????? ???? ????

???????? ??????2???????? ?????2??????? ??????2?????? ???????2????? ??????2??? ???????2

 

 

"חידון באפלה"
פאנפיק פרי עטו של שמעון נעים

 

פאנדום: הארי פוטר
דירוג:
PG
שיפ: אין (בין דמויות קאנוניות)

ז'אנר: עלילתי
בטא: ליהי (רגולוס)

 

 

פרק שישי

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא

 

reply

view replies

 



"האם כולם מבינים את המצבים בהם השימוש בקללת-הנגד הזו איננו יעיל?" שאל הפרופסור דיראק. חלקו הארי של הכיתה הנהן בהבנה. "פיטגרו," פנה המורה, "הסבר לי."

פיטר עיווה פניו ואמר "הקללה לא יעילה כאשר היריב משתמש בלחש מגן-יציב."

הפרופסור דיראק הנהן תוך שאמר "יפה מאוד. ומה עוד?"

פיטר עצם את עיניו בניסיון לחשוב. "משהו עם השרביט?"

"נכון," ענה הפרופסור, "אתה זוכר במה מדובר?" פיטר נד בראשו. "מישהו רוצה לעזור לו?" מספר ידיים הורמו באוויר. המורה סמן לאחד התלמידים שהסביר על סוגי שרביטים שהשימוש בהם הופך את הקללה ללא יעילה.

"ובכן," אמר הפרופסור, "כל הכבוד. חזרו על החומר לפני השיעור בשבוע הבא כי החומר שאנו עתידים ללמוד בהמשך  נבנה על זה שאותו למדנו השיעור. אתם משוחררים. לופין, גש אלי בבקשה." התלמידים נותרו דוממים כשרמוס והמורה יצאו יחדיו מהכיתה ורק אז הרשו לעצמם להתחיל להרעיש.

"האם הפרופסור מקגונגל כבר ידעה אותך לגבי האירוע המתוכנן?" שאל הפרופסור.

"לא, פרופסור." אמר רמוס.

"כנראה שטרם הספיקה. ובכן, בעקבות הלחץ שאליו אתה ושאר המתמודדים נתונים אליו, החלטתי בעצה אחת עם פרופסור דמבלדור לערוך ביום שבת מפגש קטן בהוגסמיד להקלת הלחץ לפני התחלת ההכנות לחידון הבא."

"זה נשמע... מעניין, פרופסור."

הפרופסור מסר לרמוס את פרטי מקום המפגש והשעה, אחר ברך אותו לשלום ופנה לדרכו בצליעה קלה.

 

"מה הוא רצה?" שאל סיריוס כשראה את רמוס.

"הוא ארגן לכל המשתתפים בחידון מפגש ביום שבת."

"עוד ערב ריקודים במועדון המורים? אתה הולך ליהנות..." אמר ג'ימס בפיזור דעת.

"האמממ..." החל רמוס לענות, "לא בדיוק. אנחנו נצא להוגסמיד."

"הו," ענה סיריוס, "הוגסמיד. איזה כיף," ומיד אחר כך הוסיף, "צריך ללכת לחממות." תוך שהוא פותח בצעד לעבר המדרגות.

 

ביום שבת הלך רמוס באיטיות אל עבר נקודת המפגש והתפלא לגלות כי הוא הראשון להגיע. הוא התישב על ספסל קרוב והדק את הקשר בשרוכיו, אחר בהה באוויר וחכה למתמודדים נוספים. מספר דקות חלפו ודמות תמירה וזהובת שיער נראתה לה בדרכה אל המקום. רמוס קם וקדם בברכה את אדוארד המתקרב. כשזה הגיע, טפח על שכמו של רמוס עם אמירת "היי!" רמה. "שלום," אמר רמוס, סוקר בעיניו את אדוארד. נראה היה כי זה בלה זמן לא קצר מול המראה והארון טרם הרשה לעצמו להגיע. "מה שלומך?" שאל.

"אצלי בסדר. מה אצלך?" שאל והתישב על הספסל, "יש חדש?".

לא חלפו אלא כדקה או שתיים לפני שנראתה דמות נוספת מתקרבת. הפעם היה זה לויד אברטאווה אשר הגיע ולחץ את ידי שניהם. נכר היה כי חרג זו הפעם ממנהגו והחליף את הבגדים המחויטים בבגדי יציאה ממוצעים של כל קוסם מתבגר. "מה שלומכם?" שאל.

לאחר כמה דקות נראו עוד שתי דמויות המתקרבות: היו אלה אליזבת והפרופסור דיראק, שהגיע הפעם לבוש בבגדי יום-יום אשר החליפו את הבגדים הרשמיים שלבש תחת תפקידו. אליזבת לחצה קלות את ידו של לויד ונשקה לרמוס, שהפך עצמו לדמוי סלק, על לחיו. "שנצא?" שאל הפרופסור דיראק.

 

הפרופסור נצב על יד הפסל לזכרו של אחד משרי הקסמים המנוחים ולאחר שסקר קלות את הוגסמיד אשר סביבו, הפנה את מבטו אל התלמידים הישובים על אחד הספסלים הקרובים. "אני אתן לכם עכשיו זמן חופשי. אני מבקש שלא תתרחקו לשום מקום שאינו בטווח הליכה של מספר דקות מכאן. אם אתם רואים אדם חשוד, התרחקו מיד מן המקום. בשעת צרה, שגרו לאוויר שלשה מטחי ניצוצות בצבעי הבית שלכם כדי שאוכל לזהותכם. ברור?" התמידים הנהנו. הפרופסור מסר להם שעה ומיקום למפגש בסיום היום והלך לחנות קרובה.

אליזבת קמה מיד, אמרה לרמוס שתראה אותו מאוחר יותר ונעלמה באחת בתוך אחת החנויות עוד לפני שהספיק רמוס לחשוב מה הוא מעוניין לעשות.

אדוארד קם והתמתח. "מה דעתכם," שאל, "לעשות כאן סיבוב באזור?"

לויד אמר "זה יכול להיות נחמד," וקם ממקומו. רמוס קם אף הוא והלך אתם.

 

לאחר סיבוב לא-מעניין-במיוחד בכמה חנויות למתנות ואביזרי קסם שונים הציע אדוארד להכנס לחנות מסוימת שאף פעם לא עניינה את רמוס יתר על המידה – חנות אביזרי ההלבשה והאופנה הקרובה. "אחי למד עם מנהל החנות בהוגוורטס. הוא יעשה לנו מחיר טוב." אמר ונכנס פנימה, מנהל החנות מקדם את פניו בברכה. לויד ורמוס באו אחריו.

"הי, אדו! ממצב?" שאל מנהל החנות.

"אצלי טוב. מה אתך?"

"העסקים הולכים טוב בינתיים לאחרונה... אז מה? באת להתחדש קצת? הפסחא מתקרב..."

"בינתיים רק להסתכל, תודה." ענה אדוארד.

"אוקי. אלו החברים שלך?"

"אהא." ענה אדוארד.

"טוב, אם אדו כאן אני חושב שלא תצטרכו יעוץ או עזרה, אבל תקראו לי אם אתם רוצים משו."

"תודה." ענה רמוס ואחריו גם לויד. בעל החנות חזר לעסקיו.

"בואו, אני אראה לכם משהו מגניב." אמר אדוארד ולקח את רמוס ולויד לאחת הפינות בחנות, בה נצב ראי ומעליו השלט "הראי המדמה".

"זה משהו מיוחד," אמר אדוארד, "זה ראי שמסתכלים עליו, חושבים חזק על איך שתרצו להראות וזה יציג לכם איך תראו." אמר. "אני אדגים. בוא נקח למשל... אותי במשקפיים." אדוארד עצם את עיניו, התרכז וכשפקח את עיניו נראתה דמותו שולפת זוג משקפיים משום-מקום ומרכיבה אותם. "מתאים לי?" שאל, זוכה למבטים מחויכים מלויד ומרמוס. "ננסה עוד זוג," אמר, התרכז, ומיד השליכה הדמות את המשקפים אל מחוץ לגבולות המסגרת והרכיבה זוג חדש, אף הוא יש-מאין. אחר ניסה אדוארד להוריד את המשקפיים ולהפוך את שיערו הארוך לקלוע בהרבה צמות דקות וארוכות. "הסתובב!" אמר וצפה בדמותו עושה סיבוב, מתירה לו לראות את שיערו החדש מכל זווית אפשרית.

"מתאים לי?" שאל. לויד אמר שהוא מעדיף את הדמות שבמראה. "רמוס, מה אתה חושב?"  שאל.

"האמממ..." פלט רמוס, "נראה לי שעדיף כמו שאתה עכשיו."

 

לויד ואדוארד נצלו את הזמן הפנוי בכדי לדגמן מכל הבא ליד, החל בשמלות ערב וכלה בתיירים מצחיקים ומלוכסני עיניים העוטים מצלמות על צווארם. אחר שוויתר רמוס על תורו מול המראה המכושפת, מדדו אדוארד ולויד את בגדי צו האופנה האחרון- גלימות מקורעות ופרומות שוליים - והוסיפו אותן להזמנה.

בשלב הבא ניסה אדוארד את הלהיט האחרון אשר בשבחו דבר בעל החנות- עגילי חישוק מכושפים אשר אינם דורשים ניקוב האוזן - והוסיף גם אותם להזמנה.

 

"נו, רמוס, מה אתך?" שאל אדוארד, בוחן את רמוס במבטו, "גם לך לא יזיק לנסות את הראי ולהתחדש במשהו."

"לא," אמר, בולע את מילותיו חלקית, "אין צרך."

אדוארד דחף קלות את רמוס אל מול המראה וקרא למנהל החנות שצווה על דמותו של רמוס ללבוש כמה גלימות העונות על צו האופנה האחרון, דבר שגרם לרמוס לעקם אפו או לעקל שפתיו, טוען בכל פעם שזה לא הטעם שלו.

"לפחות נסה את זה," אמר אדוארד, כופה על דמותו של רמוס לעטות צעיף פסים שחור-ולבן. "מתאים לו, לא?" שאל אדוארד.

"אהא," אמר לויד, "ממש מתאים לך."

"אני לא יודע..." אמר רמוס, "אני לא אוהב צעיפים. והוא ארוך מדי."

"שטויות, זה מאוד באופנה היום," אמר אדוארד ואחר הוסיף לבעל החנות "תוסיף לו את זה."

"אני יעשה לכם 40% הנחה כי אתם חברים." אמר בעל החנות, זוכה לתודות השלישייה.

אדוארד הצמיד את עגיל הזהב המנצנץ לאוזנו והשלשה יצאו מהחנות, אוחזים בשקיותיהם.

 

בדרכם אל המסעדה-באר בה קבעו להפגש, שמעו לפתע קריאת "מר לופין" שגרמה לרמוס להאדים. הייתה זו מאדאם רייד מהחנות ממול אשר עסקה בפיקוח על פריקת סחורה משיירת מטאטאים. "רמוס, מה שלומך?" שאלה, סוקרת את השלישייה ומעווה פניה כשמבחינה בשקיות שבידיהם ובעגילו המנצנץ של אדוארד.

"שלומי טוב, מאדאם רייד. איך העסקים?"

"אני מקווה שיתחזקו לקראת הפסחא. ביום-יום אנשים מעדיפים לבוש... קליל יותר," אמרה, מפטירה את מילותיה האחרונות בבוז בלתי מוסווה.

"אה." אמר רמוס, "שיהיה לך יום נעים."

"גם לך נערי, גם לך..." אמרה, מלמלה משהו וחזרה לפקח על פריקת הסחורה, מאפשרת סוף-סוף לאדוארד וללויד לצחוק. "זה מסביר כמה דברים..." אמר אדוארד, "בהחלט מסביר...".

 

השלשה התישבו על יד שולחן מלבני לארבעה– רמוס ולויד זה-לצד-זה ואדוארד על יד כסא עליו הניח את השקיות העמוסות. "נו, רמוס, נסה כבר את הצעיף," אמר אדוארד, "אני רוצה לדעת איך אתה נראה בו."

"נו, קדימה!" הוסיף לויד, "הוא מאוד מתאים לך."

רמוס עטה את הצעיף בחוסר-חשק כשהגיע אחד מעובדי המקום ושאל מה ברצונם לשתות. "תביא את קוקטיל הבית לשלושתנו," אמר אדוארד. רמוס הביט בו בחשש ואמר "פרופסור דיראק צריך לבוא בקרוב ועדיף שלא נשתכר...".

"נקח רק כמה 'שוטים', וזהו." אמר אדוארד. המלצר הביט בהם בעניין, מחכה לרשום את הזמנתם הסופית.

"עדיף שלא נשתה, רמוס צודק," אמר לויד. "נסתפק בשתיה קלה יותר. לי מיץ תות."

"גם לי," אמר רמוס. אדוארד הביט בהם בפנים חמוצות משהו ואחר הוסיף כוס מיץ תות שלישית להזמנה.

 

אליזבת הגיעה בדיוק כשגמרו כמעט את השתיה. אדוארד הוריד את השקיות מן המושב שלידו ופנה לה מקום, אך זו לקחה כסא משולחן אחר והצמידה אותו לצלע השולחן הסמוכה לזו שלידה ישב רמוס. "תתחדש על הצעיף," אמרה, "הוא ממש מתאים לך."

"אה... תודה." אמר רמוס. אליזבת חייכה והניחה את השקית הכהה שהיתה בידה על הכסא הריק על יד אדוארד, שהחזיר לשם בינתיים את השקיות האחרות.

"של מי השקיות עם הבגדים שם?" שאלה.

"שלי ושל אדוארד," אמר לויד.

"תתחדשו." אמרה.

הפרופסור דיראק הגיע.

"אני רואה שעשיתם קניות כשלא הייתי פה," אמר, "תתחדשו כולם." הארבעה הודו לו בנימוס.

"אני מקווה שנהניתם ונצלתם את הזמן. עלינו לחזור להוגוורטס."

 

הפרופסור דיראק נפרד מהתלמידים בברכת לילה טוב כשהגיעו להוגוורטס. "מה דעתכם להפגש שוב בקרוב?" שאל אדוארד. "מחר בעשר ליד האגם נראה לי מתאים מאוד."

"נראה לי נפלא." אמר לויד.

"אתה תבוא?" שאל אדוארד את רמוס.

"האמממ... כן. אני אבוא." ענה.

 אליזבת התעלמה ונפרדה מרמוס בלחיצת יד חמה ולבבית, אחר הלך כל אחד מהם לדרכו.

 

ג'ימס פתח את דלת חדרם של הקונדסאים והארבעה נכנסו פנימה, שם התישבו על מיטותיהם, מעכלים את ארוחת הבוקר הדשנה של יום ראשון. "נראה לי שיש היום מזג אוויר נפלא לקווידיץ', לא?" אמר סיריוס.

"אהא." אמר ג'ימס, "ואת השיעורים אפשר לסיים אחר הצהריים, אין הרבה."

סיריוס שלף את המטאטא שלו ממקומו תחת המיטה ואמר "פיטר, ג'ימס, רמוס, קדימה! יש לנו אחלה יום לשחק ולהתאמן!", אחר כבר פתח את הדלת והיה כבר עם רגל אחת מחוץ לחדרם.

רמוס לא הפגין התלהבות מיוחדת. "אמממ..." אמר, "אני לא יכול לבוא לשחק. לכו בלעדיי. תהנו."

סיריוס שב על עקביו. "קרה משהו, ירחוני?" שאל.

"לא, פשוט... יש לי התחייבויות קודמות."

"אה? 'התחייבויות קודמות'? למה אתה מתכוון?" שאל ג'ימס. רמוס הבחין בפיטר הנועץ בו מבט עכברי.

"כבר תכננתי משהו." ענה רמוס.

"כן," אמר ג'ימס, "זה היה ברור. מה כבר קבעת?"

"אה... פשוט אדוארד ואברטאווה קבעו איתי להפגש הבוקר."

"ירחוני, אתה יודע שעם החידון הזה שלך והלימודים לא שיחקנו קווידיץ' כבר הרבה מאוד זמן, ועכשיו אתה הולך לפגוש אותם? שוב?" אמר, קולו גבוה יותר באופן משונה, מעקם את אפו.

"זה לא... פשוט..."

"פשוט מה?" שאל סיריוס, "פשוט אתה מעדיף להפגש אתם?"

"לא, פשוט... לא ידעתי שאתם רוצים לשחק קווידיץ'. חשבתי שתכתבו הבוקר את החיבור לפרופסור מקגונגל. אם היית יודע אז לא..."

"ג'ימס, פיט, קחו את המטאטאים ובואו." אמר, יוצא מן החדר בזעם. פיטר וג'ימס נעצו ברמוס מבט חד, לקחו את מטאטאיהם ויצאו מן החדר.

 

על יד האגם ישבו לויד ואדוארד, האחרון לבוש בבגדיו החדשים ועונד את העגיל המנצנץ לאוזנו. רמוס לחץ את ידיהם ואחר הראה להם לויד ספר חדש שקנה: אוסף תצלומים נעים, צבעוניים וביוגרפיות קצרות של מיטב שחקני הקווידיץ' של הדור. אדוארד ולויד החלו להתווכח לגבי הרמה המקצועית של אחד מהם. רמוס הביט בהם בחוסר עניין ולאחר כחצי שעה אמר שהוא איננו מרגיש בטוב ושב לחדר המועדון הגריפינדורי הדומם, בוהה באח המבוערת.

 

"נו, איך היה עם הרוצח?" קולו החד של סיריוס עורר את רמוס מבהייתו. "אה?" שאל.

"איך היה עם אוכל המוות, שאלתי." שב סיריוס ואמר, קולו מצליף.

"אני לא יודע על מה אתה מדבר." אמר רמוס.

סיריוס הביט בו בעיניים המאימות לצאת מחוריהן, אחר הפנה גבו והלך לחדרם של הקונדסאים, ג'ימס אחריו. פיטר התמהמה קלות, הביט ברמוס במבט בוחן, אחר הלך גם הוא לחדרם של הקונדסאים. רמוס בהה זמן קצר בדלת הנסגרת, אחר נכנס אל החדר ומבלי להביט באיש שלף כמה פיסות קלף, נוצה וקסת והלך להכין את שיעוריו, מצליח להתרכז בהם אך-בקושי.

 

כשקם בבוקר יום שני, היו שאר חבריו עוד ישנים. רמוס שטף פנים וצחצח שיניים, אחר התלבש. פיטר היה הבא להתעורר כשרמוס היה בחדר האמבטיה. רמוס החליף אתו מספר דברי-סרק ויצא אל עבר ארוחת הבוקר, בתקווה כי תאבון לאוכלה יצוץ יש מאין. כשהגיע לאולם הגדול, מצא כי הוא בין הבודדים האוכלים בשעה הזו, כשבין משכימי הקום נמנות גם אליזבת ואן. רמוס אכל רק בקושי, חסר תיאבון. אחרי זמן קצר הגיעו גם פיטר, ג'ימס וסיריוס והתישבו על ידו, אוכלים בדממה. רמוס סיים את ארוחתו המצומצמת והדף את הצלחת קדימה, ישב וחשב, כשלפתע קרא קול מוכר "רמוס?". אליזבת חייכה אליו בנחמדות.

"היי" קרא רמוס, "מה שלומך?"

"טוב. אה... רמוס, אתה יכול בבקשה לבוא לרגע? אני צריכה לדבר אתך."

רמוס המופתע קם והתרחק עם אליזבת כדי מספר פסיעות מהשולחן.

"אתה יודע, רמוס, עוד מעט מגיע השלב הבא בחידון," אמרה.

"אהא" אמר.

"וחשבתי... חשבתי שיהיה נחמד לו נלמד ביחד רק ש... כמו שאתה יודע, אני ואדוארד לא כל כך מסתדרים לאחרונה."

רמוס לא ידע מה עליו להגיד.

"וחשבתי... האם אפשר אולי לחשוב על איזה פתרון, כי אני לא רוצה שתעמוד במצב לא נעים שבו תצטרך... כאילו... 'להכריע' או 'לבחור' מישהו."

רמוס פלט אנחת 'אהא' ארוכה, מקווה שהיא מספקת.

"אז... האמממ... אני אנסה לחשוב על משהו ואני רוצה שתנסה לחשוב גם אתה."

"אה... טוב." אמר רמוס בקול סתמי, "אני אחשוב."

לרגע הביטה בו ואחר הפנתה את מבטה אל סיריוס ואן המדברים ובנימה קלילה בהרבה אמרה "תראה איך סיריוס מנסה להתחיל עם אן... זה כזה שקוף...".

רמוס גיחך קלות.

"הם יכולים להתאים, נראה לך?" שאלה.

"אני לא מכיר את אן מספיק טוב כדי לקבוע."

"ואני לא מכירה את סיריוס, אלא רק את השם שיצא לו."

"איזה שם יצא לו?" שאל רמוס.

אליזבת צחקקה ונגבה את עדשות משקפיה. "שם של ילד קטן מגודל," אמרה. "שם מתאים?"

"הוא אדם נהדר," אמר רמוס, "וזה מה שבאמת חשוב."

"הו..." אמרה אליזבת, "אז אני יכולה להבין זאת כ'כן'?".

"האמממ..." החל רמוס לענות, בורר את מילותיו בקפידה, "הוא קצת ילדותי לפעמים, אבל למי מאיתנו אין את החסרון הקטן שלו? בגדול, הוא אדם נהדר."

"אני אגיד לה."

"למה, היא שאלה?" שאל רמוס, מנסה לשוות לקולו סתמיות, איננו בטוח כי הוא גם מצליח.

"לא, אבל מחובתי להגיד לה. היא חברה טוב שלי."

"אני מבין."

לרגע שתקו שניהם.

"תגיד," שאלה אליזבת, "התחלת כבר להתכונן למבחן של פרופסור לאגוז?"

"כן. קצת."

"אה. איך הולך?"

"בינתיים הכל בסדר."

"אה. פשוט אני... אני לא ממש מסתדרת עם זה."

"אה..." אמר רמוס בהבנה. למשך כמה שניות שתקו שניהם ואז הוסיף רמוס "אם תרצי עזרה..."

"הו, אני אשמח מאוד." אמרה אליזבת. "מתי?"

"האמממ... מתי נוח לך?"

"מתי שנוח לך."

רמוס צחק קצרות ואמר "ככה לא נגיע לשום מקום."

אליזבת צחקה בחזרה ואמרה "יום רביעי בחמש?"

"אין בעיה." אמר רמוס. "היכן נפגש?"

"נראה לי שאף אחד לא עושה שימוש בחדר שבו השתמשנו בכדי ללמוד לחידון, אז הוא יוכל להיות רק שלנו."

"אה. טוב." אמר רמוס.

"תודה רבה!" אמרה אליזבת , אחר התקדמה אל עבר השולחן. אן סיימה להקשיב לסיריוס ושבה לעמוד ליד אליזבת. זו, נשקה לרמוס על לחיו וברכה אותו לשלום כשהלכה. רמוס שב והתישב במקומו, מחכה מתוך נימוס שפיטר וג'ימס יסיימו לאכול. לרגע ישבו שוב הארבעה בשקט, עד שהגיעה חברתו של ג'ימס וזה קם, עזב את הארוחה שלו והתרחק עמה מהשולחן. סיריוס סיים לאכול בחופזה ועזב את השולחן אף הוא. פיטר נגס את נגיסתו האחרונה והלך עם רמוס לכיתה בה התקיים השיעור הראשון.

 

הערב הגיע. רמוס קרא באחד הספרים, מרוכז רק חלקית, שב וקורא את אותה השורה בפעם החמישית. ג'ימס וסיריוס שיחקו שח קוסמים ופיטר צפה בהם מהצד על תקן פרשן לענייני טקטיקה.

רמוס סגר את הספר ברעש ובעצבים והביט בחבריו המשחקים. כשהסתיים הסיבוב, ביקש מפיטר וג'ימס דקה עם סיריוס לבדו. "בבקשה, תנו לי דקה אתו בארבע עיניים. זה לא יקח הרבה זמן.". פיטר וג'ימס הרשו לעצמם להביע הפתעה מסוית על פניהם, אך קמו והלכו לחדרם.

 

סיריוס בהה באח והתעלם מרמוס. "רך-כף, הסתכל עלי, בבקשה," אמר. סיריוס הפנה אליו את מבטו, מבט כועס מהסוג שרמוס כה שנא לראות.

"נו, רך-כף, באמת," אמר ברכות, "אני לא יכול להמשיך כך. זה עושה לי רע. אתה מוכן אולי להגיד לי מה קרה?".

סיריוס משך את כתפו ואמר "כלום."

"אם קרה רק 'כלום', למה אתה כל כך כועס עלי, רך-כף?"

 "אני לא כועס, לופין." אמר.

"אז אולי רק תגיד לי מה אני יכול לעשות כדי להשיב את המצב לקדמותו? בבקשה?" התחנן רמוס.

"כבר אמרתי שהכל בסדר," אמר, אחר קרא בקול "ג'ימס, פיטר, שובו בבקשה."

רמוס הבחין בהם מגיעים והלך לחדרם ונשכב פרקדן על מיטתו, מביט בסהר המחזיר אליו מבט מקניט, אחר התכסה בשמיכה, מרגליו ועד ראשו.

 

יום רביעי עמד אל לקראת שעת קץ הלימודים. רמוס נסה לפתור את התרגיל האחרון בטריגונומאגיה. סינוסים, קוסינוסים  ואותיות כשף יווניות עתיקות הסתחררו אל מול עיניו במערבולת לא-חיננית של עירבוב מין בשאינו מינו כשהיה צריך להרכיב את אותו הכשף המעצבן בהסתמך על אותן הזהויות המטופשות הרשומות על הלוח.

"האם יש כבר למישהו פתרון?" שאלה פרופסור דה-מורגן, סוקרת בעיניה את התלמידים המיואשים שראשיהם מתחשבים להפרד מגופם בכל רגע, אחר מפטירה דבר מה עצבני מפיה. "מר לופין?" שאלה בתקווה המוסווית למחצה מאחורי הקול הממלכתי-תמיד שלה. רמוס נד בראשו. החול שבשעון החול של המורה כמעט אזל. "טוב, השאלה תשאר לכם כשיעורי בית. בנוסף, אנא פתרו את תרגילים אחד עד חמש בספר הלימוד, דלגו על הסעיפים עם הווקטורים, עדיין לא למדנו אותם. יום נעים שיהיה לכם."

המורה יצאה מן הכיתה ומספר תלמידים התמתחו ופיהקו, אחר אררו לדורי-דורות את הקוסם החולני ההוא שהחליט לדחוף מדע של מוגלגים אל תוך הנסתרות שבפינות הקסם.

 

רמוס הלך אל תא השירותים הקרוב. מול המראה סדר את בגדיו וישר אל גלימתו. הוא קשר מחדש את עניבת הגריפינדור האדומה-זהובה שלו ואף סדר מעט את שיערו בהינף שרביט עם קסם חדש שלמד לא מזמן, אחר הניח שוב את התיק על גבו והחל להתקדם אל עבר הקומה הרביעית. שם, מאחורי הפסל, נכנס מבעד לדלת והבחין באליזבת היושבת וקוראת בספר עב-כרס. היא קמה, נעמדה מולו ובמבט נבוך אמרה. "היי."

"אה... היי" אמר רמוס. למשך כמה שניות שנראו לרמוס כארוכות יותר מתמיד עמדו זה מול זה ולא אמרו דבר עד שלבסוף אמרה אליזבת "שנשב?".

 

רמוס הוציא את הספר ומספר קלפים מגולגלים של סיכומי שיעורים. "בואי נתחיל".

"עם מה את לא מסתדרת?" שאל רמוס. "אני לא ממש מסתדרת עם המשמעות של הצירופים של הרונות. אני מפחדת שאני לא יודעת כלום! אני אכשל בקצב הזה! אני מפגרת... פשוט מפגרת..."

"הרגעי" אמר רמוס, "את לא תכשלי. את גם לא מפגרת. למען האמת, את בין הבנות היותר... אהמ... תני לי דוגמא לשאלה שלא הצלחת לפתור."

 אליזבת כתבה כמה רונות על הקלף. "המשימה היא להסביר את ההקשרים שביניהן והכח שלהן כצירוף."

"אוקי." אמר רמוס. "מה זו הרונה הזו?" שאל.

"זו אנסוז" אמרה אליזבת.

"יפה. מה היא מבטאת?"

"היא מתקשרת לאודין. היא מבטאת כח וחכמה."

"יפה" אמר רמוס. "וזו, מה היא מבטאת?"

"דו דאגאז. היא מבטאת את הבוקר, הרעננות, ההתעוררות."

"וכצירוף? שימי שלב לסדר הקריאה שלהם."

"הצירוף  מסמל התרעננות מחשבתית."

"יפה מאוד" אמר רמוס, "נראה שיש לך לפחות בסיס טוב מאוד. את לא הולכת להכשל כל כך בקלות.."

 

***

 

אליזבת כבתה את האור בחדר ואחר יצאה עם רמוס אל המסדרון של הקומה הרביעית.

"שוב, תודה רבה, רמוס" אמרה, זוכה בשנית בתגובות ה"באמת, זה כלום" של רמוס.

"לאן אתה הולך כרגע?" שאלה.

"הבטן שלי מקרקרת. נראה לי שאלך לאכול."

"בנים" הפטירה אליזבת בשעשוע, "אתם כל הזמן חושבים רק על אוכל."

"למה, אתן הבנות שבעות כל הזמן?"

"לא. למען האמת גם אני כבר די רעבה. איכפת לך שאצטרף אליך?"

"אה..." גמגם רמוס, "טוב."

אליזבת הורידה את משקפיה, מצמצה, נקתה אותם והרכיבה אותם מחדש. "שנצא?"

 

השניים הלכו אל האולם הגדול בדממה, מגניבים מדי פעם מבט חשאי זה אל זה. "הי, רמוס!" שמע לפתע קריאה כשהתקרבו אל האולם הגדול. היה זה ג'ימס, מלווה בסיריוס ובפיטגרו. נראה היה כי גם הם היו כרגע בדרכם לארוחת הערב.

רמוס ואליזבת התקרבו אל השלושה וברכו אותם ב"היי" כשהגיעו.

"היי," אמר סיריוס, "איפה אוכל המוות?" הוסיף מייד.

רמוס הרגיש את הסומק המתפשט במהירות בעורקיו.

"אתה מעדיף להשאיר את הבוגארט בארון כשאתה עם בנות המין היפה?" שאל, זיק משונה בעיניו. בשולי שדה ראיתו יכול היה רמוס להבחין בג'ימס הדורך על רגלו של סיריוס. פיטר הביט בהם במבט אטום.

"לא קבעתי שום דבר עם אבר...".

"חבל, חבל מאוד" אמר סיריוס, "לחלק מהרוצחים בסלית'רין יש דרכים לגרום לנשים... למות עליהם."

רמוס התמלא בתערובת רגשות שלא ידע להגדיר. בושה? כעס? מבוכה? סלידה?

אליזבת כבשה פניה ברצפה.

"אתה יודע –" המשיך סיריוס אך נקטע על ידי ג'ימס שמרפק את סיריוס בצלעותיו בצורה חסרת אלגנטיות לחלוטין, "הבטן שלי מקרקרת. אנו הולכים עכשיו. סיריוס... סיריוס!" סיריוס נעץ ברמוס מבט ממושך, כועס, ואחר פנה והצטרף לג'ימס ולפיטר בדרכם אל האולם הגדול.

 

רמוס העדיף לעשות כל דבר אפשרי ובלבד שלא להביט באליזבת באותו הרגע. לרגע עמדו שם שניהם, שותקים, ולבסוף הצליחה להגיד אליזבת בקול סדוק "אני כבר לא רעבה. נדבר..." ונעלמה בצעד מהיר מן האזור. רמוס נותר במקום עוד שניות אחדות לאחר שנעלמה וכשפרץ תלמידים נוסף התקרב אל האזור הסתלק לו אל חדר המועדון והצטנף לו באחת מהכורסאות, פרץ רגשותיו המעורבבים והלא ברורים נוסך על חדר המועדון הריק מעטה של דממת מוות מעיקה.

 

 

reply

view replies