הארצות של העולמות המוכרים
רקע
כללי | ארצות |
מפלצות | אלים ואמונה |
דמויות |
גזעים
לופאר (לוין-א'פאלרינג)
"ושם, מתחת לניצב הגרניט, שכב האפנאלד
הגדול, משחרר האומה; פצעים רבים פצעוהו אנשיה המנוולים של הפאלהין, אולם כוחו עוד
עמד לו להביט בסיירים העומדים מעליו. "דהרו הלאה, נוטרים עזי-לבב" לחש,
והגיש את חרבו לגליניס הולסרוי "זכרו אותי, וזכרו את נהרות לופאר". כך
מת המפקד העליון, האדיר בנוטרי ארצנו" (מותו של האפנאלד המשחרר, מתוך
הגנזך הרשמי של לופאלויינה).
הארץ: חבל הארץ הקרוי לופאר משתרע בפינתו הצפון-מערבית של
הסילנארלד; במערב, מתנשא מעליו חלקה הצפוני של שרשרת הרי דארקרילד, שהגבוה ביניהם
הינו פסגת קלֵאוּרָאד[1],
הנישאת לגובה של כ-5500 מטרים מעל פני הים, ואילו בצפון נישא מעליה הרכס ההאמוגארי
הנמוך - סעיף של רכס הרים גדול המפריד בין לופאר לבין שולי קרייסנאו הרחוקה, אשר
שתיים מפסגותיו[2] מגיעות לגובה
7,000 מטרים לערך. במערב, נופלת לופאר אל תוך מימי הים המואר, לא הרחק משרשרת איי
מונקריס, ואילו גבולה הדרומי הוא נהר פאלראן העצום, הנובע מהרי דארקרילד המרכזיים
ומפריד בין לופאר לזאהאדרין וטראליריה (נור-פאלאן).
לופאר הינה ארץ קרה, המזכירה באקלימה את צפון
ז'ראל (אף כי קרבת הים ממתנת מעט את תהפוכות האקלים); הארץ סובלת מחורף ארוך וקפוא
של חמישה חודשים לערך, קיץ קצר וממוזג בן שלושה חודשים, ושתי עונות מעבר קצרות. אף
כי קרבת הים והמיים החמים הבאים מהר הצבי (ראה בהמשך) ממתנים את מזג האוויר
ומונעים את קפאון חלק מהנהרות ומאגרי המיים במהלך רוב החורף, הרי שמאידך גיסא,
כאשר נושבת הרוח מצפון-מזרח, נתקפת לופאר בידי סערות הקֵהוּרוּס[3]
העזות והקפואות; סופות הגרועות יותר מהנוראות בסופות הבוראן של פנים היבשת; כל
חורף לופארי, כמעט, כרוך בשתיים או שלוש סופות הרסניות מסוג זה.
מרבית לופאר הינה מעין עמק עצום, שנכלא בין רכסי ההרים לבין גבעות השחם הגבוהות
שעל חוף הים, חלקו נמוך למעשה מגובה פני הים עצמם. הנהרות הרבים היורדים מההרים
אינם מסוגלים להשפך לים במישרין בשל הגבעות, וזורמים דרומה, כשהם מתאחדים בדרכם
למבנים הנראים במבט על כטופרים ענקיים, ומכאן שמם "הטופר הגדול" שבמזרח
לופאר, הנראה כטלף בן ארבע אצבעות, ו"הטופר הקטן" במערב, הנראה כטפר בעל
שלוש אצבעות. בסופו של דבר, נשפכים נהרות הטופר אל תוך הפאלראן, העוקף את רכס
הגבעות מדרום ונשפך אל תוך הים המואר.
הקרקע הנמוכה, בתוספת למבנה גיאולוגי של שכבת
סלע וולקני קשה וכמעט לא חדיר המשתרעת כמאה עד מאה-חמישים מטרים מתחת לקרקע, גורם
לכך כי הנהרות מרבים לגלוש מגדותיהם, ושטחים נרחבים במישור הלופאר מוצפים במשך
חלקים גדולים מימות השנה, וחלקם בכל ימות השנה; בחלק מהמקומות, בעיקר בצפון לופאר,
נוצרות מדמנות קפואות וממיתות, המהוות סכנה נוראה לאנשים שאינם מכירים את פני
הארץ. גרוע מכך, זן מגונה של היתוש הקרייסני הלבן מקנן בביצות הללו, ומדי פעם גורם
להתפרצויות של קדחת השלג ("ההזיון הלבן"), שעלת הביצה ומחלות מסוכנות
נוספות. מבנה זה הכתיב, במידה רבה, את אורח חייהם המיוחד של בני האדם יושבי ארץ
זו.
מעל המישור המוצף למחצה מזדקרים אך איים מעטים של קרקע יבשה; בין אלו מצויות,
כמובן, הגבעות הכהות של אוּיינְסֵה, רכס החוף הלופארי המגיע לגבהים של 500-600
מטרים מעל פני הים. בחלקן הצפוני מזדקרים גדילי סלע מפחידים וגבוהים, הצופים על
הים ועל איי מונקריס כמפלצות אבן שכוחות, השקועות בשינה טרופה. כמו כן, במרכז הארץ
מצוי אי של סלע שחור, מתוכו מזדקר הר געש כבוי אשר מפסגתו בוקעות שתי קרני סלע
עצומות הנישאות לגובה רב; מקום זה קיבל בפי הלופארים את הכינוי "הר
הצבי", ומהווה את אתר המכרות היחיד בלופאר כולה.
האוכלוסיה: לופאר מעולם לא נחשבה לארץ מושכת הגירה, בלשון המעטה,
וברוב התקופות היתה אוכלוסייתה מעטה למדי; שרידי אגדות רומזות על שבטים מן העממים
העתיקים שחיו כאן, אולם הללו נעלמו כמעט בלא הותר זכר עוד בטרם קמה קייסרות האור
של הולקיריות הלבנות; אבות אבותיהם של הלופארים, היו ככל הנראה חלק מ"אנשי
הליל" או "אנשי הדמדומים העתיקים" שבאו עם הולקיריות, והתיישבו
באיזור ספר נטוש בהמשך, התערבבו התושבים במעט עם זאהדרינים ועם ראלקינים
מטראליריה, ומעט יותר עם אנשי הלנסיאל (ואף במעט דם אוטורי, מימי הפלישה הגדולה);
כך או כך, כמות הדם הזר שנמהל בעורקי הלופארים הוא מועט יחסית, כך שהמראה הלופארי
הטיפוסי מזכיר במידה רבה את "רוכבי הלילה" של הולצריין ורמות הבזלת:
אנשים רזים וגבוהי-קומה, בעלי עור בהיר, שער כהה ועיניים אפורות-ירקרקות או
אפורות-כהות. שער בהיר הוא נדיר ביותר, ומעיד בדרך-כלל על דם הלאנסי, דבר המצוי
בעיקר בערי החוף.
עם זאת, הושפעו הלופארים משכניהם מבחינות אחרות; שפתם המקורית של אנשי הלילה כמעט
ולא נשמרה בלופאר, והלופארית דהיום הינה ניב של הראלקינית (טראלו-מאסקארית), עם
השפעות של ההלאנסו-ואלקירין; כל זאת מהול יחדיו, ומוטה בניב מקומי מחוספס, טבוע
בביטויי לשון הלקוחים מחיי הנהר והביצות הקפואות, שאינו קל להבנה על-ידי זרים.
ללופארים ישנו מנהג יחודי למדי, לקרוא לילדיהם בשמות הלקוחים כמעט כולם משמותיהם
של נהרות לופאר[4], כך למשל:
שמות הלקוחים מנהר מארגילויה, יהיו מארגאלק או מארגילק (לעיתים עם סיומת חיבה אֶה
לאחר ה-"ק") לגברים, ומארגיליי או מארגֶה עבור נשים.
שמות הלקוחים מנהר פלאסטוף, יהיו פלאס(ט)ילק, או פלאסלק עבור גברים, ופלאס(ט)יליי
או פלאסה עבור נשים.
שמות הלקוחים מנהר גלאני יהיו גלאנֵלְק עבור גברים, וגלאנָה, גלאניי (ולעיתים
גליניס) עבור נשים, וכך הלאה[5].
לעיתים, בעיקר בערים במזרח המדינה, ניתן למצוא שמות המושפעים מהלאנסית, כגון שמו
של הגיבור הלאומי המפורסם[6]
קֵארְלֶאנט הָאפְנָאלְד (שם אשר הפך מקובל לאחר ימי חייו של האפנאלד המשחרר), אולם
להוציא חריגים בעלי משמעות היסטורית, הם כמעט בגדר בל-ימצא אצל אוכלוסיית פנים
הארץ.
הלופארים ידועים כעם מעשי מאד, שונא רשמיות
וטקסיות, בעל גאווה מקומית מפותחת מאד וראייה של עצמם כ"מלח הארץ",
הטובים, החרוצים והקשוחים באנשי הסילנאראלד; גאווה ועצמאות הינם עניינים הבוערים
בדמם, והם שונאים מאד להסתמך ולהיות תלויים באחרים. אגדה לופארית עתיקה מספרת כי
האנשים העתיקים שחיו במישורים הצפוניים נעלמו, כאשר בשנה של רעב גדול, קיבלו את
הצעתם של שבט יצורים מוזרים מעמקי הצפון הנסתרים[7]
להגר אל ערי הסלע שלהם בכדי לשבור את רעבונם; המפלצות הפכו את בני האדם שבגדו
בארצם-מולדתם עד מהרה לעצלים ורפי שכל, ולבסוף שעבדו אותם ואף (לפי גרסאות
מסויימות של הסיפור) טרפו לבסוף את כולם במשתה שארך שבעה ימים ושבעה לילות; זהו,
כך מספר מוסר ההשכל הלופארי, גורלו של מי שנכנע לקשיים ונוטש את המולדת לטובת
פיתויים של מזון ונוחות. אין דרך טובה יותר לשבור את גאוותו של לופארי מאשר לאלצו
להגר לצמיתות למדינה אחרת[8],
ובעיקר להתנתק מהמרחבים הצוננים ועבודת האדמה ולעבור לחיי עירונות דחוקים ועלובים.
היחסים בין הלופארים לשכניהם: יחסי הלופארים עם הזאהדרינים ונוטרי האיים של
מונקריס היחסים הינם שפירים בדרך-כלל, שלובים בהערכה הדדית, שכן הלופארים רוחשים
כבוד למשמר הקייסרי של הגבירה מונקריס, וכן למגיני זאהאדרין עוטי התכול (אף כי
האמונה הזאהדרינית נראית ללופארים מוזרה ותמוהה, ומנותקת מדי מהאדמה ומהארץ מכדי
שתהיה ראויה שיאמינו בה); הקרייסנים נראים להם כפראים חשוכים היאים לתליה (בעיקר
בשל העובדה, כי הלופארים באו במגע כמעט אך ורק עם עובדי-האופל של קרייסנאו
הרחוקה), ואילו הטראלירים המוזרים והמיסטיים, שמררו את חיי הלופארים בכמה
הזדמנויות בעבר, זוכים ליחס של חשדנות והסתייגות רבה, שקשרי מסחר מסויימים בין
הצדדים לא הועילו להכהותם; הטראלירים מצטיירים בעיני הלופארים כעבדיו הנרצעים של
הפאלהון[9],
שחצנים, חמדנים ונבזים, אוגרי אוצרות ריקניים ובוני חרוטי אבן זדוניים, אשר אין
להפנות אליהם לעולם את הגב, ואילו בעיני הטראלירים מצטיירים הלופארים כשוכני ביצות
ברבארים ומטומטמים, שוכני בקתות חסרי עידון והשכלה, בעלי נימוסים שההבדל בינם
לאילו של בהמה הינו יחסי מאד.
היחס המורכב ביותר הינו בין הלופארים להלאנסים; הלופארים, באל-כורחם, מכירים
בהלאנסים כעם הקרוב ביותר אל קייסרית האור, וכמרכז המסחרי והתרבותי; עם זאת, הם
אינם נמנעים מללגלג עליהם כשוכני ערים רכרוכיים ועצלים, ובזים במיוחד לפאות
הנוכריות, הכובעים הלבנים המהודרים, ריקודי הסלון ונגינת הפסנתר האהובים כל-כך
בהלאנס; נקודה כאובה אצל הלופארים היא, כי בזמן המשבר הכלכלי והרעב הגדול, נאלצו
איכרים לופארים רבים להפנות עורף למסורתם וגאוותם ולהגר להלאנס, שם היוו מעמד נמוך
וזכו ליחס של בוז מתנשא, וכי גם העזרה ההלאנסית, כאשר הגיעה, היתה מתנשאת ומשעבדת.
ההאלנסים, מצידם, רואים בלופארים כפריים חסרי עידון ותחכום מינימלי, הגאים בבורות
ובעקשנות שלהם; 'לופאריות' הינה מילה נרדפת לפרובינציאליות ולנימוסים גרועים. עם
זאת, ההלאנסים רואים בלופארים בכל-זאת חלק חיוני ובלתי נפרד מהסילנארלד, הנאמן
לאור בדרכו שלו (בניגוד לטראלירים, הנחשדים בעבודת-אופל או הזאהדרינים הזרים
והמוזרים - שלא לדבר על המאסקארו). אצילים הלאנסים לא מעטים שוכרים קשתים ושייטים
לופארים לשירותם. בסיכומו של דבר, שני העמים נעזרים זה בזה ורואים עצמם
כבעלי-ברית, אף כי לא בנקל יודו לכך, וירבו לספר בדיחות ארסיות וללגלג על מידותיו
הרעות של הצד שכנגד.
הדת הלופארית; הדת הלופארית מאמינה כי החיים באו מן הים. אל הים
הזקן, הוא שיצר את החיים בהבל פיו הרטוב, והוא ששילח את מבועי אצבעותיו להיות את
האבן הצחיחה; לכן, אל הים הוא הקדמון, יוצר החיים ואבי האלים. בניו של אל הים הינם
השייט ועלמת הנהר, פטרוניתם הראשית של בני האדם, אשר מילאה את הנהרות פרחי מיים
מבושמים, ואת הארץ לבלוב, צחוק ושירה, ומשלחת ברכה אל שדות האיכרים החרוצים. בניה
של עלמת הנהר (המכונה גם "המוזהבת"), הינם הרוכב, הכורה ושומר-החומה,
בני האלים הטובים שלכל אחד תחום אחריות משלו. כך או כך, אף כי אל הים הוא החשוב
באלים, הרי מרבית הפולחן מתרכז דווקא סביב בתו המוזהבת, המעניקה חיים, רפואה,
יבולים ושמחה.
התעוב המסורתי של הלופארים לרשמיות חלחל גם לתחום הדת; הלופארים מאמינים כי לאלים
סוגדים במעשים יותר מאשר בתפילות חסודות, ומרבית תפילותיהם דומות לשירים עממיים
הנאמרים תוך כדי הליכה (או שייט) לעבודת השדה. הסמל היחיד של מעמד הכהונה הינו נזר
המעוצב בדמות פרחי נהר עם אבן המזכירה קלשון תלת-ראשי בקדמתו. לכל כוהן יש קהילה
קטנה משלו, עימה יש לו היכרות אישית. הירארכיה כנסייתית או תאולוגיה מסובכת
מעוררים בלופארים שאט-נפש וריח של בטלנות והשתמטות מן העבודה, ואי לכך כמעט ואינם
בנמצא. מדיניות הכנסיה, במידה ויש צורך בכזו, נקבעת בכנס לא מאורגן ורב-מהומה של
הכמרים באחת הערים; בקרב ההלאנסים מציין הביטוי "סינוד לופארי" מילה
נרדפת לברדק מוחלט או תוהו ובוהו חסר תקנה.
השטניות, בעיני הלופארים, טמונה בביצות; הביצה היא העיוות המזוהם של מבועי החיים,
משכן ליתושים ושאר שליחי הרוע והמגפה; אל הביצה, המעוות והמחליא, הינו השטן בדת
הלופארית, ולשירותו עומדים שדי היתוש וזבוב הבהמות, שרצים מכונפים יורקי רעל
ומפיצי חולי ומידות רעות.
הלופארים למדו להכיר דתות אחרות במרוצת הדורות,
ולאמץ פה ושם כמה מנהגים משלהם לתוך הפולחן שלהם; את אלת האור והקייסרית המושלת
בשמה הם מכבדים, ובדרך-כלל ניתן למצוא את סמל הכוכב הבוהק בכנסיות לופאריות, לצד
סמלי הפולחן המקומי, בלא שתהיה לכך השפעה כלשהי בחיי המעשה; הנביאים הזאהדרינים
זוכים לכבוד גדול כאנשים חכמים ואוהבי צדק; לעומת זאת, פולחנות טראליריה ומאסקארו
נדחים בשאט-נפש.
הכלכלה הלופארית: הכפר הלופארי הטיפוסי בנוי בדרך-כלל על תלולית או
מקום גבוה, המסוגל לעמוד לפחות זמן-מה בפני הצפה. הלופארים מרחיבים את התלולית
על-ידי לוחות עץ עליהם מפוזרת אדמה קסומה (מין תרכובת שמיוצרת בידי הכוהנים),
המשתמש מצע לגידול שיחים סופגי מיים, ובעיקר ריחן טיגובי, שיח שיובא לפני מאות
רבים מטיגובין, אשר הניחוח החריף של עליו מרחיק ביעילות ניכרת את היתושים. כפר
לופארי קלאסי נראה כמעגל עץ גס ה"יושב" מעל המישור (בין אם הוא מוצף או
לא), ומוקף משוכה עבה בה משתרגים ריחנים, שיחים אחרים ואיזובי מיים. במרכז העיגול,
לאחר חומה פנימית נוספת, עומדים בתי עץ קלים מדופנים בחומר דוחה מיים, בעלי גג
מקש; לעיתים, יבנו חלק מהבתים על מסעפי הגזע של אלונים קרייסנים או אורן-קייסרי
(אם אותם עצים גדולים קיימים באיזור), כאשר העדיפות תהיה תמיד לכנסיית הכפר (על
המרפאה המסונפת לה) ול-Townhold
("מעוז-העם" בפי הלופארים) המקומי. בחלק מהכפרים ישנם "מרתפי
סערה" (מקלטי-עם) החפורים בתוך התלולית (אם היא גדולה ומוצקה מספיק) ומדופנים
באבן, או בתוך גזעים חלולים של עצי הענק.
הלופארים הינם סיירים וקשתים מצויינים; מ"מעוז העם" יצפו תמיד זקיפים
מצויינים המסוגלים להשחיל עוג-ביצות מתקרב או יתוש ענק ממרחק מאתיים מטרים; סיירים
אחרים רוכבם על לטאי-נהר או זאבי אדווה[10],
לאבטח את הכפרים ולמנוע מיצורים בלתי רצויים להתקרב. ענפי החקלאות הלופארים
המסורתיים הינם שדות של אצות מאכל ועגבניות נהר כתומות, אשר הדרדרותם לפני מספר
מאות שנים גרמה למשבר הכלכלי הגדול, וכן רעיית תאואי נהר ודייג דגים ודו-חיים
המצויים במיים בשפע. כיום, נוספו עליהם הפקת "שמנת התפוחים" מעצי
הלוסטול וגידול עדרים של "לטאון הפר", אשר שניהם יובאו לארץ בתקופה
מאוחרת יחסית, בכדי לחלצה מהמשבר, וקיימים בעיקר בכפרים השוכנים בפאתי הגבעות
המזרחיות או סמוך להם. ענפי-משק חשובים פחות הינם הפקת שרף, שקנאי-מאכל והפקת סוכר
(חמצמץ למדי) משעורי נהר, ענף הקיים בעיקר בדרום לופאר.
המכרות היחידים בלופאר מצויים למרגלות הר הצבי,
הר הגעש הכבוי; כורי העיירה הגדולה אורקלויירה חוצבים אבנים, וכן מפיקים מינרלים
המעורבבים עם שרף הביצות בכדי להפיק חלק גדול מהתרכובות החיוניות לחיים; כמו כן,
מפיקים מכרות הצבי נחושת ובדיל הנמכרים להלאנס וטראליריה בעד מוצרים שלא ניתנים
להשגה (כמעט) בלופאר, בין היתר ברזל עבור כלי נשק, אשר מחירים בלופאר יקר יחסית.
הערים הלופאריות חיות ברובן על מסחר עם ארצות
החוץ, ושונות למדי מהכפרים בפנים הארץ; מאחר והן בנויות על קרקע מוצקה יותר, הבניה
היא מאבן, ומזכירה למדי את הבניה ההלאנסית הציורית; ההשפעה ההלאנסית, בכל תחומי
החיים, מתרכזת בערים, דבר אשר יוצר חיכוכים פנימיים לא מעטים בלופאר.
נמלי לופאר משמשים למטרה נוספת; תחנות מעבר לשכירים הלופארים (בעיקר שייטים,
סיירים וקשתים) המשרתים בשכר במקומות אחרים, ומקנים למדינה הכנסה ויוקרה חשובה,
וכן להרפתקנים הנמשכים לא פעם אל המרחבים הלופארים המוזרים והפרועים, או משתמשים
בלופאר כתחנה בנסיונות להגיע אל העמקים הנסתרים של האמוגאור.
ההיסטוריה הלופארית
שמה של לופאר הינו קיצור של מילה עתיקה,
שפירושה הוא "מרחב כחלחל צונן", וביטא ככל הנראה את החזות שנשקפה לעיני
אחת ממצביאות הולקירי הקדומות, שטיפסה על הגבעות והשקיפה על המרחב של מישורים
מוצפים למחצה, כחלחלים-ירקרקים למראית עיין. בניגוד חריף לאיזורים אחרים
בסילנאראלד, לופאר לא הוטרדה פעמים רבות בידי נחיליהם של פראי הים; הלופארים
אומרים, כי מפלצות האבן העתיקות ואומץ ליבם של "נוטרי עמנו" הטילו על
הפראים אימה, ואילו הגרסה המקובלת בסילנראלד היא כי ארץ הביצות המוצפת לא משכה
מעולם את הפולשים, מסיבות מובנות, וחסרו בה ערים גדולות ועשירות המלאות בביזה.
סיפור עתיק אחד, שהשתמר אך למחצה, מספר על פלישה משולבת של פראי ים, שהונהגו בידי
כוהן אכזרי, ספק אדם ספק תמנון, ביחד עם עובדי אופל מקרייסנאו - אולם צורת הסיפור
מלמדת בעיקר, ככל הנראה, על נדירותן של אפיזודות כאלו.
הלופארים היו, מאז ומעולם, יושבי ספר שלווים יחסית, עם מפוזר של חוואים ורועים,
שלא הטרידו עצמם יתר על המידה במאורעות ומוראות העולם הגדול, וככל הנראה זכו
בהגירה עתיקה מקרב תושביה המקוריים של הלנסיאל, בעת פלישות פראי הים הגדולות
שהחריבו את הסילרנארלד וקיצצו באכזריות את תושביו המקוריים. הלופארים, שמעט מאד
השתייר על אודותיהם מן התקופות העתיקות ומעידן הזוהר הקייסרי, נמשלו בשלטון רופף
של טראניה (נציבה) ואלקירי ששלטה מטעם הקייסרית, והתחלפה מאוחר יותר, לסירוגין,
בטראנילד (נציב מאנשי המקום), שהעביר את מעט המיסים אל ריילנבורג. ככל הנראה, זכתה
לופאר לתקופת שלום ארוכה מאד באלף השני, מה שמשך ולקיריות אל מעטות אל ערי החוף
והכפרים הפסטורליים שעל הגבעות; המיתוס הלופארי מספר, כי בתקופה הזו היו האנשים
עצלים ונרפים, ופחדו להלחם עבור ארצם-מולדתם, דבר אשר עלה להם עד מהרה ביוקר רב.
הצל הוטל על לופאר בפעם הראשונה בעת הפלישות הגדולות של האוטורים ורוכבי התולעים,
אשר כבשו לזמן-מה את מרבית הסילנאראלד; אף כי הקרבות הגדולים התחוללו הרחק משם,
ברחבי טראליריה והאלנסיאל, הרי שהכוס עברה גם על לופאר; אחד מבניו של האוחין
האוטורי הגדול[11], שֶאלָאגוּ-אוּרְן[12],
הנהיג סיעה של אוטורים ורוכבי תולעים שנהדפו צפונה באחד הקרבות, נכנסו ללופאר
והשתלטו עליה עד מהרה - זאת, לפי המסורה הלופארית, משום שהנציבה הפחדנית ואנשיה
הרפים שאהבת-עצמם קיננה בהם יותר מאהבת המולדת, לא הרימו נשק כנגד הפולשים ונכנעו
להם במהירות.
במשך כמעט 150 שנים, היתה לופאר לפחווה אוטורית נידחת, וכזו נשארה גם לאחר מות
האוחין הגדול וסילוק הפולשים ממרבית הסילנאראלד; המשמר הקייסרי של הגבירה אמריל
כילה את כוחו בהדיפת הפולשים, והמינקלארים (הרוזנים) ההלאנסיאלים לא אבו לצאת לארץ
המוצפת בכדי לנער ממנה את האוטורים המעטים, שרדו בבני הארץ הנרפים, בשיתוף עם
עובדי אופל קרייסנים שירדו מההרים; האיכרים הלופארים דאז היו פחדנים ומתרפסים,
והיו משלמים שוחד לכל ראש פלוגה אוטורי בכדי שישמור על שלומם; אף השומרים שהוצבו
בחוות בכדי לסלק שודדים, היו ברובם קרייסנים או טראלירים, ואלו עשו עבודתם לא
נאמנה, בזו בגלוי למקומיים ועשקו אותם.
אזי, אי-אז במאה ה-21, בעוד השלטון האוטורי החלש הולך וקורס מעצמו בשל רקבונו
ומיעוטם הקטן של האוטורים ורוכבי התולעים בלופאר[13],
קמו ללופאר גיבוריה הראשונים, הם נוטרי הנהר; אגודה מיתולוגית זו של גברים ונשים למדו,
ככל הנראה, את דרכי הרכיבה של רוכבי התולעים[14],
והסבו אותה לזוחלי מיים המצויים בלופאר[15];
בשלב הראשון, שמרו הללו על נאמנות פורמלית לאורן האוטורי, והכריזו מלחמת חורמה על
השומרים הקרייסנים המושחתים, כשהם מציעים את שירותיהם במקומם, ומאשימים אותם
בעבודת-אופל, נוכלות וגזל; הקרייסנים הגיבו בפשיטות תגמול אכזריות, ומלחמת כנופיות
קשה ועקובה מדם התפתחה בין נוטרי הנהר לשבטים הקרייסנים שהתיישבו בלופאר.
האורן האוטורי האחרון, יאלגארו-אורן, היה ככל הנראה מכשף עיפוש, שכרת ברית עם שדי
היתוש; הוא גמר אומר לחסל את נוטרי הנהר, והשתמש נגדם במגפות קדחת וקלגסים הרכובים
על יתושי ענק; כך החלה מלחמת העצמאות הלופארית, אשר התחוללה ככל הנראה בשנים
2091-2098 לסה"ה.
בשנת 2097, חלה יאלגארו במחלת מין מוזרה ומת; מספרים שהיה עקר, או שקסמיו נטלו
ממנו את היכולת להוליד דבר, מלבד שרצי יתוש למחצה ואדם למחצה, שהיו נתעבים אף על
האוטורים עצמם; בשנת 2098, נכנע אחרון מאחזיהם של האוטורים בפני מנהיג הנוטרים
קלארילק הולסרוי; והאורני האוטורית האחרונה בסילנאראלד הפכה לנחלת ההיסטוריה.
בשלהי 2098, התכנסו הנכבדים הלופארים ומנהיגי הנוטרים במה שנקרא "מועצת האיכרים
הגדולה", ויסדו את השלטון הלופארי הקיים בשינויים מעטים עד היום; משטר המעניק
אוטונומיה רחבה לכפרים ולקהילות השונות, המונהגות בידי טריומווארט של זקן הכפר,
הנוטר הראשי והכוהן, ומאלו נבחרת אחת לעשר שנים מועצה עליונה, בה יושבים
"הזקן", "הנוטר העליון" ו"אבי הכוהנים", אשר הינם
למעשה מנהיגיה הנבחרים של לופאר; מאוחר יותר, זכו סוחרי הערים במועצות משל עצמם,
אשר בחרו את שר האוצר הלופארי, אשר הצטרף למועצה העליונה כחבר בעל סמכויות
מוגבלות. חלק מאי השקט דהיום נובע מדרישת הסוחרים להשוות את מעמד שר האוצר למעמד
יתרת חברי המועצה, דבר הנראה לכפריים צעד מסוכן הגובל בבגידה במורשת.
לאחר מעל מאה שנות שקט, שעטו פרסותיה הזועמות של המלחמה פעם נוספת אל תוך לופאר;
הפאלהון הגדול של טרליריה, נור-קריסראי, קצף על הלופארים בשל סכסוך גבולות שהסתבך,
והפך למלחמת מכסים ולאחר מכן גם מלחמת גבול, והחליט לכבוש את הארץ ולהשליט עליה את
אחד מבניו (2127); ברשעותו, כך מספרים הלופארים, כרת ברית עם עובדי האופל
מקרייסנאו הרחוקה, ששניים מהאגראסטים שלהם (ככל הנראה בברכתו של בורנאנד), תקפו
מצפון, ועימם להקים של מתים חיים, שהיתה זו הפעם הראשונה שנראו בלופאר. מסורת
מספרת, כי אחד מבני שושלת דה-לורגו המקוללת היה המג אשר היה הרוח החיה מאחורי
פשיטת עובדי האופל.
כך או כך, נוטרי לופאר הופתעו מהפשיטה מדרום ומצפון, ופעם נוספת שועבדו מרבית חלקי
הארץ; לופארים רבים נלקחו בשבי, ונגררו לחיי עבדות בעריהם האביכות והמוזרות של הטראלירים;
במשך שלושים שנה בערך, נשמר מצב זה, עד למותו של נור-קריסראי, ושקיעת טרליריה
למאבק בין בניו ובנותיו. בחסות המהומה, חולל לופארי בשם האפנאלד[16],
נוטר אמיץ, הרפתקן ומורד שנפל בשבי, מרד עבדים גדול; העבדים הרגו את נוגשיהם
ונמלטו לתוך לופאר, שם הצית בואם מרד גדול; האפנאלד הרג את אחד האגראסטים
הקרייסנים והבריח את צבאות הטראלירים, שנסוגו, ואחר שבו ותקפו, עם התייצבות השלטון
בידי המלכה נוראק-הלסראיל, מלכה קוסמת שיצרה מרכבות קרב שיכלו לדהור בחלקן על פני
המיים בלא לשקוע. הקרבות השקולים נמשכו עד שנת 2173, אז נכרת הסכם שלום ופשרה בין
הצדדים; הפאלהין הטראלירית הסכימה להכיר באוטונומיה לופארית מצומצמת, ולהכיר
בסילוק הקרייסנים (אשר ניגפו ונעלמו כמעט כליל מלופאר בינתיים), בתמורה לכך כי
הנוטרים יכירו בשלטונה העליון ויעלו לה מס כבד, במקום המס הסמלי ששלמו הלופארים עד
המלחמה לקופת הקייסרית. האפנלאד, שראה כי העם הלופארי סבל קשות, הסכים באל-כורחו,
ובין הצדדים נכרת "שלום פאלמינרויה" (פאל-מינראי, בפי הטראלירים).
השלום החזיק מעמד בדיוק אחת-עשרה שנים; האפנאלד המזדקן עקר לעיירה קלארלורגה (היום
האפנלורגה, על שמו), ושם הקים את משק ביתו וחי בו בשלווה בצוותא עם משפחתו, תוך
שהוא מבצר את העיר, רוכב בשדותיה המוצפים וכותב שירה מלאה באהבת העם והארץ (שירים
שחלק מהם נשמרו עד היום). בשנת 2184, הופיע בשערי העיירה שר האלף הטראלירי
הורו-פאלראנד, ועמו כח צבאי גדול; בשם הפאלהין, דרש כי יכניסו אותו פנימה, ויאכילו
וישקו את צבאו, בדרכם צפונה. כמו כן, טען כי גונבו לאוזניו שמועות על מרגלים
הלאנסים, והוא דרש לבדוק כי אין הם נמצאים בעיירה. האפנאלד הסכים לכך בלב כבד,
בכדי לשמור על הסכם השלום, חרף עצת אחיו הצעיר, שצפה את העומד להתרחש; הטראלירים,
שעות ספורות לאחר שנכנסו לעיר, שלפו את נשקם והתנפלו על מארחיהם בחסות החשיכה[17];
האפנאלד ובני ביתו לחמו כמטורפים כנגד חיילים טראלירים העולים עליהם ביחס של עשרה
לאחד, ונהרגו עד האחרון בהם; אולם בעודו גוסס, הצליח האפנאלד להתפרץ לעבר השר
הטראלירי המרושע ולערוף את ראשו. הטראלירים נאחזו באימה ונסוגו לשעה בכדי להתארגן
מחדש, דבר אשר הספיק לקצינת נוטרים ששרדה, גליניס הולסרוי, למלט בסירות את שארית
הפליטה מקרב תושבי העיירה, ולקחת עמה את חרבו ואת גופתו של האפנאלד. המעשה הצית,
כצפוי, את המלחמה במלוא עוזה; הטראלרים לחמו בשלב הראשון בלא מפקד עליון, דבר
ששיחק לרעתם; בסופו של דבר, הוכרעה המלחמה כאשר פלש האלקטור הגדול של הלנסיאל אל
תוך טראליריה עצמה, בשל סכסוך בינו לבין הפאלהין, ושילח חלק מאנשיו בספינות אל
לופאר, בכדי לאיים על אוייביו בתנועת מלקחיים הרסנית; התגבורת ההלאנסית חיזקה את
נוטרי לופאר, ואפשרה להם להדוף את הטראלירים מארצם; בקרב מארלוסקה, נופץ צבא
הכיבוש הטראלירי לחלוטין, ובתה של הפאלהין נפלה בשבי (2191); ארבע שנים לאחר מכן,
הגיע צבאו של האלקטור הגדול ויהֶלְרֵאלְס אל הבירה הטראלירית נולג-הית'רורק
(חרט-אובך) ושם עליה מצור. לאחר שנה וחצי של קרבות, נכנעה הפאלהין הזקנה והעייפה,
התפטרה מכסאה לטובת בנה הצעיר והובלה ל"אירוח מלכותי" אצל האלקטור
הגדול, שם מתה לאחר כעשר שנים, אומללה וגלמודה. הטראלירים הניחו את נשקם, שחררו את
העבדים, ולצד פיצויי מלחמה נדיבים לקופת האלקטור (שגבה את הכספים "בשם הקייסרית
האלוהית"), נאלצו לשוב ולהשבע, בחירוק שיניים, שבועת נאמנות לקייסרות
הסילנראלד המפוררת. לופאר שקטה, לאחר כמעט שבעים שנה של מלחמה אכזרית ושעבוד.
צרותיה של לופאר לא תמו; החל משנת 2250 לערך, חל שינוי אקלימי אשר פגע קשות
בפוריות שדות פירות הנהר, וגרם לתפוצה גדולה וקטלנית של זנים חדשים ונתעבים של
קדחת; המחלות והיבולים הרקובים למחצה המיטו משבר ושואה כבדה על הלופארים, והפכו
אותם בתוך עשור לאומה עניה ונדכאת; אלפי לופארים בלעו את גאוותם, היגרו להלאנסיאל
ועבדו שם כפועלים ואריסים מושפלים בשירות האצילים ומועצות הערים; ההלאנסים, כמובן,
לא הקלו על חיי המהגרים, והתייחסו אליהם בבוז ובנוקשות; הלופארים הוגבלו לרבעים
דחוקים, ורק מעטים מהם, שהצליחו אי-כה להתעשר, זכו (בעד ממון רב) לאזרחות ולחסות
מטעם אחד המינקלארים של הלנאס.
המשבר והרעב נמשכו, לסירוגין, עד שנת 2370 לערך; אי-כה בתחילת המאה ה-24, החליט
אדם עשיר בשם גינליך אסטור, לופארי לשעבר שהתעשר והיה אדון האוצר של נסיך העיר
החופשית אסטהארק, לשוב ללופאר ולרכוש בה אדמות רבות, תוך שהוא סומך על כספו
וחוכמתו, ועל מלומדים שהביא עמו, כי יביסו את הטבע הפרוע וישיבו את השגשוג ללופאר;
אלא שהתוכנית דשדשה בבוץ ונכשלה, הן בשל תנאי הטבע הקשים ששמו לאל את מרבית
תוכניות המלומדים, והן בשל חיכוכים בין המלומדים והמפקחים ההאלנסים והאסטארקים
לבין האיכרים הלופארים המרדנים וקשי העורף, שראו בהם כמעט משעבד חדש, שתועלתו מעטה
והשפלתו רבה. סוף דבר; בשנת 2324 שילח אסטור מכתב התפטרות רשמי מתפקידו
כ"נציב לופאר", שיועד הן לאלקטור הגדול והן לקייסרית, ובו חירף וגידף את
בני עמו, קורא להם "ראשי עץ קשי עורף"; לאחר מכן שב, מאוכזב וחולה,
לאסטהארק ובא הוציא את ימיו ומת בשנת 2340.
הרעב והמשבר החלו נחלשים קמעה עם תחילת חציה השני של אותה מאה, וכלו לגמרי כאשר
התיישבו בלופאר כוהנים של האלה מאנאריס, אשר נהדפו מהרקאליסיליי בידי כוחות שרי
המלחמה של הטיראן פוסוליס; הללו הביאו עמם מגוון אמצעים שלא היו מוכרים בלופאר
קודם לכן - החל בריחן הטיגובי, שאת זרעיו השיגה אחת הכוהנות בהרפתקאה מסמרת שער
באיי טיגובין המיושבים ננסים חמדניים ומרושעים, וכלה בעצי לוסטול, מהם למדו
הלופארים להפיק "שמנת תפוחים", מרקחת הנחשבת מאכל תאווה בהלאנסיאל
וטראליריה גם יחד, ומכירתה החלה להכניס כספים לכפרים המדולדלים; עדרים של לטאון
השור שיפרו את תפריט הבשר הלופארי, והפכו את הרעב לנחלת העבר. הכוהנים המאנאריים
זכו לכבוד רב, אף כי, בסופו של דבר, השפעת פולחן מאנאריס בלופאר לא היתה רבה, ולא
הותירה אלא סממנים שמוזגו ברוב המקומות בפולחן בת הנהר. בסופו של דבר, עם תבוסתו
של פוסוליס, עזבו רוב כוהני מאנאריס את לופאר ושבו למכורתם שממזרח לסילנארלד.
שלהי המאה ה-24 ותחילת המאה הנוכחית הביאו ללופאר מגמות מעורבות; הכלכלה פרחה,
וערי החוף התעשרו, דבר שיצר שכבה של עירונים עשירים שנעדרה מלופאר במשך שנים רבות.
רבים מאלו הושפעו מאד מהתרבות ההלאנסית, דבר אשר הרתיח את הכוהנים ואת יושבי פנים
הארץ, אשר שמעו, לזעמם, כי העירונים החלו קוראים לבניהם בשמות הלאנסים, מלמדים את
בנותיהם לנגן בפנסתר, וחלקם אף מתהלך בפאות נוכריות - שלא לדבר על תביעות לשנות את
יחסי הכוחות במדינה לטובתו. דבר זה, בתורו, ערער את המרקם החברתי והביא לחיכוכים
גדולים בין האיכרים, הנוטרים והעירונים; חלק גדול מ"מועצות האיכרים
הגדולות" שכונסו התפוצצו והפכו לקטטות המוניות, בלא להגיע לתוצאות מוסכמות.
המועצה הגדולה הנוכחית שולטת בלופאר שלטון רופף מזה 22 שנים, מאחר ולא עלה בידי
איש לכנס מועצה שתבחר לה מחליפים באורח מוסכם, בלא להתפוצץ; בינתיים, קם בדרום, על
גבול טראליריה, מעמד חדש של חוואים עשירים המעסיקים אריסים, שנאמנותם לשלטון
המרכזי ולמסורת הלופארית מפוקפקת, דבר המדיר שינה מעיני הנוטרים.
ובינתיים, החלו צללי הזדון מתחזקים; שמו הקפוא והמבעית של בוראנד, שר המתים החיים
ועובדי-האופל מקרייסנאו הרחוקה, החל נפוץ יותר ויותר בעמקי לופאר; פראים חשוכים
ומתים-חיים החלו יורדים מההרים, ומתגנבים לחוות בכדי לטבוח את יושביהן. בשנת 2429,
ירד כח גדול של עובדי אופל מההרים, ועובדי אופל אחרים הפליגו בסירות לאורך החופים,
כשהם חומקים מהמשמר הקייסרי; הללו נעזרו, בפעם הראשונה מזה מאות רבות של שנים,
בדארקיריות נאמנות בלגורת' שבאו מדארקרילד הצפונית. לאחר שנתיים של מלחמת גבול,
הצליחו הנוטרים להדוף את המתקפה, בעזרת הנסיך (אחיו הצעיר של האלקטור הגדול)
ההלאנסי הנוקשה לאנריש-ויהלראנס שגייס כח הרפתקנים, אנשי המשמר הקייסרי ושכירים
הלאנסים לעזרתם. הנסיך הקודר, הפשוט והקשוח, שזכה לכינוי "הנסיך הסייר",
הפך לאלילם הנערץ של הנוטרים הלופארים: הללו נמשכו אחריו הן בשל פשטותו והסתייגותו
מהתרבות ההלאנסית הראוותנית, הן בשל נישואיו לאשה לופארית (הנוטרת הנקריס גלוסלוי),
והן משום הקריירה הדגולה שעשה בנעוריו במשמר הקייסרי[18].
נוטרי לופאר, אשר מאשימים את העירונים כי לא נקפו (כמעט) אצבע לעזרתם מול בוראנד
ויצוריו, מאחלים בריש גלי כי "הנסיך הסייר" או "נסיך הנוטרים"
כפי שהוא מכונה בפיהם, יזכה בירושת כס אחיו הבכור, ויכניס מעט אומץ וכבוד בהאלנסים,
צעד הכרחי בכדי לאסוף את בני האדם ההגונים והעמלים למלחמה הגדולה מול בוראנד, אשר
בוא תבוא במוקדם או במאוחר; השמועות על קרב סיראנד דארגות', שהגיעו אל לופאר,
החרידו את הנוטרים וחיזקו בהם את התחושה כי יום הפקודה בו ירדו רבבות עובדי אופל
ומתים חיים מן ההרים קרב ובא. העירונים, לעומת זאת, נוטים ללעוג לחששות המוגזמים,
ולכנות זאת "מעשיות מוגזמות של ראשי-עץ"; הם, לכשעצמם, תומכים דווקא
בבנו של האלקטור, הנסיך הראוותני, הכריזמטי והססגוני קאלֵן-פלנדריש, אשר הבטיח להם
כי יפעיל את כוחו כאלקטור הגדול הבא בכדי לחזק את מעמדם[19].
הסכסוך הגיע עד מהרה גם למפקדים לופארים החולשים על גדודי קשתים וכלי שייט
בהאלנסיאל עצמה, והפכה אותם לגורם פעיל המאבק המתעצם (לעת עתה, בעיקר מאבק
פוליטי). בכך יצאה לופאר מאי-מעורבות ארוכת שנים וכרכה עצמה, שמא שלא בטובתה,
במלחמת כס האלקטור של האלנסיאל.
חזרה אל דף האינדקס המעודכן של ארצות קלדאריה
כתב וערך: גדעון אורבך, 2003.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום