סיפורי פנטסיה קצרים

רשימת הסיפורים:

האביר האולטימטיבי / אדי - אין לי כוח לכתוב תקציר, מה אתם משוגעים?! תקציר לסיפור קצר?! תקראו ותבינו לבד...

הגמד / אלירן - כנ"ל

הנווד / אלירן - סיפור מצחיק עד דמעות על נווד שמגיע לעיר מעולם הפנטסיה במשחק מחשב (מבוסס על בלדור'ס גייט).


האביר האולטימטיבי / אדי

ליל חג היה זה, בעת שאפילו היצורים המרושעים ביותר עליי אדמות פסקו ממפעלם. אולם, בארקן, האביר האצילי מקרדמנטן לא פסק ממלאכתו, הוא הגן יום ולילה על ממלכתו, ואף במחיר חייו.

עוד באותו הלילה, יצא מיודעינו מפתח ביתו בעת שהחגיגות היו בעיצומן ושם פעמיו לעבר משכנם השוקט של שודדי הדרכים, שניצב על אם הדרך במרחק כמה שעות מהעיר. נושא כליו, שהיה נאמן לאדונו החל כהרגלו למחות, היות והיה מורגל כבר וידע מה עלול להתרחש. לטענתו, הוא לא רצה להיות עד למעשים המזוויעים העשויים לערער את שלוות העיר, אך בארקן ידע כי הוא אינו מתכוון לכך באמת ובתמים וכי עליו להיפטר מהאורחים הלא קרואים תכף ומיד.

וכך, בהגיעם למאהל השודדים, הפקיד מיודעינו את סוסו בידיי נושא כליו ומיהר להתגנב מאחורי עץ עב גזע שעמד מאחורי האוהל, הוא ידע כי לא תהיה שמירה וכי אין עליו לנקוט באמצעי זהירות, אך מצפונו לא הניח לו - "מה יהא אם לא אצליח להפתיעם?" על כן, מיהר על קצות אצבעותיו לעבר יריעת הבד סגלגלה ששימשה ככניסה לאוהל, מעליה היה תלוי שלט שאת פשרו לא הצליח להבין, הרי ככלות הכול, ליל אפל היה זה והיה עליו לפעול מהר. משהסיט את את היריעה, נוכח לדעת כי האנשים הלנים השתרעו בבטחה על כריהם ונשמו נשימות סדירות, שלא כשודדים שיראים פן ימצאום השומרים. הוא התקרב לעבר אחת הדמויות והבחין כי אינה עוטה לא שריון ולא טוניקה, היא שכבה בשלווה ונחה לה על מצעיה הרכים.

מיודעינו, האביר האצילי, או בשמו - בארקן, הפכה על בטנה, כך שגבה מופנה אליו והחל לדקרה בשיטתיות תוך שהוא מהלל את עצמו על גבורתו בלחש חרישי, עד אשר נשמעה אנקה חלושה והדמות התמוטטה שותתת דם על האדמה הקשה. כך עשה גם לשאר בעודו נאנח וממלמל לעצמו משהו על חוצפה שאנשים לא ישנים על בטנם ושיש לעשות הכל עבורם. משסיים את מלאכתו הפקיד את נושא כליו לפרק את המאהל ולהחביא את הראיות כדי לחסוך טרחה מרובה ממשמר הגבול, אחר רתם את סוסיהם של קורבנותיו והובילם לעיר בזמרו שיר לכת אבירי.

משהגיע לעיר, נעמד ליד דוכן עגבניות של זקנה (שגורשה על-ידו בכמה הנפות חרב קודם לכן), והחל למכור את הסוסים בסכומים מופקרים לשיכורים שנקרו בדרכו. כשהגיע נושא כליו, שניכר היה בו כי רץ את כל הדרך מהמחנה ללא לאות, התמוטט על האדמה ובידו שלט: "משמר הגבול, נא לא להפריע!"

מוסר השכל - ראה להלן:

חוקת האבירים:

א. לעולם אל תתקיף אויב בהפתעה.

ב. לעולם אל תתקיף אויב כשהוא שרוע על האדמה או בגבו אליך ואינו מסוגל להתגונן.

ג. תמיד התייצב בפני אויבך פנים מול פנים ודאג לכך שמצבכם שווה (אל לך לנצל כל יתרון זמני על אויבך בתחילת הקרב).

ד. אל תתקיף אויב אשר אין ביכולתו להתגונן (אין ברשותו נשק, מגן או כל אמצעי הגנה אחר).

ה. כבד את אויביך ואל תהלל את עצמך לאחר ניצחון בקרב.

ו. אל לך ליטול את רכושם של המובסים או לגנוב מהחיים.

ז. לעולם אל תגרש זקנה מדוכן הירקות שלה!

ח. לעולם אל תמכור סחורה בסכומי עתק לאנשים שאינם פיכחים.

ט. לעולם אל תאמר "לעולם".

י. קרא תמיד את מה שכתוב על שלטים בכניסה!!!

חזרה למעלה

הגמד / אלירן

אנגטורוס הגמד נלחם כשד בגובלים שתקפו את הכפר שלו. הוא היה גמד מלא ויחסית צעיר. שיער בלונדיני מקורזל עיטר את ראשו וזקן שטני מקורזל עיטר את סנטרו. אשתו לא עמדה מנחת בזמן ההתקפה על הכפר הקטן, היא לקחה את פטיש המלחמה שלה מעל מתלה העץ בבית. הגובלים, עדר לא מסודר ודוחה של יצורים קטנים וירוקים. מאיפה הם הגיעו ולמה הם תקפו אותם אף אחד לא ידע. זה היה נשמע כמו סיפור מעשיות גרוע. ילד אחד רץ ומעד. הגובלין שהיה לידו ניסה לנצל את ההזדמנות שנפלה בחיכו והרים את הגרזן שלו בשתי ידיו גבוה מעל ראשו. אנגטורוס לא בזבז רגע מיותר והסיר את ראשו של הגובלין מעל צווארו בעזרת פטיש המלחמה שלו. הגוף המשפריץ דם קרס על הדשא. הילד הקטן צעק במלוא ריאותיו למראה הגובלין כרות-הראש. דבר שהסיח את דעתם של רבים. הכפר כולו שרר באנדרלמוסיה. אלו שיכלו לחמו. חוץ מאנגטורוס הגמד ואשתו היו עוד כמה מיומנים בלחימה. שאר האנשים ניסו לברוח או שניסו להגן על עצמם עם קלשונות פשוטים. הגובלינים המשיכו לרדות בכפר. מספריהם גדלו למרות הגוויות המתות ששכבו על הדשא. הדשא שרק הבוקר היה ירוק ואגלי טל זלגו עליו סבל מטיפות אדומות וכהות של דם.

השמש עמדה במרכז השמיים הכחולים. רק עננים לבנים ולא צפופים ריחפו בשמיים. עד שהגובלים רמסו אותם, היו פרחים צבעוניים בערוגות קטנות במרכזו של הכפר מראה משובב נפש.

אחד מהבתים החל לבעור, כנראה בעל הבית לא הצליח להכניע את הגובלינים שתקפו אותו וסוף דבר הוא שמנורת לילה או עששית נפלו והציתו אש. הוא הכיר לאדמה מקרוב עוד גובלין כשהבין שהבית שבוער זהו הבית של דאגדין. דאגדין והוא היו חברי ילדות שנים רבות. דאגדין היה זוטון חביב. בניגוד לשאר הזוטונים שפגש הוא היה יותר רגוע ובר שיחה. הוא התקדם אל כיוון הבית הבוער. הוא הביט לאחור וראה את אשתו ואת קריי הודפות גובלין אחד. היא תהייה בסדר חשב לעצמו כשהמשיך לפלס את דרכו בשביל הגוויות. הגובלינים לא הטרידו אותו בכלל. אך כשראה את גופותיהם של חבריו. ידידיו. ומכריו. הוא החניק את הבכי שעמד לפרוץ. דמעה אחת קטנה וזכה זלגה על לחיו המחוספסת. המחשבות האלו כמעט עלו לו בחייו שהצליח ברגע האחרון להימלט מחרב שהופנתה כלפיו על ידי גובלין חמום מוח.

הוא הגיע אל פתח דלת הבית של דאגדין ונכנס פנימה. הוא ראה את חברו שרוע מת על רצפת הבית הקרה כשהוא שוחה בשלולית דם. הוא התקרב ובחן אותו. הוא ליטף קלות את שיער ראשו האסוף בחוט משי לצמה. הוא כרע ברך ובכה על מותו רגע קצר מאד. רגע שאין לו לבזבז בקרב. הוא הרים אותו וסחב אותו עד מחוץ לבית. הוא הניח את גופתו הדוממת בחוץ. החום שבקע בבית מהקירות הלוהטים לא הפריע לו כלל. הוא הניף את פטישו ופגע בחזהו של גובלין אחר. הוא נתן מבט אחרון בפרצוף המזוקן והאדמוני של חברו וחזר אל הקרב. הגובלינים עוד לא איבדו מכוחותיהם אך הכפר הקטן כן. מעט היו עוד שנשארו להלחם. הוא חזר אל המקום שבו עזב את אשתו. העולם עצר. הוא אפילו לא הרגיש את רוח הקיץ החמימה שליטפה את עורו כאשר גילה שגם היא איבדה את חייה בקרב. הקרבות קרו סביבו כמו בתוך חלום. הוא לא היה שייך לשם. עוד דמעה זלגה. הוא איבד יציבות ונשען על פטישו. הוא החל לבכות. תמונות רצו במוחו. את רגעי האושר שלהם. עולמו חרב. הוא שמע שריקה מאחורי גבו והרגיש את כובד המכה. זרועו הימנית נפגעה על ידי גרזן. לא היה לו כוח להתנגד. נפשו לא עמדה לו. עוד מכת גרזן אחת חצתה את ראשו והביאה איתה ניחומים. ניחומים מסוף סבל ייסוריו. האור השחור הציף אותו במותו.

ג'יי קילל מעט והסיר את המשקפים מראשו. הוא ניתק את שאר הציוד של המציאות המדומה מגופו המיוזע והשמנמן. לבסוף הוציא את החיבור שהיה שקוע באחורי ראשו. הוא לבש חולצת טי לבנה בעלת כתם שמן מקופסאות הטונה שעמדה חצי מלאה על השולחן. הוא החליק את ידו על הקרחת שלו. איך שדברים קורים מהר חשב לעצמו. רק בן חמישים וארבע וכבר איבד את שיער ראשו. הוא לקח את ארנק העור מהשידה ודחף אותו למכנס הג'ינס הצמוד שלו שכרע תחת עומס הכרס. את המפתחות הכניס לכיס השני לאחר שעזב את דירת החדר שלו נעולה. הוא יצא אל הבר להרים כוסית טקילה אחת. ואז עוד כוס של משקה אחר. עד שיגמור את הכסף שיש לו כרגע בארנק. האורות העמומים שבליל הריק הזה רק האירו מספיק כדי לכוון אותו למקום הנכון. הקור העז הקפיא אותו אך הוא לא דאג, המשקה יחמם אותו.

הוא נכנס לבר והתיישב. הזמין טקילה. וגמע אותה מהר. הדרך הטובה שלו להרוג את צרותיו. כבר שנים שלא הייתה לו חברה. נמאס לו מהעבודה המסריחה שלו על כבלי החשמל. באופן כלשהו הוא לא היה שונה מהגמד ההוא. שניהם היו שמנים ונמוכים. את חברו הטוב איבד בויכוח שטותי לפני כעשר שנים. מאז הוא לבד בדירת החדר הריקנית שלו. רק הוא והמציאות המדומה. הוא גמע עוד כוס טקילה. או עשרה. הוא לא היה טוב בחישובים שכאלו. הוא יצא את הבר. הוא הלך ברחוב ללא כיוון מוגדר עד שנעצר ונשען על עמוד תאורה. הוא הקיא את מה שאכל באותו ערב. כולל את חצי קופסת הטונה.

הוא נפל ברחוב ונרדם על האספלט. מקווה לעתיד טוב יותר. בעל משמעות.

חזרה למעלה

הנווד / אלירן

"אנא ממך, הרשה לי להיכנס לעיר", צעקה אל עבר החומה הדמות לבושת השחורים. היא לבשה שחורים כי זה מה שבדרך כלל דמויות לא מוכרות לובשות וצריך לעמוד בסטנדרט.
"למה באת לוואטרדיפ, נווד?", שאל שומר-הסף.
"כי זו העיר היחידה בממלכות שלא מופיעה במשחק של ביוואר או בספרים של וויזארד, אתה יודע מה זה שאתה צריך לדאוג שכל צוציק שחושב שהוא משהו ישסף לך ת'גרון בבאלדור או בנוורוינטר... מה אני צריך את זה?!"
"צודק... " ענה לו השומר, "אבל זו לא סיבה מספקת".
"ואם אני מתחייב לפתור לכם את כל הבעיות אם יופיע פתאום איזה מכשף פסיכופט ואחות ערפדית?"
"אמ...... אוקי, תכנס".
הנווד בגלימה השחורה חייך, רק שלא ראו את זה, כלומר הוא לבש גלימה שחורה, ולא ראו אותו. אז הוא סתם חייך. אוקי ?
השער נפתח לרווחה והדמות עוטה השחורים נכנסה לעיר, משום מה השלג הכבד שירד בחוץ הפסיק בתוך העיר..... הדמות גם חיכתה כמה דקות עד שהעיר תטען.
 

בינתיים, בצד אחר של העיר (האמת הבית היה ליד השער, אבל זה תמיד נחמד לומר בצד השני של העיר).
"אם אני אזרוק עין-קרפדה לתוך סיר-גועש של מוחות-חזיר ואוסיף את התמיסה שלי אני אשלוט בעולם!!!"
"אבל מאסטר, אני לא מבין, איך בדיוק תשלוט בעולם עם זה", אמר התלמיד למורו....
"הקלישאה בלהסביר לקורא את תוכניתי הנבזית, נו טוב, אני מכין תמיסה שאותה אשפוך לתוך מאגר-המים של העיר וכך כולם יהיו חולים ורק לי תהיה תרופה ואני אמכור אותה בהרבה מטבעות זהב ואהיה מאד מאד עשיר".
"כן," "אבל איך זה יגרום לך לשלוט בעולם?"
"עוד לא עבדתי על הקטע הזה! תפסיק להיכנס לפרטים ולך שחק במשהו"
 

בצד הקודם של העיר (אותו מקום... כן? רק בפונדק כזה עם שלט רופף מעל הכניסה והרבה שתיינים וכו וכו שיש בערים)
שיכור א' : ** בארפ **
שיכור ב' : ** באעעעעעעעעעעעעעעעעערפ **
שיכור א' : ** באעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעערפ **
שיכור ב' : ** באעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעערפ **
שיכור א' : באנו באחריזים בעזוט על בעקמת בדינה עהודית בע מדינת באשראל.
שיכור ב' : טוב, נצחת !
הדמות שלבשה שחורים לא התעניינה בתחרות הגרעפצים יותר מידי, היא רק הימרה על השיכור המפסיד ובאה אליו ודחפה לו מוט ברזל דרך התחת והוציאה לו אותו דרך העין. נתנה לו נוגרה משולשת ולקחה אותו לגג של עזריאלי, רדפה אחריו חצי דרך ואז זרקה אותו מהגג, ירדה למטה אספה את הגופה המדממת וכיווצה אותה והשתמשה בה בתור כדור להוקי-אוויר חמשה משחקים רצוף. ואז חזרה שוב אל הבר.
 

(בחזרה אל המקום האפל והנורא והחשוך והמפחיד...... הבית של המכשף שלא היה לי כוח להמציא לו שם...)
"מאסטר? רוצה לשחק מלחמה? אני מחלק!"
כמה דקות אחרי שמאסטר התחמק ממטח של חיצי-קסם, החזיר מפלצת-שאול חזרה הביתה, שיחק דוקים עם רייסטלין והרביץ משמעת תרתי-משמע בתמיד הסורר הוא חזר לערבב מוצרי חנות-טבע בתוך הקדרה שלו.
אחרי כמה דקות כשהתמיסה נראתה באופן מוזר ביותר דומה למרק-נמס הוא לקח מבחנה קטנה ומלא אותה עד סופה. מאסטר לקח מהמתלה גלימה שבעזרתה הוא יוכל ללכת סמוי מהעין, בין הצללית, שאף אחד לא יבחין בו, זה כמו לאחר שניקה כתם שמן שלכלך את הגלימה הירוקה-כתומה-סגולה-כחולה-וורודה-אדומה-בורדו שלו והסתנן את מצעד הגאווה של העיר.. בלי שאף אחד ירגיש.

חזרה למעלה