"גברת מאלפוי"

פאנפיק פרי עטה של Elven Eyes

 

פאנדום: הארי פוטר
שיפ: לוציוס/נרקיסה.
דירוג: PG-13
זמן: ה"פ, שנה רביעית.

 

"נרקיסה אמרה שהיא תקנה את הפרחים בעצמה"- מחשבות של אישה ביום אחד.

שילוב קטן עם הרומן של וירג'יניה וולף "מרת דאלווי."

 

נרקיסה אמרה שתקנה את הפרחים בעצמה.
המשרתים התרוצצו בבית, אווירת פאניקה קלה באוויר כאשר כולם התכוננו למסיבה של הערב. אחוזת מאלפוי נראתה הרבה יותר רחבה ומרשימה מהרגיל, כשחליפות האביר וכלי הכסף והזהב נצצו לאחד מירוק יסודי, השטיחים המפוארים נרחצו ואווררו, ריח מבושם מילא את האוויר ומאות פיות עפו לפה ולשם.
היה כל כך הרבה לעשות, והיא חשבה שלמשרתים גם ככה יש הרבה על הראש.
כן, היא תקנה את הפרחים.
היא התבוננה בעצמה במראה כאשר היא התכוננה לעזוב את הבית וללכת לחנות הפרחים שהייתה במרחק 15 דקות מהאחוזה. המראה הראתה לה יפהפייה כמעט מושלמת, שער זהוב מסודר בקפידה, עור בהיר ועיניים כחולות קפואות.
היא זוכרת במעומעם את הימים בהם העיניים שלה נצנצו. הו, היא נהגה לצחוק ולחיות ולחשוב שהעולם הוא מקום כל כך יפה.
ואז היא פגשה את לוציוס.
הוא היה יפה תואר, מלהיב בצורה משכרת, מקסים אך לא בלי מעין רשעות קרה. הוא לא השתנה במהלך השנים, היא הייתה בספק אם הוא אי פעם ישתנה.
ואז היה את דראקו- בן 15 ומעריץ את אביו, רוצה להיות בדיוק כמוהו. לחיות את חייו עם צלו של אביו לנצח, והיא ניסתה לקוות שזה ישתנה, היא ניסתה לשנות אותו, אבל כל מאמץ שהיא תעשה, היא ידעה לא יעזור אם הוא לא ירצה להשתנות בעצמו.
ולא נראה היה לה כרגע שבנה מעוניין להשתנות אפילו במקצת.
היא צמצמה את עיניה לעבר השתקפותה, ואז חטפה בקבוקון של שפתון מנצנץ אדום מהמגירה ופנתה למרוח אותו בעדינות על שפתיה. היא לא שמה את הגוון הזה כבר זמן מה...אדום החליף את מקומו בורוד קרח. לוציוס לא אהב אדום, זה היה יותר מדי מלא תשוקה, יותר מדי מנצח, יותר מדי חי.
הוא אהב את הכל קר, מאופק.
נרקיסה מאלפוי לא אהבה את בעלה- לא, היא מעולם לא אהבה אותו באמת. שהם נפגשו לראשונה היא בהחלט הייתה מרותקת ממנו. אחרי נישואיהם היא מצאה אותו מסקרן ומסתורי במקצת. שדראקו נולד היא חשבה שהיא מתחילה להבין אותו. באופן חלקי, היא הבינה. אבל היו דברים בלוציוס שהיא לעולם לא תבין.
עכשיו, היא כיבדה אותו, יותר בגלל שנוכחותו בלבד כמו ודרשה כבוד מאשר שהיא ממש חשה בזה. והיא עדיין חשקה בו- היה משהו מאוד ממכר בתשוקה שלו. נשיקותיו כמו והפכו את לבה לקרח, מגע ידו הקפיא את דמה. מעולם לא הייתה אש ביניהם, והיא אהבה את זה ככה.
הוא היה באמת חסר לב, והיא ידעה את זה. היא ידעה שלא אכפת לו ממנה בכלל- הוא שמר אותה מהסיבה הפשוטה שהוא רצה אישה יפה, כמו תכשיט, שתחזיק איתו ידיים במסיבות ואירועים חברתיים.
הוא היה, היא האמינה, רע באופן טהור......הוא לא אהב אף אחד ושום דבר, הוא מעולם לא אהב. לא היה אכפת לו ממש מאדון האופל היקר שלו, לא באמת. הוא רק רצה כוח, הרצון התמידי הזה לכוח אכל אותו.
כוח הפחיד אותה.
היא העיפה מבט אחרון למראה לפני שירדה במדרגות ויצאה החוצה בחן מרוחק וקפוא שהיא סיגלה לעצמה במהלך השנים. היא ידעה שזה יהיה הרבה יותר מהיר ונוח להתעתק, אבל התחשק לה ללכת.
האויר היה מתוק וחם, והוא גרם לה לאי נוחות. היא הייתה כה רגילה לקור וכל דבר אחר פשוט גרם לה לצמרמורת, לשבור את האיזון שלה. כל מה שהקיף אותה היה קריר.
השמש שלחה אליה את קרניה שעה שהיא הלכה, והיא נזכרה במעומעם בילדות שלה, הזמנים שהיא בילתה שעות בשמש, משחקת עם אנדרומדה כשהן היו קטנות, או מדברת עם בלאטריקס.
היא הייתה משחקת וצוחקת וחיה.
היא התגעגעה לזה מאוד, לחיות.
הו כן, היא התקיימה.
אבל נרקיסה מאלפוי לא חיה.
"
יקירתי."
היא הסתובבה. לוציוס עמד בפתח הדלת, מביט בה ומגחך בצורה התמידית והכל יודעת שלו.
"
כן?"
"
לאן את הולכת?"
"
לקנות פרחים." היא הודיעה לו בקלילות.
"
פרחים?" הוא שאל, הולך בצעדים עצלים לקראתה.
"
פרחים." היא חזרה, מהנהנת. "בשביל הערב, המסיבה."
"
אה, כן" הוא אמר., נעמד מולה והניח את ידיו בקלילות על מותניה. "המסיבה. יקירתי, למה את מטריחה את עצמך עם זה? זו עבודת משרתים."
"
התחשק לי לצאת." היא אמרה, והבינה מיד כמה זה חונק אותה. חייה, כלא, אינסוף ימים חסרי משמעות, בהם היא הייתה כלום חוץ מהאישה היפה של לוציוס מאלפוי.
"
ובכן אם כך." הוא אמר, עיניו האפורות הבריקו לרגע לפני שהוא נישק את צווארה. היא ידעה שהוא עשה את זה כדי ללעוג לה, איכשהו. לפגוע בה, לזלזל בה. כאילו להזכיר לה שלעולם לא יהיה לו אכפת.
היא לא הייתה צריכה תזכורות.
הוא נישק את צווארה והיא לא יכלה לעצור את עצמה, היא רעדה קלות. לרגע היא לא יכלה לנשום- היא חשה כאילו שפתיו השאירו שובל של קרח על עורה.
"
קר לך, יקירתי?" הוא שאל, מגחך לעברה. קולו היה משיי וקריר ומלא זדון. כמו משי ומאות סיכות קטנות ביחד.
היא הנידה בראשה לשלילה. "לא, לא אני בסדר."
הוא גיחך לעברה שוב. הוא ידע שהיא כבר לא בסדר יותר. הוא ידע שהוא הרס אותה, והוא אהב את הרעיון.
"
איזה פרחים תרצה?" היא שאלה. "משהו מיוחד?"
הוא עצר לרגע, כאילו שוקל ואז הודיע, מאוד ברכות: "ורדים."
זרם של משהו זר זרם בה לפתע- משהו מסוכן ומאתגר, משהו שהיא חשבה שמת לפני שנים רבות.
"
אדומים?" היא שאלה בתקווה.
הוא צמצם את עיניו- הוא שנא אדום, והוא ידע שהיא יודעת את זה. אצבעותיו נכרכו סביב פרק כף ידה הקטן, והוא סובב אותו לרגע, כאילו מאתגר אותה לצעוק מכאב.
פניה נשארו חסרי הבעה.
הוא גיחך, עזב את ידה ואמר: "שחורים."
"
שחורים." היא חזרה בעדינות.
הוא הנהן, הסתובב וחזר אל תוך הבית.
ולפתע, היא רצתה לבכות, למרות שהיא ידעה שהיא לא תבכה- נרקיסה לא בכתה שנים, היא גם לא רצתה. אבל הכל לפתע נראה כל כך חסר מטרה, כל כך חסר אונים, ומלא בכאב של חיים שלא חיו אותם.
היא הלכה בראש מורם, צעדיה היו חרישיים וקטנים עד שכמעט נראה שהיא מרחפת כמו איזה אלה נצחית. היא התקרבה לחנות הפרחים, לפרחים...
הורדים השחורים.
היא שנאה שחור. שחור ומוות וצער וכאב וחוסר לב וכל מה שבעלה ניזון ממנו. היא רצתה ורדים אדומים, היא רצתה לראות צבעים שוב, להרגיש תשוקה וכאב ורגש אמיתי.
היא דחפה את הדלת ונכנסה לחנות הפרחים. היא הייתה כמעט ריקה, והמוכרת חייכה לעברה חצי חיוך. היא השיבה בהנהון קפוא, והלכה לעבר תצוגת הורדים. באמצע, דלי מלא ורדים אדומים כדם כאילו קרא לה, הורדים כמו ורצו לענות אותה בסופניות היפה שלהם.
ואז היא בחנה את הורדים האדומים.
ומאוד באיטיות, באצבעות רועדות היא הרימה ורד אדום בודד. האצבעות שלה ליטפו את עלי הכותרת ברעבתנות, עיניה שתו את צבע הפסטל החזק, המשיי והכהה. היא עצמה את עיניה, מרשה לריח המתוק מדי להשתלט על חושיה. ואז אצבעה החליקה, והיא הרגישה דקירה כואבת במקצת. היא רעדה קצת., ובחנה את אצבעה.
חרוז קטנטן ומושלם של דם הופיע, מתנגש באופן יפהפה עם העור הבהיר של אצבעה.
זה, התשוקה הזאת, השלמות הזאת, היופי המהמם הזה שהיא לא ראתה כל כך הרבה זמן...
היא רצתה לחיות, היא רצתה את הפסטל ואת הקוצים, היא רצתה לחיות ולכאוב ולבכות ולחייך ולאהוב ולשנוא.
אבל היא ידעה שכבר מאוחר מדי. היא לא חיה, היא בקושי התקיימה.
וכך, היא לטפה את עלי הכותרת בצבע הפסטל פעם אחרונה לפני שהחזירה את הורד למקומו והלכה לעבר הורדים השחורים. היא הרימה זר, ושילמה בשתיקה.
וכאשר נרקיסה מאלפוי יצאה מהחנות היא הבינה שהיא רצתה לא יותר מהורד האדום.
והיא ידעה שכל מה שהיא אי פעם תקבל זה שחור.
היא החלה ללכת לעבר הכלא שלה, העינוי האין סופי שלה. חזרה לחיים שהחזיקו אותה כלואה לנצח בהדר חסר הרגש שלהם.
הנשמה שלה כאבה, הלב שלה צרח למשהו שהוא יותר, משהו אחר, כל דבר אחר כאשר היא חזרה באיטיות, יפהפייה מושלמת מחזיקה זר של ורדים שחורים.
כל ששנאה: החיים, הכמיהה, רגע זה של יוני.
~*~

 

 

סיפוריה של Elven Eyes מתפרסמים גם בבלוג שלה.