הארצות של העולמות הידועים: ההיסטוריה של הידרוסט

| מעבר לפרק הבא | חזרה אל הפרק הקודם | חזרה אל תוכן העניינים |


פרק VIII) עידן הפאר: היידרקרון כזירה למלחמות ה-Merchant Klans
(1430-1713 לסה"ה)

יוריק בריקלאנד היה בן למשפחה עשירה, ששמרה על מעמד עליון בהיידרקרון בזמן שלטון האיריני הלבנה, ולא עברה לצד אוקנברסט באמת ובתמים עד שלא היתה בטוחה בנצחונה. בזמן שלטונה של אוקנברסט כמלכת הידרוסט, העמיד לרשותה את כשרונו, עד שזכה בתפקיד ראש עיריית היידרקרון, תפקיד אותו מילא בכשרון רב, בשל כושר ארגון מצויין, מהול בשאפתנות אישית מתוחכמת רבה ויכולת תכנון ארוך טווח.

יוריק נעשה אהוב מאד על הסוחרים העשירים, שכן עשה רבות לשקם את מעמדם, שיפץ מכספו את נמלי היידרקרון, והכשיר בשנים מעטות את עיר הבירה לשוב להיות מטרופולין מסחרי. מתוך שאפתנות וראייה קדימה, נישא יוריק בשנת 1423 לאיזבל ויל ד'אזור, נצר לבית המלוכה ששלט בהידרוסט לפני האיריני הלבנה, שתדמיתו הרעה התעמעמה מעט בזמן הארוך שעבר מאז תרמו מלכיו חסרי הכשרון למפלת האי ההידרוסטי בעידן התוהו.

ככל שעברו השנים, כך זכה יוריק להישגים רבים מאד ולפופולריות בקרב גורמים שונים ובעלי חשיבות במדינה ההידרוסטית המתחדשת, וכאשר פרשה המלכה הנערצת ושבה להרפתקאות, נעמד בטבעיות בראש המחנה ששאף לדחוק את ההרפתקנים, האבירים ומשפחות האצולה הותיקות, ולשוב לשלטון בעלי הממון, כפי שהיה בתקופת שלטון בית גלימרדון.

במאבק פוליטי קצר, בו פעל יוריק בתחכום רב ובמהירות, הצליח להביס את יריביו, תוך שהוא מאמץ לעצמו, בעורמה אופיינית, את שם משפחתה של אשתו, וטוען כי שלטונו יחזיר את המסורות הנכונות והראויות לארץ המיוסרת, ימסד את השלום ויביא שגשוג וברכה לכל, ומנגד, שלטון יריביו ישיב עד מהרה את עידן התוהו הפרוע, על פגעיו.

בשנת 1430, בחגיגה ענקית ומפוארת, הוכתרו יוריק ואיזבל למלך ומלכת הידרוסט, משיבים את בית ויל ד'אזור לשלטון. בנאום הכתרתו, הרבה יוריק לדבר על שלום ושפע, והבטיח כי יביא את הארץ לעידן של סחר, שגשוג ופאר - ומנאום זה נטבע הביטוי "עידן הפאר", שהפך לכינוי בו נזכרה התקופה השניה של שלטון בית ויל ד'אזור.

לאחר שהוכתר, המשיך יוריק במרץ לבסס את שלטונו ואת שלטון הסוחרים, כשהוא דוחק בעורמה, ולעיתים אף באכזריות את יריביו. השמועה יחסה לו לפחות שלושה מקרים של הרעלות, אחת מהן של לורד מכובד, אחרת של סוחר עשיר ורב השפעה ממתנגדיו ושלישית של מסטרית ממסדר סנט-קודור. הוא דאג להוריד ממעמדם את יריביו, ככל האפשר, וגם אם הוסיף לחלוק כבוד, מהשפה ולחוץ, למירנדה אוקנברסט, עשה הכל בכדי לעקור את מורשתה. בתחום זה, ידועים בין היתר "חוקי המשפחה והאבהות" שחוקק בשנת 1436. חוקים אלו, שבאו למסד את יחסי המשפחה ההידרוסטית, הרעו מאד את מעמד הנשים, וכללו תקנות שנתנו סמכות חוקית רחבה מאד לאב המשפחה, כולל לכפות את רצונו על נשים הרפתקניות יוצאות חלציו. גם מעמד ההרפתקנים הגברים הורע מאד בימי שלטונו, שכן המלך ראה בהם עושי צרות ואופוזיציה אפשרית לשלטונו, ולכן הצר מאד את צעדיהם, הורה לפקידיו לגבות מהם מיסים כבדים ולאכוף עליהם בחומרה תקנות וצווים, זאת מתוך שאיפה לדחוק אותם מרוב חלקי הידרוסט, ולהעביר אותם לארצות חוץ או למחוזות הצפון ההררים של וויטדוון וקאסטהיוואר, שם נמשכה בלא הפסק מלחמת גבולות כנגד שרידי צבאות האיריני הלבנה ושאר פגעים שבאו משממת הקרח. תוכניתו זו של המלך הצליחה למדי, והרפתקנים ואצילים-לוחמים רבים מאד עברו למחוזות אלו בשנות שלטונו. חוקי האבהות המשיכו להרגיז את הנשים הלוחמות במשך תקופה ארוכה מאד, ואף כי לא נאכפו תמיד במלואם, נותרו בתוקף לאורך כל תקופת "עידן הפאר", וחלק מהם קיים עד היום[1].

לצד רדיפתו את מתנגדיו, דאג יוריק לבסס את שלטונו ע"י פעולות נרחבות להיטיב את מצב הסוחרים והבורגנים: הוא משך סוחרי חוץ להיידרקרון, ביחוד משפחות הון מפורסמות מאינטוריה, טאלורי והקטיליאנה, ערך שיפוץ נרחב בהיידרקרון ובנה רבעי מגורים בצפון אגם היידראו, הופך בפעם הראשונה את העיר הצפונית לשטח מגורים רציף ופעיל כמו העיר הדרומית, מקנה לה דמות הדומה מאד למראה של היידרקרון דהיום, גם אם עדיין קטנה יותר.
בין פעולותיו, הקים יוריק את "המועצה הזהובה", שם ישבו בעיקר אילי ההון החדשים, ותפקידה היתה לסייע לו בארגון המדינה ובעיקר בהטלת וגביית מיסים. לפלגים אחרים ניתנה דריסת רגל במועצה[2], אולם בימי יוריק דאג השלטון היטב לכך שיהיו מיעוט לא משפיע. רק בימי יורשיו נעשתה המועצה הזהובה, שנקראה גם "מועצת המאזניים" לזירה למאבקים פוליטיים מרים וקשים.

יוריק שלט 21 שנים בהידרוסט, ומת עשיר, מכובד ורב-עוצמה. בעת מותו, היו מתנגדיו חלשים מאד, כך שהשלטון במדינה עבר בלא בעיות או מהומות כלשהן לבנו הבכור פיטר, כפי שהורה יוריק בצוואתו.

פיטר ה-I (שלט 1483-1451), היה נבון כאביו, אולם תרבותי ומשכיל אף יותר ממנו, ומתון בשיטותיו גם כלפי מתנגדיו, ונרתע מאד מאלימות ומעשי אכזריות, בניגוד מוחלט לאביו. הוא זכה לכינוי "גלימת הארגמן" בשל חיבתו למלבושי משי מהודרים בגוונים אלו.

יוריק הכריז כי הוא ממשיכו הנאמן של אביו, בעיקר בתחום עידוד המסחר והבאת השגשוג, ואכן פעל בכיוון זה בכל ימי שלטונו. הוא המשיך לשפץ ולפאר את היידרקרון, ובין היתר בנה בית אופרה גדול בצפון העיר, שזכה לכינוי "אולם הארגמן", זכר לכינויו של המלך עצמו. המלך יבא אומנים ונגנים מטאלורי, ולאחר שהושלמה בניית האופרה, נאמר עליו כי לא החמיץ ולו הופעה אחת שלה.
פיטר הראשון היה מדינאי מתון ונבון, ששאף מאד להדק את קשרי המדינה ההידרוסטית עם אינטוריה וטאלורי, דבר שהביא אותו לעודד ולסייע מאד לסוחרי המדינות הללו, שרבים מהם יסדו סניפים או התיישבו ממש בעיר הבירה ההידרוסטית, הופכים אותה לעיר מסחרית שוקקת חיים, לתוכה הזרימו פעילות ועושר, ששיפר מאד את מצב המוני העם, ודחקו את אחרוני שרידיה של הדלות הקפואה והמעיקה של עידן האיריני הלבנה. בעיקר עלה כפורח הרובע החדש "רובע התחייה" בצפון הידרוסט[3], שם התבססו רבים מהסוחרים הזרים, בעיקר המשפחות האינטוריאניות, והפכו אותו לרובע מסחר ועושר ססגוני ורב-גוני, הדור מאד, עד שזכה בכינוי הלגלוג העממי "רובע לה-קוקיסטה" שנועד ללעוג לנפיחותם הרבה של האינטוריאנים העשירים והיומרניים.
בכדי למצוא חן בעיני מלכי אינטוריה, ששלטו בתקופה זו במרבית איירנוסט, הרע המלך באופן ניכר את היחס לגולים האיירנוסטים בהידרוסט, שהיה ידידותי מאד בתקופת אוקנברסט, ובעיקר רדף את המחתרת הלידריאנית[4], אותה הוציא מחוץ לחוק ואסר רבים מאנשיה. מאמציו הדיפלומטיים נשאו פרי, וקשריה של הידרוסט עם מדינות האיזור התהדקו מאד. שיא הצלחתו של פיטר היה בשנת 1475, כאשר הגיעו להיידרקרון בוא בעת הסולטאן הגדול של סורגושיראג ומלך טאלורי, שהתקבלו בחגיגה מפוארת ובמשתה אדיר, שהפיצו את גדולתו ושמו של מלך הידרוסט למרחקים, ואף היו כר לחתימת הסכמי מסחר ענפים, שהטיבו עוד יותר את מצב המדינה.
כלפי שרידי האופוזיציה ותומכי אוקנברסט, היה המלך מתון מאד, וניסה מעת לעת לפייסם בכדי לדאוג כי לא ירימו יד בשלטונו, דבר שהצליח למדי. בין היתר, דאג פיטר שלא לאכוף את התקנות כנגד נשים הרפתקניות שב"חוקי האבהות והמשפחה", למרות שאלו נותרו בתוקפם בתקופתו, בלא שינויים כלשהם.

במחצית השניה של תקופת שלטונו של פיטר, כאשר משפחות סוחרים הידרוסטיות צברו השפעה, מעמד והון רב, ומשפחות סוחרים זרות התבססו היטב בהיידרקרון, החלו מהומות ומריבות רבות בין המשפחות העשירות, שזכו לכינוי Merchant Klans לבין עצמם, שהחלו הופכות אט-אט מתככים מסחריים עדינים למאבקים פרועים, שהדרדרו לא פעם לרציחות ולקרבות רחוב אלימים. המלך המתון, שהמצב החדש לא נעם לו, ניסה ככל יכולתו לטפל בבעיה זו ולפייס בין הניצים, ואף לאיים עליהם בעונשים אם ימשיכו בשלהם, אולם לשוא. מלחמות הסוחרים הלכו והחריפו, ביחוד בתקופת יורשיו של פיטר, ונעשו מאפיין עיקרי של "עידן הפאר" בהיידרקרון.
מכיוון שהסוחרים העשירים, אז כתמיד, מעולם לא משכו ידם מפוליטיקה וביקשו להשפיע על השלטון ככל הניתן, החלו מתגבשות אט-אט סיעות יריבות ביניהם, דבר שהשפיע מאד על דברי ימי הידרוסט מאז ועד היום. שתי הסיעות היריבות שהתגבשו החל בסוף ימיו של פיטר הראשון לחמו ביניהן במהלך כל עידן הפאר, וממשיכותיהן מוסיפות להאבק ולהשפיע על הידרוסט עד היום.

הסיעה הראשונה, והחזקה ביותר כינתה את עצמה "ברית מאזני הזהב", ובפי ההמונים התקצר הכינוי ל"סיעת הזהובים" או "סיעת הצהובים", ככינוי בו זכתה מפי יריביה, שהשתרש בקרב העם. לא פעם, במהלך עידן הפאר כונתה "אנשי המלך", משום היותה קרובה מאד לליבם של כמה וכמה משליטי בית ויל ד'אזור. סיעה זו תמכה בדרכו של יוריק במלואה, ורצתה לדחוק ככל האפשר את מעמד האצולה, האבירים וההרפתקנים, וכן את המסורות השונות, מפני השאיפה הבלתי מתפשרת לשגשוג ולהרמת מעמד הסוחרים הגדולים, ולשיבה מוחלטת לתקופת גלימרדון, כפי שהם עצמם פירשו אותה. בהשפעת סיעה זו, בין היתר, החל מעמדו של האל גלימרדון להעלות מאד, עד שעבר והותיר את קודור מאחוריו.

מנהיגיה הבלתי מעורערים של סיעה זו היו בני בית בריקלאנד, משפחתו של יוריק עצמו. אילי סחר ואוניות שסחרו עם רוב מדינות מערב ואלאנקלד, והיו ידועים באהבת כח וחוסר מעצורים. בני בריקלאנד קבלו מרה על כך כי מלכי ויל ד'אזור, לדעתם, סטו מדרכו של יוריק ו/או מיתנו אותה, ושאפו לדחוף אותם כל העת "בחזרה אל הנתיב הנכון". ראשי סיעה זו היו בני בית בארמון המלך, ובמהלך תקופות ארוכות היו המשפחה החזקה ביותר בהידרוסט, ושלטו שלטון חזק ב"מועצה הזהובה".

משפחה הידרוסטית חשובה נוספת שלקחה חלק חשוב בסיעת "הצהובים" היתה משפחת פירסטון, משפחה עשירה מאד של בעלי אדמות גדולים ממחוז פארנס, שהרוויחו מאד מחיסול השלטון הפיאודלי במחוז זה בימי אוקנברסט. בני משפחה זו, שואפים לעושר וכח, היו ידועים בנחיתותם היחסית בעידון והשכלה, ונקראו בלעג בפי יריביהם "אותם חוואים גסים, בני בלי-שם", דבר שהביא אותם לעויינות כלפי המסורת ההידרוסטית, עמה זיהו את יריביהם. כמו כן, שיחקה תפקיד בתפיסתם זו העובדה כי מוצאם וראשית עושרם היו מפוקפקים מאד: ראשוני בני המשפחה היו משגיחים ומפקחי עבודה בשירות האיריני הלבנה, ובחסותה צברו את הונם ואת אדמותיהם הראשונות, דבר שיריבי המשפחה לא שכחו מעולם. שמועות נוספות, שבני המשפחה נטו להכחיש ככל יכולתם, הוא כי בראשית ימיהם נמהל בתוכם דם רב של בני חרסיס, דבר שהשפיע מאד, לדעת יריביהם, על אופיים, בעיקר בתחום הגסות המחוספסת בה הצטיינו.

מקרב המשפחות הזרות, היו ל"זהובים" תומכים רבים:

החשובים ביותר, בלא ספק, היו בני שושלת דה-לאגרונד הטאלוריאנית: בית אצולה עשיר מאד, ששלט באותה תקופה על חלק נכבד משוק התכשיטים והמותרות בטאלורי, וביחוד בהידרוסט. בני הבית נודעו כעשירים, תרבותיים ומכובדים, אך גם בעלי שובל של שמועות מטונפות על פריצות ושחיתות-מידות אישית ומוסרית בל-תאמן, הגובלת לעיתים בדקדנס של ממש[5]. כך או כך, הם היו בני בית בארמון המלך, והשפיעו מאד על מדיניות התקופה, בעיקר באמצעות השפעתן הגדולה על רבות מהמלכות והנסיכות של אותה תקופה, שהיו צרכניות נלהבות שלהן. שושלת זו, ביחד עם בני בריקלאנד, נודעה כיריבה המרה ביותר של בית וארינקאלד ההידרוסטי, עימו ניהלה מלחמת חורמה מלוכלכת וחסרת מעצורים.

תומכים אחרים של הסיעה, אם כי נחותים בכח ובהשפעה, היו בני מונטיניו האינטוריאנים: אלו, סוחרי צבעים, אריגים ותבלינים בעיקרם, נכנסו לסיעה לא מאידיאולוגיה, אלא משנאתם התהומית לשושלת האינטוריאנית העתיקה די-לידארז, שתפקידה בסיעה היריבה היה מרכזי. אי לכך, גם מרבית פעולותיהם במסגרת המלחמות האכזריות של התקופה התרכזה ביריביהם המרים, שלחמו מהם בזעם הן באינטוריה והן בהידרוסט.
הסיבה ליריבות הקטלנית בין המשפחות נעוצה בראשית ימיה של משפחת מוניטיניו, עוד במאה ה-13 לספירת הילאסיאס: מייסד המשפחה, אלפרדו מונטיניו, נולד באשפה של אחד מרבעי העוני, והתקדם בכוחות עצמו, עד שהגיע לדרגת קפיטן בכיר בצי הים של שושלת די-לידארז, ולטענתו, סבל שם מזלזול ויחס רע בשל מוצאו הנחות. את נקמתו לקח כאשר ערק עם ספינה מלאה זהב ותבלינים אותה מכר בקיידרהרץ ברווח גדול, ועם המטען, ככל הנראה, הסגיר גם סוד מסחרי זה או אחר של די-לידארז, מכך צבר עושר גדול, וחזר לאינטוריה בכבוד רב, מייסד בית סוחרים מתחרה, ששנאת נצח בינו לבין די-לידארז צבעה את רחובות בוארטה בדם מהמאה ה13- ואילך[6], וגלשה עד מהרה למעשים נוראים גם ברחובות היידרקרון.

תומכים חשובים יותר, ואף מכובדים יותר של הסיעה היו משפחת פלרוסטיס ההקטיליאנית: סוחרי שמן-זיית גדולים ועשירים, משועי הפוליס הניתריאה, נודעו כפטרוני תרבות וקלאסיקה מראשית ימיהם בהידרוסט, וסייעו מאד למלך פטריק בשיפוץ עיר הבירה, אליה הביאו אומנים וארדריכלים הקטיליאנים על חשבונם, דבר שהעלה פלאים את קרנם בהידרוסט. משפחה זו, שחלשה על שוק השמנים במהלך כל תקופת עידן הפאר[7], היו אנשי מפתח בסיעת "הזהובים" ועשו הרבה להשלטת קו מתון ושפוי, שהשתלם מאד לבני הסיעה. הם נודעו לשמצה בעיקר בקרב הנשים הלוחמות, שכן היו שוביניסטים מושבעים, ורדפו נשים משפיעות ככל שהשיגה ידם, דבר שהביא את יריבותיהן מקלאן האמזונות קריסוריאס אל שורות הסיעה היריבה בהיידרקרון.

אל מול השפעתה הרבה של סיעת "הזהובים", התארגנה החל מסוף ימיו של פיטר הראשון סיעה יריבה, שהתגבשה אט-אט בימי יורשיו, שהחלה כ"קואליציית מקופחים" או "ברית הגנה" בין יריבי הזהובים, והפכה אט-אט לסיעה גדולה ומשפיעה, ששמה לה למטרה לשמור על ערכי מסורת עתיקים, תוך ריסון של אילי ההון הגדולים, ואוריינטציה לא מבוטלת לעבר המפואר של "עידן הגיבורים".
סיעה זו, שזכתה ברבות הימים לכינוי "ברית רוח הצפון" או "הכחולים", ראשיתה בשיחת סעודה מפורסמת בסתיו 1476, בטרקלין אחוזתם ההידרוסטית של בני השושלת האינטוריאנית די-לידארז, שהתנהלה בחסותם בין הרוזן רב העוצמה סטאפן וארינקאלד מדרום היידרקרון[8] לבין אלכסנדרה קריסוריאס, מנהיגת קלאן אמזונות שהיגר מהקטיליאנה להידרוסט כעשר שנים קודם לכן. שיחה זו, שהחלה כדיון נוסטלגי על ימיו של פרסליוס המהולל ורעיונו ליסד אימפריה הידרוסטית-הקטיליאנית, גלשה במהירות לפוליטיקה, ויצרה ברית משולשת בין בני וארינקאלד, שושלת די-לידארז והאמזונות של קלאן קריסוריאס, שנועדה הן לשים רסן על "הצהובים" השאפתנים ולהאבק בהשפתעם היתרה, והן להשפיע על השלטון לכיוון שנראה לחברי ברית זו.

שושלת וארינקאלד היתה, במהלך רוב "עידן הפאר" הציר המרכזי של "הכחולים". מטירתם העתיקה שברובע הצבי, חלשו הרוזנים של וארינקאלד על אדמות והון רב, והיו בעלי קשרים רבים בצבא, בצי, במסדר סנט-קודור ובחצר המלך. שושלת תרבותית זו, הקשורה בטבורה למסורות ההידרוסטיות, ראתה בפלצות את מה שכינתה "השתלטות פרועה של סוחרים חמדנים וחסרי רסן על קודשי האומה", ועשתה ככל יכולתה להגבילם, הן בגלוי והן בסתר. בני השושלת תיעבו את בני בריקלאד, אליהם התייחסו כאל נוכלים שעלו לגדולה, וביחוד את בית דה-לאגרונד, אותו ראו כבית-פריצות וחטאים נתעב, שיש לדחוק ולגרש מהידרוסט במהירות האפשרית.
השושלת הובילה את ה"כחולים" בקו מתון ושפוי, תוך השתלבות במערכות הקיימות של התקופה, והגיעה לשיא כוחה באמצע המאה ה-16, בימי הגדולה של הרוזן מלקולם ה-I, שהיה האיש החזק בהידרוסט של אותם ימים. המצב השתנה כאשר ספגה מכה אנושה בחלקו השני של עידן הפאר, כאשר מנהיגה דאז, הרוזן וילפריד ה-III, התגלה כאומן סוטה שחנק אנשים בגבס, וסיים את חייו על חבל התליה (1638), מאז, ועד סוף עידן הפאר, עברה הנהגת ה"כחולים" לידי בית די-לידארז.

שושלת די-לידארז האינטוריאנית, משפחת אצולה עתיקה מבוארטה, לקחה חלק בדברי הימים של הידרוסט עוד בתקופות קודמות[9]. בניה, למרות היותם מאמינים אדוקים בדת האש הקדושה, נודעו כאנשים משכילים, מפוארים ונשואי פנים, שדחו בבוז את תורות הבערות של מסדר נזירי רמיקנוס הידוע לשמצה[10]. בני די-לידארז היטיבו להשתלב בחייה של היידרקרון, בלא למשוך אש רבה מדי כלפי מנהגיהם האינטוריאנים, ותרמו כסף רב לחצר המלך, למסדר סנט-קודור ולעיריית היידרקרון. במשך תקופות ארוכות (במידת מה גם כיום), היתה השושלת מכובדת מאד בעיני ההידרוסטים, וגם שונאי אינטוריאנים רבים ואדוקים נאלצו להודות כי אין להם דברים רעים רבים להגיד על בני די-לידארז, שנחשבו בהידרוסט תמיד כ"ראשונים והנכבדים באזרחי אינטוריה".
בתקופה זו, עסקו בני לידארז בעיקר במסחר במתכות ותבלינים שבאו מסוראגיה ומקרונפורד, וכן ביצוא צמר הידרוסטי לאינטוריה, וצברו הון רב מאד בעיסוקיהם אלו. למרות עושרם, לא נטשו מעולם את דרכי האבירות האינטוריאנית, והוציאו בכל דור ודור לוחמים והרפתקנים רבי-עוצמה, שהילכו איימים על יריביהם בקרב ה-Merchant Klans, ביחוד על בני מונטיניו, יריביהם השנואים בנפש.
בני די-לידארז שמרו על קרבה רבה לבני וארינקאלד, וראו עימם עיין בעיין את המצב הפוליטי[11], אם כי נטו בעיקר להלחם ביריביהם האינטוריאנים, ודאגו פחות לעניין המשפחות ההידרוסטיות היריבות, שדאגו בדרך-כלל להזהר מהם. על מלחמתם חסרת המעצורים בבני מונטיניו נכתבו במהלך השנים כתבים ואף יצירות טראגיות, ואכן, זו הניבה מקרים מצערים וטרגדיות אנושיות נוראות יותר מפעם אחת. הענף ההידרוסטי של המשפחה דעך בעת השתלטות האינקוויזיציה האינטוריאנית על הידרוסט ולאחר סילוקה, כאשר רגשות אנטי-אינטוריאנים פיעמו בעוז עצום בציבור ההידרוסטי. אחוזתם הגדולה ברובע הטיילת[12] נמכרה בסוף המאה ה-18 לסוחר הידרוסטי, ונהרסה כמעט כליל במהלך קרב בין ההידרוסטים לאבירי אחוות הגולגולת מקיידרהרץ מאה שנים מאוחר יותר.

הקודקוד השלישי של הברית, קלאן קריסוריאס, מקורו בשבט אמזונות צנוע, שהתפלג משבט אחר במרכז הקטיליאנה במאה ה-13, עקב סכסוך אישי. בנות קריסוריאס שכנו זמן-מה על חופי אחד האיים, סמוך לפוליס הגדולה רוספוליס, ומכיוון שעמדת האמזונות של קלאן זה היתה מתונה תמיד כלפי גברים, והן חיבבו את הסחר כשם שחיבבו את המלחמה, קויימו לזמן ארוך יחסי ידידות פוריים בין הצדדים.
מעמד הקלאן התערער במאה ה-15, עקב התקרבות בין רוספוליס להאניתריאה, יריבתן המושבעת של האמזונות, ומנהיגת הקלאן דאז, יוליה קריסוריאס, שהבינה מה עתיד לקרות, עזבה את נחלתה עם רוב בנות הקלאן, מוליכה אותן להידרוסט.
יוליה ובתה המוכשרת אלכסנדרה שמשלה אחריה, דאגו לייצב את הקלאן ולבססו בסביבתו החדשה. אלכסנדרה, למרות ששמרה על חזותה ותרבותה ההקטיליאנית, הפכה לגבירה הידרוסטית מפוארת ומעודנת למדי (יחסית לאמזונה), שלא ניכר בה דבר מקשתית היער הפרועה שהיתה בנעוריה. בנות קריסוריאס היו נייטראליות בסכסוכים המקומיים בתחילה, אולם היחס המזלזל כלפיהן בקרב בני בריקלאד ופירסטון, וביחוד יריבותן המרה עם בית פליסוריאס, הביאו אותן בסופו של דבר לבקש את חסות השושלות רבות ההשפעה של וארינקאלד ודי-לידארז.

האמזונות של קריסוריאס, שהחלו להתבסס כקלאן של סוחרות ויצרניות נשק, ספניות וסוחרות בכדים וחפצים הקטיליאנים אחרים, וכמו כן נכנסו לברית מסחרית עם די-לידארז בענייני סחר הצמר, הפכו לבנות-ברית רבות ערך ל"כחולים" במאבקי עידן הפאר[13]. הלוחמות הנוקשות והמיומנות של הקלאן היטיבו מאד לקלוע חיצים באפלה ולעמוד על המשמר, והפכו לכח-מחץ מסוכן מאד בקרבות הרחוב בין הכחולים לצהובים.
עוד בימי אלכסנדרה, פיתח הקלאן קשר ידידותי נוסף ואמיץ, עם בני השושלת הקודוריאנית נשואת הפנים דזמרשילד, דבר שהאיץ את כניסת האחרונים לחברות פעילה ב"כחולים". בין קריסוריאס לדזרמשילד נקשרו קשרי נישואין לא מעטים במהלך עידן הפאר, מה שהידק את הברית בקשרי דם חזקים.

בני דזרמשילד נשואי הפנים היו בני שושלת עתיקה מאד, ששורשיה מגיעים לתקופת המועצה הלבנה, ובניה היו מראשוני בני האדם שקיבלו את האבירות. בני השושלת, ששכנה אז ברובע קודור, החזיקו במרוצת הדורות תפקידים בכירים מאד במסדר סנט-קודור, וכבשו את משרת הגראנד-מסטאר שלוש פעמים במהלך עידן הפאר.
בתקופה זו, הונהגה השושלת בידי הקוסמת רבת העוצמה קארסי, שהיתה מתלמידותיה של קסילדה[14], ושמרה על כח ומראה צעיר עד הרצחה בשנת 1513. את השלטון במשפחה חלק עימה בנה, הגראנד-מסטאר של מסדר סנט-קודור, רוברט "רומח השחקים" לבית דזמרשילד.
קארסי, שביצרה עצמה תחילה בעמדה נייטראלית, מסרבת להלחם במלחמות סוחרים, להם בזה בכל ליבה והאשימה אותם בבגידה במולדת[15], הלכה ושינתה את דעתה כאשר ראתה כיצד "הצהובים" מתחזקים ומאיימים לפגוע בערכים הישנים ובמסדר סנט-קודור, ודורבנה לעבור לתמיכה פעילה ב"כחולים" בידי אלכנסדרה קריסוריאס, שאחותה הצעירה נישאה לגראנד-מאסטר רוברט.
בני דזמרשילד העבירו עימם את מסדר סנט-קודור לתמיכה פוליטית פעילה ב"כחולים", ובכך חיזקו אותם למדי, אם כי לא באופן מכריע, שכן לא היו ברשותם עסקי מסחר גדולים והשפעה ניכרת מדי על חצר המלכות, אולם הם הוסיפו לכחולים, בהחלט, הוד-והדר שתרם לחזות אותה רצתה סיעה זו לאמץ לעצמה[16], ומאוחר יותר לקחו תפקיד מכריע בקרבות ה-Merchant Klans, עד סוף עידן הפאר[17].

מאוחר מעט יותר, הצטרפו שתי משפחות זרות רבות עוצמה אל "הכחולים", והוסיפו על כוחם, אולם אף אחת מאלו לא הגיעה מעולם לעמדת מפתח במדינה ההידרוסטית.

משפחת פון קריינשטאט, שושלת צבאית עתיקה מקיידרהרץ, שתיעבה בליבה את הממשל האכזרי שם ואת פולחן טוטאנהאגן אל המוות, נמלטה להידרוסט בימי אוקנברסט, והחלה עוסקת שם בסחר מחצבים וצבעים, כשהיא מפתחת קשרים טובים מאד עם הגמדאים בעולם התחתי. משפחה נוקשה זו של כבוד צבאי מסורתי מצאה עצמה עד מהרה בסיעת "הכחולים".

משפחת סיל'הורלור, שושלת עלפי יערות מטיר-וורלין, הנהיגה את הקו המתון הפרו-אנושי בארצה, והקצינה בו עד כדי כך שהפכה לשנואה מאד בקרב רבים מעלפי היער החשדניים, שהחלו לראותה כקן בוגדים וסוכנים של בני האדם, עד שבסופו של דבר, כאשר התגבר הקו הקסנופובי בטיר-וורלין במהלך הריאקציה באינטוריה והמלחמות הקשות שנוהלו במאה ה-16 בין כנסיית האש הקדושה לעלפי היער, נאלצו לעזוב את מולדתם העתיקה ולהגר להידרוסט, שם טיפחו מאחז עוד במאה ה-15.
בני סיל'הורלור עסקו בעיקר בסחר וטוויה של משי ובדים יקרים, יבוא ויצור חפצי אומנות עלפיים, וקשרו קשרים הדוקים עם הנולדור מקלאן הירח. הם השתלבו היטב בחיי התרבות של היידרקרון, והיו חביבים מאד על רבים מבני חצר המלכות. הם סייעו לכחולים בדרכם, אם כי נזהרו מלהתערב ממש במלחמות הסוחרים האכזריות שהתנהלו בצללי היידרקרון. השושלת, ששרדה את כל תהפוכות הגורל שעברה הידרוסט מאז עידן הפאר, קיימת ומשפיעה ברובע המשי בצפון היידרקרון עד עצם היום הזה.

במהלך עידן הפאר, הופיעו והתעצמו בהיידרקרון גם משפחות סוחרים זרות נוספות, שהגיעו להשפעה רבה בחיי הכלכלה והפוליטיקה, וזאת תוך שמירה על נייטראליות במלחמות בין הצהובים לכחולים, כל שושלת לפי דרכה.

משפחת נאקידיס הערמומית והידועה לשמצה היתה המפחידה והשנואה ביותר: שושלת של שכירי חרב ומצביאים מאריגרטה, שהיגרה משם עקב סכסוך עם משפחת המלוכה המקומית, שהחל כאשר הואשם אחד מבני נאקידיס בפיתוי או באונס של אחיינית המלך.
בני נאקידיס, שעסקו לכאורה בסחר דגים וסרטנים, הפכו עד מהרה למשפחת פשע מאורגן ידועה לשמצה, והיו משכירים את חרבותיהם לרשות כל הדורש זאת, בעד תשלום הגון. הם עסקו, ככל הנראה, גם בשוד-ים, זאת עוד טרם בואם להיידרקרון, ולא פעם לחמו באמזונות של קריסוריאס ברחבי הימים ובינות לאיי הקטיליאנה, מנהג שנמשך, מפעם לפעם, גם כאשר היגרו שתי המשפחות להידרוסט[18].

משפחת צ'אבלאז האינטוריאנית היתה משפחה אדוקה מאד בדתה שמוצאה מפצ'ורנו. המשפחה, שלא הסתירה את קשריה עם מסדר רמיקנוס, אך נזהרה מלהתגרות בבני די-לידארז, נודעה כעשירה, אך בו-בעת גם בורה, מטונפת ומלאה באמונות טפלות, שהפכו את שמם ללעג ולקלס.
המשפחה עסקה בסחר מגילות של כוהני האש הקדושה, דיו וסלק, אך היתה ידועה, באותה תקופה, בעיקר בשל המשקה האלכוהולי הזול שהפיצה, שהתחרה בהוגאש על ליבותיהם של הבזויים בשיכורי העיר הבירה. נוזל סמיך, חום-סגלגל זה, שיוצר מסלק זול ולא טרי, קיבל "ברכת שמיים קדושה" מידי נזירי רמיקנוס, ונשא את חותמם. המשקה נודע בשם "עסיס הנשמות הטהורות", ונודע לבוז אצל כל הידרוסטי המכבד את עצמו. המשפחה עצמה זכתה עד מהרה לכינוי הלעג "Holy Beets" או "Holy Beetheads" בשל בערותם והטפשות שיוחסה להם בידי ההידרוסטים. אולם למרות זאת, הצליחה המשפחה להתפרנס בכבוד רב מעיסוקיה, והחזיקה ממון רב בהידורסט לאורך כל עידן הפאר[19].

משפחה אחרת, שזכתה לשם טוב הרבה יותר, היתה השושלת המפוארת דה-סירלוריין: שושלת אבירים וקוסמים שמוצאה הקדום הוא מדרום ארץ ז'ראל, ואילן השושלת מייחס עצמו לואלארי המוארת, הקדושה החשובה היותר של הדת הז'ראלית-טאלוריאנית.
משפחת דה-סירלוריין נאלצה להגר לטאלורי במאה ה-9 לספירה, אולם לא התערתה שם היטב, והגדירה עצמה תמיד כ"ז'ראלית" ולא כטאלוריאנית, ובזה בכל נפשה לשחיתות והרכרוכיות בה היתה, לדעתה, נגועה הצמרת הטאלוריאנית. במאה ה-15 היגרה המשפחה להידרוסט, והחלה סוחרת בדברי מיסטיקה ותכשיטים קסומים הקשורים לדת-הזוהר. זמן מה הצליחה בכך, ואף ניסתה להקים סניף הידרוסטי של מסדר אבירי הכוכב הז'ראליים, נסיון שנכשל אי-כה בשל אסון מיסטי מוזר שירד על המשפחה במאה ה-16, והפיל אותה מגדולתה, ואף מיגר את מרבית עסקיה. שאריות המשפחה עקרו לרובע קודור, שם שרידים מהם קיימים עד היום, והתערבבו עם האבירות המקומית עד ללא הכר.

בתקופה זו, החלו להופיע בהידרוסט גם סוחרים מסולטנות סורגושיראג, שהחלו לגלות בפעם הראשונה עניין כלכלי בממלכת האי שבצפון-מערב ואלנקאלד.

הידועה מבין משפחות אלו היתה שושלת נהאזארי, שסחרה בדברי מותחרות אוריינטליים, ושלחה ידה גם ביבוא משי וסוסים אציליים מסוראגיה להידרוסט. משפחה זו נודעה לתהילה כשושלת אילי-תרבות מתונים, נדיבים ומכניסי אורחים, שהקפידו לשמור על נייטראליות אדוקה בקרבות בין משפחות הסוחרים, ולא פעם ניסו שליטי הידרוסט להשתמש בשירותיהם כמתווכים ומפייסים, בדרך כלל בלא הצלחה יתרה. המפורסם בבני הענף ההידרוסטי של נהאזארי היה עות'מאן, ששימש כמצביא ראשי בשירות אחד ממלכי עידן הפאר. משפחת נאהזארי ספגה מכה אנושה מהברבאריות של האינקווזיטורים האינטוריאנים שהשתלטו על הידרוסט בתקופת נסיכת הלהבות. אלו שרפו את אחוזת המשפחה, מכלים בכך יצירות אומנות ושכיות חמדה סוראגיות בערך בל ישוער, והעלו רבים מבני המשפחה על המוקד. שארית המשפחה נמלטה לסוראגיה או ירדה למחתרת, אולם נצר ממנה הוסיף להתקיים בהידרוסט עד היום, יושב באחוזה קטנה וצנועה הרבה יותר ברובע המשי.

המלך פיטר ה-I, שמלחמות הסוחרים ההולכות ומחריפות העציבו את רוחו והחישו את קיצו, חלה ומת בשנת 1483, ואת מקומו ירש בנו וממשיך דרכו, ג'ון ה-III, שבשל התעניינותו הרבה בחוק ומשפט, זכה עד מהרה לכינוי "זקן השופטים". ג'ון, מלומד גדול וחריף, אהב אהבת נפש את המשפט. בין יתר עיסוקיו, כתב ספרי חוק רבים, ועוד בטרם עלה לכס המלכות השלים תרגום מקיף להידרוסטית של ה-Code Hilasium העתיק, לו הוסיף פרשנות יצירתית משלו בכדי להתאימו למסורת ולמציאות ההידרוסטית.

הידוע במעשיו של ג'ון, שלוש שנים לאחר עלותו לכס המלכות, היה יסוד בית משפט עליון להידרוסט, שישב לרגלי ארמון המלך באי גלסטור, ומנה חמישה מלומדי משפט. במשך כמעט חמש-עשרה שנים, ישב המלך עצמו בראשו, בתור "זקן השופטים", תואר שהפך עד מהרה לכינוי שהוצמד לו, גם לאחר שחדל לשבת בראש הטריבונל.
בעשור האחרון של המאה ה-15, המשיך המלך לחזק את מערכת המשפט, ואף הקים ערכאות נוספות בערים גדולות, שהחליפו את מוסד השופטים הנודדים עתיק היומין, שהלך והתגלה כלא יעיל באיזורים צפופי האוכלוסין של דרום ומרכז הידרוסט. שיקול דעתו החריף ופסקי דינו נודעו לתהילה בארץ, והכל ידעו כי המלך אינו מטה פניו לאף צד, ומרסן בכח ובתקיפות את ה-Merchant Klans, שכנגד מלחמותיהם נקט ג'ון ה-III יד קשה, והטיל אישית עונשים כבדים מאד על פורעים, רוצחים ומפרי סדר, כשהוא מכביד ידו על הצהובים והכחולים במידה שווה, דבר אשר למרות כי לא הכרית את מלחמות הסוחרים, ריסן אותן והמעיט את פגיעתן הרעה ברחובות העיר.

בשנת 1499, פרש המלך מראשות בית המשפט העליון, ושב להשתקע בארמונו, כשהוא עובד על תרגום להידרוסטית של קודים עלפיים עתיקים, ומקווה להעביר את שארית ימיו בשלווה, אולם לא כך רצה הגורל. בשנת 1502, קיבל את ראשות בית המשפט העליון אדם בשל פרופסור ויליאם פאנדאר (Thunder), מלומד נשוא פנים אשר קנה חוכמה ודעת בטאלורי והאניתריאה, בקיא בכל כתבי המלומדים העתיקים, חלק ובהיר דיבור ותפישה, אשר קנה את חסד המלך והערכתו. אולם מתחת לחזותו הנעימה והאקדמית של פאנדאר קיננה אש שאפתנית לא מרוסנת, שעד מהרה החלה מקבלת ביטוי יותר ויותר.

זקן השופטים החדש רצה בעוד ועוד כח, ובאמצעות קולמוס השופט החל מתערב בעסקי הממלכה, כשהוא מסווה את עזות פנים בפלפולים משפטיים מצטדקים, וטוען תמיד כי "לא אני הוא זה שרוצה בכך, זהו גורלה של מדינת חוק". המצב החמיר לאחר שנישא בשנת 1504 לאליזבת בריקלאנד, בתו של ראש סיעת "הצהובים" (נינתו אחיו של יוריק), ואי-לכך, קנה לעצמו עד מהרה עמדה פוליטית ברורה מאד, שכל מיומנותם המתחסדת של פסקי דינו לא הצליחה להסוותה.
עד מהרה, החל פאנדאר להתבטא בדבר "הצורך של מדינת חוק נאורה להגביל את האצולה והמלך", כמסווה לתמיכתו ההולכת וגוברת ב"צהובים". בראשותו, החל בית המשפט מצר את צעדי האצולה ומסדר סנט-קודור, ומחמיר בעונשים עם "הכחולים" על כל צעד ושעל, בעוד הצהובים מקבלים חופש פעולה כמעט מוחלט. תלונות החלו מגיעות למלך, אולם הלה לא אץ להתערב במלאכת בית המשפט, ולא נטה תחילה להתערב.
ככל שעבר הזמן, כך החל זקן השופטים המגלומן להשתלט יותר ויותר על המדיניות, פוסל החלטות של שרי המלך והמועצה הזהובה שלא נשאו חן בעיניו, ומטיף בהרצאות כי במדינה נאורה צריך לשלוט מלך שופט שמעמדו אינו עובר בירושה - רמז עבה כפיל לו עצמו, למרות כי הקפיד להדגיש בקול מתחסד כי אין הוא מתכוון לעצמו, וכל שאמר אינו אלא תיאורטי בלבד. המלך זעם, ושלח מכתבים חריפים לזקן השופטים, אולם זה נותר בשלו, סומך על תמיכתם האיתנה של "הצהובים" שתציל אותו מכל רע.

פיצוץ גדול ארע בשנת 1513. ראש משפחת דזמרשילד, הקוסמת קארסי, נרצחה באכזריות במרפסת ביתה. חקירה מהירה של משמר העיר, שנעזר בחבורה של הרפתקנים מיומנים, חשף את עקבות הרוצחים, לכד אותם והשיג ראיות חותכות כי על הרצח ציווה פייר דה-לאגרונד, אחיו של ראש משפחת דה-לאגרונד, ואחד החשובים שבראשי "הצהובים".
אף על פי כן, דאג פאנדאר לזכות את כל הנאשמים במשפט שנערך, מבטל את ההוכחות החותכות נגדם בטענה כי מדובר בראיות פסולות, שהושגו בדרך לא-דרך בידי חבורת הרפתקנים שאחת מתוכה היתה אמזונה מקלאן קריסוריאס. "במדינת חוק נאורה לא מקבלים ראיות כאלו" פסק זקן השופטים, וסגר את התיק, לצהלת הצהובים.
הכחולים, שכמה מאנשיהם נדחקו כעת מעבר לסף, הגיבו בפשיטה רבתי על בית משפחת דה-לאגרונד, והציתו אותו במהלך משתה פרוץ שנערך שם. פאנדאר, סמוק מזעם, שפט בעצמו את כל התוקפים שנתפסו, הפעם לא מדקדק במיוחד בדיני ראיות, שבעה מתוכם נידונו למוות בתליה, ביניהם אחיינית של מנהיגת קלאן קריסוריאס ואחד מבניו של הרוזן הנרי וארינקאלד[20]. השופט פאנדאר, שנעשה נועז וחצוף יותר מתמיד, פסל והתעלם מחנינה שביקש המלך לתת לנידונים למוות, בטענה כי המלך חרג מסמכותו, והורה למשמר העיר, שמפקדיו סרו כמעט כולם למרותו, או היו מקורבים ל"צהובים", להחיש את ההכנות להוצאה פומבית להורג, כשהוא שולח למלך מכתב חריף ומתגרה מאין-כמוהו, בו הציע לו שלא להתערב בסמכות בית המשפט העליון, או שיבולע לו.

אז, ארע הפיצוץ הגדול. במהלך הובלת הנידונים למוות אל הגרדום, נתקפו שומרי בית המשפט בידי קשתים שירו בהם מהגגות. אלו הובלו בידי אח ואחות צעירים ונועזים מבית די-לידארז, לוסיאנדו ווירחיניה, שתכננו מבצע חילוץ נועז, כשהם מעלימים אותו גם ממנהיגי הכחולים, שנראו להם מהוססים ומבוהלים מדי מכדי לפעול. רק חבורה מצעירי מסדר סנט-קודור, ובנו הנמרץ והתקיף של הרוזן וארינקאלד, מלקולם הצעיר, הובאו בסוד העניינים.

משמר העיר שהופתע הוכה שוק על ירך והונס בחרפה מהכיכר, כאשר התוקפים יורים ברד חיצים אל עבר כרכרתו של השופט פאנדאר, שהוא ואשתו נפצעו קשה, והובלו מדממים ומיבבים אל בית המשפט, כאשר יריביהם דולקים אחריהם ומכתרים את הבית בטבעת של קשתים ואנשי חרב. כאשר שמעו מנהיגי הצהובים והכחולים על אשר ארע, הוציאו מיד את אנשיהם החמושים לרחובות, ובאותו יום, שזכה לכינוי "ליל הלהבות הזהובות"[21], השתוללו בבירה קרבות רחוב כאלו, שלא נראו בה מאז עידן התוהו. המלך המבוהל, שסוף-סוף נוער מכתיבת ספריו, קרא לגדודי צבא מערי המחוז, שפרשיהם מיהרו להיידרקרון, ורק לאחר שבוע ימים נפסקו קרבות הרחוב כליל. היידרקרון ניזוקה קשות, ומאות הרוגים משני הצדדים מילאו את הרחובות.

לאחר מכן, הוזמנו שני הצדדים לארמונו של המלך, לישוב הסכסוך, אולם המשא ומתן עלה מיד על שרטון, משום שהכחולים לא היו מוכנים לשמוע על דבר, מלבד הדחתו של זקן השופטים השנוא והעמדתו לדין, וכן משפט חוזר שירשיע את פייר דה-לאגרונד וחבר מרעיו, ואילו הצהובים לא היו מוכנים לשאת ולתת עם משלחת בה השתתף מלקולם וארינקלד, מגיבורי "קרב הגרדום", ולא היו מוכנים לשום הסדר שלא ישים את מנהיגי הפשיטה מקרב הכחולים מאחורי סורג ובריח.

בסופו של דבר, פקעה סבלנותו של המלך, והוא חתם על "פקודת השלום והשקט של הוד מלכותו", בלא להתחשב עוד בעמדות הצדדים. בפקודה זו, הוטל משטר צבאי על עיר הבירה למשך שישה חודשים, הוחרמו מרבית כל הנשק שבידי כל הצדדים. מארגני הפשיטה מקרב הכחולים נצטוו לצאת מהיידרקרון למשך שנה, ולשלם קנס כבד לקופת המלך על הנזק שחוללו - אולם הצו נטה בעליל לטובת הכחולים, שכן עונשם של "הצהובים" היה כבד יותר: השופט פאנדר הודח בצו מלכותי, ונצטווה לעזוב את היידרקרון ולעבור להיות נשיא בית משפט מקומי מרוחק במחוז הלאנס, הנידונים למוות קיבלו חנינה, ואילו פייר דה לאגרונד נצטווה לבחור בין העמדה למשפט חדש או גלות מהידרוסט[22].
הצהובים רטנו וזעמו, בטענה כי המלך מטה פנים, אולם המלך לא התכוון להתכווח עם איש, ונתן לכל הצדדים אורכה של שבוע למלא את מצוותו. השופט פאנדאר, שהבין כי הצו מחסל סופית אותו ואת שאיפותיו, הטיף בריש גלי למרד במלך, בטענה כי חרג מסמכותו, אולם מנהיגי הצהובים לא התכוונו להרחיק עד כדי כך, מה גם ששיערו כי אם יפתחו במרד יפסידו ויחוסלו.

כמעט ומטורף מזעם, עשה פאנדאר מעשה אחרון של יאוש: הוא הזמין את המלך לשיחה בבית המשפט בטענה כי הוא רוצה להעביר לו את תיקיו באופן מסודר, שכן המלך הודיע כי ישוב לתפקיד זקן השופטים לאחר סילוקו של פאנדאר - אך בחשאי, שכר פאנדר חסר המעצורים לוחמי דראו מהעולם התחתי בכדי לרצוח את המלך ולתת אות להפיכה אליה יגררו, לדעתו, מנהיגי הצהובים מחוסר ברירה, מכיוון שתומכי המלך יראו בהם שותפים במעל.
אולם מזימתו של פאנדר נכשלה. אחד השופטים הדליף את הסוד לאנשי המלך, ואלו הגיעו לבית המשפט במפתיע עם עלות השחר של יום הפגישה, בלא המלך, כשהם מלווים בכח גדול של אבירי סנט-קודור, בקציני צבא בכירים ובמג המלכותי. בקרב קצר, מיגרו אנשי המלך את הדראו והניסו אותם בחזרה לעולם התחתי, ופאנדאר המיבב והצורח נגרר באזיקים לארמון המלך, שם קרע מעליו ג'ון השלישי את גלימת השופטים, והורה להשליכו לצינוק עד שישפט כפושע ובוגד מהמניין. משפט זה לא התקיים מעולם, שכן פאנדאר התאבד בתאו שבוע לאחר מכן. שמועות אפלות הילכו בעיר כאילו מנהיגי הצהובים הורו לרוצחו ולהסוות זאת כהתאבדות מחשש פן "יזמר" זקן השופטים לשעבר במשפטו ויחשוף פרטים לא מחמיאים על אודותיהם - אך אלו לא הוכחו מעולם. אשתו של פאנדאר, אליזבת, הודחה בקלון מתפקידה כשופטת זוטרה, נידונה לקנס כספי, ולמעצר בית באחוזת בריקלאנד. ביאושה, התמכרה לטיפה המרה, ומתה בודדה, אומללה ומטורפת למחצה ממחלת כבד לאחר שנים מעטות.

לאחר המאורעות האלו, שב המלך לתפקידו כזקן השופטים, בו החזיק עוד כ-20 שנה, עד שתש כוחו. הוא הכביד ידו על ה-Merchant Klans, ואלו, בעיקר הצהובים, העדיפו להנמיך ראש בתקופה זו. בשנותיו האחרונות של ג'ון ה-III, עלו הכחולים ליתרון במועצה הזהובה, לראשונה מאז תחילת ימי הפאר, מאוחדים תחת מנהיגותו רבת העוצמה של מלקולם הראשון לבית וארינקאלד, שירש את אביו בשנת 1527, ועד מהרה קנה את לב המלך הזקן והחולה כאשר השיג עבורו ספרי-מגילה נדירים של משפט מינגארי עתיק, ובנה בכספו בניין חדש ומפואר באקדמיה ההידרוסטית, שיועד ללימודי תורת החוק והמשפט.

ג'ון ה-III מת בראשית שנת 1539 לספירת הילאסיאס, מותיר אחריו מדינה מתוקנת הרבה יותר מאשר מצא בעלותו, ואין-ספור כתבים של חוק ומשפט, שאוחדו ונערכו לאחר מותו ל"ספר החוקים של מלכינו הטוב ג'ון", שהחליף את ה-Code Hilasium סופית כמקור למשפט ההידרוסטי.

את מקומו של ג'ון ה-III תפס בנו, אוואלד ה-I "האבירי" (מלך 1552-1539). אוואלד, שנבחר לרשת את כס המלכות למרות שהיה הצעיר בבניו של ג'ון, היה רחוק מאופיו המלומד של אביו. הוא היה צעיר יפיפה, נמרץ מאד, רומנטי ומאוהב בשירה לירית ומרגשת, ביחוד כזו העוסקת בעלילות אבירים. אוואלד היה איש מסדר סנט-קודור מנעוריו, ונטה חסד רב למסדר, וכן לסיעת הכחולים, שכן שטם את הצהובים כאויבי המסורת וכחותרים תחת הכתר.

אולם למרות זאת, ניסה המלך הצעיר לשמור על נייטראליות כלשהי במלחמות הסוחרים, שהוסיפו לבעור על אש קטנה. מיד לאחר עלותו לשלטון, בחר כח מובחר מתוך אבירי סנט-קודור, שלא היה קשור עם משפחת דזמרשילד, ומינה אותו לפקח על "הסדר והשלום בקרב נתיניו הטובים של הוד-מלכותו", כלומר, לפקד על משמר העיר, ולהשכין שלום ברחובותיה, גם בכח, אם צריך. למשך שנים מספר, צלח הדבר, ואבירי סנט-קודור אכן שמרו על שקט יחסי בהיידרקרון, אולם לב המלך הצעיר מאס עד מהרה בחיי החצר והיומיום, והחל חושב על עלילות גבורה ומלחמה.

עד מהרה, נפלה בידו ההזדמנות לכך. אינטוריה, שנחשבה כמדינה ידידותית מאד להידרוסט בכל תקופת "עידן הפאר", נשטפה כעת בריאקציה אכזרית ועקובה מדם של האינקווזיציה הסנטוריאנית ונזירי רמיקנוס, בראשות "השלהבת המטהרת", שהציפו את אינטוריה בריח בשר חרוך, ועסקו בציד כופרים ומכשפות בהיקף שלא נראה כמוהו[23].
הדבר הוביל למלחמת דמים נוראה בין אינטוריה לטיר-וורלין, אולם למרות קנאותם, לא היתה יד האינטוריאנים על העליונה, והעלפים הנחילו להם מספר תבוסות צורבות. מלך אינטוריה ביקש את עזרת מלך הידרוסט, אולם הלה סרב תחילה, עד שלא יובטח לו כי תפסק השתוללות האינקוויזיציה, דבר שהאינטוריאנים סרבו לו בכל תוקף.

המצב השתנה כאשר אחד הנסיכים העלפים של טיר-וורלין, עלף-יער מפוקפק ואכזר, בשם ראנדלין, שהיה שנוא וחשוד מאד בקרב בני עמו, קרא לעזרת קיידרהרץ, וזאת בלא התייעצות עם שליטי טיר-וורלין. הפיהרר הנורא של הדיקטטורה, קונראט ה-III לבית יוברהאוזן, נענה מיד, לאחר ששומן באוצר גדול של שכיות חמדה עלפיות, ושלח כח גדול, מונהג בידי אבירי אחוות הגולגולת של פלוגות המוות הידועות לשמצה (DFF). הללו, בראשות מצביא נורא בשם גרופנפיהרר תיאודור פון אבהארט "חרמש הדמים", תקפו בתחילת 1544 את קונקורנה שבדרום-מערב אינטוריה מהים ומהיבשה, לכדו אותה ועשו בה טבח נורא, שלעומתו נראו כל מעללי האינקוויזיציה כמשחק ילדים. בפקודת מנהיג ה-DFF, נעשתה סלקציה בתושבי העיר: כל הגברים והנשים הכשירים לעבודה נכבלו והובלו לספינות עבדים, ואילו כל הלא כשירים, ביניהם כל הילדים והזקנים של העיר[24] נשחטו בלא רחם עד האחרון בהם, וגופותיהם הושלכו לבורות ענק שנחפרו לצורך זה מחוץ לעיר השרופה.

לאחר נצחונו זה, התקדם צבא קיידרהרץ צפונה, לעבר בוארטה ואלדיסימו דה לה-לוס, כשהוא מותיר נהרות של דם אחריו. העלפים נבהלו מהתנהגות "בעלי בריתם" וסירבו לעזור להם, מלבד הנסיך ראנדלין, שבא לעזרת הקיידרהרצים בראש חילו. ב24- בהיתרודיין, נערך קרב מכריע בתיאומיסיו בין צבאות קיידרהרץ ואינטוריה. הקרב ארך יום אחד בלבד, ובו, למרבה הזוועה, נמחץ צבא אינטוריה ונכתש לעפר, למרות שעלה על הפולשים במספרו ביחס של שניים לאחד. פון אבהארט הביא עימו עופות צווחה מפלצתיים (Shtrukners) ופרשים מעופפים מקרב עלפי הסופה האכזריים של קאהראן-וול, ואלו, ביחד עם המשמעת המופתית והקשיחות המבעיתה של שחורי המדים של ה-DFF, הכריעו את הכף בקלות. הצבא האינטוריאני התפזר לכל רוח, מצביאיו נהרגו או נתלו בפקודת המנצחים, שהמשיכו להתקדם במהירות, כסופת אופל בלתי מנוצחת. שבועיים לאחר מכן, נפלה אלדיסימו דה לה-לוס בקלות לידי ה-DFF, כאשר תושבי העיר, שחששו מגורל דומה לזה של תושבי קונקורנה, פתחו את השערים והסגירו את כל משרתי הכמורה של האש הקדושה לידי התוקפים. הלקח האכזרי של קונקורנה עשה את שלו, ככל הנראה.
אבהארט נכנס לקתדרלה הגדולה של האש הקדושה במרכז עיר הפולחן, רכוב על סוס דאמוני, וכבר באותו היום, הפך את המקום למקדש איימים קיידרהרצי, ולפני המזבח הראשי הוציא להורג את האינקוויזיטור הגדול של העיר, מנחה וזבח לטוטאנהאגן, ואחריו כמרים ונזירות רבים לאינספור. לאחר מכן, בטקס אפל ומבעית, נשבע אמונים לפיהרר בתור הגאולייטר הגדול של אינטוריה.

הידיעות מאינטוריה זעזעו את הידרוסט, ביחוד כאשר הגיעה הידיעה שצבא קיידרהרץ מתעתד לתקוף את בוארטה, עיר המסחר הגדולה והעשירה, שקיימה קשרי מסחר ענפים עם הידרוסט. בני די-לידארז, שבעיר זו היה מוצאם ומרכזם, באו ביחד עם מלקולם "המפואר", והתחננו לפני המלך כי ימחל לאינטוריאנים על חטאיהם הקודמים, ויציל אותם מלעלות עולה לפריצי החיות הממושמעים להבעית של טוטאנהאגן.

המלך לא נזקק לשכנוע נוסף, ועד מהרה יצאו צוויו לכל רחבי הממלכה, קוראות לגייס כל נושא נשק מיומן למלחמה, שהוצגה כמלחמת קודש בין קודור הלבן ויתר אלי הידרוסט מחד, לבין טוטאנהאגן השחור והנורא מאידך.

בתוך חודשים ספורים, הפליג מיטב צבא הידרוסט אל המערכה. לרשות אוואלד, אכן, עמד צבא אדיר, שמנה
כ- 40,000 נושאי נשק, ועימו באו כל המי-ומי של הממלכה. הרוזן מלקולם "המפואר" לבית וארינקאלד שימש כשר הצבא שעמד לצד המלך, ועימם יצא, בפעם הראשונה מזה שנים ארוכות, מסדר סנט-קודור לקרב בהרכב מלא, כולל פלוגת רוכבי הדרקונים מטילי היראה, ה-Skycloaks התכולים. לצידם באו הונייר מקליסילדי, בראשות ינגרוסט ובניו, והנולדור של קלאן הירח, בראשות פיאנדרין רב העוצמה, ששלחו מאות קשתים ועשרות מגים מיומנים אל המערכה. האגף ההידרוסטי של משפחת די-לידארז בא לקרב במדיו ההדורים, מממן מכספו גדוד בן 200 פרשים כבדים ו-800 רגלים חמושים היטב. תגבורות הגיעו גם מהניתריאה, טאלורי וסוראגיה.

הקרב הראשון, בתחילת הקיץ של 1545, הסתיים בנצחון כביר להידרוסטים. צבא המצור של קיידרהרץ שצבה על בוארטה הוכה בים וביבשה, ונס באבדות כבדות מסביבות העיר, ששוחררה מהמצור, ועד מהרה נכנס לתוכה אוואלד בראש המון חוגג, מתקבל בכבוד מלכים.

לאחר מכן, נפתחה סדרת קרבות שנמשכה שנתיים ימים בין מלכי הידורסט ואינטוריה מחד, לבין ה-DFF של קיידרהרץ מאידך. פלוגות המוות לחמו בעקשנות וקשיחות, מתוגברות בלגיונות איימים חדשים מקיידרהרץ ובטוגים מבאריזהאר. מעללי גבורה רבים נעשו, משני הצדדים, ובהם בלט במיוחד המלך הצעיר, הצמא לעלילות גבורה. בין היתר, הצליח אוואלד לפשוט על מחנה אויב מבוצר היטב, כאשר עשרה אבירים בלבד איתו, להכות את יריביו מכה קשה, וללכוד את הנסיך ראנדלין בשבי. הלה סיים עד מהרה את חייו על עמוד התלייה, כשהמון איכרים אינטוריאנים שנאספו מכל כפרי הסביבה מחרף ומגדף אותו בזעם.

בראשית הסתיו של 1547, פשט אסקדרון ספינות הידרוסטי, בראשות האדמיראלית פליסיה קוראסיס, על נמלי קונקורנה, אתר ההספקה והתגבור הראשי של צבאות קיידרהרץ, הטביעו את כל האוניות שעגנו שם, ושרפו את הנמלים באש. פון אבהארט מצא עצמו מנותק מאספקה ונבוך, ובאותו שבוע עצמו, פתחו ההידרוסטים והאינטוריאנים באופנסיבה יבשתית עצומה נגדו.
ב-25 בהיתלונאיר 1547, בתנאים נוראים של שלג כבד, בוץ וערפל, נפתח קרב סומפוס, המערכה האחרונה והמכריעה. ארבעה ימים השתולל הקרב האדיר, גובה אבידות נוראות משני הצדדים, אולם גבורתם של אוואלד ואנשיו, ועורמתו של הרוזן מלקולם הכריעו את הכף, ולחצו את אגפו הימני של אבהארט אל עבר הביצה הקפואה למחצה שמצפון לשדה הקרב. אבהארט עשה טעות פאטלית, כאשר שלח את אגפו השמאלי לחלץ את הכנף הימנית, שהיתה אבודה מני ובי, ובסופו של דבר, נשברו אחרוני קווי ההגנה של פלוגות המוות, ואבהארט היגע, שכותר באין-אונים, נאלץ לצאת לדו-קרב כנגד מלך הידרוסט, דו-קרב בו נהרג. הפלישה הקיידרהרצית האדירה מוגרה.

המלך אוואלד נכנס, חודש אחד לאחר מכן, בשערי פצ'ורנו, בירת אינטוריה, שם התקבל בחגיגות גדולות ובכבוד עצום בידי מלך אינטוריה המוכה והעייף, שלא העז עוד לסרב לבקשתו הישנה-נושנה של מושיעו, לשים רסן על האינקוויזיציה ולהפסיק את השתוללות האוטו-די-פה. אוואלד שהה חודשים מספר בפצ'ורנו, כאורח נכבד של אינטוריה, והבטיח לסייע לשיקום הארץ.

בשלהי חורף 1547, החלו צבאות הידרוסט צועדים לעבר בוארטה, בכדי לעלות שם על ספינות שיקחו אותם חזרה למולדתם, אולם המלך התמהמה. אי-כה, לא היה מרוצה עדיין, והוסיף לחפש הרפתקאות אבירים, כשהוא רוצה בעוד מעלל אחד, שיפאר את שמו ותארו. מוטרד וחסר שקט, רכב בראש כח קטן לקונקורנה, בכדי לראות את שיקום העיר מפגעי הטבח הנורא שנעשה בה.

ושם, בקונקורנה, הגיעו לאוזני המלך שמועות שהסעירו את ליבו. טיר-וורלין היתה שרויה בבהלה ובתוהו לשמע המאורעות באינטוריה, ואת השלטון שם תפסה כת של קוסמים קנאים ושונאי-אדם, שהטיפה להסתגרות מוחלטת ולניתוק כל קשר בין טיר-וורלין לשכנותיה האנושיות, תוך רדיפה קשה של כל עלפי היער שקיימו קשרים עם בני אדם.
בחומרה יתרה ראו שליטיה החדשים של טיר-וורלין את התנהגות משפחת סיל'הורלור העשירה, שקיימה סחר ענף עם הידרוסט, ואף קנתה לה דריסת רגל ניכרת בתוך היידרקרון. בסתיו 1547, הוחרמו אדמותיה של המשפחה בטיר-וורלין, וראשה, הנגיד סילרדור, הושם במעצר בית, שם קץ לחייו חודש לאחר מכן בקפיצה ממגדל. שליטי טיר-וורלין התכוונו לסיים את הטיפול ביריביהם באביב 1548, בהשאתה של בתו של סילרדור, אריין, באל-כורחה, לאחד מהמגים העלפים השליטים, גאלינדיר הזקן, צעד שאמור היה להעביר את כל נכסי סיל'הורלור לידיו.

כאשר שמע אוואלד ה-I על גורלה של אריין היפה, נכמרו רחמיו עליה, ולאחר שיחה ארוכה עם אחיינה של אריין, קלדורין (האחראי על עסקי סיל'הורלור בהיידרקרון, וידיד טוב של המלך), החליטו השניים לפעול, ולחלץ את אריין מהנישואין הכפויים, ואף ללמד לקח קשה את "הכנופיה" השולטת בטיר-וורלין, כפי שכינה המלך את חבר המגים הקסנופובים המושל בעלפי היער.

וכך אכן היה. המלך אסף חבורה קטנה של הרפתקנים, רובם המכריע עלפים, ביניהם נמנו קלדורין עצמו, וכן הנסיכים אינגרוד ואורודין, בניו של ינגרוסט, ובראשות כח זה פשט על טירת סיל'הורלור ב1- בלינדלאנטיר 1548, ממש ערב טקס החתונה. השומרים מקרב עלפי היער הופתעו ונקטלו, ורבים אחרים ברחו, לא מעט מפחד נגידי האלדר שבאו עם המלך. באולם הראשי, נקטל המג גאלינדיר הזקן ליד שולחן החתונה, נופל ממכת חרבו של המלך הזועם, וכל שומריו נפלו לצידו, או הושלכו מהחומות ומחלונות האולם. אריין חולצה בלא-פגע, ועימה אחרים מבני סילהורלור, וחלק גדול מאוצרותיהם, שהועברו עד-מהרה אחר כבוד להידרוסט, מושבים בחסד הוד-מלכותו לבעליהם המקוריים.

המלך האבירי, שאשתו הראשונה מתה במהלך לידה שנים מעטות קודם לכן, וליבו הלך שבי אחר יופיה של אריין, נשא אותה לאשה בטקס חגיגי בארמון המלך בהיידרקרון, כשהוא מהדק בדרך זו ברית דמים הדוקה עם בית סיל'הורלור, אותה לא אחר לנצל: באיגרת חריפה ששלח למועצת המגים של טיר-וורלין, תבע המלך להשיב לידו את כל הרכוש והאדמות המוחרמים של משפחת סיל'הורלור, וכן פיצויים ושילומים על אבי המשפחה שהתאבד, ועוד כהנה וכהנה - כל זאת באיום כי אם יושבו פניו ריקם יכריז מלחמה על טיר-וורלין, ויטפל בה "כפי שטיפל בבעלי בריתה החשוכים, הרוצחים מקיידרהרץ".
מועצת טיר-וורלין נבעתה מהרעיון, שכן אף אחד מהמגים לא התלהב מהרעיון להלחם במלך הידרוסט רב העוצמה על אדמה עלפית, אולם מנגד, אף אחד מהם לא הסכים לתת למלך בן-אדם בעלות על אדמות עלפיות בתוך טיר-וורלין. בסופו של דבר, החליטה המועצה לשלוח למלך את שווי האדמות בכסף, ולתת לו סכום כפול מסכום הפיצוי שדרש, אם רק יתחייב להניח את עלפי טיר וורלין לנפשם, ולוותר על תביעתו להשיב את זכויותיהם של בני סיל'הורלור בטיר-וורלין עצמה.
המלך נטה לסרב בתחילה, אולם בעצת הרוזן מלקולם נעתר לבסוף, משתכנע כי מלחמה ארוכה וקשה ביערותיהם של העלפים תגבה מחיר מחריד בחיי אדם ולא תסתיים על הצד הטוב, מה גם שעל הכתר לשמור כוחות למאבק עתידי כנגד הזדון בקיידרהרץ. וכך היה, המלך קיבל את הפיצוי, מעניקו כמעט בשלמותו למשפחת סיל'הורלור, שהשתקעה כולה כעת בהיידרקרון, והפכה בן-לילה לעשירה כקורח, ואחת המשפחות המקורבות ביותר למלך.

כעת, היה נצחונם של "הכחולים" כמעט מוחלט. הרוזן מלקולם וארינקאלד היה האיש החזק במדינה אחרי המלך, ובת סיל'הורלור הפכה להיות המלכה. משפחות קוראסיס ודי-לידארז תפסו עמדות חשובות במועצה הזהובה, בצבא ובצי, ומסדר סנט-קודור היה חזק מאין-כמותו. רבים מהכחולים החלו חולמים על עידן חדש וזוהר העומד לבוא, תחת שלטונו של אוואלד האבירי - אולם הציפיות נגדעו באיבן בשנת 1552, עת נרצח המלך בגן הארמון בידי מתנקש מיומן שבא מטיר-וורלין. עלפי היער לא שכחו ולא סלחו למלך על השפלתם, ובנו של גאלינדיר הזקן מצא את השעה לקחת נקם על מות אביו, כאשר מימן וארגן את רצח מלך הידרוסט, השנוא כל-כך בטיר-וורלין. הידיעות על מותו התקבלו בצהלה בארץ עלפי היער, שרבים מהם ארגנו מסיבות עליזות בצל עצי טיר-וורלין, לחגוג את מות השליט האנושי שהעז להשפיל את ממלכתם בצורה כזו.

בנו של אוואלד מנישואיו הראשונים מת בינקותו, ולכן, החליטה המועצה הזהובה להכתיר תחת אוואלד את אחיו הצעיר אדוארד, למרות שנודע כהולל ובטלן, ולהעדיפו על פני המלכה העלפית אריין סילהורלור, שתבעה את הכתר לעצמה, בכדי להורישו בבוא היום לבנה מאוואלד, אלרוס חצי-עלף, שהיה פעוט קטן בלבד כאשר מת אביו. המועצה היססה לבחור שליטה עלפית, שעתידה למשול שנים ארוכות מאד, ונרתעה מלתת כח כזה בידי בית סיל'הורלור, דבר שנציגי הצהובים במועצה התנגדו לו בכל פה.

המלך החדש, שהוכתר בתור אדוארד ה-II, לא התכוון לשנות ממנהגיו לאחר הכתרתו, והוסיף לבלות את ימיו בהוללות, משתאות ותענוגות, תוך שאין הוא מסתיר את העובדה כי הוא בור, אינו בקיא בענייני המלאכה ובכל אומנות שהיא, ומפייס את העם במזגו הנוח תמיד לבריות, ובהבטחה, אותה הגשים הלכה למעשה, למנות יועצים טובים שישכילו לטפל היטב בענייני הממלכה.

ראש וראשון לאותם יועצים היה הרוזן מלקולם לבית וארינקאלד, שמונה עוד ב-1552 לשר המדינה, משרה בה החזיק עד מותו בשיבה מופלגת בשנת 1587. מלקולם "המפואר", מלבד להוסיף ולהיות פטרונם של "הכחולים" ולשלוט ביד רמה במועצה הזהובה, הרבה לפאר את היידרקרון, להקים בה מוסדות תרבות ויצירות אומנות, והפך את טירתו הוא שברובע הצבי למוקד של אומנים ואומנויות מפוארות, תוך שהוא מקפיד להוסיף ולנהל את ענייני המדינה על הצד הטוב ביותר. לצידו שירתו את המלך סלמאן נהאראזי, סוחר משי גדול שקיבל את תפקיד שר האוצר, פיאנדרין מנהיג קלאן הירח, מלומד ומכשף נשוא פנים בשל לורנס מיסטברידג', שקיבל לידיו את תפקיד המג, וכן ינדיס, בתו היפה של ינגרוסט, שהפכה לליידי הראשונה של הארמון, וניהלה ביד אומן את הפוליטיקה הפנימית וחיי החברה השוקקים שבתוכו, תוך שהיא מצילה את המלך לא פעם מטעויות מביכות.

ימיו של אדוארד עברו ברובם על מי מנוחות, מלבד מלחמות הסוחרים שהוסיפו להשתולל, כשהצהובים לוחמים ומשפיעים על המדינה באופן ניכר למרות נחיתותם בכח. האינטוריאנים מיהרו והפרו את הבטחותיהם למלך אוואלד, והאינקוויזיציה שבה להשתולל. פעם נוספת פרצו מלחמות קשות בין האינטוריאנים לעלפי היער, אולם בפעם זו נמנעו ההידרוסטים להתערב. את המלך, לפחות, הדבר לא עניין כלל ועיקר.

בצללים, מתוסכלים על קיפוחם, נותרו בני משפחת סיל'הורלור. אמנם, הם זכו בעושר וכבוד רב, אך לא אהבו את היחס המתנכר לדעתם לו זכתה אריין, שנותרה לזמן-מה לשכון בארמון, מוקפת עיניים חשדניות, עד אשר, לפי עצתו של פיאנדרין, עקרה מהיידרקרון ועברה לשכון לזמן-מה בקלסילידי, כאורחת כבודה של יגנרוסט, כשהיא לוקחת את בנה הצעיר אלרוס עימה, ונחה מתלאות החצר ופגעי הקנאה.

בשנותיו האחרונות של אדוארד ה-II, לאחר מותו של מלקולם המפואר והחלשות בית וארינקאלד, החלו "הצהובים" להתחזק, ואדגר בריקלאנד, מנהיגם באותה עת, הצליח להשיג את התפקיד הנכסף של שר המדינה, בעוד רעו לברית ג'ראלד פירסטון מתמנה ליושב-ראש המועצה הזהובה. אלו החלו מנצלים, תחילה בזהירות רבה, את חולשת הכחולים שנחשפה לאחר החלשות בית וארינקאלד בימי בנו האפרורי והחולני של מלקולם, ואת החלשות בית די-לידארז בשל ההתקררות בקשרי הידרוסט-אינטוריה, ואט-אט העלו את הצהובים שוב לעמדת שליטה במדיניות ההידרוסטית.

את אדוארד ה-II ירש בנו מאשתו הטאלוריאנית[25] ז'נט דה-שבלייה. בן זה, גודפרי (משל 1627-1594), נודע עד מהרה באהבתו האובססיבית לצייד ולאיסוף חיות נדירות, שזיכתה אותו בכינוי "הצייד הירוק", שניתן גם בשל חליפת הבגדים הירוקים מתוצרת עלפית שהיה עוטה עליו תמיד.
המלך גודפרי, כאביו, לא הרבה להתעניין בנפתולי השלטון, והותיר אותם בידי יועציו, שרבים מהם כעת היו בני סיעת "הצהובים". העלפים היו חביבים עליו מאד, והוא ביקר לעיתים קרובות בקלסילדי, כשהוא חולק לינגרוסט, בניו ובנותיו כבוד ומתנות רבות, אולם עוד יותר מכך אהב את הצייד, והיה מבלה חודשים רבים בכל שנה ביערות הלגון ובמדרונות הפרועים של קאסטהייוואר או וורייסט, ובשאר מחוזות נידחים, עטוי ירוק מכף רגל ועד ראש, כשקשת ציידים קסומה, מתנת קלאן הירח, לפותה תמיד בידו – ובינתיים לחמו ה-Merchant Klans בלא הפרעה ברחובות היידרקרון.

המלך, שמלבד שגעון הצייד שלו, היה אדם נדיב, אוהב שלווה ושלום, שאף לפייס את בני סיל'הורלור, שלא ראה בהם איום על שלטונו, ובשנת 1606, החזיר את אריין ואת בנה אלרוס-חצי עלף לחצר המלך. אלרוס היה בן 57 כאשר חזר - צעיר למדי במונחי חייו של חצי עלף[26], אולם כבר אז התבלט במזג רציני ומהיר תפיסה, כשרונות רבים במגוון תחומים, וחזות מדהימה, המשולבת בקול מתנגן, כובש לבבות. אלרוס, ששמע משחר ילדותו מידי אימו כי קופח, בז בסתר ליבו למלך, בו ראה טיפש מטופש הנופל ממנו בכל תחום, אולם שמר על רגשותיו בליבו, ולא ניסה לחתור תחת הכתר. תחת זו, נראה כלהוט להשביע רצון ולהוכיח עצמו, דבר שמצא חן עד מאד בידי המלך ובכירי החצר. רק פיאנדרין, מנהיג קלאן הירח, הקדיר את פניו והעיר כי "הנער עלול להביא צרות צרורות אם לא יטופל ויחונך כהלכה", אולם דבריו נותרו כקול קורא במדבר.
המלך גודפרי הוסיף לצוד, גם כאשר החל מזדקן וכוחו נחלש. בשנת 1627, בא סופו העגום, כאשר נפל למארב שטמנו לו קשתים אורקים ביערות הלגון.

את מקומו של גודפרי תפס בנו, פיטר ה-II, צעיר עב-בשר, שחצן ויומרני, שאחורי חזותו הקולנית היה אדם חסר כשרון ופחדן חסר תקנה, דבר שלא הפריע לו להתפאר גבוהה-גבוהה בטקס הכתרתו, ולהכריז כי יהפוך לגדול מלכי השושלת, וכל היבשת תקרא בשמו בהערצה. כך עלה לכסאו אחד המלכים הכושלים ביותר בשושלת ויל ד'אזור, שעד מהרה זכה לכינוי הלא מחמיא "פטקינס הפחדן".
החל משנותיו האחרונות של גודפרי, שוב החלו רוחות מלחמה נושבות בצפון-מערב ואלנקאלד. קיידרהרץ וקארהאן-וול העמיקו את בריתן, כאשר ביקרה המלכה העתיקה והצוננות של עלפי הסערה, רילאנדירי מית'-מונטאר, בבירת קיידרהרץ. שתי המדינות האפלות כוננות צבא פלישה משותף, והלה הלם בסופת ברקים בחופיה של סוראגיה הדרומית. כח נוסף נחת בחופי טיר-וורלין, והילך איימים על עלפי היער במולדתם הם. כח נוסף זה הורכב ברובו מעלפי הסופה, והללו, שהיו מצויידים בנשק כבד ובקסמים רבי עוצמה, הנחילו תבוסה לעלפי היער בלב יערותיהם הבלתי חדירים לכאורה. בפעם הראשונה, נודע בהידרוסט שם חדש, שהיה עתיק להלך עליה איימים מאות שנים מאוחר יותר: בלזריה-אראניל, בתה הקשוחה והמוכשרת של ריאלנדירי. יפיפה צוננת וכסופת שער, מצביאה בחסד עליון הנערצת על לוחמיה, הצליחה זו להכות את טיר-וורלין עם כח קטן, באופן בו נכשלו צבאות ענק אינטוריאנים במשך עשרות שנים.

משמע המפלות מאיזור החופים הכה את טיר-וורלין בהלם. המוני פליטים החלו נסים מזרחה, אל מרכז הארץ, ואצילי המדינה, האחוזים איימה, העלו טענות קשות כנגד מועצת המגים המסתגרת השולטת במדינה, כי שלטונה ניוון את הארץ והביא אותה למצב האומלל בו היא נמצאת. מעט יותר משנה לאחר שעלה פיטר ה-II לשלטון, התחוללה הפיכה בבירת עלפי היער, כאשר גנראל קלורד סיל'גלטור הדיח בקרב קצר את מועצת המגים ואסר את מרבית חבריה, מכריז על עצמו כנגיד הדובר של עלפי היער.

אולם גם סיל'גלטור לא העז לצאת לקרב מכריע כנגד בלזריה-אראניל, והעדיף בינתיים טקטיקת פגע-וברח, בעודו מחפש מדינות חוץ שיוכל לבקש מהן עזרה. מאחר ואינטוריה היתה עויינת, סוראגיה בוערת למחצה בעודה נאבקת בפלישה אכזרית של אותו אוייב, וטאלורי חלשה ומרוחקת, שלח נגיד טיר-וורלין את שליחיו אל היידרקרון, מבקש ברית ועזרה מהמלך פיטר ה-II. בתמורה, הבטיח להעניק למלך אוצר גדול של שכיות חמדה עלפיות וזהב, וכן לתת להידרוסט שטחים רבים במערב טיר-וורלין, ביחוד את האדמות שהיו בעבר נחלות משפחת סיל'הורלור.

פיטר ה-II, למרות שהתלהב מהאוצר, והסכים ברצון לכונן יחסים דיפלומטיים, ואף מיהר להבטיח עזרה, לא מיהר לקיים את הבטחותיו, לזעמם של אבירי סנט-קודור, ראשי הצבא וביחוד אלרוס ואימו, שתעבו את המלך השמן והשחצן מרגע עלייתו. הללו תקפו את המלך במילים חריפות, ואריין רמזה בפומבי שבנה ראוי יותר לשלטון מהשליט השמן והפחדן.
הפולמוס נמשך חודשים על חודשים, בעוד טיר-וורלין בוערת, וכאשר נדחק המלך לפינה, באה לעזרתו יד המקרה, או שמא לא היה זה מקרה כל כך: הגבירה אריין סיל'הורלור מתה מוות מסתורי, שמקורו לא הוכח מעולם, אך השמועות קישרו זאת לפעולה מתוחכמת של "הצהובים", יריביה משכבר הימים, שפחדו ממנה ומבנה, והדבר האחרון שרצו היה לראות את המלך השמן (שנטה להם תמיד חסד) מודח, ואת אלרוס עולה במקומו.
המלך קפץ על המאורע כמוצא שלל רב, ארגן לאריין הלוויה מפוארת על חשבונו, והודיע קבל עם ועדה כי אבלו על הגבירה המתה[27] הוא כה גדול, עד כי חלה, ובאבלו הרב, לא יוכל לצאת למלחמה במשך שנתיים לפחות. היה זה גזר דין-מוות לטיר-וורלין המוכה, והחמצה של הזדמנות חד-פעמית לברית ארוכת טווח והדוקה בינה לבין הידרוסט. הסוחרים העשירים בירכו את המצב, שכן לא רצו במלחמה ארוכה ויקרה כנגד קיידרהרץ וקאהראן-וול, אולם אחרים הוקיעו את המלך בראש חוצות על התחמקותו השפלה, וכאשר הושלמה באותם ימים בריכה חמה ומבושמת בארמון המלך, בעלות של עשרות אלפי מטבעות זהב, נפוץ בעם ובשורות הצבא החרוז הבא:

"While his sick highness is pleased in his pools, Tyr-Vorlin bleeds and Keiderherz Rulls"

שנתיים עברו, ובשנת 1630, שוב הגיעו ידיעות מזעזעות מהחזית, ומיד אחריהם שליח אפל, שבא לא מטיר-וורלין אלא מקיידרהרץ, ובפיו דרישה תקיפה להידרוסטים שלא להעיז ולהתערב, פן יבולע להם, ועימה דרישה מהמלך להפקיד בידי קיידרהרץ סכום כסף עצום בתור ערבון לכך כי ישמור על התחייבותו. המלך השחצן החזיר לשליח דברי יוהרה, וסירב קבל-עם ועדה, צועק כי אין הוא מפחד מקיידרהרץ וכי ימגר אותה על-נקלה, אולם עד מהרה נודע בהיידרקרון כי באישון הלילה, החל המלך מגייס את סכום הערבון עבור קיידרהרץ, תוך תקווה להעלים זאת משריו.
"קחו את הלא יוצלח השמן כערבון, ויטב לכולנו!" קרא ביום המחרת סוחר אריגים בשוק, כאשר החלה השמועה על מעשה המלך עוברת בהמון העם. קריאות מעין אלו התפשטו, והיידרקרון רתחה. כאן התערב אלרוס סיל'הורלור, ובנאום שנשא לפני קציני צבא הידרוסטיים ואבירי סנט-קודור הודיע כי הוא יוביל צבא לעזרת טיר-וורלין, יאמר המלך מה שיאמר, ובין השיטין, העז אלרוס לומר כמעט בגלוי כי יטפל במלך הלא-יוצלח כאשר יחזור כמנצח, רומז כי הוא עצמו יחליפו עד מהרה.

אולם לא כך התגלגלו הארועים. המלך השמן רעד מפחד בארמונו, ויש מספרים כי בנקודה מסויימת, כאשר חשב כי שליחיו של אלרוס באו לאוסרו, התחבא ביבבות מתחת למיטה. כך או כך, הוא לא עשה דבר לעצור את אלרוס, ואת הצבא הגדול שהתארגן לעזרת עלפי היער, אולם זה לקה בארגונו, והנסיך אלרוס, למרות כשרונו הגדול, היה צעיר ולא מיומן די הצורך בהנהגת צבא גדול, ועד-מהרה הוכח הדבר קבל עם ועדה. במערכה קצרה, שהסתיימה בקרב לאורודין (1631), חמקה בלזריה-ארניל מתנועת המלקחיים שניסו אלרוס ומצביאי טיר-וורלין לנקוט נגדה, סבה את הצבא ההידרוסטי מאגפו, ובקרב לאורידין מחצה את ההידרוסטים הגאים עד עפר. יותר ממחצית החיילים ההידרוסטיים נהרגו, ורבים אחרים נפלו בשבי, נגררים לספינות העבדים שהוליכום למכרות קיידרהרץ וקאהראן-וול. הצבא ההידרוסטי הלא-מאורגן והגאה, שרבות מיחידותיו לחמו תחת פיקוד אוטונומי, קרס תחת מחץ הפלדה ופרשי האוויר[28] של הנולדור האפלים, משרתי מית'-מונטאר. אלרוס עצמו נפל בשבי, ונגרר אל לפני רגליה של בלזריה כשהוא כבול בשלשלאות פלדה. זו לעגה לו, וציוותה לגוררו לבור כלא עמוק בקאהראן-וול, שם ישאר עד שישלם מלכו השמן והלא יוצלח את כופר-נפש עצום.

הידיעות על מפלת אלרוס זעזעו את הידרוסט, והבהלה התחזקה בשנה שלאחר מכן, כאשר נאלץ נגיד טיר-וורלין לחתום על שלום משפיל עם בלזריה-אראניל, בו ויתר על ערי החוף שלו לחלוטין, נשבע שבועה פיאודלית לברית קיידרהרץ-קאהראן-וול, ומסר את מחוזות המערב, כשליש מארצו, למס עובד לטובת הברית האפלה.

המלך פיטר נבהל מאד בהתחלה, ובעוד כולו רועד, נשא נאום לפני מצביאיו, כי הוא יטפל במצב, כפי שחובתו המלכותית דורשת, ונשבע "להגן על המולדת עד טיפת דמו האחרונה", אולם כרגיל, לא עשה דבר, מלבד כמה צעדי סרק ראוותניים, ועד מהרה, כאשר התברר כי הברית האפלה אינה מתכננת לפלוש להידרוסט בעתיד הקרוב, ביטל את הגיוס שהכריז בתואנה מתחסדת, ושב לחיי הפאר ומנעמי השלטון, כאילו לא קרה דבר. את הכופר עבור אלרוס סרב המלך בתוקף לשלם, בטענה כי הארץ ואוצר המלך עניים מאד כעת, וכיצד יכול מלך טוב שכמותו לגזול פרוסת לחם אחרונה מפי נתיניו הדלים בכדי לחלץ מצביא כושל וחתרני משבי האויב.

"פטקינס הפחדן" משל בשלווה ונחת בהידרוסט עד מותו בשנת 1655, בעוד המצב בחוץ הולך ורע. לפחות שלוש פעמים נוספות, סרב לצאת למלחמות בתירוצים מתחסדים, ושמו יצא לשמצה ולעג בהידרוסט ומחוצה לה. אפילו בלזריה-ארניל לא יכלה להמנע מלהעיר "הפחדן הוא הטוב בידידיה של הכובשת", אולם שעתה של הידרוסט בתוכניות הברית האפלה עוד היתה רחוקה מלהגיע. מלחמה קשה מאד התנהלה בדרום סוראגיה, ששכרה לוחמים שחורי-עור מיבשת מורקוויליארי הדרומית והנסתרת בכדי להתמודד עם הפולשים האכזריים, שבשנותיו האחרונות של פטקינס נהדפו למגננה, ואיבדו שטחים רבים. בראות רילאנדירי והפיהרר של קיידרהרץ כי המצב מחמיר, הורו לבלזריה לעזוב את טיר-וורלין ולצאת לסוראגיה בכדי לקחת את הפיקוד העליון על המלחמה שם.

בחורף של שלהי 1655, מת המלך הפחדן, הצבוע והשנוא. המועצה הזהובה, שלאחר חשיפת פשעיו של וילפריד וארינקאלד ותלייתו על מעשי רצח מזעזעים שביצע (1638)[29] נשלטה כמעט כליל בידי "הצהובים", רצתה למנות תחתיו את בנו הבכור אנדרו, שהיה בעל מידות דומות לשלו, אולם הדבר התקבל במהומות המוניות, אליהן הצטרפו גדודי הצבא, לוחמי הכחולים ואבירי סנט-קודור, בתמיכת אצילים פיאודליים וראשי מחוזות, שלא היו מוכנים לכך. בראותה המועצה כי סכנת התקוממות כללית מרחפת מעל ראשה, שינתה את דעתה, ובלית ברירה מינתה לכס המלכות את בתו של פיטר ה-II, לוסילדה, אבירת סנט-קודור אמיצה ומוכשרת, בת 21 בלבד בעת עלותה לשלטון, בתור פלדינית צעירה ומבטיחה, שהעם סגד לטוב ליבה ולגבורה שגילתה בקרבות ומבצעי גבורה. המון פשוטי עם חגג בעליצות בהכתרתה, ובכל הפונדקים בירכו נתיני הידרוסט על השליטה החדשה, באומרם כי סוף סוף נמצא מי שישיב את הידרוסט לימי התפארת של אוואלד הראשון, ואולי אף לאלו של פרסיליוס המהולל. הצהובים היו מאושרים הרבה פחות, ביודעם כי הגיעו להם ימי זעם וצרה, אולם מנהיגיהם לא ראו עצמם מסוגלים לעשות דבר, והרכינו ראשם בלית ברירה.

את שנות שלטונה הראשונות הקדישה לוסילדה לענייני פנים, באומרה כי לא תוכל לגבור על אוייב קטלני ומיומן מחוץ, עד שלא תבער את הנגעים מבית. לוסילדה עברה ברחבי הממלכה, ארגנה מחדש את הממשל הפרוע, כשהיא מסלקת פקידים כושלים על ימין ועל שמאל, מדיחה שני פיאודלים שנתפסו בקלקלתם ומחליפה אותם בשליטים אחרים משושלתם שבחרה היא עצמה, ורודפת עד חורמה את השחיתות, שבימי פטקינס פרחה ושגשגה בכל מחוזות הידרוסט. כמו כן, שבה והעניקה לאבירי סנט-קודור את התפקיד לשמור על השלום והשקט בעיר הבירה, ולדכא ביד קשה את מלחמות הרחוב של ה-Merchant Klans, שפרחו ופרעו באין-מעצור בזמן אביה. הצהובים נהדפו אט-אט מעמדות רבות, אולם לוסילדה הניחה יד מרסנת גם על הכחולים, ולמרות ידידותה עם ראשיהם, לא היססה להשליך את צעיריהם לכלא לתקופות ארוכות כאשר נתפסו בקלקלתם. עד מהרה, הבהירה המלכה הצעירה לכל כי היא, ולא שום ראש משפחה או סוחר עשיר, יקבעו את מדיניותה של הממלכה.

שנתיים לאחר עלותה לשלטון, שילמה לוסילדה לקאהראן-וול את כופר הנפש העצום שדרשו עלפי הסופה, ושחררה את אלרוס מכלאו, שם ישב למעלה מ-25 שנים. אלרוס שב להידרוסט, והתקבל בברכה בידי המלכה הצעירה, שבירכה אותו על שחרורו והציעה לו את תפקיד שר צבאה אם ישבע לה נאמנות בלב שלם. אלרוס, שבזמן שיביו הפך לדמות מרירה וקודרת הסכים, אולם בליבו הוסיף להתמרמר על השפלתו הקודמת. תחילה, שמר על שבועת אמוניו, אולם המרירות בליבו לא כלתה, ונסבה גם על כך כי הוא, בנו האדיר של אוואלד הראשון, נאלץ לשרת מלכה צעירה שלא מלאו לה עדיין עשרים וחמישה אביבים.

בינתיים, צמצמה לוסילדה וקיצצה מאד ב"חוקי האבהות" של יוריק, שהיו שנואים עליה מאז נעוריה, ואף היתה מבטלת אותם כליל, אלמלא פחדה מסערה גדולה מדי במדינתה. מיד לאחר מכן החלה לוסילדה לתת את דעתה לענייני חוץ.

בשנת 1659, הציגה לוסילדה בפני המועצה הזהובה ונציגי האצולה והעם את ה-Grand War Cabinet שלה. אלרוס סיל'הורלור שמר בידו את תפקיד שר הצבא, וכעוזרו מינתה המלכה את עות'מאן נהאזארי, בן לשושלת הסוראגית העשירה שנודע לתהילה כמצביא אמיץ כאשר לחם בצבאות הברית האפלה בדרום סוראגיה. ינדיס, בתו של ינגרוסט, הוחזרה מקלסילדי, לשם פרשה בגועל בימיו של פטקינס, ומונתה לתפקיד שרת החוץ. לשרת המדינה מינתה לוסילדה את ידידתה הותיקה אלאנדרה דזרמשילד. המג פרסיבל מיסטברידג', נכדו של המג מימי אוואלד הדומה לו להפליא, מונה למג המלכותי. האוצר ניתן לפטריסיו די-לידארז. הגראנד-מסטאר של מסדר סנט-קודור, ארתור קלנראו, זכה לתפקיד יועץ אישי ומשנה למלכה.

מגמתו של קבינט זה היתה ברורה מאד, והוא נתקבל בעם ובאצולה בסבר פנים יפות. מי שנותרו ממורמרים בחוץ הם הצהובים, שנדחקו כעת לעמדה משפילה ומשמימה של אופוזיציה חסרת כח, וכמו כן, נשכחו בני וארינקאלד. המלכה לא התכוונה לבטוח בשושלת ממנה יצא רוצח נתעב כוילפריד, לפחות לא בעתיד הקרוב.

כקודמיה, נתנה לוסילדה את דעתה קודם כל לאינטוריה וטיר-וורלין. שתי המדינות, פגועות ומובסות בידי קיידרהרץ, היו לוחמות ביניהם מלחמה אכזרית וחסרת תוחלת, כפי שעשו מאז תחילת המאה ה-16.

לוסילדה, שהשקיפה על המצב מהיידרקרון, החליטה כי מטרתה הראשונה תהיה לסיים את המלחמה בין שתי מדינות אלו, על מנת לאחדן בברית תחת מנהיגות הידרוסטית - ברית שתוכל להתייצב כנגד הברית האפלה ולהביס אותה.

לשם כך, נסעה לוסילדה לאינטוריה, להדבר עם מלך פצ'ורנו, אולם עוד בשהותה בים, הופל הלה ונרצח בהפיכה פרו-קיידרהרצית של הנסיך אנריקו די-מורגארה (שכונה באינטוריה אנריקו דה לה-מורטה), חניך של פלוגות המוות ורוצח ידוע לשמצה. לוסילדה, שלא הוזהרה בזמן, נתקפה בהפתעה כאשר קרבה לבוארטה, אולם היא ומלוויה לחמו בגבורה, הניסו את התוקפים ובמבצע לילי מבריק, נחתו בבוארטה, התחברו עם כוחם של בני די-לידארז, וביחד מיגרו את חיל המצב של דה-לה-מורטה.
בכך נפתחה מלחמה בת ארבע שנים בין הידרוסט ונאמני השלטון הישן באינטוריה מחד, לבין אנריקו דה-לה-מורטה וכוחות קיידרהרץ מאידך. נזירי רמיקנוס הוסיפו לתבערה ולתוהו, כאשר הכריזו על "מלכות אלוהים המבורכת" הקרבה ובאה, וכנופיותיהם לחמו כנגד שני הצדדים.
הצמד לוסילדה-אלרוס ניהל את המערכה בכשרון רב, ומולם לא עמדו אלא מצביאים קיידהרצים שאינם מהשורה הראשונה, שכן כל מיטב הקצונה של הברית האפלה נותר בסוראגיה, ובלזריה היתה רחוקה עוד יותר, מפקדת על פשיטה עמוקה ומוצלחת לממלכת מומגאסה שבמורקוויליארי, בכדי לפגוע במקום ממנו קנו הסוראגים את מרבית שכירי החרב הכושים שלהם. אנריקו דה לה-מורטה היה קצב ורוצח יותר מאשר מצביא, ומזגו החם והאלים בגד בו פעם אחר פעם, ביחוד כאשר התמודד עם אלרוס, שהפך כעת למצביא מיומן, קר וערמומי.

בשנת 1663, לכדו ההידרוסטים את פצ'ורנו בירת אינטוריה, שם המליכה לוסילדה את אלחנדרו ה-II, בנו של המלך המנוח, שנודע כאיש חרב מתון בדתו, ולצידו ראש כנסיה מזרע די-לידארז, שהיה שייך לפלג האלטוריאני המתון[30]. המלחמה בשרידי צבאו של אנריקו דה לה-מורטה נמשכה עוד כשנה, במהלכה נהרג הנסיך הרוצח באחד הקרבות, ושארית אנשיו התפזרו לכנופיות שוד ורצח, או נמלטו לקיידרהרץ.

את הישגה הגדול לא איחרה לוסילדה לנצל. בתיווכם של אלרוס וינדיס, שנשלחו לטיר-וורלין מחד, ושל בני די-לידארז באינטוריה מאידך, הושג בשנת 1664 הסכם אלווידו, שסיים את המלחמה הארוכה בין האינטוריאנים לעלפי היער, וכלל הצהרת כוונות על התלכדות משותפת כנגד אגרוף הברזל של קיידרהרץ ועלפי הסערה.

הידיעות התקבלו בדאגה ובזעם בבירות הברית האפלה, ועד מהרה נשלח צבא אפל אדיר מימדים כנגד מלכת הידרוסט. הפיקוד האפל ניתן הפעם לבנה של רילאנדירי, הנסיך גלריאנד (The Dark-One), שהיה עדיין בראשית דרכו, שכן בלזריה-אראניל עשתה נפלאות עבור הברית האפלה בדרום, ומלכת עלפי הסערה לא מיהרה להוציאה משם.

בכך נפתחה "מלחמת הזריחה" כפי שכינו אותה ההידרוסטים, והיא השתוללה במחוז קונקורנה שבאינטוריה ובמחוזות המערב של טיר-וורלין במשך שמונה שנים, לסירוגין. לוסילדה הפליאה לעשות, תוך שהיא נוקטת עמדה יותר ויותר עצמאית במערכה, וצוברת מוניטין עצום משלה, בלא קשר לאלרוס הקודר והמריר, שאף הוא לא טמן ידו בצלחת.

המצביא האפל שעמד מנגד, הנסיך גלריאנד, היה טקטיקן טוב ואכזר, אך נסיונו בניהול מערכה ארוכה וכוללת היה מועט, עדיין, ובקיאותו בקרבות ים לקתה בחסר. ברית שכרתה לוסילדה עם האניתריאה וצי הקטיליאני שחש לעזרתה החל משנת 1670 הכריע את המערכה בים, מקנה שליטה כמעט מוחלטת להידורסטים בזירה זו, ומקדם את קרבות היבשה לקראת סיום.
בשנת 1672, נערך קרב עקוב מדם בין עיקר צבאו של גלריאנד, שתקף עיר נמל בצפון-מערב טיר-וורלין, לבין כוחו של שר הצבא אלרוס. גלריאנד, שחשב לכבוש את הנמל החשוב, ניצח בקרב זה, שנקרא "קרב קוויוואל" (Quaywall), ניצחו עלפי הסופה, ועיר הנמל נפלה לידם, אולם עד מהרה התברר לגלריאנד כי נצחונו היה נצחון פירוס, שחרץ את גורלו ואת גורל המלחמה. לא עבר חודש מאז נצחונו, והוא כותר בנמל החרב למחצה, נתקף מהים ומהיבשה בידי כוחות גדולים, כשהוא חסר-אונים וסופו הולך ומתקרב במהירות. במצב זה, נאלץ הנסיך האפל לשאת ולתת עם לוסילדה, שהכתיבה לו את תנאי הכניעה: הצבא האפל נאלץ להסגיר למשפט כמה מפושעי המלחמה הקיידהרצים היותר אכזריים שבקרבו, להשאיר מאחור את הנשק הכבד ופיצויי מלחמה גבוהים, להכניע את כל יחידות הצבא של הברית האפלה שלחמו עדיין באינטוריה ובטיר-וורלין, ולסגת לארצותיו על מנת שלא לחזור עוד. גלריאנד קיבל את התנאים בלב כבד, ושב לארצו נכלם ומושפל.

שמה של לוסילדה הושר לתהילה כעת בכל רחבי צפון-מערב ואלנקאלד, והיא זכתה בכינוי "חרב האור", כאשר שבה למולדתה סוף-סוף, לנוח מעט מהמלחמה הארוכה, מתקבלת בהתלהבות בהיידרקרון, שהיא, כמו יתר המדינה ההידרוסטית, התעשרה מאד מהמסחר שהחל פורח ומשגשג עם טיר-וורלין ואינטוריה, לאחר שנים ארוכות של שפל, ומפיצויי המלחמה והשלל שהשיגו ההידרוסטים מקרבותיהם המוצלחים. המלכה לא היססה לחלוק את תהילתה עם מקורביה, ביחוד עם אבירי סנט-קודור, שאת כוחם הוסיפה לחזק, עד כי היו שדימו כי פעם נוספת מושלת מלכה של אור בראש המועצה הלבנה, כפי שהיה בעידן ווילורין הרחוק.

מי שנותר קודר וממורמר היה אלרוס. הלה לא סלח למלכה על כך כי השתמשה בו, לדעתו, כפתיון אומלל שספג את המכה מידי צבאות האופל, בעוד היא קוטפת את התהילה, וכל המתנות והכיבודים שהוענקו לו לאחר המלחמה, כולל אחוזות משפחתו העתיקות בטיר-וורלין, לא הפיסו את דעתו המרה. אומללותו גברה גם בשל מאורעות אחרים:
ראשית, הוא השתוקק בכל מאודו לידה של ינדיס, בתו היפה של ינגרוסט נגיד הונייר, אולם זו לא רצתה בו[31], דבר שתסכל אותו מאד והרעיל את נפשו עוד יותר. מלבד זאת, השגריר הפופולרי והססגוני ששלח נגיד טיר-וורלין להיידרקרון, גלורנל סיל'קרייל, היה יריב אישי שלו, ועשה הרבה בכדי לדחוק את רגליו, הן בטיר-וורלין והן בהיידרקרון. אופיו של שגריר זה היה עליז, מרבה לצחוק ואוהב חיים וחברה - ההיפך הגמור מאלרוס המר והקודר, וככל שנעשה השגריר פופולרי יותר, כך נעשה אלרוס מסוגר וזעף יותר, סבור כי הכל פנו נגדו והתכחשו לו.

לא עברו שנים רבות, והתחולל פיצוץ בין אלרוס למלכה. בעוד המלכה שוהה בביקור בהקטיליאנה, ואלרוס שוהה באדמותיו בטיר-וורלין, הסתסכך הלה עם אציל עלפי אחר בשם פלאסטיל, לורד ארוגנטי ושונא-אדם שהיה מתומכי מועצת המגים בזמנו, ובז לאלרוס בגלוי כבן-תערובת נחות. הסכסוך גלש עד מהרה למלחמה, ואלרוס עלה על אדמות אוייבו, שרף את מצודתו באש ובזז את ישובי נתיניו באכזריות (1683). העניין הגיע למלך טיר-וורלין, והלה הורה בזעם לאלרוס לבוא למשפט בפניו ולהסביר את מדוע התנהג "כרוצח קיידרהרצי". אלרוס סרב בבוז, באומרו כי הוא שר-צבא הידרוסט. כתגובה לכך, הודיע מלך טיר-וורלין כי הוא מחרים את כל אדמותיו של אלרוס, ופוקד עליו לצאת מארצו.

אלרוס לא התכוון לשעות לצו זה, ולו לרגע. בעוד המלכה שוהה עדיין בהקטיליאנה, שם התנדבה לסייע לרוספוליס במלחמה כנגד שבט קיקלופים טורדני ורב-עוצמה, הפעיל אלרוס את סמכותו כשר צבא, למרות התנגדות אבירי סנט-קודור, ושלח צבא הידרוסטי גדול למערב טיר-וורלין. במהירות, ניצת סכסוך מזויין בין ההידרוסטים לעלפי היער, שאיים לאיין באחת את כל השגיה הקודמים של לוסילדה, זאת ביחוד מפני שאלרוס החל נושא ונותן עם כמרים סנטוריאנים קנאים מאינטוריה, בתיווכם של בני צ'אבאלאז, וביקש מהם להשפיע על כוחות אינטוריאנים לפלוש לטיר-וורלין.

אולם אלרוס זלזל מדי בכוחם של יריביו, ועד מהרה למד לקח כואב. הקלאנים הגדולים והחמושים של אמזונות היער הדרומיות, ששמרו על גבול אינטוריה טיר-וורלין, היטיבו לבלום את המיליציות האינטוריאניות המעטות שנענו לקריאתו (זאת מפני שמלך אינטוריה ושריו לא רצו להסתבך במלחמה נוספת כנגד עלפי היער, לפחות לא לעת עתה, והתעקשו לחכות לדברה של לוסילדה). מנגד, עלה צבא גדול ומאורגן של עלפי יער במהירות עצומה על אלרוס, והכה אותו ואת הצבא ההידרוסטי שבא לעזרתו בסדרת קרבות. אלרוס, שנותק מהידרוסט, התבצר כעת בטירתו שבמערב טיר-וורלין, עליה הושם מצור הדוק, ולא נותר לו אלא לקרוא ביאוש לעזרת המלכה, שמיהרה לשוב כעת להיידרקרון, לשמע הידיעות המדאיגות שהגיעו מהדרום.

המלכה, נבוכה וזועמת למשמע הצרה בה סיבך אותה אלרוס, מיהרה לטיר-וורלין בעצמה, אולם לזעמו של שר הצבא, שמה את פניה למשא ומתן ולא למלחמה. עלפי היער, שרחשו עדיין כבוד ל"חרב האור" שהושיעה אותם בשנים עברו, קיבלו את פניה בכבוד, הורו על הפסקת אש והחל משא ומתן בין הצדדים, שערך חודשים אחדים. לוסילדה, שרתחה על אלרוס, סירבה עדיין להעמידו לדין, כפי שדרשו עלפי היער כי תעשה, והגיעה בסופו של דבר לפשרה עם נגיד טיר-וורלין. אלרוס לא הועמד לדין, אמנם, אולם הודח מתפקיד שר הצבא, והוסכם בין הצדדים כי לא יחזור עוד לטיר-וורלין. חלק מאדמותיו הוחרמו, בכדי לפצות על הנזקים שגרם, ואילו על יתר אדמות סיל'הורלור במערב טיר-וורלין הופקד בן משפחה אחר, מקובל יותר על שליטי עלפי היער.

בכך, מנעה לוסילדה מלחמה מיותרת ועקובה מדם בין הידרוסט לעלפי היער, והברית בין הצדדים הוחזרה לתקנה - אך נזק נגרם, בלא ספק, שכן המלחמה שבה לחזק את קרנה של הסיעה האנטי-אנושית המסתגרת והקנאית בטיר-וורלין, שנחשבה קודם לכן ל"פגר מת", ואם כי השלטון לא נתפס על-ידה עדיין, שבו לנשב רגשי בדלות קנאית בחלק גדול מעמה של טיר-וורלין, וידידות ממלכה זו להידרוסט, גם אם נותרה על מכונה, הצטננה למדי.

אלרוס, שהמלכה הוכיחה אותו קשות על מעשיו, ומצא עצמו בלא תפקיד, היה מר-נפש יותר מתמיד, והפך לבריה חתרנית, זוממת מזימות ובלתי נסבלת. בעיקר, שאף אלרוס לנקום במלכה, ולערער את הברית שבראשה עמדה. לכן, הידק את קשריו עם הצהובים, ובעיקר עם משפחות מונטיניו וצ'אבאלז האינטוריאניות. בעזרתן, הרבה לבקר באינטוריה ולצבור קשרים עם גדולי השלטון והכנסיה שם, ובשנת 1689 אף קיבל על עצמו את אמונת האש הקדושה. בסתר, הסית כנגד השלום בין אינטוריה לטיר-וורלין, כשהוא טוען בפני כמרי האינקוויזיציה כי קנאות דתית מניעה את צעדיו.

בשורות מדאיגות הגיעו אל המלכה בדבר התנהגותו של אלרוס, והיא שבה ונזפה בו, אולם קיבלה את טענתו כי הוא נאמן לכתר, כתמיד, וסירבה לעצת מקורביה[32] לנקוט נגד חצי-העלף הסורר ביד קשה. המלכה, שלמרות השנים הרבות שעברו עליה, נותרה במלוא כוחה ושמרה על מראה צעיר בהרבה מגילה האמיתי, יצאה בשנת 1692 ממולדתה לסוראגיה, בכדי לסייע במלחמות שניהל הסולטן הגדול כנגד הברית האפלה, מתוך רצון לפגוש את בלזריה-אראניל, ששבה לנהל את החזית האפלה, ולהתמודד מולה פנים אל פנים.

אלרוס חיכה להזדמנות זו בדיוק, ועד מהרה טווה רשת חדשה של תככים, ביחד עם בעלי בריתו האינטוריאנים וה"צהובים". לא מעט בסיועו, התחזקה וגאתה שוב הקנאות הדתית באינטוריה, ורוחות מלחמה החלו לנשב שוב כנגד טיר-וורלין.
עד-מהרה מצאו מחרחרי המלחמה הזדמנות, כאשר ערכו האמזונות מטיר-וורלין פשיטה גדולה על דלמינדו, בשל היחס האכזרי של שליט עיר אינטוריאנית קטנה זו לנשים. אינטוריה מיהרה והכריזה מלחמה, בסיועו של אלרוס, שהבטיח להם תמיכה הידרוסטית. הלה הזדרז והעביר במועצה הזהובה החלטה ברוח זו, בתמיכת הצהובים וכל המשפחות האינטוריאניות העשירות, בעוד המלכה נמצאת בסוראגיה, מעמיד את לוסילדה בפני עובדות מוגמרות ושוקת שבורה.
כאשר שבה המלכה בשנת 1694 מסוראגיה, מצאה בפעם הראשונה רוב במועצה הזהובה כנגדה, ומלחמה אכזרית שהחלה משתוללת בין אינטוריה לטיר-וורלין. לאחר שנכשלה כשלון חרוץ במאמציה להרגיע את הרוחות ובוזתה לפני המועצה, הגישה בזעם וכמעט בדמעות את התפטרותה, ועזבה את הידרוסט באחת עם כמה מנאמניה, הופכת להרפתקנית בדרום סוראגיה, שם לקחה חלק במלחמה כנגד הברית האפלה, זוכה לכבוד רב מידי הסולטאן כמאל ה-II. מאוחר יותר, עזבה את סוראגיה ונדדה לדרום-מזרח יבשת ארקוויליירי, שם נעלמו עקבותיה, וגורלה לא נודע בהידרוסט. כך אבדה לממלכה השליטה המוכשרת, ורעיון הברית המשולשת שתבלום את לגיונות קיידרהרץ וקאהראן-וול אבד לנצח.

המועצה הזהובה לא אחרה למנות את אלרוס למלך הידרוסט, מגשימה סוף-סוף את חלומו הישן נושן, אולם הלה, בשל אופיו הקודר והזועף, ובשל האויבים הרבים שצבר לעצמו, לא האריך להחזיק בכתר. המון העם שטם אותו, וראה בו כתככן הנבל שסילק את לוסילדה האהובה, ומרידות החלו פורצות פה ושם. האצילים חשדו בו, הכחולים תיעבו אותו, מלבד אולי שושלת די-לידארז, וגם בעלי בריתו הצהובים החלו חוששים מפניו, ובעיקר מתוכניתו לשקע את הידרוסט במלחמת חורמה בטיר-וורלין, לצד אינטוריה. במאוחר, הבינו כי שאיפותיו חיסלו את הסחר המשגשג עם עלפי היער, ומנעו רווחים גם מרבים מבכירי הצהובים, ועל כך התמרמרו מאד.

אלרוס איבד את הכתר בשנת 1698, לאחר ארבע שנים בלבד: בעודו עסוק בדיכוי מרידות, התאחדה המועצה הזהובה כנגדו, וברוב מוחץ הכשילה את תקציב המלחמה כנגד טיר-וורלין, קוראת פה אחד כי נפש העם ההידרוסטי נקעה ממלחמות סרק, הנערכות רק בשל נקמתו האישית של המלך. לא סייעו למלך כל זעמו ואיומיו, ובסופו של דבר, פנה לרוזן קונראד וארינקאלד בכדי שיתווך בינו לבין המועצה, וישיג עבורו פרישה מכובדת מהשלטון. הלה הסכים, ועד מהרה הגיעו אלרוס והמועצה להסכם הבא: אלרוס הסכים לפרוש מהשלטון לטובת ויליאם, בנה של לוסילדה, ובתמורה הוענקה לו אחוזה רחבת ידיים במחוז פארנס, ותפקיד שר הצבא הוחזר לו.

כך, עלה לשלטון בנה היחיד, הצעיר וההססן של לוסילדה, ויליאם ה-I, שזכה עד מהרה לכינוי "הרועד". צעיר זה, שגדל בצל אימו ומלחמותיה, היה אדם מוזר ולא צפוי. הוא היה פרו-אינטוריאני מאד, וקרב כמרים של האש הקדושה לחצרו. בהשראת אלו, נישא בשנת 1700 לספירת הילאסיאס לנסיכה מריה די-מיגלסיו, בתו של מלך אינטוריה, וזו, קנאית דתית חשוכה ושאפתנית, דאגה לסלק מהחצר את כל האנשים שהקיפו את לוסילדה בזמנה.

כך, החלה שקיעת עידן הפאר. הידרוסט היתה נתונה במבוכה, מפולגת וחסרת נחת. הקואליציות המסורתיות של ה-Merchant Klans החלו מתערערות ונסדקות, מפנות את מקומן למחלוקת הולכת וגוברת בין הפרו-אינטוריאנים למתנגדיהם, כשאלרוס מוסיף לזרוע אי-שקט, שתאם את התבערה המרה שהלכה והתחזקה בנפשו פנימה. עד מהרה, הפר את הבטחותיו והחל חותר תחת המלך. האפלה ששלטה בנפשו כעת היתה כה רבה, עד כי כאשר הבין כי האינטוריאנים קשורים למלך ולא יסייעו לו לערער את שלטונו, החל מחפש בעלי ברית אחרים, אפלים יותר.

בינתיים, המשיך המצב להדרדר. משבר כלכלי, בצורת ורעב פקדו את הידרוסט, גורמים למהומות איכרים בחלק ממחוזותיה. שבטי פרא ודרקירי מהצפון תקפו בכח רב את מחוזות הרי הגבול, צרים על וויטדוון, וחלקם מצליחים, לראשונה מזה מאות שנים, לחמוק דרך מעברי ההרים ולזרוע תוהו והרס במחוזות סאלאן והלגון. הרווחה הכלכלית והסחר דעכו, והמועצה הזהובה הפכה לשדה קרב מר.

למרות הפצרות אלרוס והאינטוריאנים, סרב המלך לצאת למלחמה כנגד טיר-וורלין, ואף איים להדיח את אלרוס מתפקידו, אם ימשיך ללחוץ לכיוון זה. דבר זה דחק את אלרוס מעבר לסף. בקיץ 1713, הופיע בתוך היידרקרון עצמה, בלא התראה, לגיון אפל של פלוגות המוות ועלפי סופה, בהנהגת לורד קאמול מזרה האיימים מקאהראן-וול. הללו, שבאו מהעולם התחתי, מלווים בצבא גדול של אורקים, השתמשו בדרך סודית שהסגיר בידם אלרוס, פשטו על הארמון ורצחו את המלך לפני כסאו, בעודו מיבב ומתחנן לרחמים בקול מגמגם ומקוטע. לורד קאמול, בהוראת מלכתו, הכתיר את אלרוס למלך הידרוסט, אולם התוכנית האפלה נכשלה באיבה: שניים מבני סיל'הורלור, שנבעתו מרשעותו של אלרוס, הסגירו את התוכנית לאבירי סנט-קודור. הללו לא הצליחו אמנם להציל את המלך, שכן הלה סרב להאמין לדבריהם עד שהיה מאוחר מדי, אולם בידי המסדר, שנתמך בידי גדודי צבא שגוייסו בחיפזון וכן בידי האינטוריאנים, עבר במהירות למתקפת נגד, ובחודש של קרבות רחוב עזים ומלחמה בעולם התחתי, שנעזרה בידי תגבורת ששלחו הגמדאים מזיריק-זיגיל, טוטאו כוחותיו של קאמול מהיידרקרון. בקרב המכריע, שהתנהל בארמון עצמו, הגיע סופו של אלרוס מר הנפש, כאשר אחד מהמסטרים של מסדר סנט-קודור הטילו מחומות הארמון הגבוהות מטה, אל תוך הדליקה שהשתוללה בגן מתחת להן. כך מת מוות אומלל חצי-העלף הקודר שהשפיע כה רבות על תולדות חציו השני של עידן הפאר, אולם הלה הותיר צאצאים אחריו, שעתידים היו לקחת חלק בתולדות הידרוסט - בדרך כלל אפל וטראגי בדיוק כשל מייסד השושלת.

לורד קאמול נהדף לבסוף בחזרה אל העולם התחתי וחשב להתקיף בשנית, אולם צבא אינטוריאני שחש לעזרת היידרקרון בדרך הים שכנע אותו כי התוכנית אבודה, מאלץ אותו לסגת בפחי נפש בחזרה לארצו. היידרקרון היתה שרויה כעת באפיסת כוחות, בלא הנהגה, כשהיא מלאה בצבא אינטוריאני. המצביא האינטוריאני, רודריגו די-פאדראז, ביחד עם המשפחות האינטוריאניות רבות העוצמה של היידרקרון, לא התקשה להשיג את חפצו:
ב1- בגאלאדיין 1713 הוכתרה אלמנתו של ויליאם, הנסיכה מריה די-מיגלאסיו, למלכה האחת והיחידה של הידרוסט.

תמו ימיה של שושלת ויל ד'אזור, מפנים מקומם לתקופה סוערת ומרה יותר, שנזכרת בהידרוסט גם בזכות עצמה, אך יותר מכך בזכות האפלה הנוראה שירדה על הידרוסט לאחריה.

עידן הפאר כלה ונגמר, החל עידן דמדומי הערב.

בחזרה אל דף האינדקס של ארצות העולם הידוע

בחזרה אל דף המבוא לאימפריה ההידרוסטית

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001
בניית האתר : The Pundak
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום

---

[1] הרוזן גודפרי קאנינגהאם קיצץ בהם, ועוד יותר מכך עשתה זאת בתו, ליידי מרג'ורי, שמחקה מהם סעיפים רבים בשנות פעולתה. כיום, חוקים אלו אינם חלים על הרפתקניות ופועלים בעיקר לעניין סמכותו של אב המשפחה על בנותיו הלא-לוחמות ולא נשואות, בעיקר אלו מהן שלא מלאו להן עדיין 25.

[2] שנחשבת לאימו מולידתו הישירה של הפרלמנט ההידרוסטי.

[3] כיום רובע הטיילת.

[4] אנשי בית פון לידרהאוזן, שליטיה הפיאודליים של רוטמייר, שפעלו כמחתרת בתקופה זו כנגד השלטון האינטוריאני האכזרי בעירם ובמערב איירנוסט בכלל.

[5] שמועות על ניאופים סדרתיים ו"נישואין פתוחים" היו עניין של יום יום, אולם לא נעדרו, מדי פעם, גם שמועות על הומוסקסואליות וסטיות אחרות, אורגיות ולעיתים אף דברים מבחילים עוד יותר.

[6] למעשה, עד למפלתו הכמעט סופית של בית לידארז במאה ה25-, וסילוק השפעתו לחלוטין מבוארטה, מה שגרם לשארית בני המשפחה להמלט מאינטוריה כפליטים.

[7] סופה של המשפחה הגיע בסוף המאה ה19-, לאחר שספגו מכה קשה בהידרוסט בזמן "נסיכת הלהבות", הושמדו כליל בידי עלפי הסופה ואחוות הגולגולת. לאחר שהיו מעורבים בקשר-נפל לרצוח את בלרזיה-אראניל, ניתלו כל הגברים במשפחה בכל הגילאים, והנשים פוזרו בין סוחרי עבדים ונפוצו בכל העולם. שנים מעטות לאחר מכן, השמידה מגפה לחלוטין גם את האגף של המשפחה שנותר בהאניתריאה. כיום אין למשפחה כל שריד וזכר.

[8] בני שושלת זו חולשים על רובע הצבי בהיידרקרון עד היום.

[9] למשל, פלישתו של שר צבא אינטוריה פאולו די-לידארז לדרום הידרוסט למאבק כנגד האיריני הלבנה בסוף המאה ה13-.

[10] בין הצדדים שררה שנאת מוות באינטוריה עצמה, מאז "ליל הקדוש האדום", בו טבח פאולו די-לידארז את אנשי רמיקנוס בדרום הידרוסט.

[11] הידידות נשמרה גם לאחר מכן, לאחר הפסקה קצרה בימי וילפריד ה-III, כאשר בני לידארז סייעו לשקם את ידידיהם לאחר שהוחלף וילפריד הרוצח.

[12] רובע התחייה או "רובע לה-קוקיסטה".

[13] השושלת ברחה מהידרוסט בזמן נסיכת הלהבות, וחלקה הגדול שב להקטיליאנה, הופך שוב לקלאן אמזונות (אם כי מתורבת ומשכיל הרבה יותר מהרגיל), עד שהתמזג בתוך האמזונות הפליסאריות והשתכן בעירן.

[14] בתה של האיריני הלבנה שהפכה למלווה נאמנה של אוקנברסט וקיבלה ביחד עימה חיי אלמוות.

[15] הביטוי הפופולרי "בגידת הסוחרים" היה פרי המצאתה.

[16] לאחר הרצחה של קארסי ומותו של בנה, שלוש שנים לאחר מכן, תפסה את ההנהגה קאסאנדרה דזמרשילד, שהיתה גם אחייניתה של אלכסנדרה קריסוריאס, דמות זו הפכה לאישיות החשובה ביותר בקרב הכחולים אחרי הרוזן מלקולם המפואר, והסירה את הכפפות לחלוטין במאבק כנגד אלו שנראו לה אחראים לרצח סבתה, עד כדי כך שעוררה ביקורת בקרב החוגים השמרניים יותר של סנט-קודור.

[17] המשפחה נאבקה קשות ב"נסיכת הלהבות" וכמה מבניה עלו על המוקד. לאחר מכן, בתקופת שלטון האופל, ברחה המשפחה לצפון הידרוסט, והתיישבה במחוזות וויטדון וקאסטהייואר. בתקופה מאוחרת יותר, קיבלה המשפחה את השלטון הפיאודלי בוויטדוון, בו היא מחזיקה עד היום.

[18] בני נאקידיס הפכו למשתפי פעולה עם שלטון אחוות הגולגולת, ורובם נאלצו לברוח מהידרוסט כאשר מוגר שלטון זה. כמה מהם שרדו בצללי היידרקרון עד תחילת המאה ה-25, כאשר משפחות פשע אחרות דוחקות את רגליהם, ובסופו של דבר, כאשר נכבשה באריזהאר והפכה לקולוניה, היגרו שרידי המשפחה לשם, והחלו עוסקים בשוד קרקעות ומעשי אכזריות כנגד הילידים. המשפחה נפגעה קשות במרד הבארזיהארי הגדול, ורוב בניה ובנותיה נהרגו בידי הילידים המתקוממים, שנקמו בבני נאקידיס באכזריות רבה.

[19] המשפחה גורשה מהידרוסט לאחר מפלת "נסיכת הלהבות", וקיימת בפצ'ורנו עד היום, על "העסיס הקדוש" שלה, הנפוץ מאד באינטוריה עד היום. בהידרוסט הוא מצוי כיום הרבה פחות.

[20] אביו של מאלקולם "המפואר".

[21] 6 בפיאנהוטיאר, 1513.

[22] והוא, מטעמיו שלו, בחר באופציה השניה, ועקר לטאלורי.

[23] מה שגרם למנוסה של המוני נשים מבוהלות ליערות טיר-וורלין. הללו, בהנהגת הרפתקניות, קיבלו מחסה אצל עלפי היער, ויסדו קלאנים קנאים של אמזונות, שלקראת סוף המאה ה16- לקחו תפקיד מפתח בהגנת גבול הצפון של ממלכת עלפי היער. אולם, בימיו של אוואלד, טרם יוסדו הקלאנים הללו.

[24] לפי סופרים אינטוריאנים, כ20,000- במספר.

[25] למעשה ז'ראלית, נצר לשושלת דוכסי המזרח.

[26] חצי מוריקוונדי, לא חצי אלדר.

[27] שהכל ידעו כי היחסים ביניהם בזמן חייה היו עויינים וקרים.

[28] Order of the Hell Riders.

[29] ראה תיאור רובע הצבי בהיידרקרון וכן תיאור ה-Merchant Klans בתחילת פרק זה לפרטים נוספים.

[30] מבין שלושת הפלגים העיקריים של דת האש הקדושה: הרמיקנים, הסנטוריאנים והאלטוריאנים.

[31] ולמען האמת, לא התכוונה לתת את ידה לאף אחד מהמוריקוונדי. מאוחר יותר התארסה ונישאה לאביר עלפי נודד בשם טילמור, נולדור מאונגוליין שהיה נצר מרוחק לאקתליון, אחד משרי גונדולין.

[32] בעיקר המג מיסטברידג', ינדיס ושגריר טיר-וורלין.