הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית | המערכה | יצירת דמות

רמת הורלצריין והיער הגבוה

מיקום: בין תת-היבשת ההרקאלית לארצות המקוללות שמצפון מזרח לסיל'נאראלד
תיאור כללי: רכס גבוה ומיוער מאד, קשה מאד למעבר וגישה, עם שרידי ציביליזציה עתיקה מתקופת הורקרייס
ממשל: רוב השטח פרוע ולא מאוכלס (מלבד מפלצות), מכיל סדרת מצודות של המשמר הקיסרי הישן
שליט: הארגנ'ילד (מפקד קייסרי) קונראלד וארן-ארליסיין ("האריה השחור")

עיר בירה: הורלצבורג (1,500 איש)
ישובים אחרים: סאנדיפור (כ-2,000 איש), נור'זהארק (כ-800 איש) היירוורט (המצודה הלבנה, כ-750 איש), פרטקאלד (מצודת הירח), ספיירדון (מצודת השחר), מונטן וילן (כ-300-500 איש כ"א).

דגל: נס המשמר הקייסרי הישן – פרח כסוף בעל שבעה עלים, שמצדדיו שתי כנפי אור, על רקע שחור ואינדיגו.

תאור כללי: רכס הורצלריין נחשב כיום כ"גבולו המזרחי של העולם הידוע"; המכשול הטבעי העצום המפריד בין תת-היבשת ההרקאלית (ומבחינה הידרוסטית "איזורי העניין של ממשלת הוד-מלכותו") לבין השממה המקוללת של "הארצות האבודות". ממערב, גובל הרכס ביערות הממוזגים של הרקאליסיליי ומטפס מעליהם בשורה של מצוקים כהים, כמעט אנכיים וזרועים לעייפה בצמחיה צפופה ומעובה הנאחזת באבני הבזלת עד לגובה עצום. במזרחו של הרכס, משקיפות מצודותיו העתיקות של המשמר הקייסרי מגבוה על בקעת טרשים צחיחה ועצומה לגודל, שרוחות צורבות שורקות מעל סלעיה, ומעל שרידיהם השכוחים של שדות קרב עתיקים שאיש אינו זוכר את שמם. בקעה, שמעברה השני, המרוחק, מעלה הר הגעש של הורלונגהאל אדים וצחנה לגובה עצום, כמבקש להמחיש את צילו של איום ישן-נושן; מרוחק, אבל לעולם נוכח ומאיים.

נוף ודרכי הגעה: הרכס של הורלצריין נחשב לאחד מרכסי ההרים התלולים, הבוגדניים והקשים יותר למעבר ולחציה בכל הסיל'נאראלד (הגם שקיימים רכסים לא מעטים העוברים אותו בגובה); הרי הרכס בנויים בעיקרם מאבן בזלתית כהה, ויוצרים סדרות של מצוקים כמעט אנכיים הנישאים לגבהים עצומים. כמה מפסגותיו של הרכס, בעיקר בחלקו הצפוני, נישאות לגובה של מעל 4,500 מטרים מעל לפני הים, ויוצרות איזורים של שלגי עד; אלא, שסימן ההיכר היחודי של הורלצריין, הינו כי מסיבה כלשהי, הרכס מיוער ומעוצה באורח קיצוני; לא זאת בלבד, אלא שהעצים – מהם זנים רבים היחודיים למקום, מטפסים עד לגובה העולה בהרבה על גובה "חגורת היער" ברכסי ערים אחרים, ומגיעים כמעט עד לפסגות. אי לכך, הורלצריין ניכרת בעיקר בשילוב היחודי בין יערות צפופים של גזעים מעוקמים וכהים המשתרגים זה בזה, לבין נוף של שלגי עד; חזיון נפוץ הוא מעברים צרים בין גזעים עצומים בעובי, המשלחים ענפים שחורים ועצומים, עליהם מתנוססים גדילים ונטיפי קרח מעובים, שלא הפשירו מזה שנים רבות; לעיתים, הנטיפים יורדים כלפי מעלה במידה כזו, שהם מתחברים עם סלעים קפואים על פני הקרקע המושלגת, ויוצרים מבוכים מסועפים הבנויים משילוב מוזר בין עץ, קרח ואבן. כמה מהטירות העתיקות השוכנות לאורך הרכס, בנויות בעצמן על צלעות הר תלולות, בסגנון יחודי ועתיק מאד, אשר יתכן והוא ירושה כמעט ישירה מימי הורקרייס.

חורבות המייגרסוורת': אלא, שהמראה המפורסם ביותר (ולא לטובה) בכל הורלצריין, הוא חורבותיה העצומות של עיר קדומה, שמשתרעות על מלוא מורדו של מצוק אדיר במרכז הרכס, במקום בו קרוע בקע אדיר שחוצה את הורלצריין לשניים, כאילו נישא מעליה ענק עצום מימדים וביקע את ההר בקרדום, כאשר היה העולם צעיר. אלו הן חורבותיה המקוללות של מייגרסוורת', עיר מבצר קדומה שנחשבה לפי המסורת לגבולה המערבי של האימפריה ההורקארית, והיא קשורה בקשר הדוק למיתוסים על מפלגת המסדר הצבאי הקדום של הוורל'קריג, מתובלת במלוא החופן סיפורים עסיסיים על שנאת אחים, והיהירות והרוע האורבים לכל בעלי העוצמה. מנגד, מספרים מיתוסים הרקאליים קדומים על מעצמת זדון ששכנה באותם הרים, שמגדלם השחור של מלכיה-הכוהנים, רבי-הטבחים ומקריבי הילדים, התנוסס גבוה מעל העיר מייגרסוורת' (על גישה זו, כזכור, מתבסס גם פרופ' בלטון הרדיקל, בנסיונו להכחיש את עצם קיומה של הורקרייס, ולטעון כי ההידרוסטים הם בניו של אותו עם זדוני שוכן הרים, אותו הוא מכנה מייגארי).

כך או כך, הרי שכל המיתוסים המנוגדים והסותרים מסכימים על דבר אחד; המגדל המבעית שהתנוסס מעל העיר הזדונית מייגרסוורת' נודע לשמצה בקרב אלים ובני-אדם כאחד במעשי הזוועה המחרידים שנערכו בו, ש"בהם הפכו בני אנוש את עצמם, מרצון ומדעת, לגרועים מן הנוראות במפלצות בנות-האש". כמו כן, נראה שאין ספק כי העיר כולה נחרבה בפרק זמן קצר, בין 3,500 ל-3,200 שנים לפני תקופת המערכה. אלא, שנוף האבן הקפוא (ואולי גורמים אחרים, כגון הקסמים העתיקים שהושקעו באבניה) שימר את החורבות באורח טוב די הצורך, בכדי שיוכלו להפחיד את המתבונן בימינו אלו, ואין מדובר בפחד חסר יסוד. המתבונן מן הרכס שכנגד, יכול לצפות עדיין בצורותיהם של רחובות, בתים וחצרות, שכמה מעמודי הענק שנישאו מעליהם השתמרו כמעט בשלמות; הרבעים העליונים טובלים בקרח נצחי, והרבעים התחתונים באבן שחורה שדבר לא גדל עליה, באף אחת מעונות השנה. ואילו ממש מעל העיר, בקצהו של גוש סלע אדיר לגודל, ניתן להבחין עדיין בבירור בשרידיו של מגדל עצום, שכמה מקירות הבסיס שלו השתמרו באורח מופלא, ולפי השמועות חושפים עדיין רונות זדוניים וסמלים מזעזעים – במידה ומישהו יהא אמיץ ושוטה די הצורך להתקרב עד כדי-כך; השמועות מספרות, כי מערכת הצינוקים וההיכלות נוטפי הרשע שנחצבה מתחת למגדל, עמוק לעבר שורשי ההרים, שמורה עדיין כמעט בשלמות, ומהווה משכן לרוחות מיוסרות ולאלמתים מהסוגים הגרועים ביותר – ככל הנראה, ממשרתיו של המלך מייגרסוורת' בורליס, האחרון והגרוע מבין מלכי צלע ההר [1].

בין אם היו אלו האלים, שהטילו קללת חורבן על מייגרסוורת', כחלק בלתי נפרד מחורבן הורקרייס עצמה, ובין אם היו אלו אבותיהם המשועבדים של ההרקאלים שהתקוממו, ביחד עם דמויי-אדם ואנושואידים קדומים, כנגד מלך צלע-ההר שאנשיו התעללו בהם במשך דורות על דורות, הרי שהזדון הנוטף מהחורבות הוא עצום, ובלתי ניתן לספק; בלילות הערפיליים, ניתן לעיתים לשמוע צרחות מחרידות, לא אנושיות, עולות מתוך הבקע ושרידי המבנים שבתוכו; מלבד האלמתים ששורצים בשטח, נראה כי גם היצורים האחרים, ואפילו החיות השוכנות במקום התעוותו ונוגעו ברוע ובתאווה להסב כאב ולהרוג; הסלעים מסביב שורצים קינים של תולעי-קרח מכונפות ויורקות ארס, שנוהגות לטרוף את טרפן בעודו חי; ואפילו הדובים וקופי הסלע המקומיים הפכו מגודלים, בעלי פנים מעוותות ולסתות זבות ריר, וידועים בתוקפנותם ובעונג שמסבה להם קריעת קורבנותיהם לגזרים בעודם חיים ומתפתלים ביסורים. אנשי המשמר הקייסרי, מצידם, משתדלים להתרחק מהחורבות ולהמנע בכל מחיר בשימוש בנתיבים היורדים אליהן או מתקרבים אליהן, כמו גם משתיית המיים הנופלים מהפסגות הסמוכות ונופלים מטה בשורה של מפלים כהים וגבוהים (מפלי המיגאריון); מנגד, הרפתקנים לא מעטים נמשכו במרוצת הדורות אל החורבות האפלות, בשאיפה לגלות ולהתעשר מן הסודות העתיקים הטמונים מתחת להן; רובם של אלו לא חזרו מעולם, ושמועה אפלה מספרת כי גורל אלו שחזרו (כשעצם ישותם נגועה בקללה וברשע) היה גרוע עוד יותר.

דרכי הגישה אל הורלצריין: הדרכים העולות אל רכס הורלצריין, או מקשרות בין המצודות והישובים הקטנים שמסביבן הן מעטות, פתלתלות ומסוכנות תמיד, ורובן נחסמות כליל בחודשי החורף. למעשה, קיימות רק שתי דרכים סלולות העולות אל הרכס. המתוחזקת והידועה ביניהן הינה הדרך הבאה מחבל סתאוס שבדרום הרקאלסיליי (כיום מושבת סתאוונסן שבשליטת הידרוסט), ועולה אל הרכס מכיוון צפון מזרח; הדרך עוברת תחילה בעיירת המסחר סאנדיפור, היושבת על רכס מתון יחסית המעפיל מתינות לעבר הורלצריין; מאותה עיירת שוק מוזרה ומפוקפקת למדי (המהווה כיום גם זירה למאבק שקט בין האינטרסים של המשמר לאלו של הידרוסט, ע"ע), הדרך מעפילה אל תוך חלקיו הגבוהים והמיוערים בצפיפות של הרכס הדרומי, ומסתיימת בשעריו של מבצר הורלצברג, בירתו ומעוזו המרכזי של המשמר הקייסרי.

דרך אחרת, קשה, ארוכה ומסוכנת עוד יותר, יוצאת ממזרח תת-היבשת ההרקאלית, מארצם של בני אולנאסוס – חרשי הנשק האפלים והאכזריים מגזע הראהל'זארק (ע"ע), מתפתלת כנחש בתוך היערות העבותים של מזרח תת היבשת, ועולה בתלילות אל מרכז הרכס, עד שהיא מסתיימת במצודה הקפואה והמאיימת מונטן ווילן, הצופה על המייגרסוורת' מצפון-מערב (מעברו האחר של בקע הקרדום), ואשר ממנה נהגו כמה מראשי המשמר, בימים עברו, להוציא להורג עריקים על-ידי השלכתם אל תוך התהום הפעורה מתחת, אל תוך הזוועה המקוללת שלרגלי החורבות.

בין המצודות שבחלקו הדרומי של הרכס, ובינן לבין הורלצבורג, עוברים מספר שבילים מעגליים ומסוכנים; אלא, שכל הדרכים הללו אינן מצפינות מעבר למונטן ווילן; משם, יורדים אל הבקע רק שרידיה הבוגדניים של דרך-מלך קדומה, שהפכו לשם-דבר לסכנת-נפשות; לא רק שהן נופלות אל תוך תהומות בוגדניים, אלא שהן מטעות את המשתמש ומובילות אותו בסופו של דבר, הישר אל לב החורבות. שם, מתנוססים עדיין שרידיו של גשר גרניט עצום בשם ארוואלאנש (Arwalench). גשר, אשר נראה כי בימים עברו חיבר את מייגרסוורת' עילית ואת מגדל המלכים שלה אל חלקו הדרומי של הרכס, ואפשר לשיירות של עגלות כבדות לעבור בגובה רב מעל בקע הקרדום ופרוורי העיר הפזורים בתוכו. כיום, עצם הנסיון לחצות את בקע הקרדום ברגל נחשבת סכנת נפשות ומעשה טירוף, אפילו מצד יחידה צבאית מוברחת או קבוצה מאומנת מאד של הרפתקנים. בכדי להגיע אל המצודה הצפונית והגדולה של המשמר הקייסרי, היירוורט, עושה המשמר שימוש במכונה מכושפת עתיקת-יומין בדמות ספינת-אוויר עצומה, אולי מורשת ושריד ממלאכתם של המאגים הגדולים של הורקרייס (ר' תאור מפורט בהמשך); אותה ספינה עושה, מדי כמה שבועות, את המסלול המפחיד והמרתק בין היירוורט לבין רציפי האבן הגבוהים והקודרים של מונטן ווילן, שם היא קולטת נוסעים, תגבורות ואספקה בעבור היירוורט, וחוזר חלילה. מי שאינו רוצה או מורשה להשתמש בספינה, חייב לבצע עיקוף רחב בכדי להמנע מבקע הקרדום, ולהעפיל על מצוקים אנכיים של קרחוני עד זרועים בעצי-כפור מוזרים, בלא צל-צילו של שביל, ולחצות יערות הררים פרועים ושורצי מפלצות, שרגל אדם כמעט ולא דרכה בהן מעולם.

מצודת היירוורט: כך או כך, מצודת היירוורט הגדולה והמבודדת נחשבת לא רק כמעוז המשמר הגדול של צפון הרכס (יושבת שם הוארה'נילדה של הצפון, שנחשבת לסגנית בכירה למפקד המשמר, ע"ע) , אלא גם כמונומנט המרהיב ביותר באיזור, העולה לאין-שיעור ביופיו על יתרת מצודות המשמר, הבנויות מבזלת כהה וזועפת. הירוורט, או "המצודה הלבנה", יושבת על כתפו של מדרון תלול, מושלג בכל עונות השנה, וצופה מגבוה על מרגלות ההרים ועל השממה המקוללת שמעבר להם. המצודה היא מבנה אדיר ועתיק מאד, בעל חומות עבות ומעוטרות בסמלים עתיקים, שהקסם שהוטמע בהן מצפה את צידן החיצוני בשכבה עבה וחלקלקה של קרח לבנבן-תכול, באורח ההופך את החומות לכמעט בלתי ניתנות לטיפוס או להבקעה, אפילו על-ידי מכונות המצור המכושפות של הקאהרויאנים. שלושת מגדליה של המצודה מעוצבים כניצים בהירים, פורשי כנפיים (מצופות בדרך-כלל בגדילים נוצצים של קרח) ואילו המבנה המרכזי, על גגו הפירמידלי, מעוטר בעשרות גבישים מכושפים המחזירים את האור, ונראה שהם מתדלקים ומתגברים את הכוחות המאגיים הטמונים במצודה כולה.

המצודה עצמה בנויה בשלושה מפלסים, ביניהם מחברים גרמי מדרגות מעוטרים בפסלים מוזרים, שגם בהם חוזר שוב ושוב מוטיב הנץ (בין היתר, של אנשים מוזרים בעלי ראש נץ וידיים מטופרות, חלקם אוחזים שרביטים או נושאים חפצים פולחניים מוזרים); בגני הטירה גדלים עצים עתיקים ומוזרים, הנראים כגרסה קסומה של עץ אשור, בעלת עלים כסופים הנותרים במקומם גם בשיא החורף. אלא, שבניגוד לעץ האשור הרגיל, עציה של היירוורט מצמיחים פרי כחול ובשרני, בעל בשר צונן ומזין (כיום, נאלץ המשמר למכור חלק גדול מהיבול בכדי לסייע למפקדיו השיג אספקה ושירותים אחרים, שבעבר ניתנו חינם אין-כסף).

האגדה על הירוורט מספרת, כי היא עומדת על תילה עוד מימי גדולתה של הורקרייס, ובימים עברו היתה עיר מבצר תאומה למייגרסוורת', שנועדה להגן על האחרונה מצפון, ולשמור מגבוה על דרך המלך המתפתלת מזרחה וצפונה, לעבר ליבה של האימפריה. אלא, שבין שתי הערים נפלה יריבות הולכת וגוברת; היירוורט היתה אחד ממעוזיו האחרונים של מסדר הוורק'רילג הקדום, אותם אבירים הורקאריים שנרדפו עד חורמה בידי פירל סאורת'ארק ועושי דברו; ותקופה ארוכה היתה גם מבצרו ומקום מושבו של אחיו ויריבו בנפש של בורליס, האחרון במלכי צלע ההר. הגם שטענות אלו נחשבות לאגדה מוטלת בספק, הרי שאין ספק כי המצודה עומדת על תילה לפחות 1,500 שנים, וכי שימשה עמדה חשובה וזירה למצור ארוך וקרבות קשים, בזמן הפלישה הקאהרויאנית הגדולה אשר הביאה את קיצה (הלכה למעשה) של קייסרות ארקלארילדה הצפונית (לפני כ-1200 שנים).

המשמר הקייסרי

הכוח המופקד מזה כמעט אלף שנים על הגנת הורלצריין, הוא אחד משני השרידים היחידים שנותרו מן המשמר הקייסרי הישן של ארקלארילדה; בתקופת דמדומיה של קייסרות האור הגדולה, ובעת שהולקיריות החלו לדעוך ולשקוע אל תוך עצמן, נחשב המשמר הקייסרי לחוד-החנית של צבאות האור. המשמר הקייסרי הוקם, אורגן ונשלט במשך מאות ארוכות של שנים בידי אבירה-קוסמת ידועה לתהילה בשם אמריל דה לה-מונקריס (פרט מעניין הוא כי רוב המסורות טוענות כי אותה "ליידי מגנה של האור" (ולקירין: ריל'אנילדה), היתה למרבה הפלא קאהרויאנית במוצאה, הגם שצבא-העילית שהקימה נועד, בראש ובראשונה, להתמודד כנגד בני-עמה). האגדות מייחסות למשמר עבר מפואר של התמודדות ונצחון בקרבות שנחשבו אבודים, גם בשעה שהקייסרות התפוררה סביבו לערב-רב של מדינות וערי מדינה מושחתות, שלא תמיד סייעו לו בלב שלם, אם בכלל. המסורת טוענת כי המשמר הקייסרי, בפיקודה של אמריל עצמה, היה הכח שעמד בפרץ, והדף את הפלישה הקאהרויאנית הגדולה שאיימה למחוץ את צפון הסיל'נאראלד במאה ה-14 לסה"א; וכי אמריל עצמה התמודדה וקטלה את שר השדים שזימן הרודן המכשף של קזטיריה (מנהיגם העתיק והכל-יכול של הקאהרויאנים) קאר'סטארל אר-טורגול.

אלא שנצחונו הגדול של המשמר הקייסרי, והאורח שהונצח באינספור שירים, כיצד נמלט אר-טורגול מן המערכה "כשזנבו בין רגליו", היה גם האחרון; אבדותיו היו כבדות מנשוא, והמכות שספג במערכה – קטלניות; ועד מהרה, ניטרלו אותו השליטים האנושיים הרבים שירשו את הקייסרות מכל עמדה וכח ממשי; גורלו של המשמר הקייסרי נחתם סופית ב"אמנת השלום הגדולה של הצפון" (בערך 1470 לסה"א), שם הוטלה על שרידיו "משימת נצח נאצלת של הגנת גבולות העולם מפני צללי הרוע" – קרי, שרידי המשמר חולקו לחלקים, שכל אחד מהם הוגלה למחוז נידח אחר, הרחק מחוץ לפוליטיקה ולמאבקי הכח של ארצות הסיל'נאראלד, שם נידונו אנשיו לצפות דור אחר דור לשובם של אויבי האנושות למיניהם – החל בקאהרויאנים במזרח, וכלה באנשי התיש בדרום. בפועל, דומה כי השליטים הרבים והשונים שחילקו את הרקאלסיליי והצפון ביניהם, דאגו הלכה למעשה כי אותו כח עתיק לעולם לא יוכל להתאחד עוד ולנסות לאחד את הקייסרות תחת "ולקירי גדולה" חדשה. במרוצת השנים, דעכו יחידות המשמר בהדרגה, וכמעט כולם כלו בסופו של דבר, התערבבו בכוחות מקומיים או הושמדו; כיום, נותרו למעשה רק שני שרידים: המשמר המזרחי, היושב על הרכס הקפוא והמיוער של הורלצריין, וצופה על הארצות האבודות המקיפות את מעצמת הזדון האגדית קזטיריה; והמשמר הצפוני, שגלה לשרשרת איים רחוקה, סלעית וקרה בצפון הרחוק, על גבול האוקיאנוס החיצון החשוך (לפי המסורת, במבצרם הראשי ניצב עדיין כסאה של אמריל עצמה), ותפקידו לצפות ולבלום פלישה נוספת של פראי הים (דבר שלא ארע מזה כמעט 2,000 שנים...).

מפקד המשמר המזרחי, שיושב בטירת הבזלת של הורלצבורג, נושא בתואר ארג'אנילד (מעין גנרל קייסרי, סגן ונושא-כליה של הריל'אנילדה); אנשיו עוטים גלימות ושיריונות שחורים עם שולי וצווארוני אינדיגו, וקסדות מוכספות צדודית המעוצבות בצורת ראש נץ (אלו, כמובן, המדים הטקסיים הישנים, שכיום הם בעיקר נחלת הקצינים הגבוהים [2], או הקצינים השליחים של המשמר, כאשר הם יוצאים לגייס אנשים וכספים בממלכות הסיל'נאראלד); בפועל, לא זאת בלבד כי ביום-יום, אדרות פרווה עבות בצבע השלג יעילות יותר בקרבות פנים-אל-פנים במרומי הרכסים, אלא שקופתו המדולדלת של המשמר מתקשה לחמש באורח נאות את כל חייליה, קל וחומר שלספק לכולם מדים ושיריון בנוסח העתיק).

לפי המסורת הרשמית של המשמר הקייסרי, המשמר ומפקדיו מצויים, לחלוטין ובאורח חד-משמעי, מחוץ לכל הסכסוכים בין הממלכות השונות בשטחה של הקייסרות לשעבר; אין הם סרים אלא למרותה של קייסרית האור ושל הריל'אנילדה אמריל דה לה-מונקריס, ועד שיחזרו הללו וימסרו להן פקודות חדשות, הרי שאין הם רשאים לעזוב את מעוזיהם, ואין הם מניפים חרב ודורכים קשת אלא על האויבים האפלים שמעבר לגבולות העולם הידוע, ונכונים תמיד על משמרתם בכדי למנוע מהם לשוב ולפלוש אל תוך "נחלות הוד-מעלתה המוארת".

ככל שהדבר נוגע למשמר בהורלצריין, הרי שהאויב שיש לשמור מפני שובו הוא כמובן הקאהרויאנים מקזטיריה ומן האדמות המקוללות המקיפות אותם; אלא שאלו כמעט ואינם נראים מזה דורות רבים (הגם שכמה עריקים קאהרויאנים משרתים מפעם לפעם בשורות המשמר עצמו), ולמרות הרמזים האפלים כי הם הולכים ופורשים מחדש רשת אפלה של זדון אל תוך העולם הידוע, נראה כי הרודן אר-טורגול אינו נחפז בזו הפעם, ומתכנן את צעדיו בזהירות מירבית (אם אכן הוא קיים הלכה למעשה, ויש לא מעטים המפקפקים בכך). בינתיים, עוסק המשמר בפועל בעיקר בהתמודדות עם שבטי הנוודים המעוותים (בני אדם ואנושואידים) שנעים על-פניה הטרשיים של בקעת רוח החצות, ומסייר ברחבי הורלצריין בכדי לבלום או לפחות לאתר כל סימן לחדירה שלהם, או של מפלצות גרועות יותר, לעבר תת-היבשת ההרקאלית. דומה, כי במשימה זו הוא מצליח אך באורח חלקי, באשר השמועות מספרות, כי גורמים מושחתים במשמר עצמו, ובעיקר מן המושבה ההידרוסטית סתוואנסן (לשעבר סתאוס שבדרום הרקאליה) סוחרים בסתר עם אותם נוודים עצמם – דבר שמדאיג מאד את מפקד המשמר, שליבו מנבא לו רעות.

כחלק בלתי נפרד מאותה אג'נדה רשמית, קובעים חוקי המשמר ושבועותיו הטקסיות במפורש, כי ברגע שגבר או אישה מתנדבים לשרת בו, הם זונחים מאחור את כל הסכסוכים והשנאות שרוחשים עמיהם לעמים אחרים, ומקבלים על עצמם בלב שלם להגן על כולם במידה שווה, לתפארת המורשת הקייסרית המוארת; כל חיילי המשמר הם אחים בשבועה ובדם, ואסור להם, באיסור חמור, לשמור טינה ולשנוא את אחיהם בשל השתייכות לאומית או גזע כלשהו. אלא שבפועל, המצב שונה לחלוטין מאשר באג'נדה הרשמית, וסכסוכים, טינות ושנאות הם חלק בלתי נפרד מחיי המשמר, מה שהביא להתפתחות פוליטיקה פנימית עדינה מאד בין בני העמים והגזעים השונים המרכיבים אותו. לא רק, שברור לכל שאין לערבב קשתיות פליסאריות עם חשלי-נשק ראהל'זארקים מאולנאסוס (למשל), אלא שבמהלך הדורות התפתחו מנהגים מסויימים של חלוקה וביזור כוחות בין המרכיבים השונים; כך למשל נהוג בדרך-כלל, כי מפקד סאנדיפור הוא הידרוסטי; מפקדי מצודות פרטקאלד וספיירדון באים מן הממלכות של דרום הרקאליה, מפקדת היירוורט היא פליסארית, ומפקד מונטן ווילן הוא יליד אחת הנסיכויות מאיזור גאלנמאייר, וכך הלאה (הגם שלעיתים, בגלל בעיית כח אדם או עניינים אישיים, נאלצו מפקדי המשמר להגמיש עמדות בנוגע לנוהג כזה או אחר של איוש משרה, מה שגרר לא פעם מרירות ואפילו גרוע יותר מצד גורמים כאלו ואחרים, שראו עצמם מקופחים). חרשי הנשק האפלוליים של אולנאסוס מחזיקים, מזה דורות, ב"זכאות וחובה של כבוד", להעביר שיירות ולספק סחורות למשמר – בעיקר כלי נשק, אולם בפועל, מזה דורות הם גובים מחירים גבוהים והולכים בעבור שירותיהם, מה שגרר לא פעם את קופתם של המפקדים הקיסריים לצרות צרורות, ואילצה אותם לחשוב על "תמרונים יצירתיים" כדי להתמודד עם מחסור רבתי.

המשמר נלכד בסבך הפוליטי: אלא שבכל אלו, לא תמה כוס המרורים של המשמר הקייסרי; בשני הדורות האחרונים, וביתר שאת בעשור השנים האחרון, החל נלכד ומסתבך, שלא לטובתו, בסבך הפוליטי הבוגדני של הסיל'נאראלד הדרומי. המשמר, שבמשך מאות שנים התאים עצמו לסטטוס-קוו הישן (קרי, זה שנוצר לאחר התמוטטות האימפריה הישנה של כוהני טוטנהאגן, במאה ה-21), מצא עצמו מושלך למים הסוערים של בריתות מתהפכות ואינטרסים משתנים; ולא תמיד די היה בעמדה הנוקשה של אי-התערבות מכובדת בכדי להציל אותו מהשפעת המאורעות – ובעיקר הבקע בין הידרוסט לבין בעלות בריתה לשעבר בגאלנמאייר ודרום הרקאלסיליי, שהפך בהדרגה לתיעוב הדדי ולמלחמה.

מפקד המשמר מזה כ-35 שנים, קונראלד היילנסטירד (נצר לבית המלוכה הקלידרוסטי השולט בארליסיין שבצפון אמת'וריה), נחשב במשך שנים לדמות מכובדת ורצויה מאד בהידרוסט, ששועיה כיבדו אותו הן נוכח כשרונו, ובעיקר נוכח יחוסו המפואר. אלא, שמלחמת שבע השנים שהתפרצה בין הידרוסט לבין בעלות בריתה לשעבר באיזור ים הצעיפים המרקדים (בעיקר האבירים הירוקים של פאנולדריס ונסיכויות גאלנמאייר) כרסמו במעמדו – בין היתר, בשל העובדה כי אמו באה מבית אצולה פאנולדרי. אלא שיותר מכך, פגעו בו נוקשותו ועמידתו על המסורות של המשמר הקיסרי, והעובדה שהגינותו מנעה ממנו מלהתאים עצמו לאינטרסים של "שלוחי הוד-מלכותו". לאחר שהתעלם מן הרמזים החוזרים ונשנים של שגריר הוד-מלכותו בסתאוס (למעשה, השליט בפועל באיזור) לקדם קצינים הידרוסטים על חשבון קצינים אחרים, פרץ ביניהם משבר גדול, על רקע התעקשותו של קונראלד לקבל ולהעניק דרגות קצונה לחברים בכירים במסדר הצבאי של הדראקו'ראי, שלחמו כנגד המתיישבים ההידרוסטים בסתאוס והוכרזו מבוקשים בידי הכתר, אולם ברחו בסופו של דבר ונשבעו שבועת אמונים למשמר הקייסרי.

סר אדוארד גאלופ לא אבה לשמוע את הטענה, הצודקת מבחינה משפטית, אודות הסטטוס המיוחד של המשמר, וכי ברגע כי אותם מורדים מבוקשים לשעבר עטו את מדיו, הם נשבעו להותיר מאחוריהם את השנאות והסכסוכים של עמיהם. תחילה, איים גאלופ לחסום את הדרכים העולות להורלצריין מהדרום ולהחרים כל אספקה המיועדת למשמר הקייסרי; אלא שקונראלד הטריח את עצמו להיידרקרון עצמה, ושטח את תלונותיו בפני מלך הידרוסט, אשר בסופו של דבר הכריע לטובת המשמר, והסכים לחון את אותם דראקו'ראי טורדניים, כל עוד ישארו בהורצלריין ויעטו את מדי המשמר.

אלא שסר גאלופ, על אף שקיבל באורח רשמי את הדין, לא נכנע בקלות שכזו, ומכאן ואילך נראה כי גמר אומר בדעתו "ללמד לקח" את מפקד המשמר הקייסרי, ולמרר את חייו ואת חיי אנשיו בכל דרך ותרגיל ערמומי אפשרי. מעבר להפעלת קשריו הענפים בהידרוסט במטרה להכשיל או לצמצם כל סיוע למשמר, עלה בידו להפתיע את המפקד הקייסרי, ובעזרת תרגיל ערמומי ותככים במשמר עצמו, לנצל את הנוהג למנות למצודת סאנדיפור (שהיא עורק האספקה המרכזי של המשמר) מפקד הידרוסטי, כדי להביא למינוי של אחד מבני חסותו, שנכפה על מפקד המשמר המופתע, וכמעט ואינו מסתיר את כוונתו לחתור תחתיו, ולפלג את המשמר. תחת חסותו והגנתו של סר גאלופ, החל המפקד החדש של סאנדיפור להפר את הוראותיו של הנסיך קונראלד, לגייס לשורות מגיני סאנדיפור פושעים פליליים לשעבר, ושאר ארכי-פרחי מפוקפקים מהידרוסט, להקשות על מעבר סחורות להורלצריין בטעמים מטעמים שונים, ולהעלים עיין מהעובדה כי מבריחים הידרוסטים סוחרים עם השבטים האפלים בבקעת רוח החצות. כל נסיונותיו של המפקד הקייסרי להדיח את "פקודו" הסורר או לכוף אותו לקבל משמעת עלו עד כה בתוהו, בשל הגנתו ההדוקה ותככיו של סר גאלופ. הנסיך קונראלד החל חושש, יותר ויותר, כי בור השחיתות והכאוס שנפער בסאנדיפור, יהווה עד מהרה פרצה עבור סוכנים קאהרויאנים ועושי-דברם לטפטף את זדונם לתוך סתאוס (ובמיוחד, למצוא אוזניים קשובות אצל שרידי מסדר הדראקו'ראי); אלא שסר גאלופ, שאינו מן המאמינים הגדולים בכוחם של הקאהרויאנים המרוחקים, קל וחומר שלא בסכנת פלישה בדורות הקרובים, אוטם אוזניו משמוע, וכעת דורש דרישות רבות וחצופות עוד יותר בכדי "לשחרר את ידו" ולהפסיק לחבל בעבודת המשמר, דרישות שהמפקד הקייסרי יודע שאם יקבל ולו את חלקן, יהפוך לעבד של האימפריה ההידרוסטית, ויקומם עליו חלק גדול מקציניו.

הצרות לא נגמרו בכך; השמועות על הסכסוך בין הידרוסט למשמר הגיעו גם אל קיידרהרץ ו"אחוות המוות" של טוטנהאגן, ובתוך חודשים מעטים הופיעו שליחים של אחוות המוות בהורלצריין, ועימם הצעות נדיבות מצד מפקדם מזרה האיימים, לתמוך במשמר ולספק לו ציוד ואנשים, לכאורה בלא כל תמורה או דרישה משמעותית. קונראלד סרב בתוקף, באשר הדבר האחרון בו הוא מעוניין הוא לאפשר לסוכני המסדר השחור של טוטנהאגן לחדור אל תוך המשמר ולהשפיע עליו; אלא, שרבים מהקצינים, בעיקר אלו הנוטרים להידרוסטים מחד, ומודאגים מאד בשל המחסור ההולך וגובר באספקה ובמגוייסים חדשים, לא ראו את הסירוב המוחלט בעין יפה, והחלו להתמרמר; לטענתם, ניתן לקבל לפחות חלק מהסיוע, בלא לשלם מחיר יקר מדי, ועד מהרה החלו מרננים על קונראלד, שהוא פועל בדרך בה הוא פועל בשל הדם ההידרוסטי הזורם בעורקיו, וקשריו המשפחתיים מצד אביו. סוכני ה-DFF פרשו בינתיים, כשהם מצהירים, "ברוב נדיבותם", כי הם מוכנים לחכות, ולחדש את המשא ומתן על סיוע ברגע בו יתרצה המפקד הקייסרי; ונראה, כי הם ומפקדיהם מאמינים כי הזמן העובר פועל יותר ויותר לטובתם. כך או אחרת, המשמר דהיום הפך לגוף מפולג יותר מאי-פעם, ונראה כי מטרתו של גאלופ לחתור תחת המפקד הקייסרי אכן עלתה יפה – אם במחיר שעשוי, בטווח הרחוק יותר, להיות יקר מאד לא רק עבור המשמר הקייסרי, אלא גם בעבור הידרוסט.

המערכה במזרח: צילה של הורנלונגהאל

החששות של קונראלד ואחרים מפני התגברות הפעילות הקאהרויאנית אינם חסרי יסוד; בשנים האחרונות, נרשמה עליה דרסטית בפעילות של השבטים הפרועים, המעוותים למחצה, בתחום בקעת רוח החצות. בידי אותם נוודים, אומנם, אין די עוצמה בכדי לסכן את המצודות הקיסריות, ורק לעיתים רחוקות הם מעזים להנחית התקפה משמעותית – בדרך-כלל נסיון לחדור אל הרמות המיוערות ולארוב לאחר מסיוריו או לשיירת אספקה גדולה של המשמר. אלא, שקונראלד וקציניו בטוחים, שהם מרגלים בעבור "אדוניהם הקאהרויאנים" שמעבר לבקעה השדופה במזרח, ומחדירים את זדונם אל תוך העולם הידוע. אם בעבר, דובר בעיקר על התגנבויות של חבורות קטנות לצורכי שוד ורצח (וגם על נקרומנסרים שהתגנבו במעלה בקעת הקרדום בכדי לשאוב מהקסם האפל סביב חורבות מייגרסוורת), הרי שכיום – בין היתר עקב מעלליו של סר גאלופ – נוצר קשר גובר והולך בין אותם נוודים ואנושואידים לבין מבריחים ופושעים הידרוסטים השוכנים ופועלים כיום כמעט באין מפריע מסאנדיפור. הנוודים מוכרים לאותם מבריחים מגוון של סחורות מוזרות, מגושים מיובשים שמקורן בפטריות הזיה שחורות הגדלות בביצות המקוללות שבגבול קזטיריה, המשך במחצבים נדירים שנכרו בהרים שבלב הארצות המקוללות, לטאות שחורות מוזרות שלרירן הארסי סגולות מאגיות, עורות של בהמות אפלות, ועוד כהנה וכהנה.
קונראלד וקציניו עושים ככל יכולתם ללכוד את המבריחים, אולם הצלחתם חלקית מאד – בין היתר בשל חוסר שיתוף הפעולה מצד המשמר בסאנדיפור; המשמר יודע היטב, כי בסיסם של הנוודים הוא "עיר המאהלים" הגדולה בדרום בקעת רוח החצות, על שפת ביצת הנסיך המיבב; ופעם אחת, הוביל אחד המוכשרים וחסרי המעצורים שבמפקדי המשמר הקייסרי פשיטה קטלנית על המקום, העלה אותו באש, שרף והרג מכל הבא ליד; אלא, שהמקום נבנה מחדש בתוך זמן קצר, ובתוך שנה אחד שבו ההברחות למסלולם הרגיל, אגב חששות הולכים ומתגברים, כי הקאהרויאנים מפיקים בדרך זו מודיעין עשיר, ואולי אף קונים סוחרים עשירים ובעלי השפעה אחרים בסאנדיפור ובסתאוס.

איום אחר, מרומז ורחוק יותר, אולם מפחיד בהרבה, נובע מחורבותיה של עיר הורקארית עתיקה בשם הורלונגהאל, השוכנות מתחת להר געש הנושא את אותו שם, על הגבעות הקודרות הצופות על הבקעה הגדולה ממזרח. הגם, שמעטים מאד מאנשי המשמר הצליחו להגיע לשם באורח פיזי, הרי שהולכים ורבים הסימנים כי החורבות העתיקות יושבו מחדש, והפכו למשכן של עבדים חדורי זדון של רודן קזטיריה; וכי כוחות גדולים, בפיקוד בכירים משני קלאנים קאהרויאנים גדולים, קבעו את משכנם מתחת לערפל העכור שמפיץ הר הגעש. לפי המידע המפורט האחרון שהגיע אל המפקד קונראלד (מפי קצין קאהרויאני עריק), חושף כי הסדנאות ההורקאריות העתיקות שנחצבו אל תוך בריכות הלבה העתיקות, שופצו ונוקו, וכי הקאהרויאנים לא רק מחשלים שם נשק וחפצים אחרים שהשתיקה יפה להם, אלא גם מגדלים משהו איום אי-שם בפנים; לקונראלד אין כל אשליות בשאלה, מי יהיו קורבנותיו הראשונים של אותו "דבר-מה", ברגע בו יחליטו הקאהרויאנים כי הגיעה השעה לשחרר אותו מכלאו. פעם נוספת, נשלחו אזהרות להידרוסט, ופעם נוספת הושבו אלו ריקם; בכירי האימפריה ההידרוסטית אינם מוצאים לנכון לקחת ברצינות "פטפוטים של עריקים", שכלל לא בטוח כי התנערו מהזדון הכללי של בני גזעם (ובאורח כללי, הם מעירים כי הם "מגלים דאגה רבה" נוכח העובדה כי "המשמר מתמלא בעריקים ושאר טיפוסים ירודים, דבר הפוגע ביכולתו לשתף פעולה עם כוחות הוד-מלכותו").

דמויות חשובות במשמר הקייסרי

מפקד מצודת פרטקאלד, וארנ'אנילד אלנריי קנוריס (Elnaray Knorrys) (55)

תאור חיצוני: גבר רזה וקרח, בעל זקן שחור שהאפיר כמעט לגמרי, הנופל בלא סדר רב מדי על חזהו; מצחו גבוה וצר, אפו נשרי ובולט, ועיניו כחולות. כיום, נוהג להתלבש בחליפת מדים פשוטה יחסית וגלימה תואמת של המשמר הקייסרי, עם מינימום העיטורים והסמלים המחוייבים על-פי דרגתו; אולם לפי השמועה, מתחת לאפודתו הוא עוטה עדיין את סמל הדרקון פורש הכנפיים של מסדר לוחמי הדראקו'ראי של סתאוס – מסדר בו היה חבר בכיר, בטרם הובס ופוזר סופית בידי הצבא ההידרוסטי; את התמונה משלימות חרב הריגה ארוכה וקטלנית וחרב-דקר קצרה, אשר על שתיהן ניתן לראות עדיין – גם אם באורח מטושטש, את סמל הדרקון, השנוא כל-כך על "משרתי הוד מלכותו".

תולדות חיים: קנוריס, בן למשפחת אצולה צבאית דרום-הרקאלית עתיקה, חונך מנעוריו לקראת תפקיד בכיר במסדר הצבאי של לוחמי הדרקון של סתאוס; בשנות ה-20 של המאה, היה דמות קנאית ובולטת במחנה האנטי-הידרוסטי, שביקש להלחם בכל האמצעים בהשפעה הגוברת של סוחרי הידרוסט על הכלכלה של דרום הרקאליה, וליוו זו באידיאולוגיה לאומית ודתית בלתי מתפשרת. ההידרוסטים מאשימים את קנוריס עד היום באחריות ישירה להתקפה רצחנית של מיליציה פרועה הכפופה לדראקו'ראי ("נערי הדרקון") על סוחרים הידרוסטים ומשפחותיהם בנמל הגדול של קאנדריאס באביב 2426, שהסתיימה בטבח מחריד (מאורע, שתרם מאד לפריצת מלחמת שבע השנים בין הידרוסט לבין פאנולדריס וסתאוס). קנוריס, מצידו, אינו מכחיש כי התכוון "ללמד את הנצלנים והרמאים הזרים לקח", אולם מכחיש בתוקף כל מעורבות או תמיכה בטבח עצמו. כך או כך, בית משפט הידרוסטי דן אותו למוות שלא בפניו, כבר באותה שנה – גזר דין שעקרונית נמצא עדיין בתוקף.

קנוריס שימש מפקד בכיר בצבא סתאוס במשך כל מלחמת שבע השנים; לאחר הנצחון ההידרוסטי המכריע בקיי-קיוריס (2433) והתמוטטות קווי ההגנה האחרונים של סתאוס, התאבדו רוב מנהיגי מסדר הדרקון, מעדיפים ליטול את חייהם בכבוד ולפי כללי הטקס, מאשר להכבל באזיקים "כפושעים פשוטים", ולעמוד למשפטו המשפיל של הכובש ההידרוסטי, שבחר להתייחס למסדר העתיק כאל "חבורת בריונים ושודדים גרידא". בכירים אחרים, מעטים, ירדו למחתרת וניסו להאבק בהידרוסטים במלחמת גרילה, אולם רובם נתפסו ונתלו, או נשלחו למאסרים ארוכים, הרחק מחוץ למולדתם. אולם בחירתו וגורלו של קנוריס היו שונים, וזאת באורח שגרם לרבים בארצו ובמסדרו להרים גבה. במקום לבצע התאבדות טקסית או להשתתף במלחמת הגרילה, נמלט עם חבורת לוחמים קטנה אל הורלצריין, ונשבע את השבועה העתיקה של המשמר הקייסרי – שבועה, אשר לפי המסורת מוציאה אותו לנצח מן המאבקים בין אומות העולם הידוע, ומקנה לו חסינות כמעט מוחלט (כל עוד, כמובן, הוא נשאר בהורלצריין ומשרת את המשמר הקייסרי עד יום מותו).

ההידרוסטים, מצידם, זעמו על מפקד המשמר הקייסרי על שההין לקבל לשורותיו "רב טבחים ופושע מן הסוג הגרוע ביותר"; אלא, שגם בסתאוס, נתפס צעד זה בעיני רבים באור שלילי מאד, ונפוצו שמועות מרושעות על כך שקנוריס התגלה כפחדן יתר על המידה מכדי להתאבד. קנוריס, אף כי באורח רשמי כפה על עצמו שתיקה, ניסה באורח בלתי רשמי להתגונן ולטעון כי מפקד המסדר עצמו פקד עליו להשאר בחיים, בכדי לשמר אנשים ומסורות של מסדר הדרקון, הרחק מהישג ידו של הכובש. לא הכל האמינו בהסבר זה, ועד מהרה גרם הדבר לאסון כבד בעבור קנוריס; רעייתו, אשר התבקשה להצטרף אליו בהורצלריין, בחרה תחת זאת לגנות אותו ולהתאבד, לא לפני שהרגה ביחד עימה את בנם הצעיר (בנו הבכור, מושא גאוותו, נפל בקרב שנים מספר קודם לכן). מי שהאמינו בהחלט להסבריו של קנוריס, היו – באורח צפוי למדי – ההידורסטים, שמצאו בכך ביסוס לטענתם, כי שבועתו למשמר "לא נאמרה בתום-לב", ולכן היא משוללת תוקף, וכי קנוריס מנצל את המסורות העתיקות בכדי לאסוף אנשים ונשק, במטרה לחתור או לפגוע בעתיד בשלטונם בסתאוס (כיום "מושבת סתאוונסן").

זעמו של השגריר ההידרוסטי המיוחד (ולמעשה השליט בפועל) בסתאוס, סר אדוארד גאלופ, גבר עוד יותר נוכח מה שהתחולל שנה אחת בלבד לאחר הצטרפותו למשמר, נפטר המפקד הקשיש של מצודת פרטקאלד, ולפי המסורת, השומרת עמדת פיקוד זו למפקד ממוצא דרום-הרקאלי, נבחר קנוריס ברוב קולות לתפקיד, בין היתר בעזרתם הפעילה של הדראקו'ראי שבאו עימו, והפכו יחד עימו לאנשי המשמר הקייסרי.

חמתו של סר גאלופ בערה להשחית, וניתכה באין מעצורים על מפקד המשמר הקייסרי, הנסיך קונראלד, שדבק – ברוב אצילות (אך שמא, לא בתבונה יתרה) במסורות הישנות לפי כל דקדוקיהן. גם העובדה כי בסופו של דבר, אישר מלך הידרוסט (גם אם בלב ולב) את חוקיות הצעד, לא עזרה אלא בכדי להרתיח את סר גאלופ עוד יותר, ולהביא אותו להשבע בינו לבינו כי ילמד את המשמר הקייסרי ומפקדו לקח שלא ישכח במהרה - גם אם צו הוד-מלכותו אינו מאפשר לו עוד לנקוט באמצעים ישירים ובוטים מדי.

נראה שקונראלד, על הגינותו ודבקותו במסורת, אינו מבחין או נוטה להתעלם, כי חרף עורמתו והתנהלותו השחצנית והמרגיזה של סר גאלופ, הרי חששותיו של השגריר ההידרוסטי אינם מופרכים לגמרי. מאז התמנה לתפקיד מפקד מצודת פרטקאלד, "נעלמו" מהמצודה כל הקצינים ורוב מוחלט של החיילים ממוצא הידרוסטי, ש"הבינו את הרמזים" עד מהרה, וביקשו בזה אחר זה לעבור ליחידות אחרות של המשמר; אנשי הדראק'וראי לשעבר משרתים כקצינים, ומעדיפים תמיד לקלוט חיילים מסתאוס; חלק מהפלוגות קרויות, גם אם באורח בלתי רשמי, בשמות מתקופת מסדר הדרקון, וישנן שמועות עקשניות, על כל מיני תוכניות שנרקמות בין כתליה של "מצודת הירח", שלא כולן מיועדות אך ורק למלחמה בקאהרויאנים ושאר יצירי הזדון של קזטיריה. קנוריס היה גם אחד הקצינים אשר תמכו בתוקף (גם אם "מסיבות מקצועיות בלבד") כי יש לקבל – מחוסר ברירה (כמובן) – את הצעות התמיכה שהגיעו למשמר הקייסרי מסוכני "אחוות המוות" (DFF) מקיידרהרץ, לספק להם נשק וסחורות במקום האספקה שההידרוסטים מעכבים או מחבלים בה באמתלות שונות.

אופי, התנהגות ומערכה: כלפי חוץ, קנוריס הוא אדם שקט ורך נימוסים, בעל השכלה כללית רחבה מאד. מעבר לאימוני הנשק והמלחמה, מספרים עליו כי הוא חובב שירה וציור קלאסי, ועוסק בכך בעצמו באורח חובבני; הוא מסוגל להכנס לשיחה ארוכה בענייני אומנות וארכיטקטורה, ולהבחין בפרטים ובמבנים הדקים והעדינים ביותר. אולם טוענים, כי מתחת לחזות הרכה הזו, מדובר באדם אכזר, מר-נפש וערמומי, שסוחב עליו מטען נפשי כבד מאד של מרירות ותסכול מההשפלה שחווה, בעיקר מהתאבדותה של אישתו ומהאורח בו אנשים בסתאוס בזים לו דווקא משום שנהג כחייל צייתן ומילא את פקודת מפקד המסדר (ואולי, הוא מפיק סוג של הנאה מעוותת מכך שדווקא הוא המקים מחדש יחידות של מסדר הדרקון, ובכך לועג בעקיפין לאלו הבזים לו שלא בצדק). אין ספק, כי הוא מתעב את ההידרוסטים בכל נפשו ומאודו, וספק גדול האם – חרף כל שבועותיו החגיגיות – הוא אינו חולם על עימות נוסף מול "נתיני הוד מלכותו" בשעת הכושר. נראה, כי הוא אינו יכול לסבול הידרוסטים בחברתו, ובקצינים ההידרוסטים של המשמר הקייסרי הוא נוהג בצינת קרח.
דברים אלו אינם אומרים, כי הוא מזלזל במשימות שמוטלות עליו כעת – בשלב זה, בעיקר התחקות אחרי מרגלים ומבריחים המנסים להסתנן משאג-ענת'ור ואליה; את אלו הוא נוהג לתלות בלא גינוני טקס מיותרים, ולהותיר את נבלותיהם למאכל העורבים.

מסופר, כי קנוריס מעוניין מאד בכל מידע על שיתוף פעולה בין סוכנים קאזטירים לפושעים ומבריחים הידרוסטים, והוא ינסה להפיץ ולהשתמש בו בכדי להביך את ההידרוסטים בכלל, ואת מפקד סאנדיפור בפרט, באורח הקשה והמשפיל ביותר; נראה, כי הוא חולם להיות זה שיסתער על סאנדיפור, לאחר שתוכח סופית אשמתו של מפקדה המפוקפק, ויצווה על עריפת ראשו, ביחד עם הקוסמת היועצת שלו וכל קציניו המושחתים. בינתיים, מספרת שמועה כי הוא לקח לתשומת ליבו ידיעות, על קוסמת קזטירית ערמומית שבאה ויוצאת משאג ענת'ור, ורצונו ללכוד אותה בחיים הפך כמעט לאובססיה. לשונות רעות מוסיפות, כי לא כל שיקוליו הם תועלת המסדר ולכידת סוכנת אויב בכירה ומסוכנת (יש אומרים, כי הוא התעמת איתה עד כה לפחות פעם אחת, וניהל איתה אגב כך שיחה מוזרה) – אלא, שהוא פיתח כלפי דמותה המסתורית תערובת חולנית של אובססיה, סלידה ותשוקה, אולי משום שמשהו בחזותה (לפחות לפי העדויות שהגיעו אליו) מזכיר לו את רעייתו המתה.

מפקד מצודת ספיירדון, וארנ'אנילד גלארן מנלורקיי (48)

תאור חיצוני: גלארן מנלרוקיי לא ניחן (לצערו הרב) בחזות מרשימה; הוא גבר נמוך ומעט גוץ, בעל לסת מרובעת וחזקה ושער חום-שחור שופע, המצמיח שפם שעיר ופאות לחיים ארוכות על פניו; עיניו חומות וגדולות, אפו פחוס וגופו שעיר מאד. אפילו מדיו, המופקדים והמעוטרים כדבעי, אינם מצליחים לשפר בהרבה את החזות הלא מרשימה במיוחד. קולו שקט וחודר, מעט צרוד; קשה למדי לנחש, ממבט ראשון, כי מדובר במוכשר ביותר שבין המפקדים הקיסריים (ויש אומרים, גם האכזר ביותר) – גאון צבאי של מלחמת תנועה ומארבים, שנחל הצלחות רבות מאד בשנים האחרונות, ובין היתר הוביל את ההתקפה המפורסמת ששרפה את מחנות הנוודים בשאג ענת'ור.

תולדות חיים: גלארן נולד במשפחת איכרים בממלכת אלמאריה, ממלכתם של מאמיני מנלת'וריוס שבדרום תת היבשת ההרקאלית, בן שמיני מתוך תשעה ילדים (מהם שרדו והגיעו לבגרות שישה); מטעמי עוני וקשיי פרנסה, העניקה אותו משפחתו למוסד דתי קנאי, בכדי שיעשה שוליה של כוהן. אלא, ששם, התגלו בילד הנמוך והלא מרשים כשרונות, שהביאו אותו ללימודים בבירת אלמאריה; אלא, שבניגוד לרוב חניכי-הדת האלמאריים, לא נמסר גלארן לידי הכוהנות הכחולות, שהמוסד בו למד היה מסוכסך עימם במידה מסויימת, אלא נשלח, כאשר מלאו לו 18, הרחק מערבה, אל זאהאדרין עצמה, בכדי לקבל הכשרה תיאולוגית מקיפה יותר; גלארן שהה בזאהאדריין במשך 17 שנים, ונראה כי בהדרגה החל מואס בחינוך תיאולוגי גרידא (הגם שהיה ונותר מאמין אדוק, שלא לומר פאנאטי), ומוצא עניין רב יותר ויותר בתחום הצבאי.

גלארן חזר למולדתו ב-2027, בתור מצביא מעוטר בעל השכלה צבאית ודתית רחבה; תחילה, זכה לדרגת קפטן של משמר המלך, וניסה לפלס את דרכו בעילית הצבאית והמדינית של מולדתו. אלא, שנראה כי נסיונותיו לא עלו יפה; רבים בזו לו בשל חזותו הלא מרשימה, ועוד יותר מכך – בשל מוצאו העממי. כמו כן, גם סיבות דתיות לא תרמו לפופולאריות שלו, שכן בניגוד לרוב האלמארים, בז גלארן בגלוי לכוהנות הכחולות, ולעצם הסגידה לאל האחד דרך העוצרת השמימית (הגבירה מירנאריס), בתור "פולחן אלילי למחצה של נשים".

לצד כל אלו, קיימות גם שמועות על אהבה נכזבת, לבתו של אחד היועצים הבכירים של מלך אלמאריה, שסירב בכל תוקף ליתן את ביתו לגבר מן המעמד הנמוך. כך או כך, בשנת 2031, הביע גלארן את רצונו לעזוב את כל תפקידיו ולהשבע אמונים למשמר הקיסרי הישן. נראה, כי התסכול שחווה בחצר מלך אלמאריה, חבר עם האמון שנטה לשמועות האפלות על התגברות כוחם האפל של הקהארויאנים ורודנם העתיק אר-טורגול; גלארן, כך מספרים, חיבב מאז ומעולם תאוריות אפוקליפטיות של מאבק הטוב ורע, מלחמה עולמית וחורבן, ממנו יוושעו בסופו של דבר רק המאמינים, והדבר דרבן אותו ליטול מבעוד מועד עמדה מובילה במאבק המתפתח מול כוחות הזדון המסתוריים מצפון-מזרח.

במשמר הקייסרי, הסובל תדיר מחסרון בכוח אדם איכותי, לא מצא גלארן כל קשיים להתקדם במהירות; כאן, לא התחשב איש בשאלה, האם הוא מכבד את הכוהנות הכחולות אם לאו, וגם מוצאו ממשפחת איכרים לא שיחק תפקיד חשוב מדי (הגם, שכמה מהקצינים עודם בזים בשקט לנימוסיו הקלוקלים ולאלמנטים מסויימים בהתנהגותו); תחת זאת, התרשמו הנסיך קונראלד ואחרים מכשרונו ההחלטי, נטול המורא והרחמים, ובשנת 2034 זכה בדרגת וארנ'אנילד ובפיקוד על מצודת ספיירדון, אחת משתי המצודות הגדולות החולשות על דרום בקעת החצות, בואכה מחנותיהם המצחינים של הנוודים בשאג ענת'ור.

מאז, כך מספרים, לא התעייף גלארן מעולם מהגיית פעולות נועזות ופשיטות עומק, כאשר הוא מכתיב "אפס סובלנות" (ואפס רחמים) כלפי האויב; בניגוד לרוב קציני המשמר הקייסרי, אין לו כל בעיה מוסרית לשרוף ישוב על אנשיו, בהנחה שהם נחשבים בעיניו כיצורי זדון ואויבי האל האחד – ודומה, כי הנוודים ובעלי בריתם כבר למדו להרגיש זאת על בשרם.

אופי והתנהגות: גלארן הוא אדם נחוש, החלטי ואדוק מאד בדתו; נראה, כי הוא חי את "מלחמת הטוב ברע" באורח העמוק ביותר, ובטוח כי הוא – והעולם כולו – עומדים קרוב מאד לפתיחתן של מלחמות יום הדין; גלארן בז להססנות, לבטי-נפש מעודנים ועוד, ואוהב אהבת-נפש את שדה הקטל. לא פעם, הוא נראה כאשר הוא מחזיק חרב בידו האחת, וספר תפילה בידו האחר, ומקריא בפניו חייליו פסוקים ומזמורי-מלחמה עתיקים של חילות מנלת'וריוס. ישנה שמועה (שלא ברור, עד כמה היא אמיתית, או שמא הופצה בידי יריביו במשמר), כי לאחר הפשיטה הגדולה על שאג ענת'ור, התבונן בעיניים חולמניות על העיר השרופה ושדות הטרשים הבוציים הזרועים פיח ומאות רבות של גופות משני הצדדים, ומלמל "מה רבו חסדיך, הו האחד שבמרומים".
גלארן הוא שוביניסט למדי, ולא אוהב להעסיק תחתיו נשים, במיוחד לא בתפקידי קצונה (הגם שמדי פעם הוא נאלץ להתפשר, אולם קצינות ששירתו תחתיו נטו להתאונן תמיד על יחס מזלזל ועל חוסר נכונות להפקיד בידיהן משימות מסוכנות); הוא נוטה לאסוף סביבו מאמינים של מנלת'וריוס, למרות שלמד להשלים עם כך שאלו היו ונותרו מיעוט בשורות המשמר, אולם מאידך גיסא, הרתיע לא מעטים מן המאמינים ההרקאלים, בשל בוזו הלא מוסתר לכוהנות הכחולות, ומסירותו הקנאית, הכמעט נזירית, לאמונה טהורה וישירה באל האחד עצמו, בלא עוצרת שמימית או כל תיווך אחר – דעות, הנחשבות בעיני רבים ממאמיני מנלת'וריוס ההרקאלים כשחצנות מחליאה.
אם לכוהנות הכחולות אין הוא רוחש חיבה, ולאמונה ההידרוסטית הוא מתחייס בבוז משועשע כ"עבודת גילולי זהב", הרי שכלפי הקאהרויאנים וכל הקשור בהם, מגלה גלארן שנאה יוקדת ולא מתפשרת; מבחינתו, הקאהרויאנים, בלא יוצא מהכלל, הם גזע מושחת עד היסוד, יצורים שטניים שליבם רקוב בלא תקנה – והוא כועס ובז לאלו שנוקטים עמדות סלחניות יותר, בעיקר אלו ש"נוגעת לליבם" צורתם החיצונית הנאה של הקאהרויאנים (ובעיקר הנשים הקאהרויאניות). מסיבה זו, הוא מעדיף שלא ליטול מהם שבויים, אלא להמית אותם מיד, ("לפני שיקום האוויל התורן ויחליט שלימד אותם לראות את האור"). כמו כן, גלארן ידוע בהתנגדות העיקשת שלו, ובתיעוב העמוק והלא מוסתר שהוא רוחש לקומץ העריקים הקאהרויאנים המשרתים במשמר הקייסרי; לשיטתו, אין לבטוח באיש מהם, באשר נשמת כולם רקובה – ואם אין הם מרגלים בעבור אדונם הקודם, הרודן אר-טורגול, הרי שהם מנוולים אנוכיים שערקו משירותו אך ורק בשל נסיבות אישיות, אולם זדונם אינו נופל משל אחיהם שעודם משרתים אותו. גלארן השמיע דעות אלו לא פעם, והבהיר לנסיך קונראלד באורח שאינו משתמע לשתי פנים, כי הוא אינו מקבל ואיננו מתכוון לסבול אף לא קאהרויאני אחד (בלא חבל כרוך לצווארו) בסביבתו.

בשנה האחרונה, ועל רקע זה בדיוק, רותח גלארן מכעס על הבכירה והידועה מבין העריקים הקאהרויאנים משרתי המשמר, קלרנ'דיירי וארן-ארנילד, שקודמה בידי הנסיך קונראלד לדרגת קצינת סיור בכירה. מלבד העובדה, כי הוא אינו בוטח ביפיפיה זהובת השיער והחלקלקה יותר מאשר למרחק יריקה, והתנגד בכעס לעצם הרעיון לקדם טיפוס כמותה (מה גם, שבניגוד לעריקים אחרים, היא מעולם לא טרחה להסתיר כי עברה מחנה מסיבות אישיות), הרי נראה כי קלרנ'דיירי (או קלר הזהובה, כפי שהיא נקראת לא פעם במשמר), נהנית מאד להתגרות בו. בין היתר, היא אינה פוחדת להזדמן למצודת ספיירדון, כל אימת שתפקידה דורש זאת, לעמוד מול זעמו הנוקב של גלארן ולהשיב לו מנה אחת אפיים בדברי שנינה ציניים ויהירים, מוסויים באורח מלגלג מאחורי מילות הנימוס המליציות של המשמר (ויש אומרים, מתובלים אגב-אורחא במעט מהבוז הקאהרויאני הכללי כלפי בני אדם, שנתפסו מאז ומעולם כגזע גס ונחות מהם). לא רק, כי קלרנ'דיירי אינה טורחת לעקוף את מצודת ספיידרון בעת שהיא מבצעת את סיוריה, היא עומדת על כך כי – בהתאם לדין הטקסי והעתיק של המשמר – מפקד המצודה יאלץ לקבל את פניה בעצמו, בכדי לשמוע את דיווחיה ו"לנהוג בה בהתאם לדרגתה ומעמדה". גלארן, מצידו, איים לא מעט פעמים ב"תאונה מצערת שעלולה לקרות ליצור הזה", ובכך כי יאבד את עשתונותיו ויורה לתלות אותה מהמגדל ולשלוח את שרידיה "לשוטה התמים ההוא, קונראלד". אלא שגם הוא וגם קלרנ'דיירי יודעים היטב, כי דבקותו הנוקשה והפנטית בחוק ובנוהג מסירים כל חשש כי יבצע את איומיו – והעובדה כי גם היא יודעת זאת, מגבירה את זעמו של גלארן כפל-כפליים. בינתיים, הוא מקפיד לבוז לה באורח הגרוע ביותר שמתירים לו חוקי המשמר (הוא אינו מסתיר את תקוותו, כי תיחנק יום אחד מהיין האדום שחוקי המשמר מחייבים אותו להציע לה). בינתיים, הוא מפיק הנאה מעוותת לתאר באוזניה בפרוטרוט, כל אימת שעלה בידו ללכוד ולהמית אי-מי מבני עמה (במיוחד אם הדבר היה כרוך בסירוב נחרץ לתחינה של השבוי על חייו). מאחר והוא בטוח כי שנואת-נפשו מרגלת בעבור קזטיריה, הוא מנסה למדי פעם לשלוח את נאמניו לעקוב אחריה, וחולם על היום בו יתפוס אותה ו"יחשוף את פרצופה האמיתי", באורח שיחייב את הנסיך קונראלד לאשר את הוצאתה להורג.

מפקד מצודת מונטן וילן: הלמוט פון קויירנשטייף (63)

תאור חיצוני: הלמוט הוא דוגמא קלאסית ללוחם קיידרהרצי מזדקן, אריסטוקרט מהדור הישן ששירת בנעוריו את הקייזר המודח, וזכה לחינוך צבאי וכללי רחב. הלמוט הוא גבר גבוה וחסון, שהגיל החל מקלקל בהדרגה את הכוח שקרן ממנו בגילאים צעירים יותר. פניו בהירים, מעוטרים בשיער כסוף, כולל שפם דק ומעוצב היטב; לעיתים, הוא מרכיב מונוקול מוכסף על עינו הימנית. הוא לבוש כמעט תמיד בהידור רב, כולל עיטורים כסופים על החפתים, הצווארון והגלימה, ומקפיד מאד על רשמיות בדיבורו ובהופעתו. הוא דובר שפות רבות ברהיטות, אולם תמיד בליווית מבטא קיידרהרצי נוקשה, בהטעמה מיושנת קמעה.
תולדות חיים: הלמוט פון קויירנשטייף נולד בשנת 2377 לשושלת צבאית עתיקה במחוז קויירנהוייסט שבצפון האי המרכזי של קיידרהרץ, וזכה לחינוך צבאי ואריסטוקרטי נוקשה החל משח ילדותו. בעת המלחמה הגדולה שניהל הקייזר האחרון לבית זאגנווהאר כנגד הידרוסט, שירת כקצין סיור צעיר בגדוד מובחר של קשתים רכובים. כרבים מבני מעמדו, סלד וזעם על הסכם השלום שכפו ההידרוסטים על קיידרהרץ בשנת 2411, ששם סוף לשלטון הקייסרי החילוני של בית זאגנווהאר, והעלה תחתיו שלטון חלש של סוחרים עשירים. לאחר מעורבות בנסיון נפל להפיכה בשנת 2414, נמלט מקיידהרץ, נדד בסיל'נראלד ושימש כהרפתקן ושכיר-חרב לעת מצוא, בעיקר בקרבות וחיכוכים בין ממלכות וערי-מדינה הרקאליות לבין עצמן. במשך מספר שנים, הפליג ופיקד על אבטחת ספינות נהר חמושות בנהרות מאסקארה וטראליריה; ולאחר מכן, שימש זמן-מה כמפקד המשמר של אציל בכיר באיירנוסט.

לאחר שדעכה המגפה האיומה שהשתוללה בקיידרהרץ בשנים 2427-2428, שב למולדתו, כנראה בתקווה להשתתף בהפיכה צבאית נוספת שתנפץ את הרפובליקה המתנודדת שהדרדרה לכאוס, ותשיב על כנו את הקייסר; אלא שתחת זאת, חזה בעלייתם מחדש של כוהני טוטנהאגן, ובהתקפלות המבישה, לטעמו, של הצבא והאצולה השמרנית בפני אחוות המוות (2430); מלא זעם על מפקדי הצבא, נמלט פעם נוספת מקיידרהרץ, ובסופו של דבר התגלגל אל המשמר הקייסרי. בסופו של דבר, מונה - יש האומרים כברירת מחדל – למפקד המצודה הסלעית הצופה וחולשת על החורבות המקוללות של מייגרסוורת', ומשמשת בין היתר כסיומם של נתיבי היבשה, וכתחנת סחר חשובה עם חרשי הנשק של אולנאסוס.

אופי והתנהגות: הלמוט הוא ג'נטלמן קיידרהרצי נוקשה ברמ"ח אבריו; אדם ישיר, אך מעודן, שהשנים הפכו אותו למריר וציני למדי. בניגוד למה שניתן היה לצפות למי שבילה חלק גדול מחייו כהרפתקן ושכיר-חרב, הלמוט התגלה עד-מהרה כקצין הססן מאד, שאינו מרבה ליזום מהלכים צבאיים התקפיים, קל וחומר שלא נועזים, ומעדיף להשקיע במגננה, ובפעולה נוקשה "על-פי הספר", בהתאם לעקרונות הסדורים שלמד בנעוריו; רבים תוהים, האם דווקא קצין כזה הינו מתאים לעמוד מול איום מתמיד של אלמתים וקוסמים אפלים המתגנבים אל החורבות המקוללות – אולם נראה כי לנסיך קונראלד לא היו כל חלופות סבירות אחרות, לפחות לפעולה על-פי מסורת המשמר, המפקידה את מצודת הסלע בידי קצין ממוצא קיידרהרצי (בין אם מקיידרהרץ עצמה או מאחת מנסיכויות חוף העשן). יותר ממפקדים אחרים במשמר הקייסרי, הוא מעריך מאד מותרות וחיים טובים, ורוטן לא פעם על העדרם או אי-סדירותה של אספקת הסחורות.

יש המעירים, כי באופיו של הלמוט מסתתרת לא מעט צביעות: בעוד שהוא מגנה בחריפות את כוהני טוטנהאגן, אחוות המוות והרודן שהמליכו על איי קיידרהרץ, מיעט מאז ומעולם להיות נכון לסכן עצמו במאבק מולם, והעדיף לסגת אל 'קצה העולם' בכדי להמנע מכך. זאת, ממש כפי שאהבתו למותרות לא מתיישבת יתר על המידה עם הטפותיו למידות חיילות טובה של צניעות והסתפקות במועט. כמו כן, מרננים כי לאחר שנים בהם עיקם את אפו בכל הנוגע לראהל'זארק הפרועים של אולנאסוס, והתייחס אליהם בציניות נוטפת גועל, התאהב בסתר באחת מהן, מחשלת-חרבות אנרגטית ופרועה למדי, אם כי הוא מנסה להסתיר זאת, כדי לא לפגוע ב"תדמית הקצין ההגון" שלו. עם זאת, נראה כי הוא מתאמץ לנהוג ולייעץ לנסיך קונראלד בשיקול דעת, ומטיף למתינות בכל הנוגע לעימות האחרון מול הידורסט; הוא, יותר מרבים אחרים, מודע לסכנה הנושבת מקיידרהרץ דהיום, והמליץ באורח חד-משמעי שלא לקבל סיוע כלשהו משליחיה ה"נדיבים" של אחוות-המוות, בטענה כי המחיר, בסופו של דבר, יהיה יקר מנשוא.

מפקדת מצודת היירוורט, זאהאדריין ראל-זאהרלין (50?)

תיאור חיצוני: הכוהנת המסתורית של מנלת'וריוס, שנראית כ"עוף מוזר" גם בעיני מאמיני האחד, היא אישה שקטה ומוזרה; היא עטופה מכף רגל ועד ראש בגלימות תכולות, כולל ברדס ורדיד המכסים כמעט כליל את שערה הכהה; עורה חיוור מאד, אפה צר, ועיניה אפורות כהות. בניגוד לכל מפקדי המצודות האחרים, היא עוטה את התכול של זאהאדריין, ולא את השחור והאינדיגו של המשמר הקייסרי, מלבד אולי גלימה עליונה ומחרוזת עם סמל הקייסרות – וגם זאת, רק כאשר במצבים שאין בפניה ברירה אחרת. התוצאה היא, כי המפקדת ראל-זאהרלין נראית יותר כנזירה שקטה וחמורת סבר מאשר כמפקדת צבאית; אולם למרות זאת היא זוכה לכבוד רב מצד הכפופים לה, וזאת חרף העובדה שעצם מינויה היה ברירת מחדל המנוגדת למסורת למנות להיוורוורט מפקדת מאצולת האמזונות של פליסאריה (באותה עת, לא היתה לקונראלד כל מועמדת מתאימה, בין היתר בשל הסכם השלום בין פליסאריה להידרוסט, שחייב את האמזונות לשלוח חלק נכבד מהקצינות שלהן לשירות הצי ההידרוסטי).

תולדות חיים: כמעט מאומה לא ידוע על תולדות חייה של הכוהנת המוזרה; למרות העובדה, כי היא דוברת זאהאדרינית שוטפת ובעלת גינונים של כוהנת בכירה שחונכה ואומנה לשירות המגדל הכחול, רבים טוענים כי היא אינה זאהאדרינית במוצאה (ואי לכך, השם הטקסי שהיא נושאת היום אינו שמה האמיתי כלל ועיקר) – ויתכן כי נולדה דווקא באחת המדינות סביב ים הצעיפים המרקדים – אולי בעיר הנמל העשירה, העשנה והקוסמופוליטית רוטמר. היא עצמה אינה מנדבת פרטים מעולם, ומסתפקת באמירה כי היא עצמה אינה אלא כלי גרידא בידי האל האחד, לעשות בה כטוב בעיניו.

זאת ועוד; עצם דרכה ואורח פעולתה של ראל-זאהרלין נראים חריגים מאד בקרב מאמיני האל האחד, שם נהוג כי נשים כוהנות ישרתו את "עוצרת ממלכת השמיים", ולא את מנלת'וריוס באורח ישיר; כמו כן, ולמרות האמונה העזה שהיא מביעה, אנשים שזכו להיכרות קרובה איתה, טוענים כי היא רחוקה מאד מפאנאטיות ומהשחצנות הזאהדרינית הטיפוסית, ומטיבה להכיר ולהביט במתחרש בדרום הסיל'נאראלד בעין מפוקחת מאד – תוך גילוי קורטוב, או יותר מקורטוב של פסימיות ועצב פנימי עמוק מאד. ככל מאמיני מנלת'וריוס, היא מתעבת בכל מאדה את כוהני טוטנהאגן ואחוות המוות השולטים בקיידרהרץ, ורואה בה סכנה איומה; אולם בניגוד לרוב בני דתה, שנוטים לתאר את הקיידרהרצים וכוהניהם באורח חצי מיתי כ"בני חושך" ויצורים שטניים בגוף אדם, נראה כי השקפתה על קיידרהרץ היא ריאליסטית, מעמיקה וידענית בהרבה.

אופי והתנהגות: זאהדריין ראל-זאהרלין היא אשה שקטה ומכונסת מאד בעצמה, ויש הטוענים כי היא נושאת עימה את צילו של אסון, או טראומה נוראה, שמכבידים עליה ונוכחים במחשבתה יומם וליל. יותר מכל הקצינים האחרים במשמר, היא בעלת השקפה פסימית מאד, כולל בנוגע לסיכוייו של המשמר לבלום לאורך זמן את לגיונותיו של אר-טורגול, כאשר יחליט רודן קזטיריה סוף-סוף להנחית מכת מחץ חדשה. לשיטתה, הכבוד היחיד השמור למשרתי הקיסרות שהיתה ואיננה עוד, הינו להוות קו הגנה ראשון שיוכל לעמוד בגבורה למשך זמן קצר ולמות מות קדושים. עם זאת, ובאורח מוזר, הדבר אינו מרפה את ידיה, והיא נחשבת כמפקדת יעילה מאד, בעל חוש כמעט נבואי בכל הנוגע לחשיפה ולסיכול חדירות ופעולות אפלות אחרות של הנוודים המעוותים ושאר סוכני קזטיריה. בנוסף, היא מייעצת לא פעם למפקד המשמר בנוגע להתנהלות שקולה מול הידרוסט בכלל, וסר גאלופ בפרט, ופעם או פעמיים גם שימשה כמתווכת לעניין זה.

שמועה מוזרה על אודות זהארלין, הינה כי לא רק שהיא אוספת בדייקנות וקפידה מידע על קיידרהרץ בכלל, ועל מסדר אחוות המוות בפרט, הרי שבחשאי היא עושה מאמצים כבירים לברר פרטים על אדם ספציפי עלום, ומוכנה להשקיע בכך הרבה מאד; אלא שהממצאים החלקיים שאספה רק גרמו לה צער עמוק נוסף, והיא נשמעה ממלמלת משהו על גורל, שיאלץ אותה ואת אותו אדם (לא ברור האם גבר או אישה) להרוג זו את זה (או את זו), וכי זה "גורלה", או אולי "עונשה".

מידע סודי: שמה האמיתי של זאהרלין הוא קרולינה ריינווסט, ילידת קיידרהרץ ובעבר קצינה בכירה בביון מזרה האימים של אחוות המוות, אחת מסגניה ושליחיה המיוחדים של הלנה פון ארצווילר ("מלאכית הדמים של קיורנוואסר"). פקפוקים הולכים וגוברים ויסורי מצפון על שלל מעשיה האפלים בשירות אחוות המוות, התפוצצו לאחר מעשה זוועה עליו ניצחה, שכלל הוצאה להורג של ילדות קטנות, שפניהן – רגע לפני שנערף ראשן – עודן רודפים אותה עד היום. בנסיון נואש לכפר על מעשיה, היא הציעה את עצמה לשירות האל והכהונה השנואים ביותר על טוטנהאגן; אין לה אשליות בעניין הדם שעל ידיה, והיא מאמינה כי בסופו של דבר, יגזר גורלה להקריב את עצמה בשירות אלוהיה החדש; הדבר שרודף אותה במיוחד, בלא הרפות, הוא הדרך בה עזבה מאחור את בתה היחידה, אז ילדה בת 15, וכבר מאמינה פנטית של טוטנהאגן; מהמידע שאספה, התברר לה כי ביתה היא קצינה באחת מיחידות המחץ הידועות לשמצה של אחוות המוות, וכי אין כל סיכוי לדבר עימה או לגאול את נשמתה. היא חוזה, כי ביום מהימים תפגוש את בתה בשדה הקרב, וכשם שהביאה אותה לעולם כשליבה שלה מלא בחושך – כך תאלץ לשלח אותה מן העולם בלא גאולה, אל תוך האפלה הנצחית – גם זאת, כחלק מהעונש הנורא שנגזר עליה עצמה בשל רצח הילדות ושאר מעשי הזוועה שעשתה.

קצינת סיור קייסרית, סאר'אנילדה קלרנ'דיירי וארן-ארנילד ("קלר הזהובה")
כללי: קלרנ'דיירי היפה, הערמומית והשנויה במחלוקת, היא הידועה ביותר מבין קומץ העריקים הקאהרויאנים המשרתים במשמר הקיסרי (המיועד, בראש ובראשונה, כנגד בני עמם), ובעלת הדרגה הבכירה ביותר מביניהם. מזה שנה, היא משמשת כמפקדת של אחד מכוחות הסיור המובחרים של המשמר – יחידות עילית שתפקידן לנוע בשקט, הרחק מחסות המצודות הגדולות, להתחקות אחר פולשים וסוכני אויב, ולעיתים גם להנחית "מכת עומק" עמוק בתוך שטחן העוין של "הארצות האבודות".
תאור חיצוני: קלרנ'דיירי נראית כדוגמא קלאסית של יופי קאהרויאני דקיק ועדין; היא גבוהה ורזה, בעלת חיטובים אתלטיים למדי, עור חלק וחיוור מאד, עיניים בהירות וארשת מתוקה למראה (הגם שבעיני רבים, גם קרה ומתנשאת); אולם, בניגוד לשער הכהה של רוב בני עמה, היא ידועה במחלפותיה הזהובות, הארוכות והנוצצות. בדרך-כלל, היא לבושה בפשטות יחסית, בשיריון קל וחליפת סיור המותאמת להסוואה בתוך היערות המושלגים של הורלצריין, הופעה אותה היא משלימה בקשת ארוכה שגופה הכהה מעוטר בחריטות עדינות של רונות קאהרויאניות, בחרב קלה המטלטלת בחגורתה, כמו גם מדליון פשוט וצמיד-זרוע עליהם חרוטים סמלי המשמר הקייסרי. עם זאת, יודעי דבר טוענים כי היא במגוריה שבמצודת הורצלבורג היא מחביאה תיבה, נעולה בקפידה במנעולים מכושפים, ובתוכה מקופלות שמלות נשף מרהיבות מאריגים מכושפים שאין להשיגם מחוץ לקזטיריה.

תולדות חיים: מהמעט הידוע על קורותיה של קלרנ'דיירי בטרם הציעה את שירותיה למשמר, נראה כי נולדה בעיר הקאהרויאנית המסתורית סרג-איר'סורל (Sereg Ir'surl), מקום מושבו של קלאן המכשפים המכנים עצמם "קלאן הסהר המדמם"; ובאה ממוצא ויחוס מכובד, אם כי לא מהדרגה העליונה. לא ברור מה עשתה ובמה הועסקה, והיא מעולם לא אהבה לנדב פרטים (וגם חלק גדול ממה שנידבה, נאמר בדיסקרטיות, לאוזניהם של הנסיך קונראלד וקומץ בכירים בלבד), אולם נראה שחלק מעיסוקיה נגע לכשרונה בנגינת-נבל, ופתח בפניה משתאות וארועים של בכירי הקלאן (כולל, כך נלחש, כאלו בו השתעשעו המאגים הקאהרויאנים בצפיה בשאיבה איטית ועדינה של נשמות שבויים, באמצעות מוזיקה מכושפת או קסם המבוסס על אורו המלטף של הירח). אי לכך, יש הטוענים, כי לקלרנ'דיירי קופת שרצים לא מבוטלת על גבה, ולא בכדי היא נמנעת מלנדב פרטים.

לא ברור, מדוע החליטה לערוק מהקלאן שלה ומארצה, תוך שהיא מסתכנת במוות איטי ואיום במידה ותתפס, אולם יש המנחשים כי מעמדה של משפחתה הדרדר, אולי בשל קרבה מסויימת למג שנאסר והוצא להורג בחשד כי הוא מרגל בעבור הקאהרויאנים המורדים מנור א-מנליר; יש הטוענים גם, כי העובדה שנולדה עם כוחות מאגיים של מרפא ואור (הגם שהיא לועגת לכך, וטוענת כי מדובר ב"מכניקה גרידא" שאינה תלויה באמונה), הפך אותה מאז ומעולם לחשודה בסרג-איר'סול, ומנע מהצעירה השאפתנית להתקדם במהירות מספקת.

כך או כך, בשנת 2434 הסגירה את עצמה מיוזמתה למשמר הקייסרי, והציעה את שירותיה ונאמנותה לנסיך קונראלד, כנראה בתוספת מלוא החופן פרטים מעניינים על מזימותיהם של הקאהרויאנים וסוכניהם, שהתבררו כנכונים במלואם, ואפשרו למשמר להנחית על יריביו מספר מכות עומק כואבות. קונראלד היסס, גם לאור העובדה, כי קלרנ'דיירי מעולם לא טענה כי עברה מהפך אידיאולוגי משמעותי, שפתח את עיניה לראות כי בני עמה הם חבורה שטנית של אויבי האור; נהפוך הוא, היא מעולם לא הסתירה, והודתה בפה מלא כי היא מונעת מאינטרסים אישיים, בעיקר תובנה כי בקרב ה"בריות הזוטרות" (כינוי קהארויאני מלגלג לבני האדם), היא עשויה לצבור כוח גדול יותר מאשר בארצה. אלא שבסופו של דבר, לאחר שהחזיק אותה במשך שנה וחצי ב"מעצר זמני" עד שיחליט על גורלה, ולאחר שהמידע שמסרה התברר כמדוייק, הסכים – בתחילה בלב ולב – לצרף אותה למשמר, אגב שהוא מנסה לוודא, כי תשאר תחת פיקוח הדוק. עם השנים, נראה כי מרבית קציני וחיילי המשמר החלו מתרגלים אליה (וחלקם, כך מספרים, גם חושק בה – בסתר או שלא בסתר), והחששות הכבדים ממשחק כפול ובגידה החלו דועכים לאיטם. קלרנ'דיירי החלה מתגלה כסיירת מאומנת ודקת-אבחנה, שהיכרותה המעמיקה עם סוכני האויב ודרכי פעולתם מוכיחים את עצמם שוב ושוב; כך למשל, הסתבר כי היא היתה הראשונה לחזות, ובדיוק רב, כי מאבק הכוחות בין המשמר לסר גאלופ, והפקעתה למעשה של סאנדיפור מפיקודו של הנסיך קונראלד, יהפכו את המקום לציר נוח להשפעה קזטירית. בין היתר, תבונתה ותגובותיה המהירות הצילו משלחת של המשמר מחוליית מתנקשים מתוחכמת של "קלאן העכביש" הקאהרויאני, שלבשו את דמויותיהם של קבוצת סוחרים הרקלאית. כך יצא, כי בשנים האחרונות החל קונראלד שולח אותה לסייר ולהשיג בעבורו מידע על ההידרוסטים בסאנדיפור, לא פחות מאשר על המגים הקאהרויאנים והמפלצות המשוטטות בבקעת רוח החצות.

אופי והתנהגות, מערכה: קלרנ'דיירי היא גבירה קאהרויאנית מתוחכמת וקרת מזג, שמגלה יותר מטפח מהשילוב המוזר בין עליונות מלגלגת למרירות שהקאהרויאנים חשים כלפי בני האדם באורח כללי. אין דבר שבזוי בעיניה יותר, מאותם בני-עמה שעושים כל מאמץ "להפוך את עורם", להתכחש לגמרי למסורתם ו"לזחול בבוץ רגליהם של בני האדם", ואי לכך, יחסיה עם כמה מעריקים האחרים במשמר הם מתוחים ביותר, לעיתים אף עוינים. לעומת זאת, ולצד יחסה הארוגנטי והקריר אל חבריה למשמר, היא מסוגלת להתקרב ולגלות מידה מסויימת של "חביבות מסתורית" שגרם ללא מעט מן החיילים והקצינים הזוטרים ללכת שבי אחר קסמיה הנשיים, ולעיתים לגלות אליה יחס שגובל (לא פעם באל-כורחם) בהערצה. היא אינה מוכנה להתרפס בפני איש, ומחזירה מנה אחת אפיים בכל עת שמישהו מנסה להשפיל אותה או להתייחס אליה כ"בוגדת מועדת בעלת נשמה רקובה" – כפי שלמד מפקד ספיירדון בדרך הקשה מאד. לעומת זאת, מסופר עליה שכאשר היא בתפקיד, מחוץ למצודות ומחוץ למאבקי הכח, היא הופכת עניינית ושקטה בהרבה (ואולי גם עם יותר מקורטוב פחת, שידה הארוכה של קזטיריה אורבת לה), ולמרות הבדיחות העוקצניות שלה על lesser beings, היא רואה את השמירה על החיילים שבפיקודה כחלק בלתי נפרד מן המשימה ומכבודה האישי. ידידיה מעטים מאד, וגם עימם היא מקיימת ידידות זהירה (מספרים, כי דווקא כאשר היא חשה ידידות וקרבה למישהו, היא שקטה בהרבה, ובלא שמץ מהגילויי הקרבה הספק-ציניים בהם היא נוקטת בדרך-כלל; דווקא אז היא עשויה להראות מהורהרת ומרוחקת יותר, כמי שמודעת היטב לפער ולמשקעים העמוקים כל-כך שבין קאהרויאנים לבני אנוש). יש אומרים, כי בין אותם ידידים נמנים קונראלד עצמו, מפקדת היירוורט המסתורית, וכן המגית של ספינת האוויר, ליידי ארנסיטנה פריווינד. יש האומרים, כי עד כמה שהיא מנסה להסתיר זאת, היא סובלת מאד מבדידות, ומחסרונה של החברה המתוחכמת בעלת התרבות העילית (גם אם באורח אפל וכמעט פרוורטי) לתוכה נולדה וגדלה.

רוב אנשי המשמר, כאמור, החלו בוטחים בה, לפחות במידה כזו שהם משערים כי גם אם תוכניותיה אנוכיות וערמומיות, הן כוללות מתן סיוע אמיתי למשמר, ולא ריגול לטובת קזטיריה; עם זאת, קומץ מהם, בעיקר מפקדה הקנאי של מצודת ספיירהולד, מתעקשים עדיין כי מדובר בסוכנת אויב מתוחכמת, והיו עושים הכל בכדי לתפוס אותה בקלקלתה. דעה מקובלת יותר לגביה, הינה כי היא מתכננת להשאר במשמר תקופה ארוכה די הצורך, בכדי לרכוש לעצמה שם גם מחוץ לגבולות הורלצריין, ולאחר מכן תעזוב, כדי לנסות להתערב ולצבור כח והשפעה בקרב החברה הגבוהה של אחת הממלכות העשירות והחזקות יותר – כגון הידרוסט או ברילאסטוס.

----------------------------

ספינת האוויר ההורקארית ("הרוזן לודוויג"): למעשה, הדרך הכמעט יחידה בה מצליח המשמר הקייסרי להעביר אנשים ואספקה אל המצודה הגדולה שבצפון הרמה, הינה באמצעות כלי תחבורה מכושף ועתיק יומין, שנמצא בבעלותו דורות על דורות, ונראה כי כיום הוא דגם יחיד במינו: ספינה מעופפת גדולה, בעלת עיטורים ומבנה עתיק למראה (שמה כיום הוא "הרוזן לודוויג"), הפועלת באמצעות ליבה של גבישים מכושפים שכיום מעטים הקוסמים שמסוגלים אף להתקרב ולהבין את אורח פעולתם (קל וחומר, כיצד מרכיבים מנוע שכזה). נראה, כי הספינה מתקשרת, בדרך כזו או אחרת, עם קריסטלים ענקיים שמזדקרים בנקודות מסויימות בחלקו המזרחי של הרכס, ונעה פחות או יותר במסלול קבוע, בין מצודת מונטן וילר (החולשת על המייגרסוורת מדרום, והיא הנקודה הקיצונית ביותר אליה מגיעים השבילים היבשתיים) לבין מצודת היירוורט הגדולה שבצפון-מזרח הורלצריין; מפרשיה המהודרים נראים ככלי-עזר בלבד, שנועד בעיקר לסייע בשליטה על מהירות, שינוי זוויות תנועה ופניה, וכיוצא באלו. הקוסם המופקד על ניווט ושליטה בספינה, הינו בעל תפקיד קשה, שנחשב לאחד התפקידים המכובדים ביותר במשמר הקייסרי.

מספרים, כי מי שלא עלה מימיו על הספינה וחווה את המסע ממונטן-וילן להיירוורט, לא ראה חוויה מוזרה ויחודית מימיו: הגבישים יורים חזיזים בהירים מזה אל זה; גלגלי שיניים עצומים נוהמים וחורקים, כאשר הזיקים פוגעים בהם ומתיזים ניצוצות לכל עבר; הצירים גונחים ורועדים, והרוח הקפואה נוהמת מסביב, כאשר הספינה מטלטלת באיטיות מעל הגאיות העמוקים; ומתוך הערפל מסמתנים המצוקים הכמעט אנכיים והחורבות המקוללות של מייגרסוורת', קרובות ומשתרעות למלוא אימתן – בעוד הצוות (שהשנים הפכו אותו לחבורה מגובשת ומוזרה) שר שיר שתיה עתיק בקולי-קולות אל מול שאגת הרוח, ולא פעם הגשם והשלג, ומקפיד לשמור על "הרמוניה" עם הצירים והגלגלים החורקים. מפעם לפעם, חווה הספינה התקפה – בדרך-כלל של להקות יצורים מכונפים נתעבים, לעיתים יורקי רעל קפוא (ובשנים האחרונות, לפחות פעמיים נאלצה להתחמק ממארב של יצורים תבוניים וקטלניים בהרבה שבאו מהארצות המקוללות); להגנה, מצויידת הספינה הן בצוות של קשתים מיומנים, והן בשמונה תותחי-קיטור מפחידים ורעשניים במיוחד, שמופעלים באמצעות האנרגיה המאגית של מנוע הגבישים; אלו מסוגלים לירוק להבות לטווח קצר, וכדורי ברזל מלובנים למרחק של מאות מטרים רבות, אגב השמעת רעמים ההופכים לשריקה ארוכה ומהדהדת.

ארנסטינה פריווינד, הקוסמת המפקדת של "הרוזן לודוויג": האחראית על ספינת האוויר דהיום, (ולמעשה, מזה עשרות שנים), היא קוסמת הידרוסטית בשם ארנסטינה פריווינד, נצר לבית אצולה מתקופת "החצר המרקדת" (ע"ע). השמועה אודותיה, היא כי בהיותה נערה צעירה, נפגעה עד עמקי נשמתה מכך כי אהובה הפר את הבטחת האירוסין עימה באורח מביש, ונטש אותה לטובת נערה מפוקפקת (לפי אחת השמועות, היא הפכה בסופו של יום לפילגש של אחד מבכירי הרדיקלים ב"צבא התבונה), בטענה כי ארוסתו היא "נערה מפונקת ורדודה". הארוסה הנבגדת, מיוסרת מאהבה והשפלה, נשבעה להוכיח לאהובה הנוטש כי היא הרבה מעל מה שהחשיב אותה, והפכה לתלמידתו של אחד מבכירי מועצת המכשפים של אותה תקופה. אלא, שהשנים חלפו, וארנסטינה התגלגלה אל מחוץ להידרוסט, שנקלעה למשבר הקשה של אמצע המאה שעברה, ובסופו של דבר, נראה שלא הצליחה לחזור במועד שתכננה, ובינתיים הלך אהובה הבוגדני לעולמו בטרם עת; מאז, עברו עשורים רבים, שתי השושלות ירדו מזמן מעל במת ההיסטוריה, מותירים את ארנסטינה בודדה עם קסמיה, בלא ארוס, משפחה או בית לחזור אליו. אלו שהזדמן להם לפגוש ולהכיר אותה, מספרים על אישה מוזרה, קוסמת רבת עוצמה בעלת חזות של נערה צעירה, שכאילו לא השתנתה במאה השנים שחלפו. מספרים, כי אופיה הוא תערובת מוזרה של ניגודים – לעיתים רומנטית-מרירה, עדינה ומרוחקת, ולעיתים בעלת התפרצויות של נערה צעירה ובלתי בשלה. מספרים, כי היא לבושה עדיין באופנה שהיתה מקובלת מאד בסוף תקופת "החצר המרקדת", כאילו בחרה לקפוא בזמן, בציפיה לארוס שהיא יודעת שלא ישוב עוד לעולם; וכי היא מסוגלת לעבור בלא התראה משיחה רצינית ועגמומית על ענייני אסטרטגיה והצללים המתעבים מעל הארצות המקוללות (ושאר ענייני היום – בדרך-כלל, היא להוטה מאד לשמוע חדשות "מן הבית" (כלומר, מהידרוסט)), לשיחה קלילה, כמעט בלתי-טבעית, על פואמות אהבה, נשפים והדרך הנאותה לכתיבה ביומניה של עלמה; אולם אין ספק, כי יהיו מוזרויותיה כאשר יהיו, היא שולטת היטב במשימה המסובכת של הפעלת ספינת האוויר וליבת הגבישים שלה (כמו גם זיהוי מבעוד מועד, חמיקה או התמודדות עם 'הפתעות', במיוחד אלו שסכנתן עולה על להק תולעי-קרח מכונפות: אומרים כי רק תושייתה עמדה בין הספינה לבין נפילה בידי האויב לפני כשנתיים, כאשר נתקלה במארב מתוכן היטב של פרשי-אוויר קאהרויאנים – מבצע חילוץ מוצלח לאחר תומו הסתגרה בתאה, ויש אומרים כי בלתה שעה ארוכה עם "צבא יומניה", אולי מתכתבת פעם נוספת עם צילו של ארוסה האבוד), ומעטים מאד במשמר הקייסרי יכולים להחליפה, אם בכלל. דמותה של העלמה הדקיקה למראה, ניצבת על חרטום המתכת, סביבה תגליפים ורונות עתיקות, ועל ראשה כובע נשי שחור ומיושן שמחלפות שער חום גולשות מתחתיו ומתנפנפות ברוח, הפך לאחד המחזות השגורים (גם אם המוזרים והבלתי נשכחים) של החיים והשירות בהורלצריין.

---

הערות שוליים:

[1]: מה שיכול לרמז, כי היה מלך חסות של הורקרייס בימיו של סאורת'ארק הגדול.

[2]: הדרגות העתיקות של משרתי הריל'אנילדה שעודן בשימוש הינן כדלקמן:

- ארג'ינילד: גנרל קייסרי, סגן ונושא כלים למפקדת המשמר: דרגה בה מחזיק כיום רק מפקד הורלצריין עצמו.
- וארנ'אנילד: מצביא ומפקד קייסרי בכיר, התואר שמור כיום למפקדי המצודות השונות (ובסך-הכל, חמישה).
- סאר'אנילד: אביר קייסרי, מעין קפטן מעוטר של המשמר (קיימים כ 20-30 כאלו בהורלצריין).

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.