מהגולגולת ועד הצוואר, מה שגורם להתפזרות ענן שלם של נבגים וזוהמה מתוך מה שהיה פעם המוח שלו.

 

כאשר ראב נופל, יתר נגועי-הפטריה מתבלבלים ומתחילים לצווח באימה; פועלים נגועים נוספים שהסתתרו במנסרה איבדו את הרצון להלחם, ונמלטים בצווחות לכיוונים אקראיים לכאורה.

 

בתוך המנסרה, הדמויות מוצאות ישיש שנראה במבט ראשון חסר מוח לגמרי, כולו זוהמה, מתנדנד על כסא נדנדה ומערסל חרב על ברכיו. בניגוד לאחרים, הוא שמר על מידה כזו או אחרת של אנושיות, אבל גם הוא מגדף את הדמויות בחלקי מילים.

("גנבים... לא ברוכים הבאים.... אם אני הייתי... צעיר בעשרים שנה...")

הזקן מריח כמו מחראה, והדמויות – חרף הפרצופים שעושה אל'מי – תופסות אותו ומאלצות אותו לשתות שיקוי מטהר שנתן להן המלומד טור'בה ("אם ראנדליר שלנו יסבול מעצמות חורקות מדי או ממחושים, תנו לו את זה"). הזקן כולו רועד, עיניו מתגלגלות והוא מטיל לבעוט, לפרפר, להשתנק, ואז להקיא טחבים ארסיים מתוכו.

אל'מי מקוננת מרה על מר-גורלן של המגפיים שלה; ולאחר דקה ארוכה, ראנדליר מתחיל לנשום בכבדות והפנים שלו מקבלות הבעה ערה יותר ומטומטמת פחות. הוא ממלמל משהו על "מה לכל הרוחות" ו"איפה אני", ואז "למה... מסריח כמו מחראה" ו... "ראב, מה אתה חושב שאתה"....

 

כאשר הוא מביט באל'מי הוא מעלה על פניו מבט של תדהמה, מזהה אותה בשם מל'סירלי, ו"איך זה שכל השנים לא נגעו בך בכלל", כשהוא מדמדם זכרונות על נשף מלפני שלושים שנה.

"בת שש-ערה בסך הכל, כשאבא שלך הציג אותך... כל בעלי המטעים היו שם... המשלה האדומה ההיא שלבשת שמה... את הראש שלי, של כולם סחררת לגמרי-"

לוקח רגע ארוך של הסברים מצד אל'מי כדי שהוא יבין שטעה בזיהוי (אם כי, למרות שאל'מי מצהירה על שמה ושם משפחתה, הוא עוד עתיד לא פעם לכנות אותה "העלמה לא-מל'סירלי"

 

כאשר הזקן חוזר להיות צלול יותר, הדמויות מצליחות להוציא מידע לא קוהרנטי; הוא לא זוכר כמה זמן היה חסר תודעה, ומדוע הוא הושפע פחות מהאחרים, ומה בדיוק הכה במנסרה. הוא רק זוכר שהעוזר שלו, מנהל העבודה ראב, תמיד חשב על איך לעשות כסף קל; והחורף האחרון היה קשה, שלא לדבר על הכסף שהם היו צריכים לשלם לאנשים של ברוג, כדי שהשודדים לא יבואו לשרוף את המנסרה.

הדבר האחרון שהוא זוכר, זה שראב הביא איזה ארגז סחורה ודיבר על למכור אותו ברווח; הוא גם תוהה איפה השריון שלו.

 

כאשר הוא רואה את הסמל שלורד קור-אומטיר שלח, ראנדליר מזעיף פנים ומפליט שורה של גידופים גסים (שמסגירים, ביחד עם המבטא וחלקי הדברים שלו, את העובדה שהוא לא מקומי, אלא במקור הוא מת'אריל עילית שבצפון נסיכות אורמ'תריל).

נכון, הוא חייב ללורד קור-אומטיר, או ליתר דיוק לאבא של הלורד הנוכחי (אותו הוא מגדף בתור 'חזיר שמן ושיכור'), שהיה אדיב אליו כאשר הוא בא לכאן בתור פליט חסר פרוטה מת'אריל (מקטעי הדברים, אפשר להבין שהוא היה אחד המורדים שוהבסו בת'אריל עילית, ושלחם תחת הפיקוד של מי שהוא זוכר בתור 'גנרל וארלי'), ועזר לו להתיישב במנסרה ולהתפרנס ממנה.

אבל עכשיו, לא די בכך שהעסק שלו הרוס; הפועלים שלו מתים, מנהל העבודה שלו שוכב בכמה חתיכות בחצר, והוא מסריח כמו מחראה, ואין לו גרוש על התחת אפילו בשביל ספל בירה, השמן השיכור שולח לו את הסמל הזה, שאומר שהוא צריך לצאת לשלם על המתנה שקיבל פעם בשליחות ארורה, שיש סיכוי טוב שהוא לא יצא ממנה חי.

הדמויות מנסות לעודד אותו מעט, בין היתר בכך שאולי המשימה גם כרוכה באוצר או בתשלום הגון; ובסופו של דבר הן מסכימות לחפש את השריון שלו ("איפה ראב הטיפש הארור החביא אותו?"), ואגב כך, גם את ארגז הסחורה החשוד שראב הביא למנסרה – כנראה לפני כמה שבועות.

 

 

הקרב במרתף ומנהרת הניקוז

פאג יורד למרתף של המנסרה, ולמזלו שולח את השדון המזומן שלו לפניו – מה שמציל אותו ממוות כמעט בטוח. המרתף הוא חדר מרובע עם רצפת קרשים רקובה, חביות וחפצים שבורים זרוקים בצדדים, כאשר במקום אחד (למעשה שניים, אבל קשה לראות את זה מהכניסה), יש בקעים בקיר שמים מלוכלכים נוזלים מתוכם.

השדון שנכנס למרכז החדר, מפעיל מלכודת – הקורות במרכז המרתף רקובות ומתמוטטות במהירות אל תוך בור מים עמוק שבתוכו שוחה קרפדה ארסית, כאשר חמישה זחלים (מחולקים לשתי קבוצות) יורקים מטח של יריקות רעל משני צדדים.

פאג מנהל קרב עם הזחלים ומחסל שניים מהם, לפני שהוא עצמו סופג פגיעה קטלנית שמפילה אותו חסר הכרה. אל'מי מאלצת את הזחלים האחרים לזחול קדימה כשהיא מסתתרת מאחורי חלק של קיר, ואז תוקפת אותם פנים אל פנים ומחסלת אותם במהירות עם התקפה מעגלית קטלנית של החרבות שלה.

אל'מי חושבת לסגת, אבל הקרפדה המגודלת שעולה במעלה הבור מביטה בפאג המעולף ב'מבט רעב מדי' שגורם לאל'מי להאנח ולהתקיף אותה בקרב קטלני של פנים אל פנים; הסייפת מנצחת את הדו-חי הרעבתני, שמתחיל להתמוסס בשלולית שמנונית על הרצפה, ומקימה את פאג על רגליו.

כעת, המרתף שקט, ואפשר להבין שהקירות שמפרידים בינו לבין מנהרת ניקוז ישנה נפרצו (וגם הרצפה שמעל החלק התחתון של המערה). באחד הארגזים הרקובים, הדמויות מוצאות את השריון הישן של ראנדליר, שבמקור היה שריון אפור-זהוב יפה עם הסמלים של הת'ארילינד, וכעת הוא 'מנומר בקישוטים' בדמות צואה של שרצים, והצבעים והעיטורים שלו נפגעו קשה.

הדמויות מוצאות גם את השרידים של ארגז הסחורה שהביא את המגפה הפטרייתית למנסרה, ולפי הצורה של הטינופת שבתוכו, נראה שהוא הכיל במקור בובות וארת'אריות חלולות וצעצועים אחרים, שהיו נגועים ברימות ארסיות ונגועות בנבגי פטריות מגפה, ואלו התחפרו החוצה והתחילו את הזוועה.

גרוע מזה, יש על הארגז חלק ששרד מ'חותמת מסחר' שמזכירה מאד בצורה (וגם בניחוח קלוש שעולה ממנה), את מה שהדמויות מצאו ליד החזיר הנגוע, מתחת למגדל של מאל'רי. מחלקי קלף עם שרטוט גס, עולה רושם חזק, שהארגז הזה היה מיועד רק לעבור במנסרה – כנראה בדרך לטירת קור אומטיר; אבל משהו – אולי תקלה – גרמו לרימות לצאת מוקדם מדי בעוצמה חזקה מדי.

 

ראנדליר, שבינתיים מצא לעצמו גיגית של מיים לרחוץ חלק מהזוהמה, לובש את השריון שלו אגב ריטונים וגידופים; פאג מפעיל לחש גילוי קסם, שמחזיר לו איתות עמום על מקור קסם חזק ומרושע, כאילו מלב האדמה (מצפון-מערב לנתיב של תעלת הניקוז, כפי שהיא נמתחת מליד המרתף ועד למיקום של הפתח השחור בו היא נשפכת לנהר).

פאג מנחש ניחוש נכון, שיש כנראה התפצלות של המערה; והחבורה מחליטה לחקור את העניין.

החבורה מדשדשת בזהירות במורד תעלת הניקוז, ושומעת קולות מגעילים ובעבוע של זחלים אי-שם בהמשך (הערת השה"ם: למעשה אותם זחלים שהדמויות שמעו מאחורי הסורג, שם יש פתח למנהרה צדדית קטנה עם קרפדת מערות ענקית, מסוכנת יותר מהקרפדות שהחבורה נתקלה בהן).

הדמויות מתעניינות יותר בצד של המערה, שם יש קרע שחור בין הקירות, במקום בו הפטריות גדולות ומוזרות יותר מאשר במקומות אחרים. פאג חש נוכחות אפלה קרובה, ואל'מי מתגנבת קדימה דרך מה שנראה כמו פתח צדדי, שפונה בתחילה מערבה ואז בחדות צפונה, ומציצה מעבר לו.

 

 

המזבח והקרב הסופי

אל'מי מגלה מערה שפונה צפונה ומתרחבת קצת, ובצדדים שלה נישאים עמודים עתיקים ואכולי טחב שתומכים בתקרה; ובסופה יש מעין צומת T, בין המנהרה המרכזית למעבר אפל שמתחבר אליה משני הצדדים, כאשר בקיר עצמו, ממש באמצע, דולק אור ירקרק חולני.

אל'מי מזהה אלקובה מוזרה בקיר, עם משהו שנראה מרחוק כמו מזבח או אבן בולטת; וזחלים יורקים מדשדשים על הרצפה לצידו, כאשר האור החולני בוקע ממנו או מהקיר מעליו; ובנוסף, היא שומעת הלמות רגליים כבדות ואיטיות, מתרחקות ומתקרבות לסירוגין-

ואז היא רואה מפלץ מזעזע, שמדדה במעין פטרול לאורך המסדרון שמתחבר למערה שבה היא נמצאת, חוצה את המערה ליד המזבח, נעלם לתוך אחד הפתחים הצדדיים, כאשר הלמות צעדיו נחלשת בהדרגה, ואז מתחזקת שוב כשהוא משנה כיוון, שב וחוצה את המערה אל תוך המעבר הצדדי המנוגד, וחוזר חלילה.

 

היצור נראה כמו דמוי-אדם בגודל עוג, עם רגליים וידיים, הוא רחב מאד, כולו מקשה אפורה-ירוקה של ספק בשר ספק צמח, עם כתפיים רחבות וזרועות ארוכות מדלדלות עם טופרים בגוון אדום; כאשר כמעט מכל אברי גופו,אבל בעיקר הזרועות והכתפיים, צומחות פטריות. הראש קטן ומובחן בקושי מהכתפיים, עם עיניים זוהרות בירוק ארסי ופה רחב מאד, שמגיר אדים מאסיביים של רעל.

אין ספק, שמדובר ביריב עוצמתי וקטלני מאד, עד כמה שהוא נראה קהה-תנועה וכבד. החבורה מחליטה להפטר קודם כל מהזחלים – כאשר היצור הגדול מתרחק מספיק אל תוך אחד המעברים, הדמויות מסתתרות מאחורי עמודים, ופאג מנהל עם הזחלים 'קרב יריות' ממחסה חלקי, והורג אותם אחד אחרי השני בקסמי החזיז שלו, בלי לספוג פגיעה משמעותית בזו הפעם. באותו זמן, אל'מי מותחת מלכודת פשוטה בין העמודים, כאשר הזחלים עסוקים בפאג.

היצור הענקי מבחין בפולשים במאוחר, משמיע מעין שאגה שמנונית ומבעבעת, והרצפה רועדת כאשר הוא מתקדם. הדמויות מתחבאות בין העמודים, והיצור מפעיל את המלכודת, שמסבה לו נזק קל (8 נק"פ מתוך 115...), אבל גם מעט מכשילה אותו, באורח שמקנה לדמויות אוטומטית את היוזמה הראשונה, כולל התקפה ביתרון עם בונוסים לפגיעה ולנזק בסיבוב הראשון.

כך מתחיל הקרב הסופי והקטלני; היצור מפיץ סביבו הילה ממיתה, שחוסמת באופן מוחלט לחשי ריפוי (אין לחבורה דמות מרפאת, כך שהדמויות לא ממש מושפעות מזה); נושף קונוס של אד רעיל שמסב נזק כבד, מכה באגרופים נוטפי נבגים רעילים, ומפעם לפעם מקלל את אחת הדמויות בלחש אפל שמחדיר לתוך הדמות כוח של צל ממית ש'מתפוצץ' לאחר שלושה סיבובים לעד 60 נקודות נזק (אפשר לבצע עד שלושה גלגולי הצלה מרגע הניגוע ועד לפיצוץ, כדי להפחית את הנזק).

ראנדליר, שבאבירות מופזרת מעט (ושיריון לוחות, גם אם ישן), הסב אל עצמו את רוב תשומת הלב של הדמויות, סופג נזק כבד גם מהנשיפה וגם מהמהלומות, מורעל ומתמוטט כשהוא במצב של גסיסה (לדמויות יש שלושה-ארבעה סיבובים כדי לנסות לייצב אותו, לפני שימות); אל'מי ופאג נפגעו פחות מהנשיפה, אבל פאג סופג קללה של כוח ממית, שמתפוצצת בתוכו בסוף הקרב, ומותירה אותו עם לא יותר מ-3 נקודות פגיעה.

בסופו של דבר, למרות הנזק הכבד, השילוב בין הנזק הכבד שהדמויות הסבו ליצור בסיבוב הראשון של ההתקפה ביתרון, ההתקפות המשולבות של הדמויות (כולל של ראנדליר, לפני שקרס), ובעיקר שורה של תמרוני נשק של אל'מי שפגעו בפגיעות קריטיות לקראת סוף הקרב, מכריעות את היצור לפני שהוא מספיק להגיע לסיבוב בו הוא יכול לנשוף פעם שניה.

המפלצת מתמוטטת; אל'מי מייצבת את ראנדליר, ופאג בודק את המעטה של היצור ואת מה שצף בתוך השלולית הרעילה שמבעבת סביב מקום נפילתו; הוא מצליח להוציא ממנו שלל עשבים מועילים (בעיקר 'מנות צל' ו'מנות שמן', כנראה), בשווי כולל של כ-500 באן; ולשלוף מתוכו גם גוש פטרייתי או סוג של איבר פנימי שנותר שלם, שאפשר להשתמש בו בתור 'טרינקט' שמקנה לדמות התחדשות של 2 נק"פ לכל סיבוב קרב.

 

לאחר מכן, הדמויות בודקות את המזבח המבחיל; הסמל שזוהר על הקיר נראה כמו החיקוי לעגני ומעליב במיוחד של הסמל דמוי השמש של ההשתקפות הצהובה – השמש מצוירת כאן חושפת שיניים וזבת ריר, עם עיניים פוזלות, ובחלקה התחתון צמד דדים שמוטים ונלעגים שנראים כמו דדים של חזירה.

על המזבח עצמו, יש מעגל של חלקי בשר מרקיב, כמו מנחה מזעזעת; הדמויות מצליחות לשלוף משם יהלום ירוק זוהר (אגליט טחוב) מושלם, בשווי 150 באן; ולאחר מכן הן שורפות את הבשר המרקיב וכל מה שהן יכולות מהמזבח, כאשר פאג משתמש בחומצה שנוזלת מהזחלים המתים כדי להמיס ולמוטט את הציור המבחיל שזוהר בקיר.

 

וכך, עם השלל הצמחי היקר והאבן הירוקה, הדמויות מפנות עורף למזבח ההרוס וגוררות את ראנדליר המעולף כלפי מעלה, בחזרה אל המנסרה.

 

 

 

 

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

 

 

 

מלסטרה_קאבר.png

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

 


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.