קול פעמונים

פאנפיק פרי עטה של אופל

 

קול פעמונים
דירוג: pg
שיפ: גווינפר\ לאנסלט, גווינפר\ ארתור, מורגיין\ גווינפר (לא מיני, מרומז)
פאנדום: ערפילי אבלון.
הערות: אני רוצה לציין כי ערפילי אבלון היא גירסה אחת למלך ארתור. אם קראתם את אחת הגרסאות או אתם מכירים את הסיפור אז אתם מוזמנים לקרוא, אבל אני רוצה לציין כי הדמויות מוצגות אחרת, ויש דברים ששונו, לכן אולי הפאנפיק יהיה בעייתי מעט לקריאה עבורכם.
 

 

 

ממרחק נשמע קול פעמוני מנזר גלאסטונברי, עגומים ומהדהדים. גווינפר שומעת את קולם רב ההוד, ורעד עובר בגופה למשמע קולו של האל. שירת הנזירים עגומה ועצובה, מגיע עד לחדרה, זאת שירתו של האל. לעיתים היא פוסעת לאורך המנזר ושומעת את שירתם של הנזירים אבל זאת שירה שונה.... אחרת... ונעשית שרויה בעצב עדין.
לפעמים ריחם המתוק של הפרחים מזכיר לה את לאנסלט, והיא יכולה לשמוע את מלותיו העדינות, ממולל קצוות שיער זהובה, ואומר לה כי היא בשבילו החופש והים. גווינפר מעולם לא ראתה את הים. ולאנסלט סיפר לה על מרחבים כחולים שנמשכים עד האופק, וחול זהוב ורך, רוח קרירה ונעימה ואוויר מלוח. לרגע עולות בעיניה דמעות, והיא יכולה לשמוע את קולו של ארתור.
"
גוון שלי..." ותוהה האם ארתור נעשה אי פעם ספקן כלפי העולם האכזרי שאליו נולד. ארתור פנדרגון ראה את הים ואת כל קצוות עולם, היא קינאה בו, אך ארתור ראה בים רק איום שממנו באים כל הסכנות והאויבים... מקום שמביא אך צרות...
היא ממהרת ללכת אל התפילה, כשאם המנזר קוראת לה.

בלילות האפלה מקיפה אותה. גווינפר מתכווצת אל תוך עצמה, ונזכרת בגווינפר הצעירה שהביטה בחשש אל השמיים. אך כעת היא מביטה אל השמיים הגדולים והנרחבים בצפייה גדולה. דמעותיה נופלות על פניה.
לא רחוק ממנה נמצאת אבלון. מורגיין שוכנת שם... היא אומרת לעצמה בפחד. ומדמיינת את גיסתה הולכת בערפלים, כששקיעה מזהיבה את הכל. כשהיא הולכת לאורך המשעול הנושן שליד החוף, בו המסך בין העולמות דקיק, רק פסיעה או צעד, והיא תוכל להגיע אל עולם אחר. ומורגיין תביט בה, זקנה מכפי שהיא...
לרגע היא יכולה לראות את אבלון, ערפלים מקיפים את האי היפיפה המוצף באור של שקיעה, זהוב, עדין ורך... שותקת כנגד היופי שמקיף אותה...
מורגיין מביטה בה, עיניה כהות ומלאות הבנה. מסיטה תלתל זהוב שרוע אניצי שיבה, בוחנת את העור החלק, שרק קמט אחד או שתיים מעיד בו על גילה. לרגע היא יכולה לשמוע אותה לוחשת משהו, אך היא אינה יכולה להבין...
"
גווינפר דה לופה"
כשהיא ממצמצת בעיניה מורגיין נעלמת, כאילו לא הייתה שם מעולם.
דה לופה... דה לופה...
המילים האלה נשמעות לה כלחשים קסומים מארצות רחוקות, שפות שלא דיברו בהן זה עידן ועידנים... מורגיין באמת ראתה אותה, מורגיין לקחה אותה לרגע למקומות שמעבר לזמן ולמקום. אל נשמתה, אל האל...
הכומר מביט בה בכעס בשעת התפילה. הוא יודע שבראשה של גווינפר מרחפות מחשבות אחרות מאשר על חרטה ועל גאולה. הוא עומד מולה, פניו חמורות סבר. מורה בקול אילם לאם המנזר לנזוף בה.
"
האחות גווינפר" היא אומרת לה בשקט לאחר התפילה "האם הקשבת לדבריו של האל בשעת התפילה?"
"
לא אימי" גווינפר מרכינה את ראשה. במרחק נשמעת שירת הנזירים העגומה שמבטיחה את הגאולה ואת גן העדן. במרחק עונה להם קול רך ומסתלסל של חליל- האם אלה מנגינותיהם של האלפים אשר באו מארץ נעורי הנצח בה השמש תמיד זורחת?
"
אני מקווה שאת מבינה שאי הקשבה לדבריו של האל תגרור מחיר כבד"
"
אכן כן אימי" היא אומרת בשקט.
ובמרחק, נשמעת עדיין שירת הכמרים.

המנזר בנוי מאבנים בצבע חום בהיר. אך יש בו אבן אחת אפורה כמו עיניו של ארתור. לרגע עולה בה זיכרונה של קמלוט ששכנה על ההר הנישא, בעבר גווינפר חשבה שלאדם נוצרי אסור לראות למרחוק כל כך... כיום היא תוהה מה יש מעבר לחומות, והאם העולם השתנה מאז. בעצב מהול במתיקות היא יכולה לשמוע את ארתור מהלך לידה. זהב שערותיו נפרע ברוח מהמערב.
"
זה לא יפה, הנוף הנשקף מביתנו גווינפר?" הוא אמר בזמן שהיא הסתכלה בחלון.
"
זה אכן יפה..."
ארתור חייך. היא נאנחה והמשיכה להביט בעולם שמסביבה. האם אין איש בעולם הזה שלא מבין את המרחבים? האם אין בעולם המבין את הפחד שלה מלראות כה הרבה אדמה, שמיים... והכל ביחד, היא לא יכולה להסתתר, רק מורגיין הבינה.
עיניה הכהות, כזוג בריכות שחורות הביטו בה בחודרניות רכה. גווינפר ניסתה להבין מדוע היא אוהבת את מורגיין, מה גורם לה להימשך אליה כמו פרפר אל האור... כמהה אל האישה האחרת, השונה.
"
מה מפחיד אותי מורגיין?"
"
את צריכה להבין גוון שאת לא צריכה לפחד מאדמה ושמיים. קבלי את הכל בזרועות פתוחות. זה טבעי... לברוח מיציר כפיה של האלה, לפעמים היא מפחידה, אפילו אותי" דמעת זכוכית נשרה מעיניה הכהות של מורגיין, והיא הביטה בה בעצב לפני שעלתה במדרגות קמלוט.

בימיה האחרונים של הגבירה אייגרין, גווינפר ישבה בחדר המיועד לנזירות החולות.
תלתל אדמוני ושרוע אניצי שיבה נופל מהמיטה. דמעות עלו בעיניה של גווינפר. היא החזיקה בידה של אייגרין.
לרגע יכלה לראות את אייגרין הצעירה, בת ה-19, נשואה לגבר שלא רצתה, ממתינה לאהובה האחד והיחיד במגדל. מביטה אל המרחבים של ים כחול ורך, תוהה האם ליפול אל הצוקים שסבלה האינסופי ייגמר.
וככה היא הרגישה. רק שבמנזר בכל רגע יכלה ללכת ולעזוב. בכל רגע יכלה לבקש מאם המנזר ללכת... לא היה לאן להמתין. ארתור לא ישוב עוד, ולאנסלט...
לא נשאר לה איש בחייה, לא היה לגווינפר למי להמתין במגדל. הדבר הזה כאב לה יותר מכל ההמתנות האיומות שהייתה אמורה לסבול.
והרי, אהבתה ללאנסלט הייתה אמורה להיות כמו באגדות. הוא היה אמור לקחת אותה מהמגדל על סוסו הלבן ולדהור אתה עד סוף העולם, עד קץ הזמן. בדיוק כמו מעשה אייגרין ואותר...
אך אהבתה לארתור וללאנסלט הפכה את זה לקשה. לסבל שלא יכלה לתאר... העובדה שתכאיב לו, העובדה שתגרום לו להביט למרחקים ולתהות- היכן כעת לאנסלט וגווינפר? האם הוא אומר לה שאוהב אותה עד כלות נשמתו?
האבן האפורה ההיא גורמת לה להתגעגע לקמלוט, הטירה האפורה והישנה... אבן אפורה שהובאה למנזר לפני עידן ועידנים... בזמן ששירת הכמרים מהעולם האחר ממשיכה לרחף מעליה. גווינפר בוכה קלות, בזמן שהיא רואה את מורגיין פוסעת במרחק.

בלילות גווינפר חומקת חרש מהחדר שלה במנזר. כבר ממזמן היא למדה שאהבת האל לא נרכשת על ידי תפילות טיפשיות ובכי. רק קול הפעמונים ושירת הכמרים הנישאת אל על מצליחים לגרום לה להרגיש אלוהית.
בחוץ הירח חיוור ומלא, והכוכבים נוצצים בשמיים. גווינפר נשכבת על גינת המנזר ומביטה בכוכבים. מאזינה לקולות הלילה- הצרצרים שרים ברכות, ויללות של חיות פראיות נשמעות ממרחק.והפעמונים...
הפעמונים משמיעים את קולם העגום, מהדהדים ברוח הרכה. ממרחק יש רוח מהמערב, היא נושאת אתה ריח של ים. וגווינפר יודעת שהיא לא משקרת לעצמה.באיטיות היא מהלכת באדמות המנזר, שיערה הזהוב נפרע ברוח בין ערביים רכה, מולה עומד לאנסלט. חסון ויפיפה בדיוק כמו בימים ההם...
הימים ההם... הימים בהם אהבה את שניהם באמת ובתמים, וכעת האהבה הולידה את העצב הנורא מכל. מדוע היה עליהם להתחרות עליה? מדוע אביה לא יכל להבין... מדוע לא יכל להשיא אותה ללאנסלט?
"
את פעם אהבת את ארתור?" שאל אותה פעם לאנסלט.
"
אני לא יודעת... אני באמת שלא יודעת... נראה לי שאני אוהבת אותו, אבל זה מסוג האהבה שחייבים לאהוב, אותך אני אוהבת מתוך בחירה, אני לא חייבת לאהוב אותך"
וכך, בהווה, לאנסלט שוב הביט בה, כאילו לא עברו שנים מאז שנפגשו. שהזמן לא הותיר בה ובו את סימניו. הם היו שוב שני האוהבים שרצו רק להיות ביחד,לא משנה מה. גווינפר הרגישה כמו פעם- שהיא רוצה ללכת אתו עד קצה העולם ולא משנה מה... אפילו אם יחיו בבקתה קטנה ומבודדת, אפילו אם יהיו עניים...
הוא אחז בה בזרועותיו מנשק אותה כאילו השמש עומדת לשקוע, ושוב לא יחזור הרגע הזה. עוד מעט יהיה סוף העולם, ושוב הוא לא יוכל לנשק אותה. לאנסלט נישק אותה כאילו לא יראה אותה יותר. חסר נשימה, כמו שהנשיקה אמורה להיות באגדות, כאילו היא הנסיכה שלו, ולא סתם נזירה פשוטה אשר מסתתרת בין החומות.
"
אני אוהב אותך, גוון" היא רצתה שיאמר את זה, אחרי שנים שלא ראתה אותו, אחרי שנים שכבר לא הרגישה וחשה את שפתיו על שפתיה. אחרי כל הזמן הזה הוא נישק אותה, ולא היה משנה לו מה שיקרה אחר כך.
דמותו התפוגגה באיטיות אל תוך האוויר הריק.

"
המלך ארתור, מלכנו הגדול, כבר מת, הלא כן?"
"
כן, הוא מת ג’יין כמה פעמים אהיה צריכה לומר לך זאת נערה טיפשה ופוחזת שכמותך!" גערה בה גווינפר בכעס. איש לא ידע שהיא הייתה מלכתו של ארתור. אף נערה לא ידעה על טירה בשם קמלוט ונשפים. כולן ידעו רק ממלכה מבותרת ושסועה לשתיים.
אף נזירה לא ידעה, שבעבר שיערה היה זהוב כמו השמש, והיא נראתה כעשויה מזכוכית שבירה.
אך כעת היא רק נזירה מרירה שגופה כמש כעלה בעת השלכת. כעת היא רק האחות גווינפר, כבר לא גבירה וכבר לא מלכה. רק אישה אשר סגורה מאחורי חומותיו של המנזר.
העלה מגיע יפיפה וירוק, ובאיטיות כמש, עד שגורלו כאבק נישא ברוח...
הכל בן חלוף... אפילו ארתור נשכח מלב אדם... זה גורלם של בני האדם, לכמוש ולהישכח מכל לב...
גווינפר חומקת חרש ממגורי הנזירות מהמנזר לעת ערב, ממרחק נשמע קול הפעמונים. דמעות יורדות מעיניה של גווינפר. בזמן שהיא ממהרת לקטוף פרחים כדי להניח אותם על קברו של ארתור... היכן שלא יהיה.
"
מורגיין" היא אומרת בדמעות "היכן הקבר הזה? עזרי לי מורגיין, אני מתחננת..."
דמות כהה פוסעת מתוך הערפל, מבטה כבוש טינה,שיערה השחור גולש על כתפיה, מורגיין אפלה מתמיד.
בשקט עילאי היא מובילה אותה דרך אבאלון, והיא נזכרת כיצד עמדו שם שלושתם- מורגיין, היא ולאנסלט. נער ושתי נערות אשר לא ידעו על הגורל אשר מצפה להם...
"
תודה" היא לחשה כשמורגיין הצביעה על נקודה בלתי נראית בקרקע, בין עצי התפוח. גווינפר לקחה באיטיות את הפרחים, מוציאה את הפרח המיוחד ביותר שראתה. זה היה הפרח שהיה מתאים לארתור בדיוק, מורגיין עמדה מאחוריה, דוממת ושקטה כמו צל.
במרחק נשמע קול הפעמונים. דמעות עלו בעיניה של גווינפר ששירת הכמרים נשמעה ממרחק...
אדוננו הצלוב, רחם עלינו, החוטאים...
"
ורחם עלי" אמרה חרש בזמן שהידקה את האדמה סביב השתיל הרך, מורגיין המשיכה להביט בה בשקט. בהבעת פנים שגווינפר לא מצליחה לפענח. אך משהו בה אומר לה שמורגיין לא שונאת אותה, ומתחוור לה שגם היא מעולם לא שנאה אותה.
"
איזה צמח זה גוון?" היא אומרת בשקט.
"
אל תשכחיני" ואז מוסיפה "אני מקווה שארתור לא ישכח"
ורגע לפני שהיא עוזבת את מורגיין לבדה, נדמה לה שהיא שומעת לחישה שהייתה כמעט כמו הרוח, לא ארצית.
"
אני לא אשכח"