גונתאר דה-ז'וליי הוא גבר גבוה ושרירי מאד,
בן כ40-. פניו הרחבות והגסות משהו מעוטרות בשפם עצום בגוון חום-כהה, ועיניו
אפורות-ירוקות. שער-ראשו הארוך, שצדעיו מאפירות מעט, זרוק בדרך כלל מאחורי ראשו
בלא כל תסרוקת רשמית, או קלוע בצמה גסה. הרוזן אינו מחבב בגדי אצולה רשמיים,
ובדרך-כלל עוטה עליו חליפת מדי צבא, אליה מוצמדות דרגות המרשל שלו בזהב טהור. כמו
כן, הוא כמעט ואינו נפרד מגלימתו האפורה-כהה, הקסומה מאד, אותה קיבל במהלך
הרפתקאותיו במסקרה. הבעת פניו אדישה לעיתים רחוקות, והיא נעה בחדות בין זעם לצחוק
או ארשת חדורת רגש אחרת. כמעט בכל מצב, מלבד שינה, חוגר הרוזן-המרשל את חרבו
האדירה, אקיאנור, בעלת ניצב השוהם, המסוגלת לחדור כמעט כל שיריון כאילו היה חמאה,
ולהבה האפרורי-כהה, הקטלני להחריד, חושל לפי השמועה בידי יצורים שלא מהעולם הזה,
בתוך מימיו השחורים של הים החובק הנורא אקאיה, ים האבדון האינסופי.
גונתאר
נולד בבית חווה עלוב במחוז ראכנהורף, בן להורים קשה יום, אחד מעשרה אחים ואחיות,
שרק ארבעה שרדו והגיעו לבגרות (כיום, לאחר המלחמות והמחלות שעבר המחוז, נותרה
בחיים רק אחת מאחיותיו, גונהילד, והיא חיה בטירתו). כבר מילדותו היה פרוע, חם-מזג
ובלתי ניתן לשליטה, הסתבך בלא הפסקה וגרם להוריו צרות צרורות. בסופו של דבר, נמלט
מבית הוריו בגיל 14, לאחר שאביו, שקץ במעשי הפראות שלו, הכה אותו מכות קשות
ברצועה.
גונתאר
נדד ביערות ובמרחבים, התחבר עם פורעי-חוק, ועימם נדד במשך שנים ברחבי הדרום, כשהוא
משמש חליפות כגיגלר, חייל שכיר והרפתקן, לא בוחל מעולם במעשי אכזריות ומנסה לפלס
את דרכו כלפי מעלה. בסופו של דבר, לאחר ששני פיאודלים הספיקו להוציא גזר-דין מוות
על ראשו, ולפני דוכס הדרום עמדה כבר בקשה לחתום על צו מאסר דוכסי נגדו, נמלט
גונתאר כל עוד נפשו בו מהדרום, וחצה את ההרים אל העיר זירקוניי שבפאתי דומנת המלך.
משם המשיך צפונה בתור שומר שיירות, ובאיל דה לה-רוא החליט לנקוט בצעד מסוכן ונועז
מאד: להצטרף לשיירת סוחרים גדולה ששמה פניה אל ממלכת מסקרה המרוחקת, הנמצאת בחלקה
הצפון-מזרחי של יבשת אסטארנה. אי-כה, הצליח גונתאר לעבור את המסע הקשה בחיים,
ולקבל שכר נדיב מהסוחרים - שכר אותו השקיע בתשלום לאחד מאומני החרב של משפחת
לנגרסקי, הבויאר תיאודור[1], בכדי שיאמן אותו ויהפוך אותו
מלוחם פרוע לשכיר חרב מהדרגה הראשונה.
השקעה
זו הוכיחה עצמה כמשתלמת מאד. לאחר שנתיים, הפך גונתאר ללוחם מיומן ואדיר, שעד מהרה
נודע הכינוי שבחר לעצמו "עורב החצות" בכל רחבי מסקרה כשכיר-חרב מוכשר
וקטלני, אשר אצילים מוכנים לשלם סכומים גדולים עבור שירותיו. בשנים 2430-1 נשכר
"עורב החצות" בידי הצארינה של טיגסקו בכבודה ובעצמה, בכדי שידכא מרד
שהכריזו כנגדה שלוש משפחות אצולה חשובות בדרום מסקרה. ז'וליי הוכיח עצמו מעל
ומעבר, ובסדרה של קרבות והרפתקאות מחץ את כוחם של המורדים. בקיץ 2431, ביחד עם קבוצת
הרפתקנים מסקרית וכח חיילים נבחר, הוביל התקפה לילית על טירתם הראשית של מובילי
המרד, משפחת רוגצ'נקוב - פשיטה שהסתיימה בטבח מזעזע של כל בני המשפחה, גברים נשים
וטף. לאחר סופם העקוב מדם של בני רוגצ'נקוב, נבעתו יתרת המורדים והניחו את נשקם.
ז'וליי, שקיבל סכומי עתק מהצארינה בשל שירותיו, קנה לעצמו ארמון בטיגסקו, וחי שם
כאילו היה מלך.
אולם
ימי השלווה של ז'וליי לא האריכו ימים. בשנת 2434, במסגרת מאבק על ליבה של יפיפיה
מסקרית בשם אירינה לקארוף, הסתכסך ז'וליי עם בנו של החשוב באצילי הממלכה, הדוכס
יורגובסקי. הסכסוך הלך והחריף, עד שהסתיים, בליל סתיו אחד, בקרב חרבות פרוע בפאתי
טיגסקו, בו חיסל ז'וליי, כמעט בכוחות עצמו, את בנו של הדוכס ועשרה משומרי ראשו.
הדוכס הזועם העמיד את כל אנשיו במצב הכן, והתכונן לרכב לעיר הבירה בראשות צבא בן
5,000 איש בכדי לישב את החשבון עם ז'וליי. "עורב החצות", שהבין כי אפילו
הצארינה תתקשה לסייע לו כעת, אסף את כל שיכול היה מרכושו הרב, ונמלט באישון לילה
מטיגסקו, כשהוא חומק מכל הרודפים ששלח הדוכס אחריו, ומחסל כל אחד מאנשיו שנקרה
בדרכו.
ז'וליי
שם פעמיו כעת אל חאנות הברזל האוטורית, בכדי לחזור שם לעיסוקיו בתור שכיר חרב, שכן
סבר כי המלחמות האכזריות בין החאנים של אותה ארץ יספקו לו שפע של תעסוקה, כבוד
ושלל. בחאנות הברזל, פגש את גנראל שכירי החרב הז'ראלי המפורסם אטיין דה-אלוור,
הצטרף אליו בתור קצין בכיר, וליווה אותו בהצלחה רבה באחד ממסעות המלחמה שלו. כאשר
שב דה-אלוור לז'ראל בשנת 2435, בא ז'וליי עימו, בתור סגנו הבלתי מעורער, וציפה
להמשיך ולהחזיק תפקיד זה בתור "הגראנד-מרשאל", תפקיד אותו חשב אטיין
להעניק לו בתחילה. אולם, הרעיון נכשל בשל התנגדותו החריפה של מילוס גלוריאנוס,
אותו רצה דה-אלוור מאד בתור מפקד בכיר בצבאו. מילוס השחצן, שלא היה מוכן כי יהיה
אי-מי בדרגה גבוהה ממנו מלבד דה-אלוור (עובדה שגם איתה השלים בקושי), הפך עולמות
ואיים להתפטר, בעודו דורש את משרת ה"גראנד-מרשל" בעצמו. בסופו של דבר,
החליט אטיין לבטל את המשרה כליל, ולהפוך את מילוס וז'וליי כאחד לשני המרשלים (היחידים)
של הצבא. פרשה זו, בין היתר, היתה המקור העיקרי לתיעוב ההדדי העז שבין גלוריאנוס
לז'וליי.
תחילה,
הועסק ז'וליי כיד-ימינו של דה-אלוור, היושב באיל דה לה-רוא, אולם אופיו חם המזג
גרם לו להסתכסך במהירות עם מרבית גדולי הממלכה, ביחוד עם הדוכס דה-ברה והרוזן
דה-טווא, מנהיגי אצולת החצר, להם בז כעשב השדה כ"ערמות פודינג חסרות
תועלת". לאחר שהדוכס דה-ברה כינה את ז'וליי "איכר ראסטהופי קטן
ומסריח", והציע לו עבודה ברפת של הארמון, התנפל ז'וליי על הדוכס השמן, הרג
שלושה משומרי ראשו, והפליא בו את מכותיו והצמיד סכין לגרונו, כשהוא מאיים לכרות את
אפו ואוזניו.
העניין
הגיע אל המלך, שרתח מזעם ורצה להשליך את ז'וליי לכלא לשנים רבות. דה-אלוור ניסה
להגן ככל יכולתו על סגנו, ובסופו של דבר, הגיעו להסכם לפיו ימשיך ז'ולי לשמש
כמרשל, ויצא ידי חובתו בקנס כספי כבד לטובת דה-ברה הפגוע, אולם, בנוסף לכך, הוטל
על דה-אלוור להרחיקו מאיל דה לה-רוא, משום שהמלך התעקש כי "אני לא רוצה שחיות
פרא מסקריות יסתובבו לי כאן וינעצו את שיניהן באצילים שלי!". בעוד אטיין שוקל
להיכן לשלוח את ז'וליי, נקרתה לו הזדמנות פז, כאשר נאלץ הדוכס דה-קורנין למכור את
מחוז ראכנהורף למלך. דה-אלוור שכנע את המלך לתת את המקום כפיאודום לז'וליי, שכן
הלה מתאים לכך מכל הבחינות - הן משום שנולד וגדל שם, הן משום שהמקום נידח ורחוק
מאיל דה לה-רוא, והן משום שהוא שוכן לאורך גבולות מסוכנים ואלימים, שזקוקים לאיש
צבא ברמתו של ז'וליי בכדי לטפל בהם כיאות.
ז'וליי, שהשתעמם ומאס בעיר הבירה כבר מזמן,
קיבל בברכה את המינוי החדש, שהציב אותו רחוק משנואי נפשו במקום בו אין מעליו כל
אדון, ויש לו שפע של מלאכת-לוחמים לעשותה. עד מהרה, לקח את המחוז לידיו, והחל
מעצבו לפי צרכיו. הוא התנגד באופן נחרץ לכל רעיון לבצר את הגבולות כדבעי, כפי
שתכנן לעשות הדוכס דה-קורנין לפניו, אלא עבר לניהול מלחמת תנועה, מארבים ופעולות
תגמול אכזריות כנגד הברברים הפושטים מרסטהוף - פעולות שגם אם לא חיסלו לחלוטין את
חדירתם לתוך המחוז ואת יכולתם להמשיך ולבצע מעשי רצח והרס בתוכו, הפחיתו מאד את
יכולתם לארגן פלישות גדולות והרסניות, ודי לז'וליי בכך, מה גם כי הפעילות הבלתי
פוסקת של מארבים, חדירות לשטח ראסטהוף וקרבות זעירים בלתי פוסקים הולמת אותו
וגורמת לו עונג רב, עד כדי כך כי לעיתים הוא נעדר מטירתו במשך חודשים ארוכים בשל
השתתפותו הפעילה במעשים אלו.
ז'וליי, למרות שגדל כאיכר, מעולם לא חמל על האוכלוסיה יתר על המידה, הקפיד על
גביית מיסים גבוהים למדי (אם כי עדיין כאלו שמרבית האיכרים יכולים לעמוד בהם, גם
אם לא בקלות), העניש מפרי חוק בעונשים אכזריים מאד, והעסיק מאות עובדי-כפיה בבניית
טירה חדשה, שכן לא היה מוכן לגור בטירתו של סטפאן דה-אנז'ולרה, שנראתה לו
כ"דיר חזירים", שלא יוכל לעמוד במצור רציני. את טירתו, שנקראה
"עורב החצות", על שם עלילות העבר הזכורות לטוב, הקים על צוק סלע מחוץ
לעיירה, על שפת אגם קודר וחורשת אלונים עתיקים. הטירה, שז'ולי הקיז את דם המחוז
בכדי לבנותה, הושלמה בראשית שנת 2438.
מכיוון
שז'ולי היה מאז ומעולם אדיש למדי לדת, הקל מאז כניסתו למחוז עם בני הארלדארה
המדוכאים, ואלו מהם שעקרו לעירו שלו (הקרויה ז'וליי על שמו), מצאו שם חופש יחסי
מרדיפות. ז'וליי הורה לאנשיו להעלים עין מהעובדה כי חלק מהארלדארה עודו סוגד לאלילי
השבט העתיקים בסתר, ולא לנקוט צעדים אלא אם כן מדובר במעשים קיצונים בפרהסיה. מגמה זו גברה עוד יותר החל משלהי 2437,
כאשר נתקל ז'וליי, אגב רכיבה, בגודריד היפה, בת הארלדארה, כשהיא עובדת בכרם סמוך
לטירתו, ובהחלטה נחרצת של רגע הורה לקחתה לטירתו, מעשה שהסתיים בנשיאתה לאשה,
חודשיים מאוחר יותר. גודריד, שהכל יודעים כי המירה דתה מהשפה ולחוץ בלבד, ובתוך
ליבה היא מתעבת את הכנסיה בכל מאדה, משפיעה עליו יותר ויותר כנגד הכנסיה, עד כי
אפילו השליח הקדוש פטריציוס החל דואג.
מאז נכנס ז'וליי לראכנהורף, הפסיק כמעט לחלוטין להתעניין בעולם הסובב את המחוז,
ומיעט מאד לצאת ממנו. מאז קיבל את תואר הרוזנות, נסע לאיל דה לה-רוא אך ורק פעם
אחת, ופעמיים או שלוש ביקר בקורנין לרגל עניינים חשובים. מלבד זאת, מעדיף המרשל
הרוזן להשאר במחוז, שם הוא אדון לעצמו ופטור מפוליטיקה מסובכת ותככים עדינים, אותם
הוא מתעב. המחוז הפשוט והפרוע הולם את רוחו, ולפי שעה, הוא איננו מעוניין ביותר
ממנו. הקשר בינו לבין דה-אלוור נעשה כמעט תמיד על-ידי שליחים, ואי לכך, ז'וליי
נחשב, בסופו של דבר, חשוב פחות במידה ניכרת מהמרשל מילוס גלוריאנוס, המזדמן לבירה
לעיתים קרובות ופעיל מאד בפוליטיקה הארצית.
השכלתו
של ז'ולי, מלבד בענייני לוחמה, הינה בסיסית וצנועה ביותר. הוא שולט בקריאה וכתיבה
פשוטות, ובמעט מקצועות אחרים אותם למד אגב עיסוקו כשכיר חרב והרפתקן. ז'וליי הינו
אדם הנתון תמיד לקפריזות ולשינויי מזג קיצוניים, מהולים בגאווה ועקשנות כמעט
ילדותית. קשה לצפות את התנהגותו, ומסוכן מאד להסתכסך עימו, שכן הוא נוטה להתקפי
אלימות קשים. היחידה המצליחה לשים לו רסן היא אשתו, גודריד, אותה הוא מעריץ,
ובמידה פחותה מכך גם השליח הקדוש פטריציוס, היודע לתמרן אותו כהלכה בלשונו
החלקלקה. מלבדם, מסתדר היטב עם ז'וליי אך ורק האכונגר שלו, בו נותן ז'ולי אמון
מלא, כמעט עיוור, דבר אותו יודע פיליפ לטפח היטב-היטב ולנצל בחוכמה עד הסוף. יתרת
באי חצרו ואצילי המחוז פוחדים ממנו, ומשתדלים מאד להתרחק מזעמו ככל האפשר. יחסם של
פשוטי העם אליו נע בין פחד ושנאה כבושה להערכה מרירה לכשרונו. האנשים המעטים
שזוכרים אותו בתוך נער צעיר בחוות הוריו מנידים ראש באנחה בלתי-מופתעת, ומציעים
לכל שומעיהם להתרחק ממנו עד כמה שאפשר. אולם עד כה, לא הגיעו מים עד נפש במידה כזו
שתוביל למרד, מה גם כי שמועות על כשרונו המוכח של ז'וליי בדיכוי מהומות הגיעו
למחוז, ומשמשים אות ואזהרה לעושי צרות פוטנציאליים.
כתב וערך: גדעון
אורבך, 2001
בניית האתר : The Pundak
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.
[1] אחיו הבכור (המנוח) של
גריגורי לנגרסקי. נרצח שנים מאוחר יותר בידי מתנקש מסתורי, שיש אומרים כי פעל
בשליחות בית נאגוי.