הארצות של העולמות המוכרים
רקע כללי | ארצות | מפלצות | אלים ואמונה | דמויות | גזעים
האי וייבלור (רוזנות סטורמהולד)
|
|
בוייבלור,
מתחת שמי ספר אפורים, |
|
|
|
מפת האי |
|||
|
מקומות ישוב
באי וייבלור |
|||
|
אלקסלופ |
רייבנקיפ |
||
|
בלפורג' |
טירת סטורמהולד |
||
|
פארהולו |
|||
|
אגדות ומקומות
מעניינים אחרים באי וייבלור |
|||
|
מנזר גרימארבל |
|||
|
פונדק "הנשר הזקן" |
הבריכות המקודשות של מנלין |
||
|
מישורי הקרח |
|||
|
קו מצודות הספר |
המגדלור השתוי ושוניות ווילטות' |
||
מבוא ורקע כללי לאי
וייבלור
האי וייבלור, או רוזנות
סטורמהולד הקטנה ושכוחת האל, הינה אי מאורך בצפון הידרוסט, לא הרחק מחופי מחוז
סאלאן. למרבית ההידרוסטים, ידוע האי הפסטורלי והנידח אך ורק בשמו, או בכך כי קלוד
אנדארט ורבים מסופריה ומשורריה הדגולים של הידרוסט בילו שנים לא מעטות בשיטוט
בדרכיו הפסטורליות של האי.
וויבלור הינו אחד ממחוזות
הידרוסט ששמרו על צביון פאודלי, והוא נשלט מאז תקופת שושלת גלימרדון, בהפסקות
קצרות, בידי שושלת סטורמהולד, אשר ראשיתה בנפח המפורסם קונור ברץ', אשר הנהיג
בשלהי המאה ה-7 לספירת הילאסיאס את ההמון הפרוע שעשה שמות ברוצחי המלך אדמונד
הראשון, ושלט שנים מספר בהיידרקרון שלטון פרוע בתור עוצר. כאשר שב אחיו של המלך
שנרצח והשתלט על הידרוסט, נטה חיבה ורצה ליתן גמול נאה לנפח אשר העניש את רוצחי
אחיו, אולם לא רצה להרגיז יתר על המידה את האצילים המקומיים אשר שטמו את הלה בכל
מאדם, ואי לכך, העניק לנפח סכום כסף גדול והעניק לו כנחלה את האי הנידח סטורמהולד;
קונור ברץ' הפך לרוזן קונור הראשון לבית סטורמהולד (708 לסה"ה), ושושלתו מוסיפה
להתקיים עד היום.
מאז, היה האי סטורמהולד, פחות או
יותר, בשולי המאורעות בהידרוסט; בתקופת "צללי החורף", נכבש על נקלה בידי
האיריני הלבנה, לאחר שבני האדם והגמדים ששכנו במקום נכנעו לה כמעט בלא קרב; טראמיס
המפורסמת הותירה את הרוזנים על מכונם, בתמורה לשבועת נאמנות פאודלית לצבאות הכפור
מזרי האימה. גם בתקופת שלטון האיימים הקיידרהרצי, כמעט ולא הוטרד האי, מלבד
לתקופות קצרות; בראשית שלטון הברית האפלה הציבה הנסיכה בלזאריה Field Captain של עלפי סערה ועמו מספר Hell Riders ושלוש
פלוגות רגלים מקאהראן-וול באי, ואלו נותרו לחנות סביב מגדל הרוזן ובשתי העיירות
הגדולות גם לאחר שעבר השלטון באי ההידרוסטי עצמו לידי הקיידרהרצים. מלבד שתיים או
שלוש פעמים של פשיטות דמים של ה-DFF, שמיהרו להסתלק
לאחר שלא מצאו בוייבלור מחתרת או דבר מעניין בעבורם, ותקופה קצרה בה חנו בווייבלור
ספינות של אחוות הגולגולת, סמוך לקץ שלטונו של מורטהאוזן, כמעט ולא הרגישו התושבים
את 'ליל האימים הארוך' בן 250 השנים שנפל על הידרוסט. לאחר כינון העצמאות
ההידרוסטית, התפטר הרוזן אשר היה קרוב מדי לעלפי הסערה, ושנים מספר לאחר מכן אישר
הכתר ההידרוסטי באגרת אדישה קמעה את העברת השלטון לידי בנו. יתרת המאורעות אשר קרו
במאות השנים לאחר מכן, כגון מלחמת הקודש של סנט הלודן והתקפת הרדיקלים של פרופסור
הנקן ולגיונות החונקים מבאריזהאר, לא הגיעו אל וייבלור ולא הורגשו בו כלל ועיקר.
באותה מידה, אף המאה ה-25 הסוערת, על נצחונותיה והמראת האימפריה לגבהים עצומים,
כמעט ולא הותירו רישומם באי, אשר הבריות טוענות כי מעט מאד השתנה בו באלף השנים
האחרונות.
וייבלור הינו אי צפוני וקר;
החורפים ארוכים, ומביאים עמם טמפרטורות המגיעות עד ל-10 מעלות מתחת לאפס, ומכסות
את האי בשכבה לבנה ועמוקה של שלג. הקיץ קריר ונעים, ורווי רוחות רעננות ומלוחות מן
הים. חלקו המזרחי של האי הינו מישורים שרובם מעובדים, ושם מתרכזת מרבית האוכלוסיה
האנושית של האי, בעיקר סביב אפיק נהר ברייטוואש (Brighwash), המתפצל
בסופו לשני יובלים המקיפים את טירת הרוזן העומדת במרומי רכס גבעות קטן. שני הישובים
המרכזיים הינם רייבנקיפ (Ravenkeep) ואלקסלופ (Elkslope), עיירות גדולות המכילות כל אחת כ 5000-6000 נפש, ויתרתו מפוזר על
פני כמחצית התריסר כפרים גדולים ומספר גדול יותר של בתי חווה מפוזרים.
ככל שמתקדמים מערבה, כך מתרוממת
הקרקע, והופכת לפרריה של שטחי בר קרים ומלאי צמחיה גבוהה, מנומרת בחורשות ובסלעים
עתיקים ומתפוררים, הנראים כאילו יד ענקים קדומה מחצה אותם אל הארץ. בני אדם מועטים
למדי מתגוררים כאן, בעיקר ציידים ורועים נועזים, הנבדלים במנהגיהם (ועולים
בקשיחותם) על יתר התושבים, המכנים אותם "אנשי הספר".
חלקו המזרחי וכן הצפון המרוחק של
האי הינו שרשת גבוהה של הרים, שלרגליהם ועל ברכיהם צומחים יערות עבותים. אלו הם
הרי דאריק (Derick) המפחידים והתלולים, שראשיהם מכוסים שלגי עד, ובין מדרונותיהם
נחבאים בקעים ועמקים נסתרים ומסוכנים, עליהם מסופרות אגדות אימה רבות. עיקר האימה
מתרכזת בעיר גמדים חרבה, אשר שמה האמיתי נשכח לפני דורות רבים, היושבת סמוך מאד
למקורות הברייטוואש העליון שבין שורשי ההרים. עיר זאת מתקשרת בזכרונם העמום של בני
האדם לאגדת האימים על אוצרות ברונמאוק (Brummauk), הטיטאן
הקדום, אשר אחראים לפי המסורה למרבית הרוע שפקד את האי במרוצת השנים. מעטים מאד הם
האנשים שביקרו במקום זה וחזרו חיים לספר על כך. במרומי צלעו של הר, סמוך יותר
לישובי האדם, נישאים שרידיה של טירת בלודוואל, עוד נדבך בטרגדיה האגדית, אשר
קורותיה תועדו, כ-70 שנים לאחר תומה, בשירת זהב המרורים, שירה אפית ארוכה אשר כתב
המשורר סטפאן או'קלורל אשר התגורר באי בחלקה השני של המאה ה-22 לסה"ה.
דרום האי, מעבר לנהר סאריל (Saryll) ולכפר
המוזר בלפורג' (Bellforge) היושב על מעברותיו, הינו ברובו יער נשיר עבות, אשר תושביו המעטים
מנותקים למדי מיתר האוכלוסיה, ורבים מהם לפי השמועות לא רואים עצמם כהידרוסטים כלל
וכלל, אלא מאמינים באלי טבע עתיקים ומונהגים מזה דורי-דורות בידי דרואידים. חלקה
האחרון של דרך הרוזן מוליכה אל תוך היער, ומסתיימת במנזר עתיק ומרשים הקרוי
גריימארבל (Greymarble), שאף כי נזיריו אינם נמנים על הדרואידים, אין זה ברור לאיש למי
הם שייכים ולמה הם סוגדים, אף כי יש המקשרים אותם עם אמונות הקטיליאניות עתיקות
וטוענים כי הם מצויים במקום זה מאז תקופת "עידן הגיבורים" (מאות 9-11
לסה"ה), ובדמם זורם אף מעט דם של עלפי יערות. הנזירים מונהגים באופן מסורתי
בידי גבירה, המכונה בפיהם Lady of the Blessed Mist. הגבירה
הנוכחית, הידועה אך בשמה הפרטי פריסילה, הינה עלפית למחצה, אשר הבריות לוחשים על
אודותיה כי שהתה שנים על שנים בהקטיליאנה, וקנתה את חוכמתה באי המחגורת, מפי
מליאריס האגדית בכבודה ובעצמה.
הנזירים האפורים ידועים מזה דורי דורות כמרפאים בחסד עליון, ומנזרם היה ידוע מאז
ומעולם כמקום בו התבודדו אנשים עם צער ועם יגונות כבדים משאת, ושם הצליחו
אנשי-דמים לשעבר להתמודד עם נפשם הסוערת ולצאת לחיים חדשים ושלווים יותר. הנזירים
צופנים את סודם, ואיש איננו יודע מי שוהה תחת צל קורתם, ומדוע. פריסילה ידועה מזה
שני דורות לפחות כאשה חכמה בצורה יוצאת דופן, שכוחות המרפא שלה וכוחה לפרש חזיונות
ולהסיר קללות נודע למרחוק, אולם אך מעטים מורשים לראות את פניה.
המקום הנחשב כידוע והמפורסם
ביותר בוויבלור הינו פונדק נידח, בן מאות שנים, היושב על מצוק מרהיב בצפון-מזרח האי,
בקצה הצפוני של דרך המלך; פונדק זה נקרא The Old Eagle's Inn, אשר זכה לשמו ככל הנראה בשל פסל הנשר המפוסל על גגו, אוחז במגילה
ועט נוצה בטלפיו; המצוקים עוטי הערפל הכסוף עליהם חולש אותו פונדק מבוצר והעצים
העתיקים סביבו נחשבים כאחד המקומות היפים ביותר באי. במקום זה שכנו בעבר מרבית
הסופרים והמשוררים הדגולים שחיו באי, וכאן כתב או'קלורל את השירה האפית על המטמון
המקולל. הפונדק עומד לצד הגדול והיפה מבין עמודי לית'יארל העתיקים המפוזרים באי
(ראה ערך טוענים כי מספרם הוא חמישה-עשר, אולם רק שישה מהם נמצאים סמוך למקומות הישוב
המהוגנים במזרח האי, ולפחות שלושה נמצאים באיזורים מסוכנים ונידחים בינות להרים).
אותו עמוד נישא, שגובהו מתקרב לשלושים מטרים, עומד חגור במחגורות קיסוס בני מאות
שנים, רגליו טובלות בירק האפרורי של המצוק, וראשו בערפילים הכסופים, גבוה מעל גגו
של הפונדק.
הפונדק עצמו הינו מקום עתיק ומוזר, המנוהל מזה דורות רבים בידי משפחת הפונדקאים
ריסטנפורד, אשר המקומיים מעירים בדרך הלצה על אודותיה כי כל בניה יצאו מרחם אימם
מלכתחילה כישישים זעופים ומעוטי סבלנות בעלי מבטא צפון הידרוסטי עתיק ורהוט.
הפונדק מלא כולו תמונות עתיקות המספרות סיפורים מסתוריים, חפצי נוי מוזרים עם
חריטות עתיקות עליהם, ספרים מצהיבים של שירה ופרוזה שאין למצוא אותם כמעט בשום
מקום אחר, ועוד כהנה וכהנה. הפונדקאי הנוכחי, אנדרו ריסטנפורד, כמוהו כאבותיו,
הינו אדם זעפני וקצר-סבלנות, הבוחר בקפידה את לקוחותיו, ומסלק בלא גינוני טקס
יתרים אורחים בלתי רצויים. נראה, כי אין זה מפריע לו במיוחד כי הפונדק שלו ריק כדי
שלושה-רבעים.
מלבד עניינים אלו, קיימים באי לא
מעט מקומות נסתרים, בעלי נופים מרהיבים, אגדות וסודות עתיקים, הנמים בשלווה בינות
לדשאים הירוקים ולכבשים הרועות. התושבים פשוטים למדי, ומזכירים בשפתם ובתרבותם את
תושבי סאלאן הסמוכה, אף כי הם בעלי גאוות-איכרים מפותחת מאד משל עצמם, וגאים
ברשימה ארוכה של הבדלים בינם לבין ה-Outlanders, אנשי
החוץ. האי חי את חייו בשלווה, והמתרחש בשאר מחוזות הידרוסט הינו בגדר רכילות רחוקה
ונושא לשיחות פונדק שלוות גרידא. התחבורה היחידה אל האי וממנו הינה ספינה או שתיים
המגיעות פעם בחודש או חודש וחצי מפורט-סאלאן הסמוכה, ולעיתים רחוקות מקלווינג
(בירת מחוז קלורן), ואף זאת אך ורק במשך כשבעה או שישה חודשים בשנה. כל ההפלגות
לאי וממנו נפסקות כליל במהלך החורף הארוך, אזי הופך הים סוער ביותר וקטלני אף עבור
ספנים מנוסים מאד.
מלבד האגדות מן העבר ושמועות
שנושאים ההרפתקנים המקומיים המעטים ממסעותיהם המזדמנים בחלקו המערבי של האי (בעיקר
על אודות יערות מקוללים ונחלים ששתיה מהם גורמת טירוף נורא הזורמים בתוכם, זאבים
מטילי לחשים ומגדל אפל וגבוה המופיע ונעלם בתוך העלטה), הרי חייהם של מרבית
התושבים הינם פשוטים ושלווים למדי; הצרות המרכזיות המטרידות את שלוות האיכרים,
הדייגים והרועים הינם ראשית כל המריבה ארוכת השנים בין תושבי אלקסלופ לתושבי
רייבנקיפ, אשר מתעבים זה את זה מזה כ-300 שנים בשל סכסוך שהחל ככל הנראה במאה
ה-22, ומקורו המדוייק כבר נשכח. תושבי שתי העיירות כמעט ואינם סוחרים זה עם זה,
אלא בתיווכם של אנשי הרוזן ותושבי הכפרים הסמוכים, ונהנים מאד להשחיר אלו את פניהם
של אלו באוזני זרים, במגוון של שמועות, סטראוטיפים ובדיחות ארסיות. עם זאת, קטטות
ומלחמות של ממש הינן נדירות למדי, לפחות במאה השנים האחרונות, והרוזנים (אשר גם הם
נאלצו להקצות בחיל המשמר שלהם יחידות נפרדות לבני שתי העיירות) שומרים על הסדר,
פחות או יותר.
צרה מזדמנת אחרת, אשר גובה
קורבנות מדי פעם בפעם, הוא מיני מפלצות היורדות מן היערים או מגיחות מן היערות
החשוכים למרגלותיהם; המטרדים השכיחים ביותר הינם חזירים וזאבים מפלצתיים, וכן כמה
שבטים של קובולדים, עוגים וטרולים; יצורים נדירים ומסוכנים יותר הינם ציפורים
מפלצתיות גדולות, תולעי ענק משוריינות, ענקי גבעות ובהמות ענק שעירות הנראות
כהכלאה טמאה בין חזיר, חתול בר מעוות, לטאה טורפת ואייל הרים, המכונות באי בכינוי Old Ramblers, בשל משקלן הגדול הגורם לקרקע לרעוד קלות כאשר היצורים פותחים
בריצה. יצורים גרועים יותר נותרים עניין לרכילות על חלקו המערבי של האי ולשמועות
המופצות בידי הרפתקנים: ענקי קרח, וטרולי מערות עצומים ומעוותים, זאבים נבונים
היודעים להטיל כשפים ולחולל ריטואלים אל מול ירח מלא, גזע של גמדים מעוותים,
המכונים גמדי-חזיר, המשוטטים בין נקרות ההרים המרוחקים, ואולי גם דרקון לבן מזדמן.
הסיפורים המפחידים ביותר הינם על קוסמים אפורים שאיבדו צלם אנוש, והפכו ליצורים
מקומטים ומפלצתיים, הנמשכים לרוע העתיק ומשוטטים בתוך חורבות הגמדים ובשאר מקומות
מאוסים, ועורמתם עשויה להוות סכנה קטלנית.
רובם המוחלט של תושבי האי,
כאמור, חיים ומתים בלא שיפגשו יצורים נוראים אלו ולו פעם אחת בחייהם, וראשם שקוע
רובו ככולו בצרות הארציות והמקומיות יותר. אמנם, אנשי הרוזן טוענים כי בשני הדורות
האחרונים הגבירו היצורים את לחצם, ונעשו נועזים יותר. אי לכך, השקיעו שני השליטים
האחרונים מאמץ ניכר בשיפוץ קו המצודות העתיק המגן על מזרח האי וצופה על הפרריות
הפראיות, המשמר הוגדל ונרכשו עבורו כלי נשק טובים יותר, וכן נשכרו הרפתקנים ואנשי
צבא הידרוסטים בדימוס לשמש כקצינים ויחידות סיור, להתריע מפני סכנות קרבות. לפני
עשר שנים לערך, שכר הרוזן הנוכחי, פטריק השמיני לבית סטורמהולד, את שירותיה של
אמזונת אש בשם נארלוריה (Narloria), אשר הבריות
מרננים כי היתה בעבר מנהיגה וקצינה ידועת שם מקלאן אר-נארסילור שנפל, כדי לארגן את
מגיני האי מחדש, ולהטיל מעט משמעת על חייל המשמר הפרובינציאלי שלו, הנקרע בין בני
אלקסלופ ורייבנקיפ, דבר אותו היא עושה בהצלחה מסויימת. נארלוריה השקטה והגאה, אשר
יש המרננים כי הרוזן או אי-מי מבני משפחתו הוגה לה חיבה יתרה, אפילו יתר על המידה,
הפכה בהדרגה לחלק מן הנוף המקומי, ואף כי שני ראשי הערים אינם אוהבים אותה כלל
וכלל, למדו כמעט הכל לכבד אותה ולציית להוראותיה, פחות או יותר.
צרה חדשה, אשר מטרידה בעיקר את
מנוחת הרוזן ואנשי רייבנקיפ, הינה זו הכרוכה באי קטנטן סמוך לחופיהם, עליו עומד
מזה מאות שנים מגדלור עתיק, לסמן לספינות את הדרך אל נמלי וייבלור. המגדלור, שנמכר
על-ידי אחד מרוזני האי לצי ההידרוסטי, היה כמעט נטוש מזה כמעט מאה שנים, עד אשר,
לפני כחמש שנים, השכיר אותו קסטמיר המפחיד, מנהיג הפרייבטירים של הכתר (ראה ערך
ברובע שחר הזהב, היידרקרון), לאחד מותיקי אנשיו, פיראט לשעבר בשם ג'וני יוג'מן.
הלה עבר לשכון בו ביחד עם ותיקי המלחים שלו, ועד מהרה זכה המקום לכינוי
"המגדל השתוי", בשל מסיבות השיכורים של הפיראטים, ושמו נודע לשמצה כמקום
בו נאספים פיראטים לשעבר, הרפתקנים מפוקפקים ומחפשי אוצרות מקצועיים, ושם החלו
לעגון דרך קבע קומץ ספינות של הפרייבטירים (ככל הנראה, כבסיס להפלגה לאיזור הים
הרילדאריני והקטיליאנה). אמנם, הרוזן אסר על כל אותה חבורה לרדת אל חופי האי, מלבד
הפעמים המדודות והקבועות מראש בה נשלחות משם ספינות אספקה לסחור עם רייבנקיפ, אולם
פה ושם, ירדו חבורות של שיכורים אלימים אל החוף וגרמו קטטות וצרות, וטיפוסים
מפוקפקים מן האי עצמו נמשכו לאותו מקום והחלו מתרועעים עם יושביו. שמועות מטרידות
החולפות בקרב התושבים מספרות, כי כמה מאותם הרפתקנים מפוקפקים משתעשעים יותר ויותר
ברעיון לחפש את האוצר העתיק של ברונמאוק, דבר שאינו תורם לשקט ולשלווה, בלשון
המעטה.
טירת גיילהורן (סולקריסט), מחנה עלפי הסערה
דמויות חשובות: סילדיר סאר-ארגייל | קלברינג | ארלינדיס | אורלוין
החשל | טורגלין
טירת גיילהורן, ובלשון העלפים
סולקריסט, הינה מרובע קודר של חומות גבוהות וכהות, הניצב על חופו הצפון-מזרחי של
האי, בפאתי האיזור המיושב, במקום בו מתנפצים גלי הים הכהים בינות למספר איונים
סלעיים; מסביב, המיים יוצרים מפרצים קוצפים הנכנסים אל תוך היבשה, המכוסה בשכבה של
עשבים, שיחים ופרחים גבוהים. אחת החומות נטויה על הצוק, וממנה יורד גשר אבן גדול
ומשופע אל מזח קטן ואפור הנכנס אל בין הגלים, לידו קשורות תמיד מספר ספינות מפרש
קלות.
הטירה עצמה הינה, כאמור, צורה
מרובעת ומאסיבית של אבן בזלת כהה; במרכזה, בנוי מבנה גדול יותר, מעליו מתנופף הנס
הישן של פלוגת חיל המצב של עלפי הסערה, בהמת פאורה כסופה פורשת כנפיים, שגופה
מתפתל סביב גרזן דק וכחול. השער הגדול נפתח אל שביל עפר, החוצה את הפרריה ומתפצל
לשניים: שביל אחד מטפס על הגבעות ושם פניו דרומה ומזרחה, לעבר פונדק הנשר הזקן.
שביל אחר, רחב יותר, יורד דרומה ומערבה, לכיוון כפרי האדם שבלב האי. משם, יוצאות
עגלות כבדות ומקורות מדי פעם, מובילות סחורה אל ירידי הכפרים.
במשך כל תקופת שלטונה של הברית
האפלה, היה מקום זה המצודה הראשית של חיל המצב של עלפי הסערה, משם פיקד ה-Field Captain שלהם על הפלוגות אשר חנו באיזור מגדל הרוזן ושתי העיירות הראשיות.
חיל מצב זה, אשר התמקם באי והכיר אותו טוב למדי, לא חיבב כלל וכלל את הפשיטות
המזדמנות של בעלי בריתם הקיידרהרצים; בשלהי תקופת הכיבוש, התעמת הקפטן האחרון של
חיל המצב, קירלורן סאר-ארגייל, עם כח גדול של אחוות הגולגולת ומשמר הדמים (Bloodguard), אשר התכוונו לנקום את התבוסה ההולכת ובאה בטבח רבתי בתושבי האי;
שנים מספר מאוחר יותר, כאשר נחתו באי חייליו של הרוזן קאנינגהאם, נסוגו מרבית עלפי
הסערה למבצרם שעל החוף והסתגרו בו, אולם בין אם בשל הכרת טובה של התושבים המקומיים
ובין אם מסיבה אחרת, עזבו רוב החיילים ההידרוסטים את האי בלא לצור על עלפי הסערה
המעטים, ואלו נותרו על מכונם. לאחר מספר שנים, בהם המשיכו שאריות חיל המצב להסתגר
הרחק מבני האדם, החלו הצדדים שבים לקשור קשרים זהירים של מסחר, שהתרבו קמעה עם
השנים, עד אשר הפכה אותה פלוגה נידחת לישוב, שהיה לחלק בלתי נפרד מן הנוף של האי.
כיום, נמצאים בגיילהורן כ-300
מעלפי הסערה, המונהגים, אז כהיום, בידי Field Captain, לאחר
שקירלורן עצמו נהרג בהתקלות עם מפלצות כ-100 שנים מאוחר יותר, קיבל את הפיקוד בנו
סילדיר, המנהיג את הקהילה הקטנה עד היום.
מרבית חייהם של עלפי הסערה מתרחשים
בנקבות החצובות היטב מתחת למצודה, שם נמצאים המגורים, אולם הפונדק המפואר המכונה
"נחשולי הדרקון", רחבות האימונים והכנסים, וחלק ניכר מאיזורי העבודה,
באיזורים מהוקצעים היטב, מקושטים בקדרות ומוארים במנורות קריסטל ולפידי תמיד,
ומחוברים זה לזה במערכת של מסדרונות ושערים המתנזקים בסופו של דבר אל גרמי מדרגות
העולים אל הרחבה החיצונה שבמרכז המתחם.
את התמונה משלים אי סלעי קטן עם
נקבות מרובות וצמחיה צפופה, כמה מאות מטרים מחופה של גיילהורן, המהווה את הגדול
בשורת האיונים הבוקעים מפני המיים באיזור. השמועה מספרת כי העלפים מגדלים שם קומץ
מבהמות הפאורה המכונפות והאימתניות שלהם, עליהם ירכבו קומץ מאנשיהם בשעת קרב
רציני, אולם הקפטן ואנשיו שומרים על שתיקתם בנושא. כך או כך, סקרנים חזו בהפלגות
תדירות למדי של ספינות המפרש הקטנות של גיילהורן מן האי הקטן וממנו, שם מטפסים
אנשיו של הקפטן על מדרגות טבעיות לאורך המצוק, בואך אל הנקיקים. כמו כן, הקימו
הללו מגדל אבן קטן בסיום המדרגות, על ראש המצוק, ועליו הם שומרים היטב, ואף הציבו
בו קטפולטה מדוייקת.
מחוץ לחומות, מובילים שבילים
מרוצפים בפסיפסי דרקונים אל מספר מטעים של תפוח, פעמונית הכסף ודובדבנים תכולים,
המשמים את העלפים למאכל וליצור משקאות. מספרים כי הנתיבים יוצרים צורות הנדסיות
מוזרות, ונפגשים במרכז אחד המטעים, שם עומדת מזרקת אבן מוזרה, העשויה בצורת
פנטגראם, ואבוקת תמיד כחלחלה-ירוקה נדלקת במרכזה בלילה. אחד השבילים עולה צפונה אל
קו החוף, יורד בגרם מדרגות לאורכו של מצוק אפרורי ולח המלא בקיני שחפים, ומסתיים
בסופו של דבר בחוף חולי שקט ונאה, בו עומד אחד מעמודי לית'יארן המפורסמים. המטעים
מסוכנים למדי לזרים, בעיקר בלילה ובעיקר לכאלו שסוטים מן השביל בחיפוש מציאות;
כלבים עזים בעלי שיניים מכושפות, מלכודות מסוכנות (כולל בורות המוסווים בלחשי
אשליה וטשטוש), ומדי פעם אף לועני גינה ודשאים לוכדים אורבים למשיגי גבול, דבר אשר
אפילו הנערים הפוחזים ביותר מכפרי האדם יודעים היטב, ולמרות השמועות המוזרות
העולות מן המטע מדי פעם, על מעגלי פיות ואורות מוזרים, ועל עלמות עלפים יפות
המטיילות לבדן בחושך, ספורים הפרחחים השמים נפשם בכפם ומתקרבים לשם לאחר חשיכה.
כיום, ממש כמו בדורות עברו, למדו
בני האדם להעריך את שכניהם השתקנים מצפון ולהעריך אותם, אולם מעטים מאד נוטים
כלפיהם חיבה. קשרים אישיים בין שתי הקהילות, להוציא מספר חריגים (ראה בהמשך) הינם
שטחיים, או נדירים מאד.
עלפי הסערה דהיום עוסקים בעבודת
מתכת, בעיקר חישול נשק, מלאכה שהם מתמחים בה, הרבעת סוסי רכיבה משובחים וזיקוק
משקאות חריפים, מתוצרת העולה בהרבה על התוצרת המקומית של הכפריים, ומחירה זול
בהרבה ממחירם של יינות משובחים שיש ליבאם מערי הידרוסט. עלפי הסערה מוכרים את
תוצרתם בכפרים ובעיירות, וניתן לא פעם לראות את עגלותיהם ודוכניהם בירידים
הגדולים. הגדלת המשמר וריבוי ההתקלויות עם מפלצות בשני הדורות האחרונים הועילו
לחשלים שביניהם, באשר כמות ההזמנות עלתה בהרבה. עד היום, אין לשרידים אלו של
הכיבוש העתיק מעמד רשמי, אף כי ישנם נהגים והסכמים לא כתובים בינם לבין רוזני
סטורמהולד, כי בני האדם יניחו להם לנפשם ולא ינסו לגבות מהם מיסי קרקע וגולגולת,
ובתמורה ישמרו עלפי הסערה על האיזור בו הם יושבים מפני פולשים עויינים, ויבואו
לעזרת האי, אם תנחת על ישובי האדם צרה רצינית שתראה למעלה מכוחו של חיל המשמר.
יריב חדש ומרגיז קם לעלפי הסערה
בדמות הפריווטירים החונים ליד "המגדל המגהק"; ספינותיהם של אלו החלו
לעבור סמוך מדי לגיילהורן, ואחת מהן ניסתה, לפני כשנתיים, לעגון ליד אי הפאורה
ולשלוח אליו אנשים חמושים. שומרי המגדל התגוננו בנחישות, הפגיזו את הספינה עם
הקפוטלטה שלהם ופגעו בה קשות, בעוד חלק מאנשיהם יורדים למדרגות ומנהלים קרב בכשפים
ובחרבות עם שודדי הים התוקפים. עד מהרה, הושמעה אזעקה גם בגיילהורן עצמה, וברד
חיצים החל מוטח מחומותיה אל עבר הספינה. בקרב נהרגו לפחות מחצית מהפריווטירים ,
כולל מנהיגם, קפטן יו לינמר, ידיד ותיק של מפקד "המגדל השתוי", קפטן פאט
מורקינס. הלה רתח מזעם כאשר שמע על המאורע, ונשבע לנקום בעלפי גיילהורן. מאז, ניסו
הפיראטים מספר פעמים להטפל לאלו האחרונים, כולל נסיון אחד לחטוף את אחייניתו של
הקפטן ושתי עלמות עלפים אחרות אל המגדל השתוי, אשר הוכשל בקושי, וכמה פצועים
והרוגים נפלו מקרב שני הצדדים. קפטן סילדיר הולך ומאבד את סבלנותו, לדברי רכלני
הכפרים, והסיבוב הבא במאבק (אולי הפעם הראשונה בו יהיו עלפי הסערה הצד התוקף),
צפוי ככל הנראה בקרוב.
דמויות חשובות בגיילהורן
סילדיר
סאר-ארגייל, ה-Field Captain ומנהיג המושבה
סילדיר הינו עלף סערה מרשים מאד,
אשר מזכיר במעט את אביו המנוח, מייסד המושבה; שערו אפור-כסוף, ועיניו עיני פלדה
אפורות. פניו חלקים וקודרים, בעלי מצח גבוה והבעה קרה וידענית. הוא מתהלך כשהוא עוטה
חליפת בגדים או שיריון טבעות עלפי קל, בגוני האפור-שחור, ומעליהם גלימה כחולה
עמוקה, עם סמל גילהורן ארוג עליה. מחזה נפוץ הוא, לראותו רוכב באיטיות על סוסו
בעלטה של טרם שחר ובעת הזריחה, כאשר קרניים רכות מאירות בהדרגה את דמותו המהורהרת.
סילדיר היה צעיר לימים, לפי
מניין בני גזעו (כבן 250), עם נפול שלטון הברית האפלה בהידרוסט, והיה Cadet שאפתן של
מסדר ה-Hell
Riders, פרשי הפאורה המעופפים מטילי האימה של עלפי
הסערה. הוא העריץ את דמותה הצוננת והיפיפיה של המלכה העתיקה רילאנדירי, וחיבר
עבורה בסתר שירי תהילה והערצה רומנטיים, בעודו חולם על גבורה בקרב וקידום שיציב
אותו בארמונה של המלכה המפורסמת. הסיבה היחידה שהיה נוכח במצודת אביו שבאי הנידח
בעת המפלה, היא כי נפצע קשות באחד הקרבות, עת הופלה הבהמה המעופפת שלו כאשר נקלעה
לברד חיצים, והוחזר להתאושש בוייבלור. הצעיר השאפתן ראה במות חלומותיו, כאשר נכנע
אביו והכיר בשלטון ההידרוסטי, תחת לבצע פעולה נועזת של פינוי לוחם של חיל המצב,
כאשר יעץ לו בנו. במשך עשרות שנים, כעס על אביו וכמעט ולא דיבר איתו בשל כך; אזי,
מאה שנים לאחר מכן, נפל הלה חלל והותיר את ההנהגה לבנו הצעיר. מקורבים ריננו כי רק
בדרך זו, דרך המוות, הוכנע סילדיר ונאלץ לקבל את המציאות, אף כי נותר מריר מאד. רק
השמועות שהגיעו לאי בראשית המאה הנוכחית על רצח רילאנדירי שברו סופית את חלומותיו,
באשר הוא התבשר על ירידת קאהארן-וול הנצחית מקרנה, ולאחר מכן על קרב ראגאמות', בו
נחלו ההידרוסטים נצחון מוחץ על בני עמו המרוחקים.
לאט-לאט, השלים סילדיר עם גורלו,
אולי מתוך הרהור כי אי-כה לאורך חייו הארוכים של עלף סערה[1],
יזדמן לו אי-כה שינוי כלשהו. לעת עתה, הסתפק בכשרונו לכתוב שירה כדי לבטא את
שאיפותיו הגנוזות; הוא נודע בחריזה מליצית ומפוארת בעלפית, בעזרתה כתב בלדות
ושירים אפיים על תהילת קרבות, קייסרים כובשים, פאר ועוצמה. מעבר לכך, הפך למנהיג
שקט ושקול, אשר ככל שהשנים חלפו, כך הזכיר יותר ויותר את אביו, וחששות מתנגדיו
בקהילה הקטנה התפוגגו בהדרגה. אט-אט, יצר קשרים שקולים אף עם כמה מבני האדם, והפך
אורח מזדמן בטירת סטורמהולד, ואף יותר מכך, בפונדק הנשר הזקן, שם יש לו חדר משל
עצמו, עם מרפסת החולשת על המצוק, שם הוא יושב לא פעם כאשר הוא כותב שירה. החיים
השלווים יחסית בגיילהורן, אשר אינם נקטעים אלא ביציאה לצייד מזדמן של מפלצות, וכעת
גם בעימות המתחמם מול הפרייבטירים, הותירו בידו זמן פנוי רב. עם זאת, הוא לא נישא
מעולם, וסבורים כי בליבו הוא מוסיף להעריץ את זכרה של רילאנדירי המנוחה. בימים
עברו, ערך כמה מסעות הרפתקניים אל חורבות הגמדים ועמק הקובולדים, אולם לאחר זמן מה
חדל, ולא סיפר לאיש מה ראה שם.
הזמנים האחרונים, שהביאו לגבור החששות בקרב תושבי האי, וביחוד העימות עם
הפרייבטירים, יתכן ומעוררים אצל סילדיר, לחששם של ותיקי קהילתו, שאיפות עבר, ויש
המרננים כי הוא הוגה במבצע גרנדיוזי לטהר את האורחים הלא רצויים מ"המגדל
השתוי", לחששם של מלוויו ואף של הרוזן, המפחדים להסתבך עם כוחות שמעל לשיעור
קומתם; משהו משמעו של הראלד-קסטמיר האימתני, מנהיגם העליון של הפרייבטירים, הגיע
אף לאי וייבלור.
סילדיר מנהיג את אנשיו ביד שקטה
ורמה; הוא משתף את אחותו קלברינג בהחלטותיו, אף כי לא במידה שהיא עצמה היתה רוצה
בה, דבר הגורם לה לכעוס עליו לעיתים קרובות; הוא פוטר את תעלוליה של ארלינדיס
כשעשועיה של נערה צעירה, שיחלפו עם השנים הארוכות, ואי לכך אין כל צורך לרסנה בכח,
כפי שאחדים מעלפי הסערה היו רוצים. את אורלוין, החשל הקשוח, הוא מעריך מן השפה
ולחוץ, ובימים עברו יצא עמו להרפתקאה או שניים באיזורי הספר, אולם מעבר לכבוד
מילולי זה, הוא דואג לרסנו היטב, ואיננו משתף אותו כמעט לעולם בהחלטותיו, אלא
מהשפה ולחוץ (אם כי הוא נוטה ליתן לו תפקיד מסויים במאבק עם הפרייבטירים). יחסו אל
טורגלין הצעיר והאידיאליסט הוא מורכב; מצד אחד, הוא מעריך את הלהט הטהור שלו, אף
כי כעת הוא סבור במרירות, כי דבר זה יחלוף במהרה, כפי שקרה לו עצמו, ומאידך גיסא,
הוא איננו חוסך מאמצים לרסנו, באשר הוא רואה בו סכנה אפשרית לשלוות הקהילה ואולי
אף לעניינים אחרים. שני הצדדים יודעים היטב, כי סילדיר הינו עלף הסערה היחיד באי
המסוגל להעמיד את טורגלין במקומו, והאחרון רוחש לו עדיין יראת כבוד רבה.
הרוזן הנוכחי, כמוהו כאבותיו,
מכבד את סילדיר ונוהג בו כבוד, אף כי הוא ירא ממנו ואיננו נוטה לו אהבה רבה, ודי
לסילדיר בכך. עם זאת, לאחרונה חש סילדיר מריר למדי, באשר מאז באה נארלוריה, אמזונת
האש הנמרצת לאי, ירדה קרנו בעיני הרוזן. המפקדת החדשה של קו המצודות נשאה חן וחסד
בטירת סטורמהולד, ולא תמיד הסתירה את בוזה כלפי סילדיר ודומיו, כאשר היא חולקת
עליו בגלוי בפרטים ובעניינים רבים, ובדרך-כלל התקבלה דעתה. סילדיר מושך כתפיים
במרירות ומשער כי בני האדם הפזיזים עשויים להתחרט ביום מן הימים על שבטחו באותה
"נארהייני שוטה, אוד-מוצל מגזע שוקע אשר כשל ונכשל בכל", אולי בקרוב
יותר מאשר הם משערים.
קלברינג סאר-אנדרינג
קלברינג הנאה והקרה כקרח הינה
אחותו הבכורה של סילדיר; בצעירותה, היתה נשואה לקצין מקרב ה-Hell Riders, אולם זה נהרג בקרבות הנפל של הברית האפלה בצפון הידרוסט, מותיר
את קלברינג עם בת תינוקת אחת ולב שבור. ככזו, באה לגור עם אביה ואחיה, ושם נשארה,
לשאת את צערה עמוק בליבה הגאה והצונן. ככזו הוסיפה לחיות עד היום בגילרינג, וקנתה
לעצמה שם כאלכימאית ורוקחת שיקויים, המפקחת על חלק גדול מיצור המשקאות של המושבה
הקטנה. ניתן לראותה מפקחת על העבודה או הולכת במסדרונות המוצלים בראש מורם, שערה
השחור עטוי בברדס אפרורי-כחלחל, ופניה נטולי רגש. מרבית העלפים יראים ממנה, באשר
היא גאה, קשה מאד ומרחיקת ראות, ומעטים מעזים להתנגש עמה.
קלברינג, אשר התבגרה וחונכה
(כמוה כאחיה) בתקופה בה היתה הברית האפלה בשיא כוחה, חשה מאז ומעולם בוז צונן
ומתנכר אל בני האדם כגזע עלוב ונחות-כוחות, אשר נועד להשלט בידי בני עמה. אמנם,
היא הבינה היטב כי המציאות טפחה על פניה, אולם ליבה הגאה מיאן לשנות את דרכיו. אי
לכך, היא ממעטת מאד במגע עם בני אדם, ומותירה זאת לכפופים אליה, מסתפקת במבט קר של
בוז ועליונות, בעודה חומקת את תוך האפלולית. קלברינג מטילה משמעת נוקשה והדוקה על
כל הקרובים לה, ונחשבת "לגבירה הראשונה" במושבה; אלא שהיא נכשלה כשלון
מוחלט עם בתה פורקת העול, ואלמלא עיכב אחיה בעדה, היתה עושה בביתה שפטים כבר לפני
זמן רב. במיוחד, היא מתעבת את הדרך בה מפלרטטת בתה עם בני אדם, וטוענת כי היא
מביאה חרפה למשפחה. אלא שארלינדיס הצעירה בשלה עומדת.
קלברינג מכבדת את סמכותו של אחיה
הצעיר, אף כי היא כועסת עליו כי אין הוא שומע לעצותיה, וסבורה כי הוא רך מדי כלפי
בני האדם, ומבזבז זמן רב מדי על זוטות. מדי פעם, היא מתפרצת בחדרי-חדרים ומטיחה בו
דברים קשים, אותם הוא שומע בפנים יציבות ונטולות רגש, בלא שיהיה בכוונתו לשנות את
הרגליו יתר על המידה בעבור אחותו היהירה. מירב ההתנגשות ביניהם הינה בענייני
משפחה; קלברינג היתה מגרשת מזמן את בתה הסוררת בבושת פנים מגיילהורן, או אף פוגעת
בה לרעה, אלא שסילדיר הטיל וטו על העניין, וטוען כי יתכן ולארלינדיס תכלית נסתרת
שאמה הנוקשה טרם עמדה עליה, מה גם שלעת עתה היא הנצר הצעיר היחיד במשפחתם, ובבוא
העת, היא תתיישב בדעתה ותוליד להם יורש צעיר.
קלברינג, אף כי היא מבינה את
ההגיון בדברים, אינה נרגעת לעת ארוכה, ורוחשת לבתה משטמה רושפת, הנכלאת מאחורי
פנים קרות כקרח והתעלמות הדדית, הנשברת לעיתים לצורך עקיצות הדדיות. הכל יודעים,
כי חרף דברי אחיה, דמעות מעטות מאד יזלו מעיניה הגאות של קלברינג, אם יארע לבתה
אסון.
קלברינג משתפת פעולה עם החשל
אורלוין, הן בעבודה משותפת על כלי משחית, אותם היא מברכת ומעצימה בקסמיה, והן בכל
האמור בדעותיהם הקרובות בעניין בני האדם; קלברינג סבורה, כי סילדיר צריך לכבד יותר
את דעותיו הנחרצות של החשל, ונותנת לכך פומבי באופן מסויים, אף כי אחיה אסר עליה
לשתף את החשל בסודות אותם אין הוא אמור לדעת. לגבי טורגלין הצעיר, לעומת זאת, חשה
קלברינג בוז לעגני, ומתייחסת אליו כמעט בפומבי כתינוק מטופש ומוכה ירח, דבר עליו,
חרף נימוסיו הקפדניים, הוא מתקשה להבליג. יתכן מאד, כי חלק ניכר מהשמועות האפלות
על אודותיה החולפות בקרב בני אדם, המתייחסים אליה כנחש מסוכן וזוממת מזימות, מקורם
בטורגלין עצמו.
ארלינדיס סאר-ארגייל
ארלינידיס היא בתה היחידה של
קלברינג, אשר נטלה לעצמה, ולא בכדי, את שם משפחתו של דודה; ארלינדיס הצעירה ידועה
כיפיפיה של האי, וככובשת לבבות שאין שניה לה ביופיה האפל: שער כהה כלילה הממסגר
פנים חיוורות ועיניים בגון האפור הכהה, גוף מושלם כמעט וקול רך וכמעט מכשף, עד אשר
יש הסוברים כי טמון בו כח קסמים.
ארלינדיס היתה מורדת נצחית כמעט
מאז נעוריה, כפרה בכל המוסכמות השקטות והקודרות של בני קהילתה, ונתנה דרור לכשרונה
המיסטי-אירוטי במלוא פראיותו. כככל שהבשיל יופיה, כך רבו השמועות על מנהגה לרקוד
על המצוקים בלילות ירח, ולא פעם אף סביב עמוד לית'יארל הנישא הסמוך לגיילהורן. פעם
או פעמיים, נראתה אף סמוך ל"נשר הזקן", למרבה התפעלותם של האורחים
המעטים, שרבים מהם כתבו לכבודה מזמורי הערצה. ככלל, היא מבלה שעות רבות מאד מחוץ
לגיילהורן, וניתן לראותה משוטטת לא פעם, או שוכבת בינות לפרחים, לבדה או עם מחזר
תורן, כששערה פרוע והיא נותנת קולה בצחוק, או מוצצת גבעול דשא.
מעבר לכך, החלה ארלינדיס לנהוג
כשוברת לבבות סדרתית, תחילה בקרב בני עמה המעטים, ולאחר מכן אף בקרב בני האדם. עד
כה, היו לה עשרות מחזרים וידידים אשר כרעו ברך בפניה בהערצה והביאו לה כל שליבה
חשק בו, אולם בדרך-כלל, ביקשה היא אך להשתעשע בהם בכשרונה המניפולטיבי
הבלתי-מבוטל, ומעולם לא נתנה ליבה לאיש לעת מרובה. במיוחד, היא נהנית לשחק בגאוותם
והערצתם של מחזריה האנושיים, אשר יש הטוענים כי אף היא בזה להם בדרכה שלה.
לאחרונה, נפוצה באי השמועה כי ראש העיר הקרתני והנפוח של אלקסלופ, מיסטר האמפרי
בראמבל בכבודו ובעצמו, הרבה לבקרה, ואי לכך החל מבקר בגיילהורן לעיתים רבות 'לרגל
עסקיו המהוגנים', כפי שהוא מתגונן במרץ, זאת לזעמה הרב של אשתו, מיס אליסיה בראמבל
החשדנית, הטוענת כי העלפית הפוחזת נהנית מאד לגרום לבעלה לשכוח את עצמו להצמיח לה
קרניים, לאחר כמעט שלושים שנות נישואין. ארלינדיס משועשעת מאד מכל המצב המביך, ופורצת
בצחוק מתגלגל כאשר שואלים אותה על כך.
ארלינדיס, למרות שהיא לא מודה
בכך, מכבדת למדי את דודה התקיף, והגיעה עמו להבנות מסויימות באשר לכללי מותר
ואסור, הכל תוך הכרה והתפשרות הדדית. מדי פעם, היא מצטרפת אליו למסעותיו לפונדק
הנשר הזקן או לטירת הרוזן, ולעיתים אף רחוק יותר, באשר היא שמחה תמיד לראות דברים
חדשים השוברים את השגרה.
כלפי אמה הנוקשה ואורלוין הנפח,
חשה ארלינדיס סלידה ובוז משועשע, ונזיפותיהם ועלבונותיהם לא נראים כפוגעים בה יתר
על המידה. היא מכירה היטב את חולשותיה ואת צדדיה הפגיעים של אמה, ולעולם לא מהססת
לשלוח עקיצה כואבת בדיוק למקום זה.
בעבר, היה טורגלין אחד מהאדוקים
במחזריה של ארלינדיס, ומעולם לא קימץ בלהתחנף אליה ולהביא לה מתנות יקרות; אולם
כעת, לאחר השינוי שעבר עליו, ארלינדיס מוצאת אותו כמיגע ולא משעשע כבעבר, ואי לכך
היא בוחרת בדרך-כלל להשתמט מחברתו, וביחוד מהטפותיו וסיפוריו, אם כי לעיתים היא
בוחרת לשוב ולהתחנף אליו מעט, ביחוד כאשר היא זקוקה כי יעשה עבורה דבר-מה. טורגלין
היה זה שחילץ את ארלינדיס מעסק ביש, כאשר ארבו לה הפרייבטירים באחד הלילות, ולפי
דרכה, היא מכירה לו טובה על כך ולכן נמנעת מלהעליב אותו או לשבור את הכלים עמו
כליל, אף כי בדרך-כלל היא מוצאת את חברתו לזרא. מצד שני, אין לה כל כוונה להשמע
לדבריו, לשוב בה מדרכיה או לחדול לשבור לבבות, והטפות המוסר של ידידה זה נכנסות
לאוזנה האחת כדי לצאת מן השניה באותו הרגע.
אורלוין החשל
עלף גבוה ומגודל יחסית, שכוויה
מעטרת את אחת מלחייו, ידוע בפעלתנותו הרבה ובקולו המחוספס והרועם, שאין בו ולו שמץ
מן העידון הקריר של סילדיר ואחותו, או מן התחכום העוקצני של ארלינדיס. אורולין
נולד במשפחה עניה באחת מערי החוף של קאהראן-וול, פילס את דרכו למעלה בעמל רב,
והספיק להיות שוליה של בעל מלאכה, מלח, חייל בחיל הרגלים, קצין אספקה, ועוד מגוון
תפקידים אפורים למדי הדורשים עמל רב. בסוף תקופת הכיבוש, היה קצין בחיל הרגלים,
נפצע קשה בעימות מול אמזונות אש מקלאן אר-נארסילור, כאשר ספג את שוט הלהבות של אחת
ממנהיגותיהם בפניו, דבר אשר הותיר בו את הצלקת אותה הוא נושא עד היום. כמו כן,
נפצע קשות ברגליו, ועד היום הוא צולע. לאחר שהחלים למחצה, נאלץ לנטוש את החרב
ולשמש כנפח וחשל נשק בחילות מצב שונים, עד שהתגלגל אי-כה לאי וייבלור, ושם נותר.
אורלוין, בניגוד לרבים מבני עמו,
הינו טיפוס ישיר, מחופספס וגס; הוא בז לבני האדם בכל ליבו, ואינו מתאמץ יתר על
המידה להסתיר זאת. הוא חולם בגלוי על "הימים הטובים", בהם הפילו בני
מינו אימת מוות על בני האדם, רדו בהם וצדו אותם כחיות עלובות. אמנם, הוא מנסה
למשול בלשונו, כאשר הוא בא עם תושבי האי, פה ושם, במגעים עסקיים, אולם במרוצת
השנים היו לו החלקות לשון לא מעטות שגרמו לשערוריות, אשר דרשו את התערבות סילדיר.
בני האדם באי מתעבים אותו, אולם הכל חושקים מאד בנשק מעשה ידיו, ולכן מעדיפים שני
הצדדים לרסן את זעמם.
אורלוין נודע מזה שנים על שנים
כמחשל כלי הנשק והשיריון הטוב בוייבלור, אולם הוא רוטן תמיד כי אין באי לקוחות
טובים ועשירים די הצורך כדי לגרום לו לטרוח להכין סחורה משובחת באמת; מזה שנים
רבות, הוא יורד בעגלתו אל נמל רייבנקיפ לקדם את פני הספינות הבאות, שכן בדרך-כלל
ניתן למצוא בהם מספר גמדים המביאים לו אבני חן וחפצים אחרים שהוזמנו מראש מזיריק-זיגיל,
ומקבלים בתמורתם כלי נשק ושאר טובין, אשר על אודותיהם יכולים בני האי, כולל הרוזן,
אך לחלום. לפני מספר שנים, התפלאו בני האי, ואף עלפי הסערה בעצמם, כאשר רכבו על
גיילהורן שני שליחים עוטי גלימות לבנות מעלפי הורד של קלסילדי, והתוועדו עמו לשיחה
ארוכה. אי מי ידע לספר, כי שני השליחים הבוהקים נשאו עימם שיריון הילאסיאני או חפץ
דומה כשהוא מנותץ, וביקשו מהנפח להתאימו למימדי גופה של עלמה זו או אחרת, דבר שגרם
לו לשאגת בוז, ואיש איננו יודע כיצד התגלגלו הדברים לאחר מכן.
אורלוין מכבד את סילדיר כמנהיגו,
אם כי הוא חולק בקול על מתינותו ועל רכותו הגדולה מדי כלפי בני אדם, ובמיוחד כלפי
אחייניתו. הוא מעריץ את קלברינג, אף כי מעולם לא העז לחזר אחריה, וסבור כי היא
החכמה ביותר בקהילה, ורע עושה סילדיר כאשר אין הוא מרבה להטות לה אוזן. את
ארלינדיס הוא מתעב כפרוצה חצופה, אשר מן הראוי היה לאלפה בשוט לוהט, וכולו מסמיק
מזעם בכל פעם בה היא עוקצת אותו, ומלגלגת על פניו ומזגו הגסים, ומעירה כי הוא
מנופח וטיפש בדיוק כמפוח עמו הוא עובד. באותה מידה, הוא מתעב את טורגלין, מהרהר
בקול האם הוא גבר אמיתי כלל ועיקר, באשר הוא מתנהג כמו ילדה צדקנית וטפשה. לא פעם,
הגיעו העניינים ביניהם כמעט לקרב ממש, אלמלא התערבו סילדיר ואחרים להפריד ביניהם,
ומשערים כי מתי שהוא, תפרוץ האש בעוצמה רבה מכדי לרסנה.
סר טורגלין
טורגלין הצעיר והנאה הינו עלף
סערה צעיר לימים, אשר נולד באי לאחר תום תקופת הכיבוש, וגדל שם; עד לפני כשבע
שנים, היה בעל מוניטין כצעיר יפה תואר, קריר וערמומי, באופן הדומה מאד למקובל בקרב
עלפי הסערה; הוא שימש כנושא כליו של סילדיר תקופת-מה, והשקיע מאמצים רבים בחיזורים
אחרי ארלינדיס, הן בשל יופיה, והן בשל רצונו להדק את קשריו עם משפחת השלטון.
מספרים, כי ארלינדיס עצמה כיבדה את יופיו ואת שנינותו, ואף שקלה ברצינות להיעתר
ולהנשא לו. אלא, שכל זאת השתנה בלא התראה לאחר מסע הרפתקני שערך הלה לבדו אל חלקו
המערבי של האי. לא ברור מה ראה ולהיכן הגיע, אולם כאשר חזר, היה שונה לחלוטין.
שלוש שנים תמימות, לא נראה בשום מקום, ובני עמו סברו כי נהרג; רק מאוחר יותר
התברר, כי ירד דרומה ובילה את השנים בהתבודדות במנזר גריימארבל, תחת חסותה של
פריסילה המסתורית, מפיה למד דברים מסתוריים.
כאשר חזר, היה הצעיר הקר
והמניפולטיבי לעלף מהורהר ופיוטי, אשר החל מדבר רבות על חובות מן העבר הרחוק, משימות
נעלות ואורדאלים נעלים ואפלים הקרובים לבוא. הוא בילה שעות רבות על שפת הים, כשהוא
מהרהר בשנים שחלפו עם הרוח ובשאר עניינים מסתוריים, ובילה זמן רב בצילם של עמודי
לית'יאל ובפונדק הנשר הזקן, כאשר הוא נוטש את עיסוקיו בגיילהורן כמעט כליל.
הסובבים אליו טענו, כי משהו השתנה כליל אף בעומקן של עיניו, ובשערו אשר החל נארג
בפסים כסופים, דבר נדיר מאד בגילו הצעיר.
עד מהרה, סר חינו של הצעיר
בגיילהורן, ורוב תושביה החלו מסתייגים ממנו כחולם חלומות תמהוני, קשקשן ורך-לבב;
ארלינדיס התרחקה ממנו למדי, אף כי לא לחלוטין (ראה בתאורה, קודם), ורבים אחרים,
כגון קלברינג והנפח אורלוין, החלו בזים לו ומלעיגים עליו בגלוי או כמעט בגלוי. אי
לכך, התמלא טורגלין במרירות, והחל מבלה זמן רב יותר ויותר במקומות אחרים באי;
תקופת מה, שימש במשמר ראשו של הרוזן, ולאחר מכן הצטרף אל נארלוריה בשיפוץ והגנה על
קו המצודות, עד אשר הפך לאחד מקציניה ועוזריה הראשיים. אמזונת האש הגאה, אשר מעולם
לא הסתירה את הסתייגותה מקהילת עלפי הסערה, למדה לבטוח בצעיר הנלהב והאידיאליסט,
ולהפקיד בידיו משימות המתאימות לכשרונו, אף כי היא פוקחת עליו עיין ולא פעם דואגת
לרסן אותו. הקשרים בינו לבין נארלוריה דרדרו עוד יותר את מעמדו בקהילת גיילהורן,
וגרמו אף לסילדיר להרים גבה. אלא, שטורגלין בשלו עומד; הוא רותח על בני קהילתו על
שאינם מבינים את גודל השעה הקרבה ובאה, ועל אי ההערכה שלהם כלפיו, ורומז כי יום
יבוא, והם יצטערו על כך, כפי שיתרת עלפי הסערה יצטערו על דרכיהם הרעות ועל בוזם
המופגן כלפי אלי העלפים.
טורגלין מעולם לא נישא, אף כי פה
ושם ניהל רומן קצר עם נערה חיננית זו או אחרת מן הכפרים; הוא עצמו טוען כי לא הכיר
את האשה הנכונה, ואילו אחרים מפריחים שמועות, החל מן החשל הגס הטוען בלעג כי יתכן
והוא אינו נמשך לנשים דווקא[2],
וכלה בדעת מרבית בני הקהילה, הסבורים כי הוא לא התאושש עדיין מאהבתו לארלינדיס,
ומקווה כי יום יבוא והיא תשוב אליו. כך או כך, מסכימים כל בני גיילהורן, כי
טורגלין יתקשה למצוא רעיה עלפית שתהלום את אופיו המוזר. הרוזן עצמו יעץ לא פעם לטורגלין
לעזוב את האי, ולנסות את מזלו בעיר העלפים הגדולה קלסילדי, שם בוודאי ימצא עיסוקים
נעלים יותר מאשר באי הנידח, ושמא אף שידוך מתאים ויאה לאופיו ולאישיותו המפוארת.
אלא שבאופן מסתורי, טורגלין מסרב לעזוב את האי, וטוען בצורה מוזרה, כמעט מיסטית,
כי טרם בשלה השעה לעזיבתו, והוא מצפה לדבר-מה תחילה. בינתיים, הוא מבלה אך מעט
מזמנו בגיילהורן, לשם הוא מזדמן בעיקר כשליחה של נארלוריה ושל משמר המצודות (וגם
כדי לבקר את ארלינדיס); סילדיר הזהיר את החשל רע המזג שלא להתגרות בו יתר על
המידה, ולו כדי לא לשבש את האספקה למשמר האי, דבר אשר הינו חיוני מאד לשני הצדדים,
אולם חרף זאת, התנגשויות בין טורגלין לאורלוין הינם עניין שבשגרה. בזמנים אחרים,
ניתן לראותו מסייר בין המצודות ובחבלי הספר, מתלווה לנארלוריה אל טירת הרוזן
וממנה, או יורד למנוחה של שבועות אחדים במנזר גריימארבל, שם הוא מרבה להתייעץ עם
האם פריסילה המסתורית, אותה הוא רואה כמעט כחכמה בנשות העולם, ובלא ספק מדריכתו
שאין ערוך לעצותיה.
האגדה על אוצרות ברונמאוק, עיר הגמדים ומצודת בלודוואל
לפי המסופר, חלק מהגמדים אשר באו
יחד עם בני האדם להתיישב באי בראשית המאה ה-8 לסה"ה, גילו מערכת מנהרות
עתיקה, שם הסתתר טיטאן זקן, שריד מימי הסאראו, ושמר על אוצר עצום אשר הופקד בידו
עוד בתקופת מלכי סורו-קוראו-האמראב. למרות שאותו ברנש ענק היה מצוייד בקסמים ולחם
בעוז כנגד הגמדים החמדנים, הרי שאלו הצליחו להכריעו עד מהרה. בנשימת אפו האחרונה,
קילל הטיטאן את האוצר, ואיחל כי יביא צער, מחלוקת וגורל נורא לכל אשר יחזיק בו, עד
אשר ישובו הקרונגו העתיקים לתבוע את שלהם.
הגמדים הקימו את עירם בסמוך,
בתוך עמק גדול בינות לפסגות ההרים, ותקופת מה נחלו עושר גדול, וסחרו עם בני האדם
ועם ערי גמדים בעולם התחתי, אולם, בין אם בשל קללת ברונמאוק ובין אם בשל סיבה
אחרת, החלו מתנוונים, ושוקעים במלחמות פנימיות אכזריות; שמה של העיר נודע עד מהרה
לשמצה בקרב גמדים אחרים ובני אדם, סחרה פסק, ותושביה הוסיפו להתקוטט ולשפוך את דמו
זה של זה. סופם הגיע ככל הנראה אי-כה בראשית האלף השני, זמן-מה לפני כיבוש האי
בידי האיריני הלבנה; קבוצה של דרקונים לבנים שבאו בחורף קפוא אחד גילתה את העיר,
השמידה את הגמדים הפרועים והמנוונים על נקלה, והתיישבה על אוצרותיהם. רק מעטים
מהגמדים הצליחו להמלט, ואף אלו לא התחברו מעולם ליתרת בני גזעם, אלא ירדו למעמקים
החשוכים ביותר של העולם התחתי, שם חיו בשבטים מפוחדים, מוזרים ומסוגרים. אל בני
האדם והגמדים המעטים שחיו במזרח האי הגיעו רק שמועות עמומות ומפחידות על הדרקונים
הלבנים, אולם אלו כמעט ולא הגיחו מצל ההרים. כך נותר המצב במשך שנים רבות.
במאה ה-21, נחקר האיזור בידי
לורד מרווין סטורמהולד, אחיו הצעיר של הרוזן דאז, אשר נודע כהרפתקן נועז. הלה
הוביל קבוצת הרפתקנים מצליחה וידועת שם אל הבקעות הנידחות וגילה את חורבות העיר,
בציפיה למלחמה עזה בדרקוני הזדון השוכנים שם. אולם להפתעת ההרפתקנים, לא נתקלו אלא
בבהמות חלושות וחולות, מרושעות עדיין, אך כמעט חסרות אונים מול הפלדה המחושלת של
בני האדם. לורד מרווין הורה לאסוף את האוצרות, והוא וחבריו נחלו עושר רב, אלא שעד
מהרה, עברה אף עליהם כוס. מרווין ורעייתו השתנו אט-אט, והפכו לאנשים חמדנים,
מרושעים וצמאי-דם וכח; מרבית חבריהם רצחו זה את זה או נרצחו בידיהם, ומרווין עצמו
גייס שכירי חרב, רצח באכזריות את אחיו הבכור ואת מרבית בני משפחתו אשר עלה בידו
למצוא, ושלט באי שלטון אימים; תושבי האי, אשר הפכו לעבדים נרצעים, בנו עבורו טירה
על מדרונות ההרים, וזו זכתה לשם המאיים "טירת בלודוואל"; שם נחפרו
מרתפים עמוקים עבור האוצרות הגדולים ועבור עבדים, ושם גודלו מפלצות ונעשו מעשי
זימה, אימה ורצח שאין להם שם.
שלטון הזוועה ארך 18 שנים,
והסתיים כאשר כוחות של מלך הידרוסט שבאו ממחוזות סמוכים התאחדו עם הדרואידים מיער
סטארמיסט שבדרום האי ועם נזירי גריימארבל המסתוריים מאותו האיזור; צבא מאוחד זה
ניצח, לאחר מאבק קשה, את צבאו של מרווין, וטירת בלוודוול נפלה; הרוזן התאבד בטקס
פולחני אפל כדי לא ליפול בשבי, ורעייתו נשפטה ונתלתה. לאחר מכן, הועלה אחד מנכדי
הרוזן סטורמהולד לשלטון באי, והשלווה חודשה. האגדה מספרת כי הדרואידים והנזירים האפורים
מוטטו חלק גדול מהמרתפים, ונטלו את שכיות החמדה כדי לקבור אותם אי-שם בתוך ההרים,
במקום בו ישארו טמונות שכוחות מלב עד לקץ הימים. עם זאת, האגדה מספרת כי חלק מן
האוצר, אשר לא נמצא בידי מרווין העקוב מדם, נותר טמון מתחת לחורבות עיר הגמדים או
במנהרות של יצורים בין שורשי ההרים, ומדי פעם נסחפו פריטים אלו ואחרים שלו עם זרם
המיים, וכאשר נמצאו בידי בני אדם, גרמו תמיד רעה וצער. אט-אט, התערפלו הזכרונות
והפכו לאגדה, שרק חורבות בלאדוול העגומות על צלע ההר נותנות לה מעט ממשות. המשורר
הידוע לתהילה סטפאן או'קלורל, חבר סנט-קודור אשר התייאש מן המסדר לאחר מלחמת הקודש
הכושלת של הלודן הקדוש, ובא לחיות את שארית חייו באי וייבלור, הנציח את מהלך
המאורעות, כפי ששמע אותם מזקני רייבנקיפ ואלקסלופ, בשירה אפית ארוכה ומליצית בשם
"זהב המרורים", אשר נותנת פירוט עשיר ומוחשי של תולדות האוצר המקולל,
אולם מאחר ונולדה אך ורק משמועות ואגדות (מלבד אולי הפרק על הרוזן מרווין), וכן
בשל החשש כי המשורר הוסיף לה כהנה וכהנה מדמיונו, נזהרים ההסטוריונים מלהסתמך עליה
יתר על המידה.
עמודי לית'יארל
אחת התופעות המסקרנות ביותר באי
וויבלור היא אותם עמודי ענק גבוהים, העשויים מחומר בהיר דמוי שייש, אך ככל הנראה
עמיד הרבה יותר, דבר אשר אפשר למבנים עתיקים אלו לשרוד מאות על מאות שנים. לפי
המסורת, פוזרו באי ארבעה עשר עמודים העומדים גלויים, ועמוד אחד נסתר. חלק ניכר
מאותם עמודים ניצבים סמוך למקומות ישוב, כגון עמוד בלפורג', הבוקע מתוך המיים
הסואנים סמוך למעבורת הכפר בלפורג', העמוד הניצב על צומת הדרכים מתחת לטירת
סטורמהולד עצמה, העמוד בבוסתן של גיילהורן, והגדול והנישא בעמודים המוכרים, העומד
ממש ליד הכניסה לפונדק "הנשר הזקן" שעל המצוק. כל העמודים דומים למדי בצורתם,
אף כי הם משתנים בגודלם. כולם בהירים וגבוהים, וכותרם הנישא מעוצב בצורה עמומה
המזכירה רונה עלפית עתיקה, זוהרת קלות לאור הירח. תופעה ידועה היא, כי ברדיוס גדול
למדי סביב מרבית העמודים, צומח דשא רך, גבוה ודשן, הנחשב מעולה כמרעה לכבשים
ופרות, כך שכמעט תמיד ניתן לראות עדר זה או אחר רועה מסביב לעמודים, לפחות אלו מהם
הנמצאים באיזורים המיושבים של האי. עמודים אחרים ניצבים בתוך איזורי הספר וביער
הדרומי (לפחות אחד נמצא סמוך למדי למנזר גריימארבל), ומשערים כי עמודים מעטים
פזורים גם באיזורי ההרים המסוכנים במערב.
איש איננו יודע מי הציב את
העמודים, באשר האגדה טוענת כי אלו היו כאן לפני ההידרוסטים, אולי מזכרת מישוב עלפי
עתיק שכלה טרם הגיעו בני האדם לאי. כך או כך, מיסטיקנים שחקרו את העמודים טענו, כי
על חלקם לפחות כתוב שיר מסובך וארוך בכתב רונות, מוצפן היטב, ובדרך-כלל ניתן לראות
את הכתב רק כאשר אור ירח בהיר חוצה את הערפל בזווית מסויימת. לא ברור, האם הכתובות
על-פני העמודים יוצרות סדר או משמעות מסויימת, ואם כן מהו הסדר, ותחת איזה מפתח
רונות יש לקרוא אותו. אחת השמועות טוענת כי לבעל פונדק "הנשר הזקן" ידוע
משהו, אולם הזקן הזועף שומר את סודותיו וסודות משפחתו לעצמו.
על העמודים מספרים סיפורים רבים;
העניין השגרתי והידוע לכל הוא, כי רבים מהם משמשים איזור פגישה מועדף לזוגות
מאוהבים, ביחוד בעת טיולים רומנטיים לאור הירח. מיסטיקנים, הרפתקנים ושאר אנשים
סקרנים ניסו לא פעם לישון מתחת לעמודים, כדי לקבל השראה, חלומות מוזרים או רמזים
נעלים, ורובם לא נתקלו בדבר, מלבד שינה עמוקה וחלומות נעימים בתוך הדשא הרך. פה
ושם, טענו אנשים כי בלילות שקטים לחלוטין, כאשר הים רגוע, הירח זורח והרוח חלושה
מאד, ניתן לשמוע צליל ערב וקלוש של חליל קנים, בעיקר בשעות הקרות של טרם שחר (ולפי
גרסה אחרת, שירה קלושה, או זוג אוהבים ערפילי מביט לאור הירח). כך או כך, אפפה את
החוזים בחזיון הרגשה קסומה ושובת לב של יופי עצוב וחולמני. אולם, שני קוסמים
מיסטיקנים שניסו לחולל סביב העמוד ריטואל של ראיה על-חושית או ראיה צלולה, חזו
לדבריהם כיצד הופך המחזה הקלוש לחזיון ביעותים: העמודים והארץ כולה הסתחררו סביבם,
ומולם התנשא משהו גבוה ומפחיד, מוקף יבבות זאבים. מיים שחורים התנשאו אל-על,
מאיימים לבלוע אותם, והם השליכו את כלי הריטואלים וברחו כל עוד נפשם בם. אחד מהם,
זכר חרוזים מלגלגים, אשר רדפו אחריו, שורקים סביבו כעשרות חיצים שחורי נושה הנורים
מקשתות אכזריות:
"אליך באנו בחימה,
מעבר
ארץ השממה,
שליחות
דחופה ובהולה,
והוא
ימתין במחילה,
בארץ
בה חונק עשן,
סלעי
פלדה ואש כבשן"
אותו מיסטיקן סיפר כי הדברים לוו
בצהלת קרב פרועה, כאילו עדר מגפיים מסומרות רודף אחריו, ואי-כה, הרגיש כי אין זה
אלא פתיח לשפעת דברים אחרים, נוראים עוד יותר. איכשהו, הצליח הקוסם ביש המזל להגיע
לכפר סמוך, מתנשף ורועד, כשכל שערותיו הלבינו, ובגדיו מפוייחים ומטונפים מעשן.
במשך שבעים השנים שחלפו מאז, לא ניסה איש את מזלו בשנית, מה גם שבעיני זקני
הכפרים, נסיונות כאלו הם אך ורק הזמנה לצרות, והתעסקות עם כוחות מביאי מזל רע
העומדים מעל ומעבר לכוחם של בני תמותה.
הסיפור המעניין ביותר הינו על העמוד הנסתר, החמישה-עשר; איש איננו יודע מה מקור
הסיפור, והיכן עומד העמוד הנסתר (האמת היא, כי גם במפות המפורטות ביותר של האי, לא
מופיעים אלא שנים-עשר עמודים בלבד). לא ברור מתי יתגלה ולפני מי, אולם משערים כי
יהיה זה אך ורק לאחר שיפוענח הסוד והמבנה של כל ארבעה-עשר העמודים האחרים.
ובינתיים, מוסיפים עמודי לית'יארל לעמוד על מכונם, ולשמש מקום מועדף למרעה דשן,
פגישות אוהבים ואגדות מסתוריות אותן אוהבים האיכרים לספר ליד המדורה בלילות קיץ.
ביצות
קומורוק ומצולת ספלארדן
אחת התופעות המסקרנות ביותר באי
וייבלור הינה מצולת ספלארדן, הנמצאת בדרום-מזרח האי, במקום בו מתאחדות הביצות העגומות
של קומורוק עם מימי הים, במשפך דלוח ורחב-ידיים, המנומר באיונים של עצי מנגרוב
מגודלים ומעוותים למראה, מנומרים באיזוב חמים עם פריחה אדומה. מעבר למשפך, צונחת
קרקעית הים בחדות, אל תוך מה שנראה כחור עצום בקרקע האוקיאנוס; בעוד קרקעית הים
בסמוך למרבית וייבלור, וקילומטרים מספר ממנו אינה עולה בעומקה על עשרות מטרים
בודדות, הרי החור הגדול של ספלארדן מגיע לעומק קילומטרים, ואיש לא מדד את תחתיתו
מעולם; ההרפתקנית התת-מימית המפורסמת דיאן ארלינגבו (ראה ערך ברובע הנמל,
היידרקרון), הזדמנה לכאן מספר פעמים וערכה צלילות עמוקות שנעזרו בקסמים חזקים,
אולם מעולם לא הצליחה להתקרב אל התחתית. מה שסיפרה, היה כי בעומק של כשבע-מאות
מטרים מעל פני האדמה, מתחילה להראות פסגתו של הר תת-מימי מוזר; דיאן הצליחה להגיע
עד לעומק של כמעט קילומטר וחצי, אולם לא הגיעה אלא לכתפיו הגבוהות של ההר, וסיפרה
על נקיקים בעלי צורות מוזרות, ושרידים עתיקים של כלי שייט מוזרים ששקעו וננעצו על
הסלעים הכהים. אי-כה, טענה ארלינגבו כי התרשמה כי כל ההר נראה כקומפלקס היושב על
משהו, אולם לא הצליחה לגלות מה. בסופו של דבר, החל הלחץ מעיק עליה ומאיים על קסמי
ההגנה שלה, ואזי סיפרה על גוף מתכת כדורי הנעוץ על צלע ההר, ועליו חרוטה רונה
מאיימת של אבדון וכאוס; כאשר קרבה לבדוק, נפתח משהו באותה צורה, ומתוכה בקעו עשרות
אצות ענק חיות למחצה ורעילות במיוחד, מעין קרוב משפחה שחור ומאוס של השלפוחן
הטרופי הקטלני; יצורים אלו נפגעו מעט מאד מקסמי תקיפה, ודיאן ארלינגבו נאלצה להמלט
בשחיה על נפשה, לפני שיקיפו אותה וירעילו אותה למוות בתוך שניות.
דיאן ארלינגבו היתה, ככל הנראה, ההרפתקן אשר הרחיק ביותר לרדת במצולה העתיקה; רבים
אחרים ניסו זאת גם הם, בעיקר בחיפושים אחרי עקבותיו של צי קיידרהרצי שטבע באיזור
במאה ה-21 לסה"ה, ואחת מספינותיו, דאס רייכהורסט, נשאה על סיפונה ארטיפקט
מוזר שנשדד מן הצפון הרחוק. אלא, שכל החיפושים עלו בתוהו, ומשערים כי מרבית
הספינות ירדו לעומק עצום. דרואיד צעיר ונועז בשם ויליאם וואלק, שצלל במקום זה לפני
כ-200 שנים, טען שגילה מערה גדול בתוך אחד הנקיקים, ושם ראה אנשים קפואים הצפים
במיים, עטופים בחומר ירקרק זוהר, וביניהם אישה צעירה ויפיפיה, אשר קראה לו בטלפתיה
והתחננה כי יציל אותה ואת תינוקה, אלא שכאשר הלה שחה לתוך עומק הנקיק, תקפו אותו
מאות דגי ברקודה כסופים, אשר יצרו ביחד צורה מבעיתה המזכירה חרק ענק ומכונף, והוא
נחלץ בעור שיניו.
כך או כך, הכל מסכימים כי
המפלצות התת-מימיות באותו חור הם מסוכנות, וכוחן (וכן תבונתן) הולכת ועולה ככל
שמתרחקים מטה. כל אותו מקום נחשב, לפחות לפי האגדה הדרואידית, כמלא בזדון עתיק,
אשר חלקו גלש לאיטו אל תוך הביצות העגומות של קומורוק;
הביצות עצמן הן מרחב גדול, עגום
ומסוכן, המלא בעצים חולים נגועים בטחב אדום, פטריות ענק מוזרות וסלעים גדולים
וחשופים. מקום רחב ידיים זה, המשתרע סביב שפך נהר גרייפליר (Greyflare), הינו מלא סכנות; בוץ טובעני, מערבולות, נוזלים רעילים הגולשים
בתוך המיים, מטשטשים ומשנים כיוון בלא התראה, מלכודות מאגיות של תעיה במעגלים,
ועוד כהנה וכהנה. לכך, נוספת כמות גדולה של יצורים בלתי נעימים, בעיקר צמחים
טורפים ממינים רבים, ורבות מן הציפורים המפלצתיות של וייבלור, המקננות באיזורים
אלו. לאלו נוספים דגי חכאי ענקיים ומעוותים, שזחלו לכאן ממצולת ספלארדן, אצות
רעילות חיות למחצה, צפרדעים יורקות חומצה , עכבישים ותולעי ענק, וזן מיוחד של
ענקים עמומי מוח ואוכלי כל, שסיגלו לעצמם צורת חיים אמפיבית. כל זאת, שלא לדבר על
אלמתים, רובם שרידים ורוחות של טבועי הביצה.
אגדה עתיקה של הדרואידים, שגרסתה
המלאה שמורה במנזר גריימארבל, מספרת על הקרב הנצחי בין הביצה ליער, המסמל את המאבק
בין הטוב והרע (קרי, הטבע הטהור והטבע המעוות). לפי האגדה, הרוחות השומרות של היער
לובשות צורה בלילות ההיפוך, ומנהלות קרב עם ילדי המדמנה, הנראים כהכלאה מעוותת בין
אדם (או עוג), דג חכאי מעוות וצפרדע. בקרב, משתתפות רוחות בכירות משני הצדדים,
והוא כמעט בלתי-נראה לעין אדם שאינו מבין במיסטיקה, אף כי הכל יחושו את הטבע כולו
רועד ורוגש סביבם. לפי תוצאת ליל הקרב, יקבע האם היער יסוג באיטיות והביצה תמשיך
לפלוש אל תוך הארץ, או להיפך, אלא שילדי המדמנה נעזרים בכח רע שבא מן המצולות,
והדבר הצריך את הדרואידים העתיקים לטקס עצה כיצד לבוא לעזרת רוחות היער ולבלום את
התפשטות המדמנה המצחינה על עציה החולניים. בין אם יש אמת כלשהי בסיפור מליצי זה
ובין אם לאו, הרי לא רק הדרואידים טוענים, כי יש קשר וקרבה בין מפלצות המצולה
העמוקה לבין יצורי הביצה, כאשר הראשונים נראים כגרסאות מסוכנות ומתוחכמות יותר,
אשר הולכות ומתעצמות ככל שיורדים מטה.
הר הגעש הכבוי באלקוייל (Balkveil), עמקי הבזלת ושבטי הקובולדים
הר באלקוויל, הפסגה הגבוהה ביותר
שבאי וייבלור, נישאת מעל מעגל הרים פנימי, החולש על היערות העבותים והנידחים ביותר
בצפון-מערב האי, פרסאות רבות מצפון לחורבות הגמדים. לעיתים קרובות, כאשר מזג
האוויר בהיר מספיק, ניתן לראות את פסגתו המוזרה בוקעת מתוך הערפילים הרחוקים,
וצורתה כשני צווארי אבן מוזרים ומעוקלים, השלובים זה על זה מעל לוע סתום למחצה.
לפי מסורות שהשתמרו, היה באלקוויל הר געש פעיל, אשר כבה לפני אלפי שנים; ככל
הנראה, אותו הר כהה ומאיים הינו המקום הקדום והעתיק ביותר באי וייבלור, ומרבית
סביבתו נבנתה לאחר מכן, מטונות על טונות של סלעים מותכים שירק בקדמת-דנא, אשר
נערמו בתוך המיים הרדודים שבסביבתו, עד אשר אילצו את הים לסגת לאחור. כעת, מוקף
ההר ביערות סבוכים ועתיקים, משכן לצורות חיים מוזרות ומסוכנות. האגדות העתיקות
מספרות כי מרבית המיים היורדים מן ההר רעילים עבור בני אדם, ועשויים לגרום להזיות
וטירוף, וכך גם אכילת בשרן של החיות המקומיות. בעניין זה ידועות בעיקר ארנבות ענק
אפורות ומוזרות, בעלות עיניים צהובות נוצצות, הניזונות מטריפת יצורים קטנים ולחים
השורצים על קרקע היער. בשרן של אלו מסוכן במיוחד, ויש אומרים כי הוא חושף את האוכל
אף להשפעתן המאגית של רוחות יער עתיקות ומושחתות עד היסוד שהתבססו באיזור זה.
העמקים באיזור זה הינם סלעיים, פתלתולים ובוגדניים; עצים מעוקמים ומסוקסים בני
מאות רבות של שנים מתחפרים לתוך האפר הוולקני הכהה, בינות לגושי בזלת מכוסים
מטפסים. מדרונות בוגדניים יורדים אל תוך ערוצי נחלים המעלים אד קר, ומתנזקים
לאגמים משוננים עם קוצים וזקיפים טבעיים עצומים לגודל. יצורים נעלמים מחליקים מתוך
נקיקים נסתרים, מפרפרים בינות לשורשים האבנוניים וזוחלים בין השיחים המעובים.
בלילה, ניתן לשמוע ממרחק את תופי הקובולדים, ולראות עיניים מוזרות מנצנצות בסבך, כאשר
כל רגע, עשויים חיצים מורעלים להתעופף בעשרות אל עבר הקורבנות המופתעים.
מעטים מאלו שיצאו לחקור את
האיזור חזרו; בין היתר, בראשית המאה ה-20 לסה"ה נעלמה שם פלוגה קיידרהרצית
שלמה שנשלחה למסע אל הר הגעש לשם תכלית נעלמה כלשהי. הסיפור המפחיד ביותר שנסוב על
אודותיהם, מספר כי החיילים ששתו ממי הפלגים התעוותו כליל ואיבדו צלם אנוש, וככל
הנראה הפכו ל-Grey
Seekers, הקוסמים האפורים, הכמושים והמעוותים
השורצים באיזורים אלו, ניזונים מהילות מאגיות אפורות ומתכתשים עם שבטי הקובולדים
המקומיים.
הקובולדים עצמם מרובים למדי
ביערות הללו, ושבטיהם חזקים ונועזים לאין שיעור יותר מבני גזעם השוכנים סמוך יותר
לנחלות בני האדם. בעיני הקובולדים, נחשב באלקוויל למקום קדוש; האמונה הקובולדית
מכנה את שני ראשי האבן שעל הפסגה "אבא סלע" ו"אמא סלע",
ומספרת כי בראשית הימים נעצו השניים חנית גדולה בליבו של תמנון האש הגדול שמתחת
לעולם, ואזי הזדווגו במרומים, וכך באו הקובולדים עצמם לעולם. הקובולדים מכנים את
אחד מפתחי המערות הגדולות על הצלעות "שער ההולדת", פתח רחמה של
"אמא סלע", ממנו באו הם לעולם בראשית הימים, וזכו לברכה המאפשרת להם
לשתות מן המיים המורעלים ללא חשש (דבר ידוע הוא, כי הקובולדים אינם מושפעים מן
הטירוף שבמיים, וחלק מהם משתמשים בהם כחלק ממערכות ההגנה של משכנותיהם). אי לכך,
רותחים השבטים המקומיים מזעם, כאשר מעיזים בני אדם חמדנים לחלל את האיזור המקודש.
מלבד זאת, הקובולדים המקומיים אינם נותנים דעתם לנחלות האדם המרוחקות, ועוסקים
בדרך-כלל בקרבות אלו עם אלו, או עם עוגים וה-Grey Seekers המשוטטים
על צלעות העמקים הבזלתיים. פה ושם, מוכנים שבטים אלו ואחרים לסייע להרפתקנים בעד
מחיר הגון, כל עוד אלו אינם מתקרבים לקודשי ההר, ויודעי דבר טוענים כי בלא קובולד
מדריך, קלושים סיכוייה של חבורת בני אדם לשרוד בעמקים המיוערים יותר מימים ספורים.
מנגד, מתעבים כל הקובולדים בכל ליבם את הגמדים, באשר הם זוכרים את הימים בהם פשטו
יושבי העיר החרבה על עמקיהם, הרגו רבים מהם ונטפלו להר הקדוש.
חלק ניכר מהידוע לבני האדם על
הקובולדים בא מן הדברים שסיפר קוהאם צ'אהה, קובולד מכשף ורופא אליל שירד מן העמקים
הרחוקים אל כפרי בני האדם, ושם עשה עסק ריווחי ממכירת אבקות סלע כתושות, משרות
ושאר תרופות וסגולות קסמים; רוב הכפריים בזים באופן רשמי ליצור הנמוך, המצובע
והמאד לא מרשים, אולם רבים מהם קונים את סחורותיו, בגלוי או בסתר. קוהאם סיפר לא
מעט סיפורים מסתוריים על ההרים והאבנים המכושפות, אשר קשה לדעת לגביהם מהי האמת
לאמיתה, ומה המציא כדי להוסיף לרושם. כיום, הקובולד המכשף חי בחורש סמוך לבלפורג',
ויוצא פעמיים או שלוש בשנה למסע בין הכפרים, כדי למכור את מרכולתו. לעיתים, הוא
נכנס לאלקסלופ או לרייבנקיפ, למרות שפרנסי הערים מוקיעים תמיד את "שאמאן
האליל הפרימטיבי, על סיפוריו המופרכים ודברי רמייתו", כול אחד מהם טוען כי
פרנסי העיירה השניה עשו עמו יד אחד לעשוק את הכפריים ולהתחלק ברווחים. כך או כך,
הבריות מרננים כי לפחות אחד או שניים מהפרנסים חורצי הלשון נעזרו בשירותיו בסתר,
ואולי אף בשירותים נוספים על אבקות ומשרות סלע. שמועה מוזרה מספרת על מעורבותו
בפרשיית שידוכים מוזרה הקשורה לאחת המשפחות העשירות באלקסלופ, אשר אך חלק מן
הפרטים היותר "פיקנטיים" על אודותיה ידועים לרכלני הכפרים.
כתב
וערך: גדעון אורבך, 2001
בניית האתר : The Pundak
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום