עצים וצמחיה
בצפון-ז'ראל
עץ
מניפה | חנית מוראדו | עץ ספיר קרייסני | בוקיצת
כסף | משוכות קורנל | תפרחת החתול
|
|
|
עץ מניפה
תאור חיצוני: עצי המניפה הם העצים הנפוצים ביותר
באיזור צפון-מזרח ז'ראל ויער איגלין, ושכיחים מאד גם באיזורים נוספים בצפון ומזרח
ז'ראל, דרום קרייסנאו והמדרונות הנמוכים של הרי בארוגו.
עץ המניפה הוא עץ נשיר, קרוב רחוק של האלון המצוי. גובהו של עץ בוגר יכול להגיע ל
5-6 מטרים, והוא מתפרש במידה רבה לכל הצדדים. הגזע הוא חום-אדמדם כהה, ממוצע-עבה
בקוטר ובעל קליפה מעט גבשושית. הדבר המפורסם בעץ הזה (וממנו נגזר גם שמו), הוא
צורת העלים. עלי עץ המניפה הם ארוכים וצרים, וגדלים בקבוצות של 20 עלים הצומחים
באורח מסודר בשלוש "שכבות" המונחות זו על זו, כך שמרחוק נראית הקבוצה
כמו עלה גדול ומורכב בצורת מניפה גסה[1]. עסיס טבעי דביק (באורח חלש) מסייע לעלים לשמור על הצורה הזו
לאורך זמן.
מראה צפון-ז'ראלי מפורסם הוא תהליך הנשירה של המניפות בסתיו. העלים הראשונים
המשנים את הגוון הם העלים הקטנים בשכבה השלישית של המניפה, ולאט-לאט צבעי השלכת
פושטים פנימה, כך שמי שמהלך ביער הז'ראלי בעונה יכול לראות מחזה מרהיב של מניפות
מורכבות משלל גוונים של ירוק, צהוב, אדום וחום-אדמדם מרשרשות על העצים, או
מתעופפות ומסתחררות ברוח. דבוקת העלים של עץ המניפה נושרת ביחד, רק כאשר העלים
הגדולים בשכבה הראשונה הופכים לאדומים ונחלשים די הצורך.
פירות של עץ המניפה דומים למדי לבלוט של
אלון, מלבד העובדה שהם קטנים יותר, פחוסים ובעלי גוון נוטה לצהבהב.
זנים מיוחדים: לא מוכרים זנים מאגיים או מפלצתיים של עץ המניפה. לעץ ישנו
קרוב-רחוק בדרום מערב אסטארנה, שמכונה "מניפת אושטאי"; זו גרסה
סוב-טרופית של העץ, שנבדלת ממנו בגודל (גדולה יותר ב-20% לערך), ובגוון הסגלגל
שמופיע על הקליפה ועל חלק מהעלים, כך שהמניפה האושטאית מעוטרת בסימנים סגלגלים
מוזרים.
ערך למערכה: עץ המניפה מהווה בית-גידול מועדף על כמה
סוגים של עשי-יערות, ולא פעם אפשר למצוא אותם נחים על הגזע או בין העלים שלו, כשהם
עוטים צבעים דומים לאלו של העץ. מעבר לכך, אין לעץ המניפה ערך מיוחד או יחסי
סימביוזה יוצאי דופן. הפירות הם קשים ולא אכילים לאדם, בעוד גם בתור מזון חזירים,
הם נופלים בהרבה מבלוט האלון המצוי.
למניפה האושטאית, לעומת זאת, יש כמה שימושים: מכמה חלקים מהקליפה והעלים ניתן
להפיק צבע סגול-לילך באיכות סבירה, וכמו כן, חלקים מסויימים מהמעטה החיצוני של
הקליפה מגורדים ממנה, ולאחר סינון וכתישה ניתן לערבב אותה עם שמן של דגי-ים כדי
להפיק תבלין זול שנקרא בפי שבטי האושורלוק גולבון (Gulboon), ובתרגום
חופשי "כמון עצים". האושורלוט אוהבים לתבל בו לחם, ממרחים ומאכלי דגים
מסויימים.
חנית מוראדו
עץ מוזר, נדיר הרבה יותר מעץ המניפה,
שגדל בעיקר ביער איגלין ובאיזורי היערות הסבוכים (רמת סווא והיערות ההורלטיאנים) בשולי
ערבת הדשא הגדולה של מורינין.
תאור חיצוני: חנית מוראדו היא קרובה של עצי-המחט. זה עץ ירוק-עד, שהגזע הדק
המחודד שלו מזכיר חנית ארוכה וכהה (כמעט שחורה) שחודה יכול להגיע לגובה של כמעט 20
מטרים מעל פני הקרקע. העלים הם מחטים מעובות (בשרניות יותר ממחטי אורן), בצבע
ירוק-אפור כהה מאד; העץ מצמיח שפע של איצטרובלים קטנים ושחורים, בעלי צורה מאורכת
שמזכירה מעט חרוב.
הדבר הבולט ביותר בחנית מוראדו, הוא שהענפים הצדדים (שהם קטנים בהיקף בלאו הכי),
פוסקים לבקוע מהגזע מעט לאחר מחצית הגובה שלו, כשהם מותירים את החלק העליון עירום
לגמרי מעלים, מלבד מעגל של עלים קשים, רחבים ומוזרים שגדלים צמוד מאד לגזע ליד
"חוד החנית" הדק והמוזר שלו. ככל הנראה, העלים הללו מושכים ציפורים
מסוגים מסויימים, ולוקחים חלק חשוב בתהליך הרביה של העץ.
זנים מיוחדים: כיום, לא מוכרים זנים מיוחדים של העץ. האגדות של שבט
מורינין, לעומת זאת, יודעים לספר על עצי-ענק תבוניים וטורפים מהזן הזה, שהשאמאנים
של השבט סגדו להם והעלו להם מנחות בתקופות קדומות. לפי האגדות, העץ ידע להכיר
ולחבב לוחמים קשוחים ופרועים מבני מורינין, ובתמורה למנחות ולסגידה שלהם, היה מספק
להם אצטרובלים מכושפים, ואפילו מאפשר לנפשות החביבות עליו לבצע טלפורטציה על-ידי
כניסה לתוכו ויציאה מעץ אחר מאותו זמן. לפי מה שמסופר, הכנסיה הז'ראלית ותומכיה
עקרו או שרפו את העצים האלו עד לאחרון בראשית האלף השני לסה"ה. אחד האוצרות
הסמליים שנותרו בידי דוכסי מורינין, זה כד מעוטר עם אצטרובלים מאובנים; ששייכים
לפי האגדה לאחד הגדולים והחכמים בעצים הטורפים של העידן הקדום. נהוג, שיורש העצר
של הדוכסות מוציא אותם מהכד ועונד מחרוזת שלהם בטקסי החניכה וירושת-הכס שלו.
ערך למערכה: אנשי הקלאנים של מורינין מכבדים מאד את
העצים האלו, ומי שמתנכל להם עשוי לעורר עליו התקפת זעם רצחנית מצידם; בתקופות
עתיקות, היו אנשי מורינין מורידים בזהירות מעט קליפה ויוצרים מסכות מלחמה עם
"שיער" מפחיד שעשוי ממחטים ארוגות של חנית-מוראדו, אבל כיום המנהג הזה
נדיר מאד; מה שנפוץ יותר, זה קעקועים בצורת העץ הזה, שנפוצים על עורם של לוחמים
מערבות מורינין.
את האצטרובלים הכהים והמאורכים אפשר לבשל ולהכין מהם נזיד סמיך בגוון ירוק-כהה -
שחור (בד"כ בתוספת בשר), אבל הטעם הוא חריף וגס, כך שרוב הז'ראלים (מלבד אנשי
מורינין ו"משוגעים לדבר") מוצאים את הטעם בלתי-נסבל.
עץ ספיר קרייסני
עץ נדיר בעל תכונות מאגיות, שצומח ביערות
המחטים של קרייסנאו, ולעיתים נדירות ביער איגלין ובמקומות אחרים בפאתי ז'ראל
והמורדות הצפוניים של הרי בארוגו. הספיר הקרייסני נראה ממבט ראשון כמו עץ נשיר
גדול בעל צמרת רחבה ועלים גדולים, ירוקים וחיוורים בעלי צורה אליפטית פשוטה,
מחודדת במעט בקצה. העץ יכול להגיע לגובה של 10-12 מטרים, והצמרת העבה שלו נראית
לפעמים כמו כיפה שטוח של מבנה אוריינטלי. הדבר היחודי בעץ הוא, שכאשר זורח עליו
אור כוכבים צלול, שוליהם של חלק מהעלים מאירים או מחזירים אותו בזוהר כחול קלוש
שמזכיר ספירים עדינים, ומכאן שמו של העץ. הפרי הוא קטן ועגול, בגודל של
אגרוף-תינוק ובגוון נוטה לתורכיז.
תכונה יחודית של הספיר הקרייסני, הוא
מחזור החיים של העלים; העץ משיר את מרבית העלים שלו בסוף האביב, ובעונת הקיץ הוא
נותר עם עלים מעטים יחסית, כולם חיוורים ועלובים למראה, ובלא יכולת להחזיר אור
כוכבים. העלים הגדולים בעלי היכולות המאגיות מתחילים לצמוח בסתיו, כאשר השלגים
חוזרים לרדת. כאשר יורדים השלגים הראשונים של שלהי-הקיץ[2], העץ מתכסה בפריחה לבנה, שמחזיקה מעמד שבועיים בממוצע; כאשר היא
נושרת, מתחילים עלי החורף לצמוח, ויגיעו לגודל מלא בתוך 4-7 שבועות, תלוי בעוצמה
ובמהירות בה יורד הכפור על קרייסנאו באותה שנה.
זנים מיוחדים: העץ עצמו נחשב כזן מיוחד וקסום (קרוב-רחוק ככל הנראה של עצי
תפוח-בר מסויימים). לא מוכרים תתי-זנים מיוחדים, אבל הקרייסנים טוענים שככל
שמרחיקים צפונה, כך ניתן להתקל בעצי ספיר גדולים יותר, שמגדלים עלי-חורף רבים יותר
ולאורך חודשים רבים יותר בשנה.
ערך למערכה: הקרייסנים יודעים להפיק תועלת לא מועטה
מעצי הספיר, וכפר או טראוג שלידו גדל עץ כזה נחשב כבר-מזל. מהפירות (שגדלים כמעט
לאורך כל השנה), מפיקים זן משובח של שיכר התפוחים הקרייסני המפורסם, המכונה שיכר
קרייסני כחול או שיכר ספירים. מענפים מסויימים ניתן ליצור קשתות משובחות, מסוג
שאהוב במיוחד על הציידים הקרייסנים. מהפרחים ניתן להפיק בשמים וסוכר-עסיס קרייסני
עכור וזול.
אולם, הסחורה יקרת הערך ביותר שמפיק העץ היא עלי החורף שלו; הבעיה היא, שכדי שהעלה
שנקטף ישמור על תכונות מאגיות, חובה לקטוף אותו בלילה בו הוא זוהר, כלומר: בליל
חורף בהיר עם שפע של אור כוכבים - ורק חלק קטן מהעלים זוהר באותו לילה, כך שהכמות
שניתן להפיק היא לעולם מוגבלת. המוצרים שניתן להפיק מהעץ הם מגוונים: הכל ברכיבים
לשיקויים (בעיקר שיקויי ראייה צלולה ושיקויים של עמידות לכפור וריפוי כוויות
כפור), המשך בתכשיטים קסומים מעוצמה נמוכה[3], וכלה ברכיב שניתן להוסיף לשיריונות עור מוקשים או לשיריונות
קשקשים בכדי לשפר את כמה מרכיבי ההגנה שלהם[4], ולאפשר להם לספק הגנה מצויינת כנגד התקפות קור וחשמל.
בוקיצת כסף
עץ בוקיצה נדיר, שהיה נפוץ בעבר בחלקים
רבים של ז'ראל, וכיום נותר בעיקר במעמקי יער איגלין ובמדרונות הנמוכים של הרי
בארוגו. מהרבה בחינות, מדובר בעץ בוקיצה רגיל, מלבד הגוון האפור-כסוף של העלים,
והעובדה כי הוא ניחן בעובי וגובה כפולים משל בוקיצה רגילה.
העץ נכרת בעבר בכמויות גדולות, הן משום שהוא מהווה חומר בערה מצויין וארוך-טווח,
והן בגלל האמונה העממית ששיקויים שנוצרו מתערובת בין עלים שלו לליבה חרוכה וכתושה
של ענפים גדולים מחזקת את כח הגברא, ומעלה את הסיכוי להולדת בנים זכרים חסונים
ועמידים לשפעת, דלקת ריאות ושאר מחלות שעושות שמות בתינוקות בצפון ז'ראל.
משוכות קורנל
שיחי הקורנל הם אחד הצמחים הנפוצים ביותר
בכל צפון ומרכז ז'ראל; המדובר בשיח גדול וסבוך שמגיע לעיתים עד גובה של 1.5 – 2
מטר, בעל סבך ענפים צפופים ודקים ועלים משוננים מאורכים; הקורנל פורח באביב
ובסתיו, ומוציא שפע של פרחים קטנים בעלי שבעה עלעלים. קיימים שישה זנים של קורנל,
בעלי הבדלים מסויימים בגובה ובמרקם העלים, שכל אחד מהם ניכר בגוון אחר של הפרחים:
אדום, כתום, צהוב, ירוק, כחול וסגול. הזנים הנפוצים במיוחד הם הצהוב והכחול;
הפרחים הירקרקים הם הנדירים יותר. קיימת גם אגדה ז'ראלית על זן שביעי מפחיד, בעל
פרחים גדולים בכל צבעי הקשת, שמכונה "קורנל שטני" או "תפרחת
נאקרוב".
ערך למערכה: משוכות קורנל צומחות כמעט בכל מקום, ומשמשות אמצעי פופולרי
לתחום ולהפריד בין שדות. לכמה מהזנים, בעיקר הכתום, הסגול והירוק, יש ריח חזק
שנחשב כדוחה מזיקים. הבעיה היא, שעיזים מחבבות מאד את הפרחים האלו, מה שגורר לא
פעם מריבות וקטטות בין איכרים לרועים בצפון ז'ראל. מקורנל אדום וסגול ניתן להפיק
משחות פשוטות לטיפול בפצעים וזיהומים פשוטים (ועוד כמה וכמה 'תרופות סבתא'
ז'ראליות), והן משמשות גם רכיב פשוט וזול לשיקויים נפוצים. מקורנל ירוק ניתן להפיק
בושם משובח, וגם שיקויים מצויינים לדחיית חרקים; משתמשים בו גם כרכיבים לשיקויים
חזקים יותר של ריפויי מחלות והסרת קללות וזיהומים מסוגים קשים יותר. עציצים שלו
מהווים גם קישוט יקר ופופולרי בכנסיות מבוססות או בטירות של אצילים.
קורנל שטני (תפרחת נאקרוב): הזן האגדי והקטלני של הקורנל
גדל, לפי האמונה, במעמקי ביצות מקוללות וליד מקדשים אפלים של מאמיני הדרקון
בכל-צבעי-הקשת. הפרח גדול בהרבה, ונראה כמו קערית משוננת, שמפיצה ניחוח מתוק ומגרה,
שמאחוריו מסתתרת אילחה מקוללת שקשה להבחין בה באף לא מנוסה (או בלא קסם הגנה מתחום
ה-Holy magic). השיח גבוה פחות מאחיו הלא קסומים, אבל מתפרש לרוחב, ומשלח
קנוקנות שחורות ומשוננות שמסוגלות להתקיף ולמצוץ דם. לפי חלק מהגרסאות, חלק
מהפרחים מסוגלים להטיל לחשים של אשלייה ושל מוות, בעוד הצמח עצמו קובר את
קורבנותיו בין השורשים, ומסוגל להנפיש אותם כג'ולים או רבננטים. אומרים, שכוהנים
של נאקרוב מסוגלים להשתמש בתפרחת לאינספור שימושים זדוניים, מרכיבים לשיקויים
מרושעים ובשמים משחיתי-נשמה, ועד שימוש בצמח כ"עיניים" דרכם יכולים
הכוהנים לרגל או להבחין מבעוד מועד באורחים לא קרואים.
תפרחת החתול (הסביון של אדואר הקדוש)
שיח נוסף שנפוץ מאד באיזורים הכפריים של
צפון-מזרח ומזרח ז'ראל, ופחות מזה בערבות מורינין, גלוריאנה וצפון רוואלס. זהו שיח
צמוד-קרקע, בעל עלים שטוחים, גדולים ורחבים עם קוצים מכאיבים למדי בשוליהם; מעל
העלים, הוא מגדל תפרחת ארוכה ושעירה שנראית כמו זנב של חתול צמרירי בגוון אפור; גם
הגבעול שנושא את התפרחת נושא קוצים זעירים, שיכולים להעניש בעונש כואב ילדים או
קוטפים לא פזיזים שסגרו אצבעות חמדניות על התפרחת.
בעוד שאיכרים מתייחסים לשיח הזה בד"כ כשיח שוטה במלוא מובן המילה (בעיקר נוכח
החיבה המופגנת שלו לצמוח בתוך ערוגות ירק ובכל מקום שסמוך לזבל שדות), ילדי הכפרים
אוהבים מאד את התפרחת; תפרחת שנקטפה ונצלתה בעדינות מעל להבה חלשה, גורמת לשערות
להתמוסס למחצה ולנזול על הגבעול, מה שהופך אותו (לאחר שהקוצים הוסרו בזהירות)
לממתק-לעיסה פשוט ופופולרי, בעל טעם צמיגי, חמוץ-מתקתק. עבור ילדים רבים של איכרים
עניים, זה הממתק הכמעט יחיד שהכירו מימיהם. הקוצים והצורך בזהירות כאשר ניגשים אל
הצמח מספקת חומר עשיר להטפות מוסר וסיפורי ילדים שנועדו להבהיר שהחמדנות והגרגרנות
אינן משתלמות.
קיימת אגדה ז'ראלית, שמקשרת את הצמח הזה לנס שביצע אחד הקדושים כנגד חרקים
מפלצתיים שזימנו כוהני נאקרוב בעידן בני-התוהו; מנגד, רבים טוענים שמדובר בהמצאה
כנסייתית שריככה מעשיה עממית ישנה וגסה הרבה יותר על אביר או כומר מושחת, שהותקף
בידי נחיל דבורים כאשר ניסה לרדות דבש (או אולי את עסיס החתול) בעבור אשת הבארון
המפונקת עימה נהג לנאוף.
כתב וערך: גדעון
אורבך,
2005.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.