"גן עדן"

פאנפיק פרי עטה של Elven Eyes

 

 

 

 

פאנדום: הארי פוטר
דירוג: PG
שיפ: לילי/ג'יימס

אפילו כילדה, היא לא יכלה לישון בחודש אוגוסט. היא הייתה מתעוררת ב2 בבוקר, הסדינים סבוכים בין רגליה, והכרית על הרצפה. אימה תמיד חשבה שהיא עצבנית לקראת שנת הלימודים החדשה.
אבל עתה פשוט היה חם מדי במכתש גודריק.
היא חושבת שזה מטופש. הם בטוחים פה. הסכנה רחוקה.
רק שהיא לא מרגישה בטוחה. לא באמת.
ברוב הלילות, עכשיו, היא מתעוררת. הולכת לראות את התינוק, ואז פונה אל המטבח. מוזגת לעצמה כוס מים, ומביטה אל החצר מחוץ לחלון.
היא תמיד הייתה מדמיינת לעצמה נדנדה בחצר האחורית, וילדים. היא מעולם לא רצתה גדר לבנה, הו לא, אבל היא חשבה שנדנדה תהיה דבר נחמד. וילדים בעלי שיער שחור ועיניים ירוקות.
אבל היא לא יכולה לראות את זה, כבר לא.
כל מה שהיא יכולה לראות זה הצמחים הנבולים.
וכך היא יושבת שם, ידיה מחזיקות בכוס זכוכית, נוזפת בעצמה על כך שהיא ילדותית. זה מה שהיא רצתה. את הנער עם החיוך השובב והשיער הלא מסודר.
היא ראתה תמונות של משפחתו, פעם. היה לו את השיער של אביו, כך היא אמרה לו.
הוא חיבק אותה, אז, בחוזקה. היא לא לגמרי הבינה למה.
לפעמים היא תוהה אם הם מאבדים את מעט השמחה והשלווה שנותרה להם. היא מדברת על משהו, והוא בוהה בריכוז מדי אל מחוץ לחלון ולא מקשיב. או שהיא מנסה להשקיט את צווחות השמחה של הילד, ולא שמה לב שהוא בכלל נכנס לחדר.
הפחד משתלט עליהם לעיתים, היא יודעת. ככה זה שחיים בסכנה מתמדת.
אבל הלילה, בחום המחניק של אוגוסט, הוא נכנס לחפש אותה. היא שמה לב שהוא לא משפשף את עיניו כמנסה להתעורר. היא מנחשת שגם הוא לא ישן הרבה.
הוא מתיישב ליד השולחן בלי מילים, בוחן אותה במבטו.
"
אני לא יכולה לישון", היא אומרת, ונמנעת מלהביט לעיניו מפחד שהוא יראה שהיא לא אמיצה כמו שהוא חושב שהיא. כמו שהיא חושבת שהיא.
היא יודעת שהיא איבדה הרבה, וגם הוא. והיא רוצה באופן נואש לומר לו משהו, אבל מפחדת שבשנייה שהיא תפצה את פיה מילותיה יסתבכו והיא לא תוכל לומר שום דבר בצורה נכונה.
זה אמור להיות הדבר הנכון. להיות גן עדן. אבל היא מניחה שחם מדי בשביל גן עדן פה.
היא לא חשבה שהם יצליחו לחיות ככה אחרי כל מה שקרה. יותר מדי אנשים מתו. יותר מדי חיים נקרעו, יותר מדי אבדות. אבל איכשהו הם עברו יום אחר יום, וניסו לשרוד, ולהיות שמחים. אפילו פה. כי הם חיים, וזה מה שחשוב לא?
זה יהרוס אותם, היא יודעת. היא חשה כך כבר הרבה זמן. הם לא יוכלו לשרוד כלואים כך עוד הרבה.
לפי הדיווחים, הם מנצחים במלחמה. אבל היא תוהה למה היא מרגישה שהם מפסידים, כל יום.
הוא מוביל אותה חזרה למיטה, אז. שניהם יודעים שהם לא ישנו, הם לא יכולים. אין מה לעשות במצב הזה של המלחמה חוץ מלשכב ערים ולנסות לראות את ההיגיון שבכל המצב.
רק שהם לא הצליחו.
הם אף פעם לא הצליחו.
וכך היא שוכבת בשקט מוחלט. במקום הזה שהיא פעם חלמה עליו. והיא תוהה למה הדברים הם לא כמו שהם היו אמורים להיות. תוהה למה גן עדן מרגיש כל כך כמו גיהינום.