????? ???? ????

???????? ??????2???????? ?????2??????? ??????2?????? ???????2????? ??????2??? ???????2

 

"אמי טפאלי ומעגל אוכלי המוות"
פאנפיק פרי עטה של
Liquid Venom

 

פאנדום: הארי פוטר
דירוג: 13
PG

פרק 1: הארי פוטר המפורסם

 

חזרה לפרולוג | מעבר לפרק הבא | אל דף האינדקס של היצירה

 

reply

view replies

 

 

 

Dancing through freedom and lies in the mood of depression
fragile puzzle pieces that break away from this course

[Shining Collection - ICEMAN]

 

כאשר נכנסה לחדרה, הדבר הראשון שראתה היה, כמובן, קלוד, המעיין בדיסקים שלה, שלפני שהוא נגע בהם היו מונחים בערמה חסרת כל צורה על שולחנה. כשעיניו החומות פנו אליה, היא הבינה שהיא לא יכולה לעשות את זה. עדיין לא. כל עוד זה לא בטוח במאת האחוזים... היא לא תוכל לעשות לו את זה, לעשות לעצמה את זה, ואז להתאכזב בעצמה ולשגע אותו. לא, היא תחכה. גם עם החברות שלה. המעבר הזה יהיה הסוד הקטן שלה ושל אבא שלה עד שהוא יהיה בטוח. היא חייכה אל קלוד, והתיישבה לידו על מיטתה, לוקחת מידיו את הדיסקים שלה ומחזירה אותם בחזרה למקומם, לכאורה מסודרים.

"רק הסתכלתי עליהם," הוא אמר בשעה שעשתה זאת, מחייך גם הוא כמודע לעובדה שכל המחווה הייתה בצחוק. "אז מה הוא רצה?"

אמי משכה בכתפיה, ומיקדה את מבטה בדיסקים שסידרה. "משהו שקשור לעבודה שלו." ענתה, ואז חזרה להסתכל עליו. היא אפילו לא נאלצה לשקר לו.

"אה." קלוד אפילו לא טרח להמשיך ולחקור, יודע מה העבודה שלו ועד כמה היא יכולה להפוך למסוכנת, במיוחד בתקופה הזו.

שקט מעיק השתרר לפתע בחדר; מוחה של אמי היה עסוק מדי בבשורות שזה עתה קיבלה, וקלוד פשוט לא ידע מה לומר. לבסוף, הוא היה זה שחידש את השיחה, אם כי בהיסוס מסוים. "אז... אה..." אמי הפנתה אליו את עיניה. "רוצה שאני אמשיך לספר לך מה היה שם?" הוא חייך כמו בהתנצלות.

"אוה, כן, בדיוק סיפרת לי על איזשהו טורניר שהיה שם..."

"כן, של משחק לוח כזה. קוראים לו גוֹ, הוא נראה ממש מוזר..."

 

***

 

יומיים לאחר מכן, אביה אמר לה שהכל סודר; היא תוכל ללמוד בהוגוורטס, אימה תעבוד שם כמורה לשיקויים, והם עוברים בסוף יולי. דירה עדיין אין להם, אך ככל הנראה גם לא תהיה – ג'ון התעקש שאמי ואימה יישארו בטירה במהלך החופשים, והוא עצמו יוכל להתגורר עם חבר לעבודה. הסידור הזה יספיק עד סוף שנת הלימודים, וג'ון אפילו לא טרח לחשוב מה ייקרה אחר כך, מניח לתקווה שהמלחמה תסתיים מהר ממה שכולם ציפו להשתלט עליו לחלוטין. אבל אמי גם היא לא טרחה לחשוב הרבה מעבר לשנת הלימודים שלה בהוגוורטס – המעבר היווה כבר די והותר חומר למחשבה עבורה. היא תצטרך להסתגל לבית ספר חדש בו היא לא הכירה אף אחד, ומעבר לכך – לפי דבריו של ג'ון, אף אחד לא מתקבל אחרי השנה הראשונה, אלא אם הוא מוכן לעבור את כל שנות הלימוד שכבר עבר מאז גיל אחת-עשרה מחדש. אבא שלה נלחם קשה מאוד כדי שהיא תוכל להיכנס לשם משנתה השישית, והתנאים היו מאוד נוקשים; אם לתלמידים אחרים הייתה האפשרות של לקבל אזהרות לפני שמחליטים שהם אינם מתאימים למסגרת של הוגוורטס. לה, לא תהיה האפשרות הזו. החוקים יהיו הרבה יותר נוקשים לגביה, מאחר והיא כלל לא הייתה אמורה להיות שם. היא גם תצטרך לעשות מבחן כניסה, אך זה היה החלק הבעייתי פחות. למבחנים אפשר להתכונן.

וכמובן, היא תיאלץ להיפרד – מי יודע לכמה זמן – מכולם, ועכשיו צריך גם להגיד להם את זה. היא שקלה את הרעיון של פשוט להיעלם, ואז הגיעה למסקנה שזה לא יפה מצידה, הם עלולים לדאוג לה, וסתם. היא לא רצתה לעשות להם את זה. היא תיאלץ להתמודד. לבסוף, אחרי זמן רק של התחבטות בשאלות המתי ואיך, היא מצאה את ההזדמנות – שתיים מחברותיה ארגנו עבורה את ההזדמנות המושלמת. היא ניצלה את ההזדמנות שכולן היו שם, ואמרה להן; הן קיבלו את זה, חלקן בצורה קשה, חלקן בהתרגשות. הן איחלו לה בהצלחה, היא הבטיחה מתנות מבריטניה וביקור בחופש הגדול למקרה ותישאר שם עוד שנה, ואז הן נפרדו. ברגע שהיא פנתה לכיוון ביתה, והן פנו לכיוונים השונים להגיע לבתיהן, היא ידעה שאין סיכוי שהקשרים האלה ימשיכו להתקיים. הן ניתקו באותה הסבת פנים, ולעולם לא ישובו. היא לא ידעה למה, אבל הייתה לה תחושה שהיא לא הולכת לראות אף אחת מהן שוב, שהיא כלל לא תחזור לכאן שוב. זה, כמובן, הקשה עליה לבחור מתי להיפרד מקלוד. וברקע הייתה אמא שלה, שבכל רגע שבו ראתה אותה אמרה לה שוב ושוב מהרגע בו הגיע הינשוף מבית הספר לעתיד שלה, שנשא מכתב ובו הדברים שעליה לדעת, שהיא צריכה ללמוד למבחן להוגוורטס, כי זה חשוב ואם היא לא תלמד היא לא תעבור אותו. היו כל כך הרבה פעמים בהן פשוט התחשק לה לקחת את מה שאליס הכינה באותו רגע – בין אם היה זה צלי או סלט או סתם חביתה, ולזרוק לה את זה על הפנים כדי שתשתוק כבר; אך היא לא עשתה את זה, מודעת היטב לעובדה שהיא תאלץ לחיות איתה אחר כך גם בבית הספר שלה, וכמובן שהיא תכריח אותה ללמוד שיקויים – כלומר, יהיו לה חמש שעות במערכת אותן היא תאלץ לסבול איתה, ולהשקיע במיוחד, רק כדי להשיג אולי זמן מה של שקט, שכן ברור היה לה כבר עכשיו שהיא תנצל כל הזדמנות לתת לה עונשים ולהגיד לה שוב ושוב שהיא צריכה להשקיע יותר – לא משנה כמה תצליח, לא משנה כמה תשקיע. כאילו שזה לא היה מספיק גרוע שלמרות שזו פנימייה היא עדיין תצטרך לחיות איתה שם. מזל שהיא תהיה במעונות ושלא יכריחו אותה גם לגור איתה.

וכך, בכל פעם שניסתה להגיד לו שזהו, שזה נגמר, שהיא חייבת ללכת, היא פשוט לא הייתה מסוגלת – עד שהגיע הרגע האחרון, הערב שבו היא כבר הייתה אמורה לעבור לבריטניה. מזוודותיה היו כבר ארוזות כשישבה על מיטתה, מרפקיה מונחים על ברכיה, פניה מושפלות ומוסתרות קלות על ידי קצוות שיערה החום הכהה, ודלת חדרה נפתחה. היא הרימה את פניה, ומבין שיערותיה שעדיין כיסו את עיניה יכלה לראות את קלוד. היא אמרה לו לבוא, היא ידעה שיבוא - כשדיברה איתו דרך הפלו היא כמעט התחננה אליו כשאמר שיבוא מחר, כי היום הוא לא יכל. זה השפיע עליו קשה משתכננה, אבל התוצאה הייתה התוצאה הרצויה בכל מקרה; הוא הגיע. הוא הסתכל עליה לאחר שסגר את הדלת מאחוריו, וכשראה את ההבעה שעל פניה מיהר לעברה, מתיישב לידה ומחבק אותה עם יד אחת. היא הפנתה לעברו את פניה.

"מה קרה?" הוא שאל, דאגה מסתננת לקולו בלא שישלוט בה.

"אני..." היא התחילה, אך קולה נקטע באמצע. זה היה קשה, כל כך קשה. עכשיו, כשהסתכלה עליו, וידעה שאין לה ברירה אלא להגיד לו, להיפרד ממנו – הייתה לה אותה תחושה כמו שהייתה לה עם חברותיה. היא לא תראה אותו יותר. הקשר יינתק, המרחק יהיה גדול מכדי שהם יוכלו לשמור על הקשר. גם רשת הפלו לא תעזור – משרדי הקסמים הטילו מסים על שימוש בין-עירוני ברשת, ובוודאי שעל בין-ארצי. ומעבר לזה, מי הבטיח לה שיהיה לה זמן לכל זה בהוגוורטס? היא תצטרך לעבוד קשה כדי להישאר שם ולא להרוס לאביה את כל העבודה, שכן אם היא לא תוכל להיות שם היא תצטרך להיות איפשהו, וכדי שזה יקרה צריך למצוא מקום כזה. זה לבדו יקשה ו... והיא פשוט לא יכולה להרשות את זה לעצמה. לא, האפשרות שהם יוכלו לשמור על הקשר הזה נראתה לפתע כל כך מחוץ להישג ידה, כמו חלום שהיא יודעת שלעולם לא יוכל להתגשם ואין לה ברירה אלא לעבור אותו בידיעה הזו.

"את... מה?" הוא שאל, לא מבין. הוא העביר את מבטו סביב החדר, כמחפש רמזים למה שקרה, ועיניו נפלו על המזוודות שלה; היו לה רק שתיים, את רוב חפציה היא תשאיר כאן, והם יימכרו בשלב זה או אחר, או ייזרקו. הוא הפנה את מבטו אליה שוב, הפעם בעיניו הסתמנה שאלה בלתי נמענת. הוא כבר ידע, איפשהו בתוכו. הוא רק לא אמר בקול, לא רוצה להגות את זה לפני שיידע בוודאות כי זה נכון – כמו אמירת המילים תביא בהכרח להתגשמותן, גם אם לא היו אמורות להיות אמיתיות.

"אני עוזבת." היא אמרה, זורקת את המילים מתוכה כמו היו רעל שפעפע בתוכה ואיים לחנוק אותה למוות אם לא תוציא אותן במהרה. היא הפנתה את פניה ממנו בזמן שדיברה, כמו לא יכלה לסבול את ההבעה שידעה שתופיע שם ברגע שהמילים יצאו לאוויר העולם.

"לכמה זמן?"

הטון שלו היה כה... קליל, היא כמעט יכלה לשמוע בו חיוך, וזה הפתיע אותה כל כך עד שהיא החזירה אליו את מבטה בחדות, לפגוש את עיניו שאכן ניצוץ של חיוך הבזיק בהן. היא לא הבינה, ורק אז קלטה את כוונתו – הוא חשב שהיא רק הולכת לחופשה, כמו שהוא עשה... היא לא יכלה לעצור בעד גיחוך קטן ומר שיצא מגרונה כשהמחשבה פילחה את מוחה. הוא לא הבין. ואם היא תצטרך להגיד את זה שוב היא תפרוץ בבכי. המצב היה סוריאליסטי עד דמעות, איך שהיא ראתה את זה, וזה הצחיק אותה, והאירוניה שבצחוק רק הצחיקה אותה עוד יותר, עד שבסופו של דבר היא לא יכלה לשלוט בזה, והיא פרצה בצחוק מטורף, קולני.

ההתפרצות הזו הדאיגה את קלוד הרבה יותר ממה שתחינתה לבוא לביתה הדאיגה אותו, והשילוב בין השתיים גרם לו להגיע למסקנה שמשהו באמת לא בסדר קורה; מחשבות כמו תהייה על כך שאולי אביה נרצח באחת ממשימותיו ושאימה (שכן הוא ידע שהיחסים בין השתיים רחוקים מלהיות טובים, או אפילו סבירים) החליטה לסלק אותה מהבית הבהבו בראשו, ומעבר להן הוא לא ידע מה לחשוב. כל מה שידע היה שהוא צריך לתמוך בה עכשיו, והדרך היחידה בה ידע לעשות את זה הייתה לחבק אותה, ולנסות להרגיע אותה במילותיו – שהיו ריקות מתוכן, בעיקר כי לא היה לו מושג על הסיבה לכל זה, שלא לדבר על איך לפתור את הבעיה.

מגעו גרם לה לחזור למציאות, והיא שוב הבינה שזו תהיה אחת מהפעמים האחרונות בהן תוכל לחוש בזרועותיו סביבה, לשמוע את קולו לוחש מילים מרגיעות באוזנה, הפעם האחרונה בה תוכל לראות אותו, והיא פרצה בבכי, מניחה לעצמה להתפרק לחלוטין, נותנת לו לאסוף אותה אל זרועותיו וללטף את ראשה בעוד היא מרטיבה את חולצתו בדמעותיה. עברו כמה דקות לפני שהצליחה להירגע ולחזור לעצמה. בשלב הזה קלוד כבר לא ידע מה לחשוב, מה היה כל כך נורא שיגרום לה להתפרק ככה – הוא מעולם לא ראה אותה מגיעה למצב כזה, אפילו לא בהתחלה, כשהוא היה כל כך טיפש והתנהג בהתאם.

"מה קרה?" הוא שאל שוב, הפעם ברכות, עדיין מלטף את ראשה.

"אני עוזבת." היא אמרה שוב. הפעם הוא כבר ידע שזה יותר מזה.

"למה את מתכוונת?"

"שאני עוזבת. הולכת מכאן. עוברת למקום אחר." היא ענתה, תוקפנית לפתע. היא התנתקה ממנו במהירות, מוחה את דמעותיה בעזרת גב כף ידה. היא הרגישה שמגעו כמו שורף את עורה לפתע, כאילו שהיה משהו שהיה לחלוטין לא בסדר בזה שהיא עדיין כל כך קרובה אליו, עכשיו, כשהיא יודעת שזה נגמר.

"עוברת דירה?" הוא אמר, מסרב להניח לתוקפנות ולקרירות שלה להשפיע עליו, יודע שזה בוודאי רק חלק מההתמוטטות שעברה לפני רגע.

"כן, לעזאזל, איזו עוד משמעות יכולה להיות לזה?" היא סירבה להסתכל עליו, לפגוש בעיניו - היא לא רצתה לדעת מה הוא מרגיש, היא לא רצתה לראות את הצער שיהיה בהן, את ניצני הדמעות בזוויות עיניו כשההבנה חודרת למוחו.

"לאן?"

"לבריטניה." היא המשיכה למקד את מבטה באותה נקודה מרוחקת ברצפה כששיערה משמש לה כמסך, אך למרות שמנעה מעצמה לראות אותו, היא ידעה בדיוק מה ההבעה אותה התווה בפניו באותו רגע בו דיבר, רק לפי הטון שלו, ותמונתו עלתה בדמיונה, ולא משנה כמה חזק עצמה את עיניה היא לא נעלמה, וגם לא נוכחותו הבולטת לצידה.

"זה קשור לעבודה של אבא שלך?" הוא שאל בעדינות, ואמי יכלה לראות על הקיר את צללית ידו המתרוממת בהיסוס כדי לחבקה, ואז מתחרטת, חוזרת לצד גופו. היא הנהנה באיטיות, עדיין לא מסתכלת אליו. הוא פלט המהום קצר של הבנה, למרות שלא באמת הבין לחלוטין. "אבל אתם תחזרו לכאן מתישהו, לא?"

"לא." היא ענתה בקצרה, אצבעותיה קפוצות לאגרופים כה חזק עד שפרקיהן הלבינו. למרות מה שאביה אמר, למרות כל מה שחשבה עד עכשיו – היא ידעה שהיא לא תחזור. הם יישארו שם, מסיבה כלשהי אותה היא לא ידעה עדיין. אבל תחושת הבטן הייתה חזקה מכדי שתוכל להתעלם ממנה. "אנחנו לא נחזור."

היה שקט לכמה דקות כשקלוד עיכל את דבריה. "נוכל להמשיך לשמור על קשר..." הוא אמר במהוסס, ואז היא הרגישה את משקלו עוזב את מיטתה כשהוא קם, נעמד מולה בסוג של פרץ התרגשות בלתי מובן. "טיפשונת!" הוא קרא, גוון של צחוק מצטרף לקולו. "עוד חודש אני אוכל לעבור את מבחן ההתעתקות שלי, אני אוכל לבוא לבקר אותך שם!" היא הרימה את מבטה אליו, פוגשת בחיוך רחב על שפתיו. הוא צדק, היא הייתה טיפשה; איך יכלה לשכוח מדבר כזה? הוא היה מבוגר ממנה בשנה וחצי, עד שהיא תגיע לשם הוא כבר יוכל להתעתק לשם... או שלא? היא נזכרה לפתע במשהו שקראה על הוגוורטס בספר שאביה נתן לה כדי שתדע קצת יותר – אי אפשר היה להתעתק אל או משטחי בית הספר. היא עמדה להגיד את זה ולהחזיר את מבטה לקיר, ואז נזכרה בדבר נוסף; היו טיולים לעיירה הסמוכה, ולשם היה אפשר להתעתק. היא אמרה לו את זה, מוסיפה את העובדה שהיא לא יודעת אם הטיולים האלה עדיין יתקיימו, בהתחשב במצב הביטחוני. הוא נראה כאילו שהוא כלל לא חושש מכך שהטיולים האלה כלל לא יתקיימו.

"תקשיבי," הוא אמר, חוזר לשבת לצידה. "אנחנו הרבה נמשיך לדבר דרך דואר ינשופים. אני אשלח לך אחד כל שבוע – ופשוט כשתדעי על יציאה לעיירה הזו, תגידי לי... אני כבר אארגן את השאר."

זה נשמע כל כך הגיוני. כל כך מפתה. וידו ששוב הייתה מונחת על כתפיה בניחום הייתה כל כך אמיתית, כל כך שם. והיא כל כך רצתה להאמין לו... היא חייכה אליו. "בסדר." היא אמרה, אם כי באותו רגע עצמו ידעה שזה שקר. בזעם, היא דחפה את המחשבה הזו אל אחורי ראשה, מסרבת להאמין לה, בוחרת לטבוע במילים המעודדות של קלוד. "אני חושבת שזה עוד יוכל לעבוד."

 

הם המשיכו לדבר עוד אחרי כן, בעיקר מעלים רעיונות לגבי איך החיים ייראו לאחר שהיא תעבור – ובכל משפט אמי הרגישה כיצד עוד שקר מתווסף לערמת השקרים שהיא החלה ליצור, שקרים שהיו כל כך מתוקים עד שהיא עצמה האמינה להם, משתיקה את אותו חלק קטן במוחה שחיפש אחר ההגיון, שניסה לגרום לה להבין שהיא סתם פוגעת בעצמה כשהיא עושה את זה. שיחתם נעצרה כאשר דפיקות על הדלת נשמעו, ואביה נכנס לחדר. הבעתו הייתה קשה לפענוח – משהו בין עצב לתחושת חובה להתרגשות.

"אמי... אנחנו צריכים ללכת. רשת הפלו מוכנה." הוא אמר, לא נכנס לחדר אלא נשאר על מפתנו. "תבואי במהרה, בבקשה." ובמילים אלה הוא הלך, דואג לסגור את הדלת, משאיר אותם שם לפרידה אחרונה.

"טוב... אה..." היא אמרה, עיניה פוגשות בעיניו של קלוד לשניה בדרכן מהדלת חזרה לקיר. "זהו."

"לא, זה לא הסוף." ידו אחזה בסנטרה בעדינות, מכריחה אותה להרים את מבטה אליו שוב. "ינשוף בכל שבוע, זוכרת?" הוא חייך אליה, מעודד, סוחף אותה איתו. היא חייכה גם.

"זוכרת."

הוא קירב את שפתיו אל שפתיה לנשיקה; הנשיקה האחרונה שלהם. הוא לא ידע את זה, אבל היא ידעה. וזה כאב לדעת את זה, ובכל זאת בלתי נמנע. הם נפרדו לאחר דקה קצרה, ואז אמי קמה; קלוד קם גם הוא. "את רוצה שאני אחכה כאן עד שתלכו-?"

"לא." היא ענתה, תשובה שנגדה את רצונה לחלוטין אך היא ידעה שזה מה שצריך לקרות. היא לא רצתה שהוא יהיה שם כשהיא תלך, היא לא רצתה לראות אותו מבין להבות האש כשהעולם יתחיל להסתחרר במעבר הארוך מהאח בשדרות סטודארד 13, מודסטו, קליפורניה, אל האח בקלחת הרותחת, לונדון, אנגליה. "אני עוד צריכה לסיים לארוז, זה סתם ישעמם אותך..."

הוא הנהן בהשלמה עם המצב. "אוקיי," אמר, וחיבק אותה בפעם האחרונה. "נתראה. וינשוף כל שבוע, תזכרי." הוא חייך אליה, מוחה באצבעו טיפה זעירה של דמעה שהחלה להצטבר בזווית עינה לפני שיצא מהחדר. כשהדלת נסגרה, אמי קרסה על מיטתה, מתיישבת בכבדות ונשכבת על גבה. לא. היא אמרה לעצמה בליבה בתקפות, אני לא אבכה. לא שוב. אך למרות ההחלטה, היא הרגישה את הצריבה בעיניה. אבל היא לא בכתה.

כמה דקות מאוחר יותר היא עמדה יחד עם ג'ון ואליס, ושתי מזוודותיה השחורות הגדולות, מול האח הגדולה שלהם שנבנתה רק בשביל המעברים ברשת הפלו, עשר שנים קודם לכן, כשרק עברו לכאן. הלהבות הכתומות ריקדו בעליזות בין קירות האבן, מבטיחות עתיד חדש ולא ידוע, והן נדמו ללעוג לאמי על חרדתה מפניו כמו הן ידעו משהו שהיא לא.

"אימך תעבור ראשונה," אמר אביה, בכוונה משתמש במונח הזה כאילו כדי לגרום לאמי לקרוא לה ככה גם. זה לא יעבוד לו; כמו בכל ארבעת השנים האחרונות מאז היא הפסיקה לקרוא לה ככה והוא ניסה לשכנע אותה לסגת מהמנהג הזה ללא הצלחה, גם הפעם הוא לא יצליח.

אליס לקחה את המזוודה שלה, שלתוכה נדחסו כל חייה, ובידה השניה אבקת פלו מצנצנת העץ שעמדה על האח. היא פיזרה את האבקה בתוך האח, ולאחר שהלהבות שינו את צבען לירוק בוהק נכנסה פנימה, ואמרה בחדות את שם המקום – "הקלחת הרותחת, לונדון". היא נעלמה במערבולת של להבות. אמי הייתה אחריה, וג'ון, באנחה ומבט אחרון אל ביתו שנותר מאחורה, אחרון.

***

לאחר ששלושתם עמדו במקום הנקרא הקלחת הרותחת, אמי התפנתה להסתכל סביבה. המקום היה חשוך, וכמעט ריק לחלוטין. ישב שם רק איש זקן אחד בשולחן צדדי-משהו ועוד קוסם שנראה תשוש שעמד מאחורי הבר, ככל הנראה מנהל המקום. אליס כבר דיברה איתו כשאמי הגיעה, מבררת לגבי החדר שהזמינו מראש; לא שנראה היה שהיה בכך צורך כלשהו, בהתחשב בעובדה שפרט אליהם, לברמן ולאותו מכשף זקן לא היה שם אף אחד.

ג'ון הלך אליה גם, בדרך טופח על כתפה של אמי לעידוד, והוא חתם על מסמך כלשהו. הברמן הגיש לו מפתח, והצביע לכיוון גרם מדרגות מיושן שהוביל לקומה העליונה. מבלי לומר מילה שלושתם לקחו את המזוודות שלהם, ועלו למעלה.

החדר שלהם, חדר מספר שלושים ושמונה, היה האחרון בקצה המסדרון הארוך שהיה המרכיב העיקרי של הקומה העליונה, דלתות משני צדדיו. הם נכנסו, וגילו חדר שהיה קטן; הוא יספיק לשלושתם רק בקושי. אך הם יוכלו להסתדר, חודש אחד, באי-הנוחות הזו. פרט לכך היה שם כל מה שהיו זקוקים לו למשך החודש הזה.

"טוב..." אמר ג'ון, שהיה הראשון להפר את השקט שמילא את החדר. "אז... אמי, את תצטרכי לישון בסלון... אני מתנצל, אבל הם אמרו שאלה החדרים היחידים שיש להם." הבעתו הייתה אומללה במקצת, ככל הנראה מאחר והפונדק היה ריק, ולכן משמעותו של המשפט הזה הייתה שבאמת אלה החדרים היחידים שיש להם, מילולית.

"זה בסדר," אמרה אמי, שברגע שראתה את החדר ידעה שזה מה שהולך להיות. היא הלכה לעבר הספה שבסלון הקטן, מניחה לידה את מזוודותיה. אליס כבר בדקה את החדרים האחרים – שהיו רק שניים מהם; חדר האמבטיה והשירותים, וחדר השינה.

עוד לפני שהיא הספיקה לחזור נשמעה דפיקה על הזכוכית, וכאשר אמי הפנתה לשם את מבטה היא ראתה ינשוף חום. היא הלכה לעבר החלון והניחה ליצור המעופף להיכנס, מופתעת כאשר הוא התיישב על כתפה, מושיט לה את מגילת הקלף שהייתה מחוברת לרגלו. ברגע בו הסירה את הקשר שקשר אותה אליו הוא עף ממנה ואל החלון, נעלם באופק. היא הסתכלה במגילה וגילתה שהיא נושאת את סמל הוגוורטס - סמלי ארבעת הבתים והמוטו של בית הספר מתחתיהם. היא פתחה את הקלף, קוראת בו.

 

 

גברת טפאלי היקרה

 

אני מברכת אותך על הגעתך לבריטניה. אני מקווה שהמסע היה קל. ברצוני להזכירך שעלייך לעבור את מבחן המעבר להוגוורטס, ולהודיע לך על הזמן והמקום בו הוא יתקיים. אבקשך להופיע בפונדק הקלחת הרותחת בתאריך 31 ביולי, בשעה שתים-עשרה בצהרים, בחדר מספר 15. אל תאחרי.

 

    בכבוד רב,

 

      מינרווה מקגונגל

 

       סגנית מנהל בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.

 

אמי קראה את המכתב פעמיים, משננת לעצמה את התאריך, השעה והמקום. הדבר האחרון שרצתה היה לאחר למבחן שלה, במיוחד כשכתוב לה במפורש לא לאחר. היא בדיוק קיפלה חזרה את המכתב כאשר ג'ון ואליס חזרו אל הסלון לאחר ששניהם עשו סיור בחדר.

"מה זה היה?" שאל אותה אביה, מחווה בראשו לעבר גלון הקלף האחוז בידה.

"הוגוורטס, הם הודיעו לי מתי יהיה המבחן שלי." ענתה אמי, ובעודה אומרת את המילים היא הרגישה את ליבה מגביר את קצב פעימותיו בחזה. עצם אמירת המילים האלה כמו הוציאה אותה מתוך חלום כלשהו, הבהירה לה שהכל באמת קורה. היא באמת עזבה את ביתה וחבריה במודסטו, היא באמת עוברת לבית הספר שנחשב הטוב באירופה (זאת בהנחה שהיא תעבור את המבחנים, כמובן), ושכל זה באמת קורה. זה היה כמו משקלו של כל העולם נפל על כתפיה פתאום כשהבינה את זה.

"ומתי הם אמרו שהוא יהיה?"

"סוף החודש." היא ענתה, והתיישבה על הספה. היא הרגישה שכל זה פתאום גדול מדי עבורה, ובכל זאת – היא הייתה נחושה בדעתה לעבור את זה.

ג'ון חייך ברכות. "בהצלחה, אם כך, חמודה." הוא אמר, והלך לעבר הדלת. אליס הצטרפה אליו. "אנחנו הולכים לקנות כמה דברים כדי שיהיה לנו כאן – לא הבאנו אוכל ודברים כאלה. את רוצה להצטרף?"

היא נדה בראשה, ולאחר שבירכה אותם לשלום, שניהם יצאו מהדלת, משאירים אותה לבדה לעכל את העובדות החדשות, לנסות להתרגל לחייה החדשים.

 

את ארבעת הימים שנותרו לה עד המבחן שלה אמי בילתה בעיקר ברחובות סמטת דיאגון, שהיו שוממים כמעט לחלוטין, מוצאת את עצמה עוצרת להסתכל על בתי קפה שנראו נחמד ומדמיינת איך זה היה יכול להיות לו הייתה יכולה עכשיו לשבת שם עם קלוד, שמעבר לכך שיארח לה חברה במקום הלא מוכר הזה, היה גם משכיח ממנה את המבחן. אבל הוא לא היה שם, והתרחיש הזה לעולם לא יקרה. נראה היה שהיא הייתה היחידה שהסתובבה שם לבדה (והיא עשתה את זה רק כדי להתחמק מעינה הבוחנת של אימה, שניצלה כל רגע פנוי להטריד אותה לגבי המבחנים), ואנשים הסתכלו עליה בחשד בגלל זה. כולם מיהרו תמיד, ומעולם לא היה שם איש אחרי שעות הערב – היא יכלה לראות את זה מעבר לחלון שבסלון, מאחר ואביה אסר עליה לצאת או להישאר בחוץ אחרי שעות הערב. חלונות הראווה של החנויות בסמטה היו מכוסים בפוסטרים של משרד הקסמים, ותכנם דיבר בעיקר על אזהרות והצעות זהירות לגבי המצב החדש ששרר בבריטניה, ומודעות מבוקשים על אנשים שככל הנראה היו אוכלי מוות. זה היה מדכא; רק עכשיו, כשעברה ברחובות כאן, יכלה להרגיש באמת איך חזרתו של הלורד וולדמורט השפיעה; האנשים המפוחדים, הפוסטרים. הכל השרה עליה תחושה של פחד שלא הייתה שם קודם לכן.

בלילה האחרון לפני הבחינה היא בקושי הצליחה להירדם; היא הלכה אל הספה, שהוסבה למיטה, מוקדם באותו ערב בכוונה לתפוס תנומה טובה ולהיות ערנית למחרת, אך גילתה שהיא עצבנית מדי. היא נרדמה רק בסביבות ארבע לפנות בוקר, ומצאה את עצמה ערה עם אור ראשון. כשפתחה את עיניה היא עוד יכלה לראות את שרידי גווני הזריחה הכתומים, אם כי הם כבר כמעט נעלמו מהשמיים הריקים מענן. לאחר שהתייאשה מלחזור לישון היא קמה, ותחת זאת החליטה לצאת לרחובות סמטת דיאגון הריקים מאדם. היא ידעה היטב מה היו האזהרות, אך בכל זאת החליטה לצאת. לאחר שהתארגנה היא הלכה, ויצאה דרך קיר הלבנים שסימן את גבולה של סמטת דיאגון – קיר לבנים ששימש ככניסה סודית שרוב בני עולם הקסמים בבריטניה כבר הכירו, ושכבר הספיק להפוך מוכר למדי עבורה.

היא טיילה בסמטת דיאגון, מכורבלת בתוך גלימתה כהוגן, ולא בגלל הקור; הרחובות השוממים והקודרים, המוצפים באותם פוסטרים מזהירים השרו תחושה של פחד, במיוחד עכשיו, כשפרט אליה לא היה איש בחוץ. ובכל זאת, היא החליטה שלא לחזור לפונדק, במן דחף תת-מודעי כלשהו שלא להודות בפחדיה. היא הסתכלה על החנויות כמחפשת חנויות פתוחות. לאחר זמן לא קצר של הליכה היא ראתה חנות אחת שדלתה הייתה פתוחה – היא לא יכלה שלא לעצור, מופתעת; היא לא באמת ציפתה לראות חנויות פתוחות בשעה כזו. היא הסתכלה ביתר עיון על החנות. היא הייתה בתוך סמטה קטנה ואפלולית, מן שביל צדדי, צר ואפרורי של הרחוב הראשי. לא הייתה זו החנות היחידה שהייתה פתוחה – באותו רחוב היו עוד כמה חנויות (אמנם הן היו מעטות, אך הן היו) שדלתותיהן היו פתוחות. מאחת מהחנויות – זו שתפשה את תשומת ליבה – נשמעו קולות, והיא החליטה ללכת לעברה.

בדרכה אליה היא נתקלה במכשפה נמוכה שלבשה גלימות שחורות לחלוטין, שהרימה אליה את מבטה ומלמלה משהו על בני נוער מטופשים שלא יודעים דבר מהחיים שלהם. אמי החליטה להתעלם, והמשיכה בדרכה. ככל שהתקרבה הקולות נשמעו טוב יותר, אם כי לא יכלה לשמוע בבהירות עד שלא עמדה ממש בפתח החנות, והסתכלה פנימה. בחנות היה בדיוק לקוח אחד, שעמד בגבו אליה ודיבר עם המוכר. הסקרנות משכה אותה פנימה, אך עוד לפני שהספיקה להניח את רגלה בתוך החנות נראה היה שהמוכר שם לב אליה – ולא אהב את הרעיון במיוחד. למשך שנייה חטופה לפני שהדלת נסגרה בכוח מול פניה וכמעט על כף רגלה היא יכלה לראות את פניו של האיש השני; הוא היה צעיר, בגילה, ככל הנראה. מעבר לשיערו הבלונדיני ועורו החיוור היא לא הספיקה לראות דבר, ונתקלה בתריס שחור שכיסה את החלון בדלת ובשלט קטן שעליו הייתה כתובה המילה "סגור" באותיות גדולות ואדומות, שהבהירו שכאשר השלט הזה מופיע, איש אינו רצוי שם.

היא הסתכלה בכעס על הדלת שנסגרה באלימות שכזו בפרצופה, ואז הסתובבה ויצאה מן הסמטה הצדדית הזו חזרה אל הרחוב הראשי. היא לא יכלה שלא להודות בפני עצמה שהאיש בחנות, המוכֵר, היה מפחיד; עיניו שידרו רוע ושנאה, שלא לדבר על הסודות האפלים שנדמו להסתתר בתוך הלהבה השחורה שבתוכן. מגיעה למסקנה שאולי זה לא היה רעיון כל כך טוב אחרי הכל להסתובב בשעות האלו לבד ברחובות הצדדיים של סמטת דיאגון בתקופות כאלה, היא עשתה את דרכה חזרה אל הפונדק.

"אני לא מבין למה יש את כל האזהרות המטופשות האלה מסביב, כולם יודעים שהן חסרות תועלת לחלוטין."

"כן, רון, אבל הן חשובות בכל זאת-"

"איך בדיוק יעזור לי לשאול אנשים שאלות לפני שאני מכניס אותם לבית? אם הם באמת לקחו שיקוי פולימיצי והפכו אליהם הם בטח טרחו גם לברר עליהם קצת- אאוץ'!"

אמי הרגישה את כתפה נחבטת בחזקה במישהו שעבר מולה, והיא נפלה לרצפה. כאשר הרימה את מבטה ראתה שלושה פרצופים מסתכלים עליה; שני נערים ונערה אחת.

"את בסדר?" שאלה הנערה, מושיטה לה את ידה כדי לעזור לה לקום.

אמי לא לקחה את היד, קמה בכוחות עצמה. "כן, אני בסדר, תודה... אה... מצטערת," אמרה, נזכרת בעובדה שזו הייתה אשמתה שהיא נתקלה בהם, מאחר ומוחה נדד למקומות אחרים לחלוטין, ומטרתה העיקרית הייתה להגיע לקלחת הרותחת עכשיו, ומהר.

רק עכשיו היא שמה לב לכך שברחובות היו שוב אנשים – מעטים, אבל הם כבר הגיעו. כלומר, הטיול הזה שלה לקח לה לפחות שעתיים, איכשהו. הרחוב שלפני כן היה אפוף ערפל בוקר קל היה עכשיו מואר באור השמש הקיצית החמימה. היא שמה לב עכשיו כמה שחם לה עם הגלימה שלבשה בבוקר, כשעוד היה ערפילי, אך נשארה איתה בכל זאת.

"זה לא טוב ללכת לבד בזמנים האלה, את יודעת," העירה לה הנערה שהושיטה לה את ידה דקה קצרה קודם לכן. הם עוד היו שם, מסתבר.

"אה... כן, אני מניחה..." ענתה אמי, נבוכה במקצת; הם עוד עלולים לחשוד בה או משהו כזה – והדבר האחרון שרצתה עכשיו היה לעורר מהומה.

הנערה חייכה אליה. "אני הרמיוני גריינג'ר," היא אמרה, מושיטה לה את ידה. מתוך נימוס גרידא, אמי לחצה אותה בחטף. "וזה רון וויזלי," היא החוותה לעבר הנער בו אמי נתקלה לפני כן. שיערו היה כה אדום עד שנדמה לבעור על ראשו. הוא לא טרח לנסות ללחוץ את ידה של אמי, נראה נבוך מדי. "והארי פוטר."

אמי הרימה את מבטה בחדות למשמע השם. הארי פוטר. אפילו בבית הספר שלה לימדו עליו, על הילד שנשאר בחיים. לא סביר שיהיו שניים בעלי אותו שם, ובאותו גיל, היא חשבה, מעבירה את מבטה עליו, מחפשת אחר הסימן היחיד שידעה שיש לו – הצלקת המשוננת על מצחו. היא הייתה שם, מסתתרת למחצה מאחורי בלוריתו השחורה המבולגנת. הוא נראה מעט חסר-מנוחה תחת מבטה, ויחד עם זאת נראה רגיל לדברים האלה. היא הפנתה את מבטה במהירות, ואילצה את עצמה לחייך, הפעם היא זו שיוזמת את לחיצת הידיים.

"אמי טפאלי," אמרה, לא יכולה שלא להתפלא על כמה רגיל נראה אותו נער שעליו דובר כה רבות.

 



reply

view replies