"לשון עם עין פקוחה"

סיפור פנטזיה קצר פרי עטו של שמעון נעים

 

 

 

 


לוחץ על ידית האלומיניום, האדימו פניו של כבוד השר עד שרִפָּה ממנה. הלה הפליט גידוף עסיסי וניסה ללחוץ בשנית, אך הגוזז לא זז והציפורן הסוררת מסרבת להיחתך. השר קלל שוב. כשנשמע צליל הקנאק והתעקמה הידית, זרק השר את הגוזז בחוזקה וצפה בו נוחת בתוך האקוריום דרך הפתח המיועד להאכלת הדגים. מביט בקליעה המושלמת, התחלפה לרגע הבעתו לכדי חיוך קל. "גוזז מחורבן" אמר אחרי רגע ושלף סיגריה מקופסתה.

מצית אותה, הניח את שתי רגליו על שולחנו ושאף את העשן אל ריאותיו. "מגיע לי גם לנוח קצת. להיות שר, ובמיוחד גם חבר כנסת- זה מעייף..." אמר לעצמו, פולט עננות עשן.

השר עשן את הסיגריה, ואחר ישב לו ובהה בתמונה שעל הקיר בהפסקה שארגן לעצמו. מדי פעם העיף מבט דרך השמים וצפה בשמש הדרה. גם כך, נותר לו עוד זמן עד לפגישה.

"כבוד השר," בקע לבסוף קולה של מזכירתו מן הטלפון שעל השולחן, "מר... איך קוראים לך שוב? אה... דוד הגיע." כבוד השר הוריד את רגליו, פתח את הקלסר שעל שולחנו, הדליק את המחשב, הרכיב את משקפי הקריאה וקרא "הכניסי אותו!"

"מושיק!" קרא האורח, "סחתין על המזכירה!" האורח לחץ את ידו של כבוד השר והניח את מחזיק המפתחות על השולחן.

"תודה. איך אצלך? האישה, הילדים? הגדול עוד מעט עובר בר מצווה, לא?"

"הא, כן," אמר האורח, "הזמנתי עוד כמה חברים המרכז, גם את שר הפנים, והחוץ, אולי גם ראש הממשלה יבוא, נדע בדיוק כשנסגור תאריך. וואלה גם אתה מושיק, גם הבן, מוזמנים."

"תודה," השיב כבוד השר, "תודה. גם אתה מוזמן -אם אנחנו כבר מדברים- לערב הרמת הכוסית בחג, אני כבר אשלח הזמנות."

"תודה, תודה באמת, כבוד השר."

"ואתה," שאל חבר המרכז אחרי השתהות של רגע, "מה אתך?"

"אתה יודע, המשרד החדש, תפקיד חדש... אני מנהל את העסק, כבר התחלתי בעבודה".

"כן," אמר חבר המרכז, "המשרד ללוחמה בשחיתות הציבורית".

"אהא," אמר השר, "תפקיד מאתגר..."

"אתה יודע," אמר חבר המרכז, "באתי... אתה יודע... מסתובבות שמועות, השר לבטחון פנים..."

"לא, מה פתאום!" אמר השר. "נראה לך...?"

"שמע," אמר חבר המרכז, מרכין מעט את גופו, "אמרנו אצלנו, במרכז, אם תיפול שערה אחת משערות ראשו..."

"נו, באמת, מה פתאום? הוא..." החל השר לוחש, "אחד משלנו".

"שמע, אתה מכיר אותי, אני לא אוהב מתי הפוליטיקאים משקרים אותי... דיר באלאכ..."

"שמע," אמר השר, "זה תקשורת עוינת זה..."

 

כשפנה האורח לדרכו, כבר נצבעו השמיים אדום. כבוד השר ישב אל מול שולחן הכתיבה שלו וקרא את המזכר שנשלח מטעם מנכ"ל משרדו על חקירתו באזהרה של איזה פקיד זוטר במשרד החקלאות שחשוד בקבלת שוחד והפרת אמונים. תוך כדי רפרוף משועמם בפרטי החקירה, בקע לרגע קולה של מזכירתו- "כבוד השר..."

-"כן, חמודה?"

-"העיתונאי הזה התקשר שוב, בפעם הרביעית מאז תחילת השבוע. הוא ביקש שלא להפנות אותו לדובר."

-"תעבירי לי אותו".

השר הצית עוד סיגריה.

"-מה? למה אני לא נמצא במשרד מתחילת השבוע? תשמע, עושים פה שיפוצים במבנה, הרבה רעש ואבק, וזה מאוד מפריע. תנאי העבודה שלי ממש... דרקוניים".

 

***

 

"טוב, זיגי, אז על מה סיכמנו?"

"אני אסגור את זה סופית עם רוני. אז יש לנו את המענק המיוחד שהמשרד יעביר ביום שלישי, את ההדלפה לחדשות על החקירה של הפקיד ההוא, ואת מסיבת העיתונאים שנתכנן עם רוני, יועץ התקשורת, על התוכנית הלאומית הרב-שנתית ללוחמה בשחיתות הציבורית".

"כן, נראה לי שזה בהחלט יועיל... נסתכל על הסקרים."                                  

"אוקי, אבא" אמר הבן, "אני אצא לפגישה עם רוני".

"כן, הנהג שלי יקח אותך, הוא מחכה בחוץ".

"אין בעיה. אגב, אבא," שאל, "העיניים שלך ממש אדומות ביום-יומיים האחרונים. הלכת לרופא לבדיקות או משהו?"

"אה... לא," השיב האבא, סיגריה שמוטה מזוית פיו, "זה כל המתח בעבודה, אתה יודע..."

"כן," אמר הבן, "אתה תמיד צריך לשון כאן  עם עין פקוחה." זיגי חייך בקצרה ויצא מן הדלת.

כבוד השר הצית את הסיגריה ופתח את הגרסא הכמעט סופית של ספר ההמלצות של הועדה שהקים לגיבוש התכנית ללחמה בשחיתות הציבורית. חשוב היה לו ללמוד את ההמלצות במהרה, שהרי, לאחר שיפורסמו ההמלצות הסופיות בעיתונות, יהיה עליו להרגיע את חבריו במליאה ובשולחן הממשלה. בעודו מדפדף וקורא את ראשי הפרקים, עצר ושלף מן התיק את החומר בעניין החקירה שאת פרטיה בקש; עדיף לקחת את הפקיד ההוא ממשרד החקלאות כדוגמא, לפחות לעת עתה.

 

***

 

השר לגם מכוס המים.

"שלום לכם, ותודה ששבתם אלינו," אמר המנחה, "כאן אתנו השר משה פפניר, השר ללוחמה בשחיתות הציבורית, שלום לך".

"שלום וברכה."

"תגיד לי, משה," שאל המנחה וכיוון את עטו אל פניו של כבוד השר, "כבר כמה חודשים שאתה בתפקידך, ועדיין לא בוצע אף מהלך דרמטי."

"נו, באמת," אמר כבוד השר, "המשרד חרט על דגלו את המאבק בשחיתות הציבורית על כל גווניה. השחיתות היא פגע רע בשלטון החוק והדמוקרטיה. לא נתן לנהל מדינה מתוקנת כאשר השחיתות מכרסמת בבסיס המוסרי לקיומנו כמדינה יהודית. אני שב ואומר שכל ניסיון להתחמק מן החובה הציבורית וטוהר המידות בניגוד מוחלט לנורמות החוקיות, הוא דבר נוראי"-

"אתה מתחמק. אתה לא עונה לי: מה עשית בנושא השחיתות?"

"אני בדיוק מסביר, באמת! איך אתה רוצה שאני אענה אם אתה לא נותן לי לדבר?"
השר לגם מכוסו והישיר מבט אל המנחה.

"כפי שהתחלתי להגיד, מיניתי את הוועדה ללוחמה בשחיתות הציבורית שתגיש בקרוב את המלצותיה. אנו עובדים במרץ, וביחד עם המשטרה והפרקליטות, אנשי משרדי עושים ימים כלילות, ימים כלילות, אני לא מגזים! ניתן לראות את הצלחתנו המוכחת: הפרקליטות כבר הגישה לבתי המפשט מספר תיקים"-

"נו, באמת, אלו דגי רקק!" צעק חבר הכנסת שמן צדו השני של השולחן, "אלו כמה פקי-"

"אדוני חבר הכנסת, אני מבקש, נא לא להתפרץ באמצע! כן, כבוד השר..."

"כמו שאמרתי, כמה תיקים כבר בטיפולו של בית המשפט ואנו רואים בכך הישג."

"תודה לך, כבוד השר. ערב טוב לך, חבר הכנסת גלעדי".

"ערב טוב."

"אני מבין שיש לך כמה טענות לגבי פעילות המשרד."

"כן, בהחלט," אמר חבר הכנסת, "המשרד הזה מיותר, הוא כולו ספין אחד גדול של ראש הממשלה שמנסה להתחמק מפעולה אמיתית ושורשית. מאז שהוקם המשרד הזה, כבר כמעט שנה, הם לא העמידו אפילו בכיר אחד לדין. המשרד הזה התעסק רק עם פקידים זוטרים שהם דגי רקק, לא בשחיתות האמיתית, המינויים הפוליטיים, וקשרי הון-ושלטון."

"כבוד השר, אתה מעוניין להגיב?" שאל המנחה.

כבוד השר פלט אנחה. "נו, באמת, זה אפילו לא ראוי לתגובה." אמר בבוז גלוי.

"כבוד השר, חבר הכנסת מעלה כאן טענה עניינית."

"נו, באמת, אני מחזיק כאן בתיק את הרשימה שלך האנשים שבהם טיפלנו, מה, אתה רוצה שני אוציא ואראה לך? לא, לא, אבל חבר הכנסת לא מבין כנראה שדברים כאלה לא נעשים לאחר יד אלא בפעולת עמוקות הדורשות פעולה אינטנסיבית, ועוסק רק בפופוליזם זול. דמגוגיה ממש."

"אני עוסק בפופוליזם זול?"

"אתה חושב שבאמת אפשר להעמיד את כל המערכת הפוליטית למשפט בחשד לשחיתות מבלי ראויות מספקות או עילות ממשיות? צריך קייסים חזקים שיעמדו במבחן התוצאה בבית המשפט!"

"מי כמוך יודע..." השיב חבר הכנסת בבוז. השר הנחית אגרופו של השולחן.

"מה אתה רומז?"

"אני רומז שראש הממשלה ממנה לתפקיד השר ללוחמה בשחיתות הציבורית, באישור היועץ המשפטי לממשלה, לתפקיד בו אמור לכהן אדם שהוא מופת לנורמות ציבוריות תקניות, אדם שנחקר בחשד לקבלת שוחד פעם אחת, בחשד להפרת אמונים ועבירות על חוק המפלגות בפעם השניה, ובקשרים עם משפחת פשע בפעם השלישית!"

"אין לך בושה!?" צעק השר, "הרי כל התיקים האלו נסגרו ולא נמצא אף לא רבב בפעולתי!"

"התיקים נסגרו לא מתוך חוסר אשמה, להזכירך. היועץ המשפטי מתח"-

-"אתה אין לך בושה אתה! בג"ץ אשר את המינוי!"

"מושחת!" צעק חבר הכנסת.

-"אה, כבוד השר, חבר הכנסת, אני מבקש מכם להרגע!" צעק המראין.

"לא איכפת לי מהיועץ המשפטי!" השר הישיר מבט אל חבר הכנסת וצרח, "מושחת אתה בעצמך, עוכר ישראל!"

לפתע אחז חבר הכנסת בחזהו וכשל אחורה בכסאו. "החזה..." צעק, "החזה..."

"אה—" עצר המנחה, "נדמה לי שחבר הכנסת אינו חש בטוב..."

 

***

 

"אבא? אתה לא מגיע?" שאל זיגי.

"לא," ענה כבוד השר, "אני לא מרגיש טוב, קצת קשה לנשום, העיניים צורבות... אני מכיר את עצמי, אני כנראה מתחיל שפעת."

"ואללה? חבל, יש כאן אחלה מסיבה, אני אומר לך. המיליונר הזה השקיע כאן לא מעט, ובינינו, לא חסר לו מה לזרוק על מסיבת פתיחת הקיץ... הבריכה הזו פה ממש גדולה, ויש אחלה אוכל, יין ומקפיצים טקילות."

"אה, נחמד."

"חכה רגע, חברת הכנסת מגיעה לכאן..."

"לבריכה?"

"עם ביקיני..."

"טוב, אני לא אפריע..."

"כבוד השר פפניר!" שמע השר קריאה, כמעט צעקה ואחריה הבזק מהיר של אור. מכונית עצרה לידו, וממנה ירדו צלם ועיתונאי.

"אנחנו בדיוק בדרך לתגבר את צוות העיתונאים במסיבת פתיחת הקיץ המדוברת. דווח לנו שבנך הגיע, אתה אינך מתכוון לבוא? האם נכונות השמועות על קרע ביניכם?"

"אה—"

"והי, כבוד השר, מדוע אתה לבוש במעיל, צעיף ובגדים חמים עכשיו באמצע הקיץ?"

"אה—אני— לא מרגיש טוב, קצת שפעת."

"בטוח?" שאל העיתונאי, "האם אין קשר לקרע בינך ובין בנך?"

"שום קרע, פתפותי ביצים!"

"המקורבים—"

"שום מקורבים ושום נעליים! אני קצת חולה, זה הכל! גם אני בן אדם, מותר לי לחלות!"

"וודאי..." אמר העיתונאי. הצלם לקח עוד תמונה, עלה למכונית ביחד עם העיתונאי וחיש מהר כבר דהרה המכונית, כנראה בדרך אל המרואין הבא.

 

~~~

 

השר משה פפניר נחקר אתמול במשך מספר שעות תחת אזהרה ביחב"ל●החשד: מסירת מידע חקירה חסוי לשר אחר הנמצא תחת חקירה באשמת קבלת דבר במרמה● השר פפניר שמר על זכות השתיקה במשך כל החקירה●השר עורר מהומה כאשר סרב לבקשת החוקרים להסיר את מעילו וכובעו בטענה שהוא חולה כבר מספר ימים● מספר חברי כנסת בתגובה: "שערוריה"● עורך דינו של השר מאשים: "אלו דיבורים בעלמא שנועדו לפגוע פוליטית במרשי"●לפני מספר ימים לא הגיע השר למסיבת פתיחת-קיץ מפוארת בה נכח בנו● מקורבי הבן, זיגי, מדווחים על קרע בינו לבין אביו● האב מכחיש את השמועות על קרע עם בנו● הבן מסרב להגיב● להמשך הכתבה ר' ע"מ 3● על ההיבטים המשפטים של הפרשה התקדימית- ע"מ 5● "רעידה פוליטית, או שלא?"- ע"מ 6● דעה: "מושחתים- נמאסתם!"- ע"מ 7■

מתוך: ידיעות היום

 

~~~

 

"אנחנו אמורים להתחיל כבר עוד רבע שעה" אמר רוני, יועץ התקשורת. "אני יודע" אמר זיגי.

"אז תתקשר אליו."

"הוא לא זמין בשני הניידים."

"תנסה שוב."

"הרגע בדקתי" אמר, הוציא את הטלפון הנייד וחייג שוב. "אין תשובה."

מנכ"ל המשרד תופף באצבעותיו על השולחן.

"תמסור להם," אמר רוני לאחר כמה דקות, "שהשר תכף יגיע; המזכירה שלו הרי הודיעה שיצא בזמן. כנראה מתעכב טיפה באיזה פקק או משהו."

"והטלפון?" שאל זיגי.

"כנראה נגמרה הסוללה."

"הוא תמיד הולך עם עוד אחת טעונה בתיק."

"אולי התקלקל... אל תלחץ."

"כן, כנראה..."

 

הדקות נקפו. השר לא הגיע, הטלפון שלו לא ענה ולא התקבל ממנו שום מסדר.

"ובכן," דווח אחד העיתונאים, "כפי הנראה, מסיבת העיתונאים מתעכבת מעט. השר משה פפניר אמור היה להציג לראשונה לציבור את התוכנית הלאומית הרב-שנתית ללוחמה בשחיתות הציבורית, תכנית די שאפתנית, לפי מה שטוענים מקורביו, אך הוא מתעכב קלות, רגע, מנכ"ל משרדו עלה לדבר—"

"ובכן, אנו מתנצלים אך השר יתעכב ככל הנראה מספר דקות, אתכם הסליחה."

"אם כן," המשיך הכתב, "אולי ננצל את הזמן בכדי לספר על ההתפתחויות בפרשת החקירה של השר, באשמת קבלת שוחד, כזכור, המשטרה חושדת שלכאורה..."

 

"עדיין לא עונה?" שאל רוני.

"לא. ניסיתי בכל הדרכים, אין תגובה." זיגי ניסה לחייג שוב, ללא הועיל.

"אז מה נגיד לעיתונאים?"

"אני לא יודע, זה לא מתאים לו, בכלל."

"רגע," אמר המנכ"ל, "טלפון..."

רוני וזיגי עצרו והביטו בו, נראים כמנסים לטכס עיצה.

"מה!?" שאל המנכ"ל, "אבטחת אישים!?"

 

***

 

"ובכן, למרות שהרב כבר ידוע לך, אני אעדכן אותך לסיכום בפרטים הידועים לנו באופן מסודר. לפני שבוע נמצא שומר הראש של אביך ללא רוח חיים, עם כוויות חמורות בפלג הגוף העליון. הנתיחה הפתולוגית מעלה שמת מחנק, לא משאיפת עשן, משהו חנק אותו למוות. המכונית נמצאה מוטלת בשדה במרחק כקילומטר מכביש 6. לא נמצאו שרידי דם במכונית. שני חשבונות הבנק של אביך נמצא מרוקנים, וארשה לעצמי לגלות לך, גם זה שחוקרי המשטרה מצאו באיי-הבתולה, שככל הנראה שייך לאביך, מרוקן; כל תנועות הכספים נעשו מספר שעות לפני ההיעלמות. שום כיוון איננו נשלל, כולל הלאומני, אבל אנו מאמינים שאביך נסחט על ידי גורמים פליליים. כידוע לך, רב הפרטים נמצאים כרגע תחת חיסיון ואיסור פרסום, ומן הראוי שלא תענה על שאלות עיתונאיות לגביהם". קצין המשטרה לגם עוד פעם מכוסו.

"כן..." ענה הבן.

"אנו רוצים שתהיה בטוח שביחד עם השב"כ אנו נעשה הכל בכדי למצוא את אביך, כבוד השר. עכשיו, בנוגע לכיוון הפלילי או הכלכלי הנבדק, יש לך השערות נוספות אולי מי, לכאורה, יכול היה לבצע דבר שכזה, משהו חדש שעלה לך לראש?"

"לא ממש..." ענה הבן.

"בטוח? 'לא' או שמא 'לא ממש'?"

"אם היה לי משהו לספר לך, כבר הייתי מדבר. זה אבא שלי, אתה יודע."

השוטר לא ענה, רק לגם ארוכות מכוסו.

"טוב, עלי לצאת. יש לנו ישיבה ביחד עם בחירי אגף אבטחת האישים ואגף המטה בשב"כ. נעדכן אותך אם יהיו התפתחויות."

"תודה."

 

השוטר יצא. זיגי נעל את הדלת והחל להסתובב בסלון במעגלים הלוך ושוב. הנה התמונה של אמא, זו שנפטרה בלידתו. מאחוריה היתה כספת ריקה. אמנם, סכום הכסף ששם בה זיגי היה נמוך, אך אביו כנראה השיג גם את המפתח החדש ששם למנעולה ושכפל אותו בדרך כלשהי. מעניין, תהה, מה עם סכום הכסף הגדול שהביא אביו ממקור לא ידוע והחביא בכספת שתחת השטיח והמרצפות בסלון? שוב, ישב ונסה להזכר בימים האחרונים. אביו לא אמר לו דבר על משהו אשר התנהל לא כשורה, ואביו הרי ספר לו כמעט הכל. טלפון. מזכיר הממשלה התקשר שוב לחזק את ידיו.  בטלויזיה, בה העיף מבט מדי פעם בחצי עין, העלו השערות כאילו נחטף על ידי משפחת פשע בדואית מן הדרום לאחר שזו נחשדה במעורבות בפרשת השר שאסור להזכיר את שמו, זה אשר לכאורה קבל דבר במרמה. שום דבר חדש...

 

בלילה, אחרי השיחה עם מנכ"ל המשרד שבא להגיד לו שיהיה חזק וגם להתיעץ בנוגע לאסטרטגיה השיווקית של ההיעלמות, עלה זיגי על משכבו, מנסה אך בקושי לשקוע בשינה. לאחר זמן ארוך שלא ספר, עשרות דקות, אולי שעות, בהן שכב נים-לא-נים, נרדם לבסוף.

 

לפתע פקח זיגי את עיניו. קולות, רעשים. יש מישהו בבית. באופן אינסטינקטיבי, קפץ ממיטתו ושלף את האקדח מהמגירה. לבוש בתחתוניו בלבד וחמוש באקדח, נצמד אל הקיר והחל לרדת במדרגות. בצעדי חרש התקדם, ולפתע הבחין בדמות. דמות מגודלת למדי בעלת צורה מוזרה הזיזה את השטיח ופרקה את המרצפת. במהרה, הדליק את האור וכיוון את האקדח הישר אל הדמות. "אל תזוז או..." ואז נעצר. מלבד איזור חלציים, היתה הדמות עירומה לחלוטין. עורה היה ירקרק ותבניתו הזכירה קשקשים. מכתפיה של הדמות נתן היה להבחין בכנפים קטנות בולטות, עליהן עור אדמדם מתוח בחוזקה.  לאורכו של עמוד השדרה נכרו בליטות משוננות ומוזרות, ציפורניה ארוכות, דמויות טפרים, וזנב קטן משתרך מאחוריה של הדמות. ידיה ורגליה של הדמות נראו קטנות ומוזרות, אך הפנים... הפנים עוד נותרו אנושיות למחצה. העור בהן עוד נותר אנושי, כי אם ירקרק מעט. העיניים השקועות האדומות הביטו בו בבלבול. לא היה ספק. זהו אבא. לרגע עמדו כך שניהם, מביטים זה בזה. ואז, ירקו נחירי האב מעט עשן, וזה ברח החוצה בריצה. הבן, ללא שהות, יצא אחריו אל החצר, שם ראה אותו מנופף בדי עמל בכנפיו, מצליח להתרומם בקושי סנטימטרים אחדים מעל הקרקע. כשהבחין בבנו, כסח בטפריו חור בגדר החיה שהקיפה את החצר, והחל לרוץ אל האדמות החקלאיות שאל מחוץ לשטח המושב. הבן הפיל את האקדח על הקרקע, והחל לרוץ. חצי-הדרקון, היה כנראה, שלא כמנהג האב מזה שנים, שוב בכושר. הבן החל רודף אחריו, כעשרים דקות, ונכר היה ששניהם החלו להתעייף מן הרצה. לבסוף, הגיעו לערוצו של נחל אכזב צר, כמעט פלג. האב פרש את כנפיו ובניתור עוצמתי דלג אל הגדה השניה, והמשיך לרוץ. הבן נתר אף הוא, אך נחתה רגלו על אדמה מתפוררת בצדו השני של הנחל, והנה נפל והחליק. הוא קם, אף לא בדק את חבלותיו והמשיך לרוץ, אך כבר אבד את אביו ובחושך לא נתן היה לראות כמעט דבר.

 

***

 

קרבי זה הכי, אחי, ואף בוגר סיירת לא זונח את דרכיו הישנות. מחומש באפוד קרמי, רובה אם 16, משקפי מגן ומערכת ניווט לויני במכונית, תכנן הבן את תוכנית הפעולה. הכיוון אליו רץ אביו היה ככל הנראה פארק הנופש הקרוב והחביב עליו אליו היו יוצאים מדי פעם לפיקניקים. שם יתחיל את חיפושיו. משהשיב את כושרו הגופני לשיאו לאחר שבוע מפרך, הרי הוא מוכן להתחיל בחיפושים. ביום הראשון סרק את היער ללא הצלחה. ביום השני החליט לטייל באזור ולתור אחר רמזים. עוד שלושה ימים סרק את האזור מבוקר עד ערב, ללא הועיל. לבסוף, החליט הבן לנסות את הנקיקים הנמצאים באזור. בתחילה חשב כי שוב העלה חרס בידיו, עד שלפתע מצא ליד נקיק אחד מספר עצים חרוכים וערימת סלעים שנראים כאילו הוצאו ממנו פזורים בסביבתו. הבן רץ אל המכונית והצטייד ברובה, באפוד ובמשקפיים. אחר, יצא לתור את המערה מקרוב.

מאחורי סלע בקרבת מקום הניח את האוכל והשתייה והחל לחכות; עדיף שלא לנסות ולהכנס הישר אל שטח אויבך. אחרי שעה של ציפייה, ועוד אחת, הנה הגיע לבסוף חצי-הדרקון בחזרה אל מערתו, מחזיק בין טפריו העצומים טלה רך. במהרה, הגיח זיגי ממחבואו וצלם את הדרקון. חצי-הדרקון התקדם אל עבר מערתו ולפתע עצר. נחיריו המפלצתיים התרחבו, והוא נראה כמרחרח. הוא רפרף בכנפיו, התרומם מספר סנטימטרים מעל הקרקע ושילח סילון אש שהתנפץ בפראות על הסלע מאחוריו התחבא זיגי, מעיף גיצים לכל עבר. זיגי הצטנף ולא נע, עוצר את נשימתו. חצי-הדרקון נחת, עצם את עיניו וניסה ככל הנראה להקשיב. לרגע ארוך נדמה היה כי לזיגי כי הוא עומד להתגלות, אך אחר פרש חצי-הדרקון שוב כנפיו ושב למאורתו במעוף מסורבל, איטי וחסר חן.  

 

הפעם שב זיגי מצויד בחליפת מגן חסינת אש. המטרה ברורה, הגדלת התמונות במחשב הראתה פרצה בשריון הקשקשים במקון בו אמורות לשכון כליותיו של חצי-הדרקון, או לפחות שכנו כשהיה עוד אנושי.

זיגי נצמד אל קיר הנקיק, יותר מערה, וראה את חצי-הדרקון, יצור מפלצתי וגדול השוכב על ערמה קטנה של תכשיטים, שטרות, מספר חפצי אספנות נדירים, מטבעות וזהב. עינו היתה פקוחה, אך הוא לא זע. ער או שמא ישן, כמנהג הדרקונים, פוקח עין?

זיגי סרק את הדרקון בחיפושיו אחר הפרצה, איך נאלץ לשוב אחור, אביו שכב בתנוחה הלא מתאימה בה היתה הפרצה לא נגישה. החל חוזר על עקביו ומחכה לשעת כשר טובה יותר,כשכמעט יצא מן המערה, שלח אליו אביו מבט חטוף המלווה בסילון של אש.

לרגע הביט זיגי באביו, או מי שהיה אביו; נעדר כמעט כל צלם אנושיות, רק החמדנות מפעמת בו להשחית.

 

זיגי שב והתחבא מאחורי הסלע, ולפתע שמע רעש מחריש אוזניים, שאגה מפלצתית הבאה מכיון הנקיק ואחריה רעש הנשמע כמו טרטורם של סלעים, זיגי שער כי חצי הדרקון המפלצתי הסתובב במאורתו. "פ-ו-ל-ש!" קרא בזעם ושחרר סילון של עשן, אולי גם אש. זיגי חכה להרגעותו של הדרקון ולאחר כשעתיים נכנס שוב אל פתחו של הנקיק, ונצמד אל קרו. הפעם שכב הדרקון כך שהיתה הפרצה גלויה. זהו. זיגי כיוון את רובהו הטעון, וירה. מספר כדורים אשר החטיאו, פגעו בשריון הקשקשים והתנפצו לכל עבר. חצי-הדרקון שאג שאגה עצומה, אחר שחרר סילון של אש אשר עבר אך סנטימטרים ספורים לידו של זיגי. זיגי ניסה שוב ושחירר כמעט את כל הכדורים, אך ללא הועיל, הדרקון היה רחוק, ועבר לא-מעט זמן ללא אימון מאז שהיה מדויק להפליא במטווחים; חוש הקליעה שלו כנראה קהה. הוא החל לרוץ ועמד בקרבה מסוכנת אל הדרקון. עכשיו, או לעולם לא. הכדור האחרון שבמחסנית פגע בפרצת השריון, והדרקון החל להשתולל בפראות. לפני שיתקרב אליו הדרקון ויכה בו, טען עוד מחסנית ורוקן אותה על הדרקון, מספר כדורים אף פגעו שוב באותה הפרצה, גורמים לדרקון לדמם, שאוג בזעם אדיר, לנופף בכנפיו בפראות ולרוק סילונים ארוכים של אש. זיגי ברח אל פתחו של הנקיק והביט בחצי-הדרקון, לרגע אף נצבט שוב לבו, לא בפעם הראשונה; הדרקון הזה היה אביו. היה. כעת, מפרפר הדרקון אל מותו, חובט בכנפיו, יורק סילונים של עשן ומתיז דם ירוק ומבעבע לשלולית עצומה על הרצפה. לבסוף, אחרי כחצי שעה בה פרפר הדרקון, צנח ראשו על הקרקע, גופו שמוט ושותת דם. זיגי החליט להתקרב אליו, לרגע שמע את שפתיו לוחשות "אבא". "אני..." אמר חצי-הדרקון, "מצטער. קח את האוצר לעצ..." הוא אף לא הספיק לסיים את המשפט, עיניו נעצמו ואשו כבתה. "להתראות" אמר זיגי, ויצא מן הנקיק. "עצור!" שמע והבחין באקדחים המכוונים אליו, מוחזקים על ידי אנשי משטרה.

 

~~~

 

גופתו של השר משה פפניר נמצאה אתמול●צו אסור פרסום רחב הוטל ואוסר לפרט את פרטי המאורע● השר הוריש בצוואתו האחרונה השמורה אצל עורך דינו את כל נכסיו לבנו זיגי●בכירים במשטרה וברשויות המס מדווחים כי יתכן ולא כל הסכום יועבר לידיי הבן היות ועפ"י חקירת המשטרה אשר התנהלה לפני המוות חלקו הושג שלא כחוק● הסוגיה תועבר, ככל הנראה, לשולחנו של היועמ"ש●שאר הפרטים אסורים לפרסום לעת עתה●הבן בקש מהעיתונות שלא לנכוח בהלוויה, וכוחות משטרה גדולים מנעו כניסת אנשים לא מורשים למתחם● להמשך הכתבה ר' ע"מ 2● "השר פפניר- מופת להתנהגות ציבורית שנקטף מאתנו באבו"- מנכ"ל הלשכה מספר- ע"מ 4● דעה: "יש לקיים את צוואת הנפטר ולהציב את נושא השחיתות בראש הסדר הציבורי"- ע"מ 7■

מתוך: ידיעות היום

 

~~~

 

כבר שנה עברה מאז זיכויו של זיגי במשפט הנערך תחת דלתיים סגורות. אמנם, בג"ץ קבע לבסוף כי הראיות מספקות ורב האוצר יועבר לראשות המדינה, אך עדין נותר לו די והותר שיספיק בכדי לחיות חיי כבוד לכל חייו...  זיגי ישב במשרד החוקר הפרטי המפואר שלו ברב קומות מפואר בלב השרון, ודבר בטלפון. "כבוד השר נעדר? אני יוצא לטפל בעניין" אמר, ושלף את חליפת המגן חסינת האש מן הארון. היו ימים, הו, היו ימים...