????? ???? ????

???????? ??????2???????? ?????2??????? ??????2?????? ???????2????? ??????2??? ???????2

 

 

"חידון באפלה"
פאנפיק פרי עטו של שמעון נעים

 

פאנדום: הארי פוטר
דירוג:
PG
שיפ: אין (בין דמויות קאנוניות)

ז'אנר: עלילתי
בטא: ליהי (רגולוס)

 

 

פרק שביעי

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא

 

reply

view replies

 



שמש של מרץ פזרה את קרניה על המדשאה עליה התישבו, בצורת חצי-גורן, תלמידי הגוורטס הבוגרים לשיעור משותף. פרופסור פליטיק, בצוותא עם הפרופסורים דיראק ודה-מורגן, דאגו במספר נפנופי שרביט לפרישת יריעה מעל ראשי היושבים וכך עטו על המקום צל נעים. אחרוני התלמידים הגיעו ועל הכסאות הפרושים אל מול התלמידים הישובים, הדיינו ביניהם המורים על נושא זה או אחר. רמוס הביט באדוארד ובאנדראה חברתו היושבים חבוקים לידו. הזוג החל להתנשק ורמוס הסיט מבטו ותר את הישובים בקהל. אי-שם הבחין בסיריוס, ג'ימס ופיטר הישובים יחדיו, אחר הפנה מבטו אל פרופסור דיראק אשר ביקש את תשומת ליבם של התלמידים. "ובכן," אמר הפרופסור, "הפרופסור ספראוט היקרה הציעה, בעצה אחת עם הפרופסורים דאלי, דה-מורגן, לאגוז, קטלבורן ואנוכי, שנשנה הפעם את המתכונת הרגילה של שיעורים משותפים ונערוך את השיעור כאן בדשא, כך שאני מקווה שתיהנו מן השיעור הבא ותפיקו ממנו את המרב. פרופסור ספראוט, את מוזמנת להתחיל בשיעור."

הפרופסורית הודתה לפרופסור דיראק ונעמדה אל מול התלמידים, סקרה אותם קלות ואז החלה בדיבורה.

"במהלך שיעורי תורת הצמחים למדנו רבות על צמחים בעלי שימוש בעולם הקסם והכישוף...". כמה דקות של שיעור עברו ורעש החל פושט בין התלמידים: רעש של חוסר עניין. מספר תלמידים שיחקו בשרביטיהם, אחרים התלחששו ביניהם. לידו, מנצלים את ישיבתם בשולי התלמידים, ניצלו אדוארד ואנדראה את הזמן בכדי להתעסק זו בזה ונראו כמפיקים את המרב מהזמן שעמד לרשותם, לפחות בהתחשב בעובדה שאינם לבדם. נראה היה לרמוס כי הפרופסור פספסה במעט את כוונת השיעורים המשותפים כשנקלעה להרצאה לא מעניינת במיוחד על כמה סוגי שורשים כאלה ואחרים שלא עניינו את רב התלמידים, לפחות כל עוד אין הם נאלצים להבחן על החומר. מרחוק יכל להבחין רמוס בפרופסור דיראק ובפרצופו המביע אי-נחת כשניסה הפרופסור באורך נואש, בעזרת תנועות ידיים והבעות פנים מאחורי גבה של הפרופסור ספרואט, לאותת לכמה תלמידים מהשורות הראשונות להיות יותר מרוכזים, או לפחות להפגין מעט יותר עניין כלפי חוץ. נראה היה לרמוס כי לפרופסור ספראוט לקח מעט זמן עד שהחלה להבחין באי-השקט אשר נסכה על הקהל. היא השלימה עוד כמה משפטים ואמרה בחגיגיות ובהרמת קול מסוימת "אני מעבירה את שרביט ההוראה לידיו של פרופסור קטלבורן". הקהל השתתק. היו ששאלו "למה הוא קשור?".

הפרופסור קטלבורן, המורה בעל השיער המאפיר אשר לימד את מקצוע הטיפול בחיות הפלא, קם מכסאו ונעמד מול התלמידים. הוא ברך אותם לשלום ואמר שהוא שמח מאוד על שבית הספר עורך גם שיעורים שכאלה. אחר, פתח בעזרת כמה נפנופי שרביט את המזוודה שנחה על יד כסאו וקרא "אציו שורש!". שורש אדמדם ומשונה למראה רחף ממזוודתו והגיע לידיו של המורה. "ובכן," שאל, "האם מישהו מכם מזהה את השורש הזה?". כמה תלמידים מהשורות האחרונות, ביניהם רמוס, קמו בכדי לראות טוב יותר את השורש המשונה. רמוס היה בטוח כי ראה את השורש הזה פעם וקורט של עצבנות החל לפעם בו כשגילה שאיננו זוכר מהו. "ציפיתי שיהיו כאן לפחות שניים-שלושה שיזהו את השורש הזה. אני מאוכזב. נסו להביט בו שוב." כמה שניות של התלחשות מהוססת עברו בקהל התלמידים עד שלבסוף הונפה יד באוויר. מבטים רבים הופנו לעברו של לויד אברטאווה.

"פרופסור קטלבורן, נדמה לי שזהו שורש עצמה אדום, זן נדיר למדי של זנגביל הגדל במקור רק בכמה מחוזות בסין."

הפרופסור קטלבורן נראה כמתמוגג מאושר. "נפלא, נערי! חמש נקודות לסלית'רין. האם תוכל להגיד לי מהן התכונות המיוחדות של השורש הזה?"

"אה..." לויד נראה נבוך. "אומרים שהוא טוב מאוד להכנת שיקויים לשיער ולטיפול בפצעי בגרות" אמר לאחר שהות קצרה.

"ובכן..." אמר הפרופסור, מאוכזב מעט, "לא לשימוש הזה התכוונתי. האם למישהו אחר יש רעיון?". למשך זמן של כחצי דקה שוב שתקו התלמידים, עד שהונפה יד באוויר. "העלמה דייניאול?"

אליזבת הנבוכה הביטה בפרופסור ואמרה בקול המסגיר שמץ של מבוכה "אני לא בטוחה, אבל נדמה לי שקראתי פעם שקוסמים במזרח עושים שימוש בשרשים ממשפחת הזנגבילים בכדי ליצר תמציות חזקות מאוד המשמשות לסתירת רעלנים ולשיפור הפריון."

"יפה מאוד, העלמה דייניאול! חמש נקודות גם להאפלפאף!". הפרופסור הניח את השורש על מגש מתכת קטן שזמן בכמה נפנופי שרביט ואחר קרא "אציו כלוב ג'!" כשהוא מכוון את שרביטו אל עבר החדר אשר שמש כבית גידול לחיות המשונות בהן טיפל. ממרחק נראה מתקרב, באיטיות מסוימת, כלוב גדול ומרווח שסורגיו מוזהבים. הפרופסור הנחית את הכלוב על יד רגליו ומתוכו הוציא יצור אשר דמה לארנבת גדולה במיוחד, גדולה יותר משראה רמוס אי פעם.

"מישהו מזהה את בעל החיים הזה?" שאל הפרופסור. מספר תלמידים צעקו "ארנבת".

"ובכן, בערך. רבים טועים לחשוב כי מדובר בעוד זן של ארנבות גדולות במיוחד כאשר, למען האמת, מדובר בזן נדיר מאוד אשר הייתי צריך להביא במיוחד מגרמניה. הבאתי אותה בתור גורה באחת מנסיעותיי לשם ואני מטפל בה כבר שלוש שנים, בערך. מדובר, בעצם, בארנבת פסחא."

כמה מן התלמידים הפנו לעברו של המורה מבטים תמהים. היו גם כמה שצחקו.

"כן, כן, רבים טועים וחושבים כי מדובר במיתוס ותו לא, אך ארנבות הפסחא הן זן נדיר מאוד אשר קשה מאוד למצוא בימינו. ובכן, מהו הקשר בין הארנבת השמנמנה שלי לבין שורש העצמה האדום? האם למישהו יש רעיון?".

תלמיד האפלפאף אחד מן השנה השביעית הציע כי זהו מזונה של הארנבת ונענה בשלילה. אחר, תלמיד ריוונקלו, הציע כי הארנבת קשורה בגידול השורש הנדיר ונענה בשלילה אף הוא. אחר הציע כי הארנבת קשורה לתהליך רקיחת השיקויים מן הצמח וזכה למבט מאוכזב מהפרופסור.

"אין עוד רעיונות?" שאל. לאחר כמה שניות של שתיקה הרים ג'ימס את ידו ואמר "הפסחא קרוב מאוד. אולי השורש – שכמו שאליזבת אמרה קשור לפריון – קשור לביצי הפסחא?". כמה תלמידים צחקו והפרופסור אמר, "למען האמת, כן. כל הכבוד, נערי! חמש נקודות לגריפינדור!".

"ובכן," המשיך הפרופסור, "כפי שאמר כאן פוטר, עלינו לעשות שימוש בשורש אם ברצוננו לגרום לארנבת להטיל ביצת פסחא. למי יש רעיונות כיצד לבצע זאת?".

תלמיד אחד הציע להאכיל את הארנבת בשורש, אך הפרופסור קטלבורן טען כי הזן האדום של הזנגביל חזק מדי וכי מערכת העיכול של הארנבת תקרוס בעקבותיו. תלמיד שנה חמישית מגריפינדור הציע לרקוח מן השורש שיקוי פריון. "למען האמת," אמר פרופסור קטלבורן, "התכוונתי לשימוש מעט אחר. אם אינני טועה, רקיחת שיקוי שכזה דורשת כחודש של המתנה, הלא כן, פרופסור סלאגהורן?".

פרופסור סלאגהורן הנהן.

"נדמה לי כי אין לנו זמן של חודש לחכות. רעיונות נוספים?". תלמיד ריוונקלו אחד הציע לכתוש את השורש ולהוסיף לו מספר מרכיבים שיורידו את ריכוזו וכך לתת אותו בתור משחה, אך הפרופסור קטלבורן אמר שכבר בדק אפשרות זו וכי השורש יהרס בצורה זו. לאחר עוד כמה הצעות כושלות נראה הפרופסור קטלבורן כמאוכזב למדי. לבסוף הרימה העלמה דייניאול את אצבעה. "ובכן, העלמה דייניאול?".

"חשבתי... אה... אולי אפשר, כאילו, להשתמש בכוח של רונה מכושפת בכדי לשנות את תכונותיו של השורש כך שהחומציות החזקה שלו שמפריעה למערכת העיכול של הארנבת תיעלם וכך ש... אה... תכונות הפריון שלו יתחזקו?". הפרופסור קטלבורן הביט באליזבת. "העלמה דייניאול... אה... למען האמת, לא חשבתי על האפשרות הזו. פרופסור לאגוז, מה דעתך?". הפרופסור לאגוז חשב כמה שניות וחכך ידיו זו בזו עד שלבסוף אמר, "אני מאמין שזה יכול לעבוד."

הפרופסור קטלבורן נראה מהורהר. לאחר כחצי דקה של מחשבה אמר לבסוף "טוב, נו, ננסה את זה. העלמה דייניאול, את מוזמנת לבוא ולנסות זאת."

אליזבת קמה והלכה לעברו של פרופסור קטלבורן, מנסה להתעלם מן המבטים הננעצים בה. נראה היה כי אפילו אדוארד הפסיק קצת את עסקיו עם אנדראה בכדי לראות מה הולך להתרחש. אליזבת נעמדה על יד הפרופסור קטלבורן, העיפה מבט חטוף בכר הדשא הקרוב, אחר בעזרת קסם כופפה את עלי הדשא כך שיצרו צורה של אות דמויות ברק. מסביב לאות יצרה מעגל ובתוכו שני מצולעים משוכללים וחופפים בעלי שבעה צלעות כל אחד הכלואים בתוכו. "את יכולה להסביר לתלמידים מה את עושה?" שאל הפרופסור.

"הצורה הזו כוללת את הרונה סוׁוִּילוׁ המתקשרת לפריון. המעגל והמצולעים נועדו לכלוא את כוחות הרונה כך שישחררו את הכוחות השליליים, כלומר, החומרים שעלולים להזיק לארנבת".

כמה קריאות "אההה..." נשמעו. לאחר מכן, חתכה אליזבת חתיכה מן השורש והרחיפה אותה אל מרכז המעגל. היא אמרה מילת קסם כלשהי שלאחריה זהרו הרונה, המעגל והמצולעים. קצה שרביטה של אליזבת פלט ניצוצות קטנים בעלי צבע כחול אשר כמו ונעלמו עד שהגיעו לקרקע. קול נפץ חלש נשמע ולאחר מכן הפך החלק מן השורש אשר היה מונח בתוך המעגל לכמה גרגרים שחורים. הפרופסור קטלבורן נגש, בחן את הגרגרים ואחר ביקש אף מהפרופסורים ספראוט וסלאגהורן להביט בהם. לאחר התיעצות חרישית שבצעו ביניהם, הוחלט לנסות ולתת לארנבת לאכול את אחד הגרגרים המשונים.

הפרופסור קטלבורן לטף את הארנבת, לחש לה משהו ואחר האכיל אותה בגרגר המשונה. למשך כשלוש או ארבע דקות הופנו אל הארנבת מבטי כל הנוכחים. לבסוף, התיישבה בתנוחה משונה, הרימה את ישבנה ולאחר עוד כדקה של צפייה נתן היה להבחין בגוש חום דמוי ביצה אשר יצא מישבנה של הארנבת. הפרופסור קטלבורן הריח אותה למשמע צחוקם של כמה תלמידים וקבע כי אכן מדובר בביצת שוקולד למהדרין ולא באף דבר חום אחר, לדבריו. "שלושים וחמש נקודות להאפלפאף על הרעיון המבריק!" קרא. הפרופסור נגש אל העלמה דייניאול ולחץ את ידה. "הרשמת אותי מאוד, העלמה דייניאול!" אמר וחתם את השיעור.

 

כמה תלמידים ניגשו לברך את אליזבת. אדוארד, במקום זאת, שלב זרועו בזו של אנדראה ושאל "שנלך, רמוס?". רמוס התלבט לרגע ולבסוף אמר "אה... נראה לי שאלך לברך את אליזבת, אתה יודע...".

אדוארד משך בכתפיו ואמר "כרצונך, אני ואנדראוש נלך לבינתיים. יום נעים. נדבר כבר".

רמוס התקרב אל אליזבת המחזיקה בידיה את הביצה כתינוק טרי והתלבט בשאלה מה עליו להגיד. המברכים האחרונים החלו ללכת ורמוס הנבוך, שלא מצא מילים שיוכל להגיד, החליט שעליו ללכת אף הוא. הוא עמד להתחיל ולצעוד לעבר הטירה כשלחץ אחרון המברכים את ידה של אליזבת, אך אז, לפתע, רצה אליו אליזבת ובמפתיע כרכה את זרועותיה סביבו בחיבוק תוך שהיא אומרת "רמוס! אני חייבת לך את הביצה הזו!". רמוס המופתע עמד כמי שכפאו שד ואמר "אה... לא...". אליזבת הרפתה מאחיזתה בו ואמרה "אין סיכוי שהייתי עולה על זה אם לא היית יושב איתי ומלמד אותי לקראת המבחן האחרון שהיה לנו ברונות."

"לא... באמת..." החל רמוס להגיד, אך אליזבת עצרה אותו ואמרה, "תפסיק להצטנע. הביצה הזו היא שלך לא פחות משהיא שלי ואתה תשב אתי עכשיו ותעזור לי לאכול אותה."

"לא, אני חייב..." החל להגיד אך אליזבת פנתה אל אן, חברתה הטובה אשר השקיפה מן הצד בחיוך, ואמרה לאן "תעזרי לי לתפוס אותו כדי שלא יברח, הוא כבד!" . אליזבת תפסה את רמוס בזרועו ואמרה לו "אתה לא הולך לשום מקום עד שאנחנו גומרים את הביצה הזו!".

 

מהביצה נותר רק חלק קטן. אליזבת, אן ורמוס נראו כמי שלא יאכלו עוד שוקולד עד סוף ימי חייהם והביטו בשאריות הביצה בסלידה.

"מי היה מאמין... שאני אגיע ליום בו אני אגעל משוקולד!?" אמרה אן.

אליזבת צחקה ואמרה "גם אני לא" ואחר הוסיפה, "תגיד, רמוס, מתי נארגן עוד פגישה, רק שנינו?". רמוס הנבוך השיב לה מבט מבולבל. סומק פעפע בו כמבקש להתפרץ. "ללמוד לקראת החידון" הוסיפה.

"אההה..." החל רמוס להגיד, "אני מניח שנקבע מחר אחר-הצהריים, מתאים לך?"

"בשמחה. מחר במקום הקבוע בשעה חמש." אמרה. רמוס בהה בה כמה שניות ואחר נעמד ואמר "אני צריך ללכת."

אליזבת נעמדה אף היא ואמרה "אוקיי". היא חיבקה שוב את רמוס, חיבוק קצר, נשקה לו על לחיו ואמרה "להתראות".

רמוס, חמוש בקורט בלבול ומבוכה כביצה, חייך בגולמניות, אמר לה "ביי" והלך אל עבר חדר המועדון של גריפינדור. הוא עבר את האשה השמנה ובחדר המועדון, באזור הקרוב יותר לחדריהם של הקונדסאים, הביט בסיריוס, ג'ימס ופיטר. הוא לא אמר דבר, רק פתח את אחד מספרי הלימוד וניסה להתרכז, ללא הצלחה יתרה, בשיעוריו.

 

ביום שישי בשעה רבע לחמש נכנס כבר רמוס אל החדר בו נהגו ללמוד הוא, אדוארד ואליזבת, כשעוד למדו בשלישיה. מופתע מכך שלא מצא שם את אליזבת-המקדימה-להגיע-כמעט-תמיד, התהלך מעט במעגלים ואחר בחן את תוכנם של כמה ארונות ריקים. הוא בחן את נברשת הרוקוקו שבחדר מכמה זוויות והתוכח בינו לבינו בשאלת העיטורים עליה כשסוף-כל-סוף נפתחה הדלת ובפתחה הופיעה אליזבת. היא חייכה וחבקה אותו קצרות, אחר אמרה "סליחה על העיכוב. דיברתי עם פרופסור ספראוט וסידרתי לנו שנוכל להכנס לכמה חממות בהן אין צמחים מסוכנים מדי כדי שנוכל ללמוד לקראת המבחן. היא גם אשרה לנו לחזור בסביבות שמונה. מה דעתך?"

"אה..." החל רמוס לאמר, "נפלא."

היא תפסה אותו ברכות בזרועו ואמרה "אני מחכה רק לך. בוא."

 

רמוס הופתע לגלות שהשעה היא כבר שבע ומחצה. הזמן עבר מהר. "נראה לי שנשארו לנו רק איזה חמישה-שישה צמחים ששווה לבדוק, לא?" שאלה אליזבת. רמוס הנהן. הזוג התקדם אל עבר צמח משונה למראה ונעצר לידו. "לפי הספר, העלים של הצמח הזה יכולים לעזור לריפוי כוויות כשמניחים אותם על עור פגוע."

"אהא," הסכים רמוס, "קראתי גם בספר שלקחתי פעם שלפרחים שלו יש שימוש רב מאוד בתעשיית אבקות הגירוד ופצצות הסירחון."

אליזבת קרבה את אפה אל קצה הפרח הלבן ואמרה "יש לו דווקא ריח טוב מאוד."

"כנראה שרוקחים אותו בדרך כלשהי" אמר רמוס.

"כנראה." אמרה אליזבת, אחר הוסיפה "גם הפרחים שלו יפים מאוד. אתה יודע, אף פעם לא קיבלתי פרח מבן." רמוס המבולבל הביט באליזבת במבט חשדני. אליזבת הביטה לכיוון הצלקת והעלי של הפרח אך רמוס די היה בטוח כי מדי פעם זלג מבטה הצידה, לכיוונו.

כשהגיעו אל הצמח הבא, שגבעולו ועליו אדומים, אמרה אליזבת "נהיה לי קר. לפעמים יש רוח חזקה בעונה הזו." רמוס חשב שניה ואמר "הבאתי אתי בתיק את הצעיף שקניתי אז בהוגסמיד. את רוצה שאשאיל לך אותו?".

"לא, אין צרך. בטח גם לך קר. חבוש אותו אתה."

רמוס צחק. "אתן משונות! לכן הבנות תמיד קר. לי דווקא נעים, אני לא צריך אותו. נראה לי שלך הוא יהיה שימושי יותר".

"בטוח?" שאלה אליזבת.

"כן, בטוח" אמר רמוס. הוא פתח את תיק-הגב שלו, שלף מתוכו את הצעיף שקנה אז בהוגסמיד והגישו לאליזבת אשר חבשה אותו באופן מלא-חן. רמוס ואליזבת בחנו את הצמח שפניהם, הזכירו את תכונותיו ואחר עברו אל הצמח הבא. בתוך כעשרים דקות הגיעו גם אל הצמח האחרון, משם חזרו אל הטירה. אליזבת חבקה את רמוס קצרות, נשקה לו על לחיו והם נפרדו, משם הגיע רמוס אל חדר המועדון, החליף עם שאר הקונדסאים מספר מבטים סתומים ונכנס אל חדר השינה. שם, סגר את הוילון, נכנס למיטתו, פתח בה ספר קריאה וצלל אל תוך דפיו.

 

בבוקרו של יום שבת התישב רמוס על המדרגות בהן קבע כמה ימים קודם לכן להפגש עם אדוארד כדי ללמוד לקראת החידון הקרוב. רמוס חכה מספר דקות עד שהופיע אדוארד המחובק עם חברתו. "לויד אמר שנפגש היום על יד האגם" אמר אדוארד. רמוס קם והחל ללכת עם הזוג המחובק אל כיוון הדלת המובילה אל אזור האגם, משתדל להביט כל הזמן קדימה ולא בזוג המתחבק.

כשהגיעו אל איזור האגם, לא ראו את לויד היושב תחת העץ שבצלו תכננו ללמוד, אך זכו לראות התקהלות גדולה של תלמידים במעגל. השלשה התקדמו אל עבר התלמידים המתקהלים ונעמדו ביניהם, צופים במאורע שלשמו התאספו התלמידים.

"... תראה, סנייפ, אין אף אחד שמוכן להיות חבר שלך," אמר לויד במבט ארסי, שרביטו שלוף ומכוון לעבר סנייפ אשר שרביטו שלוף ומכוון אף הוא, "לא רק מקרב בתי ריוונקלו, האפלפאף וגריפינדור– אפילו בביתך שלך כולם מעדיפים להתרחק ממך! האם זה מקרי? הו, לא, סוורוס סנייפ, שלא תחשוב אפילו לרגע כי זהו מצב מקרי! כולם פשוט שונאים אותך, סנייפ.

אתה פשוט מקנא, לא– מת מקנאה! – על זה שאני נבחרתי לחידון ולא אתה."

סנייפ צחק צחוק קצר ומריר להחריד. "לויד, אתה מעליב אותי בזה שאתה טוען שהחידון המפגר שלך בכלל מעניין אותי. הא! אפילו פרס נורמלי אין בו. נו, באמת. לחשוב שעבור חידון כל כך מטומטם אתה מבזה את עצמך ומבזבז כל כך הרבה זמן..."

"אהח, סנייפ... הקנאה נוזלת לך מכל החורים. זה פשוט. אתה לא שונה בכלום מזבוב שאנשים מוחצים או מעכביש עליו דורכים­– אתה פשוט עלוב, כל כך —"

דבריו של לויד נקטעו באחת כשהוטח לפתע אחורה ונפל כתוצאה מנפנוף שרביט מהיר של סנייפ.

"אברטאווה," אמר סנייפ, "אתה גאה, כל כך גאה, אך זה לא הולך לעזור לך בדו-קרב נגד אף קוסם. בינתיים מי שנופל כמו זבוב מחוץ זה אתה."

לויד קם ושלח קללה בדמות קרן לעברו של סנייפ, אך זה היה זריז דיו והפנה אותה בחזרה לכיוונו של לויד. לויד התחמק במהירות והקללה המשיכה לה לדרכה עד אשר פגעה בדשא והצהיבה כמה עלים. השניים הטיחו זה בזה עוד מספר קללות, נופלים מדי פעם אך קמים מייד ומטיחים זה בזה קללה נוספת. לאחר דקותיים או שלוש הגיע אחד מהמדריכים מבית ריוונקלו וצעק "פרופסור לאגוז שמע שיש כאן בלגאן והוא מגיע לכאן עוד רגע. התפזרו!". חלק מהתלמידים החלו להתפזר אך סנייפ ולויד המשיכו בלוחמה עוד כדקה עד אשר צעק תלמיד מרוחק כלשהו "לאגוז מגיע"!

כמה תלמידים הצליחו לעצור את סנייפ מלהמשיך בקרב תוך שהם פונים אל החלק ההגיוני שבישותו וטוענים שלאגוז ידוע בענישתו החמורה. אדוארד ניסה להרגיע את לויד כשאמר שסנייפ לא שווה את הבלגאן שיגרם לו, ובטח שלא את הנזק התדמיתי לפני החידון הבא. לבסוף, החזירו שניהם את שרביטיהם לאחיזה יום-יומית. סנייפ התרחק משם, צועד לבדו. לויד, רמוס, אדוארד ואנדראה התרחקו במהירות מן המקום, מקווים שלא להשאיר עדויות לקרב שהתחולל שם רק דקות ספורות קודם לכן. במרחק יכלו להבחין בפרופסור לאגוז המגיע לאזור, מעיף מבט חטוף, רואה כי אין שום התקהלות ושב על עקביו.

כשהגיעו לאחד העצים שצילו גדול, התיישבו תחתיו. לויד התנצל על בזבוז הזמן וזכה לתגובות מבולבלות מאדוארד ומרמוס. אדוארד ואנדראה התנשקו פעם אחרונה לאות פרידה, נשיקה צרפתית דביקה, ואנדראה עזבה את המקום אחרי ברכת פרידה קצרה מרמוס ולויד. השלשה פתחו כמה ספרים וקלפים והחלו ללמוד. משום מה, נראה היה לרמוס כי לויד איננו במיטבו.

 

יום הסבב הבא בחידון הגיע. רמוס, אדוארד ולויד החליטו לנצל את השעה המאוחרת בה התקיים הפעם החידון ואת אחר הצהריים הפנוי שנתן לפניו בכדי לבצע הכנה אחרונה לקראתו. בשעה שש וחצי הסכימו כולם להפרד ולהפגש בעוד קצת פחות משעה באולם הגדול, הפעם כמתחרים. רמוס החליט להגיע לחדרו, להתקלח קצת בכדי להתרענן, להחליף בגדים ואולי, חשב, אף התגנדרות קטנה לא תזיק. חדר המועדון היה מלא בתלמידים אשר ניצלו את הזמן בכדי להכין שיעורים, לשחק או סתם לדבר. כמה תלמידים העלו חיוך על פניו של רמוס כשביקשו לאחל לו בהצלחה ואמרו לו שהם בטוחים שייצג אותם בכבוד. חדרם של הקונדסאים היה ריק כשנכנס. רמוס מלא את האמבט הקטן שבחדרו במים רותחים והכין לו בגדים הולמים, אפילו השתעשע ברעיון לפתוח שיקוי ישן לעיצוב השיער שקיבל פעם ובו לא נגע. הוא נכנס לאמבט, התקרצף וחפף, אחר יצא מחדר האמבטיה, לבוש בלבניו, לחדר השינה של הקונדסאים. ג'ימס ופיטר לא נראו, רק סיריוס שחיפש משהו בכליו. רמוס התעלם ממנו וישב להתלבש.

"היי, רמוס. נהנית להתחכך עם אוכלי המוות?" שאל סיריוס.

"סיריוס, באמת שאין לי עצבים עכשיו להתקפי הקנאות שלך. אני רוצה להתכונן עכשיו לחידון" אמר רמוס.

"הו..." אמר סיריוס, "החידון. החידון שעבורו בוגדים בחברים שמלווים אותך כבר כמה שנים. החידון שעבורו מפקירים את כל מי שעשה עבורך כל כך הרבה. החידון שעבורו אתה זונח את הערכים של הבית שלך בכדי להסתובב עם סלית'ריני מטונף—"

"סיריוס, די! אני מבקש ממך, זה לא הרגע המתאים לשטויות שלך עכשיו! אני צריך להתארגן לחידון!".

סיריוס הפסיק את החיטוט בכליו ונעמד מול רמוס, עיניו רושפות. "אתה והחידון המחורבן שלך!" צעק, "בשביל החידון שלך אתה זורק את כל החברים שלך בשביל שני חברים לרגע, אחד מהם חתיכת סלית'ריני מזורגג אוכל חרא!"

"סיריוס, תפסיק כבר לדבר שטויות! אתה—"

ג'ימס ופיטר נכנסו עתה מחדר המועדון לחדרם של הקונדסאים.

"רך-כף, מה קורה לך?" שאל ג'ימס בקול תקיף. פיטר הביט באחרים בעיניים קרועות, בוחנות, עכבריות.

"נמאס לי מהבוגד הזה!" צעק סיריוס, "הוא—".

רמוס נעל ברישול את נעליו מבלי לשרוך אותן, לקח את החולצה והעניבה בידיו ויצא מחדר הקונדסאים בטריקת דלת. הוא רץ במהירות אל אחד מחדרי השירותים של חדר המועדון, מועד כמעט לפחות פעמיים במהלך ריצתו. הוא נכנס אל חדר השירותים בו לבש את חולצתו ברישול, מפספס לפחות כפתור אחד. הוא קשר בגסות את שרוכיו וענב בגסות את עניבתו שהתקמטה רבות במהלך ריצתו ואף אבדה במעט את צורתה. שיערו היה סתור וכל תכניותיו להתבשם עלו בתוהו, אך הדבר לא עניין אותו כלל באותו רגע. נסער, יצא מחדר השירותים ורץ אל עבר האולם הגדול. הוא ברך את המורים שכבר היו שם רק בקצרה ותפס את מקומו על השולחן.

אליזבת הגיעה אחר מספר דקות. הוא לא קם לחבק אותה וגם אותה ברך רק בקצרה. מקום כלשהו בישותו זעם על כך שהיא איננה זוכה ליחס המגיע לה, אך כעסו האצור בו כאדי קיטור בקדירה לה מכסה אטום, שטף בנחשולים גדולים את אותו המקום והציפו עד כי זה לא נראה באופק.

היא התיישבה והניחה את כף ידה ברכות על כתפו. רמוס לא התנגד אך גם לא הביט בה, רק בהה בנקודה כלשהי, לא ברורה, אי שם ברחבי האולם. "הכל בסדר?" שאלה.

רמוס אמר "כן" חלושות, המילה בקושי יוצאת מפיו.

"בטוח?" שאלה, "אתה נראה קצת..." אמרה, "לא במיטבך."

"כן, בטח שהכל בסדר" אמר. הוא ידע כי עיניה בוחנות אותו עכשיו. הוא לא הביט בה, אך יכל לנחש בשיא הדיוק את המבט הנמצא בהן.

"אתה יודע, רמוס, אם אתה רוצה לדבר על משהו, לספר לי, אתה תמיד..."

"תודה" הגיב ביובש.

את לויד ואדוארד ברך בלאקוניות כשהגיעו. שלט ה"רמוס תעשה לי ילד!" המוכר הצליח להעלות על פניו חיוך קצר בלבד שאחר התחלף שוב בהבעה זועפת. הוא הקשיב רק במחצית האוזן לפרופסור דיראק אשר הסביר על מבנה הטופס הנוכחי. דממה נפלה על האולם כשחולקו הטפסים. רמוס הביט בטופס שלו במבט מזוגג. אחר, עצם את עיניו ולקח כמה נשימות עמוקות, מנסה בכל כוחו להתרכז. הוא ענה על הטופס בכלליות, יודע שפספס לפחות שאלה אחת שאת תשובתה היה שולף ממוחו בקלות מדהימה בתנאים רגועים יותר. הוא חרטט דבר מה לא קשור והגיש את הטופס שלו, אחרון מבין המתמודדים, כשבשעון החול נותרו רק מספר גרגרים. הפעם, בזמן בדיקת הטפסים, הועסקו התלמידים על ידי כמה תלמידי ריוונקלו אשר התנדבו להעלות מופע סטנד-אפ קצר, שנראה משעמם במיוחד בעיניו של רמוס, אם כי הוביל לצחוק רב בקהל. אפילו חלק מהמורים הרשו לעצמם לזנוח את הארשת הרצינית.

"ובכן, לתוצאות" קרא לבסוף פרופסור דיראק אחרי הקדמה בה אמר שכולם מצוינים, "מר לויד אברטאווה: 33 נקודות. כל הכבוד. " ככל הנראה, רק מעטים שאינם תלמידי סלית'רין מחאו כפיים.

"העלמה אליזבת מרי דייניאול: 31 נקודות." מחיאות כפיים מדודות במיוחד נשמעו מקרב כל האולם.

"מר רמוס לופין: 31 נקודות." נשמעו מחיאות כפיים רפות.

"מר אדוארד סיימור: 34 נקודות." מחיאות כפיים נלהבות נשמעו באולם, בעיקר מקרב תלמידי ריוונקלו. רמוס אמר לאליזבת "ביי, תודה", שחרר "כל הכבוד" לאקוני לעברו של אדוארד, עוד "ביי" לעברו של לויד ויצא מהחדר בצעד מהיר.

בדרך לחדר הקונדסאים נתקל בתגובות מעורבות מצד חבריו לבית. היו שאמרו "לא נורא, יש עוד את הפעם הבאה" והיו שהחליטו כי יכלו להיות בעצמם טובים בהרבה וכי רמוס הוא בחירה גרועה. הרי, ככלות הכל, זה עניין של פרוטקציות כי פרופסור מקגונגל אוהבת אותו במיוחד, לא עניין של כשרון. להכל בוחרים את הרמוס הזה. ועכשיו הכל מתפוצץ לנו בפנים. למורת רוחו, ידם של המצדדים בתפיסת "רמוס הוא גרוע" היתה על העליונה, לפחות לפי המדגם של התלמידים שיצא לו לשמוע בדרכו אל חדר המועדון, ובעיקר בחדר המועדון עצמו. לשמחתו, היה חדרם של הקונדסאים ריק. הוא קבר את ראשו בתוך הכר ואחרי ההרהורים רבים המלווים בכמה דמעות, שקע אל תוך שינה, שלפחות לפי הזכור לו, הייתה נטולת חלומות.

 

רמוס וותר על ארוחת הבוקר שלו ביום רביעי. אחרי כמה שיעורים בהם סבל מכשר ריכוז נמוך למדי, היתה ארוחת הצהריים שלו תפלה להחריד. כשהסתיים יום הלימודים, התקלח באופן חפוז, נכנס למיטתו ונסה בכל כוחו לשקע את מחשבותיו בצלילה אל הספר שלפניו, מצליח באופן חלקי בלבד. שקט שרר בחוץ, בחדר המועדון. התלמידים נמצאים, ככל הנראה, בארוחת הערב שלהם. הדלת נפתחה. רמוס ניסה שלא להפנות מבטו מהספר, אך ראה את סיריוס הנכנס ומתיישב על מיטתו של זה האחרון. רמוס נדרך כולו. הוא קיבע את מבטו בספר שלפניו אך לא הצליח לקרוא דבר. במשך דקה או שתיים לא אמר איש מהם דבר עד אשר שבר לבסוף סיריוס את הדממה ושרבב מזווית פיו "מה נשמע?". למשך כמה שניות נשתררה שוב דממה, אחר אמר רמוס בקצרה "בסדר". הוא יכול היה לשמוע את סיריוס האומר "אה" בתגובה. למשך כמה דקות שתקו שניהם. הדממה אשר שררה בחדר היתה כה מעיקה, עד אשר רמוס כמעט והרגישה לוחצת את כל גופו.

"איך אתה מרגיש לקראת יום שבת?" שאל סיריוס לבסוף.

"כרגיל, יש חולשה כמה ימים לפני, שום דבר חריג. תודה ששאלת."

"אין בעד מה" אמר סיריוס, אחר העביר ידו בשיערו. רמוס תופף חרישית על דפי הספר שלו. "כולם למטה אוכלים ארוחת ערב. אתה רוצה להצטרף אלי? יש היום קינוח שוקולד נפלא."

"תודה על ההזמנה. אני לא רעב. אתה יכול לרדת לאכול, פיטר וג'ימס בטח מחכים לך. אני מניח שכאשר מדובר בך, בסיריוס, ודאי מאוד תחסר אחרי כמה דקות."

שוב נשתררה דממה, ארוכה ומייגעת.

לבסוף, קם סיריוס ממיטתו והתהלך מעט בחדר במעגלים, אחר נעמד ואמר "אני מצטער, ירחוני, הגזמתי". רמוס טרק את כריכתו של הספר על דפיו. הוא שתק למשך כמה שניות ואז אמר "בסדר. גם אני הייתי צריך לשאול אתכם לפני שסיכמתי עם אדוארד ועם לויד באותו היום". רמוס קם ממיטתו.

חיוך התפשט על פניו של סיריוס. "אז נרד לאכול? אני מת מרעב" אמר לבסוף.

רמוס צחק. "כן, בוא נרד. רק בלי קינוח השוקולד."

 

***

 

בשמיים זרועי הכוכבים תלוי היה ירח מלא. זהו יום השבת שלפני הפסחא. רוב תלמידי בית הספר יצאו כבר לחופשתם. הדמות המתולתלת אשר בתמונה במסדרון, חברתה של האשה השמנה, ברברה אחת ששם משפחתה נמחק זה-מכבר מן הלוחית המוזהבת אשר תחת התמונה, האזינה לרחש הרגליים הנעות תחת לגלימת ההיעלמות. ציוץ עכברי קל נשמע.

כחצי שעה חלפה. הדמות אשר עברה עתה במסדרון, סקרה אותו וחזרה על עקביה, גרמה לברברה להחסיר פעימה. הדמות חלפה. ככל הנראה, איש לא שם לב בבוקר שהפציע אחר הלילה ההוא כי עיניה של הדמות בתמונה מסגירות כי דבר מה קורה בתוך פנימיותה של האשה המצוירת. בימינו הנאורים, איש איננו נותן את הכבוד הראוי לתמונות.

 

***

 

כשהתעוררו לקראת צהרי יום ראשון, ארזו ג'ימס, סיריוס ופיטר את מזוודותיהם אל לקראת היציאה לחופשה. "רמוס, אתה בטוח שאתה לא רוצה לבוא לעשות אצלי חג? לפחות יום או יומיים."

"לא, באמת, אין צורך" אמר רמוס, "אני אשאר כאן. תודה."

"זה לא נעים לי לראות אותך כאן כשאני יודע שאני, ג'ימס והמשפחה שלו נחגוג כולם ביחד אצלו בבית" אמר סיריוס, "אתה רוצה שאני אשאר אתך כאן?".

"לא, באמת" אמר רמוס, "אל תדאגו, לא יהיה לי משעמם החג. נשארה לי ערימה ענקית של עבודות ושיעורי בית שנדחו בגלל ההכנות לחידון."

"בטוח?" שאל סיריוס.

"אתה יודע, רמוס, תמיד יש אצלי בחדר עוד מיטה פנויה חוץ מזו של רך-כף. ההורים שלי מאוד ישמחו לראות אותך, באמת."

"אתה יכול לבוא אלי, אם אתה רוצה" הציע פיטר.

"אני מעריך את זה מאוד, אבל לא תודה. לא יהיה חסר לי כלום!"

רמוס קם ממקומו ועזר לג'ימס, שבגדיו התפזרו, להכניס דברים למזוודתו. "אני אהיה בסדר, באמת!".

השלשה סיימו לארוז וברכו את רמוס לשלום כשיצאו אל עבר משרדה של מקגונגל בכדי שזו תאשר להם סופית לצאת. השמש כבר דרה לה בשמיים. רמוס חזר לחדרו אחרי שלִווה אותם אל חדרה של הפרופסור. מסדרונות בית הספר היו ברובם ריקים, פרט לכמה תלמידי שנה חמישית או שביעית שנצלו את הזמן בכדי ללמוד בשקט אל לקראת הבחינות הדרקוניות המתקרבות.

רמוס הגיע לחדר האוכל. כמו בכל חג דומה, קוצרו השולחנות הארוכים ולחדר נוספו, בשטח הפנוי, שולחנות לששה, ארבעה או שני סועדים. רמוס החליט להתיישב על שולחן אחד המיועד לשני סועדים, אולי משום שהוא קרוב לחלון המשקיף על הנוף שבחוץ. לאור חולשתו, אין כמו אוויר צח הנכנס מהחלון. בזמן שהיה שקוע בצלחתו, שמע לפתע קול מוכר. "היי" אמרה אליזבת. חיוך פשט על פניו של רמוס. "היי!" אמר, מופתע משהותה בבית הספר. מדוע איננה מבלה עם משפחתה? נראה היה לרמוס כי היא מופתעת אף היא.

"אפשר לשבת?" שאלה.

"וודאי" אמר, שמח כי הוא איננו לבד. היא התיישבה מולו. "אתה נראה עייף וחיוור מאוד" אמרה לפתע בטון רציני משהו. "הכל בסדר?" שאלה.

"כן," אמר, "תודה על ההתעניינות." הם אכלו ופטפטו על הא ודא, השיח עם אליזבת משפר את מצב רוחו של רמוס. "אגב," אמרה, "באותו היום בחממות, שכחת את הצעיף שלך אצלי. נראה לי שאני צריכה להחזיר לך אותו" אמרה בקול משועשע.

"את יכולה לשמור אותו אצלך" אמר, "אני כמעט ולא משתמש בו גם ככה. אני לא אוהב צעיפים."

"לא, לא" אמרה, "אני מתעקשת להחזיר לך אותו."

"נו, אם את מתעקשת" אמר רמוס, חיוך על פניו.

"מה דעתך שנפגש תכף ואני אחזיר לך אותו?"

"בשמחה" אמר רמוס.

"אני אעלה לחדרי, אחפש אותו, וניפגש עוד ארבעים דקות על המדרגות ליד התמונה של סיר גאווין?"

"אין בעיה" אמר רמוס. הם סיימו לאכול. רמוס עלה לחדרו, התרחץ במהרה, לבש את הבגדים כפי שתכנן ללבוש אותם אל לקראת החידון, סדר והבריק את שיערו עם שיקוי ששעתו הגיעה אחר ששכב זמן רב כאבן שאין לה הופכין, אפילו הרשה לעצמו התזה קטנטנה של בושם, וירד לחכות לאליזבת על יד המדרגות. כשהגיעה, לבושה שלא כהרגלה בגלימה המשתפלת במורד גופה כשמלה, מדיפה מעט ריח של בושם עדין במיוחד, היא החזירה לו את הצעיף. הוא הודה לה והם נצלו את ההזדמנות בכדי לצאת לטיול, רק שניהם, מסביב לטירת הוגוורטס השוממת. ריחות של ראשית אביב מוקדם עמדו באויר כשצחקו ודיברו. רמוס איננו זוכר, אך יתכן כי לרגע אחד ויחיד, אף החזיק בידה.

 

 

reply

view replies