"חברות"

פאנפיק פרי עטה של Elven Eyes

שם: חברות
פאנדום: הארי פוטר
דירוג: Pg13
שיפ: רון/הרמיוני
ספויילרים ל6: אין.
הערות: יותר פיקצר מאשר פיק...ודי משונה אבל טוב נו.

~*~

"איך היו החיים שלך?" הרמיוני שאלה, בעניין וניסתה להתגלגל כדי להביט בו יותר טוב. היא חשה מרוקנת, עייפה וחלשה עד לנקודה שהיא לא יכלה לזוז. קולה היה קטוע ומותש.
"את חיית את החיים שלי הרמיוני," הוא אמר בחיוך קטן. "גדלתי איתך, את יודעת איך החיים שלי היו."
"לא נשאר עוד הרבה זמן.." היא הודיעה לו, "אומרים שאחרי קללה כזו...נשארות רק בערך 10 דקות.."
"מחשבה מקסימה, הרמיוני." הוא מלמל באפלוליות.
"זה לא חייב להיות מקסים כדי להיות נכון." היא אמרה.
"לא כואב לך יותר מדי, נכון?" הוא שאל, ולמרות שזה לא נראה ככה הוא חש מאוד מודאג.
"אני גוססת, רון," היא פלטה צחוק יבש, "זה לא אמור להיות חסר כאבים. אבל אני בסדר."
"את רוצה את הגלימה שלי?" הוא אמר וניסה להוריד אותה.
"לא." היא אמרה בבת אחת. "לא..יש עליה את סיכת הקווידיץ' שלך...והמדריך הראשי...אני לא יכולה.."
"קר לך, נכון?" הוא שאל.
"כמובן," היא אמרה. "באותה מידה אנחנו יכולים להיות במרתף קפוא וחשוך בתחתית הוגוורטס איפה שאף אחד לא יכול למצוא ולהציל אותנו."
ואז, שניהם צחקו קצת. כי הם אכן היו באחד המרתפים הנידחים יותר של הוגרווטס. פלאשבק הכה בשניהם, בעת ובעונה אחת.

* * *

"רון!" ילדה בת 11 נזפה. "המקום הכי גרוע למות בו הוא לא אחוזת מאלפוי."
הוא חייך בעגמומיות. "עם כל חפצי האופל ומאלפוי המכוער? כמובן שזה הכי גרוע!"
"לא רון," היא אמרה ברוגע, "המקום הכי גרוע למות בו הוא מרתף חשוך."
"מהסוג הנידח שנמצא בהוגוורטס?"
"כן, כאלה."
"את לא תצטרכי למות ככה," הוא אמר, "אני אגן עלייך, ואם יהיה לך קר אני אוכל לתת לך את הגלימה שלי.."
היא חייכה קצת.
"אני אשמח, רון."

* * *

הוא הוריד את הגלימה שלו והניח אותה על כתפיה במהירות. היא סידרה אותה על כתפיה הרועדות.
"אני אשמח, רון." היא אמרה ובחנה את ידה בחיוך מוחבא.
"אנחנו צריכים לומר דברים קיטשיים?"
"מה?" היא חקרה, גיחוך על שפתיה.
"תמיד אמרו שלפני שאתה מת אתה כמו ומדבר לעצמך, או לאדם אחר, ואתה אומר דברים שמעולם לא היית אומר."
"זה נחמד," היא חייכה, "ולחלוטין מגוחך."
"אבל ככה זה אמור להיות." הוא חייך, "קדימה, דברי."
"לא." היא הנידה בראשה.
"אוי אל תהיי כזו," הוא אמר בנעימות. "נישקו אותך פעם?"
שפתיה התהדקו שעה שהיא הביטה בו. "רק כי אני גוססת," היא אמרה במהירות, "זה לא אומר שאני אשחק משחקים ילדותיים ועוד איתך מכל האנשים."
הוא צחק והתגלגל כדי להביט בה. עיניו חודרות לשלה. "אז זה "לא", מה?"
"...תמיד חשבתי שיהיה זמן לכאלה דברים-" היא ניפפה קלות בידה כהדגמה, "-דברי אהבה אח"כ. אחרי הוגוורטס. אבל הזמן תם."
"הו הרמיוני." הוא אמר בסימפטיה, "לא הייתה נשיקה עם ויקי?"
היא גלגלה את עיניה, "ויקטור? לא משהו רציני...הייתי בת 14.."
"אנחנו רק בני 17 ומשהו." הוא הודיע לה.
"אני יודעת", היא אמרה, "אנחנו עדיין צעירים. רון...אנחנו העתיד, אנחנו הדור הבא של בריטניה...הדור המבריק..הלמוד מלחמה..."
"ונהיה מתים בעוד כמה דקות." הוא הוסיף בקלילות.
"זה יהיה עצוב." היא אמרה בשקט. "אתה מפחד?"
"כמובן שלא," הוא אמר במהירות. "אני בסדר."
"מה זאת אומרת אתה 'בסדר' אנחנו...אנחנו לא נהיה יותר..בעוד כמה דקות."
"זה שלא נהיה הרמיוני," הוא אמר, כאילו היא הייתה ילדה, "רק לא נהיה פה יותר."
"אני לא רוצה את זה..אני רוצה להישאר...רק עוד קצת" היא כיסתה את פניה בידיה הקטנות, אך הוא הוריד אותן מפניה והחזיק אותן בחוזקה.
והוא נישק אותה. ישר על שפתיה היבשות והסדוקות ועוד היה להן טעם של תותים.
"רון," היא מלמלה. "אתה לא אמור לעשות את זה."
"למה לא?" הוא לחש חזרה.
"בגלל שלפני שאני אוכל להבין לגמרי מה כרגע עשית ולשמוח ולספר לפרוואטי...אני כבר אהיה איננה." היא נראתה מהורהרת.
"בגן עדן," הוא חייך, "את תקבלי את הזיכרונות שלך."
היא חייכה חיוך בדמעות. "אני אתגעגע לזה...לך, לי...לנו."
"את לא יכולה להתגעגע למשהו שישאר לנצח." הוא אמר בשקט.
היא תפסה את ידו בחוזקה והביטה על הקירות השחורים. היא ניסתה לא לבכות יותר.
"אימא ואבא" היא נאנחה, "תמיד הייתי אומרת לאבא שהוא יהיה האיש האחרון שאנשק לפני מותי."
"הוא יהיה גאה בך." רון אמר.
"הו רון..." היא נאנחה. "אני לא אמורה לספר לך את כל זה-"
"שטויות!"
"לא רון, אתה כל כך נהדר אליי ואני שוכחת שגם לך יש משפחה שאוהבת אותך. גם לך יש תקוות, חלומות, ופחדים ושאפיות..לא יותר מדי שאיפות אבל עדיין." היא חייכה.
הוא חייך חזרה. "רציתי לראות את התותחים מצ'אדלי מנצחים בגביע העולם."
"זה לעולם לא יקרה."
"אני יודע. חלומות אבודים. אני יודע שאף פעם לא הייתי מקשיב טוב, הרמיוני."
"לא רון," היא הנידה בראשה, "היית נהדר."
"אל תשקרי." הוא חייך, והתכווץ מכאב לרגע.
"לנצח," היא אמרה בביטחון והחזיקה את ידו בקצת יותר חוזקה מקודם. היא רעדה מהקור אבל ידה החזיקה בחום שהיא מעולם לא הכירה בעבר.
"אני אתגעגע אליך." היא אמרה.
את לא יכולה להתגעגע למשהו שישאר לנצח, הרמיוני." הוא חזר.
"גן עדן?" היא שאלה.
"אני לא יודע." הייתה תשובתו הכנה.
"אלוהים?"
"לא יודע, אולי." הוא משך בכתפיו.
"אהבה?"
"קרוב לוודאי."
"חברות?"
"לנצח." הוא אמר.
היא חייכה אליו, ופניה קרנו, הדמעות עדיין זלגו אבל היא נראתה כל כך יפה. לחיו היו סמוקות. ידו החליקה בעדינות משלה ועיניו נעצמו בשלווה מבורכת.
היא התקרבה קצת, בשארית כוחותיה, ראשה נח על כתפו. ידה על ידו.
פחות מ30 שניות לאחר מכן, עיניה נעצמו גם הן.
רבים מהאנשים שמצאו את השניים מתים על רצפת המרתף כמה שעות אחר כך חייכו ובכו בעת ובעונה אחת. ראשה של הרמיוני נח על חזהו של רון וידו הייתה מונחת בעדינות על סנטרה, כמפנה את ראשה להביט בו. על שפתי שניהם היה חיוך.
וזו הייתה בדיוק הדרך שהדברים היו צריכים להסתיים בה. או אם מביטים על זה בצורה אחרת – להתחיל.