??????? - ????

פורום

טכניקה

חי וצומח

אלים

מפלצות

קו-זמן

הרפתקנים

גזעים

ארצות

 

 

 

 

הממלכה ההידרוסטית

 

"האריה הלבן מתנופף מעל התרנים; הספינות דרוכות, קוראות תגר על אימי הים: כתר אחד נישא מעל כל מימי הדרום; ברית בין אריות; אומה אחת, אשר בניה נשבעו לא להיות עוד עבדים ולא לכרוע ברך בפני זר; ושליחות נעלה, לשאת את מורשת ימי קדם, אותו שרביט אשר ידו של גלימרדון הזהוב העבירה אל בני האדם".
(מתוך הפתיחה לספרו של סר ג'ורן הלינגטון, הלורד הראשון של הימיה ערב קרב ראגאמות' (2408 לסה"ה)).

 

לכניסה אל מפת האי ההידרוסטי, לחץ כאן.

 

לאינדקס מושגי יסוד ושמות באימפריה ההידרוסטית, לחץ כאן.

 

 

reply

view replies

 

 

ערכים חדשים
שושלת ארקליירגלאו, רוזני קלורן לשעבר.

האויבת מהעולם התחתי: דמותה של מלכת ה-Drow אייזידארן.

ערכים נוספים, מעודכנים לגרסה החדשה של קלדאריה

שושלת רידנברוק, כולל אילן יוחסין

תאור כללי של בית המשפט העליון של הוד-מלכותו ושופטיו

אינדקס הרבעים מחוץ לחומות היידרקרון
כולל מפה ותאור רבעי רמילטון ורטרומון

ערך כללי על רוזנות קאלינגהאם, "בירת הרדיקלים" של הידרוסט.       

פנימיית הבנות היוקרתית אחוזת היובורן

גרסה מעודכנת של רובע הפחמים בהיידרקרון, כולל מפה צבעונית

שושלת הרוזנים של בית וארינקאלד

רובע האקלי: רובע הפועלים העני והקודר של היידרקרון.

ערך מפורט על מחוז סאות'וואש (כולל מפה ועוד)

 

 

 

ערכים על מחוזות הידרוסט, דמויות חשובות והעיר היידרקרון יעודכנו מן הגרסה הישנה בהמשך.

 

גיאוגרפיה ואקלים: האי ההידרוסטי הינו אי עצום היושב במזרח ים הצעיפים המרקדים, אי אשר אורכו, ממיצרי קלאריליה החמים בדרום ועד להרי וויטהאבאן הקפואים בצפון[1], מגיע ל-3200 קילומטרים לערך. חלקו הדרומי של האי בנוי בעיקרו ממישורים עשבוניים, אשר פה ושם משסע אותם רכס גבעות מתונות. זאת, מלבד חלקם הדרומי של הרי השדרית - רכס מאורך ומסולע הנראה כשדרת-גב של זוחל אפור, ורק אחת מפסגותיו (הר הגעש הכבוי ארלוסט) מגיעה לגובה של למעלה מ-3000 מטרים.
האקלים בחלקים אלו של האי הינו ממוזג עד חמים, ומצטיין בלחות גבוהה יחסית; תמרות האד המעובות המתרוממות מים הצעיפים המרקדים הופכים את אקלימה של הידרוסט הדרומית לגשום מאד: איזורים אלו זוכים לעונת גשם ארוכה מאד, בת כ-8 חודשים (כאשר באמצעה עשוי לרדת שלג קר, בחורפים קרים מאד). בקיץ הטל והלחות גבוהים למדי, ומדי פעם בפעם, מתפרצים השמיים בגשם חמים וקל, הנמשך שעות אחדות, מלווה לעיתים בסופות ברקים - תופעה נפוצה במיוחד במערב האי, מחוז ואלנסטון העצום והפורה וחופיו של אגם הדוכס בריאן, השוכנים בסמיכות גדולה יותר לים הצעיפים המרקדים
[2]. כך או כך, חרף השפעת ים הצעיפים המרקדים וערפיליו החמימים, האקלים ההידרוסטי הינו, באופן ניכר, קריר ונעים יותר מאלו של האיזורים השכנים - רצועת האמתיסט, חוף העשן והורלאו. הרוחות הצפוניות השכיחות, המנשבות משממת הקרח המאגית שמעבר להרי ווייטהאבן (ראה בהמשך) לוקחות תפקיד מרכזי במאפיין זה של האי ההידרוסטי.
צפון הידרוסט הינו השטח העצום המשתרע מעבר לאגם בריאן במערב, ומעבר לתעלת פיינדריף העמוקה והמסוכנת החוצה את האי במזרח, והופכת לים פנימי גדוש סלעים מסוכנים ומשופע באצות מוזרות. בחלקים אלו, נעשית הקרקע גבוהה יותר, מיוערת ופרועה; חורשות ויערות הגדלים על רכסי גבעות מחליפים את ארץ המישורים האינסופית של הדרום, כאשר מעבר להם נישא הרכס העצום של וייטהאבן, היוצר רצועה אדירה המהווה את גבולה הצפוני של הממלכה, מחורצת מפעם לפעם בעמקים עמוקים, מיוערים ביער מעורב של עצים נשירים ועצי מחט. הטמפרטורה הממוצעת הולכת ויורדת בחדות ככל שמצפינים, החורפים מתארכים, והאקלים נעשה יבש יותר - הן בשל גובהה של הקרקע, המרחיק אותה מצעיפי הים, והן בשל הרוחות הצפוניות העזות והיבשות יותר הנושבות מן ההרים. האקלים במחוזות האלגון, אולבראף' וסאלאן אינו שונה באורח מהותי מן האקלים של מרכז וצפון ז'ראל
[3]. מחוז הלגון שבצפון מערב הידרוסט, מבודד למחצה מאחורי חלקם הדרום-מערבי של הרי וייטהאבאן, מגלה נופים יחודיים של יערות קרים, סבוכים וצפופים, בעלי מראה כמעט בראשיתי, ומהווה משכן לשרידי תרבויות עתיקות, מסוגים שכמעט נכחדו מן העולם המודרני.
הרי וייטהאבאן, כאמור, נישאים גבוה מעל המישורים; פסגותיו הגבוהות ביותר של אותו רכס, באיזור קאסטהיוואר, מתקרבות לגובה של כ-5,000 מטרים, ומכוסות שלגי עד. משם, נופלים מצוקים עקלקלים ומדרונות בוגדניים אל שממות הקרח הנצחיות והמאגיות המכסות את חלקו הצפוני ביותר של האי ההידרוסטי, במקום זה, הקימו ההידרוסטים טירות אבן ומגדלי צופים היושבים על המצוקים, וחולשים על הסכנה הזדון הממלאים את הארץ הלא טבעית שמעבר - אם כי ההרים עצמם מהווים למעשה את ההגנה הטובה ביותר, באשר אף צבאות מפלצתיים וקשוחים במיוחד מתקשים מאד לחצותם. המקום החציה הנוח (יחסית) היחיד הינו "מיצרי ההרים", מקום בו מתחבר עמק עתיק בשם פיינהול אל שקע אדיר המקפל את הרכס מצפון, הופך לבקע עצום בשם אייסטייד. מקום מסוכן זה שימש במרוצת השנים כמקור לפלישות הקטלניות ביותר אשר הבקיעו ממישורי הקרחונים אל תוך האי ההידרוסטי; כיום, מרוכזים של הביצורים החזקים והמאויישים ביותר לאורך כל הגבול ההידרוסטי, המחוזקים במשותף בידי אצילים פאודליים וגדודים מובחרים של הצבא המלכותי.
שממת הקרח הינה איזור מוזר, העומד בניגוד מוחלט לכל חוקי הטבע והגיאוגרפיה: לכאורה, מדובר ברמה כמעט קוטבית באקלימה, שאורכה אינו אמור לעלות על בין 800 ל-1000 קילומטרים, ורכסי הרים גבוהים וחסרי נתיב פרושים סביבה, ומפרידים אותה מן הים החיצון; אלא שסיירים נועזים אשר העמיקו לתוך אותם מרחבים, מצאו כי ההרים נראים כמתרחקים ככל שמתקדמים, הכיוונים מתבלבלים ומתערפלים, והארץ משתרעת כמעט עד אינסוף, ומגיעה למקומות בהן צורת הכוכבים שונה לחלוטין מן המוכר - דבר אשר העלה את הסברה כי מעמקי שממת הקרח מחוברים בדרך מאגית כלשהי לאיזורים המצויים במעמקיה של יבשת פארלאריה הקפואה. הגרסה המקובלת הינה כי קסם עז שהשתחרר כאשר נחרב מבצרם הגדול של ענקי הסאראו (ראה בהמשך), עיוות את האיזור ואת האקלים לחלוטין, ויצר את אותה קללה קפואה, אשר אמללה את האי במשך מאות על מאות שנים.

חקלאות וכלכלה: האקלים ההידרוסטי היחודי הפך את מחוזותיו של האי לשונים למדי זה מזה מבחינת גידולים וענפי פרנסה; בניגוד לרצועת האמתיסיט הלחה והחמה, הרי מרבית חלקיו של האי ההידרוסטי אינם חמים די הצורך לגידול מסיבי של אורז; האורז הינו ענף הגידול העיקרי אך ורק במחוזות קאלינגהאם וצלרהיים שבקצה הדרומי של האי. המחוזות הצפוניים שמתחת להרי וייטהאבן, לעומת זאת, מתקיימים בעיקר על שדות חיטה, הגדלים היטב באקלים הקריר והיבש יחסית. זאת, בתוספת של מטעי תפוחים, שזיפים ופירות אחרים, ודייג אינטנסיבי לאורך החופים.
האיזורים העצומים של דרום הידרוסט ומערבה (להוציא את איזורי האורז), הינם לחים מדי ובעלי גשם רב מדי עבור חיטה טובה, אך אינם חמים די הצורך לאורז; באיזורים אלו שולטים, לצד מטעי פרי (ובמקומות מסויימים, בעיקר במחוזות האסטור וקלורן - תפוזים), משק המבוסס על בקר וחזירים, לצד סוג דגן בעל גוף חום-כהה המכונה
Rainwheet, בשל התאמתו לאיזורים גשומים מאד. הבעיה הגדולה היא, כי דגן-הגשם מפיק קמח כהה היוצר לחמים גסים ולא טעימים במיוחד, המהווים חלק עיקרי מן התפריט של האדם הפשוט במחוזות הכפריים; הדרך הנפוצה ביותר לעבדו הוא לדייסה סמיכה וחומה, המכונה "דייסת גשם", ומזוהה בתרבות ההידרוסטית עם פשטות ועוני.
הידרוסט המודרנית מבוססת על מסחר, לא פחות מאשר על חקלאות; הנמלים האדירים של קאלינגהאם, ופורט-האנינג, ובמידה פחותה יותר וואטרוויל, קלווינג ורילדונס אדג', מהווים מרכז סחר לספינות מכל קצוות הסילנאראלד. מעל לכולם, עומד נמלה העצום של עיר הבירה היידרקרון, הנחשבת לעיר הגדולה ביותר בסילנראלד, וככל הנראה באסטארנה כולה; מספר תושביה של היידרקרון עולה על זה של איל דה לה-רוא הז'ראלית, ומתקרב ל-350,000 נפש בערך. מספר, שככל הנראה עלו עליו רק ארקלארילדה והילאפוליס בימי גדולתן האבודים.
היידרקרון ושוקיה העצומים מהווים גשר עצום בין צפון לדרום, ובין מזרח למערב
[4]; במקום זה, עוגנות ספינות הבאות מהמיצרים הצפוניים וריילנבורג, ונפגשות עם ספינות סוחר הבאות מנמלים רחוקים בקייר-ג'ורהארדן הטרופית ופרסילייארו. ההידרוסטים רואים בעיר בירתם את מרכז העושר, התפארת, העוצמה והתרבות של העולם, כאשר רק ארליסיין העתיקה, אולי, עשויה לנסות ולהתחרות בו. היידרקרון המפותחת והגדולה מהווה מרכז לרשת עצבים כלכלית, המתבטאת בסחר משוכלל בו לוקחות חלק מאות חברות מסחריות; בתי מלאכה עצומים מפיקים סחורות מחומרי גלם, חלקם נעזרים בקסמים או מתקנים משוכללים; היידרקרון מכילה בנקים ובורסה עצומה, מוסדות שהינם בגדר בל-יתפש במקומות אחרים[5], ומהווים חלק גדול מהעוצמה ההידרוסטית.

העם ההידרוסטי והמשטר: בראשית הימים, ישבו בהידרוסט בני אדם מהעממים העתיקים, אשר שועבדו לענקי הסאראו ולחמו לצידם, אלא שאלו נעלמו במרוצת השנים - חלקם הושמד במהלך המלחמות העתיקות או ברח מפני משרתי אלת האור, וחלקם נטמע בתושבים החדשים או נסוג לאיזורים נידחים והתמעט בלא היכר.
משערים כי ההידרוסטים המודרניים הינם צאצאיהם של "אנשי הליל", והינם למעשה קרובים-רחוקים של ההורלצרינים והקיידרהרצים, עם מעט דם של אנשי המערב העתיקים ושל אנשי הצפון מזרע האארתאד שנמהל בעורקיהם
[6]: המראה ההידרוסטי הקלאסי הינו קומה ומצח גבוהים; עור בהיר עד חיוור, שער חום-כהה ועיניים כחולות או אפורות; ההידרוסטים, בניגוד ליושבי צפון הסילנאראלד, לא סבלו מנחת זרועם של פראי הים ולא התערבבו עמם; בעידנים מאוחרים יותר, לעומת זאת, נמהל בתושבי הידרוסט דם של אנשי האמתיסט (ולפניהם, במידה מועטת יותר, של הורליאנים והרקלסיליאנים) ושל עמים אחרים, דבר אשר הביא גיוון רב יותר בתושביהם של אותן מחוזות[7]; בצפון הידרוסט, דברים אלו ניכרים הרבה פחות: המראה הטיפוסי והשפה של אנשי צפון הידרוסט השתנו אך במעט ממה שהיו בתקופת זוהרה של קייסרות הסילנאראלד.
הידרוסט החלה את דרכה כמחוז דרומי של קייסרות האור של הואלקיריות, ומופיעה עד היום בדגלי ריילנבורג כאחד משבעת יהלומי הסילנאראלד. במשך כ-800 שנים שלטו הולקיריות באי, רוב הזמן כאנשיה של קייסרית ארקלארילדה. בשנת 512 לסה"ה, סילק הסוחר והקוסם ג'ון גלימרדון את אחרונת השליטות מזרע הולקירי, והפך לממלכה האנושית הגדולה הראשונה שניתקה מן הקייסרות ויצאה לדרך עצמאית
[8]. מאז, נולדה שאיפה הידרוסטית עתיקת-יומין ונמשכת להוות "תחרות דרומית" ואנושית לכתר האור של הסילנאראלד - שאיפה אשר הכתיבה, במישרין ובעקיפין, את המדיניות ההידרוסטית במהלך תקופות רבות, במידה רבה עד לעצם היום הזה. חרף זאת, אף לא אחד ממלכי הידרוסט לא העז (מלבד מקרה אומלל אחד בראשית האלף השני), לנסות ולהכתיר עצמו בתואר נעלה מתואר מלך, קל וחומר שלא לקחת לעצמו את העטרה הקייסרית[9].
במשך מרבית התקופה, נוהלה הידרוסט כמונארכיה, תוך שיתוף בדרגות משתנות של אצילים פאודליים ובורגנים בשלטון. כיום, מזה כ-400 שנים, נוטה הידרוסט לכיוון החוקתי, דבר אשר העלה מאד את כוחם של אילי ההון העירוניים ביחס לאצולה הקרקעית - אם כי בהחלט לא באופן נחרץ ומוחלט. ההידרוסטים מאמינים, באורח מסורתי, ב"איזון תרבותי" בין הקצוות, ונזהרים ממעשים מוחלטים וקיצוניים.
הידרוסט דהיום מנוהלת בידי מלך בעל סמכויות רחבות, אך בהחלט מוגבלות, השולט בעזרת מספר זרועות - ביניהם הפרלמנט, המופקד בעיקר על התחום הכלכלי-תקציבי, המשנה למלך המנהל את המדינה מתחת לכתר, מושלי המחוזות (אצילים ונציבים) ומאוחר יותר גם מושלי המושבות, ומערכת משפט עצמאית כמעט לחלוטין. הפרלמנט עצמו הינו פסיפס מעניין המכיל נבחרי ציבור
[10], ביחד עם אצילים, אבירים וכוהני-דת, הכל לפי מפתח יצוג מסובך מאד,המתווה משחק פוליטי עדין, אשר רבים בו כללי הכבוד הבלתי-כתובים.

הדת ההידרוסטית: הדת ההידרוסטית סוגדת למעשה לשבעה אלים, ומחלוקת לשני פולחנות: פולחן לאומי, המאחד את כל ההידרוסטים (או לפחות את רובם המוחלט), הסוגד באופן רשמי וממוסד לכוחם המשותף של השבעה, ופולחן אישי-משפחתי, באשר כל הידרוסטי מכבד את השבעה, אולם סוגד באופן אישי לאחד מהם. כך, מחולקת הדת ההידרוסטית לחצאין לשבע דתות שונות: החל מפולחן קודור אל האבירות והצדק, שהינו פולחן טיפוסי של דתות האור, המשך בפולחן המרשים של הידנלור אל הים, דת הסוחרים הנייטראלית והערמומית של גלימרדון אל המסחר[11], וכלה בפולחן הסתרים של דארנלור פטרון האומנים, או בפולחן המעמדי-ארוגנטי של האלה קארליסיי. לכל אל ישנם בין עשרה לשלושים-ושלושה שלוחים, המחלקים ביניהם באופן טקסי את השנה, כאשר כל תינוק הידרוסטי זוכה לפטרון מתאים, לפי עת הולדתו; הקדשת תינוק לפטרון אחר נחשב מעשה חריג, ובדרך-כלל אות מיסטי ומיוחד.
שבעת האלים ההידרוסטים הינם, על-פי הסדר:

·       הידנלור: הגרסה ההידרוסטית לאל הים של רוספוליס והרקאליסיי; אל עתיק, שימיו כימי האנושות אם לא למעלה מזה. נחשב כיום לאל הראשי, לצד גלימרדון.

·       גלימרדון: אל העושר והמסחר - באופן היסטורי, זהו ג'ון גלימרדון, הסוחר-קוסם שהפך למלך האנושי הראשון של הידרוסט.

·       קודור: האל העתיק ביותר, נחשב להידרוסטי הראשון אשר הפך לפלדין, ונישא למנהיגת הולקיריות קלאריליה ריילארד, עמה עזב בצוותא את עולם החומר בכדי להתייצב בהיכלה הנצחי של פיוריליה אלת האור. במשך תקופות ארוכות, היה קודור האל הראשי של הידרוסט, אולם פולחנו ומשרתיו ירדו מאד במעמדם ב-300 השנים האחרונות, בעיקר בדרום הידרוסט.

·       קורוונט: דמות אגדתית מסתורית שפעלה לצד קודור בימי קדם, והפך לאל הכפר והמסורת. פולחנו נפוץ מאד בכפרים, בעיקר בצפון הידרוסט, ובדרך-כלל מתקיים בצוותא עם פולחן קודור.

·       קארליסיי: רעייתו הקוסמת של גלימרדון, אשר עזבה את עולם בני התמותה יחד עמו. נחשבת לאלה של נשים מן המעמד הגבוה, פטרונית של אופנה, הדר ונשפים, בעלת פולחן ארוגנטי ומוזר, השנוא למדי על העם הפשוט.

·       אוקנבריסט: הגדולה בהרפתקני הידרוסט; לוחמת שאומנה בידי עלפי הורד, ושחררה במאה ה-15 את הידרוסט משעבוד קפוא בן למעלה מ-100 שנים בידי מכשפת הקרח מהצפון. לאחר שזכתה בחיי אלמוות, הפכה לאלת המלחמה ופטרונית ההרפתקנים.

·       דארנלור: אל מסתורי שפולחנו הופיע בהידרוסט בשלהי האלף הראשון לסה"ה. מאמיניו מקיימים דת מסתורית ואינדיבידואליסטית, שחלק גדול מפולחנה נעשה דרך מלאכת כפיים ומעשי-אומנות, ומזכיר מאד דתות הנפוצות בקרב הגמדים.

זרים החיים בהידרוסט חייבים להגיש בקשה לכתר בכדי שיעניק להם "כתב סובלנות מלכותי", אשר יאפשר להם לסגוד בפומבי ובגלוי לאליהם. במקרים אלו, נהוג כי המלך או המשנה למלך מתייעצים עם הכוהן הגדול של המדינה - הארכיהגמון הקלסטיאלי, וכן עם מלומדים, המגים המלכותיים וכ"ו. בדרך-כלל, אם הדת החדשה אינה מעוררת חשדות או עויינות מיוחדים, ההיתר ניתן. באופן כללי, המדיניות ההידרוסטית בנושאי דת היתה בדרך-כלל סובלנית למדי. עם זאת, זרים נדרשו תמיד לכבד את הפולחן ההידרוסטי הלאומי, ולצרף לתפילותיהם תפילה לשלומו של המלך ולנצחון האומה ההידרוסטית.
הדתות האסורות נמצאות על גבי "רשימה שחורה", המכונה "רשימת אלי האופל" או "רשימת הארורים ואויבי האומה - לשם מוכנסים אלים הנתפסים כאלי אופל (כגון בלגורת' וטוטאנהאגן), או כאלו שפולחנם נתפס כמזיק ומשחית (כגון סיימר). בדרך-כלל, הרשימה אינה מהווה כלי ניגוח פוליטי, במובן זה שאין די בכך שאומה זרה תלחם בהידרוסט מלחמה עזה בכדי להכניס את אלוהיה אל תוך אותה רשימה מפוקפקת.
לצד בלגורת', טוטאנהגאן וסיימר, ברשימה השחורה ניתן למצוא אל הודון מקבת-סער (אל הסאראו העתיק), את אל התמנון של פראי הים, את ג'והאק אל הפיראטים של ימי הדרום, את פולחנות השדים ראוזארק וגוגולוס, פולחן החנית השחורה של הטיראנים הפוסוליאנים מהרקלאסיליי, כמה אלים מן העולם התחתי כגון ג'ארוק אל העכביש וגרודא הגוש הזולל, אלי תייש מן הדרום, ועוד. הבעיה ה"חמה" והמדוברת ביותר בחברה ההידרוסטית הינו פולחן סיימר אל העינוגים, אחריו נוטים צעירים הוללים לא מעטים בערי הידרוסט הדרומית, ואילו בקרב מתנגדיו הוא ידוע לשמצה כאל ההפקרות, הפריצות והפרוורסיה.

 

תקציר ההיסטוריה ההידרוסטית:

 

התקופה הקדומה: בימי קדם, היה האי הדרומי הגדול חם ולח הרבה יותר ממצבו דהיום; באותה תקופה, שימש איזור זה של ים הצעיפים המרקדים כמרכז מושבו של אחד הגזעים העתיקים: ענקי ה-Sar'rau, במקורם יצירי-כפיו של קוראדור אשר זכו למתנות ולעוצמה מידי ה-High One. בני הסאראו בנו ערים וטירות עצומות מאבן[12], שהגדולה והאדירה בהן, סוראו-קורו-האמראב, ישבה על צלע הר בקצה הצפוני של הידרוסט[13], ומגדליה נישאו לפי האגדה לגובה של למעלה משני קילומטרים אל תוך הרקיע האפור.
הסאראו ניהלו מלחמות ארוכות ביצירי הכאוס של צ'אוגארוק, וככל הנראה היו במשך תקופה ארוכה בעלי בריתם של הקוואראדיני
[14] מאיזור פרסילייארו דהיום; שני הגזעים שרדו (ולו בשן ועיין) את מתקפת האש והלבה הגדולה של צ'אוגארוק, אשר יצרה את מדבריות סאלוד; הסאראו הגיעו לשיאם בחלקו המוקדם של האלף ה-6 לפנה"ס, לאחר העלמותם של "ילדי הנצח", ומלכותם האגדית השתרעה עד בארוגו במערב, ועד מעבר לקאזאטיריה במזרח. בחציו השני של האלף החמישי לפנה"ס, החלה ירידתם, והם התפלגו למספר ממלכות, שכל אחת מהן נמשלה בידי קרונגו (מלך) עצמאי.
המפנה, ואיתו נפילתו של גזע זה אל האופל, בא לאחר מחצית האלף הרביעי לפנה"ס, בעת שצ'אוגארוק שב ואזר את כוחו בכדי למחוץ את שאריותיהם של הגזעים העתיקים. הודון מקבת-סער, מצביא מוכשר, אפל ורצחני, פתח בשרשרת מלחמות עקובות מדם, שמטרתן המוצהרת היתה לשוב ולאחד את האימפריה תחת שלטון יחיד. ההצלחה, אף כי לא היתה שלמה, היתה מחרידה ועקובה מדם; לאחר שהביס ורצח את השליטים המתנגדים מבני גזעו, והניס את שרידיהם לקצוות העולם, יצא לסדרת מלחמות כנגד גזעים אחרים, ושעבד אותם בדם ואש לכתר האמראב. המחיר ששילמו הסאראו עבור העוצמה לה זכו היו מבעית: דרך הודון והכוהנים שהלכו עמו, השתעבדו הענקים הקדומים לדת מזוויעה באכזריותה, שזכתה בימים מאוחרים יותר לכינוי דת "אש הצללים" (
Shadowy Fire), דת אשר קידשה הרג, אכזריות ועינויים ריטואליים, וככל הנראה שיעבדה את נשמות מאמיניה לצ'אוגארוק. האגדה מספרת, כי אל הכאוס הקדמוני גמל להודון בחיי אלמוות על הישגיו, ועל הדרך בה שעבד את בני גזעו העוצמתיים, וזה האחרון הפך לאלוהיה של כנסיית אש הצללים.
העליה המטאורית של הסאראו היתה זמנית, באשר אלף שנים לאחר העלמות הודון, החלה ירידה מחודשת, תחילה בעיקר בשל סכסוכים פנימיים בין נגידי הסאראו, ולאחר מכן בשל הופעת גזעים חדשים: תחילה, בני-אדם קדומים, גמדים ו-
Common Elves, אשר חרף מעשי הטבח שנעשו בהם ושיעבודם של רבים מהם, הוסיפו להטריד את האימפריה המצטמקת, ובסופו של דבר, הגעתן של הולקיריות בפתיחת האלף הראשון לפני הספירה, מלוות בבני האדם העתיקים מזרע המערב וב-High Elves. תרועת שופרותיה של אלת האור ממצוקי פארלאריה הקפואים[15] היוותה למעשה גם את צלצול פעמוני האשכבה לאימפריה הגוועת, שכוהני אש-הצללים האכזריים לא תרמו ליצובה ולחוזקה[16]. מסע המלחמה הגדול האחרון של הסאראו היה מסעו המיתולוגי של יורוטה-קרונגו[17] הוראקו (Huraku) במעלה המיצרים הצפוניים, בראשות צי מלחמה גדול, בראשית המאה ה-9 לפנה"ס. הסאראו, ועימם רבבות יצורים משועבדים (אנושואידים ושבטי אדם פרועים מהעממים העתיקים) תקפו בכח עצום את המבצר שהקימו אנשי המערב באיי רוספוליס, בראשות משרתיו הכבירים של אל הים. בין אם נכונים דברי האפוס של רוספוליס, כי האלים עצמם לחמו זה בזה בים ובאוויר[18] ובין אם לאו, הרי שמסעו של הוראקו הסתיים בתבוסה מוחצת, והקרונגו עצמו נספה זמן מועט לאחר מכן.
מאז, הסתפקו הסאראו בהגנה על מחוזות שלטונם המצטמקים והולכים, אך כוחם הלך ונשבר במהירות. לא סייעה להם אף לא הברית שכרתו עם יצירי כאוס אחרים, כגון אנשי התייש, ועם מלכויות אדם מושחתות כגון קלגסיו של מלך המייגרסוורת' והעממים העתיקים הסוגדים לאלי האש. מצביאותיה ושאר שלוחיה של אסטרידה הצליחו להפריד את יריביהם זה מזה, ולהביסם בזה אחר זה.
החבל סביב האמראב ושליטיה התהדק והלך; בשנת 580 לפנה"ס, נכנעו העממים העתיקים מזרע המאסקארו לפני הולקיריות, הסגירו לידם את כוהני הכאוס ונשבעו אמונים לקייסרית האור. פחות משישים שנים לאחר מכן (528 לפנה"ס), כבשה המצביאה הולקירי קלסט "הטהורה", במחיר חייה שלה, את המייגרסוות', שמה קץ לממלכת הרשע של לוסטוליס המערבית, ומכריתה את אחרון המלכים הכוהנים משושלת לאנדור. בשלהי אותה מאה הרת גורל, ירשה המצביאה הולקירי קלאריליה ריילארד את מקומה של קלסט הטהורה; בפקודתה, התקינו הולקיריות צי מלחמה בחופיו הצפוניים של מפרץ הנחושת; רבים מאנשי הלילה
[19] שהתכחשו לאופל לאחר מפלת המייגרסוורת', הצטרפו אל מסע המלחמה האדיר, ששם את האי ההידרוסטי כמטרתו הראשית.
הקרבות נמשכו עד שנת 448 לפנה"ס; תקוותם האחרונה של הסאראו נגוזה בשנת 489 לפנה"ס, כאשר ציו של בן האלמוות האפל אטונג, המורכב מרבבות אנשי תייש, נתקל בציה המרכזי של אסטרידה הנודדת והושמד כמעט כליל ב"קרב האצבעות האפורות". הקרונגו האחרון של האמראב מצא עצמו מבודד באין-אונים, מוקף גזעים עויינים, כאשר כל בעלי בריתו הושמדו, נכנעו, או ברחו אל הדרום הרחוק; חרף זאת, סירב להכנע. בשנת 448, כאשר נבקעו חומותיה של האמראב עצמה, הפעילו כוהני הסאראו קסם אדיר, אשר הביא להתפרצות כזו, אשר קטלה את כל בני עמם ורבים מאויביהם, ויצרה שרשרת תגובות מגיות וקרעים בינמימדיים אשר שינו באורח נצחי את פני השטח, לאורך קילומטרים רבים; מחורבותיה של האמראב פשטה צינה נוראה, אשר יצרה את שממת הקרח המוזרה, וציננה מאד את אקלימו של האי כולו. כך נוצרה הידרוסט כפי שהיא מוכרת כיום.
עם מפלת האמראב, לא נותרו אלא שרידים מעטים לגזע העתיק, שהיה כה מפואר וגאה בימי קדם, ואלו נפלו וניצודו בזה אחר זה; מספר מאות שנים לאחר מכן, נפל האחרון בהם: מצודת מארמולו (
Marmoullu) שמדרום לחוף העשן, בידי מנהיג אבירים אנושי בשם ביירון, ומלכויות הסאראו הפכו לנחלת ההיסטוריה והאגדה.

תקופת שלטון המועצה הלבנה: הולקיריות, אשר השתלטו על הידרוסט, כוננו בו שלטון של "מועצת אור", מן הסוג שהיה נפוץ בקייסרות הסילנאראלד בתקופת גדולתה. המועצה משלה תחת שלטונה של משנה לקייסר, אשר תקופת כהונתה הטקסית משתרעת על ארבע מאות שנות אנוש. מאחר וקלאריליה ריילארד פרשה מן השלטון במהירות, בכדי להצטרף לאסטרידה במלחמות האחרונות שניהלה זו בקייר-ג'ורהארדן כנגד אנשי התייש ושאריות תומכי צ'אוגארוק מקרב בני האדם
[20], נמסרה השלטון לולקיריה אחרת בשם קסוריניאה, אשר שנות שלטונה הממושכות הביאו עימן את יצוב הארץ, בחיי הרמוניה בין תושביה, על גזעיהם השונים.
כאשר הושלמה בנייתה של ארקלארילדה, בירתן הנאווה של הולקיריות, וקייסרות הסילנאראלד נכונה באורח רשמי, הפכה הידרוסט (ובשמה אז, ויילורין) לבירת המחוז הדרומי הנתון למרות העטרה המוארת
[21], אשר סימלו הוא אבן האמתיסט, ומינויה של קסורניאה שב ואושר כנציבת האמתיסט הנעלה; שטחי שלטונה של קסוריניאה השתרעו סביב מלוא חופיו של ים הצעיפים המרקדים, והגיעו בדרום עד נימלאנטיר, עירן הנישאת של הנארהייני.
למעט מספר פלישות משממת הקרח והתכתשויות עם הדארקירי ועם שאר יריבים שכוחם לא עמד להם להוות סכנה רצינית, היתה תקופת שלטונה של קסוריניאה שקטה יחסית. לקראת שלהי המאה הראשונה לסה"ה, פרשה קסוריניאה מהשלטון, ותחתה בחרה המועצה הלבנה ולקירי צעירה ונמרצת בשם רילדאריה (אשר זכתה ברבות הימים לכינוי "הבלתי מתפשרת"); בתקופת שלטונה של השליטה החדשה, החלה קייסרות האור לגלות סימני חולשה; אסטרידה הנודדת עזבה את הכס, עזבה את עולם בני התמותה ושבה אל היכלה המואר של פיוריליה (102 לסה"ה), בלחץ העם ובניגוד לנוהג הולקירי, הועלתה בתה אלנריניאה לכס הקייסרית במקומה, וזו נפלה באמה בהרבה ממידותיה. כמעט מיד לאחר מכן, ניתקו ממלכותיהם של העלפים בטילנאור וקזטיריה מן הקייסרות, והכריזו על עצמאותן. אט-אט, החלה העטרה הלבנה להחלש, תהליך אשר החל מתעצם ככל שנעלם דור הולקיריות הראשון מפני קלדאריה, ופינה מקומו לדורות חדשים וחלשים יותר
[22]. רבות מהולקירי החדשות, וכן בני הגזעים האחרים אשר חלקו עימן את עידן התהילה, האמינו כי הרוע נותץ כליל, וכי עת היא להניח את החרב ולעבור לחיי שפע, שלום ואושר. בכך, כמובן, טעו: אף כי כוחותיו העצומים של צ'אוגארוק נופצו, הרי שכוחות זדון חדשים החלו מתאספים, ועד מהרה גבו מן הקייסרות מחיר יקר.
רילדאריה, מצידה, היתה נחושה בדעתה לשמור על שלטון בנוסח ימי קדם, ולשמש כמלכה לוחמת כאסטרידה וקלאריליה, ולא "מלכת פרחים", כפי שכינתה בלגלוג את המתנגדות אשר קמו לה; היא חזתה אל נכון, כי יריבי הקייסרות לא יאחרו לנצל את החלשותה. זמן לא רב לאחר עלייתה לשלטון, התגלה חשש זה כנכון, כאשר שבטי דארקירי וברברים בקעו מתוך שממת הקרח ופלשו אל ליבה של הידרוסט. רילדאריה השיבה מלחמה, ובסופו של דבר עלה בידה להדוף את הפושטים אחור ולאלץ את הדארקירי להניח את נשקן ולחתום על הסכם כניעה. בכדי להבטיח את גבולותיה, בנתה רילדאריה את מצודת וייטדון האדירה, לחלוש על מעברי ההרים, כשהיא מנבאת כי כל עוד תשאר המצודה בידי ההידרוסטים, יוותרו יצורי הזדון של שממת הקרח מעבר לגבול.
ככל שהלך שלטונה של המלכה התקיפה והתמשך, כך נפלגה המועצה הלבנה בין תומכיה למתנגדיה; הראשונים באו בעיקר מקרב האבירים האנושיים והאנורקיריות, ואילו האחרונים בעיקר מקרב הולקיריות הלבנות, אשר חשדו במלכה הלוחמת, ושבטי-אדם מהמחוזות, אשר לא חיבבו את השלטון הריכוזי. לתקופת-מה, נפסק המאבק הפנימי בשנת 370 לסה"ה ואילך, כאשר נחת על הקייסרות גל המתקפה הראשון של פראי הים; רילדאריה יצאה צפונה עם מיטב חילה לסייע לקייסרית, ותקופת-מה נאלצו מתנגדיה לנצור את פיהם, אלא שלאחר שנת 390, מששכחו ההתקפות, שבו יריביה והרימו ראש; הגדולה ביריבותיה של רילדאריה מבין הולקיריות, הכוהנת פלאוריליה, איגדה תחת מרותה את מרבית מנהיגות הולקירי המקומיות, מלומדים אנושיים ואנשי שבטים ל"ברית הפרחים הלבנים", שנועדה לחתור תחת רילדאריה ולהגביל את מהלכיה. במיוחד, רגזו מתנגדיה של רילדאריה על כך כי בשנת 402 לסה"ה, החליטה להוציא צבא מהידרוסט למסע ארוך צפונה, אל היבשת הקפואה פארלאריה, בכדי לנסות ולהתחקות אחרי מקורם של פראי הים, וכן בכדי לסייע לשבטי אדם משועבדים שהיו נתונים תחת שלשלאות השעבוד של בני גזע הקראן המוזר. בעשותה כן, הפרה רילדאריה במפורש את צו הקייסרית, אשר אסרה על ולקירי "לשפוך דמן לשווא בארצות נכר" (קרי, להלחם בכל מלחמה שאינה מלחמת הגנה מובהקת), כשהיא מביעה דעתה
[23]  אודות הקייסרית וטיב שלטונה, במילים אשר לא השתמעו לשתי פנים. ובעוד רילדאריה מפליגה צפונה, ומנהלת קרבות ים ויבשה מול בני הקראן הירוקים והמוזרים, החלו יריבותיה מבית חותרות תחתיה במרץ: פלאוריליה ותומכיה במועצה הפיצו שמועה, כאילו הצהירה רילדאריה כי אם תשוב מנצחת, תפעל להדחת הקייסרית עצמה, ותושיב עצמה במקומה, והיו שהוסיפו כי רילדאריה חולמת לחדש את גבולות האימפריה ולהרחיבם לכל עבר בדם ואש "כפי שעשה הודון". עד מהרה החלו שונאיה של רילדאריה להדביק לה, תחילה בלחישה ואחר בגלוי, את הכינוי "רילדאריה מקבת הסער" או "דארק-רילדארי".
מלחמת זורנאו נמשכה לסירוגין כ-14 שנים (עד 416 לסה"ה). רילדאריה, שבילתה את מרבית זמנה בזורנאו, הצליחה לנחול נצחונות מרשימים על הקראן, ובסופו של דבר לשבות את מלכם ולאלצו להורות לצבאו להניח את הנשק ולסגת מזורנאו. אלא משסיימה לארגן את המשטר בזורנאו המשוחררת, התבשרה כי יריביה מבית העבירו החלטה במועצה הלבנה, המאשימה אותה במרד, כפירה, שפיכות דמים ופשעים כנגד השלום, ומדיחה אותה מכסאה; זאת, בתמיכת שליחתה של הקייסרית עצמה.
רילדאריה הרותחת מזעם מיהרה להפליג מזורנאו דרומה; בדרכה אל המיצרים הצפוניים, ניסו חיילי הקייסרית לעוצרה או לעכבה, אולם נוכח צי המלחמה האדיר ורוכבות האוויר המיומנות שמן האנורקירי הדוהרות מעליו, נאחזו מפקדות הצי הקייסרי באימה, ונסוגו בפחי נפש, מאפשרות לרילדאריה לצלוח את המיצרים בלא קרב ולשוב אל הידרוסט. פלאוריליה, שהכתיבה עצמה בינתיים למשנה לקייסרית ומושלת האי ההידרוסטי, הופתעה לחלוטין משובה של רילדאריה, באשר ציפתה כי היא תעצר או לפחות תעוכב זמן רב בריילנבורג; בפעם האחת והיחידה בתולדות הולקיריות הלבנות, ניטשה מלחמה בה קטלו הללו אלו את אלו - אלא ש"צבא הפרחים והאהבה" של פלאוריליה היה לא מאורגן ולא מיומן, ומולו ניצב צבא מיומן שלחם באימי זורנאו הקפואה, מאוחד מאחורי מנהיגה אדירה ונעצרת. בקרב שניטש בין הצדדים, נמחץ צבאה של פלאוריליה והחל נס על נפשו לאחר פחות משעתיים של צחצוח חרבות. רילדאריה הרותחת מזעם דנה את פלאוריליה למוות, וזו נתלתה בכיכר הראשית של עיר הבירה (סתיו 417 לסה"ה).
רילדאריה זכתה בכסאה בחזרה, אולם המחיר היה יקר מנשוא: הן הקייסרית והן מרבית הולקיריות הלבנות התכחשו לה, מכנים אותה טובחת שארים, ואשת דמים אחוזת דיבוק; לאחר ארבע-עשרה שנות שלטון מר, כאשר נודע לה על מהומות חדשות שמארגנות יריבותיה מקרב הולקירי הלבנות, התפטרה ושבה בראש תומכיה לזורנאו, כשהיא מנבאת כי גורל הקייסרות נחרץ. אליריה הראשונה לבית ריילור, סגניתה של פלאוריליה, תפסה את השלטון והודיעה מיד על "השבת חוקי השלום למכונם", פיוס עם הקייסרית וביטול כל חוקיה 'העקובים מדם' של קודמתה.
אלא שאליריה לא השכילה לשמור על שלטון יציב לאורך ימים; פחדה ממלחמה הפך אותה לקורבן נוח להתקפות מחודשות של הדארקירי, שהצהירו בריש-גלי כי הניחו נשקן בפני רילדאריה, ולא בפני זבובון-פרחים מתרפס. אי-אלו מתומכיה של רילדאריה, בעיקר בני אדם אשר נרדפו על-ידי השלטון החדש, הוסיפו למהומה כאשר פתחו במרידות במחוזות.
תחילת הסוף באה לאחר שנת 440 לסה"ה: פראי הים שבו ותקפו את הקייסרות מצפון, בזו הפעם בכח כזה, אשר גימד את התקפותיהם הקודמות; קווי ההגנה נפרצו, והקייסרות בערה. בשנת 452, נפרצו שערי עיר הבירה, וחלקים גדולים ממנה הפכו למאכולת אש; הקייסרית נגררה בשערות ראשה, ובעודה בוכה ומתחננת לרחמים, נאנסה בידי המון פרוע של פראי ים, ולאחר מכן נרצחה באכזריות. המלחמה האדירה התחוללה במשך כ-40 שנה בכל איזורי הצפון והמרכז של הקייסרות; רק לאחר שנפלו סכסוכים בין פראי הים עצמם, ולאחר ששניים מן השבטים הגדולים קיבלו עליהם את אמונת האור והחליפו צדדים (בתיווך כוהני אל הים מרוספוליס), עלה בידי הקייסרית החדשה, רילקלאריה, להכריע את המלחמה ולשוב בתהלוכה עגומה אל עיר הבירה החרבה למחצה.
אף כי פראי הים לא הגיעו מעולם אל האי ההידרוסטי, הרי שמתקפתם היוותה מכת מוות לשלטונה של אליריה; תחילה, התקשתה מאד לגייס צבא עבור הקייסרית, והמעט ששלחה, באיחור ניכר, נמחץ במהירות על-ידי פראי הים והושמד כמעט כליל. לאחר מכן, לא נשלח צבא נוסף, ובמעט שהצליחה אליריה לגייס, השתמשה לאבטח אותה עצמה. בעיני רבים מבני האדם, היתה המלחמה אות, כי הולקירי עצלות ומסובאות, ואיבדו את זכותן לשלוט בעמים וגזעים אחרים, וכי אין כל תועלת בנאמנות לקייסרות המנופצת. חוסר כשרונה המשווע של אליריה דרדר את הידרוסט עצמה לכאוס הולך וגובר; תחילה, ניתקו מהידרוסט מחוזות השלטון המרוחקים שמעבר לים, כאשר נמל ארליסיין הגאה
[24] מכריז ראשון על עצמאותו (456). לאחר מכן גלש הכאוס אל תוך הידרוסט עצמה, עד אשר נותרה אליריה עצמה שליטה באיזור עיר הבירה בלבד. נודעה לשמצה הפעם בו עלה עליה צי מלחמה של שודדי ים מן העממים העתיקים (בראשות ג'והאק האגדי), והיא, בפחדה ממלחמה, הסכימה לכל תנאיהם המשפילים, העלימה עיין מהחורבן שזרעו, ומסרה בידם את מרבית אוצרותיה. הסוף הגיע בשנת 508, כאשר מנהיג סוחרי אגן ההידראו, המכשף ג'ון גלימרדון, צעד עם אנשיו אל תוך ארמונה של אליריה, ואילצה להתפטר בלא קרב; גלירמדון הכריז על עצמו, בפעם הראשונה בתולדות הסילנארלאד, כ"מלך לבני אדם ושליט ים הצעיפים המרקדים", כשהוא מכריז על עצמאות מוחלטת כלפי הקייסרות הרקובה. כך, הקיץ הקץ על שלטון הולקירי באי ההידרוסטי, ובמהלך המאה ה-6 ולאחריה, עקרו רובן צפונה, אל שארות-בשרן בריילנבורג, ולא נותרו מהן אלא מספר קהילות קטנות ושוקעות. אף כי גלימרדון עצמו לא משל מעולם אלא באי ההידרוסטי בלבד, הרי שההידרוסטים לא שכחו מעולם את גבולות שלטונה של המועצה הלבנה בתקופת קסוריניאה ורילדאריה, ואף לא את תארו של גלירמדון כ"שליט ים הצעיפים המרקדים" - דבר אשר היווה בסיס לרבות משאיפותיהם ותביעותיהם הטריטוריאליות עד לעצם היום הזה.

הידרוסט עד סוף האלף השני: כאשר שם גלימרדון את הכתר על ראשו, חזה לנגד עיניו ממלכה דרומית-אנושית חזקה אשר תקום סביב האי ההידרוסטי, ותהווה תחרות וחלופה לקייסרות הצפונית-ולקירית הנרקבת; אלא שחרף כשרונו הרב, והמאמצים הלא מבוטלים אשר השקיעו יורשיו, לא עלה בידם אף להתקרב להגשמתו של אותו חלום; מטבע הלשון אותו טבע גלימרון "שלטון המאזניים" - לתאר את האיזון והשיוויון המיוחל בין כתרי הדרום והצפון, נותר בגדר דיבור בעלמא בלבד. הידרוסט באותם הימים לא היתה הרבה יותר ממלכת ספר נידחת בקצה עולם התרבות, אשר חלק גדול מאוכלוסייתה נותר בגדר שבטים מרדניים, השוטמים את השלטון המרכזי. עזיבת הולקיריות פגעה אף היא בממלכה, באשר היא נטלה ממנה חלק גדול מכוחות התרבות שלה; אך במאמץ רב, עלה בידי מלכי "בית המאזניים", להתחיל ליסד, צעד אחר-צעד, ממלכה קטנה הנאבקת לשמור על שלטון ריכוזי ולהרחיבו.
ובינתיים, החל משלהי המאה ה-8, קמו לסילנאראלד יריבים חזקים ומאיימים; כוחות הזדון של בלגורת', יריבה העתיק של אלת האור, הזדחלו אל תוך יבשת לוסטוליס, ובראשם הטיראן עתיק היומין אר-טורגול, מנהיג העלפים המשומדים אשר התאושש אי-כה מפצעי המוות אשר נפצע מידי אלת האש
[25] בתום מלחמת הדמדומים האגדית[26]; בחציה השני של המאה ה-9, הדהים אר-טורגול את הקייסרות המפוחדת, כאשר עלה בידו לכבוש את מלכות העלפים ההרריים בקזטיריה[27] ולשעבד את מרבית עמה לשירות אלוהיו המבעית; בשנת 890, הוכתר הלה לטיראן הכל-יכול של קאזטיריה, מבהיר כי לא יעצור בטרם ימחה את זכר הולקיריות ואלת האור מפני קלדאריה כולה. שארית העלפים הנעלים אשר סירבה להשתעבד נסה אל טילאנור שמעבר לתעלת טיגובין, מכינה עצמה למאבק נואש[28]. אף כי האי ההידרוסטי המרוחק היה רחוק מלהוות מטרה עיקרית או חשובה של צבאות המשומדים ועבדיהם, הרי שבסתר, השקיע אר-טורגול מאמצים בכדי לוודא כי "אומת האי" לא תעמוד לא למכשול. כמה מכותבי ההיסטוריה יחסו לסוכניו של אר-טורגול את המאורע אשר קרה בראשית העשור האחרון של המאה ה-8, ואשר שם קץ לשושלת גלימרדון; אחרון "מלכי המאזניים", מלך מכשף צעיר, שאפתן ופזיז בשם נאוויל ה-I, ביצע ריטואל פזיז אותו קנה ממקור מסתורי, ואשר יצא במהירות משליטה, פותח פורטאלים אשר הובילו מהידרוסט למימדים אפלים, ככל הנראה מחוזות שלטונו של בלגורת'; משם, יצאו דרקוני זדון, ובעקבותיהם נחילי אורקים ושרצים אחרים, אשר הפכו את האי למשיסה.
לאחר שני עשורים של כאוס טוטאלי, השתלט על האי ההידרוסטי מצביא רב עוצמה מרוספוליס בשם פסאומון סרליסיס; הלה הביא עימו כוהנים רבי עוצמה של אל הים, ומספר יחידות מובחרות מהמשמר הקייסרי, אשר סייעו לו להביס את יצירי הזדון; הדרקונים הושמדו ברובם, או נסוגו בחזרה אל המישורים החשוכים מהם באו, האורקים ואנשי הזדון נפוצו לכל עבר, ואלו שלא נספו או ברחו בחזרה למישורי הולדתם, התפזרו ביערות החשוכים, בהרים או בשממת הקרח. סרליסיס, אשר הוכתר כמלך החדש של הידרוסט, הקים על הגבעות המשקיפות על אדם היידראו מקדש עצום להודיה לאל הים ולאלת האור, מתחתיו נטמנו חבריו הגיבורים אשר נפלו במערכה
[29]. מקום זה, אשר זכה להערצה בקרב העם ההידרוסטי, זכה לכינוי "היכל הגיבורים", כשם שתקופת שלטונם של פסאומון וצאציו זכה לכינוי דומה "עידן הגיבורים".
תקופה זו, אשר נמשכה עד שנת 1046, היתה עידן של שיקום ושגשוג יחסי; פולחן אל הים נפוץ בפעם הראשונה בקרב העם ההידרוסטי, כשהוא משתווה ואף עולה על פולחן קודור, אשר נחשב עד אז לאל המרכזי של בני האדם ההידרוסטיים. מלכי סרליסיס נשאו עיניהם אל מכורתם ברוספוליס והרקאליסיליי, וקמעה-קמעה החלו מנצלים את כוחם העולה בכדי להתערב בענייני מחוזות אלו, הן בכדי לסייע בבלימת כוחם של עבדי בלגורת' הבאים מקאזטיריה, והן בכדי להגשים את חזונם ליצירת איחוד מפואר בין הידרוסט, רוספוליס והרקאליסיליי. הגדול מכולם היה המלך פרסיליוס "המפואר", אשר עלה בכוחו על קייסרית הסילנאראלד; בעזרת רעייתו הקוסמת ואביריו הבלתי-מנוצחים, עלה בידו להביס את אויביו בדרום ובצפון בזה אחר זה
[30], הגדול בנצחונותיו היה בשנת 1039, בקרב שלושת הנחשולים, כאשר עלה בידו לנחול ניצחון גדול בים וביבשה על צבאות בלגורת' אשר צרו על רוספוליס; שניים ממצביאיו של אר-טורגול נקטלו, ביניהם הטיראן ההרקלסיליאני הידוע לשמצה פאסולֵה, והוא עצמו נסוג בפחי נפש אל מגדלו, כשהוא מאפשר לקייסרות הסילנאראלד הלחוצה מספר עשורים של מרווח נשימה, אשר סייעו לה להתארגן מחדש ובסופו של דבר לנצח במלחמה על מזרח קלדאריה[31]. פרסיליוס עצמו הוזמן לארלקארילדה, והתקבל על-ידי הקייסרות בפאר והדר, כמו היה שווה לה במעמדו.
אלא שדווקא אז, הכה הגורל המר בהידרוסט ובמלכה בלא רחמים; זמן מועט לאחר שחזר פרסיליוס לארצו, נרצחה רעייתו האהובה קלאריס בידי מתנקש קנאי ממאמיני האש הקדושה, אשר נקם את נקמת אביו שנהרג בדרום רצועת האמתיסט, ואת דם כוהני האש הקנאים אשר נתלו במצוות המלך. פרסיליוס הפך לצל של עצמו, ובשנת 1042 נעלם מהידרוסט. האגדה מספרת, כי ביקש לחפש את שערי עולם המתים ולהוציא משם את רעייתו, וממסעו זה לא חזר. בנו מנלוריס "התם" לא קרב מעולם לרמתו של אביו, ובשנת 1046 היה קורבן לבגידה ורצח מטעם אביר מושחת בשם דה-גלמיסיירט
[32], לוחם אכזר, מגלומן ומעורער בנפשו, אשר יתכן ופעל בהשראת אר-טורגול (אף ככי ככל הנראה, בלא שידע[33] את רצונו של מי הוא משרת באמת ובתמים). חודש לאחר מכן, העלה הטיראן החדש של הידרוסט את היכל הגיבורים באש, וביחד עמו שבה ונגוזה תקוותם של ההידרוסטים לשלוט ב"כתר הדרום".

תקופת הכאוס והשתלטות האיריני הלבנה: לאחר מעלליו של דה-גלמיסיירט, יצאה הידרוסט למעשה לכמעט שלוש-מאות שנים מן המפה הבינלאומית, מופקרת לשיניו של עידן כאוס משתולל; בעוד בצפון, התהפך הגלגל במלחמה הלוסטולית הגדולה (לאחר עריכת רפורמות במשמר הקייסרי, ומינוי המצביאה עלפית אמריל דה לה-מונקריס לתפקיד "הגבירה המפקדת, שלו
[34]), שקעה הידרוסט בנהרות של טירוף ודם; שלטונו של דה-גלמיסיירט נמשך עד שנת 1071, והדרדר מדחי אל דחי: מעשי טבח, שריפה וזוועה הפכו לעניין של יום-יום, וכמעט כל חברי האגודות והגופים העתיקים של האי הוצאו להורג באיטיות, כשגופותיהם נותרות להרקיב בכיכרות ובצידי הדרכים. בשנותיו האחרונות, סגד הטיראן ההידרוסטי כמעט בגלוי לאלי זדון מבעיתים[35], וחרש מזימות שחורות לטמא ולקלל את האי לנצח, מזימות אשר הואצו ככל שהתערער שלטונו. בשנת 1071, לאחר שעיקר צבאו הושמד בקרב דיילבלייד, ולאחר שאנשי היידרקרון התקוממו ופתחו את שערי העיר בפני אצילים מורדים, שלח הטיראן יד בנפשו.
האצילים לא הסכימו ביניהם על יורש לכתר, והחלו לוחמים זה בזה, בעוד שרידי אנשיו של דה גלמיסיירט, יצורים חשוכים וכנופיות שודדים משתוללים במחוזות הארץ. הגרוע מכל נבע מכך כי הטיראן מסר את מבצרי וויטדון בידי הדארקירי, כשוחד עבור תמיכתן בשלטונו. כתוצאה מכך, נידונה הידרוסט למאות שנים של פלישות בלתי פוסקות מהצפון.
מעלליה של תקופת הכאוס היו ארוכים ומרים; מלבד האצילים אשר לחמו זה בזה, וחסידי סיימר המופקרים אשר פשטו בארץ ועשו נפשות לתורתם המנוונת, הופיעו באי יצורים מעוותים, ספק הכלאות בין אדם לחרק, ספק צורת קיום זרה ועויינת, אשר זכו לכינוי "המתופפים בשער", בשל קול התיפוף העמוק והמוזר אשר היה מהדהד באוויר טרם התקפותיהם: אלו איימו, מפעם לפעם, על עצם הקיום האנושי באי, כאשם יצוריהם המעוותים מעוותים את קובנותיהם והופכים אותם למוטאציות אפופות זדון. בשנות העשרים של המאה ה-12 לסה"ה, קרבו היצורים הללו אל היידרקרון, מונהגים בידי מכשף מעוות בשם זולוק; הידרוסט ניצלה מכליון מוחלט בשל כוח צבאי שבא מן הסילנאראלד, ובמרכזו כח אבירים ז'ראלים גולים בראשות המסטר פיירן ויל-ד'אזור
[36], אשר הדפו את היצורים לאחור; פיירן ויל ד'אזור שם את כתר הידרוסט על ראשו, אולם יורשיו לא חרגו מגדר בית אצולה זר, שהשפעתו על הארץ היתה מוגבלת, ולא עלה בידו מעולם לסיים את הכאוס.
במחציתו השניה של עידן הכאוס, הלך וגבר כוחם של הפולשים משממת הקרח, אשר בראשם עמדה קוסמת-כפור רבת עוצמה, אשר זכתה לכינוי "האיריני הלבנה", ולפי אחת השמועות היתה ישות קדומה ורבת עוצמה מפארלאריה, אשר התגשמה בדמות אשה יפיפיה וערמומית. חרף מאבקם העיקש של האצילים ההידרוסטים, אשר מפעם לפעם הצליחו להנחיל לה תבוסות, וחרף העזרה הרבה אשר קיבלו ההידרוסטים מעדה גדולה של עלפי ורד (
Rose Elves) בראשות הנסיך אינגרוס אשר התיישבה באי באותם ימים, הצליחה האיריני הלבנה לבסוף להשלים את כיבוש הידרוסט. במשך מעל 100 שנים, היה האי כולו נתון תחת חורף נצחי ומזרה איימים, ונתון לחסדיה של הכובשת רבת העוצמה. שלטון זה סולק רק במאה ה-15 לסה"ה, כאשר התאחדו נגדו יריביו, בתוספת כוחותיהם של ליגות ערי המסחר מרצועת האמתיסט, אשר קצו באי הקפוא המשלחת סערות ומפלצות ומפריע לקוי הסחר המתארכים שהחלו זוכים לעדנה באותם הימים; בראש המרד רב התהפוכות עמדה גדולת ההרפתקנים ההידרוסטים, מירנדה אוקנבריסט, הלוחמת אשר עלה בידה הן לחסל סופית את כת "המתופפים בשער", והן לשבור את כבלי השעבוד הקפואים של האיריני הלבנה. ההידרוסטים טוענים כי אוקנבריסט זכתה בחיי אלמוות בשל פועלה, ולאחר שנים הוכתרה בתואר אלת המלחמה וההרפתקנים, האלה השביעית בפנתאון ההידרוסטי.

עידן הפאר והופעת "הברית האפלה": המצב בעת ששבה הידרוסט אל הזירה הבינלאומית היה שונה בתכלית מזה אשר שרר בתקופת דה-גלמיסיירט. המלחמה הלוסטולית הגדולה תמה זה-מכבר
[37]; כוחותיו של בלגורת' הסתגרו במעוזיהם, הרחק מן הסילנאראלד, בכדי להתאושש מהמפלות הכבדות שספגו. הקייסרות הגדולה של האור, לעומת זאת, היתה מצויה בשלבי גסיסה אחרונים: מה שהיה פעם ממלכה אדירה אחת, הפך לקומלפקס של נסיכים, מצביאים וליגות מסחר המתככים ולוחמים זה בזה, בעוד המשמר הקייסרי של אמריל, הכח אשר ניצח את המלחמה, מורחק בהתמדה ממוקדי הכח. בשלהי המאה ה-15, כאשר נחתמה "אמנת השלום הגדולה", חדלה הקייסרית, באורח כמעט רשמי, מלהוות מוקד כח אמיתי בסילנאראלד, ותפקידה מכאן ואילך התמצה כמושלת הולקיריות הלבנות של ריילנבורג, וכדמות דתית-טקסית גרידא עבור בני האדם ושאר הגזעים בסילנאראלד.
החל מהמאה ה-14, הלך ועלה כוחן של הערים החופשיות ברצועת האמתיסט; איזור זה, שלא נפגע באורח רציני בזמן המלחמה הלוסטוליסית הגדולה, הפך למעצמת מסחר ימית ויבשתית, וזירה לתככים ולמאבקים אכזריים בין ליגות המסחר השונות. הידרוסט שלאחר מלכות אוקנבריסט ניתנה בידי אחד הענפים של בית היילינסטירד (
Heilynstird), בית הנסיכים הגאה של עיר הנמל ארליסיין[38].הדבר הטיל את הידרוסט אל מעמקיה האכזריים של "מלחמת המשי" - קרי, מלחמת התככים, ההרעלות ומעשי האכזריות המתוחכמים של מאבקי גילדות וערי הסחר; בתקופה זו, בה זרמו סחורות ועושר רב אל דרום הידרוסט, עלו ונפלו בתים של ברוני מסחר, ונאבקו ביניהם חדשות לבקרים על ההגמוניה. בתקופה זו, החל נוצר אף הבדל אתני הולך וגדל בין הדרום, אשר נמהל בדם אצולת האמתיסט והתפתח בהתמדה, לבין הצפון אשר נותר דומה לדמותה של הידרוסט הישנה והפשוטה. בנוסף למאבקי הסוחרים, החלו להתחולל בהידרוסט אף מאבקים דתיים, הכרוכים בעיקר בקנאותם של מאמיני האש הקדושה מדרום האמתיסט, ובמוזרויותיהם של אמונות זרות אחרות אשר נכנסו להידרוסט באותם ימים; פולחן גלימרדון התחזק, בעוד פולחן קודור הלך ונחלש, דבר אשר תרם לפער ולחשד ההדדי ההולך וגובר בין צפון הידרוסט לדרומה.

החל מהמאה ה-17, החל איום חדש קם, תחילה בדרום הרחוק, באיים הטרופיים המסתוריים של קייר ג'ורהאדן; זן חדש ואכזרי של עלפים נעלים הפליג אל תוך הארכיפלגו המרוחק, והכניע בנקל את היחידות הבודדות של משמר קייסרי שנותרו שכוחות מלבד בטירותיהן ליד חופי המנגרובים; עלפים אלו, שכינו עצמם "עלפי הסערה", הונהגו בידי מלכה עתיקה, יפיפיה ואכזרית בשם רילאנדירי, שלכח כשפיה לא היה מתחרה. בתה באלזאריה ובנה גלריאנד היו מצביאים אדירים, מומחים בהנהגת צבא בים וביבשה, אליהן הצטרפו יחידות אוויריות של לוחמים-קוסמים עוטי שחור בשם Hell Riders, אשר רכבו על זוחלי-טרף מכונפים מזרע הפאורה (Faura[39]). בשנת 1638, הנחילה באלזאריה מפלה מוחצת לצי ההידרוסטי ולצבא אמזונות האש מקלאן אר-נארסילור שהגנו על המיצרים הדרומיים, וביחד עם אמזונות הרעל מקלאן אר-קאהאדור כבשה את עיר הנמל המבוצרת קאנדבריש, אשר הפכה לנמל זדון אשר איים על ים הצעיפים המרקדים. אף כי המלכה ההידרוסטית לוסיאנה היילינסטירד הצליחה להדוף את הפושטים מהידרוסט עצמה, הרי שהסכנה לא סרה עוד מן האי; הפושטים ירדו באין-מפריע אל חופי פרסיליארו ומשם עלו צפונה אל תוך רצועת האמתיסט. בכך, החלו מאתיים וחמישים שנים של מלחמה מרה בין הצדדים; מלכי היילינסטריד ניסו לשווא לאחד את העממים השונים של ים הצעיפים המרקדים כנגד האויב - אלא שהם היו מעורבים מדי במאבקי הכח עתיקי היומין של רצועת האמתיסט, ולא יכלו עוד להחלץ מהם. בשנת 1712, השתלטה על הידרוסט בדרך נישואין נסיכה קנאית מדרום האמתיסט, שסגדה לדת האש הקדושה; הקנאים הדתיים שלטו בהידרוסט לסירוגין במשך כ-50 שנים, כאשר הם לוחמים הן בעלפי הסערה והן במתנגדיהם מבית, והחופים האדימו מלהבות המוקד אליו עלו כופרים רבים לאין-מספר.
בינתיים, הגיחו יריבים נוספים; סוכניו של בלגורת' העמיקו חדור לרצועת האמתיסט, והקימו מצודה מבעיתה במדבר ממערב לה, בעודם מתחילים לאגד את שבטי מדבר סאלוד לקראת הפשיטה הגדולה צפונה, על שרידי הקייסרות. בהולצריין המיוערת, נפרצו שערי הלילה העתיקים, ומהם הגיח צבאה של האומה הקיידרהרצית  - עם עתיק, של שארי-בשר מרוחקים של ההידרוסטים, אשר במהלך גלותם במימד אחר ואפל, למדו לסגוד לטוטאנהאגן, אל השלשלאות הנאצלות ופטרון העריצים; הצבא המבעית של קיידהרץ, שמנה רבבות חיילים ממושמעים עד אימה, חמושים בכלי נשק קטלניים וביצורים מזרי אימה, שטף אל תוך הרקאלסיליי ושעבד אותה במשך מאות שנים; רק גבורתם של האבירים הירוקים של פלונדרה, אשר החזיקו מעמד בחצי האי המבוצר שלהם, מנעה מצבא קיידהרצי לשטוף אל תוך הידרוסט כבר במהלך המאה ה-18.

בחציה השני של המאה ה-18, בעוד שמי הסילנאראלד מקדירים, ומתקפתו הגדולה של בלגורת' עומדת להפתח מהים והמדבר, זכתה הידרוסט לפסק-זמן ארוך; מספר תבוסות שנחלו עלפי הסערה בהורלאו ובנימלאנטיר, כמו גם פשיטת נפל אל תוך פמפה די-פוקאז והמדבר הסדוק מנעה מהם מליזום מהלכים נוספים, בעוד מרד אדיר של מתנגדי טוטאנהאגן בראשות "הקולונל הזהוב" זעזעה את הקיידרהרצים מבפנים, פילגה אותם וגרם לחלק מאציליהם לשנות צדדים ולפנות כנגד כוהני הטוטאנהאלה הזועמים. ההידרוסטים ניצלו את פסק הזמן למרד עממי, אשר הדיח את שליטיהם מדת האש הקדושה והשליכה אותם מהאי; לאחר כעשר שנות מהומה, נכון השלטון בידי בית מלכים חדש בשם וייטהולד (1787), אשר מספר אצילים קיידרהרצים נשבעו להם נאמנות; בעזרת אלו, ובעזרת אמזונות האש של אר-נארסילור, אבירי פנולדרה, שבטים מהורלאו ושרידי מתנגדים אחרים של הברית האפלה[40], הצליחו לסכל פלישה גדולה של יריביהם (1795-1798), ולהביך את רילאנדירי, עד שזו ביקשה הפסקת אש. בנצחון ההידרוסטי מלאה תפקיד חשוב לוחמת-קוסמת קיידרהרצית בשם אליסיה פון האופטמן, אשר התארסה לנסיך יורש העצר; זו לימדה את ההידרוסטים כמה מהשיטות הקיידרהרציות, ויסדה פלוגות לוחמות בשם "פלוגות העייט", אשר נטלו חלק חשוב בנצחון.
אלא שלעג הגורל היה, כי דווקא אותם כוחות אשר הושיעו את הידרוסט בשלהי המאה ה-18, הם שהביאו בסופו של דבר לאובדנה; ככל שחלף הזמן, כך הושפעו פלוגות אלו יותר ויותר בידי מקורם הקיידרהרצי, עד אשר הפכו לגייס חמישי הסר למרות הטיראן מן הטוטאנהאלה. אליסיה פון האופטמן עצמה, אשר גילתה במאוחר את הסכנה הנובעת מיצירי כפיה, ניסתה להתריע מפניהם, אולם בלא הצלחה; בסופו של דבר, נאלצה היא עצמה להתפטר מכל תפקידיה, והפכה חשודה בעיני השלטון
[41], סוף דבר, לא נותר לה אלא לחבור למסדר האבירים של סנט-קודור, אשר שימש כאופוזיציה הכמעט יחידה לשלטון הפזיז, הממעט יתר על המידה בסכנה הקיידרהרצית.

שליטה פזיזה ופזרנית אשר עלתה לשלטון במחציתה השניה של המאה ה-19, הרימה את המסך על המערכה האחרונה של הטרגדיה; בעוד פלוגות העייט ואמונת טוטנהאגן הולכים ומתחזקים באי ההידרוסטי, קרבה הברית האפלה להשלים את כיבוש רצועת האמתיסט; אבירי קודור, אשר הונהגו כעת בידי ליידי אליסיה רבת העוצמה בכבודה ובעצמה[42] חברו לנסיכי היילינסטירד[43] למאבק נואש; אלא שכוחה של הברית האפלה היה רב מדי. בשנת 1873, נכנעה העיר הגדולה אמריסיה, ואבירי סנט-קודור הנסוגים ומלוויהם הופרדו מצבא היילינסטריד; בקיץ 1874, סגר כוחו המבעית של הנסיך גלריאנד על שרידי צבאה של ליידי אליסיה; בקרב האחרון, על גדות נהר ראוקנבליס (Reukenblyss), השליכו עלפי הסערה לקרב את מיטב חילם, כולל פרשיהם המכונפים, ויחידות עילית קיידרהרציות של רוכבי חלזונות מוטאנטים (Slaugen). אל כח זה חברו לא פחות מרבבה של חיילים ממאסקארו, אשר איגפו את אבירי סנט-קודור מצפון, וכן פלוגות העייט ההידרוסטיות, אשר היו להוטות לישב את החשבון עם יריביהם השנואים מסנט-קודור. חרף גבורתם הנואשת של האבירים ומלוויהם, הושמד צבאם כמעט עד לאדם האחרון; אליסיה עצמה, אשר נותרה לעמוד כמעט אחרונה במערכה, קטלה בקרב את מפקד פלוגות העייט, ועשרות משומרי ראשו המבעיתים של גלריאנד טרם נפלה בעצמה. חודשיים לאחר מכן, נכנע נסיך אמריסיה, השפיל את נס האריה וחד הקרן, והניח לברית האפלה להשלים את כיבוש האמתיסט.

נפילתה של הידרוסט עצמה באה במהירות; המלכה הפזרנית היתה משועבדת כולה לקיידרהרצים, ומילאה פעם אחר פעם את דרישותיהם, באשר לא הצליחה להחזיר מעולם את ההלוואות שהלוו לה; כאשר, בתמורה להלוואה נוספת, הסכימה להכניס את פסלו של טוטאנהאגן למקדש הראשי של אלי הידרוסט, פרץ מרד אצילים - אולם חיילי הברית האפלה ופלוגות העייט, אשר ציפו למהלך זה, מיגרו את המרד במהירות, ואגב כך השלימו באורח רשמי את כיבושה של הידרוסט (1889); רק כמה מאצילי הצפון הוסיפו להאבק בכובשים עוד שנים ארוכות מטירותיהם ההרריות, אלא שלא היה בכך לשנות את העובדה כי עצמאותו של האי תמה.

ליל האימים הארוך: בעלות המסך על ראשית המאה ה-20 לסה"ה, נראה הסילנאראלד כולו כאבוד; קלגסיו של בלגורת' שטפו בדם ואש את חלקיו הצפוניים, וריילנבורג הושמה במצור אכזרי. הידרוסט ודרום הסילנראלד הושמו בשלטונם המבעית של עלפי הסערה, או נכבלו כליל ב"שלשלאות הנאצלות" של טוטאנהאגן וכוהניו. האי ההידרוסטי שועבד למשך מעל 150 שנים אפלות; תחילה, הפך לממלכתה הפרטית של המצביאה באלזאריה מית'-מונטאר, אשר הצליחה לכבוש ולשעבד אף את עלפי הורד בקלסילדי, ולהכריח את אינגרוס הגאה לכרוע ברך בפניה ולהשבע לה נאמנות. מאוחר יותר, בשל תככים והחלשות מעמדה של הנסיכה העלפית מטילת האימה בהירארכיה של הברית האפלה, נמסרה הידרוסט לשליטת קצב הדמים הקיידרהרצי זאגנקאופר, שמעשי הזוועות שלו הכחידו מעל רבע מאוכלוסיית דרום ומרכז האי בתוך שני עשורים. בצפון, כבשה הברית האפלה את מצודת וייטדון מספר נקודות מפתח אחרות, ולאחר מכן החכירה את מרבית השטח ההררי (אשר לא נראה לקיידרהרצים ועלפי הסופה מושך במיוחד), לשושלת הז'ראלית האפלה דה-וורייסט, משפחת אבירים מרושעת שנודעה בנהייתה אחר ריטואלים דמוניים, ולקחה חלק מסויים בהנהגת 'פלוגות העייט' טרם הכיבוש הסופי של האי ההידרוסטי. בני דה-וורייסט ניסו לנהוג בצפון כפי שנהגו הקיידרהרצים במרכז ודרום הידרוסט, אולם כוחם לא עמד להם; בתי האצולה הנוקשים של פאלקונדייל, מק'אולסט וקאסטהייוואר השיבו מלחמה שערה ולחמו מלחמת גרילה חסרת פשרות כנגד קלגסי וורייסט; הללו הביאו אל הצפון אנשי מערות פרימיטיביים ויצורי זדון אחרים שזימנו המגיים שלהם, והמלחמה בין הצדדים נמשכה, לסירוגין, במשך למעלה ממאה שנים.

זאגנקאופר הקצב נרצח על-ידי מורדים לאחר כ-18 שנות שלטון (1964); בעת מותו, היתה תמונת המצב בסילנאראלד שונה לחלוטין מאשר היתה בראשית שנות הכיבוש; מפקדת המשמר הקייסרי, אמריל דה לה-מונקריס (שארת בשרו של הנסיך אינגרוס), הדפה את קלגסיו של בלגורת', קטלה את האוחין האוטורי הגדול והשליכה את התוקפים לעמקי מדבר סאלוד והרי קזטיריה. בשנת 1951, בנצחונו האחרון של המשמר הקייסרי, נפלה מצודת באהגאר שבמדבר הסדוק, מקום ממנו הטילו בני היילנסטירד השחורים[44] את חיתתם על רצועת האמתיסט במשך מאתיים וחמישים שנה; בעקבות נצחון זה, התמרדו הערים החופשיות בזו אחר זו בשלטון "אדון השמש השחורה", הרודן הואסאל שהעלו עלפי הסערה למשול ברצועת האמתיסט. אף כי ההגמוניה של הברית האפלה באיזור ים הצעיפים המרקדים והמיצרים הדרומיים נשמרה עוד כמעט מאה שנים, הרי שהאימפריה האפלה החלה נסדקת, וכאן ואילך לא ידעה עוד (כמעט) ולו יום אחד של שלווה.
לאחר מותו של זאגנקאופר, פרץ סכסוך רבתי בין נגידי הברית האפלה באשר לגורל הידרוסט, ומאבקי הירושה ביניהם ארכו כמעט תשע שנים, עד אשר תפס את השלטון האביר-מכשף היינריש מורגהאוזן, מפקד מסדר "אחוות המוות". את המהומה שבו וניצלו הלורדים הצפוניים; לורד ריקארד נורהולם, שנישא לנסיכה מקרב אמזונות האש, איחד את הלורדים הצפוניים למהלומה אדירה שהשמידה את בית דה-וורייסט, ופיזרה את קלגסיהם, אנשי המערות ושאר היצורים המאוסים בשירותם לכל עבר (1971). לאחר מכן, הכתיר עצמו ריקארד בתוך "העוצר בצפון", אשר הכתר יופקד אצלו עד אשר ישובו המלכים העצמאיים להידרוסט. מורגהאוזן הגיב במתקפת נגד נמרצת שהביסה את הצפוניים, וריקארד עצמו נפל חלל (1974), אולם מאז לא עלה עוד בידי הברית האפלה ליסד שלטון כיבוש יציב במרבית איזורי הצפון של הידרוסט. בשנת 1978, התמרדו שתי ערי הנמל הגדולות של האמתיסט, ארליסיין ואמריסיה, תוקפות את "אדון השמש השחורה" מגבו, ומפזרים את צבאו, ששאריותיו נסו דרומה באי-סדר, לחסות בקרב השבטים העתיקים היושבים בפאתי הרמה האכדרית. טירווארט (
Tyrwert) היילנסטירד הכריז עצמו כ"ראש ליגת המסחר החדשה של האמתיסט" ויורש בזכות של סמכויות הרילדאנילד הסגול[45], דבר אשר אילץ את מורגהאוזן להוציא את מרבית כוחו מהידרוסט בכדי לדכא את המרד; אבירי אחוות המוות ועלפי הסערה של הנסיך גלריאנד בילו מעל עשרים שנה בדיכוי המרידות באמתיסט, שהחלו מתפשטות לחוף העשן והורלאו, אולם לא השיגו אלא תוצאה חלקית בלבד; גם כאשר נכנע טירווארט הערמומי, בשנת 2001 לסה"ה, הצליח לסחוט מן "המנצחים", תנאים אשר שיפרו את מעמדו לאין-ערוך יותר מאשר היו קודם לכן[46], כולל שמירה על מעמדו כראש ליגת האמתיסט (בכפוף לשבועת אמונים חדשה לברית האפלה), אשר מעמדו שווה כמעט "לאדון השמש השחורה" המושפל והרותח מזעם.

פרפורי הגסיסה של שלטון הברית האפלה החלו בשנת 2023 לסה"ה; בנה הצעיר, היהיר והשוטה של רילאנדירי, לינגאלור, התעקש להוליך צבא גדול לכבוש את המיצרים הצפוניים, אשר נראו לו כחלשים ובלתי מוגנים מספיק, לאחר התפוררותה המוחלטת של הקייסרות; מלך אסטהארק וכוהני רוסופוליס ניהלו נגדו מלחמה אשר כתשה והתישה את צבא הברית האפלה; עוד הקרבות נטושים בין הצדדים, ו"האבירים הירוקים" של פנולדריס התמרדו בעורפו, מונהגים ביד נערת האצה הקוסמת רבת העוצמה ואלנסארי (Valensary), ואליהם הצטרפו נוטרים שחורים מהורלצריין ואחד מנסיכי הרקלאסיליי. לינגאלור כותר, ובקרב האדיר שהתחולל במפרץ קאת'גוס (Cathgos), הושמד צבאו לחלוטין, והוא עצמו נפל בשבי האבירים הירוקים.
השמדתו המוחלטת של צבא עצום של הברית האפלה חישמל את כל הארצות המשועבדות, והן החלו מתמרדות בזו אחר זו; אף כי מורגהאוזן וגלריאנד ניהלו מאבק נגדי עיקש ואכזרי, נעזרים בשכירי חרב מן העממים העתיקים שהובאו מארצות הדרום הרחוקות, הרי שגורלם נחרץ סופית כאשר פשטו המרידות אל תוך שורות הקיידרהרצים עצמם; שניים ממפקדי הצבא הקיידרהרצי, אויירבליסט ורינדלר, קוממו חלק ניכר מאנשיהם, תלו את כוהני טוטאנהגאן והקימו נסיכויות עצמאיות בדרום הרחוק. בהידרוסט עצמה, חבר רוג'ר נורהולם לרוזן גודפרי קאנינגהאם, מארגן מוכשר ונואם בחסד עליון, אשר גרם למרד כללי באי; המצביאים שהותיר מורגהאוזן מאחוריו היו מבוהלים וכוחותיהם מעטים מדי, והם הובסו בזה אחר זה. בשנת 2043, שוחררה היידרקרון, והרוזן קאנינגהאם נכנס לתוכה בראש צבאו, משבר את סמלי קיידרהרץ, ומכריז בנאום מהולל שנזכר לדורות על חידוש עצמאותה של ממלכת הידרוסט. ליל האימים הארוך תם.

 

עלה הכסף שכשל והחצר הרוקדת - ירידת אבירי סנט-קודור ותקופת מלחמת האזרחים ההידרוסטית: הפרלמנט החדש שכונס בשלהי 2043 בחר, לאחר ויכוחים ארוכים, ברוזן רוברט הנינגלור, ידידו של קאנינגהאם, לתפקיד המלך החדש, הן בשל אומץ ליבו בעת המרד, ובעיקר בשל אילן היוחסין המרשים שלו, אשר חשף יחס משפחתי ישיר לשושלת וייטהולד, והן קשרי משפחתה לנסיכי ארליסיין, אשר הבטיחו לכרות ברית מגן עם ההידרוסטים למניעת שובם של אנשי הברית האפלה. מועמדות זו הועדפה, על זו של בית הדוכסים העתיק של ווסטמורשילד ממערב האי, ולזעמם של הצפוניים, גם על זו של בית נורהולם המהולל, דבר אשר הותיר את אצילי הצפון מרירים למדי.

בכדי לפייס את אצילי המערב, נישא המלך החדש לבתו של דוכס ווסטמורשילד, קארלינה; בית המלוכה החדש שב ואימץ את השם העתיק וייטהולד, אשר לפי הגרסה ההידרוסטית הרשמית הועלו לתפקיד הלוחמים האמיצים שהגנו על הידרוסט בדם ליבם ערב הכיבוש - גרסה היסטורית מפוקפקת למדי, אשר זכתה לקיתונות של לעג מפי אצילי צפון הידרוסט הממורמרים.
עשרים השנים הראשונות לעצמאות המחודשת התנהלו עדיין תחת צל הברית האפלה, שלחמה את קרבותיה האחרונים באיזור חוף העשן ודרום הרקאליסיליי; השקט שב על כנו רק לאחר שנת 2064, כאשר עלפי הסערה נהדפו סופית אל איי ג'ורהארדן המרוחקים, הנסיכויות הקיידרהרציות שנותרו חתמו על הסכמי שלום עם הידרוסט, ושארית אבירי אחוות המוות שלא הושמדו, ירדו למחתרת, הסתתרו בקאהאראן-וול או חמקו אל מעבר לשערי הלילה, בטרם ננעלו הללו מחדש, ונוטרי הורלצריין שבו והופקדו על שמירתם.

לאחר העלמותה הסופית של הברית האפלה, נפלגה הידרוסט בין מספר סיעות: אצילי הצפון, הנאבקים על יתר כח והשפעה באי המאוחד; הסיעה השמרנית, המייצגת בעיקר את האינטרסים של הסוחרים העשירים ובעלי הקרקעות בדרום ומרכז המדינה, ומבקשת לשמור על השלום ולמנוע את התחזקות הצפוניים וכוחות אחרים הנתפסים כאיום על חזרה לימי העושר של "עידן הפאר",  והסיעה הקודוריאנית, שבמרכזה אבירי וכוהני קודור, אשר נהנו מיוקרה רבה לאור תפקידם המכריע במרד ובמאבק כנגד הברית האפלה. ככל שהתחזקו הקודוריאנים, כך הלכו וגיבשו בדעתם תוכנית גרנדיוזית ומרחיקת-לכת, לשוב ולהקים את יסודות הצבא הקייסרי העתיק, ולהרים את מלכות האור שהתפוררה תחת מסדר אבירים בינלאומי, שמרכזו בהידרוסט. במהלך זה, זכו לתמיכת שאריות המשמר הקייסרי, נוטרי הורלצריין ומלכת פנולדריס, וכן לברכת קייסרית ריילנבורג (שמזה מאות בשנים לא היתה אלא דמות יצוגית ודתית) אולם זכו להתנגדות חריפה של השמרנים, אשר ראו בשאט-נפש את התערבות הכוחות הזרים וטענו מרה כנגד "הרפתקאותיהם של נערי האור".

המאבק הפוליטי בין הצדדים ניטש עד אמצע המאה ה-22; שעת ההכרעה הגיעה, כאשר פלשו העממים העתיקים אל תוך רצועת האמתיסט וחוף העשן, מתאחדים עם מאמיני אל השמש מדרום האמתיסט ומקימים את מלכות קראובנפאוגו, יורשת "אדוני השמש השחורה", ממלכה אדירה אשר השתרעה בשיאה על פני רוב רצועת האמתיסט, הפמפה דה-פוקאז, פרסילייארו, קאנדבריש וחלקים מחוף העשן. אבירי סנט-קודור, אשר חשבו כי הגיעה השעה, הוציאו את הקריאה העתיקה לנשק, בנוסח זהה לקריאתה המפורסמת של אסטרידה הנודדת; בהנינגלור, התכנסו ובאו אבירים מכל רחבי הסילנראלד; החל מולקיריות בודדות מריילנבורג, קצינים מן המשמר הקייסרי וסיעה שלמה של אבירים נודדים שבאה מז'ראל הרחוקה, וכלה באמזונות אש מהר העקרב, אצילים מצפון הידרוסט ומארליסיין (סיעה שהונהגה בידי שניים מבני ארליסיין, אשר הפרו את פקודת הנסיך, וטענו כי הגיעה העת להוכיח את יחוסה של המשפחה[47]). צבא האבירים הגדול הונהג בידי מסדר סנט-קודור, אשר יצא לקרב כמעט בשלמותו, ואביריה הירוקים של ואלנסארי. האבירים המתכוננים למלחמת קודש נאחזו התלהבות, בשל הצהרות התמיכה שהשמיע אחד הנסיכים הקיידרהרצים מן הדרום, ששלח לעזרתם אוניות ואבירים חמושים משלו, והבטיח להצטרף אל ממלכת האור החדשה, אם תיכון.
הצבא האדיר, אשר הונהג בידי מועצת אבירים, בתוכה הלורד המפקד של הולצריין, ואלנסארי מפנולדריס, המסטרים וולטר הלודרין והמסטר-הדוכס בריאן ווסטמורשילד, יצא לדרכו בשנת 2148, והחל את מלחמת הקודש בעממים העתיקים בקול תרועה רמה, כאשר הביס את הצי הקאנדבירשי ואת גמדי הים בנצחון החלטי, שפתח בפניו את המיצרים הדרומיים. אלא שמכאן ואילך, החלו העניינים להסתבך; הנהגת מלחמת הקודש נחלקה בדעותיה, הכוחות נפרדו והסתכסכו זה עם זה, וחלק מן המצביאים לא בחלו במעשי אכזריות ואפילו טבח של ישובי העממים העתיקים בדרום הרחוק; ההצלחה האמיתית היחידה היתה של המלכה ואלנסארי, שאביריה הירוקים כבשו בתוך שלוש שנים את כל איזור חוף העשן, הכניעו את שבטיהם הפרועים של עלפי הפלדה, התאחדו עם מלכת הנארהייני של נימלאנטיר ומחצו את עלמות הדומן ואמזונות הרעל של אר-קאהאדור; העממים העתיקים גורשו סופית, בדרך זו, כמעט מכל השטח שממזרח למיצרים, וחוף העשן עבר לשלטונם של אצילים פנולנדרים והידרוסטים, אשר במשך תקופה ארוכה שמרו אמונים למלכה ואלנסארי.
ממערב למיצרים היתה התמונה שונה לחלוטין; העממים העתיקים השיבו מלחמה שערה, וגבו מחיר דמים מבעית מן האבירים הלא מאורגנים; חלק ממנהיגיו המפוקפקים יותר של המסע, אשר התמכרו לשוד וטבח, התקוממו כאשר ניסו המנהיגים ההגונים יותר לרסן אותם; לאחר עשר שנים של קרבות, נפצע המאסטר הלורדן ושב בפחי נפש להידרוסט, ורבים מאביריו נטשו בעקבותיו; הקוסמת מרג'ורי קאנינהאם (בתו של הרוזן גודפרי) נטשה עמו. שארית הכוחות איבדו כל צורה ורסן, ובסופו של דבר, מלבד השגים טריטוריאלים מסויימים שהשיגו הנסיכים הקיידרהרצים והכוחות שהצטרפו אליהם בדרום, ולוחמי "האריה הזהוב" של בית היילנסטירד במרכז האמתיסט, הסתיים המסע באבדות איומות, חרפה וכמעט לא כלום. האסון הגדול ניחת בשנת 2160; בריאן ווסטמורשילד, שהוכיח עצמו כלוחם אכזרי, תאוותן ונטול מעצורים, ונודה למעשה ממשפחתו לאחד שובו של הלורדארן להידרוסט, הכריז על עצמו כמלך הלוחם של פרסיליירו, כשהוא לוקח למיטתו בכפיה את אחת הנסיכות הכוהנות של העממים העתיקים. בטפשותו, ניסה לפלוש לאחד מאיי ג'ורהארדן המוחזק בידי עלפי הסערה - מקום אותו חמד בשל מכרות הזהב העשירים שבו; אמונתו של "המלך הלוחם" כי עלפי הסערה גמורים מניה וביה הוכיחה את עצמה כבלתי-נכונה; אחד ממצביאיה של רילאנדירי, לורד קאלמורד, הוביל התקפת נגד שמחצה את המצביא ההידרוסטי השאפתן; כאשר נהדף זה לפרסילייארו, התקוממו העממים העתיקים כנגד שלטונו, והוא נרצח בידי עבדיו. השמועות על קרב "רכס הזהב", ובעקבותיהם כי הנסיכות הקיידרהרצית הגדולה של נולדנשטאט שבה וכרתה ברית עם עלפי הסערה, עוררו פלצות בלב ההידרוסטים. אבירי סנט-קודור העייפים והמסוכסכים הואשמו, כי טיפשותם הביאה למות אלפי הידרוסטים - וגרוע מכך, להתעוררות מחדש של הברית האפלה. כך, איבדה הסיעה הקודוריאנית את כוחה כליל, ואבירי סנט-קודור הפכו למסדר קטן ושוקע, שהשפעתו על הפוליטיקה ההידרוסטית מעטה מאד.
תחילה, התארגנו ההידרוסטים למאבק מחודש, מצפים לצבא אפל שישוב ויפשוט במעלה המיצרים הדרומיים; אלא שהחשש נתבדה; רילאנדירי ומצביאיה היו זהירים מדי, וידעו היטב כי כוחם אינו מתקרב כלל ועיקר למה שהיה שלוש-מאות שנים קודם לכן. לעת עתה, הסתפקו בחידוש שליטתם בארכיפלגו של ג'והארדן ובארצות דרומיות אחרות, שם שבה הברית האפלה ושיעבדה את השבטים המקומיים, כאשר רילנאדירי שבה ומתכוננת בזהירות לעימות מחודש מול הידרוסט ופנולדריס; אלא שלעת עתה, כוחה של ואלנסארי בחוף העשן היה גדול מדי, ועלפי הסערה העדיפו לחכות לעת נוחה יותר לשוב ולצעוד צפונה. פרסילייארו, לעומת זאת, שקעה לכאוס מתמשך של שרי מלחמה, חלקם צאצאיו של ווסטמורשילד, חלקם ראשי שבטים וחלקם ארכי-פרחי גרידא, אשר מררו את חיי התושבים למשך מאות שנים.

לאחר שהקודוריאנים איבדו את כוחם, הפכה הסיעה השמרנית לבעלת הבית הכמעט יחידה של האי והממשל ההידרוסטי; מאחר שפלישה מן הדרום לא באה, היחסים עם פנולדריס היו שפירים, והמסחר עם ארליסיין וערי אמתיסט אחרות שגשג, הסירו מלכי הידרוסט ומקורביהם דאגה מליבם, והחלו להנות מעושרם ומן היציבות היחסית. תקופה זו זכתה לכינוי "תקופת החצר הרוקדת", בשל הנשפים הראותניים, העושר ופריחתה של תרבות החצר באותה תקופה. הקשרים עם ארליסיין הודקו מאד, ובית היילנסטירד נקשר מספר פעמים בקשרי נישואין עם בית המלוכה ההידרוסטי[48] ועם שושלות אצולה בכירות. בתקופה זו, שגשג קו המחשבה אשר זכה לכינוי "האסכולה הפדנטית" אשר העלו על נס את "מראית העיין המהוגנת", והעמיד אותה כמעט מעל לכל; אסכולה זו נלמדה כאמת לאמיתה באקדמיה, פשטה לתחומי הספרות והאומנויות היפות, ועיצבה במידה רבה את דרך החשיבה של רבים מאצילי הידרוסט עד לעצם היום הזה.

מי שנותרו ממורמרים וכועסים היו אצילי הצפון; הללו ראו במלכי וייטהולד ותומכיהם יצורים עלובים, מפונקים ונהנתים, מנהיגי עדת סריסים ועבדים חמדנים שדרכם ומסורתם נשכחו, וזאת בניגוד לאנשי הצפון, אשר הם (כך לגרסתם) היו בעלי התפקיד המכריע בשחרור האי ההידרוסטי, וגמולם נשלל מהם ביד ערמומית ומרושעת, והם יורשיהם האמיתיים של מלכי הידרוסט הקדומים; המתח בין הצדדים הלך והחריף, בעיקר בשל מחלוקות בעניין גביית מיסים, נסיונו של הממשל המרכזי להגביר את השפעתו בצפון ולהפוך דומיונים פאודליים שנהנו מתמיכה עממית למחוזות כתר המנוהלים על-ידי פקידים מהדרום, ויחס מזלזל הולך ונמשך של יושבי מרכז ודרום הידרוסט כלפי הצפוניים, אשר זכו למגוון כינויים בלתי מחמיאים, החל מ"קרופיס", ועד "פראי ההר", "עממי השלג העתיקים", ועוד.

האיבה התפרצה באין מעצור בשנת 2233, כאשר בא אחד מבניו של הדוכס נורהולם להיידרקרון, להגיש תלונה בפני העוצר סילבריץ'[49] על הדרך בה ניסו שני בני-אצילים ממשפחות מיוחסות מהדרום[50] לחטוף ולאנוס את ארוסתו, אשר טבעה בנהר כאשר ניסתה להמלט מפניהם. אלא, שהעוצר הורה שלא להכניסו לארמון המלך כלל ועיקר, ונהג בו כמו באחרון הנוודים הבזויים, מפנה אותו לשופט שלום זוטר בהיידרקרון, אשר סירב לקבל את תלונתו, ובלא לברר את הדברים הרשיע אותו בעלילת שווא וגזר עליו קנס ומאסר. כאשר העז נציב המלך בסאלאן, הוגברט מק'הויסט, לדרוש את תשלום הכנס מהדוכס נורהולם, התלקח הצפון כולו בסערת מרד.
"תפסו את האריה, הסירו את כתרו וגלחו את רעמתו!" שאג הרוזן מק'אולסט, אחד מנאמני נורהולם באותו חודש גורלו "אזי, תגלו במהרה באיזה חתלתול קטן מדובר!". בכנס אצילי הצפון, הוכתר רודריק נורהולם הזקן ל"מלך הצפון", ובתמיכת אמזונות האש של נימלאנטיר, אליהם היה בית נורהולם קשור בקשרי דם ענפים, יצא, כמאמרו של מק'אולסט "לגלח את האריה".

מלחמת האזרחים בין אצילי הצפון למלכי הידרוסט ונאמניהם השתוללה לסירוגין במשך מעל מאה שנים; מה שהחל כסדרת נצחונות מסחררים של אצילי הצפון, הפך במהרה להיות מסכת דמים נפתלת, במהלכה קיפחו רוב הדמויות הראשיות, בניהם ואף נכדיהם את חייהם בנסיבות טראגיות, ולעיתים מצמררות. בעשור השלישי למאה ה-24, החלה הפוגה ארוכה בין הצדדים, שחוזקה בויתורים ראשיים שזכה להם "מלך הצפון" (שהפך ל"ראש אצילי הצפון") ובנישואים פוליטיים בין בתי נורהולם ווייטהולד. הפסקת האש החזיקה עד שנת 2349, עם עליית הרדיקלים של פרופסור הנקן להגמוניה בהיידרקרון (ראה בהמשך). אז פרצה המלחמה מחדש, כאשר ראש אצילי הצפון שב וטוען כי הוא מחזיק בכתר הידרוסט "בפקדון", עד שיטוהרו הרדיקלים מהאי. הקרבות שכחו לחלוטין אך ורק לאחר שנת 2366, כאשר שבה הגבירה הקוסמת מרג'ורי קאנינגהאם להידרוסט מגלותה הארוכה בממלכת ז'ראל, והכריעה את "מלחמת התבונה" (ראה מיד). אצילי הצפון העייפים, שנלחצו קשות על-ידי הדארקירי משממת הקרח, הסכימו לכרוע ברך פעם נוספת בפני הכתר, ולהשלים עם אובדן מחוזות לידי המנהל המרכזי - אף כי רוח העצמאות שפעמה בהם לא כלתה מעולם, והביאה להתנגשויות אלימות נוספות במאה ה-25 ("מלחמת הממזר האדום"), אף כי הללו היו בעיקרן בין נציבי סאלאן לבין כמה מאצילי הצפון, ולא הגיעו לדרגת מרד של ממש בכתר עצמו. כך או כך, באותן מאה שנים סוערות של מלחמת "מלך הצפון" באצילי "החצר המרקדת", התעצבה, לצד תפיסת העולם ההידרוסטית-דרומית, גם תפיסה צפונית מתחרה, המתגאה במעשי הגבורה של אצילי השלג, מזלזלת באורח מסורתי בשלטון המרכזי, ומחכה במידה רבה להזדמנות לשוב ולהניף את נס המרד, בראשות מלך צפוני חדש.

 

"תבונה בשער" - הידרוסט תחת צילם של פרופסור הנקן והסיעה הרדיקלית: היציבות של "החצר הרוקדת" החלה מתערערת, החל משלהי העשור הרביעי למאה ה-24; חיכוכים פנימיים, שחיתות ובצורת מבית, המלחמה כנגד אצילי הצפון, והתחזקות הדרגתית של הברית האפלה בדרום, הלכה וכרסמה את עידן היציבות והשפע בה שגשגה "האסכולה הפדנטית". בשנת 2344, בא אשר יגורו רבים; הנסיך גלריאנד המבעית, בנה של רילאנדירי, שב והשיט צי גדול במיצרים הדרומיים, כבש את קאנדבריש בלא קרב, וסגר את המיצרים בפני ספינות הידרוסטיות ופנולדריות; האבירים הירוקים של ואלנסארי שבו ויצאו למלחמה, בעזרת כוחן הדועך של אמזונות האש; אולם המלך ההידרוסטי הצעיר פטריק וייטהולד, מלך-נער צעיר, הססן ומוזר, סרב להתערב, דבר אשר העלה את חמת האבירים הירוקים והחל את הקרע בינם לבין הידרוסט[51]. סגירת המיצרים ומאורעות שארעו באותו זמן באמתיסט הפחיתו מאד את הסחר, ויצרו משבר כלכלי, שאחת מתוצאותיו היתה יצירת מעמד גדול של צעירים ממורמרים, חלק גדול מהם משכיל, אשר נפלטו מן האקדמיות, מרכזי המסחר המושבתים או מבתי בורגנים ואצילים שהדרדרו, ונאלצו להסתגל לעוני ודחק; את המצב ניצלו סוחרי אופיום מקאנדבריש ומדרום האמתיסט, וכן כוהני סיימר המופקרים, אשר שבו והרימו את ראשם.
כל אותם הכוחות ההרסניים התאחדו בשנת 2348 מאחורי אדם אחד: פרופסור ריינאלד הנקן, מלומד ידוע שם, אשר הפך כמעט בן-לילה למנהיג פוליטי, ואלילים הנערץ של המוני צעירים ממורמרים; הנקן הציג בפני חסידיו תאוריה רדיקלית מבית מדרשו, אשר יצאה בחריפות כנגד המסורת ההידרוסטית בכלל (הן ה"פדאנטית" והן הקודוריאנית), האצולה, האבירות והדת. הנקן חישמל את חסידיו כאשר טען, כי תורתו תיצור עולם טוב יותר, של שלום ועונג נצחי, וסופה שתפיל את כל העריצים ותמחק את כל המסורות המאובנות מעל פני העולם, כדרך בה ניסו "אנשים דגולים" ללכת לפני שנים רבות
[52]. הנקן הוסיף וטען, כי מסורת המערב העתיק, והמסורת ההידרוסטית שנגזרה ממנה, הינן רקובות מן היסוד, ובמקומן יש לקחת השראה מ"תרבויות ענוגות וחמות", של העממים העתיקים בדרום.

המלך הצעיר, שפחד מגל מהומות הרסני, ויש אומרים כי אף נכבש בקסמו של הנקן, הזמין אותו לארמונו, ובתוך חודשים ספורים הפך הנקן למשנה למלך, כשהוא מתחיל להגשים את תורתו: הוא החרים נחלות אצילים ואסר רבים מהם, כולל את מרבית בני שושלת ווסטמורשילד שלא  הספיקו להמלט על נפשם; דוכסי הנינגלור המבוהלים נמלטו מנחלותיהם אל ארליסיין, וקראו משם בבהלה להפלת המלך; אולם הנקן עמד איתן, וזכה לפופולריות רבה מצד המוני הצעירים הפרועים, ושאר חלכאים שזכו ל"לחם ושעשועים" ביד נדיבה. בשנת 2349, בוטלו כל החוקים האוסרים על סחר אופיום ושאר הסמים, והללו הציפו את הידרוסט באופן חסר תקדים; סוחרי קאנדבריש וברוני אופיום מפרסילייארו, אשר זכו לעשות הון רב בשל המצב החדש, זיכו את הנקן בתמיכה גדולה, ותרמו לו הון וחיילים לחזק את מעמדו.

אצילי הצפון מיהרו לשוב ולהתמרד, אלן נורהולם התקיף הכריז כי שבועת האמונים של הצפוניים לכתר "מושעית", עד להפלת הנקן ו"מירוק כל הטינופת שהשאיר"; מרד נוסף פרץ בצפון מחוז ואלנסטון; שרידי אבירי סנט-קודור, בראשות האח והאחות אדוארד והלן לבית קאלוורי, ואליהם הצטרפו שרידיהם של האצילים תומכי בית ווסטמורשילד. מנמל ארליסיין, ישבו בני היילנסטריד על הגדר, וחיכו ככל הנראה לעת הנכונה לארגן פלישה משלהם, אשר תאחד את "הלביא הלבן והלביא הזהוב" תחת שלטונם.
בין הנקן למתנגדיו פרצה סדרה של קרבות עזים, כאשר הנקן מבטל, בין לבין, את הפנטאון ההידרוסטי, ובמקומו מכניס פנטאון חדש המוקדש ל"אל התבונה העליונה", ותחתיו סיימר אל העונג, וחבורה של אלילים קדומים מהדרום, בראשם "אל השלום" - בריה שחציה פיל וחציה יונה. משנכשל הנקן מלדכא את המרידות בעצמו, קרא לעזרתו את הקאנדברישים, ומנהיגי שבטי בארו מג'ורהאדן, אשר עשו בארץ כשלהם; הצפוניים נהדפו אל ההרים, אולם הוסיפו להחזיק מעמד בשן-ועיין. גורל גרוע מזה נפל בגורלם של אבירי סנט-קודור ומורדי ווסטמורשילד, אשר הושמדו כמעט כליל בקרב ריבארהורן (2358).

שלטונו הפרוע של הנקן, חרף נצחונותיו, וחרף שיחוד הבארו והקאנדברישים לתמוך בו, הלך והתערער; העוצר ואולאן האלנסטירד הוביל צי גדול אל מחוז ואלנסטון, והנחית את נס הלביא הזהוב פעם נוספת במערב הידרוסט, כשהוא מביא עימו שכירים אוטורים מפחידים לשמש כפרשיו המהירים; הצפוניים שמרו על עצמאותם ותקפו התקפות נגד עזות, כשהם כובשים את מחוז האלנס מידי הרדיקלים (2632-3); הסוף הגיע, כאשר שבה הגבירה הקוסמת מרג'ורי מז'ראל[53], ועימה קבוצת הרפתקנים מהסילנארלד, כולל קצינים ואבירים מן המשמר הקייסרי[54]. בפני הקוסמת האדירה ומלוויה, אליהם הצטרפו במהרה עלפי הורד מקלסילדי, לא יכלו הרדיקלים לעמוד; בשנת 2366, נפל הנקן בקרב, והמנצחים נכנסו להיידרקרון; מרג'ורי שבה והמליכה מלך מבני וויטהולד, ולקחה לעצמה את תפקיד המשנה למלך. כל תועבות הנקן הוסרו והופלו, החוקים הישנים הושבו על כנם, וחסידי סיימר והרדיקלים ירדו לעת-עתה למחתרת; מאידך גיסא, הורתה מרג'ורי לתומכיה לנהוג במתינות, ולא לרדוף עד חורמה את כל תומכי הרדיקלים, אשר הוסיפו לשמור על בסיס כח רדום באקדמיה ההידרוסטית וברוזנות קאלינגהאם; העם ההידרוסטי, כך הטעימה, עייף מן המלחמות ורוצה אחדות ושלום אמיתי, בלא מלחמות אזרחים ובלא קנאים מטורפים שירדו לחייו.

 

עלייתה המטאורית של הידרוסט: אם קיוותה ליידי מארג'ורי לשקט, הרי ששקט זה בושש לבוא; שנתיים בלבד לאחר תום הקרבות בהידרוסט עצמה, התבשרו ההידרוסטים כי צבא אויב חדש מתארגן בקאנדבריש, וכי דרומה משם מתאספים שרי מלחמה פרסילייארים וסוחרי סמים, ומאחוריהם עומד היריב העתיק מאז: הברית האפלה, ששבה ונתדהדקה בין קאהאראן-וול לנסיכויות הקיידרהרציות. מאמיני אל השמש העשירים ורבי העוצמה מדרום האמתיסט הלמו צפונה, יוצאים למסע מלחמה נוסף כנגד יריביהם מארליסריין: הלביא הזהוב הותקף כעת הן מדרום, והן מצפון, בידי צבאותיהם של אצילים מבני מאסקארו, שחצו את נהר מי-סער. ממערב, בהורלאו וחוף העשן, היו אביריה הירוקים של ואלנסארי לחוצים, נהדפים לאחור בהדרגה בידי צבא עלמות הדומן המבעית של גורת'ורה, שמאחוריו אמזונות הרעל של קלאן אר-קאהאדור, לוחמים במלחמה הנוראה שהסתיימה בחורבנה הטראגי של נימלאנטיר.

המלך החדש, נורלאן וייטהולד וליידי מרג'ורי החליטו שלא לחכות עד שיסגרו עליהם יריביהם, ובחרו לתקוף ראשונים; במבצע מבריק, איגף הצבא ההידרוסטי את קאנדבריש ממזרח, חודר לעומק שטחם של מאמיני השמש ויורד עליהם בלא התראה: אמריסיה, שנאנקה זמן רב מתחת לשעבוד, פתחה את שעריה בלא קרב, בעוד צבא האויב הראשי מנסה לסגת לעומק הארץ, ונמחץ כליל בקרב קאהניצ'ור (2371). בני היילנסטירד, ששוחררו מן הלחץ מדרום, התנפלו על המאסקארים והדפו אותם צפונה; פעם נוספת הוכחה "ברית האריות" כיעילה למדי, ועלתה לתומכי הברית האפלה במחיר יקר.
כעת, ירד הצבא ההידרוסטי במסע ארוך ומתיש דרומה, חוצה את הרמה האכדרית והודף את שרי המלחמה הפרסיליארים ואת שבטי הבארו לאחור, כשהוא כובש את אדמותיהם וישוביהם בזה אחר זה. רילאנדירי הזועמת הנחיתה כוחות גדולים של קיידהרצים ועלפי סערה בפרסילייארו, לבלום את ההידרוסטים, ובזו הפעם יצאה אל הקרב בעצמה; הצבעות נפגשו בנו'ציריה (
Nuchyria) שבצפון פרסיליארו, קרב מבעית במהלכו לחמו שתי הקוסמות האדירות זו בזו במישרין, ממיטות חורבן בטווח רחב סביבן (2374). הקרב העקוב מדם הסתיים בלא הכרעה, ופתח סדרה של קרבות שהתחוללו בכל איזור המיצרים הדרומיים במשך למעלה מ-30 שנים. צבאות הברית האפלה זכו לעדנה, כאשר נפלה נימלאנטיר בשנת 2391, ומלכות הנארהייני של אר-נארסילור הפכה לנחלת ההיסטוריה. אולם "ברית האריות" הוסיפה לעמוד בפרץ, חרף האבדות הרבות וניתוקם במידה רבה מהאי ההידרוסטי, באשר קאנדבריש והמיצרים הדרומיים נשלטו בידי ציים של עלפי הסערה.

המהפך חל בשנת 2403; רילאנדירי מטילת האימה, השליטה שמשלה במשך למעלה מ-1500 שנים בעלפי הסערה, נרצחה בידי הלורדים שלה, בראשות קאלמורד מרכס הזהב; לינגאלור הצעיר והשוטה הומלך כמלך בובה, בעוד יורשת העצר האמיתי, הנסיך גלריאנד, נס על נפשו ונעלם בגלות. ההידרוסטים והארליסיינים ניצלו את המצב בכדי להנחית מתקפת נגד קטלנית; נסיכת ארליסיין, טרלינד היילינסטירד אשר זכתה עד מהרה לכינוי "רועצת-שמש", יצאה למתקפה מסחררת, אשר מחצה את עובדי-השמש כליל, ואילצה את עריהן לפתוח את שעריהם ולהכנע. המצביאים ההידרוסטים לחצו קשות על קאנדבריש ופארסיליירו, מאלצים את יריביהם להגרר אחריהם לסדרת מהלכים אשר הלכו והחלישו את הברית האפלה, הסובלת מסכסוך פנימי ומנהיגות מפוצלת, שלא נהנתה מאמונם של רבים מבכירי קאהאראן-וול, אשר לא סלחו ללורדים המושלים מעולם על רצח המלכה.

ההכרעה הסופית נפלה בשנת 2408, ליד האי הקטן ראגאמות' (Ragamoth), לא הרחק מנמל קאנדבריש, תמרנו המצביא ההידרוסטי, האדרמיאלים מרקוס סטורמפלייר וג'ורן הלינגטון, את הצי הקארהאני-קיידרהרצי למלכודת, כאשר חצה במפתיע את שער המיצרים, מופיע מאחורי יריביו וכולא אותם בין הצי ההידרוסטי לשורה של שרטונים ומצוקים, בתנאי קרב איומים וזרמי ים חזקים, אשר טלטלו את צי הברית האפלה וגרפו רבות מספינותיה על אובדנם; בשיאו של הקרב, עלה בידי האדמיראל ההידרוסטי וסגנו הצעיר, סר גודפרי סטילראו, לגבור על הכשפים, רוכבי האוויר והלוחמים הרבים מספור שהגנו על אוניית הדגל העתיקה של קאהאראן-וול, הנסיך דאראזור. המלחמה הוכרעה; קאנדבריש נכנעה מיד לאחר קרב ראגאמות', ושרידי הברית האפלה נסו צפונה; מחוסרי צי וכמעט נטולי הנהגה, הוכו עלפי הסערה פעם אחר פעם, מרבית הארכיפלגו של ג'ורהארדן אבד להם, בעוד נסיך נולדנהולם הקיידרהרצית מודח בהפיכה בחסות הידרוסטית, ומועצת סוחרים עשירים ופרו-הידרוסטים תופסת את מקומו.

 

הנצחון חשמל את הידרוסט, הופך אותה בבת אחת למדינה החזקה בסילנאראלד, ומקים לתחיה את החזון הנשכח של "הכתר הדרומי"; בעקבות הנצחון והכיבוש, החלו סחורות זורמות להידרוסט, וערי המסחר הגדולות בדרומה התעשרו; עד מהרה, החלו מושבות קמות לאורך המיצרים הדרומיים ובאיי ג'ורהארדן, בעוד ארליסיין זוכה במעמד הבלתי מעורער של הבכירה בערי האמתיסט; בנה של טרלינד רועצת-שמש, הארטולן, כפה על יריביו באמתיסט הגמוניה מסחרית מוחלטת של "ברית האריות", וניפץ ביד ברזל כל התנגדות; ערי הדרום ועובדי השמש נכנעו בלא חמדה וכפפו ראשם, כשהם כובשים את גאוותם המרוסקת ודוחים את נקמתם למועד מאוחר יותר.

בה-בעת, הלכה הגאווה ההידרוסטית והרעה את היחסים עם בעלת בריתה של הידרוסט לשעבר, פנולדריס; "המלך הירוק" הלגנסארק, בנה ויורשה של ואלנסארי, רתח מזעם על השחצנות ההידרוסטית, אשר ניסתה להכתיב לו תנאים בתחום מסחר הים, וחרשה מזימות ונסיונות התפשטות כנגד בעלי בריתו בהורלאו והרוזנים הפנולדרים בחוף העשן; חרף נסיונם של מרג'ורי ושל גורמים מתונים אחרים בהידרוסט למנוע את ההתנגשות, הרי שגורמים אחרים בממלכה, בעיקר הנסיך הצעיר והשאפתן ג'ון-סטיוארט, ונותן חסותו התקיף, הלורד שאו[55], חרחרו מלחמה, כשהם דורשים ללמד את "ילד האצות הירוק ופראי הורלאו המצובעים" לקח, כשם שעשתה הידרוסט לקיידהרצים ועלפי הסערה קודם לכן. בני היילנסטירד, שרצו יתר השפעה כלכלית ותנאי מסחר נוחים בחוף העשן, הצטרפו לעמדה זו.
המתח בין הצדדים גאה, והתפרץ בשנת 2429, עקב נסיון התנקשות כושל בנסיך ג'ון-סטיוארט, אשר יש אשר טענו בעקשנות כי בויים בידי תומכיו של הנסיך עצמו. העקבות הוליכו, לפי הגרסה הרשמית, אל הורלאו; הכתר ההידרוסטי מסר לראשי שבט הנוטיראקס מהורלאו, גדולי מתנגדיו באותו מקום, רשימת דרישות משפילות. משאלו סירבו בתוקף, הכריזה הידרוסט מלחמה. האש התלקחה במהירות סביב כל חופיו של ים הצעיפים המרקדים. מלך האבירים הירוקים הכריז מלחמה על הידרוסט, בשל בריתו עם הורלאו; רוזני חוף העשן הצטרפו אליו, ואילו יריביהם הפרועים, שבטי עלפי הפלדה, הצטרפו אל ההידרוסטים. בחוף האמתיסט, שבו עובדי השמש והרימו את ראשם, ואליהם הצטרפו המאסקארים ששבו לפלוש מהצפון. הנסיך בורסיס מהרקאליסיליי, אשר חמד חלק מאדמות פנולדריס, הצטרף אל הצד ההידרוסטי, וכמוהו עשתה אף קאנדבריש, אשר הימרה על "ברית האריות" כצד המנצח. עלמות הדומן שבו ופלשו אל חוף העשן, וילידי הבארון התלקחו במרד כללי כנגד המתיישבים ההידרוסטים בדרום. נסיכות הסוחרים הקיידרהרצית של נולדנשטאט צידדה בהידרוסט, ולחמה בלורדים של קאהארן-וול; אלא שמגפה נוראית שהכתה בקיידרהרצים בשלהי אותה שנה, וחיסלה במשך שנה אחת כמעט מחצית מאוכלוסייתם, הוציאה אותם במהירות מן המלחמה, והכינה את הרקע לעלייתם המחודשת לשלטון של כוהני טוטאנהגאן ואבירי "אחוות המוות", חמש שנים מאוחר יותר.

המלחמה האדירה והפרועה ניטשה עד שלהי שנת 2433, וזכתה לכינוי "מלחמת ארבע השנים"; חרף תבוסות ומכות לא מעטות שנחלו ההידרוסטים, בעיקר מידי האבירים הירוקים (ובשיאן השמדתו הטוטלית של חיל המשלוח ההידרוסטי שנשלח לצפון פנולדריס בקרב פיינרמאריס, 2431), הסתיימה המלחמה לבסוף בנצחון כמעט מוחלט של "ברית האריות"; הארטולן התקיף ובנו הצעיר טרינדאן דיכאו את מרד עובדי השמש, וביחד עם פרשים הידרוסטים ושכירים אוטורים, גירשו את המאסקרים צפונה וכבשו מידיהם שטח גדול מצפון לנהר מי-סער, שם הוקמה מושבה הידרוסטית לתפארת, ממש מול אפם של המאסקארו המושפלים. עד אמצע שנת 2432, דיכא האדמיראל ההידרוסטי אדמונד היקס את מרד הבארו הגדול, והשיב במעשי תגמול אכזריים על מעשי טבח שעשו הילידים המתקוממים במתיישבים הידרוסטים בראשית המרד. ליידי מרג'ורי עצמה פשטה על נמל רוטמייר הגדול והעלתה אותו באש, ולאחר מכן הדפה את הרוזנים הפנולדרים דרומה; חרף הביקורת שנמתחה עליה מבית, עיכבה את התקדמותה, בכדי לקדם את התפשטות עלמות הדומן, אותן השפילה בשני קרבות והשליכה אותן בחרפה את מאורותיהן האפלות מתחת להרים.
המלחמה הוכרעה בשלהי הקיץ של שנת 2433; צבאה של מרג'ורי התקדם מחוף העשן אל הורלאו, הודף את הנוטיראקס צפונה; המלך הלגנסארק מפנולדריס יצא לקדם את פניה בראש מיטב צבאו, כאשר חלק מרוזני חוף העשן באים מדרום להצטרף אליו; אדמיראל סטילראו וסר הלדון מק'הויסט חברו אל מרג'ורי מן הים, מנחיתים צבא הידרוסטי נוסף באגפם של "האבירים הירוקים". הקרב הגורלי בין הצדדים התחולל ליד
קי-קיוריס (
Qui-Kyoris), כפר קטן בצפון הורלאו, ונגמר בנצחון הידרוסטי מוחץ. המלך הירוק נפצע ונפל בשבי, ופנולדריס נאלצה לבקש שלום; ההידרוסטים כפו על המלך הירוק לשלם פיצויי מלחמה כבדים, לפרק את צי הים שלו, ולותר על נמל רוטמייר ועל חלק ניכר מתביעותיו בחוף העשן; הורלאו נרמסה לחלוטין, ושועבדה כליל להידרוסט. המושבות ההידרוסטיות בדרום הורחבו, ומעמדם של שבטי הבארו הורד לדרגה של ספק-עבדים משוללי זכויות.

הידרוסט חגגה; יותר מתמיד, נראה כי "הכתר הדרומי" הינו בלתי מנוצח; ברחובות היידרקרון, שרו זמרים על האימפריה החדשה והבלתי מנוצחת, ועל האריות שאין העומד בפני זעמם. ציורים בהם נראים שני אריות (לבן וזהוב), מחזיקים בפיהם שמש מפרפרת ופיסת אצות רפויה ונלעגת, נמכרו באלפים והוצגו לראווה בכל בית אצילים או בורגנים שכיבד עצמו. העושר והתהילה הרקיעו שחקים.

 

אולם, כפי שמעטים מההידרוסטים מוכנים לשים את ליבם, אין דבר אשר הינו נעדר מחיר. חרף תרומתה הגדולה של מרג'ורי לנצחון, הלכה קרנה וירדה בממלכה; מדיניותה המתונה והשקולה, ובמיוחד הדרך בה נאבקה למנוע מן המנצחים להשפיל את פנולדריס עד עפר, הוציאו לה שם של פחדנית עייפה, שהגיעה זמנה ללכת. כוחם של ג'ון-סטיוארט, לורד שאו והאימפריאליסטים עלה, על חשבון הסיעה השמרנית, כאשר מנגד, שבו הרדיקלים והרימו ראשם, מצווחים כי האומה ההידרוסטית הינה אומה תוקפנית ומרושעת, ומבכים את השפלת "התרבויות הענוגות והחמות" מן הדרום. כוחם של הרדיקלים תוגבר, באופן אבסורדי, דווקא בשל ההצלחה והעושר, אשר יצר מעמד גדול של בני עשירים מפונקים, בטלנים ומשועממים, שמעולם לא נצרכו לעמול, והתמכרו לתענוגות ולמוזרויות[56]. לכך הצטרפו מדיניות כלכלית אשר נישלה איכרים זעירים רבים מנחלותיהם, בכדי לרכז חלקות אדמה גדולות בידיים בודדות, ומתח הולך וגובר בגבול שממת הקרח בצפון, שם (לפי השמועות) מארגנים פראי השלג את כוחותיהם בראשות דאמון עתיק, בכדי להסתער על אצילי הצפון.
חרף אותן צרות, ועלייתם המחודשת של כוהני טוטאנהאגן בדרום, ההידרוסטי הממוצע רחוק מלחוש את העננים המתקדרים על בשרו, וגאה מאד באימפריית האריות האדירה שלו, הכח הבלתי מנוצח אשר ריסק את המוני הילידים והפראים והשליט סדר ו"מנהל מהוגן" בעולם סביב. נושא הרכילות המעניין את ההידרוסטים מאד, לעומת זאת, הוא סוגיית ירושת המלך הנוכחי; רוברט "ההססן" לבית וייטהולד, המלך שהיה עד לעליית ארצו אולם מזגו החלוש לא אפשר לו עצמו להשפיע רבות, מזדקן והולך, ומאבק הירושה בין שלושת בניו, הנסיכים ריצ'ארד, ג'ון-סטיוארט ואדוארד הצעיר הולך ומחריף, כאשר גם אחיו המפוקפק של המלך, בני היילנסטירד ואצילים הידרוסטים רמי מעלה תוחבים אפם לקלחת. האימפריאליסטים תומכים בקול תרועה רמה בג'ון-סטיוארט, אשר הודיע כי ימשיך במסעות הכיבושים, ויהפוך את הידרוסט לאימפריה שתעלה בכוחה אף על זו של אסטרידה הנודדת בשיא גדולתה. מעייני האימפריאליסטים מופנים, לעת-עתה, בעיקר על מושבת באדוואטר הנידחת שבפאתי ג'ורהארדן, שמתיישביה הקיצוניים והחמדנים הסתבכו בסכסוך עם הקלוויזארי, שרידיו של גזע עתיק ושוקע (אך גאה עדיין) של דמויי-אנוש; האימפריאליסטים תובעים לרסק את "הקופונים הקטנים", ולכבוש את מולדתם העתיקה דא'אריניה, כשהם מנצלים כל במה להוקיע את יריביהם כפחדנים, הססנים ו"פרו-רדיקליים". על רקע זה, מעטים מאד מבכירי הידרוסט שמו לב לאזהרתם המצמררת של נוטרי הורלצריין, כי המשומדים מקזטיריה מתעצמים והולכי; הטיראן העתיק אר-טורגול, כך הזהיר לשווא את מלך הידרוסט, מתכונן למלחמה לוסטולית שלישית ואחרונה, אשר תסיים את העידן החמישי ותשליט את בלגורת' לנצח נצחים על הסילנאראלד, ועל קלדאריה כולה.

 

 

בחזרה אל דף האינדקס של ארצות קלדאריה

 



כתב וערך:
גדעון אורבך, ‏2003. 
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.

 






 

 

---

 

 



[1] קרי, לא כולל שממת הקרח, אשר מימדיה חורגים ממידות טבעיות.

[2] באופן כללי, מערבה של הידרוסט גשום תמיד יותר ממזרחה, אף כי לא תמיד ההבדל הוא מהותי.

[3] בהתאמה, כמובן.

[4] ארבעת הנמלים הגדולים בדרום סילנאראלד הינם היידרקון, ארליסיין (באמתיסט), רוטמייר, וקאנדבריש. אחריהם באים פורט-האנינג ואמריסיה שבדרום האמתיסט. חלק מכוחה של הידרוסט היא שמרבית הנמלים הללו בשליטתה, והאחרים פתוחים בתנאים נוחים בפני ספינות הסוחר שלה.

[5] אף כי חיקויים קטנים מצויים בארליסיין ואמריסיה שבאמתיסט, וכן ברוטמייר.

[6] לגבי אנשי הצפון: השפעתם על ההידרוסטים פחותה במידה ניכרת מאשר על הקיידרהרצים, אשר אחוז גדול הרבה יותר מהם הינו בעל שער בהיר.

[7] אף כי הכיבוש בידי הקיידרהרצים של "הברית האפלה" תרם בדרכו לשמירת ההגמוניה המקורית (אך הלעולם לא מוחלטת) של דם אנשי הלילה.

[8] אם כי העיר הגדולה של ארליסיין עשתה זאת כיובל קודם לכן.

[9] מעשה שנתפס, עדיין, כשחצנות בל-תאמן, חטא וסכנה מבחינות רבות. היחידים אשר העזו לעשות מעשה זה היו, כמובן, ההילאסיאנים.

[10] כאשר זכות הבחירה אינה כללית, אלא נתונה בידי בעלי הון בינוני ומעלה.

[11] ג'ון גלימרדון, אשר זכה כנראה לחיי אלמוות, הפך מאוחר יותר לאל המסחר ההידרוסטי.

[12] אשר רובן נהרסו לחלוטין מאוחר יותר; המבנה המרשים ביותר שנותר לפליטה הוא נמל האריות של ארליסיין שברצועת האמתיסט.

[13] אז, היה המקום הזה ככל הנראה רמה ממוזגת-קרירה גבוהה גרידא, שהצמיחה כרי עשב עצומים.

[14] אבותיהם של הוארולאנטים, אחד מגלגוליהם המאוחרים של בני נארא'קי.

[15] הפתיחה האגדית של מלחמת "דמדומי השחר", כאשר פיוריליה הפקידה את אסטרידה "הנודדת" על הולקיריות הלבנות והורתה לה לבער את יציריו של צ'אוגארוק.

[16] אלא אך החלישו אותה, במריבותיהם האכזריות ובזלזול התהומי שלהם ביריביהם.

[17] האדון המלך - תוארו של מלך מגזע הסאראו, או מגזע הענקים בכלל.

[18] האפוס מספר כי אל הים שילח את בנו ובתו להדוף את הודון שבקע מן האדמה, מכוסה בלבה.

[19] אחד הגזעים העתיקים של אנשי המערב, ממנו באו הקיידרהרצים, ההורלצרינים וההידרוסטים העתיקים.

[20] ובמהלכן נישאה לבחיר-ליבה, פלדין בשם קודור, אשר זכה יחד עמה לחיי אלמוות.

[21] שבעת המחוזות הם: ריילנבורג (לב הקייסרות, כולל האלנסיאל), טראליריה, הרקלאסיליי, מאסקארו, פארלארילדה, הורלצריין והידרוסט (כולל רצועת האמתיסט והורלאו). כל אחד יוצג בידי אבן חן אחרת, ששובצה לתוך הכתר הקייסרי: טריסטאל, אודם, ברקת, ירקן, איסילמיר (אבן ירח), שוהם, אמתיסט (ומכאן שם רצועת האמתיסט).

[22] הולקיריות הראשונות היו ישויות או "רוחות מבורכות" ששירתו את פיוריליה, ובפקודתה לבשו דמות של בשר ודם. משתם זמנן, פשטו את הצורה המוחשית ושבו לצורתן הראשונה. בנותיהן, לעומת זאת, היו צאצאיות לאם ולקירי ולאב עלף או אדם, ונפלו בכוחן וחוכמתן מאמותיהן.

[23] בשיחה לא רשמית, אולם הדברים דלפו החוצה.

[24] במרכז רצועת האמתיסט.

[25] נארוון.

[26] אף כי נותר מעוות בגוף ונפש.

[27] בעברה הרחוק גבולה המזרחי של הקייסרות.

[28] בראשות בית סהר-ערפל, אשר ראשו הכתיר עצמו בתואר העתיק של ה-High King בשנת 909 לסה"ה.

[29] ושם נטמנו גם הוא וצאצאיו בבוא יומם.

[30] בין היתר, את "נסיכי האביונים", אבותיה הקנאים של דת האש הקדושה מדרום רצועת האמתיסט, את יצירי הכאוס מג'ורהארדן, טיראנים הרקאלסיליאנים התומכים בבלגורת', ועוד.

[31] המלחמה הלוסטולית הגדולה.

[32] לפי שמו, היה ככל הנראה ז'ראלי במוצאו, וקיבל בנעוריו את אמונת קודור. לפני הרצח, היה אחד מראשי מסדר האבירים של סנט-קודור.

[33] מלבד בשנות חייו האחרונות.

[34] 1048 לסה"ה.

[35] לפי חלק מהגרסאות, להודון מקבת סער, לפי אחרות לבלגורת', ויש האומרים כי לאל זדון חדש ולא ידוע.

[36] מסטר במסדר הכוכב, אשר הוא ונאמניו גלו מארצם בתקופת השלטון התאוקרטי המושחת, בשל ריב בינם לבין אנשי הכנסיה השולטים בארץ. הסיעה דנן חצתה את אסטארנה וסייעה לאמריל במלחמה הלוסטולית. לאחר מכן, נשלחה דרומה, ככל הנראה בכדי לנסות למנוע השפעה ז'ראלית חזקה מדי על הסילנאראלד עצמו - או לחליפין, בשל רצונו של פיירן בכתר משל עצמו.

[37] בקרב מעוז-ארזים (1246), הביס מפקד משמר הבזלת של הורצלריין את צבאו העיקרי של אר-טורגול, והניס אותו אל תוך הרי קזטיריה. קרב זה נחשב לסיומה של המלחמה הגדולה.

[38] הגאה בכך שהיה בית האצולה האנושי הראשון אשר הכריז על עצמאות כלפי הסילנאראלד. כמו כן, טוען הבית כי בדם אבותיו נמהל דמן של מלכות הואלקירי קלאריליה ריילארד ורילדאריה "הבלתי מתפשרת".

[39] סוג של נחש מכונף אדיר, שקשקשיו שחורים-אדמדמים.

[40] הכינוי לו זכתה הברית בין קיידרהרץ לעלפי הסערה.

[41] דבר אשר הועצם מכך שקסמיה גרמו לה להאריך ימים הרבה מעבר לשנות אדם רגילות.

[42] כחלק משבועתה להחריב את יצירי כפיה הקודמים ולסלק את סכנתם.

[43] שאחד מענפיהם הוסיף לשלוט בעירם המקורית, ארליסיין.

[44] ענף מושחת של שושלת היילנסטירד, שסגד בגלוי לבלגורת'.

[45] המושל הקייסרי העתיק של האמתיסט.

[46] להבדיל מאמריסיה, שנכבשה והוכתה קשות. משלב זה ואילך, עברה ההגמוניה באמתיסט אופן סופי מאמריסיה לארליסיין ואנורדאלה.

[47] בני היילינסטירד מאמינים, כי דמה של רילדאריה "הבלתי מתפשרת", ואולי של נגידות ולקירי אחרות, זורם בעורקיהם.

[48] זיווג האריות, כפי שנקרא הדבר - בשל העובדה כי נס ארלסיין הוא אריה (וחד-קרן) זהובים על רקע אדום, ונס הידרוסט הוא אריה לבן עוטה כתר על רקע תכול-כסוף.

[49] אשר משל אז בשם ארבעת בניו הצעירים של המלך המנוח הרברט וייטהולד.

[50] צ'רלס לבית הנינגלור, והארגניל סאוופוואש (בן לאם מבית היילנסטירד).

[51] אשר הגיע לשיאו במלחמת ארבע השנים במאה ה-25.

[52] סתם ולא פירש; אולם משערים כי מדובר במאורעות עתיקים ביותר שהתחוללו במקומות אחרים, כנראה בשלהי העידן הרביעי.

[53] שם שהתה כחברה במועצת המכשפים של המלכה ארלינד. לאחר מות המלכה הקוסמת בשנת 2361, סר חינה והיא נאלצה לעזוב.

[54] שבינהם, לפי אחת השמועות, נמצאה גם הגבירה המפקדת העתיקה של המשמר הקייסרי, אשר רצתה לקחת חלק במאבק כנגד הרדיקלים, משמועות השמורות עמה.

[55] מבעלי הכח בפרלמנט, מנהיג הסיעה האימפריאליסטים.

[56] ורבים מהם לפולחן סיימר.